ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
115 לפנה"ס – 300 לספירה
בתקופה זו חמיר כבשה את סבא ושינתה את בירתה ממריב לראדן ויותר מאוחר שמה שונה לט'פאר, המלחמות שניהלה חמיר כנגד סבא גרמה להגירות מסיביות מאזורי הלחימה לאזור אריתריאה וצפון-אתיופיה ולאחר מכן מהגרים אלו עיצבו את עצמם בתור קבוצה אחת "חבשים" והקימו את ממלכת אקסום שעתידה לשלוט באזור. בהמשך הממלכה החלה לשקוע ומסחרם הגדול שקע בגלל מספר סיבות, הראשונה הנבטים שבצפון חג'אז והשנייה העליונות הרומית במסחר הימי לאחר שכבשה את הלבנט וכן את מצרים והשלישית מלחמת אזרחים בין השבטים השונים.
300 לספירה – עליית האסלאם
תקופה זו מאופיינת במלחמות ובאי סדר. מלחמות האזרחים בתימן וירידת הסחר התימני גרם לרומאים לכבוש את עדן ולהטיל מצור על מריב, מה שלא השתלם לרומאים והם עזבו את חמיר מבלי לכבשה לחלוטין יותר מאוחר ממלכת אקסום פלשה לאזור בעקבות ייסוד ברית צבאית בינה לבין סבא מלחמה זו הייתה מלאה בתהפוכות שבסופו של דבר החבשים כבשו את חמיר בפעם הראשונה בשנת 340 יחד עם העזרה של הקיסרות הרומית. הכיבוש החבשי נמשך עד שנת 370 והממלכות התימניות קיבלו את עצמאותן שוב. לאחר מכן בשנת 450 או 451 סכר מריב נפרץ וגרם לשיטפון גדול, שיטפון זה גרם להגירה של אנשים רבים לממלכות השכנות.
ערכים מורחבים – הפלישה החבשית השנייה · ועידת רמלה |
המלך האחרון של חמיר יוסף ד'ו נואס קיבל על עצמו את הדת היהודית והתגייר, והחל בלחימה כנגד הנוצרים בממלכות הטבח הידוע ביותר היה כנגד הנוצרים שישבו בעיר נג'רן [1] בשנת 523 לערך הטבח מתואר גם בקוראן טבח נוסף התקיים גם בעיר ט'אפר כנגד חמירים וחבשים נוצרים נראה כי המלך שהתגייר נלחם כנגד הנוצרים בממלכות. בעקבות הלחימה כנגד הנוצרים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון הודיע למלך אקסום כלב לגבי פעולותיו האנטי-נוצריות של יוסף ועודד אותו לצאת לפעולה משותפת כנגד חמיר.
הצי הביזנטי נשלח לעבר ים סוף בנוסף לחיילים חבשים מממלכת אקסום, הפלישה המשותפת הזו של אקסום וביזנטיון הצליחה וכוחות אלו הביסו והרגו את מלך חמיר יוסף ד'ו נואס. חמיר הייתה כעת תחת שליטתה של אקסום וזו סיפחה אותה ומינתה נציב לאזור בשם אריאת, שיותר מאוחר הודח ובמקומו מונה נציב חדש בשם אברהא שהיה קצין בצבא החבשי ושלט ביד רמה עד שנת 570.
אברחה יזם גם פעולות צבאיות מצפון לחמיר לאזור חג'אז שם הוא נלחם כנגד שבט קורייש על פי המסורת הערבית אברחה הגיע בכיבושיו עד לעיר מכה אך לא הצליח להרוס את הכעבה המסורת האסלאמית קוראת למערכה זו בשם חארב אל-פיל או מלחמת הפילים (ראו גם:סורת אל-פיל), משום שבלחימה זו הצבא החבשי של אברחה השתמש בפילים ללחימה. לאחר מלחמת הפילים תושבי חמיר החלו להתמרד כנגד השלטון החבשי עם עזרה מהאימפריה הסאסאנית המורדים מינו לעצמם מלך והמרד החל להתפשט ברחבי חמיר בסופו של דבר מרד זה הצליח אך חמיר לא נהפכה לעצמאית אלא סופחה על ידי הכוחות הפרסים של המלך כוסרו הראשון לאימפריה הסאסאנית עד לשנת 638.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג-הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן
הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן
ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.
לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה.
ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.
עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.
חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.
פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.
היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.
הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.
בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.
ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.
יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.
וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.
יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
במשך שנים רבות קסמה ביותר ארץ זאת לאנשי המזרח והמערב. בתנ"ך נשמרו סיפוריה על עָשרה וחכמתה של מלכת שבא, על אורחות דְדָן, ונאות תימא, על רוכלי רעמה וזהב אופיר. ספרי המלומדים היוונים ושירי משוררי רומא העתיקה מלאים שבח תימן היפה, ובספרות הנוצרית הקבו לעסוק ברדיפות הנוצרים בנַג'ראן בימי המלך היהודי ד'ו נואַס, אשר עלה על העיר הזאת וכבשה.
בדברי ימי עמנו, המלאים צרות, סבל ויסורים, הוקצה מקום מיוחד לאנוסי תימן, שהרמב"ם שלח להם אגרת. דוד הראובני סיפר, כי הוא בא מערב כשליחו של יוסף אחיו, מלך שבטי היהודים בחָ'יבר. על יהודי תימא וח'בר ( כיבּר ), על מוצאם, מספרם וישוביהם, מספר רבי בנימין מטודלה בספר מסעותיו.
בתקופה החדשה, החל מן המאה הי"ח, ניסו תיירים וחוקרים לחדור אל תימן, כדי להכיר את עתיקותיה ואת דרכי חייהם של יושביה. הדבר היה כרוך בסכנת נשפות. בשנת 1761 יצאה מדנמרק שיירה של חמישה מלומדים לשם חקירת דרום ערב.
חוקר טבע, רופא חוקר טבע, צייר וגיאוגרף התחברו כדי לגלות את רזי תימן המאושרת. בסוף שנת 1762 הגיעו אל מחוז חפצם. ארבעה מהם לא חזרו אל מולדתם, כי חלו ומתו בדרום ערב ובהודו, ורק אחד, קַרסטֶן ניבוהר, יצר בשלום והרצה בספר את תוצאות חקירותיו. בעקבותיהם של המלומדים האלה יצאו חוקרים ותיירים אחרים.
אולי לא מקרה הוא, שדווקא בגילוי תימן ועתיקותיה גדול חלקם של יהודים, שֶמע עשרת השבטים האהודים, אשר על אודותיהם סיפר רבי בנימין מטודלה, לא נתן מנוח לתיירינו וחוקרינו. עוד בשנת 1833 הלך אל תימן רבי ברוך בן שמואל מצפת, ובשנת 1858 יצא רבי יעקב ספיר הלוי, מתושבי ירושלים, אחד המשולחים עזי הנפש, לבקש את אחינו האובדים בערב.
בספרו " אבן ספיר " מתאר הוא את מסעו לדרום ערב, רבי יעקב ספיר יצא מארץ ישראל לבקש את עשרת השבטים ומצא את יהודי תימן, אשר לפי הקבלה שבידיהם, באו אל תימן עוד לפני חורבן הבית הראשון. אחריו הצליחו שני מלומדים מבני עמנו, יוסף הלוי, ממוצר ספרדי, גר בפאריס, ואדוארד גלזר, לגלות ולפענח כתובות חשובות והניחו בזה את היסוד המדעי לחקר קורות הארץ והעמים, היושבים בה.
יוסף הלוי הרבה להתעניין בחיי היהודים התימנים, ותורגמנו שליווה אותו במשך כל הדרך, חיים חבאשוש מצנעא, השאיר לנו תיאור מעניין מאוד של המסע ההיסטורי הזה, בפעם הראשונה דרכה אז כף רגלו של אדן אירופי בשטחים ההם.
כמה תיירים חוקרים, וביניהם שני יהודים, דיגפריד לנגר והרמן בורכרדט, נהרגו על ידי בדווים בשעת מסעיהם. מלומדים אחרים התעניינו בגילוי צפון ערב. זכור לטוב ד.ה. מילר פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של וינה ולתנ"ך בבית המדרש לרבנים בעיר הנ"ל, אשר ביקר גם בערב הדרומית והשתתף בפענוח הכתובות של דרום ערב וצפון ערב בביאורן, בעצם ימי גילוייהן.
הוא קבע את סדר הדורות ותקופות הממלכות בדרום ערב, ושיטתו נתקבלה, בשינויים מבוימים על ידי רוב החוקרים. גם א. מיטווך, פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של ברלין, אשר מת בימי המלחמה האחרונה בגרמניה, הוציא לאור הרבה כתובות וביארן בשותפות עם הצלומד הגרמני י.ה. מורדטמן.
התגליות הללו, המציאות החשובות אשר נתגלו בצפון ערב ותיאורי חייהם של הערבים, שנתפרסמו, מן הגדולים והחשובים ביניהם הם סיפורי המסעות של התייר השוויצי י.ל. בורקהרדט והאנגלי צ'. דאאוטי, נתנו דחפה עצומה להתעניינות בערב.
לפי דעת רוב החוקרים, הייתה ערב ערש השמים השמיים, שזרמו מכאן גלים גלים, כאילו ממיכל ענקי, והציפו את קדמת אסיה : ארץ ישראל, ארם צובא וארם נהריים. הגל הראשון הביא את העברים, המואבים, העמונים, וכחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים הציפו הנבטים וקרוביהם את הארץ הנושבת שמצפון לערב. הנחשול האחרון שהגיע לשיאו בתקופת מוחמד, כבש את כל קדמת אסיה ועבר לצפון אפריקה ועד סיקיליה וספרד הגיע.
הלשון הערבית, הצפונית והדרומית, שמרה על הרבה צורות דקדוקיות עתיקות ועל אוצר מלים. מושגים ומונחים, שזכרם נשתכח בשאר השפות השמיות, ורק עתה חושפים הבלשנים את פירושם ומוצאם ומפיצים בזה אור חדש על פרשיות שונות בדקדוק הלשונות השמיות.
בארץ זו חי מחולל דת האסלאם ונביאה,ף מוחמד, שמספר מאמיניו עולה היום על רבע מיליארד. ואף על פי שדת זו נולדה בתקופה, אשר השאירה לנו הרבה מסמכים היסטוריים, נתקלים חוקרי ראשיתה ומוצאה בבעיות, שטרם נפתרו. חקירת הקוראן ויחסו אל היהדות והנצרות גם היא עוד לא הצליחה לפתור כמה וכמה בעיות חשובות.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
הכתובות שנתגלו בערב, ושרידי המקדשים, הקברים, ברכות, הבורות והסכרים, העידו נאמנה על גדולת הארץ לפנים. החוקרים החלו חושפים את קורותיהן של ממלכות עתיקות, שהיו קיימות שם לפני אלפי שנים " ממלכות מָעָן, שבא, חצרמות וקַתַבאן, ממלכת הנבטים, תדמור, לִחיאן וחמיאר.
זוהו השמות שהיו ידועים מן התנ"ך והספרות היוונית, ונחקרו השפעות גומלין בשטח התרבות והדת. נתעוררה בעיית קשרי המסחר, שראשיתם נעוצה בתקופה קדומה מאוד של ההיסטוריה האנושית בקדמת אסיה ואפריקה, ונתברר שערב הייתה לפנים מרכז גדול חשוב, המפורסם ברחבי מזרח ומערב.
דרכיה המו לפנים מרוב אורחות, שגמליהן נשאו את סחר שבא וכוש. אורחות אלה היו מחברות את הארצות שבאזור הים התיכון עם הודו וסין, כלומר את אירופה עם אסיה ואפריקה. כי ים סוף והמפרץ הפרסי לא היו מפרידים בין חלקים אלה של העולם וערב, אלא, להיפך, מחברים אותם אליה.
לנו , היהודים עניין מיוחד בחקר ערב.
אנו מסתייעים בתוצאות של חקירות המדע הבלשני השמי בחקר הלשון העברית ודקדוקה. לאור התגליות השבאיות – חמיָריות מתבררים ומתגלים עניינים סתומים במקרא. זאת ועוד אחרת : מימי אברהם גייגר, שספרו " מה קיבל מומחמד מן היהדות ? " הופיע עוד בשנת 1833, מנסרת בעולם המלומדים השאלה : חלקה של איזו דת גדול יותר באסלאם, חלק של יהדות או חלקה של הנצרות ? ויצויין עוד, שחקר ערב מפיץ אור רב על קורות תפוצות ישראל אחרי חורבן הבית השני.
כשלוש מאות שנה אחרי מרד בר כוכבא קמה בחצי האי ערב, בחלקו הדרומי מערבי, הנקרא היום תימן ( אז קראו לו מדינת שבא או חִמְיָר ) שושלת מלכים מתייהדים והארץ נחשבה בעולם למדינה יהודית. האחרון בין המלכים האלה ד'ו נואַס, נלחם לעצמאות ממלכתו ונפל בקרב. הכתובות שנחשפו מעידות על השפעתה של היהדות על חיי העם החמירי.
באותה תקופה ממש הקימו מהגרים יהודים בצפון הארץ, בחיג'אז, שורה של כפרים, קריות וישובים באזורים הפוריים של הערבה. הללו היו אדוני השטחים האלה : " מלכי מדינה ", " מלכי תימא " כך קוראים להם ההיסטוריונים הערביים. באחוזותיהם הקימו את טירותיהם ומצודותיהם, ורק ברשותם יכלו מהגרים חדשים מבין שבטי ערב להתיישב בסביבות הנאות היהודיות.
דברי ימי יהודי ערב לוטים עדיין בערפל, ובחקירתם נתקלים בבעיות שעדיין לא נמצא להן פתרון. ביחס לכמה פרקים מחיי בני עמנו בערב חסרים המקורות לגמרי, ואילו לפרקים אחרים נשתמרו ידיעות מועטות בכתובות של דרום ערב וצפון ערב, בתלמודים ובמדרשים, בספרות הכנסיה, בדברי ימי הערבים ואגודותיהם, ובעיקר בספר הדת המוסלמית – בקוראן.
מלומדי המערב, לרבות המלומדים היהודיים, עסקו על פי רוב בעניין זה רק דרך אגב, בקשר לבעיות אחרות, או הצטמצמו במחקר פרקים בודדים ולא הקיפו את כלל קורותיהם של יהודי ערב. כנראה לא ראו את הקשרים בין החוליות הבודדות או נרתעו מפני הקשיים הרבים, המתעוררים בשעה שניגשים לחקירת כל המקורות.
משום כך נתפצל אף אותו החומר המועט אשר נשתמר עד ימינו, לא ניתן לנו מחקר, המכנס את כל המקורות הידועים לנו, מעביר אותם בכור הביקורת, מעבר מחדש את החומר ומצרף את הטבעות לשלשלת אחת.
בספר המוגש בזה לקוראים, נעשה ניסיון לתקן מעוות זה. כונסו בו כל היריעות שנותרו ממגילות דברי ימי יהודי ערב, והחומר המכונס מצטרף לפרק חשוב בקורות עמנו. המחבר השתדל להרצות את תולדות נפוצות ישראל בחצי האי ערב לפי סדר השתלשלות המאורעות, ונדמה לו כי עלה להפיץ אור חדש על כמה וכמה תופעות ולעקור שיבושים שונים.
על ראשית ההתיישבות היהודים בערב אין בידינו ידיעות מוסמכות. יש אגדות שונות, שמקצתן מקורן בתנ"ך ובתלמוד ומקצתן נולדו בער עצמה " אגדה על ראשוני הכובשים, שבאו לערב בימי משה רבנו ונאחזו בה. אגדה על כהנים, אשר הבקיעו להם דרך בשעה שנבוכדנצר צר על ירושלים והגיעו לערב. אגדה על יהודים, שנרדפו על ידי היוונים בארץ ישראל והיגרו אל ערב וכו…..יהודים ולא יהודים טיפחו אגדות אלה.
לעומת אגדות דומות, שנתרקמו בתפוצות אחרות, מוצאים אנו באגדות האלה של ראשית התיישבות היהודים בערב גרעין מה של אמת. הידיעות על התיישבותם של יהודים בימי בית שני בארצות הסמוכות לארץ ישראל מתאשרות על ידי מציאות שונות. כתובות, דברי עתיקות, מטבעות. לאט – לאט עברו רבים מבני עמנו דרומה והגיעו אל לב ערב.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
עדים אנו לתנועה בשני כיוונים הפוכים, הערבים נודדים צפונה, אל עבר הירדן, ארץ הנבטים וסוריה. והיהודים חודרים אל נאות הערביות שבצפון חיג'אז ונסחפים עם זרם אורחות הסוחרים התימניים, החוזרים מעזה ומאילת – אל ארץ חמיר.
כשיצא המפקד הרומי אֶליוס גַלוס בשנת 25 לפני הספירה למסעו המפורסם – הוא נתכוון לכבוש את דרום ערב, את ארץ הפלאות, מקום מוצא הזהב, האבנים היקרות, בקטורת והבשמים – שלח אתו הורדוס חמש מאות מחייליו. תפקידו המיוחד של הגדוד הזה מובן לנו עכשיו, לאחר שנתגלו לאורך הנתיב המוליך אל תימן כתובות ומציאות אחרות, המעידות שישובים יהודיים היו מצויים שם בתקופה ההיא.
אל המקומות הללו נהרו מהגרים יהודיים, בייחוד אחרי כיבוש ירושלים וחורבן הבית השני. תנאי החיים בערב אפשרו אז ליהודים להקים שורה שלמה של ישובים חופשיים, שפרחו והתרחבו במשל מאות שנים.
יש עדויות שבימים ההם – בתקופת רבי עקיבא ומרד בר כוכבא וגם אחר כך, קיים היה ישוב יהודי בתימן. בבית הקברות המרכזי של בית שערים שעל יד חיפה נתגלה אולם, " חמירי " עם כתובות ביוונית ותשליב חמירי, שהצלחנו לפענחו. המתים, הקבורים באולם הזה הובאו מאיזה מושבה מסחרית של יהודי תימן בצפון ערב או בסביבות ארץ ישראל, כי התימנים הקימו לצורכי מסחרם הענֵף כמה וכמה מושבות במקומות, שבהם הצטלבו בתיבות האורחות.
במושבות אלה ישבו גם יהודים, אשר התארגנו והקימו עדות – לפחות עדה אחת . ואם במאה השלישית ישבו יהודי תימן בצפון, הרי ברור הדבר שבדרום ערב התיישבו עוד קודם לכן. על חיבתם לארץ ישראל מעיד האולם שבבית הקברות. הרבה יש ללמוד מסיפורו של המחבר הנוצרי, המתאונן על ההתנגדות שנתקלה בה התעמולה הנוצרית בחמיַר במאה הרביעית.
בצפון חיו בטירותיהם וחצרותיהם עובדי אדמה יהודיים, גברים מלומדי קרב, אומנים מומחים במלאכות שונות, בייחוד בתעשיית כלי זין. בדרום התייהדו רבים מעם הארץ, התגיירו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים ועול המצוות. לאלה ולאלה היו מורים ורבנים, בתי מדרשות ובתי כנסיות. יהודי ערב קיימו קשרים עם ארץ ישראל, ובייחוד עם המרכז שבטבריה וגם עם יהדות בבל.
לימי מלכותו של ד'ו נואס, מלכה האחרון של חמיר, אשר ביחס אליו אין כל ספר שהיה יהודי לפי דתו, קדמה תקופה של חולשה ורפיון. החבשים חדרו אז אל תימן וכבשו כמה מקומות, ביניהם גם את העיר ט'פאר, שבה הושיבו חיל מצבעם משנה למלך ( כנראה מעם הארץ ).
הכובשים הושיטו עזרה לנצרות, אשר התחילה להתפשט אז בעיר נַג'ראן וסביבותיה, והנוצרים שרפו בתי כנסיות, או הפכום לכנסיות נוצריות. במשך דור שלם שלטו החבשים בחלקים מסויימים של תימן, ובייחוד כנראה, בשפלת החוף. ד'ו נואס, שהיה אישיות בולטת ובעל מרץ ורצון, שלא כמחכים שקדמו לו, ניסה לשנות את מצב הדברים, ושאף ולשחרר את כל חמיר ולגרש את החבשים מאדמת ערב.
ואולם לא על נקלה אפשר היה לשכנע את נגידי השבטים השונים, אשר התנגדו מעולם לכל שלטון חזק, כי רק אם יתאחדו יוכלו לעמוד בפני החבשים המאיימים עליהם. ואמנם לא הצליח ד'ו נואס, אולי מפני שלא הספיק לכך הזמן, לאחד את כל הנגידים ולהפוך אותם לכוח חזק.
אכן, בראשונה עלה בידו לגרש את חיל המצב החבשי מעיר הבירה, אבל אחר כך נכשל ונפל. ד'ו נואס החליט להכניע את תושבי העיר נג'ראן המורדת. הנוצרים בעיר זו נחלקו לשתי עדות : אחת צהן, החזקה ובעלת ההפשעה, עמדה בקשרים עם אויבי העם והמדינה, כלומר עם החבשים והביזנטינים, בעוד שהשנייה תמכה במלך ועזרה לו.
על כך קראו אוהדי ביזנטיה לאלה האחרונים " נוצרים לפי שמם ". אמנם ניתח המלך את תושבי נג'ראן, אבל עורר בזאת את חמת הביזנטינים והחבשים, אשר יראו כי שלטונו יוכל לסכל את כל תוכניותיהם בקדמת אסיה, אז עלו החבשים על חמיר והיכו את הנגידים הנאמנים למלך. ד'ו נואס עצמו הפיל את עצמו לתהומות ים, כי לא רצה לראות באבדן עמו ומולדתו.
מסביב למאורעות אלה נוצרה ספרות ענפה, המלאה סתירות פנימיות. אגדות פורחות באוויר והשערות מופרכות מעיקרן נתקבלו בלי שום ביקורת על ידי המדע המערבי. בספרנו זה נוכיח, כי לא נכונה הדעה שהחבשים עלו פעמיים על חמיר בימי ד'ו נואס, והוא נכנע בפעם הראשונה.
המלחמה עם יושבי נג'ראן לא פרצה בשל סיבות דתיות. את סיבות המלחמה האמיתיות מגלים לנו נסופרים הנוצרים פרוקופיוס וקוסמַס אינדיקופלבסטיס, שמו הפרטי של המלך היה נואס או ד'ו נואס, שם חמירי ולא יוסף, פנחס, זורעא או מסרוק. אין זה כינוי, כפי שרבים חושבים, ואין פירושו " בעל בלורית ".
הוא נכשל, מכיוון שלא יכול לעמוד יחידי נגד ביזנטיה וחבש, בייחוד לאחר שחלק מהנגידים לא חש לעזרתו או עזבו לנפשו לפני הקרב המכריע. אמנם ניסה ד'ו נואס להשיג עזרה ממלך פרס נגד האוייב המשותף, אבל עזרה זו לא הוגשה לו.
יהדות תימן לא פסקה מלהתקיים אחרי מות ד'ו נואס, למרות הרדיפות והעינויים שהיו מנָתה, יחד עם שאר תושבי חמיר, יצאו להלחם בכובשים בפיקודו של סַיף ד'ו יַזַן, שלדעת כמה מקורות היה יהודי, והודות לתמיכת הפרסים גורשו הכושים מדרום ערב. בתקופת מוחמד היו בחמיר ובסביבות נג'ראן שבטים, שרבים מחבריהם היו יהודים.
על כן הבטיח להם מוחמד שלא יכריחו אותם להתאסלם, אם יכרתו ברית שלום עם שליח הדת החדשה.
( הערה שלי, כמובן וכמצופה, הבטחה זו לא קויימה על ידי מוחמד, כפי שלא קיים מעולם הבטחה כלשהי לא רק כלפי היהודים, אלא כלפי כל מי שלא קיבל עליו את הדת החדשה )
היהודים הרבים שבארץ הפריעו לשליחי הנוצרים בפעולתם. מתברר, כי ההשפעה היהודית, שסימניה נראים בכתובות חמיר מן התקופה ההיא, אינה מקרית . מצויים בהן כינויים של אלהים ( הרחמן, אדון היהודים, בעל שמים, אלהי ישראל ) וגם ביטויים, מושגים רמזים, המעידים על קשר בלתי אמצעי ליהדות, באותה תקופה מוצאים אנו תופעות דומות, מוזרות כשלעצמן, בכמה כתובות צםון ערביות, הן נקראות " לחיאניות.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
ואשר ליישוב היהודי בחיג'אז, מן המאה שקדמה למוחמד נשמרו לנו עדויות שונות על חייהם ומעשיהם של בני עמנו שם. על אף מצבם החברתי הטוב ומספרם הרב לא הספיקו להקים מדינה מאוחדת. הם נתרכזו מסביב לכמה נקודות חשובות, שאחת הקדומות ביניהן הייתה תימא, שיושביה נזכרים בספר ישעיהו : לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד ".
ערך " תימא " מתוך ויקיפדיה.
תימא, היה עם מצאצאי ישמעאל, שישב בסביבות המקום הקרוי היום תימא. מקום זה נמצא כ-400 קילומטרים ממזרח למיצרי טירן. המקום היה עשיר בעצי דקלים ובעצי שזיפים, והיו בו בארות מים רבים. תימא הייתה בשליטתה של בבל המלך האחרון של בבל, נבונאיד, בילה שם שנים רבות, ובבל הייתה מופקדת בידי בלשאצר.
תמצית ההיסטוריה על העיר נג'ראן והקשר שלה למוחמד.
יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים
ידוע כי בימיו של מוחמד היו שבטים יהודיים ונוצריים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.
בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות – קביעת שיש להתפלל תוך הפניית הפנים לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים. כמו כן, הביאו סכסוכים אלה לשינויים משמעותיים באסלאם, כגון העדפת מכה על-פני ירושלים, וקביעת צום רמאדאן במקום צום היום העשירי (עשוראא).
טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, ביניהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובאיסלום של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה סירבו לדרישת מוחמד להתאסלם כדי להימנע מהטבח.
מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדגם ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי ליהודים ולנוצרים – סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.
יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היה טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "
ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.
הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.
באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.
כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.
לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.
היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.
מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.
הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.
אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.
שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).
רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.
חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.
פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
שמואל בן עדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמואל בן עדיה (בערבית : السموأل بن عادياء),משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חיג'אז שבערב הסעודית ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.
תפקידו כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית . השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה.
בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.
דמותו של שמואל בספרות הערבית בימי הביניים
בימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר.
אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים.
אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל).
דמותו של שמואל בעת החדשה
היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת נשארו שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.
שמו מונצח ברחוב ראשי בין מוזיאון רוקפלר להר הצופים בירושלים.
עמדתם המדינית של יהודי צפון ערב הייתה יציבה. ואולם אחוזותיהם הפוריות גירו את תאבונם של הבדווים, שבאו ממרחקים. גם כאן קרה מה שיקרה לרוב באזורי הגבול בין המדבר וארץ נושבת. הבדווים מציפים את הנאות ומשטלתים עליהן לאט – לאט, בדרכי שלום ולפעמים בחרב, כשהתיישבו במדינה שני השבטים הדרום ערביים, בני אַוס ובני חַ'ז'רַג', נשתנה יחס הכוחות באזור הזה לרעת היהודים. אף על פי שעמדתם במרכז הנאה לא נפגעה, הפסידו היהודים כמה עמדות חשובות בקצהו הדרומי של האזור, ובעיקר בקצהו הצפוני.
פעל גם גורם אחר, שהחליש את מעמד היהודים, אלא שעד כה לא הוקדשה לו תשומת הלב הראויה. מן המקורות אפשר להסיק, שהממלכות הערביות שבצפון חפצו גם הן להרחיב את שטחי מדינותיהן. בייחוד עוררו טירות היהודים את תאוותן. אגדה, שיש בה אולי קורטוב של אמת, מספרת,ף כי זַבָא, היא זֶנוביָה, מלכת תדמור, חפצה לכבוש את אַבְלַק, טירת תימא, שכעבור שלוש מאות שנה ישב בה שמואל בן עדיה ואת דומת אל ג'נדַל, אבל לא יכלה להן.
עובדה היא שבמאה השישית סבלו יהודי חיג'אז מהתנפלויות גדודי ממלכת הבדווים בעבר הירדן מזרחה ובחַורַאן ( העַ'סאנים ).
עם הבווים שכניהם ידעו היהודים לחיות בשלום, כי היו ביניהם אבירים גאים, אשר לט פחדו מפני אויב וידעו להשיב מלחמה שערה. כדי להתגונן מפני שוד פתאום, הקימו טירות. ברצון היו מקבלים מתיישבים שקטים חדשים, כי במידה שגדל הישוב פחתה הסכנה. הם ידעו גם להתפשרעם9 הבדווים. על תושבי עמק הכפרים מסופר, שכרתו ברית עם שכניהם הנודדים ושילמו להם מס בעד הגנתם על הישובים מפני הע'סאנים ובדווים אחרים.
אמצעי זה היה רגיל ומקובל במשך אלפי שנים, ואף ממלכות אדירות השתמשו בו. כך נהגו הביזנטים והפרסים. התורכים לא נמנעו מלהשתמש בשיטה זו, כדי להבטיח את שלומן של אורחות עולי החג', וכן נוהגים יורשיהם של התורכים.
לציון מיוחד ראויים היחסים בין אבירי השירה הערבית והמשוררים היהודים, אשר היו בערב. אִמרו אלקַיס גדול משוררי ערב, התארח בבית המשורר שמואל בן עדיה. כשהלך אל ריסר ביזנטיה, השאיר בבית שמואל את בתו ופקדון, שהשמירה עליו עלתה לשמואל ביוקר. המשורר היהודי נתן לשודד ע'סאני, אשר בא לקחת את הפקדון, להרוג את בנו, ולא מסר את השריונים שהופקדו אצלו.
אַעְשַא מימוּן, משורר בדווי גדול, פנה בשעת מצוקתו אל בנו של שמואל וביקש ממנו לפדותו מידי שוביו, בהזכירו את אביו הנאמן והגדול במעשיו. עם משורר אחר מהראשונים במעלה, עם נַאבִּע'ה הד'וביאני, התחרה בחריזת חרוזים אחד המשוררים היהודיים במדינה, והערבי הודה בעליונות המשורר היהודי. גם משוררת יהודית, שרה מבני קורַיטַ'ה, זכתה לפרסום.
ואולם לא רק השירה החילונית פרחה במושבות היהודים. נשארו גם שרידים מועטים של שירה דתית לאומית, אשר התפתחה בקריותיהם. עד כמה שאפשר להסיק מהחרוזים המועטים שהגיעו לידינו במקרה, הרבתה שירה זאת לשאוב מאוצר האגדה, ואין להתפלא על כך.
האגדה הייתה הספרות היפה של הימים ההם. בה ביטאו המשוררים והסופרים את רגשותיהם, בה התגבשה המחשבה הדתית מסורתית והפילוסופית, בה סוּפרו קורות העם בעבר ובהווה. בני ישראל בערב חביבות היו עליהם האגדות המושכות את לב השומעים, ואף הערבים, אומה מחוננת ברגש ודמיון, אהבו ואוהבים עד היום את האגדה.
שרידים רבים של אגדותינו נשמרות בדברי מוחמד, וגם מתוך יצירותיהם של משוררי ערב שבתקופה ההיא יעלו אלינו הדיהן הרחוקים. הרבה מלומדים ערבים, ממוצא הודי, תימני וחיג'אזי, בני הדור הראשון אחרי מוחמד, ממבארי הקוראן ומפרשיו, יפליאונו בידיעתם העמוקה והיסודות באגדת התלמוד.
דבריהם שימשו יסוד לשני קבצי מדרשים מוסלמים בערבית – " סיפורי הנביאים ", המהווים, מבחינת התוכן, השיטה ודרכי הדרש, כעין מהדורה ערבית של מדרשי האגדה. כדאי שגם החומר הזה יכונס בספר מיוחד, כי מפיץ הוא אור על פרשיות מסויימות של חיי היהודים בערב ומעיד על הקשר האמיץ, שהיה קיים ביניהם ובין המרכזים בארץ ישראל ובבבל. המעוניינים בהבנה נכונה יותר של ראשית צמיחת האסלאם והתפתחותו יפיקו ממנו תועלת רבה.
חשיבות מיוחדת נודעה לשלהי התקופה הזאת מנקודת ראות תולדות האמונות והדעות של העולם התרבותי. כשאנו עוסקים בימים ההם, אנו עוקבים אחרי רשמי השפעתה של היהדות על התהוות האסלאם ומוצאים את הדרכים הגלויות ואת הצינורות החבויים מן העין של ההשפעה הזאת. הקוראן, ספר הברית המוסלמי, הוא לכאורה תופעה מפתיעה.
בשירת ערב הקדומה אין כל זכר ורמז לבעיות דתיות, שכן כולן גשמיות. כן היו סוחרי מכה ורוכליה חסרים כל זיקה דתית. ה " כַּעבָּה הייתה חשובה בשבילם, משום שהייתה מושכת למכּה מדי שנה מספר גדול של " עולי חד ", ומאפשרת להם לעסוק במנוחה במסחרם, כי במשך חודשי העלייה שבתו כל המריבות והתגרות בין שבטי הבדווים.
ואולם אם נכיר יפה את חיי היהודים בערב בתקופה זו, נבין את הופעת האסלאם, ניווכח לדעת שהתקופה הייתה הרת רעיונות חדשים, ונכיר שכבות שלמות של ערבים ( שלא נמנו עם מעמד הבדווים, בני המדבר ), שהוכשרו לקבל את הדת ואת התרבות החדשה עקב השפעתם הבלתי פוסקת של היהודים והיהדות.
נראה אז, שהופעת האסלאם אינה מקרה ואינה בחינת התפרצות פתאומית, אלא פרי השפעה אטית, שנמשכה מאות שנים, מימי ראשית התיישבות היהודים בחצי האי ערב, ומי יודע מה היו תוצאות המהפכה הרוחנית הזאת, היהודים וגם הנוצרים שחוללוה, אלה בשטחי חיג'אז ואלה באזורים מסויימים, לולא הופיע מוחמד.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
בפרשת מוחמד יש נקודה אשר לא נתלבנה די צרכה. נראה, שבתקופה מסויימת של פעולתו השתעשע מוחמד בתקוה, שהוא הנביא, אשר עליו נאמר כי יופיע באחרית הימים לפני בוא יום הדין והנורא. הוא " חותַם הנביאים " ואולי…גם המשיח עצמו. לפיכך חשב, שבשליחותו זאת צריכים להודות בראש וראשונה היהודים, המחכים ומצפים לבואו של המשיח, משום שלפי השקפת הנוצרים המשיח כבר בא. אולם היהודים לא יכלו לראות משיח באיש, שאינו מזרע דוד ואף לא מבני ישראל, ותקות מוחמד נתבדתה.
כעבור שנתיים, בערך, אחרי בוא שליח האסלאם אל מדינה, חל במדיניותו שינוי כביר, שהיה מפנה חשוב גם בתורת האסלאם. מוחמד נוכח לדעת שהיהודים לא יכירו בו, ולכן התחיל להלחם בהם ולבטל את כל אותם הדינים, שמיועדים היו לשמש גשר בין שתי הדתות. מלחמה זו המיטה שואה על יהודי מדינה.
חלק מהם גורש ושבט אחר הובל לגרדום. מוחמד האשים את היהודים, כי הם אוכלי ריבית וכי דבקו בהם כמה וכמה מידות מגונות. בהאשמות אלה ניסה להצדיק את גירושם והמתתם. אבל כל הטענות האלה היו בדויות. אכן, היו בערב אוכלי ריבית אמיתיים – סוחרי מכּה, טַאיף ונַג'ראן – ובכל זאת הניח להם מוחמד, וגם ה " חדית " המוסלמי קבע תקנות מיוחדות לאיכרים והרשה ריבית בהערמה.
ואילו יהודי חיג'אז כמעט ולא עסקו במסחר, ולכל היותר היו מוכרים את עודף יבולם. אמנם הרבו ההיסטוריונים, ובייחוד המאוחרים, לתאר את התכשיטים, הזהב והכסף ששלו המוסלמים בח'יבר, אולם אַבו הוּרַירַה, אחד מחבריו של מוחמד, מטפח על פניהם בעדותו, שבח'יבר לא לקחו שלל כסף וזהב ובזזו רק מזון ובוסתני דקלים.
האמת היא שמוחמד לאבטח ביציבות עמדתו כל זמן שהיהודים ישבו במדינה. הם עמדו לו למכשול ולסכנה מתמדת. כי יכלו בכל עת להתחבר עם אויביו. שדותיהם ורכושם נחוצים היו לו כדי לחלקם בין ידידיו הנאמנים, שהיגרו יחד אתו ממכּה והיו סמוכים על שולחן מארחיהם. לאחר שסופקו צורכי המהגרים ולאחר שסר פחד תושבי מדינה מעל מוחמד, שוב לא היה הכרח בגירוש של היהודים משאר הנאות החג'אז, ואפר היה להסתפק בהטלת מסים כבדים מנשוא.
אמנם השלים הכליף עומר מה שהחסיר מוחמד. הוא גירש את התושבים היהודיים מרוב נאות החג'אז. אכן גם אז נשארו עדיין ישובים בכמה מקומות, והתירוץ היה שהנאות האלה אינן שייכות לחג'אז. הרבה יהודים היו שם עד המאה העשירית ואולי גם לאחר מכן, אבל הם זנחו את עבודות האדמה, כי לט יכלו לשאת את עול המסים שהעמיסו עליהם.
בימים האלה גברה השנאה ליהודים, ועקבותיה ניכרים גם בספרות הערבית. אז נוצר הסיפור על המלך היהודי במדינה שהיה מענה בתולות, גילגולה של אגדה יהודית על מלך יווני מתקופת החשמונאים שהפנוה נגד היהודים. ואולם ראוי לציין, שסופרים ערביים ומשכילים שידעו כנראה את מקור האגדה, דחו האשמה זו שחפצו להטילה על יהודי ערב.
אחרי שהיהודים הזניחו את שדותיהם וגנותיהם, היו נאות חג'אז הפוריות לערבות שוממות. המים זרמו ללא תועלת. והאדמה הפוריה והדשנה הייתה לביצות קדחת. הגיאוגרפים המוסלמים בוכים מר על חורבן חג'אז, שרוב עריו היו לנקודות ישוב זעירות וחסרות ערך.
תימא חרבה, עמק הכפרים שמם. פַדַךּ נעלמה וכעת אי אפשר למצוא אפילו את חורבותיה. בחַ'יבר, שהייתה הטוב שבכפרי החג'אז, לא יכלו אף העבדים הכושים, שהובאו לשם, להסתגל לאקלים הקטלני, ומדינה גם היא אינה אלא צל של תפארתה הקדומה. טירותיה, שהיו חוסנה ועליהן הייתה גאוותה, חרבו והפכו עיי מפולת, לאחר שמקימיהן גורשו.
החג'אז פסק מלשמש מרכזו הרוחני של האסלאם, ומכּה ומדינה, שתי הערים הקדושות, אינן אלא מקומות של פולחן דתי. בניגוד למלומדים אחדים, שהניחו את התיאוריה על התייבשותו של חצחי האי ערב, תיאוריה שראתה התייבשות זו כָגורם שהפך את ערב למדבר שממה, הראו מלומדים אחדים את הסיבות האמיתיות שגררו אחריהן את חורבן הארץ.
עקבותיהם של מגורשי מדינה, אשר פנו לארץ ישראל, אל יריחו ואֶדרעי, נעלמו כעבור זמן קצר אחר השתקעם שם. גם על גורל שאר תושבי חג'אז היהודיים אין אנו יודעים הרבה. קורותינו בערב מתחילות באגדה. עוד במאה הקודמת התהלכו בקרב היהודים סיפורים על עשרת השבטים ובני חַ'יבר מלומדי מלחמה, החונים במדבר ערב תחת שלטון מלך יהודי, ומצפים ליום, אשר בו יצאו לעזרת אחיהם הנאנקים והנאנחים בגלות אדום המרה.
סיפורים דומים לאלה נפוצים היו כפי שמעידים התיירים, בין הערבים בחג'אז ובמדיָן. משולחים ותיירים יצאו לחפש את השבטים האבודים ומצאו את יהודי תימן, בני בניהם של יהודי חמיָר. ואמנם גם היום מצויים שם שבטים חופשיים, השוכנים בקרבת המדבר הגדול ומצפים לעלייתם לארץ ישראל.
קורות היהודים בערב, למן הידיעות המוסמכות הראשונות על ישובי הצפון ועד האחרונות עליהם, המקיפות תקופה בת אלף שנה, מצטרפות מידיעות אשר נמסרו לנו בתעודו שונות ביותר. אפשר לומר בלי הפרזה, כי לפנינו כאן כמעט כל סוגי המקורות, שמחקר ההיסטוריה העתיקה משתמש בהם.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
יש כתובות אבן שונות ושרידי עתיקות, ספוני טמוני חול. יש ידיעות, שנשתמרו כאילו אגב אורחא בספרות התלמודית ובכתבי מחברים, של בני עמים שונים, שחיו בתקופות בהן אירעו הדברים או זמן קצר לאחר מכן. מהם מסרו את דבריהם כלאחר יד, ומהן נתכוונו להרצאה היסטורית.
כתבי אבות הכנסיה מגמתם הדתית בולטת. אחד המקורות הנכבדים לחקירת חייהם הדתיים של בני ישראל בצפון ערב הוא הקוראן, אשר גם עליו אין לומר, כי נקי הוא מפניות ומגמות מסויימות. ידיעות חשובות נשתמרו בשירי משוררי ערב, והדי הדברים רבים נצברו בספרי ההיסטוריה והדת של הנוצרים והמוסלמים.
מהם בעלי ערך היסטורי, מהם אגדות או מעשיות בדויות, שמקורותיהן עכורים. לעתים קרובות דברי המקורות האלה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר. רק סוג אחד של מקורות דל ביותר : תעודות יהודיות וידיעות, שנשתמרו במקורות יהודיים. מלבד כמה רמזים בספרות התלמוד ומעט שירים, שזהותם מפוקפקת לפעמים, ומסמך אחד או שניים מן הגניזה של קאהיר, לא הגיע לידינו דבר.
מתוך חומר זה יש לברור את גרעיני האמת, ועבודה זו אינה קלה, כיוון שקשה מאוד לקבוע תאריכים מדוייקים ולהבדיל בין עובדות היסטוריות ודברי הזיה. בייחוד חשוד החומר, המצוי בספרות הערבית הצפונית, וזאת מדגישים כל החוקרים. כן אין לסמוך גם על התאריכים.
בכלל, אסור לתת אמון בתוכן הסיפורים אם אין סעד לדברים ממקור אחר. קשה מאוד לנתח חלקי שיר ערבי קדום, המצטרף מחרוזים, שלא תמיד אפשר למצוא את הקשר ביניהם, ולקבוע, במידה מסוימת של ודאות יחסית, איזו מהם מקוריים ואיזו אינם אלא עיבוד מאוחר של חרוז קדום או תוספת מאוחרת או סתם זיוף.
מרובים הקשיים והמכשולים, שחוקרי תולדות יהודי ערב נתקלים בהם, ועל כן נדרשת זהירות יתרה בעיבוד החומר ובחינה מדוקדקת של שיטת העבודה.
חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב השטח שהיום שייך לערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו -מכּה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאיסלם.
האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, ביניהן מצרים והאימפריה העות'מאנית אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 , חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.
ח'ייבר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה עוסק בנווה מדבר בערב הסעודית בו שכנו שבטים יהודיים עד אמצע המאה השביעית.
ח'ייבר (ערבית: خيبر, תעתיק מדויק: ח'יבר) הוא שמו של נווה מדבר אשר נמצא כ-150 ק"מ מצפון לאל מדינה אשר בערב הסעודית במקום ישבו שבטים יהודיים, עד עליית האסלאם וכיבוש המקום על ידי מוחמד בשנת 628 בקרב ח'ייבר . בעקבות כך גורשו התושבים מחצי האי ערב
במשך מאות שנים היה נווה המדבר מקום מנוחה לשיירות אשר חצו את המדבר במקום התפתחה התיישבות סביב סדרה של סכרים עתיקים שנבנו כדי לאצור את מי הגשמים עצי תמר צמחו במקום, שהפך למרכז גידול ושיווק תמרים.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם
אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.
מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.
גבולות חצי האי.
גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.
החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.
מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.
לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.
הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.
הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.
הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.
בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.
במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.
כופה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כופה (ערבית : كوفة) היא עיר בעיראק, המצויה כ-170 קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.
יחד עם כרבלא , נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב
היסטוריה מוקדמת
כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו בצרה חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי, בצמוד לעיר הערבית חירה. בקרב הלא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאייחודים של עבד אל-מאליכ ב-691. ב-638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.
השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב-642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.
בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן אבן עפאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב-645.
בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב-650 ארגן עות'מאן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן , האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית הוא נחל הפסד מוחץ ב-651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב-654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.
כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב-656 כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו מוסא יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבי טאלב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן כעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאוויא אבן סופיאן שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב-661. בנו של עלי חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.
כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מועאויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב-670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.
בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוח'תאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב-699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב-694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.
ב-749, העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב-762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.
כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית
וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של המאה השמינית והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני אסכולות אחרות (כמו המליכים )
ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.
בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקר ובנו ג'עפר א-צאדק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקר ובמיוחד מא-צאדק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה – המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.
כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו למוג'אהיד (עד שהוא ברח למכה ב-702). משם גם הגיעו מסורות רבות של החדית' במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה מוסנאד
בשל ההתנגדות הכופית לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים הכופיים הייתה שיטה משלהם בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס . היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.
כופה היא גם המקום בו הכתב הכופי התפתח, סוג הכתב הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
היסטוריה לאחר העבאסים
כופה החלה להיות מטרה של התקפות חוזרות ונשנות במאה ה- 11 ולאחר זמן הדלדלה ואיבדה מחשיבותה. במאה האחרונה, האוכלוסייה של כופה גדלה שוב. היא אתר חשוב לעליה לרגל למוסלמים שיעים
המעצמות פרס וביזנטיה ראו את המדינות האלה כתריס בפני ההתנפלות הבדווים, שהיו באים מהמדבר ומשתדלים לחדור לארץ נושבת, לרוב בזמן שהממלכות הגדולות טרודות היו במלחמות או בדיכוי מרידות ולא יכלו ליתן דעתן לנעשה בקצה ארצן, בגבול המדבר הערבי.
אולם שתי המדינות הערביות היו גם מסַכנות את פרס וביזנטיה. לעת מצֹוא יכלו להתחבר עם אויבי המעצמות הללו למגר את השלטון הפרסי והביזנטי, אשר לו היו כפופות. וכך היה גם בימי מוחמד ויורשיו. סוריה, ארם נהרים, ומצרים הסירו מעליהן עול המושלים, היושבים בקושטא ובקטֵיסיפון, והתחברו עם אויביהם.
לא הבדווים, כי אם תושבי המדינות הללו, שהיו ערבים לפי מוצאם ולשונם וקיבלו את האסלאם, הביאו אפוא את " דין מוחמד " לאפריקה הצפונית ולאסיה המערבית.
מבנה הארץ.
שפלת החוף : חצי האי ערב הוא רמה נשאה. רצועת השפלה של חוף ים סוף, התִּהאמה, צרה היא ואדמתה – חוץ מחבל קטן בצפון – מלוחה ובלתי פורייה. נמליה דלים ומעולם לא היה תפקידם רב ערך : היו משתמשים בהם רק לשם תחבורה בין אפריקה המזרחית ורצועת החוף.
רק למוח'א שבקצה הדרומי נודעה חשיבות היום החשוב בנמלי ים סוף הוא נמלה של מכה, ג'דה, כי דרכו באים עולי החג' המוסלמים. גם התיהאמה הדרומית , על חוף האוקיאנוס, אינה אלא רצועה צרה, כאן נודעת חשיבות לנמל עדן, ולעוד כמה נמלים קטנים – נזכיר רק את חורה במפרץ חצן אלע'וראב ומַכַּלַה – שאינם נופלים מעדן בתנאיהם הטבעיים.
זהו חוף הקטורת המפורסם אשר לכל ארכו היו מצויות תחנות מסחריות. לפנים נקרא אזור זה מהרה והעיר החשובה בו הייתה ט'פאר – שמה כשם בירת החמירים, השוכנת בהרי תימן ורחוקה ממנה מרחק של אלף קל"מ. היום נקראת העיר השוכנת לחוף האוקיאנוס, צ'פאר. לשפלה הזאת הקדיש תיאור נלהב אחד התיירים המפורסמים בימינו.
החוף לאורך מפרץ עומאן עשיר מאוד בנמלים. " שער סין " קרא לו גיאוגרף ערבי אחד, מכיוון שמכאן יצאו אוניות סוחר לכל חופי הודו ואף אל סין הגיעו. אדמתו, בייחוד צפונה מן העיר מַסקַט, פוריה מאוד. אורך הרצועה הדשנה הזאת כ-300 ק"מ ורוחבה מגיע עד 45 ק"מ.
כאן גדלים בעיקר תמרים ויש גינות ירק לרוב. השפלה בין חצי האי קטר ושפך הפרת והחידקל נקראה לפנים בָחְרִין, והיום מכנים בשם זה רק את האיים צפונה לקטאר. האדמה שם אינה פוריה, ויישבו קבוע קיים רק במקום שהנהרות, הזורמים מצחת לקרקע אל הים, מופיעים על פני האדמה.
לפנים הייתה זאת ארץ נושבת, ומסחרה העשיר והמפותח היה מספק את צרכיהם של תושבי פנים הארץ. כאן, בקרבת העיר הנקראת היום הופוף, מקומו של המרכז המסחרי גֶרְהָה, הנזכר אצל הגיאוגרפים הקדומים.
את סחורות הודו ופרס, וגם את הפנינים אשר דלו בים המפרץ הפרסי, היו מעבירים דרך גרהה אל מצרים וחופי הים התיכון. בייחוד אל עזה. גרהה הייתה מקיימת קשרים עם חצ'רמות. את המרחק בין שתי המדינות היו אומדים כמהלך ארבעים יום.
ב. ההדים : אחרי רצועת החוף המערבי מתחילות אשדות הרמה, העולות לכל אורך החוף המערבי. הן מהויות את במת ההדים הגבוהים של חג'אז הצפוני, משתפלות ויורדות לעמק אשר בו שוכנת העיר הקדושה מֶכָּה, ומתרוממות אחרי מכה לגובה של 1642 מטר.
כאן נמצאת העיר טאיף ובשכנותה — עוכאט׳, מקום הירידים הגדולים בימי קדם. טאיף הייתה מאז מרכז חקלאי ומסחרי חשוב ועד היום משמשת היא קייטנה בשביל תושבי מכה ( השוכנת בגובה של 400 מטר ) בשל אקלימה הנוח ואדמתה הפוריה, המצמיחה ענבים, עצי־פרי למיניהם וירקות לרוב.
רוכסי ההרים בעסיר ובתימן, הנקראים סראה הדרומית, מגיעים עד לגובה של שלושת אלפים מטר. בלב ההרים, בגובה 2350 מטר, שוכנת צנעא, בירת תימן בימינו. בה נמצאים שרידי המצודה ע׳ומדאן, אשד בנה אברהה, משנה מלך ח3ש, אחרי שטיפאר בירת הארץ נחרבה על־ידי הכובשים.
כ־20 קל״מ דרומה־מזרחה מכאן נמצא המקום עיימאן, שלפי האגדה נקבר בו אסעד כאמל, המלך היהודי הראשון בתימן. דרומה לצנעא — העיר ירים, ובמרחק של 16 קל״מ ממנה, בכיוון דרומי־מערבי, שכנה בירת הממלכה השבאית־חמירית טיפאר, על רמה שגבהה 2200 מטר ».
במזרח ניתקל ברמה, שלפנים הייתה מיושבת בצפיפות. כאן, בגבולות ואדי נג'ראן( הידוע בייחוד בשל מלחמת דו נואס; עד היום הזה גרים שם יהודים רבים ), ואדי שבון וואדי חצ׳רמות, הוקמו מרכזי הממלכות העתיקות מעין, שבא, חצרמות.
כאן נוסדו ערים גדולות ובהן בניינים מפוארים, ונבנו סכרים, כדי לעצור את המים, הזורמים מן ההדים והעלולים לסחוף את האדמה הפוריה עם היבול, ולאגרם לעונת הקיץ לשתייה ולהשקאה. כאן שכנו: בירת ממלכת מעין קַרְנֵו, בירת שבא הקדומה — מארב ( נודע היה הסכר שנבנה פה לשם אגירת מים להשקאת שטחים ענקיים)", עיר הבירה של חצ׳רמות—שַׁבְּוַתּ, ועוד כמה ערים, הנזכרות תכופות בכתובות ובסיפורי הגיאוגרפים, כגון: תִּמְנַע, בַּראקִש, חִראן ( עיין יחזקאל כ״ז,כ״ג )».