ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

 פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם

אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.

מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.

גבולות חצי האי.

גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.

החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.

מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.

לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.

הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר  דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.

הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.

הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.

בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.

במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.

כופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כופה (ערבית : كوفة) היא עיר   בעיראק, המצויה כ-170  קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר  החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.

יחד עם  כרבלא ,  נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה  הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.