המימונה – מקורותיה ומנהגיה

עמוד 1 מתוך 41234

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מימונה 0002

 

 חג המימונה של יהודי מרוקו

שעה שרוב יהודי העולם נפרדים מחג הפסח ביומו האחרון, ניכרת תכונה בלתי רגילה בקרב יהודי צפון־אפריקה. הפסח טרם יצא והם עוסקים במרץ רב בהכנות לקבלת החג הבא, הלא הוא חג המימונה.

מהו אופיו של חג המימונה הנהוג במוצאי חג הפסח וביום שלמחרתו ? אילו הם דרכי ביטויו, סמליו, משמעויותיו, ומקורותיו ? היש למצוא שרידים מחג זה אצל העדות השונות ? האם מנהג זה עתיק־יומין הוא או יליד המאות האחרונות ?

על כך נשתדל להשיב ברשימתנו זו. הרבה מאוד מהמנהגים המובאים כאן הינם פרי מחקרנו ומוזכרים זו הפעם הראשונה. יחד עם זאת סקרנו גם את המקורות החשובים הקיימים על נושא זה, אף כי בוודאי לא הגענו לידי מיצויים. רוב הדברים המובאים להלן נאמרים ברמיזה, כשהמטרה היא להראות מהי מידת הרב־גוניות והעושר המציינים את מנהגי המימונה. אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה.

ראש חודש ניסן

ליל ראש חודש ניסן היה כנראה פעם ליל חג אצל היהודים בצפון־אפריקה וכן במקומות אחרים בגולה וזכרו נותר בכמה מארצות צפון־אפריקה. יהודי לוב מכנים ערב זה בשם " ליל אל־בסיסה " או גם " בסיסת אל־מרקומה ".

 באותו ערב נוהגים לאכול דייסה המכונה ״בסיסה״. והרי סדר הכנתה: ״מכינים בליל חיטים ושעורים קלויות, מוסיפים לו שמן ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני־שבת וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר״

 כל בני הבית מסובים ליד ראש המשפחה המחלק להם מן הדייסה. האמונה העממית מספרת שכל מי שלא יימצא באותו ערב בחיק משפחתו, לא יוציא את שנתו. בתחילת הערב, מטיל ראש המשפחה לתוך כוס מלאת שמן, שבה דולק פתיל, מטבע זהב.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מנהג דומה רווח גם בקרב יהודי טוניסיה. בקהילות אחרות נוהגים להטיל מטבעות לכל פינות החדר. ראש המשפחה אוחז ביד מפתח ומברך על הקערה מלאת ה״בסיסה״. הוא אומר בערבית:

יא פתאח בלא מפתאח

יא עמאי בלא מנה

 תרזקנא ותרזא מננא.

 

אתה הפותח בלי מפתח

הנותן בלי בשר ודם

תן לנו צרכינו מידך לבדך.

באותו ערב מניחים על השולחן פירות ועוגות כדי שהשנה תהיה מתוקה. מאותו יום ואילך תקפיד האשד. היהודייה לאסוף את מי ״הגשמים שישמשו לה להכנת ה״כמירא״ (שמרים) בליל המימונה. זהו ראשיתו של מבצע ניקיון גדול, שנשים חרוצות עוסקות בו עוד בחודש אדר. שימת לב מיוחדת נתונה להכנת הקמח הכשר והמצות.

ליל המימונה

חג הפסח מצטיין במנהגים מעניינים, המקובלים על יהודי צפון־אפריקה, והם בודאי ראויים למחקר בפני עצמו. הפעם נתרכז רק באחד מהם—המימונה. ביום שמיני של פסח, אחרי הצהריים, הרבה לפני צאת החג, הומה המלאח (= הגיטו) של היהודים.

האורחים המוסלמים מביאים למלאח פרחים, שיבולי חיטה ושעורה, חסה, דבש, חלב, חמאה וכר, שנועדו לעטר את השולחן בערב. מעניין לראות מוסלמים רבים המביאים לבתי חבריהם היהודים פרחים, חלב, חמאה, דבש, פולים .

 יחס הקירבה בין היהודים לבין המוסלמים בולט בחג הזה, ולא רק בצפון אפריקה. בכל ימי החג ובמימונה מעמידים המוסלמים לרשות ידידיהם היהודים את גניהם ומאפשרים להם לבלות יום בחיק הטבע. היהודים מצידם מחזירים להם מתנות. נראה, שהמוסלמים נטו במיוחד לקבל ולטעום מהמצה של היהודים וכן מטעמים אחרים.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

ובארץ־ישראל ״הערבים יושבי הכפרים הסמוכים אשר גם מהם לא נעלם המנהג הזה, לא יימנעו מלהביא לבית כל איש אגודת שבלים במחיר חתיכת מצה אשר יקבלו תמורתם, והמנהג הזה ייקרא בערבית בשם ׳סנת אל חדרה/ לאמור: " שנה דשנה " .
מנשה מני מספר עוד על ספרדי ארץ ישראל: ״דאגנו לכבד את הערבים מן המאכלים המיוחדים של הפסח העשויים קמח מצה, שריחם נעים וטעמם ערב " בכורדיסטאן שולחים הכורדים לידידיהם היהודים מתנות רבות, לחם, הלב, ביצים, והם רואים במחוות אלה סימן טוב לשנה הבאה.

המנהג שהנשים העבריות העניות לוקחות לקט בשדות הישמעאלים ואין מוחה בידן, הריהו אצלם כעין מצווה ומקורו לא ידוע ״ מהעלים והשכלים שהיהודים מקבלים מהמוסלמים, נוהגים יהודי פאס לעטר את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.
אין הם יודעים להסביר פשרו של מנהג זה. עוד בצהרי־יום, הולכים יהודי מרקש לגן הנקרא ״דזנאן אל־עאפיה״ ושם, ליד עץ זית עתיק יומין, הם מברכים את ברכת האילנות ומבקשים שנה פוריה.
תפילת ערבית בליל המימונה, שהיא תפילת־חול, נושאת אופי חגיגי. נוהגים לומר קטעים רבים מהתפילה. עבו מציין בספרו, שבבית כנסת אחד בפאס נוהגים בערב זה לתרגם ולשיר בספרדית את ״ קווה אל ה' י״ שלפני התפילה המסיימת ״עלינו לשבח״
.
באיזור תאפילאלת שבמרוקו נוהגים היהודים להתכבד בשתיית ה״מאחייא״ ( עראק ) בבית הכנסת ובאותה הזדמנות שרים את השיר הבא אשר אחרי כל בית בא פיזמון חוזר: יום גילה, יום גילה, יום גילה יבוא, יבוא יבוא יבוא! שיר זה הוקלט מפי הרב י"מ יליד אזור תאפילאלת. ההקלטה שמורה במרכז לחקר הפולקלור שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.

יבוא אורה לישראל, יבוא ארירה ( קללה ) לישמעאל
יבואברבה לישראל, יבוא בלבול לישמעאל
יבוא גאולה לישראל, יבוא גלות לישמעאל
יבוא דעת לישראל, יבוא דבר לישמעאל
יבוא הוד והדר לישראל, יבוא הוי הוי לישמעאל
יבוא ועד טוב לישראל, יבוא וי וי לישמעאל
יבוא זכות לישראל, יבוא זרזבאנא ( כדור )לישמעאל
יבוא חינות ( חנינה ) לישראל, יבוא חרב לישמעאל
יבוא טהרה לישראל, יבוא טומאה לישמעאל
יבוא ישועה לישראל, יבוא ייסורין לישמעאל
יבוא כלכלה לישראל, יבוא כלייה לישמעאל
לבון ( לבן, אושר ) לישראל, יבוא לב־רע לישמעאל
יבוא מחייה לישראל, יבוא מיתה לישמעאל
יבוא נעימות לישראל, יבוא נקמה לישמעאל
יבוא סימן טוב לישראל, יבוא סימן רע לישמעאל
יבוא ענווה לישראל, יבוא עניות לישמעאל
יבוא פרנסה לישראל, יבוא פרעוש לישמעאל
יבוא צדקה לישראל, יבוא צרה לישמעאל
יבוא קדושה לישראל, יבוא קללה לישמעאל
יבוא רנה לישראל, יבוא רוח רעה לישמעאל
יבוא שלום לישראל, יבוא שממון לישמעאל
יבוא תהלה לישראל, יבוא תמה ( כלייה ) לישמעאל

שבת שלום ומבורך

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

השולחן בבית

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מגיחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת ודג חי שהוא סמל השפע והפוריות.

 לידו מונחים חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה. בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים או חרדל ובשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בליל זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק, מטוגן על מחבת בשמן כעין החביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את ה״מופליטה״ טובלים בחמאה מריה ובדבש. מאכל אחר, העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״כוסכוס״ ״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להשגתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמשת להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים.

היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן. יהודי מרקש נהגו לשמור את היין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים.

באותו מעמד שרו את הפזמון הבא:

בפימז טוב והצלחה / תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

שבת שלום ומבורך

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מימונהאל השמרים  מוסיפים עלי־תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף. ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה ״ באראכה ״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״(הכלה).

ויש אומרים: ״אל׳עריסה״, כלומר ״העריסה״, ברוח הכתוב: ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ׳).

 בזמן הכנת השמרים אמרו: ״בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו״. יש מסורת אצל כמה משפחות לשמור את השמרים במשך שלושה ימים לפני שמשתמשים בהם להכנת לחם.

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים  והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כהנים.

שרים בדרך את השיר ״יעלת חן״.

בפאס, למשל, מגישה אשת הרב לכל אחד עלה חסה שטובלים בדבש. הרב מעביר על מצחו של כל מבקר פול ירוק טבול בחלב

 בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב הביתה. בכמה קהילות בדרום־מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו, וזאת משני טעמים: להראות לאורחים ולסמל בהם שנה ירוקה ורעננה. 

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

הביקורים נעשים לפי סדר מסוים, והכל לפי המנהג המקובל במשפחה. כדאי לציין שבכמה קהילות יהודיות בדרום מרוקו נוהגים באותו ערב לקרוא את ההגדה. נוסף לביקור אצל הרב ולאחר מכן אצל ההורים, נודעת חשיבות רבה לקביעת הביקור הראשון.

יהודי האזור דאדס, למשל, שומרים על מסורת להתחיל במצוות הביקור באותו בית, בו ביקרו לראשונה בשנה החולפת. כל ההצלחות של השנה נזקפות לזכותו של אותו הבית. והיה אם המסורת לא נשמרה ומאן דהוא ערך ביקור ראשון לא באותו בית, בו רגיל הוא לבקר, כל כישלונותיו באותה שנה ייזקפו על חשבון אותו מישגה.

מאידך, מעולם לא נזקפו כישלונות או אסונות כל שהם באותה שנה לחובת הבית המסורתי, בו נהגו להתחיל בביקורו וזאת משום שמה הטוב של המשפחה.

ברגע שנכנסים אל הבית, מברכים את המארח בברכת ״תארבחו או תסעדו״ (תזכו ותצליחו). נגנים רבים מסובבים באותו ערב בחוצות העיר ונכנסים לרוב הבתים. שירים רבים מושרים אז. כך, למשל, נהגו לשיר בקאזאבלאנקה בעת היכנסם לבית:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא מפעודא / או תאדבחו או תסעדו /

אה יא אולאד ליהוד / אה יא אולאד ישראל

 הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / הו יהודים / הו בני ישראל

או שיר אחר:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא ממעודא / או תארכחו או תפאעדו / אלללאה

איזיב אלעאם מזיאן/אללאה איעתיכום אססחא / איעיסולכום אדרארי

אה תבארף אלללאה עלא ליהוד / אללאה איזיד פייאם ישראל/ עאם אכור תכונד פירושלים

הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / ה׳ יביא שנה טובה/

ה׳ יתן לכם בריאות/ בניכם יחיו/ ברכת ה׳ ליהודים /ה׳ יוסיף בחיי ישראל / בשנה הבאה תהיו בירושלים

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

ברשותכם רבותי, אעשה כאן אתנחתא קטנה ממאמרו של יששכר בן עמי, ואביא כאן את דעתו של ד"ר יגאל בן-נון, חשוב מאוד לקרוא את הכתבה עד הסוף, מרתקת, משכילה ואני סבור שכמעט אין עליה עוררין. 

חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל

מאת ד"ר יגאל בן נון

פורסם במוסף לספרות של הארץ 8-4-2007

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה מלכתחילה לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה כל מרכיבים דתיים. אולי משום כך נשכח בישראל מוצאה הפגאני ונוספו לה משמעויות חדשות

המימונה של יהודי מרוקו היא חגיגה משפחתית ואירוע ציבורי המושך אליו פוליטיקאים רבים, וכך היתה לתופעה ישראלית לגיטימית. ההסבר הנפוץ בשאלת מקורותיה קשור למדרשי שמות המנסים לעגנה בהקשרים יהודיים דתיים. בישראל נקשרה המימונה ליום הולדתו של רבי מימון, אבי הרמב"ם. לעתים היא גם מוזכרת גם כחג האמונה, על פי הקירבה הצלילית של המלים. המימונה קשורה כמובן בגאולה וביציאת מצרים מפני שהיא נחוגה באסרו חג של פסח. אבל למעשה, כל הפרשנויות הללו בטעות יסודן.

שולחן המימונה נותן רמז למקורו האמיתי של המנהג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית, כמקובל, אלא נועד למטרה אחרת: להציג לצופה בו אוסף של סמלים המתחברים לדבר אחד. אין מקום בשולחן הזה לתבשילי המטבח המרוקאי.

אין בו בשר ואין בו שפע סלטים. לעומת זאת בולטים בו מרכיבים שסמליותם מצדיקה את נוכחותם: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".

לאיזו מטרה עורכים את השולחן התשובה מצויה גם בשמה של החגיגה וגם בשירים המושרים בה. השם מימונה הוא הצורה הנקבית של מימון. מימון בערבית משמעותו מזל או הגורל הטוב. באירוע זה שרים שירים לכבודה של "לאלה מימונה / מברכה מסעודה", שתרגומו: "מימונה הגבירה / מבורכת בת מזל". הרי לנו אם כן טקס המיועד להגיש לגבירת המזל שולחן ערוך בתקרובות, המסמלות שפע, בריאות הצלחה ומזל.

השולחן הערוך לכבודה של גבירת המזל אינו זר למי שמתחקה אחר מנהגים ומסורות עממיות מדורי דורות. אנו מוצאים אותו כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". גד אינו אלא האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או הגורל הטוב, והפנייה אליו באמצעות שולחן ערוך נועדה לפייסו בדרכי נועם. את המנהג הזה, כמו אמונות טפלות רבות אחרות, גינו נביאי ישראל וגם התלמוד: "והעורך לפניה (=לפני היולדת) שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, ז).

כבר במאה ה-15 מוזכר בכתובים השד מימון, בן זוגה של השדה מימונה. ב"ספר מפתח שלמה", שמקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה-15, מוזכר שד או מלך או אל בשם "מימון השחור בארץ המערב". המערב אינו אלא צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. מימון ובת זוגו מופיעים בכתבי יד רבים החל מן המאה ה-16. אבל מתי החלו לערוך לכבודם שולחן באסרו חג של פסח במרוקו בכתביהם של נוסעים יהודים שהשאירו לנו עדויות ממראה עיניהם בערי מרוקו טמונה התשובה. הנוסע האיטלקי שמואל רומנילי, שסייר במרוקו בסוף המאה ה-18, הבחין במנהג ואף נתן לו פירוש ברור: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן". רומנילי לא התקשה לקשר בין שולחן המימונה לתופעה המקראית.

גם הנוסע בנימין השני, שהגיע למרוקו ב-1852 לערך, מזכיר את ליל אלמימון. שני נוסעים נוספים – החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ב-1772 ואלקנה בר ירוחם – מציינים את אסרו חג פסח כיום מועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע. וכך מובן כיצד פייסו את שדי המזל מימון ומימונה דווקא באסרו חג.

מקור נוסף לחג הם טקסי שבטי הגנאווה המרוקאיים, שנגינתם השפיעה על מוסיקאים רבים במערב. הגנאווה עורכים טקסים פולחניים אחת לשנה, והם מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים אקסטטיים. שיריהם אף כוללים פנייה לאלה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. והרי שיר אחד מתורגם לדוגמה: "הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן. / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

למרות המרחק הרב בין מנהגי היהודים במרוקו לבין שבטי הגנאווה, נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירת המזל. אבל דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חוכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה רק דמותה של בת זוגו.

מנהג נוסף קשור ליום המימונה. ביום זה נהגו יהודי מרוקו ללכת למקור מים כדי לטבול בו את רגליהם. בקזבלנקה נקרא המנהג "בו הראס": החוגג נכנס למים, מפנה את גבו לים, מוציא מכיסו חלוקי אבנים ומשליך אותם מאחורי גבו באומרו: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (=לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים). פעולה טקסית זו של שימוש במים להסרת פגעים מוכרת בקהילות אשכנז בשם "תשליך", מנהג שמקורו לא לפני ראשית המאה ה-15. ב"תשליך" נאמר פסוק מסוף ספר מיכה: "ותשליך במצלות ים כל חטאותם".

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה איפוא לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה מרכיבים דתיים, ואולי משום כך התעלמו בישראל ממקורותיה הפגניים. כך קרה גם למנהג התשליך, ושניהם עברו ברבות השנים לגיטימציה דתית. אבל אין פסול בכך שהדורות הבאים יוסיפו משמעויות חדשות-ישנות לחגים ישנים. ראוי במיוחד לתת את הדעת לכך שהמימונה היתה במשך דורות ליל חג לצעירים ולאוהבים וסמל לאחווה יהודית-מוסלמית. שהרי מאחר שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, נתנו להם המוסלמים אז קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואלה יכולים לשוות לחג כוח משיכה נוסף, בלי להכחיש את האופי הדמונולוגי של המנהג.

8-4-2007
Yigal Bin-Nun
Universite de Paris VIII

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מימונה 0002על מקורותיה הראשוניים של המימונה

ד"ר יגאל בן-נון

אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המימונה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו. רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות. ח"ז הירשברג ויששכר בן-עמי היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו. המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר. מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.

על מנת להתחקות אחר המימונה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.

אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המימונה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן. מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בו הראס", מונח המכיל משמעות של שבירה. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר א בו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים".

אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים. במרכש המשפחות הגיעו למעיין אל מזודי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בןעמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם. יהודי מחוז תפיללת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה במרכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מנרה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם. בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בןעמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המימונה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים". ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המימונה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודיםמרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה".

על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו". קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע עלידי שטיפתם במים. מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת ברברית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.

פעולה טכסית של שימוש במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרליש (1572-1520) ור' יעקב עמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה16. הספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המימונה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסיתסמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "ותשליך במצלות ים כלחטאותם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וישאבומים וישפכו לפני יהוה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.

דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סקרה, מוף, מירגיסה) מימי ססוסטריס ג' (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה12. מדובר בכ175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך". להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל עלידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המימונה "בו הראס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "וישא מלאך נורא אבן גדולה כאבן ריחים וישליכה אלתוך הים ויאמר ככה תשלך בשצף בבל העיר הגדולה ולא תמצא עוד" (חזון יוחנן יח כא)

*

לעומת מנהגי יום המימונה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המימונה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.

לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המימונה. גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תרבחו ותסעדו", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמופולחנית.

נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אה לאלה מימונה / אה מברכה מסעודה", שתרגומם: "הו מימונה הגבירה / הו מבורכת בתמזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מימונה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן. הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בןאמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "ואתם עזבי יהוה, השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל. ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.

שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשדים חדשים ולא לאלוהים: "יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום; חדשים מקרב באו", לא שערום אבתיכם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשדים): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם". אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה': "תערך לפני שלחן נגד צררי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים. ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב העם.

בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים [?] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פתורה בפסוק "וישלח מלאכים אל בלעם בןבער פתורה אשר על הנהר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הערכים לגד שלחן", כי זהו תיקונם של שדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" (במדבר, בלק, תרגום מארמית).

עריכת שולחן לשד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בו הראס" ביום המימונה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המימונה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שדים ושדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השדים בליל המימונה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.

החל מן המאה ה15, ספרות המגיה (גרימואר) מספקת לנו מידע על סוגי שדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שד הקשורה ישירות למימונה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Clavicul? Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה", גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'". הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פנטקל) המשמשים להשבעת שדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון. באופן מפתיע, אחד מן השדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מימוןהשחור בארץ המערב" שמציג את עצמו "אני פלוני מימון הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". ברור אם כך שמקורו של אותו שד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפוןאפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מימון מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".

אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מימון וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם [?] שתביאו המלך מימון ותבוא גם המלכה עמו [?] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום". לראשונה מופיעה לצד השד הגדול מימון גם המלכה מימונה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אה לאלה מימונה, אה מברכה מסעודה", (הו מימונה הגבירה, הו מבורכת בתמזל).

דרכי המאבק בשדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השד מימון השחור עבר מצפוןאפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן. הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 – פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפוןאפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מימון המכונה כאן מימון בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[?] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע [?] הן מכת אשמדאי הזקן [?] הן מכת מימון בן נח, הן מכת לילית [?]". הנה לנו בן זוגה של לאלה מימונה בדמות מימון בן נח, שד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.

השד מימון השחור מופיע כאלשד בשם מימון בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אלשד מימון בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מימון היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים [?] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד". הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים" שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מימון השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במימון השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.

העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המימונה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם. בנוסף לשולחן המימונה ולטכס "בו הראס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו". דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות. מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "ברית מלח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.

עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המימונה, מסוף המאה ה18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מימונה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן – הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו"

נוסע נוסף שהבחין במנהגי המימונה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 – לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המימונה הנקרא בפיו "ליל אלמימון", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמימונה: "קורא אחד הצעירים 'מימון' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מימון ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועלידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע עלידי שדים נעשה מיזות. לכן אין לראות במיזות דמות של שד כהנחתו של איינהורן ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למימון המביא אתו "פרג' אללה".

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 – ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפוןאפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה". אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן". עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".

*

חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מימון ומימונה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מימונה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ"עישה קנדישה" וגם סידי מימון ובת זוגתו לאלה מימונה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגנאווה המאורגנים במסגרת זאויה. הזאויה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תוואסוף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם ואלי. בני כת הגנאווה הם צאצאי עבדים שנשבו עלידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנא בילאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילאל היה עבד אתיופי יליד מכה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגנאווה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זאויות רבות של גנאווה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה. בני הגנאווה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טלעה או בנקבה טלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שדים שוכני תחתיות בשם מלוכ בעלי כוח ריפוי.

הגנאווה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דרדבה. העלאתם באוב של המלוכ נעשית עלידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גנברי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למלוכ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המלוכ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למלוכ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מימון. קיימים גם מלוכ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המלוכ הנשיים. המלוכ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוסה (משה רבנו).

דמויותיהם של סידי מימון ושל לאלה מימונה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הברברית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.

הנה היא באה מימונה הגבירה הנה היא באה מבורכת בתמזל

ישמח בה גדול וקטן מימונה מביאה שפע רב

הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים

הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג

הו מימונה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה

בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה

 

דמותה של לאלה מימונה ושל בן זוגה סידי מימון מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מימונה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תימימונא במחוז התואת בסחרה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המימונה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תפיללת לעיר סיג'ילמסה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון". השם מימונה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מימונה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל. בסידי רחאל במחוז מרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מימונה.

כך מתברר שחגיגת המימונה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שדת מזל מקומית, בת זוגתו של מימון השחור מגדולי מלכי השדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.

חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו. אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלןטאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.

הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בו הראס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.

*

ההתעלמות מן המקורות המגייםאזוטריים או הדמונולוגיים של המימונה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות. כך הפכה מימונה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות. חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בןשמחון בישראל בשם "חג האמונה". החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מימונה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מימונה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מימונה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מימון מלך השדים ומימונה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו. הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.

אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג. בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המימונה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המימונה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המימונה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר [?] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המימונה [?] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה". המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המימונה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזתמצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המימונה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".

זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בןעמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המימונה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם 'מימון', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר". כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה". מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.

כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בןעמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המימונה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מימונה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מימונה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מימונה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית". בןעמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מימונה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מימונה של היהודים" אכן צודק בןעמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מימונה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מימונה ומימון מלכי השדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה [?]". דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשד אוכל [?]", והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המימונה ושל ליל החג.

החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למימונה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם". נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים עלידי נשיאת מלח שמביאים מביתהכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו" עדות להסתייגות מאופייה הדימוני של המימונה ניתן למצוא אף ביהדות מרוקו עצמה, כדוגמת ההסתייגות ממנהג התזת המים בשבועות. על כך כתב דוד סבג מחבר הספר "שאר ירקות": "אני תוהה מניין יצא להם השם הקלוקל מימונה, בה צועקים שהם זוכים להצלחה אותו שמעתי רק אצל החיצוניים". משמעות הדברים היא שהשם מימונה מקורו בעולם השדים והרוחות. גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג עלידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.

א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן. ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מימונה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מימון, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמימונה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן. כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מימון ומבת זוגתו מימונה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.

ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפוןאפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מימונה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המימונה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מימונה, ונענה "טעם המימונה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים". שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מימונה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מימונה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מימונה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמימונה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכ יא מימון" פירשו "ברוך המזל". הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מימונה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.

במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המימונה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעלפה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלאיהודית, הברברית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המימונה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרוםאיסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".

חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.

אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שביציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטוריתלאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה. מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודיתמוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה נוסף

לסיכום, חג המימונה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מימונה, בת זוגתו של של שד גדול ושחור בשם סידי מימון. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא עלידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו עלידי הטבעתו בים או במקור מים כבמנהג התשליך. זיקת המימונה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להזהר בו.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

יש צורך דחוף באיסוף שירים אלה שלא נרשמו מעולם. מחוץ ללהקות מקצועיות נהגו לנגן בבתים, היו גם להקות שהיו מתארגנות לערב זה. שירים רבים מושרים רק בהזדמנות זו. במסגרת עבודה זו אספנו קטעים רבים של שירים שונים כגון זה המדבר על ייחוד המימונה:

 

ליל אלמימונה / מעזולא דימא / פדניא כאלמא / כאינא פכיל אלבלאד / לילת אל מימונה / פכריז פסח.

(ליל המימונה / מיוחד הוא / בכל העולם / קיים בכל מקום / ליל המימונה / במוצאי פסח). או שיר אחר:

איה לאלא / ויזוני ונזיד, / וילייאם איטוואלי / איה לאלא / יא סידי מימון / איה לאלא / יא כחאל לעיון.

(אוי, גברת / בואי אלי ואבוא אליך / הימים ארוכים / או, גברת / אדוני מימון / או, גברת/או, בעל העינים הכחולות).

בבוא האורח אל בית פלוני, נוהגים לכבדו, וגם כאן קובעת המסורת המשפחתית: יש וטועם רק מהדבש, או מהתמר וכוי. גולוון מציין, שבראבאט רק למשפחת הרוש הייתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח את היד על הכובע  (כנראה כדי לקבל את ה״כמסא״).

הרחובות הומים מתנועה ערה של עוברים ושבים. רוב הבחורים מחופשים וכן הבנות. התחפושת המקובלת היא בדרך כלל לבושם של המוסלמים ״

בשתי קהילות יהודיות קטנות קיבלתי מידע לפיו התחפשו הגברים לנשים. במאראקש נהגו הבחורים להתקשט בעלי זית. עלי־זית מופיעים בכמה מנהגים הקשורים ביום זה גם אצל עדות אחרות. פרופי נחום סלושץ ראה אצל האנוסים בפורטוגל טקס מיוחד במינו: כל אחד מביא ענף של עץ־זית, בו הוא מכה את המים, זכר לקריעת ים־סוף.

בערב זה של המימונה, נוהגות משפחות רבות לסיים ״עיסקות״ שתכליתן להקים ביניהן קשרי משפחה. בלוב נוהגות הבנות ללבוש בערב זה את שמלותיהן המהודרות. הן ניצבות בפתח הבית כשפניהן גלויות; כד ניתנת לבחורים הזדמנות לקבוע את בחירתם. הארוס שולח בערב זה מתנות מיוחדות לארוסתו.

למחרת בבוקר נוהגים להשכים קום, כי לפי המסורת העממית שנשתמרה בדרום־מרוקו: המאחר להקיץ יהיה עצלן אותה שנה. בכמה קהילות עורכים הבחורים בשעה מוקדמת של הבוקר תחרות סוסים במטרה להגיע לנחל ולטבול שם. מבלים את כל היום על שפת הים, ליד נחל או בחורשה. יהודי אלג'יריה נוהגים לעלות באותו יום גם אל קברות הצדיקים.

במאראקש נוהגים היהודים לשים פעמיהם בבוקר למעיין הנקרא ״ סקאית אל־מזודי ״; האישה מכה במים 7 פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה את רגליהם ורוחצים פנים וחזה. אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה. על כל פנים, יש עניין רב בהבאת האגדה הקשורה למקום זה והמובאת ע״י לג׳י :

היה היה עשיר מוסלמי בשם אל־מזודי. לאיש זה היתד. בת. פעם אחת, בלילה, חלשה דעתו והוא בעל את בתו. בשנצטללה דעתו, הלך להתייעץ עם אנשים חסידים ושאל את פיהם איך הוא יכול להיטהר מחטא זה. הם השיבו לו: עליך לחפור במו ידיך תעלת־מים שאורכה ארבעה ימי הליכה ואז יכופר עוונך. אל־מזודי החל בעבודה וחפר תעלה, שנועדה לספק מים למוגאדור…

היהודים שואבים באותו יום מים מכל באר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית. יהודי תאפילאלאת שופכים מים עד כי יוצף ביתם, ואומרים ״דפאענא אל־באס אול־עכאס״ (אנו דוחים את הרע ואת הכישלון).

 יהודים אלה נהגו גם לצקת באותו יום שמן על סף הבית ולטבול את רגליהם בשמן, בטרם היכנסם לבית. בקהילות אחרות שואבים מים מהנהר ולאורך כל הדרך שופכים מים. הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראיה.

כדאי לציין אמונה עממית נוספת הקשורה במנהג זה: בכמה קהילות דרומיות מזכירים היהודים ״נעאס דל עומר״ — דהיינו נימנום העומר. לפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות. הטבילה ביום המימונה נועדה לגרש סכנה זו ולחסן את האנשים מפני העצלות. ״זורקים את העצלות״ למים.

במקומות שאין שפת־ים או נהר, נוהגים לבלות את כל היום בחיק הטבע . מן הראוי להוסיף שבאותה תקופה לערך נוהגים התלמידים המוסלמים שבפאס לחגוג את ״ שולטאן א־טולבה  ״. נוהגים לצאת אל הטבע למספר ימים. לא מן הנמנע שיהודי פאס הושפעו מחגיגות אלה, אם כי אין לדעת בביטחון באיזו תקופה הן החלו.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

ראיון עם ד"ר יגאל בן נון על מקורות המימונה

 

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

Une vieille tradition: "Le sultan des tolbas"

Le supplément culturel du journal "Almaghrib" – Nos 5 p. 69 et 6 p. 91 des 5 et 12 mai 1938

Version arabe (PDF)

1. Description des festivités

Lorsque le printemps arrive et que la vie s'épanouit pour faire bon accueil à sa jeunesse, que la terre se couvre de verdure et les fleurs se présentent dans une féérie de couleurs et exhalent un parfum qui embaume les coeurs, que les oiseaux gazouillent sur les branches, appelant l'homme à reconnaître la beauté sacrée de la nature et à jouir d'un moment où il ne pense pas aux problèmes de la vie matérielle et s'oriente avec toutes ses sensations vers un univers où l'âme baigne dans le monde de la poésie et de l'esthétique, un monde de l'imaginaire et de la jouissance qu'aucune règle sociale ne limite ni aucune pulsion corporelle ne pousse, lorsque le printemps arrive, nous hâtons le pas pour nous y intégrer pendant quelques heures ou quelques jours que nous dérobons au temps qui passe pour tuer le temps.

Au coeur du printemps – jeunesse de la vie – l'être humain revivifie sa jeunesse et cueille de sa mer ondulée par une brise agréable sous un soleil radieux, des instants de bonheur qui sont ce dont on peut se souvenir le mieux dans la vie, ou plutôt qui sont eux-mêmes la vie. Toutes les peines que nous nous donnons au cours de notre existence tendent vers la sacralisation de la beauté; et le printemps n'est autre que la fine fleur de cette beauté arrivée au stade suprême de sa maturité.

La "Nouzha" (ou partie de plaisir) que nous organisons dans notre milieu marocain pendant la saison du printemps est l'un des aspects les plus agréables de notre vie. Son image reste gravée dans notre mémoire plus que tous les autres jours que nous passons à travailler ou à nous divertir à l'intérieur des murs de la ville pendant toute l'année. Tout ou presque s'efface de notre mémoire; nous perdons tout contact avec les traces des différentes étapes de notre passé, mais les jours heureux de ces sorties sont toujours présents à l'esprit et sont voués à une vie éternelle. Ils rappellent toujours le souvenir d'une excellente compagnie. Le plus vieux d'entre nous qui se met dans un coin de la pièce devant un feu pour se réchauffer, ne se remémore son passé pourtant riche en évènements que lorsqu'il évoque le mot "nouzha". On le voit alors pétiller de joie comme si le sang de la jeunesse se met à couler dans ses veines. Il s'engage dans une causerie des plus agréables et vous entretient d'une journée printanière qu'il a passée dans une sortie avec ses amis ou les membres de sa famille, alors que les aventures qu'il a vécues en ville ont complètement disparu de sa mémoire pour faire partie du néant.

La sortie, dans notre milieu, est entièrement liée au printemps qui se manifeste au Maroc dans toute sa splendeur. Après la saison d'été avec ses vents chauds, la saison d'automne avec ses feuilles mortes et la saison d'hiver avec ses larmes, le printemps arrive, le visage épanoui et riant. Nous nous hâtons de lui élever une statue, et nous dérobons du temps au temps pour nous abandonner à son air vivifiant, ses couleurs magiques et son réveil de l'état onirique. Le printemps vient à peine de faire son apparition que les gens sortent de la ville vers les jardins extra muros ou vers les rives du fleuve. Les familles se dirigent par petits groupes vers les lieux qu'elles choisissent pour leur sortie, chantant de belles strophes d'une voix mélodieuse. Telle est "la nouzha" que nous organisons avec les membres de la famille ou le cercle des amis. Mais comment se présente-t-elle en milieu étudiant où bouillonne le sang chaud de la jeunesse? C'est celà qui peut être considéré comme un miracle, et c'est celà la belle tradition qui nous a été léguée comme héritage, et qui a permis à notre milieu scolaire de se distinguer de celui des autres pays. Cette tradition est la source d'une poésie éternelle d'où jaillit le bonheur de la jeunesse au printemps de la vie.

Quelle est cette nation parmi tous les pays du monde qui accorde autant d'intérêt au printemps et à la jeunesse estudiantine, et qui organise chaque année une fête de couronnement d'un étudiant de sa grande Université? Quel est ce pays où le Roi lui-même accourt pour saluer "le sultan des tolbas" et le combler de cadeaux dans une atmosphère de joie et d'allégresse? C'est notre pays qui nous a transmis une telle tradition que nous conservons jalousement et dont nous sommes fiers. C'est notre pays qui veille à ce que le printemps soit une saison de jouissances. Nos deux capitales spirituelle et administrative jouent un rôle important dans la perpétuation de cette belle tradition et offrent aux jeunes des générations montantes un exemple vivant du sacre du printemps et de l'affection que la nation porte à ses étudiants.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

Dans la ville éternelle de Fès où le printemps se présente dans tout son éclat et étale sa splendeur sur les rives de "Wady Aljawahir" (la rivière des perles), les étudiants regroupés au sein de leur campus universitaire adressent à Sa Majesté le Roi, l'éternel symbôle du pays, leur requête d'organiser leur fête traditionnelle, et le Roi bienaimé leur fait savoir par l'intermédiaire de son Grand Vizir qu'il acquiesce à leur demande. Les étudiants tiennent plusieurs réunions de mise au point des modalités d'organisation des festivités et annoncent la mise en surenchère du sultanat parmi les Tolbas venus de différentes régions du pays qui, dans le souci de parfaire leur éducation et leur culture, ont choisi de vivre loin de leur lieu natal et de leur famille pendantplusieurs années.

Le vendredi qui suit le jour de l'annonce de l'accord royal, les étudiants tiennent dans l'après-midi une réunion  plénière au vaste patio de l'Université dela Karaouiyine. Lasurenchère est ouverte officiellement, avec la participation active de tous les étudiants et se déroule sur deux après-midi d'affilée avant de se solder par la désignation du candidat gagnant. La surenchère atteint quelquefois la somme de 20.000 francs et plus. Le gagnant se fait proclamer "Sultan des Tolbas". Après cette proclamation, il retourne à son établissement pour constituer son gouvernement avec les condisciples de son choix, auxquels il propose différents postes ministériels, des postes de chambellan, de chefs du Méchouar et de trésorier responsable des dépenses occasionnées par l'organisation des festivités qui durent quelques fois près de deux semaines. Ce trésorier n'est pas obligatoirement choisi parmi les étudiants. Les dépenses sont couvertes par la somme ayant servi à l'achat du privilège du sultanat, à laquelle viennent s'ajouter une subvention du gouvernement et des dons de quelques institutions de Fès, sans compter les impôts prélevés sur les notables de la ville sur ordre du "Sultan des Tolbas" qui prend à cet effet des décisions sous forme de notifications portant sa signature et son sceau. Le "Sultan des Tolbas" désigne son "Mohtasseb" qui doit savoir s'acquitter de sa mission avec humour et plaisanterie lors des tournées d'inspection qu'il sera appelé à effectuer dans les souks pour contrôler les prix, vérifier les balances et autres instruments de mesure, analyser les ventes, établir l'assiette des impôts, arrêter le niveau des contraventions de propos délibéré. Les commerçants paient tout ce qu'on exige d'eux de bon coeur, sachant qu'ils encouragent les étudiants dans leur belle entreprise et qu'ils participent de cette manière au succès de l'animation de cette fête de la jeunesse.

Le vendredi d'après, à 11 heures du matin, le "Sultan des Tolbas" quitte son école à la tête d'un cortège officiel formé de ses ministres et de ses chambellans. Sa Majesté le Roi lui envoie un cheval harnaché ainsi qu'un habillement complet. Elle lui délègue le chef des fêtes organisées au palais ainsi qu'une troupe de soldats et des assistants du pacha. Le cortège se rend d'abord à la mosquée "Al Andalous" pour la prière du vendredi. Ensuite, il se dirige vers le tombeau de Sidi Harazem devant lequel "le Sultan des Tolbas" se recueille. Pendant la marche du cortège ainsi qu'au cours de cette visite, les étudiants vendent des dattes au public des spectateurs à des prix très élevés atteignant par moments 10 francs la datte. Le produit de la vente vient s'ajouter à la somme destinée à faire face aux dépenses des festivités. Puis, "le Sultan des Tolbas" suivi de son cortège revient vers le soir à son école.

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31