מורשת יהדות מרוקו

נח. יש נהגו לנגן בטעמים מיוחדים את פרשת השירה, ופרשת עשרה הדברות:

נח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ה), והטעם משום כבוד המעמד של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני:

נט. יש נהגו בפרשת וישלח, לקרוא את הפסוק: ויהי בשכון ישראל וכו' פעמיים:

נט. כן הביא בספר כרם חמר (סימן ו׳) וציין שכן היה המנהג במרוקו עיי״ש: ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (.עמוד רמ״ט):

ס. יש נהגו בפרשת כי תשא לקרוא, מן הפסוק, ויתן אל משה ככלותו וכו', עד ויחל משה וכו', ומן הפסוק ויפן וירד משה וכו', עד ויקה משה את האהל וכו' בקול נמוך:

ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):

סא. יש נהגו בפרשת נשא, כהן עולה מתחילת הפרשה עד סוף ״וביום הראשון״ שבפרשת הנשיאים, ואחריו עולה לוי ״וביום השני״, ושלישי ״וביום השלישי״ וכן על זה הדרך בשאר עולים, והשביעי עולה מתחילת ״וביום השביעי״ עד סיום הפרשה:

סא. כן הביא בספר נו״ב (.עמוד ק״מ), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו, וי״ל בטעם הענין, כדי שהכהן יזכה בברכת כהנים, ויברך את ישראל מתוך הס״ת, ודבר בעתו מה טוב:

סב. נהגו כשמעלים שביעי אומרים: יעמוד וכו' לשביעי, והוא משלים:

סב. כן המנהג פשוט, ומובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובאוצר טעמי המנהגים(,עמוד רל״ג), והטעם משום אחרון אחרון חביב, שאין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, וראה בספר כתר שם טוב(.סימן של״ט):

סג. נהגו לפני עליית מפטיר לשורר פיוט זה: קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר ישלים ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת, מכל מלאכתו' ברך על תורתו, ונהגו כן בפרט כאשר יש שמחת בר מצוה או חתן או אבי הבן:

סג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות המגרב, ובספרי פיוטים, ומחברו הצדיק החסיד רבי יעקב אדהן ז״ל ממכנס:

סד. נהגו בסיום חומש, אחרי סיום ברכה אחרונה של המשלים, אומרים כל הציבור יחדיו: חזקו ואמץ לבבכם כל המיחלים לה׳:

סד. כן המנהג והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (שבת) והוא גם מנהג תוניס ולוב, וראה מעין זה בספר טעמי המנהגים (קנ״ח), והיא ע״ד מה שאמר ה׳ ליהושע רק חזק ואמץ:

סה. נהגו בברכות ההפטרה הראשונות, שאין עונים אמן אחרי ברכה ראשונה, רק אחרי השניה, וכן אין המברך עונה אמן בסוף הברכות האחרונות, ואומרים גואלנו בסוף ההפטרה:

סה. כן הביא בספר נהגו העם (.שבת), וכן פסק בילקוט״י ח״ב (עמוד קע״ט), ובענין אמן כן המנהג, והביאו בזכור לאברהם (מער׳ אמן), וכן כתב בכה״ח (.סימן רט״ו סק״א) ובספר לבי ער (סימן י״ד),

סו. נהגו לקרוא את ההפטרה מתוך החומשים הנדפסים, ונקראת בנעימה, על ידי העולה מלה במלה ללא שגיאות, וללא טעויות, ומחזירים אותו על הטעויות כס״ת, ולכן הרוצה לקנות הפטרה מכינה לפני כן כראוי, והקהל שותקים ושומעים כספר תורה:

סו. כן המנהג פשוט, וראה בזה במג״א (ריש סימן רפ״ד), ובספר יחו״ד למק הגרע״י(.ח״ה סימן נ״ט):

סז. יש נהגו בהפטרות מיוחדות, שכל הקהל קוראים אותו יחד עם העולה והם: הפטרת בשלח, הפטרת יתרו, הפטרת שבועות, והפטרת יום א׳ דראש השנה כשמגיעים לותתפלל חנה ותאמר:

סז. כן הביא הנו״ב (עמוד נ״ו), והטעם שהם מדברים בשבחו של מקום, וברוב עם הדרת מלך:

סח. נהגו כהפטרות מיוחדות ואלו הן: בפרשת ויצא ״ועמי תלואים״, ובפרשת שמות ״הבאים ישריש יעקב״, ובפרשת אחרי מות ״התשפוט״, ובפרשת קדושים ״הלדרוש״, וכשהן מחוברות מפטירים ״ויהי דבר ה׳ וכו׳ הלדרוש״:

סח. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם ושבת), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו:

סט. נהגו כשחל ראש חודש בשבת מפטירים ״השמים כסאי״, ואם חל ביום א׳ מפטירים ״ויאמר לו יהונתן״, ואם חל בשבת ויום א' מפטירים ״השמים כסאי״, ופסוק ראשון ואחרון מהפטרת ״מחר חודש״, ובתלתא דפורענותא ובשבעה דנחמתא, מפטירים רק את ההפטרה שלהם:

סט. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (סימן ל^׳):

ע. נהגו כשנתאחרה התפלה מחמת שמחה, להקל להתפלל מוסף ללא חזרה:

ע. כן המנהג פשוט, וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(ח״א סימן ל״ז), וראה עוד במנהגי מנחה בזה, ומשם בארה:

עא. נהגו לומר תכנת שבת וכו׳ במוסף, ויש נהגו בנוסח אחר: למשה צוית על הר סיני, מצות שבת זכור ושמור, ובו צותנו ה׳ אלקינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי:

עא. שני הנוסחאות מובאים בסידורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

עב. יש נהגו בסוף התפלה לומר, ״אדון עולם״ בנעימה קדושה, ויש נהגו שילדים מנעימים אותו:

עב. כן נהגו רבים, וראה בזה בנוהג בחכמה(עמוד רי״ב), ובמעלת הפיוט הנורא הזה, ראה בספר לקט הקציר (עמוד מ״ח), ולכן נהגו שילדים אומרים אותו, לקיים מה שנאמר ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״ וכו׳:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עג. נהגו להקל לקפל בשבת את הטלית בגמר התפלה, ויש מדקדקים שנהגו להחמיר בדבר:

עג. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד של״ב), ובספר שמש ומגן(ח״ג סימן ע״ג), ובספר השמים החדשים (סימן ל״ב), ובספר נהגו העם (שבת), וכן מנהג א״י וכמובא בנתיבי עם (עמוד ק״ס), וכן מנהג תונס וכמובא בגאולי כהונה (מער׳ ש^׳), וראה עוד בספר כרם חמר (סימן ל״ב):

עד. יש נהגו להקל ולסמוך על העירוב (צור, הפתח) כדי לטלטל דברים לצורך שבת, ויש נהגו להחמיר בדבר:

עד. בשו״ת מים חיים להגאון ר׳ יוסף משאש (ח״ב סימן פ״ד), הרבה להוכיח שצריך ג׳ תנאים לרה״ר, וכיון שתנאי של ששים ריבוא לא שכיח יש להקל עיי״ש, ובעקבותיו הלכו רבים (ראה בילקוט״י שבת ב׳ עמוד י״ז, שהאריך שיש למקילים ע״מ לסמוך), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (שבת) והגאון רבי שלום משאש בספרו תבואות שמש (סימן ל״ו) פסקו להחמיר שדי בשני תנאים, ובעקבותם הלכו רבים, וראה שם בילקוט״י באורך:

עה. נהגו רבים להחמיר שלא להחזיר אוכל על גבי כירה כלל, וכן אין מחממים שום אוכל לרבות יבש:

עה. כן היה המנהג נפוץ במרוקו וכמובא בספר אוצר דינים (להרה״ג ר׳ יצחק יוסף) סימן י״ח (עמוד רכ״א), ושם באוצר דינים סיים שי״ל שבפלטא לא החמירו עיי״ש, והנה מה שעינינו רואות ושומעות מפי הזקנים שאין מחזירים ואין מחממים שום אוכל בשבת, וראה בכה״ח (סימן רנ״ג ס״ק ל״ח) בזה:

עו. נהגו רבים לקדש על היין ואוכלים פירות ומיני מגדים, ואת הסעודה אוכלים מאוחר יותר:

עו. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):

עז. נהגו לפני מנחה, להתאסף יחד זקנים עם נערים, לקריאת תהילים בנעימה, רצופה אהבת ה׳ ויראתו:

עז. כן היה המנהג נפוץ בקהלות יהודי מרוקו, ומעלת קריאת התהילים לפרט ולכלל, ובפרט ביום שבת רבה מאד, ואשרי המחזיר עטרה ליושנה, ומושיב ילדים בשבת לקריאת התהלים בנעימה, שזכות הרבים תלויה בו, שהרי פסוק מפורש ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען שמך להשבית אויב ומתנקם״:

עח. נהגו במנחה של שבת לומר את ״ובא לציון״, וכן ״ואני תפלתי״ בנעימות מיוחדות, ויש נהגו לסיים ובא לציון בפסוק ״בטחו בה׳ עדי עד כי ביה ה׳ צור עולמים:

עח. כן המנהג פשוט, וי״ל בטעם הענין, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמוד קע״ה) בטעם אמירת ובא לציון במנחה של שבת, ע״פ המובא בחז״ל שצרה אחרונה תהיה תשעה חדשים, וסיומה במנחה של שבת, ופסוקים אלו כולם מענין הגאולה, ובענין הפ׳ בטחו בה׳ עדי עד, כן הביא בספר ארבעה גביעים, והביאו בסידור עוד אבינו חי:

עט. נהגו שאין אומרים ״תיכון תפלתי״ במנחה של שכת כמנחה של חול:

עט. כן מושמט בסידורים ישנים, וי״ל בטעם הענין, כיון ששעת מנחה של שבת נקרא רעוא דרעוין, ולהבדיל בין ימי חול לשבת מסתפקים בפסוק כי לקח טוב וכו':

פ. יש נהגו שאין אומרים ״עלינו לשבח״, במנחה של שכת:

פ. כן מנהג בתי הכנסת התושבים בפאס. וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ב), וטעם לזה, שכפי הידוע משה רבינו ע״ה נפטר בשעת המנחה של שבת, ועלינו לשבח חובר ע״י יהושע תלמידו כידוע, ואין מן הראוי שיאמר תורתו של התלמיד בשעת פטירת רבו:

פא. נהגו רכבם אחרי מנחה לומר מזמור מיוחד לפרשת השבוע (ראה טכלה בזה כסוף מנהגי שבת):

פא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (שבת), כן מובא בתפלת החודש והוא מנהג קדום:

פב. נהגו להקפיד לאכול סעודה שלישית עם בני המשפחה, כסעודת ערכית ושחרית:

פב. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת) והטעם שהרי פסק מרן השו״ע(סימן רצ״א ס״ו) שנשים חייבות כאנשים בג׳ סעודות, וראה שם בכה״ח בשם המקובלים במעלת סעודה שלשית, שהיא מתקנת את כל סעודות השבוע, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד:

פג. יש נהגו לומר מעין קידוש, בתוך סעודה שלישית, ומקדימים פסוקים אלו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָהֶם יוֹמַיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, סִבְרֵי מָרָנָן וּבְרָכָה:

פג. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכן מובא בבן איש חי(שנה שניה פ׳ חיי שרה סי״א), וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(סימן ש״ה) ובספר השבת והלכותיה (סימן ט״ו ס״ג) ובמקורות שם:

פד. נהגו בסיום סעודה שלישית, לפני מים אחרונים לומר: אשלימו סעודתא שלימתא דזרעא קדישא דישראל:

פד. כן מובא בסידורים ישנים, והוא על פי הסוד (וראה לעיל במקורות ס״ק פ״ב):

פה. נהגו לפתוח תפלת ערבית למוצאי שבת בפרקי תהילים אלה: לכו נרננה, אלפא ביתא, שירי המעלות, לשלמה אלקים משפטיך למלך תן, ה׳ מי יגור באהלך, מכתם לדוד (כניגון מיוחד) לדוד ברוך ה׳ צורי (ג״כ בניגון מיוחד), למנצח בנגינות, לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה, ואחריהם קדיש וברכו:

פה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יש מאין (סימן א׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכל זה מיוסד ע״פ משאחז״ל (שבת קי״ח), יהי חלקי ממוציאי שבת בציפורי, שהיו מאחרים ביציאת שבת, וראה בספר נהגו העם (ערבית), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד קפ״ד), ובלקט הקציר (עמוד רל״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עמוד 71

פו. נהגו שהחזן אומר ״אתה חוננתנו״ בקול רם:

פו. כן המנהג פשוט, והטעם כדי להזכיר אמירתו לציבור ולאלה שאינם בקיאים, וראה בזה בילקוט״^, שבת א׳(עמוד ת״מ) ובכה״ח לרבי חיים פלאג׳י(,סימן לא ס״ט) ובבן איש חי(.שא׳ פ׳ ויצא ס״ה) ובספר השבת והלכותיה !סימן ט״ז ס״ז):

פז. נהגו כשחל יום טוב באותו שבוע, אין אומרים ״שובה ה״׳, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

פו. כן מובא בספר נהגו העם (ערבית) וראה בזה בנו״ב (עמוד נ״ח), ובשערי תשובה (סימן רצ״ה סק״ב) ובילקוט״^, שבת א׳(עמותמ״ג), וראה בלקט הקציר(עמוד רל״ו) שהאריך בזה,וכן בספר לבי ער(סימן ט״ז):

פח. נהגו להבדיל בבית הכנסת ומעומד, ובבית מיושב:

פח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבת), ובספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שנ״א), ובספר מקוה המים (ח״ה עמוד ו׳), וראה בזה בנר לעזרא (,עמוד ל״ח), ובילקוט״^, שבת א׳(עמוד תמ״ה), והטעם שמבדילין בביהכ״נ כדי להוציא מי שאינו בקי:

פט. נהגו לפתוח את ההבדלה בפיוט זה: אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְצוּרִים, שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים, שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים, כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: (ויש ממשיכים קטעים נוספים):

פט. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכל זה כדי לפתוח את השבוע בשבח והודיה לה׳ על רוב טובותיו, כי לעולם חסדו, ומשם תקוותנו כי השבוע הבא יבוא עלינו ועל ישראל לטובה וברכה, ויש קטעים נוספים מובאים בספרי פיוט ושירה:

צ. נהגו בסיום ברכת ״בורא פרי הגפן״, מאפיל בידו על הכוס ומביט לתוכו וצוחק:

צ. כן המנהג, והביאו בספר פקודת אלעזר (,סוף ח״א), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ד), וכן מנהג יהודי תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳), והכל בא לסימנא טבא:

צא. נהגו לחזר אחרי הדס להבדלה:

צא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ג), והטעם כיון שהדס נבחר מכל, לארבעת המינים בסוכות, מעלתו חשובה מאד, ע״ד מה שאחז״ל מגלגלים זכות לזכאי:

צב. נהגו לברך אף על נר יחידי, ולא דוקא אבוקה, והמדקדקים נהגו להחמיר שיהיה דוקא נר אבוקה:

צב. כן הביא בספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שפ״א), וכן מנהג יהודי תוניס להקל, וכמבואר בספר גאולי כהונה (.מער׳ מ׳), ומ״מ מצוה מן המובחר באבוקה וכנפסק בשו״ע (.סימן רצ״ח ס״א):

צג. נהגו אחרי הטעימה לשפוך מעט יין על הצלוחית, וממנה מורחים על גבי העינים וראש עמוד השדרה:

צג. כן המנהג, ומקורו ברמ״א (.סימן רצ״ו), וראה בזה בספר מקור חיים (,פרק קל״ח), ובספר נר לעזרא (.סימן פ״ט), ובספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳):

צד. נהגו שאין הנשים והבנות טועמות מכוס ההבדלה:

צד. כן המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ב), ומקורו מספר השל״ה, וראה בזה בפה״ח (סימן רצ״ו סק״ד), והטעם היא לזכר חטא חוה שהחטיאה את אדם הראשון ולא תשוב לכסלה עיי״ש:

צה. נהגו לישב בצוותא בבית הכנסת, וקוראים מתוך הזוהר הק׳:

צה. כן נהגו רבים, וכמובא בספר אוצר המכתבים (ח״א סימן ר״ז) ובאוצרות המג׳רב (,שבת). וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (פ״ב) במעלת קריאת הזוהר, וראה לעיל במנהגי מנחה (.ס״ו) והוא סימנא טבא לששת ימי המעשה:

צו. נהגו להקל להוציא את השבת לפי סברת הגאונים, ויחידי סגולה החמירו לפי רבינו תם:

צו. הנה כי כן נהגו ברוב המקומות במרוקו, שלא חששו לשיטת ר״ת, וכפי שביאר באורך בספר אוצרות הפוסקים (דיני שבת), וראה בזה בספר נהגו העם (שבת), ובספר אבני שיש (ח״ב סימן קי״ח):

צז. נהגו בהכנסם לבית במוצאי שבת אומרים לבני הבית: ״'שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב״. והם משיבים: ״'שבוע טוב תרבח והסעד״ (תרויח ותצליח):

צז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות המגרב. והיא סימן טוב לכל השבוע. ועל כיוצא בזה נאמר טוב עין הוא יבורך:

צח. נהגו להקפיד על סעודה רביעית בצוותא, ונקרא בפיהם סעודת ״דוד המלך״:

צח. כן המנהג ומקורו מגמ׳ שבת (קי״ט), והטעם שנקרא ע״ש דוד המלך ע״פ הגמ׳ בשבת (ל׳) שאמר לו הקב״ה בשבת תמות. וכל שבת שעברה עליו בשלום היה עושה סעודה, וראה בזה בילקוט יוסף שבת א׳(עמוד תפ״ט):

צט. יש נהגו להכין מאכל מיוחד בצל עם בשר למוצאי שבת:

צט. כן הביא בנו״ב בהקדמה (עמר ז׳). וטעמו כי המאכל הזה משמח לב עגומים, בהסתלקות הנשמה יתירה:

ק. יש נהגו להקפיד לא לאכול ביצים וזתים במוצאי שבת;

ק. כן הביא שם בנו״ב, והטעם כי שני מאכלים אלו הם מאכל אבלים, ולא מסמנא מילתא במוצאי שבת:

קא. יש נהגו להקפיד לא להוציא דבר מן הבית במוצאי שבת:

קא. כן המנהג והביאו בספר יהדות המג׳רב (.שבת), והטעם לזה שקבלה בידם דלא מסמנא מילתא בזה:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק

מנהגי חג שבועות

א-נהגו להקפיד מאד בתיקון של ליל שבועות מתוך ״קריאי מועד״, ומתפללים

באשמורת:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבועות), וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פ׳ במדבר ה״א), ובספר מועד לכל חי(עמוד ע״ח) מעלת הלילה הזה:

ב-נהגו לקרוא ״כתובה״ בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות, בנגינת הכתובה של נישואין:

ב-כן המנהג פשוט, והוא כדי לעורר את הכלה לעשות רצון החתן, ולעורר את החתן לשמור על כלתו, ואין יום יפה לזה כיום מתן תורה. עליו נאמר ״ביום חתונתו״ וביום שמחת לבו. כי קוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא:

ג-נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות, כל הציבור עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן נהגו בפרשת יתרו, ופרשת ואתחנן:

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קמ״ז), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ז),וכן פסק הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(סימן נ״ז), וראה בזה בספר שיירי הנפש למהרר״ב סבאן, ודברי הרב הנאמ״ן שם:

ד-נהגו להזות מים זה על זה ביום חג השבועות, ורבים מחכמי הדור קראו לבטלו:

ד-הנה אף שמנהג זה נהגו מזמן קדמון וכמובא בספר נהגו העם (שבועות) ובספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא עדה״ב הוי כל צמא לכו למים, ועוד טעמים (ראה בנהגו העם שם), הנה רבים מהחכמים יצאו חוצץ נגד ״מלחמת המים״ שנעשית ביום טוב הקדוש, ובפרט עם גברים ונשים, ומשום כך קראו לבטלו לגמרי, וראה בזה גם בספר מים חיים (ח״א עמוד קע״ה) ובאוצרות המגרב(שבועות):

ה-נהגו בחג השבועות אחרי הצהרים, להתאסף יחד שבטי ישראל בבתי כנסת ובבתים, וקוראים אזהרות, (וכפי שמסודרים בספר ארבעה גביעים), ונקראים בנעימה מיוחדת, והמנהג לקרוא אזהרות מיד אחרי שחרית:

ה-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא כדי לשנן ביום מתן תורה את מצוות התורה, ונעימתם יפה לאוזן, שמעו ותחי נפשכם:

ו-נהגו כשטועים בקריאת האזהרות, מחייבים אותו לחזור, תוך כדי קריאת המשתתפים חזור חזור, אינך יודע, ישראל לא ידע עמי לא התבונן

ו- כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבועות), וזה בא ללמד כי דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפי כל יהודי באשר הוא שם, והרי תרגומו בערבית: עאויד עאויד. מא כא תערף (פלוני) לא ידע, (בן פלוני) לא התבונן׳

ז-נהגו מי שנפל בחלקו הקטע באזהרות, מתחיל ״בסימנא טבא״_י או קטע ״תערב רינתי״, זוכה למנה הגונה של מים צוננים:

ז-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים ובאוצרות המגרב (שבועות), ושם הוסיף שיש לו אפשרות להנצל מהמים, אם יזמין את הקהל לביתו לשתיה חריפה:

ח-נהגו ביום השבועות לפני תפלת מנחה, לקרוא ״מגילת רות״, ופותחים בפסוק ישלםה׳ פעלך וכו':

ח-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים:

ט-יש נהגו שנשים מתקבצות באחד הבתים, וחכם קורא לפניהן את ״עשרת הדברות״,ומבארה להן כיד ה׳ הטובה עליו:

ט-כן נהגו בכמה מקומות, וכמובא בנהגו העם שבועות (ס״ז) והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי שגם הן יבינו את עשרת הדברות שהן עיקרן של תורה כידוע, ודבר בעתו מה טוב:

י- נהגו לשמור מצות מפסח לשבועות, ומפוררים אותו בתוך חלב ודבש, וטועמים מזה אחרי תפלת שחרית של חג השבועות:

י- כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ב) ובנהגו העם שבועות (ס״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבועות), והטעם לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב וחטה, שנאמר חלב חטים ישביעך, ונאמר דבש וחלב תחת לשונך וזקני דבדו מעידים שקבלה בידם שזה סגולה להברחת עקרבים וראה עוד בספר מים חיים (עמ׳ קע״ד):

יא. יש נהגו לאכול מאכל הנקרא ״לְחַרְבֵל״ ביום השבועות, ומרכיביו: קמח מצה, סוכר ונענע, ויש נהגו לאכול מאכל מבצק ושמו ״לְפְדָאווש״, (והוא מעין אטריות):

יא. כן המנהג פשוט אצל רבים, והביאו בספר יהדות המגרב (מנהגי חג השבועות), וכ״ז זכר לקרבן שהיה בבית המקדש הנקרא מנחה חדשה (ויקרא כ״ג), ויש בזה גם חלב וכנ״ל:

יב. נהגו באסרו חג של שבועות, לערוך הלויה רבתי לגניזת שמות הקודש, תוך פיוט ושירה:

יב. כן הביא בספר נהגו העם (שבועות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ׳) והיא זכות לישראל בצאת חג מתן תורה, שכשם שאנו חסים על שמותיו הקדושים, ומתנהגים בהם בכבוד רב, כן יחוס ה׳ על עמו, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד פ״ו):

יג. נהגו החל משבת אחרי שבועות עד שבת שמעו, לקרוא ספר ״איוב״, ומשבת נחמו עד ראש השנה, ספר ״דניאל״, (וכפי שמחולקים בספר ארבעה גביעים):

יג. כן המנהג פשוט, וכמובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבת), והטעם פשוט על פי המבואר לעיל במנהגי הספירה, בענין פרקי אבות, שכיון שזמן הזה הוא עת הקיץ ורבים תענוגות בני אדם, זה עת ללמוד ולהגות בספרי מוסר ויראת ה׳ להשיב אל לבו(ראה בטעמי המנהגים עמוד קע״ט):

יד. נהגו כשמתחילים קריאת איוב לפתוח בפסוק: חיים וחסד עשית עמדי, ופקדיתך שמרה רוחי״ ובו מסיימים בתוספת הפסוק ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. וכשמתחילים דניאל פותחים בפסוק ״אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם דר ודר, ומסיימים בו, בתוספת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

יד. כן המנהג פשוט, ופסוקים אלו הם גות הכותרת של הספרים, ויש בהם ברכות, וברכות יעטה מורה, וכן שבחים לבורא יתברך אשר לא נאוה תהלה:

טו. נהגו שאין אומרים תחנון, מראש חודש סיון עד י״ג בו ועד בכלל, ובחוץ לארץ עד י״ד בו, ועד בכלל:

טו. כן הביא בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן כ״ה) ובספר נהגו העם (שבועות):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות

עמוד 112

מנהגי ימי בין המצרים

א-נהגו לכנות את ימי בין המצרים בשמות שונים מן הקל אל הכבד: מי״ז בתמוז עד ר״ח אב נקרא ״תסעא זגירא״ (תשעה קטנה), מר״ח אב עד תשעה באב נקרא ״תסעא כבירא״ (תשעה גדולה), ויום תשעה באב עצמו נקרא ״ליום לְמְבָאֵרךּ״. (היום המבורך) בלשון סגי נהור:

כן המנהג והטעם פשוט, כיון שימי בין המצרים מחולקים למעשה לשלשה חלקים, מן הקל אל הכבד, וכדלקמן, וכדי לזכור זאת, ציינו אותם בשמות, וסימנך ״חול המועד״:

ב.נהגו שאין נושאים נשים, ואף לא עורכים אירוסין בימי בין המצרים:

כן הביא בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (סימן שפ״ז סט״ז), וראה בספר נתיבי עם (סימן תקנ״א), וכדעת הרמ״א (סימן תקנ״א ס״ב):

ג.נהגו שאין מסתפרים בימי בין המצרים, ובנטילת צפרנים, יש נהגו להחמיר, ויש נהגו להקל עד שבוע שחל בו ת״ב:

כן המנהג וכמובא בספרים הנ״ל, וכן בספר מעשה בראשית (סימן י״ג), ובספר ויאמר יצחק (ח״ב ס״א), וגם זה כדעת הרמ״א (סימן תקנ״א סי״ד), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (ארבע הצומות), ובענין צפרנים ראה בס׳ מעשה בראשית (סימן י״ג):

ד.נהגו שאין לובשים בגד חדש, ואין אוכלים פרי חדש, בימי בין המצרים, לרבות שבת:

כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) ובנתיבי עם (סימן' תק״נ), והביא זה בכה״ח (סימן תקנ״א סקי״ד), ומקורו מברכי יוסף למרן החיד״א (סימן תק״נ סקט״ו), וראה במקור חיים (פרק ר״ג ס״ב):

ה.נהגו שאין מטיילים, ואין מביאים רהיטים חדשים, או רכב חדש, וכ״ש שאין נכנסים לדירה חדשה, בימי בין המצרים:

כן נהגו להחמיר לצמצם בטיולים וכדומה בימים אלה שהם ימים קשים, ושולט בהם קטב מרירי, וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״א סי״ח), לגבי הליכה יחידי עיי״ש, וראה שם בכה״ח (ס״ק רכ״ח), ויתר העניינים שלא נקנים בימי אלה, משום שיש בהם שמחה יתירה, וראוי להמנע מזה כי לא מסימנא מילתא:

ו.נהגו להמנע מעסקות מיוחדות, בימי בין המצרים:

כן נהגו להחמיר אם הדבר אפשרי, כי הימים קשים וכנ״ל:

ז-נהגו שאין אוכלים בשר מראש חודש אב (למעט יום ר״ח עצמו), עד יום עשירי באב בערב, ויש נמנעים מאכילת בשר מי״ז בתמוז למעט שבת, שבה אכלו בשר יבש הנקרא ״לכליע״ ויש נהגו להחמיר בשבת חזון ואינם אוכלים בשר כלל:

כן הביא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רמ״ז), ובספר נוהג בחכמה (עמוד כ״ט), ובספר נהגו העם (תעניות) ובספר לך שלמה (או״ח סימן ט׳), ובספר השמים החדשים (סימן ק״ג), ובסוף שו״ת ויען שמואל (עמוד ר״ה), ונהרא נהרא ופשטיה ובענין בשר בשבת חזון כן נהגו משפחות הכהנים בדבדו וכמובא בספר אוצרות המגרב (תעניות):

ח-נהגו להמנע משתית יין, מר״ח אב עד עשירי באב וכנ״ל:

כן המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רמ״ח), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידאנו(ענייני שבת), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומנהג ירושלים להקל בזה וכמובא בספר פרי האדמה(ח״ד דף ח׳), וכן מנהג סאלוניקי וכמובא בשלחן גבוה(סימן תקנ״א ס״ק ל״ה) וראה בזה בילקוט יוסף מועדים (עמוד תקע״ד) וסיים שהמחמיר תע״ב:

ט-נהגו שאין מכבסים, וכמו כן אין מתרחצים אפילו במים קרים, בשבוע שחל בו תשעה באב, ויש נהגו להחמיר מראש חודש:

כן הביא שם בספר עוטה אור הנ״ל, וכפשטות דברי הטור (בסימן תקנ״א) בשם אבי העזרי עיי״ש, וכן דייק התרומת הדשן (סימן ק״נ), אלא שסיים ״וכמדומה שראיתי בימי חרפי רוחצים בנהרות מר״ח ואילך ולא מיחו בידם חכמים״, והמחמיר תע״ב, והביאו כה״ח (סימן תקנ״א ס״ק קפ״ו), וכן כתב הרמ״א (שם), ועל דרך זה החמירו גם בכביסה:

י-נהגו לנגן ההפטרות דברי ירמיה, שמעו דבר ה' חזון ישעיהו, (המכונים תלתא דפורענותא), בניגון איכה, ויש נהגו להפטירם בניגון ככל השנה:

כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (תעניות) אלא שיש שערערו על מנהג זה, וכמובא בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד פ״ג), ואעפ״ב המנהג מובא בספר לפי ספרי(ערך שבת) וכן כתב בדרכי דוד (סימן ל״ו) וראה בזה בספר ילקוט״י מועדים (עמוד תקס״ו) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

יא. יש נהגו להכריז על ראש חודש אב בנוסח זה: מחרש חדשים, וקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש, לטובה יחדש, ורצון יצו_׳ אל רב העלילה, והמנהג פשוט שאין מכריזין על ר״ח אב כלל:

יא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד קצ״ט), ובנהגו העם (תעניות), ובספר לדוד אמת למרן החיד״א קרא על זה ערער, וראה בזה בספר נתיבי עם (סימן תי״ז) ובכה״ח (סימן תי״ז סק״ה):

יב. נהגו המלמדים להצניע את המקל בתשעת הימים, ולהתנהג עם התלמידים בנחת גמורה:

יב. כן המנהג וכפי שהעיד באוצרות המגרב(תעניות) ומקורו מהרמ״א בשו״ע או״ח(סי׳ תקנ״א סי״ח), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמ^׳ רמ״ט):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון – מנהגי ימי בין המצרים