ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

עמוד 1 מתוך 3123

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

 

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

 

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

115 לפנה"ס – 300 לספירה

בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.

300 לספירה – עליית האסלאם

תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ד'ו נואס והפלישה החבשית השנייה

 

ערכים מורחבים – הפלישה החבשית השנייה · ועידת רמלה

המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן ‏‏[1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.

הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.

אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן

ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.

 לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה. [2]

ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.[3]

עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.

חִג'אזערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.

היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

 

 ישראל בערב – ח.ז הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה. 

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

במשך שנים רבות קסמה ביותר ארץ זאת לאנשי המזרח והמערב. בתנ"ך נשמרו סיפוריה על עָשרה וחכמתה של מלכת שבא, על אורחות דְדָן, ונאות תימא, על רוכלי רעמה וזהב אופיר. ספרי המלומדים היוונים ושירי משוררי רומא העתיקה מלאים שבח תימן היפה, ובספרות הנוצרית הקבו לעסוק ברדיפות הנוצרים בנַג'ראן בימי המלך היהודי ד'ו נואַס, אשר עלה על העיר הזאת וכבשה.

בדברי ימי עמנו, המלאים צרות, סבל ויסורים, הוקצה מקום מיוחד לאנוסי תימן, שהרמב"ם שלח להם אגרת. דוד הראובני סיפר, כי הוא בא מערב כשליחו של יוסף אחיו, מלך שבטי היהודים בחָ'יבר. על יהודי תימא וח'בר ( כיבּר ), על מוצאם, מספרם וישוביהם, מספר רבי בנימין מטודלה בספר מסעותיו.

בתקופה החדשה, החל מן המאה הי"ח, ניסו תיירים וחוקרים לחדור אל תימן, כדי להכיר את עתיקותיה ואת דרכי חייהם של יושביה. הדבר היה כרוך בסכנת נשפות. בשנת 1761 יצאה מדנמרק שיירה של חמישה מלומדים לשם חקירת דרום ערב.

חוקר טבע, רופא חוקר טבע, צייר וגיאוגרף התחברו כדי לגלות את רזי תימן המאושרת. בסוף שנת 1762 הגיעו אל מחוז חפצם. ארבעה מהם לא חזרו אל מולדתם, כי חלו ומתו בדרום ערב ובהודו, ורק אחד, קַרסטֶן ניבוהר, יצר בשלום והרצה בספר את תוצאות חקירותיו. בעקבותיהם של המלומדים האלה יצאו חוקרים ותיירים אחרים.

אולי לא מקרה הוא, שדווקא בגילוי תימן ועתיקותיה גדול חלקם של יהודים, שֶמע עשרת השבטים האהודים, אשר על אודותיהם סיפר רבי בנימין מטודלה, לא נתן מנוח לתיירינו וחוקרינו. עוד בשנת 1833 הלך אל תימן רבי ברוך בן שמואל מצפת, ובשנת 1858 יצא רבי יעקב ספיר הלוי, מתושבי ירושלים, אחד המשולחים עזי הנפש, לבקש את אחינו האובדים בערב.

בספרו " אבן ספיר " מתאר הוא את מסעו לדרום ערב, רבי יעקב ספיר יצא מארץ ישראל לבקש את עשרת השבטים ומצא את יהודי תימן, אשר לפי הקבלה שבידיהם, באו אל תימן עוד לפני חורבן הבית הראשון. אחריו הצליחו שני מלומדים מבני עמנו, יוסף הלוי, ממוצר ספרדי, גר בפאריס, ואדוארד גלזר, לגלות ולפענח כתובות חשובות והניחו בזה את היסוד המדעי לחקר קורות הארץ והעמים, היושבים בה. 

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

יוסף הלוי הרבה להתעניין בחיי היהודים התימנים, ותורגמנו שליווה אותו במשך כל הדרך, חיים חבאשוש מצנעא, השאיר לנו תיאור מעניין מאוד של המסע ההיסטורי הזה, בפעם הראשונה דרכה אז כף רגלו של אדן אירופי בשטחים ההם.

כמה תיירים חוקרים, וביניהם שני יהודים, דיגפריד לנגר והרמן בורכרדט, נהרגו על ידי בדווים בשעת מסעיהם. מלומדים אחרים התעניינו בגילוי צפון ערב. זכור לטוב ד.ה. מילר פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של וינה ולתנ"ך בבית המדרש לרבנים בעיר הנ"ל, אשר ביקר גם בערב הדרומית והשתתף בפענוח הכתובות של דרום ערב וצפון ערב בביאורן, בעצם ימי גילוייהן.

הוא קבע את סדר הדורות ותקופות הממלכות בדרום ערב, ושיטתו נתקבלה, בשינויים מבוימים על ידי רוב החוקרים. גם א. מיטווך, פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של ברלין, אשר מת בימי המלחמה האחרונה בגרמניה, הוציא לאור הרבה כתובות וביארן בשותפות עם הצלומד הגרמני י.ה. מורדטמן.

התגליות הללו, המציאות החשובות אשר נתגלו בצפון ערב ותיאורי חייהם של הערבים, שנתפרסמו, מן הגדולים והחשובים ביניהם הם סיפורי המסעות של התייר השוויצי י.ל. בורקהרדט והאנגלי צ'. דאאוטי, נתנו דחפה עצומה להתעניינות בערב.

לפי דעת רוב החוקרים, הייתה ערב ערש השמים השמיים, שזרמו מכאן גלים גלים, כאילו ממיכל ענקי, והציפו את קדמת אסיה : ארץ ישראל, ארם צובא וארם נהריים. הגל הראשון הביא את העברים, המואבים, העמונים, וכחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים הציפו הנבטים וקרוביהם את הארץ הנושבת שמצפון לערב. הנחשול האחרון שהגיע לשיאו בתקופת מוחמד, כבש את כל קדמת אסיה ועבר לצפון אפריקה ועד סיקיליה וספרד הגיע.

הלשון הערבית, הצפונית והדרומית, שמרה על הרבה צורות דקדוקיות עתיקות ועל אוצר מלים. מושגים ומונחים, שזכרם נשתכח בשאר השפות השמיות, ורק עתה חושפים הבלשנים את פירושם ומוצאם ומפיצים בזה אור חדש על פרשיות שונות בדקדוק הלשונות השמיות.

 

בארץ זו חי מחולל דת האסלאם ונביאה,ף מוחמד, שמספר מאמיניו עולה היום על רבע מיליארד. ואף על פי שדת זו נולדה בתקופה, אשר השאירה לנו הרבה מסמכים היסטוריים, נתקלים חוקרי ראשיתה ומוצאה בבעיות, שטרם נפתרו. חקירת הקוראן ויחסו אל היהדות והנצרות גם היא עוד לא הצליחה לפתור כמה וכמה בעיות חשובות.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

הכתובות שנתגלו בערב, ושרידי המקדשים, הקברים, ברכות, הבורות והסכרים, העידו נאמנה על גדולת הארץ לפנים. החוקרים החלו חושפים את קורותיהן של ממלכות עתיקות, שהיו קיימות שם לפני אלפי שנים " ממלכות מָעָן, שבא, חצרמות וקַתַבאן, ממלכת הנבטים, תדמור, לִחיאן וחמיאר.

זוהו השמות שהיו ידועים מן התנ"ך והספרות היוונית, ונחקרו השפעות גומלין בשטח התרבות והדת. נתעוררה בעיית קשרי המסחר, שראשיתם נעוצה בתקופה קדומה מאוד של ההיסטוריה האנושית בקדמת אסיה ואפריקה, ונתברר שערב הייתה לפנים מרכז גדול חשוב, המפורסם ברחבי מזרח ומערב.

דרכיה המו לפנים מרוב אורחות, שגמליהן נשאו את סחר שבא וכוש. אורחות אלה היו מחברות את הארצות שבאזור הים התיכון עם הודו וסין, כלומר את אירופה עם אסיה ואפריקה. כי ים סוף והמפרץ הפרסי לא היו מפרידים בין חלקים אלה של העולם וערב, אלא, להיפך, מחברים אותם אליה.

לנו , היהודים עניין מיוחד בחקר ערב.

אנו מסתייעים בתוצאות של חקירות המדע הבלשני השמי בחקר הלשון העברית ודקדוקה. לאור התגליות השבאיות – חמיָריות מתבררים ומתגלים עניינים סתומים במקרא. זאת ועוד אחרת : מימי אברהם גייגר, שספרו " מה קיבל מומחמד מן היהדות ? " הופיע עוד בשנת 1833, מנסרת בעולם המלומדים השאלה : חלקה של איזו דת גדול יותר באסלאם, חלק של יהדות או חלקה של הנצרות ? ויצויין עוד, שחקר ערב מפיץ אור רב על קורות תפוצות ישראל אחרי חורבן הבית השני.

כשלוש מאות שנה אחרי מרד בר כוכבא קמה בחצי האי ערב, בחלקו הדרומי מערבי, הנקרא היום תימן ( אז קראו לו מדינת שבא או חִמְיָר ) שושלת מלכים מתייהדים והארץ נחשבה בעולם למדינה יהודית. האחרון בין המלכים האלה ד'ו נואַס, נלחם לעצמאות ממלכתו ונפל בקרב. הכתובות שנחשפו מעידות על השפעתה של היהדות על חיי העם החמירי.

באותה תקופה ממש הקימו מהגרים יהודים בצפון הארץ, בחיג'אז, שורה של כפרים, קריות וישובים באזורים הפוריים של הערבה. הללו היו אדוני השטחים האלה : " מלכי מדינה ", " מלכי תימא " כך קוראים להם ההיסטוריונים הערביים. באחוזותיהם הקימו את טירותיהם ומצודותיהם, ורק ברשותם יכלו מהגרים חדשים מבין שבטי ערב להתיישב בסביבות הנאות היהודיות. 

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

דברי ימי יהודי ערב לוטים עדיין בערפל, ובחקירתם נתקלים בבעיות שעדיין לא נמצא להן פתרון. ביחס לכמה פרקים מחיי בני עמנו בערב חסרים המקורות לגמרי, ואילו לפרקים אחרים נשתמרו ידיעות מועטות בכתובות של דרום ערב וצפון ערב, בתלמודים ובמדרשים, בספרות הכנסיה, בדברי ימי הערבים ואגודותיהם, ובעיקר בספר הדת המוסלמית – בקוראן.

מלומדי המערב, לרבות המלומדים היהודיים, עסקו על פי רוב בעניין זה רק דרך אגב, בקשר לבעיות אחרות, או הצטמצמו במחקר פרקים בודדים ולא הקיפו את כלל קורותיהם של יהודי ערב. כנראה לא ראו את הקשרים בין החוליות הבודדות או נרתעו מפני הקשיים הרבים, המתעוררים בשעה שניגשים לחקירת כל המקורות.

משום כך נתפצל אף אותו החומר המועט אשר נשתמר עד ימינו, לא ניתן לנו מחקר, המכנס את כל המקורות הידועים לנו, מעביר אותם בכור הביקורת, מעבר מחדש את החומר ומצרף את הטבעות לשלשלת אחת.

בספר המוגש בזה לקוראים, נעשה ניסיון לתקן מעוות זה. כונסו בו כל היריעות שנותרו ממגילות דברי ימי יהודי ערב, והחומר המכונס מצטרף לפרק חשוב בקורות עמנו. המחבר השתדל להרצות את תולדות נפוצות ישראל בחצי האי ערב לפי סדר השתלשלות המאורעות, ונדמה לו כי עלה להפיץ אור חדש על כמה וכמה תופעות ולעקור שיבושים שונים.

על ראשית ההתיישבות היהודים בערב אין בידינו ידיעות מוסמכות. יש אגדות שונות, שמקצתן מקורן בתנ"ך ובתלמוד ומקצתן נולדו בער עצמה " אגדה על ראשוני הכובשים, שבאו לערב בימי משה רבנו ונאחזו בה. אגדה על כהנים, אשר הבקיעו להם דרך בשעה שנבוכדנצר צר על ירושלים והגיעו לערב. אגדה על יהודים, שנרדפו על ידי היוונים בארץ ישראל והיגרו אל ערב וכו…..יהודים ולא יהודים טיפחו אגדות אלה.

לעומת אגדות דומות, שנתרקמו בתפוצות אחרות, מוצאים אנו באגדות האלה של ראשית התיישבות היהודים בערב גרעין מה של אמת. הידיעות על התיישבותם של יהודים בימי בית שני בארצות הסמוכות לארץ ישראל מתאשרות על ידי מציאות שונות. כתובות, דברי עתיקות, מטבעות. לאט – לאט עברו רבים מבני עמנו דרומה והגיעו אל לב ערב.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.

כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.

אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.

יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.

במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות  – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.

היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות. 

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.

לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).

הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.

ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.

אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.

על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.

מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.

המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".

הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.

יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.

על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.

( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

ואשר ליישוב היהודי בחיג'אז, מן המאה שקדמה למוחמד נשמרו לנו עדויות שונות על חייהם ומעשיהם של בני עמנו שם. על אף מצבם החברתי הטוב ומספרם הרב לא הספיקו להקים מדינה מאוחדת. הם נתרכזו מסביב לכמה נקודות חשובות, שאחת הקדומות ביניהן הייתה תימא, שיושביה נזכרים  בספר ישעיהו : לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד ".

ערך " תימא " מתוך ויקיפדיה.

תימא, היה עם מצאצאי ישמעאל, שישב בסביבות המקום הקרוי היום תימא. מקום זה נמצא כ-400 קילומטרים ממזרח למיצרי טירן. המקום היה עשיר בעצי דקלים ובעצי שזיפים, והיו בו בארות מים רבים. תימא הייתה בשליטתה של  בבל המלך האחרון של בבל, נבונאיד, בילה שם שנים רבות, ובבל הייתה מופקדת בידי בלשאצר.

 

תמצית ההיסטוריה על העיר נג'ראן והקשר שלה למוחמד.

יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים

ידוע כי בימיו של מוחמד היו שבטים יהודיים ונוצריים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.

בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות – קביעת שיש להתפלל תוך הפניית הפנים לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים. כמו כן, הביאו סכסוכים אלה לשינויים משמעותיים באסלאם, כגון העדפת מכה על-פני ירושלים, וקביעת צום רמאדאן במקום צום היום העשירי (עשוראא).

טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, ביניהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובאיסלום של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה סירבו לדרישת מוחמד להתאסלם כדי להימנע מהטבח.

 מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדגם ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי ליהודים ולנוצרים – סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.

יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היה טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "

ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.

הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.

באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.

כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.

לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.

היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.

מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.

הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.

אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.

שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).

רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

חיגאזשמואל בן עדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמואל בן עדיה (בערבית : السموأل بن عادياء),משורר יהודי  שחי במאה השישית לספירה באזור חיג'אז שבערב הסעודית ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.

 תפקידו כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי  השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית . השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה.

בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות  מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.

דמותו של שמואל בספרות הערבית בימי הביניים

בימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר.

אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים.

 אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל).

דמותו של שמואל בעת החדשה

היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת נשארו שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.

שמו מונצח ברחוב ראשי בין מוזיאון רוקפלר  להר הצופים בירושלים

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031