המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ויען לו רבי משה: יהודי אנוכי, ואבקשך לצוות את הקצין והפרשים לעזוב את ״חרת אל יהוד ״. נתן לו הפחה את פתשגן הכתב, לבטל את הגזירה והעיר אגדיר צהלה ושמחה בראותה את מוסה, המשורר הערבי, גדול ומכובד בארמון הפחה. ומוסה זה הוא ר׳ משה עמאר המקובל.

הואיל וקרה הנס הזה ערב פסח, ציווה משה את עמו לחוג את מוצאי החג כמנהג מיוחד. ויקרא משה את המשתה הזה בשם ״מימונה״ זהו משתה ושמחה של אמונה ובטחון בה׳ להצילם מכל צרה

אגדה זו ראויה לניתוח מיוחד. נזכיר כאן רק את ההקבלה בין משה (עמאר) למשה רבנו, את מעשה הגס סמוך לפסח, את הקריאה ״משה, משה״ המשותפת, את הבאת הגואל ממקום אחר וכוי.

נחום סלושץ מביא הסבר מאלף במאמרו ״ הפסח בערי לוב ״, אך לא נוכל לקבוע (בדומה לכל שאר ההסברים שהזכרנו), כי אכן נשען הפירוש על וודאות מוחלטת. ״יש קוראים לילה זה בשם " תימימונא "  והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימימון נקראת עיר יהודים קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן).

עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ׳לשנה הבאה בירושלים גם… ׳לשנה הבאה בתימימון.

הסבר נוסף, המשלב את המסורת הקשורות לים וכן לרמב״ם במסורותינו העתיקות, מביא פרופסור נוי. ״גם בספרותנו הקדומה נתייחד מקום חשוב לכל הקשור בים. ומקום זה בא לביטוי מיוחד בכל תחומי היצירה העממית — בסיפורת ובשירה, באגדות ובמשלים, באמונה ובמנהגים.

 והדברים אמורים לא רק בספרות שבכתב, כי אם גם ביצירה העממית, הן זו הנמסרת מדור לדור בעל־פה, והן זו המתהווה נגד עינינו ממש. אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסוים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות־ ים, היינו נוכחים לדעת, כי היום האחרון ( השביעי ) של הפסח הוא ׳יום הים׳ המסויים הזה״.

 נוי מבסס את ניתוחו על סיפורי־ים שגיבורם הוא הרמב״ם. הרמב״ם שמסיבות ידועות משך אליו אגדות על רפואה, חכמה ודעת וכיו״ב, נהפך לגיבור בסיפורי־ים, דווקא בצפון־ אפריקה, כי שם ״זומנו נושא הים ונושא הרמב״ם לאחרון של פסח.

סיבת זימונו של הים ברור: בהיגוד הסיפורים בליל קריעת הים ונסים על ים־סוף תפסו בוודאי סיפורי־ים מקום נכבד ביותר. אך גם זימונו של הרמב״ם ללילה זה מסתברת יפה נוכח מנהגי ה׳מימונה׳ הרווחים במוצאי חג הפסח ולמחרתו בקהילות צפון־אפריקה. שם נפוצו מנהגים אלה בקהילות רבות של יהודי המזרח״.

בראשית המאה סייר נוסע צרפתי במרוקו. בדרכו בין לאראש לפאס, הגיע לכפר שם ראה את ״קובאת לאלא מימונה״״. עדותו היא׳ מעניינת ביותר ויש בה כדי להסביר כמה דברים, גם אם הסתום בהם מרובה על הגלוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר