יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

עמוד 4 מתוך 6123456

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

מוצאם מארץ ישראל.

מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד, אפוא, תפקיד של שומרי הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן צד נוסף על אותם שהעלו בדרך כלל שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמול ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים הארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים.

 במקום אחר בספרו מציין  ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים. ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום.

תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה – 60 של המאה הי"ט. השינוי שחל עתה הוא, כי במקום המס ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף.

הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב ירושלמי ליד ירושלים, ממשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגזי ודרנה, לשם אוה מטרה. אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה. גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו.

 על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה – 20 של המאה הי"ט. יושבי הבית בו התאכסן השליח, ספר לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תרוה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון.

הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא בשנת 1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות וככבוד.

האנגלי וויליאמס לומסדאן, שסייר באלג'יר בשנת 1873, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על כהן מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא הי חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק ב"ר ירחמיאל אשכנזי קריוז, שליח קהל הפרושים בירושלים שסב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה ביו השנים 1929 – 1837. לפי העדות בדבר דיבור בגרמנית, ברור שהוא שליח אשכנזי.

קמעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לפרסומת ולביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ג'יימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות הארבעים של המאה הי"ט, מספר כי בהיות בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמעות לאשה ערב לידתה. האשה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא " יודע הכל " וכי מעליו נודף ריח של עיר הקודש.

הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו.

האמונה בכוחן של הסגולות בכלל וסגולות מארץ ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו, לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האשה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג'יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

הוא התיר לרב לכתוב קמע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. ברור הדבר שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות.

 ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת נחלשה הזיקה לארץ ישראל שינקה מאמונה מיסטית.

כאמור היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פוריה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 עך חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם. יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים.

כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כח לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת גם כמרכז תורני, בשם " ירושלים ". לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. גראהאם שסייר במרוקו בשנות – 90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ".

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייה לארץ ישראל.

בכל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישיהודיצ.אפריקה וא.יראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחד.

ואלה היו מניעי העלייה.

א.      קיום מצוות יישוב הארץ, אך הגשמת הכיסופים לראות את ציון.

ב.       קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחה או אסון.

ג.        היו שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים רוחניים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הם, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות הקודמים היססו חכמים לחייב את האשה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנה בדרכים, הרי במאה הי"ט נוקטים חכמים עמדה אחרת, של כפיית האשה.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג'יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות התחייה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמלי של עם מושפל ומדוכא תחת ידי המוסלמים.

ספיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם אח ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטא צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן. במעשה זה ראתה מצב אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה.

אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית ורומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היאניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1084 – 1805, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה שהצלחת המשפחות בקרי ובוג'נאח, עזבו יהודים רבים את אלג'יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. וליאם שיילר הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים.

בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל. עלייתםשל יהודים מאלג'יר בשנות ה – 30 וה – 40 של המאה הי"ט זוכה, אף היא לדיווח בעטיהם של נציגים צרפתיים. בשנת 1832 מוזכרת " עלייה חשובה " היוצאת לירושלים.

תומאס קמבפל, המתאר א אלג'יריה אחרי כיבושה בידי צרפת על פי מכתבים מהשנים 1834 – 1835, מספר על יהודים מאוראן העולים לירושלים וחוזרים. כרגיל בכל הדורות, היו יהודים שעלו וחזרו לארצות גלותם.

הזכרנו לעיל את לומסדאן שביקר באלג'יר בשנת 1837, הוא מספר כי פגש את אחיו של מארחו היהודי, שהוא תושב ירושלים. הלה דיבר על עיר הקודש בהתלהבות והביע את רצונו לשוב אליה, דבר הנמנע ממנו בשל סיבות כספיות.

למרות הירידות, הייתה עלייה במספר הנשארים בארץ ישראל, והראיה, כי בשנת 1845 מביע קונסול צרפת בירושלים תמיהתו הוכח עלייה במספר יהודי אלג'יר הנמצאים בארץ הקודש. את דבר שאיפתם של יהודים בתוניס לשוב לארץ ישראל מביע סופר צרפתי בשם מישל, בשנות ה – 60 של המאה הי"ט.

הוא תמה אמנם על תופעה זו, נוכח העובדה כי חל שיפור במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בתקופה זו. לא תמיד הבינו הנוצרים שכתבו על נושא זה את מהות הזיקה של יהודים לארץ ישראל, ואת מניעי העלייה אליה.

דה האסה וארטג, שכתב על תולדות תוניס, משוועה עלייתם של יהודים מעיר זו לארץ ישראל, לעלייתם של המוסלמים למכה, כלומר, חובה דתית שכל שומר תורה חייב למלא פעם אחת בחייו. הוא לא עמד על ההבדל בין היהדות לאסלאם בתחום זה.

אגב זאת בוא נותן לנו ידיעות על דבר עליית יהודים לארץ ישראל, לדבריו, עוזבים כל שנה יהודים זקנים בתיהם, עוברים דרך המדבר לטריפולי ומצרים כדי להגיע לארץ מכורתם, בה יסיימו חייהם. הסכנות האורבות בדרך אינן מונעות אותם, אף כי לא כולם מגיעים למחוז חפצם, מחמת סכנות אלה.

הוא מוסיף כי יהודים בעלי יכולת מפליגים בספינות קיטור לבקר בארץ וחוזרים לתוניס בדרך זו. לבסוף נזכיר מהו יחסו של נוצרי הכותב על תגובות יהודי המגרב לאפשרות של מדינה משלהם.

בספר על תולדות תוניסיה, שחובר בשנת 1899, מציין המחבר הרברט ויויאן, כי האוטונומיה שיהודי תוניס יצרו, היא מדינה בתוך מדינה וכעין דגם של המדינה היהודית העצמאית שתיבנה אי פעם בארץ ישראל או בתחתית הים….ואם תוקם אי פעם מדינה יהודית לא יהיו בה לא צבא ולא משטרה, השיפוט יהיה מבוסס על קו הצדק והכלכלה על יסוד סוציאליסטי.

הדבר מלמד על ההערכה החיובית למבנה הקהילה היהודי. מאידך גיסא, רואה אף הוא כמו אחרים שקדמו לו, בתקוות הגאולה של יהודי המגרב אוטופיה וחלק מן האמונות העממיות הנפוצות אצל יהודים אלה, שלדידם של הנוצרים הם טפלות וחסרות בסיס רציונלי.

לסיכום, ראינו כי הנוצרים ציינו פרטים על עליית יהודים לארץ ישראל, על ערגתם ותקוותם לגאולה. לא כולם הבינו את היחס בין התופעות הללו, ולא ירדו לעומק המשמעות של הקשר בין האדם היהודי לארץ ישראל.

התגשמות הגאולה נחשבת בעיניהם כחזון רחוק ובלתי מציאותי, ומדינה יהודית בארץ ישראל כאוטופיה. אף על פי כן למדים אנו מכתביהם על קבוצות עולים לארץ ישראל, על עמידתם העיקשת באמונה המשיחית למרות האכזבות, על אהבתם העזה של יהודי המגרב לארץ ישראל שזר לא יבין אותה, אהבה שהתבטאה גם במעשיהם.

אנו למדים על זיקה נפשית הנובעת ממסורת דתית עמוקה, שלוותה בזכרונות העבר ובהכרת מעמדם בין הגויים. מטען רגשי משיחי זה פרץ בצורת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.

סוף הפרק

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממןיהודי מרוקו

על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העליה לארץ ישראל – אליעזר בשן.

הפרופסור הירשברג שמצודתו פרושה במזרח ובמערב, ושדות מחקריו משתרעים על שטחים רחבים, אהבה מיוחדת נודעת לו למערבא, דהיינו ארץ ישראל ולמגרב, לאחינן בארצות מבוא השמש.

על הזיקה בין שני אלה, והקשר בין יהודי המגרב וארץ ישראל בתקופת הגאונים פירסם מורנו מחקר כבר בתשי"ט ובשנת תשל"א פירסם בספר שזר מאמר העוסק במצוות יישוב ארץ ישראל. בחרנו אפוא בנושא הקרוב לתחום זה, תוך תשומת לב לתמורה שחלה במאה הי"ט לעומת הי"ח.

בתקופה זו היו קשרים הדוקים בין ארץ ישראל למרוקו שהתבטאו בחילופי אגרות, בהקדשות לארץ ישראל, בביקורי שליחים מארץ ישראל ובעליה לארץ, שמשכה למרות הסכנות בדרכי היבשה והים.

הסכנות מחמת מלחמות ושביה בים היו תכופות במאה הי"ח, ופחתו במאה הי"ט, ביחוד החל משנת 1830, עת נכבשה אלג'יריה על ידי צרפת. ואמנם בספרות שאלות ותשובות של המאה הי"ח מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך " כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גייסות ומלחמות.

פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מטיתואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה ".

ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. האגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי ( במכון לתצלומי כתבי היד העבריים בירושלים ).

בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו ". ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. " ובפרט שהוא צריך ליתן לצלך במערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב ".

בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח. " שמועות יבהלונו מן המערב צרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת.

הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו שם בין השנים 1728 ל – 1757, בתקופת הריב הין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד בן עבדאללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה רעב, במחצית הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב – 1713, 1721 -1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744. רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להוות גורמים לעליה לארץ ישראל.

יש לשער, כי במילים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב היד, מתכוונים לא רק למלחמות פנימיות אלא גם לאלה של מדינות אירופה וביחוד בריטניה והולנד נגד בסיסי הקרוסארים בחוף המגרב, ביחוד אלג'יר וסאלי, במטרה לחסל פעילותם.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי מרוקו 7

על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובת העליה לארץ ישראל – אליעזר בשן.

ראיה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי סוס ואגדיר. בנסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר : " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה ".

במקורות הדנים על עליה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ. יתר על כן, כאשר מדובר בסירובה של אשה לעלות, אין היא נאחזת בנימוק של סכנה בדרכים, בניגוד לתקופה הקודמת.

לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובה לעליה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות " הכל מעלין לארץ ישראל והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לא – תצא בלא כתובה ", וכן להיפך.

גם האשה , כופה בעלה ( לפי הירושלמי רק הבעל כופה אשתו ), אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי יש סכנה בדרכים. וסיבה שניה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.

דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו את דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את החובה לעלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.

השרב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר במחצית השניה של המאה הט"ו, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו  "המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו בזמן הזה בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון אין כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה ( מזרחה ) כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים בים ".

הוא קבע כללית, כי כל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

מבוא שלמה בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

כתב שלום בר אשר.מפת יישובים שהוקמו על ידי מרוקאים

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

מצוות העליה קיימת – אך ישלם לה כתובתה.

בתשובות רבי יעקב אבן צור ( פעל במכנאס בפאס בסוף המאה הי"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ח ) נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות ארצה והאשה נסרבת. בסי' קנ"ט תשובה שניתנה בפאס בשנת תצ"ב – 1732 , משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום אדרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם שבזמן הזה יש סכנת דרכים..

לכן קיימת מצוות העליה לארץ ישראל. אך מסקנתו כי יש להשפיע על האשה שתתרצה לעלות עמו, יהיה אם לא הצליח, ישלם לה כתובתה. וגם אם אין ךו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.

הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.

חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.

בן הדור שאחריו, רבי משה טולידאנו מפאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצוה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.

הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחרים, כי התרת הנדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצוה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.

למרות שסכנת הדרך קיימת – אין להתחשב בסכנה.

שאול ישועה אבוטבול, דיין בצפרו 1739 – 1809 מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת דרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצות העליה לארץ. אשה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו להסתופף בבית ה'… ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית  הפועלת אצל המשיב, לפיה ההולך לשם מצוה לא יינזק. כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, במקום מצוה שומר לא ידע דבר רע.

בהמשך הוא מציין, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אדם כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל. הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מעבר לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם.

לדבריו, אותם כללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים.ניכר שחכם זה , בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנת  ולא הסתמכו על נסים, הריהו מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהישור הרציונלי.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

 

 

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

מבוא שלמה בר-אשר

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישרחלוצים ממרוקואל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.

כתב שלום בר אשר.

הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.

הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.

עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל. 

=====================================================

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל, שנתקבלה גם על ידי השלחן ערוך. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגרפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר מאלג'יר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש מסתמך רבי פתחיה בן יקותיאל בירדוגו חכם שפעל במכנאס 1764 – 1820, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אשה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצות העליה לארץ ישראל.

 אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות כי " יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד בהם "

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעליה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחיא המהרש"ך, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שלחי ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי"ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט, החיד"א וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו ברי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים.

רבי פתחיה בירדוגו מגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות : הראשונה, החשש מפני אי קיום המצוות והשנייה משום סכנת הריחוק ( לפי הרשב"ש ). חכם זה שנפטר בשנת 1820 הוא בין האחרונים בשורת חכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית.

כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנ"ל, רבי יעקב בירדוגו עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים. בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ".

כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה הגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורסארים מסאלי ( החל משנת 1814 ) ושל האלג'יריאים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה..

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום תאריך – 18345 – ויש לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן. יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, רוצה לקחת הילדים מתחת לגיל שש עמו בעלותו ארצה, כשהאשה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עומד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא כל בני ביתו כדברי רש,י למשנה בכתובות קי ע,א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש,י : " את כל בנו ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכמו שנאמר ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש ". הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעליה לארץ החל בשנות ה – 30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב יקח את ילדיו לארץ ישראל. ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

======================================================

מתבקשת השאלה האם אותה זכות ניתנת גם לאם יהודי מרוקו 7כאשר היא עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצות העליה לארץ ישראל כשהא רוצה לקחת את ילדיה ? בשאלה זו דן רבי רפאל משה אלבאז, דיין בצפרו 1823 – 1896.

בפסק דין שניתן בשנת 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי פסק זה אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה להעלותם לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עליה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג, היות ועיקר תקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שישארו עם אביהם.

החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מיחס משקל לחשיבות העליה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.

כעשר שנים לאחר מכן בשנת 1868 כותב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה, לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש להם תועלת מבחינת המזונות, הרי מגיע למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל " כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים בחו"ל רשות לעכבם.

החכם מעיד על העליה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. " ועינינו הרואות שרוב ההולכים מהכא להתם ", כלומר רבים עולים לארץ ישראל. הוא גם מאמין כי " שומר מצוה לא ידע דבר רע.. ומצוה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.

במידה שקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כך למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצוה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, ומעל הכל שבת.

ולבסוף נציים את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שמתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מותר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אשה, השאת יתומים ופדיון שבויים.

וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס – 1744 – 1821 תורות אמת, " העולם נהגו למוכרו כדי לילך לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.

נסכם הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעליה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.

עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו במאה הי:ח לעומת אלה שבמאה הי"ט ( לאחר 1830 ) אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחיד. כולם בדעה כח מצות העליה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.

היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. במאה הי"ט חלפו הסכנות בנתיבי הים וכולם דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העליה לארץ.

סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובה לעליה לארץ ישראל. 

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל –

 

 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממןחלוצים ממרוקו

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

במשך הדורות הארוכים של הגלות, לא פסקה מעולם עליית יהודים מצפון אפריקה לארץ ישראל. הן עליית יחידים אשר באו לחיות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל ולהקבר בה, והן עליית קבוצות אשר התכוננו להשתתף החידוש יישובה של ארץ ישראל.

להלן נספר בקיצור על רבי חיים בן עטר, איש מופלא אשר עלה ארצה בקיץ תק"א – 1741 – בראש קבוצת עולים מאורגנת ואשר תכנן לייסד בירושלים מפעל רוחני רב מימדים לפי תפיסת הימים ההם. בחלקם הראשון של דברינו נתאר את תולדות חייו של רבי חיים בן עטר, את אישיותו ואת סיפור עלייתו ארצה. בחלק השני נציג את תפיסתו של רבי חיים בדבר מקומה של ארץ ישראל במסכת הרעיונית של תורת ישראל.

פרטים אישיים מועטים בלבד נותרו לנו בכתובים על רבי חיים. בכל זאת צירופם של הפרטים בתוספת הערות אישיות הפזורות בכתביו מאפשרים לנו לתאר בקווים כלליים את תולדותיו ואת אישיותו.

רבי חיים נולד בסאלי שבחוף האטלנטי של מרוקו בשנת תנ"ו – 1696 -. הוא היה נצר למשפחה מכובדת ממגורשי ספרד. הוא למד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר ( הזקן ), שהיה מפורסם מאוד בכל המגרב בחסידותו ובלמדנותו.

בהיותו ילד קטן נדד רבי חיים פעמיים עם משפחתו למכנאס, פעם אחת מחמת רדיפות ופעם שנייה עם אביו וסבו לשם ניהול עסקי המסחר של המשפחה. הוא נשא לאשה את בתו של רבי משה בן שם-טוב בן עטר, בן אחי סבו.

רבי חיים נסמך תחילה על שולחן חותנו והתמסר ללימוד תורה בלא דאגה לפרנסה. רבי משה בן עטר, חותנו של רבנו, היה איש עשיר ומכובד, בן תורה ומקורב לשלטונות. בסוף ימיו נתמנה לנגיד היהודים.

 עם ותו של רבי משה בן עטר הנגיד בשנת תפ"ד או תפ"ה עברו על חתנו רבי חיים בן עטר ימים קשים מאוד של רדיפות, מאסרים, נישול כלכלי ועוד. בימים סוערים אלה נסמך רבי חיים על שולחן אביו והמשיך ללמוד תורה.

יראת ה' של רבי חיים וחסידותו היו שם דבר כבר בימי חייו. העדות המפורסמת ביותר היא של החיד"א אשר זכה בצעירותו ללמוד תורה מפי רבי חיים בירושלים. וכך מספר הליד,א. מוהרר חיים בן עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי…ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא…חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני עולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.

רבי חיים רקם בלבו תוכנית ספרותית גדולה : הוא תכנן לחבר פירוש על כל חלקו הראשון של שלחן ערוך, פירוש על המקרא כולו, פירוש על הש"ס וכהנה וכהנה לעבודתו יתברך. אך למגינת לבו לא זכה, ולא זכינו אנו, אלא לביצוע קטן תוכניותיו בשל פטירתו הפתאומית. להלן שורות אחדות על מפעלו התורני של רבי חיים בן עטר.

ספרו הראשון של רבנו " חפץ ה' " ( אמסטרדם תצ"ב ) מכיל חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. לא מתוך שלווה והרחבת הדעת נכתב הספר : " סבבוני כתרוני צרות צרורות…נהפך דודי למשחית ויקם לי עווני לאויבי בני ברית…ושאינם בני ברית … מטרדות הזמן אין הדעת מיושב…".

מטרת רבי חיים בספרו זה היא ביאור פשטה של הסוגייה התלמודית. נראה לנו כי הספר הוא פרי עבודתו של רבי חיים בהוראה בישיבה שבעירו, שכן במקומות רבים מציין הוא כי דבריו הם תשובה לקושיית תלמידיו " המשכילים " בלשונו.

כן מרבה הוא בספרו זה להעיר הערות פרשניות מיתודולוגיות. יוצא מכך שמלבד ערכו העצמי של הספר בביאור הש"ס עשוי הוא לשמש מקור חשוב לחקירת שיטתו התלמודית של רבי חיים בפרט ושיטת לימוד הגמרא בישיבות במרוקו באותה תקופה בכלל.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

" פרי תואר " ספרו השני של רבי חיים בהלכה הוא ביאור על שולחן ערוך יורה דעה. הביאור מוצע תוך ויכוח נוקב עם בעל הספר " פרי חדש " רבי חזקיה די סילוה אשר חי בדור שלפני דורו של רבי חיים בן עטר.יהודי מרוקו

בחיבור זה השקלא וטריא מתנהלת לשם הסקת המסקנה ההלכתית המעשית והאחריות של המחבר היא אפוא רבה מאוד. ואכן בהקדמת הספר מדגיש רבי חיים בין היתר " עם תלמידים גדולים וטובים מתקתי סוד ובחלק מההלכות מתקתי סוד עם רב עצום יחיד בדורו גדול הרבנים הרב המופלג כמוהר"ר שמואל בן אלבאז…לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחר הסכמת הרב הנזכר והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב"א " הספר הודפס גם הוא באמסטרדם בתק"ב.

" אור החיים " – דפוס ראשון ונציה תק"ב – פירוש על חמישה חומשי תורה. רבי חיים בן עטר כתבו במרוקו והשלימו בתקופת שהותו הקצרה באיטליה כשהיה בדרכו לארץ. ב "אור החיים " מפרש רבי חיים את התורה הן בדרך הפשט והו בדרכי הדרש והסוד.

לבד מן הביאורים לכתוב מצויות ב " אור החיים " הערות רבות בענייני מוסר ויראת שמים, פסיכולוגיה והגות, וכולן יחד מצטרפות לכדי שיטה עיונית מקיפה. פירוש זה – בפי החסידים הוא נקרא " אור החיים הקדוש " וכך הם מכנים גם את שם צחברו – התקבל בחיבה גדולה בחוגים רבים של לומדי תורה. הוא זכה להידפס במהדורות רבות של " מקראות גדולות " לצד פירושיהם של מפרשינו הקלאסיים רש"י, ראב"ע ורמב"ן.

" ראשון לציון " קושטנדינא תק"י הוא עזבונו התורני-ספרותי של רבנו. הוא נערך על ידי תלמידי רבי חיים בישיבתו בירושלים. הוא כולל חידושים על שבע מסכתות מתלמוד בבלי, חידושים על שולחן ערוך יורה דעה.

מאמר מפורט על כללי ספק ספקא, ביאורים לכמה לשונות של רמב"ם ופירושים לחמש מגילות ולפסוקים שונים מספרי הנביאים. הספר הזה הוא למעשה פרי יצירתו של רבי חיים בשנת חייו האחרונה, בהיותו בירושלים.

עבודתו הספרותית – תורנית של רבי חיים היא רק פן אחד של פעילותו. רבי חיים היה בעל נטייה למנהיגות ולעסקנות ציבורית. פרט לעיסוקו העיקרי בלימוד ובהוראה בישיבה שבעירו ואחר כך בישיבה בפאס היה רבי חיים מנהל קרן לגמ"ח אשר תמכה בנצרכים ובתלמידי חכמים העניים.

פעילות פילונטרופית זו הייתה כנראה רבת היקף וחרגה הרבה מעבר לנדבנות רגילה, שכן מדובר בה בכמה חיבורים של התקופה והיא מוזכרת בהסכמות שנתנו רבני הדור ההוא לשפרי רבי חיים. בשנת הרעב הכבד שפקד את מחוז פאס בתצ"ח – 1738 – הצטרף רבי חיים לאלה אשר ברחו מן האזור ונדדו לעיר תיטואן.

שם גמלה ברבי חיים ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הוא נסע בדרכים מסוכנות לאלג'יר ( אייר צת"ט ) ועימו שתי נשיו ושניים מתלמידיו. בחג השבועות של אותה שנה הגיעו לליוורנו.

רבי חיים הגיע לליוורנו במצב כלכלי ירוד ביותר ולא היה בידו כדי לפרנס את עצמו. אך שמו הולך לפניו ובתוך זמן קצר הכירו אנשי ליוורנו את גדולת רבנו בתורה וביראה והחלו נוהרים אל ביתו לשם שמיעת דרשותיו.

רבי חיים היה דרשן מעולה אשר הטיף לפני הציבור במשך שנים רבות ובמקומות שונים במרוקו, באיטליה ובארץ ישראל. בימים כתיקונם הוא היה דורש פעמיים ביום. אחד מאנשי ליוורנו אשר שמע את הדרשות ואף רשם את עיקר תוכנן מספר כי רבי חיים הצליח לכבוש את לבות בני ליוורנו והיו באים אנשים נשים וטף לשמוע את דבריו.

מעמדו הכלכלי של רבנו התייצב בזכות נדיבותם של כמה מנכבדי קהילת ליוורנו העשירים. בשלב זה לא היה עדיין בשעת רבי חיים להקים ישיבה בירושלים. וכל תוכניתו לעלות לארץ ישראל היית תוכנית יחיד. בינתים נודע לרבנו כי רבי חיים אבולעפיא עלה ארצה והחל מחדש את היישוב היהודי בטבריה.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

—————————————————————————–משטר וישי

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

רבי חיים החליט להצטרף לתנועה הכללית של עלייה לארץ ישראל שפקדה אז קהילות שונות, אך לא כעולה פרטי אלא כיוזם תנועת עלייה משלו. נטייתו התורשתית למנהיגות באה כאן לביטוי. במשך החורך של שנת ת"ק – 1739 – 1740, משנתרבו תלמידיו ושומעי לקחו בליוורנו ומשחלף מעט זכרם של מוראות העבר הקרוב רקם רבנו את תוכניתו לייסוד ישיבה גדולה בירושלים, מדרש " כנסת ישראל ".

הוא התקשר, ואין זה ברור באיזו דרך, עם תלמידיו וחבריו לשעבר במרוקו ומסק להם את פרטי תוכניתו. כמה מהם קבלו את רעיון רבם והתארגנו ליציאה ממרוקו. הם התאספו באלג'יר במשך חודשי האביב שנת ת"ק. רבי חיים בא אליהם לאלג'יר ושהה שם עמם זמן מה.

שהייה זו עיקר מטרתה היה כנראה לחכות מעט  לבואם של תלמידים נוספים. ברי חיים הבין היטב שרק אם יוכל לרכז סביבו בחורים במספר ניכר ייאותו עשירי איטליה לתמוך ביד רחבה בישיבתו בירושלים. כך העריך רבי חיים שמקורות כספיים מצויים בקהילות איטליה, אך עיקר איכלוס הישיבה יהיה מקהילות מרוקו.

במשך שהותו באלג'יר התחיל רבי חיים לתת שיעורים לבחורים ודאג לכל מחסורם, כפי שיוצא מתוכן ההסכמה שנצנו רבני אלג'יר לספר " פרי תואר ".

איש אלוהים קדוש עבר עלינו..איש מלחמה, עולה של תורה הקים..כאשר שמענו כן ראינו מיום היותו הוא יחזיק במעוז כל בעלי משנה ותלמוד ועביד להם סמוכות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו בישיבה שיש עמה סמיכה…פיזר ונתן כדי נתינה בעין יפה…הרביץ תורה וממנו יצאה אורה לכמה לומדים גדיים נעשו תיישים. מקצתן ראינו בעלי תריסין…

לארח שהות מה באלג'יר חזר רבי חיים בלווית תלמידיו לליוורנו. משנוצר גרעין הישיבה יכול היה רבי חיים להתפנות ולנסוע לערים שונות באיטליה לשם חיזוק הגרעין והרחבתו ולשם הבטחת מקורות כספיים יציבים למימון החזקת הישיבה בירושלים.

מליוורונו נסע רבי חיים למודינה, לפיררה, למנטובה והגיע עד לאמסטרדם. הוא הצליח לגייס קבוצה נכבדה של יהודים אמידים אשר התחייבו לתרום בקביעות סכומי כסף לישיבת רבי חיים " כנסת ישראל " אשר נתוקם בירושלים. מצוייה בידינו רשימת הנדבנים בצירוף גובה השתתפותם החודשית.

משהובטח קיומה הכלכלי של הישיבה עלה רבי חיים ארצה ועימו נשיו וחבורת תלמידיו. הם הגיעו לעכו בשלהי תק"א – 1741. בעכו נשתהתה החבורה כשנה תמימה מחמת מגיפה שהשתוללה אז בירושלים. עם שוך המגיפה בסוף תק"ב עלתה החבורה לייעדה העיקרי – ירושלים.

כאן פתח רבי חיים את ישיבתו " כנסת ישראל " וזכה להצלחה ולכבוד גדול. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה. אך הוא נתבקש לישיבה של מעלה ביום שבת ט"ו בתמוז תק"ג – 1473.

מקום חשוב לארץ ישראל במחבת רבי חיים בן עטר ובתולדות חייו.. האיש אשר נטש את מולדתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה בתנאים הקשים של הימים ההר ראה במצוות יישוב הארץ מצווה ממשית המחייבת עתה כל אדם מישראל ולא הלכתא למשיחא.

אמנם לא חיבר רבי חיים חיבור מיוחד לארץ ישראל, אך זיקתו אליה בא לביטוי בפירושו " אור החיים " במקומות רבים ובדרכים שונות. להלן נסקור את דעתו של רבי חיים בארבעה תחומים של הנושא : גבולות והבטחה, טיב ההבטחה, מצוות יישוב הארץ ולבסוף – הקשר בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

גבולות ההבטחה.בית הכנסת בפאס

בדיונים על השטחים הכלולים בתחום הארץ המובטחת אין למצוא ב " אור החיים " הערות גיאוגרפיות כי אם משא ומתן על הכללתם של אזורים שונים בארץ המובטחת לאבות ועל קדושתם של אזורים אלה. הקטע בתורה המשמש נקודת מוצא לדיון הוא נוסח ההבטחה ןאברהם בברית בין הבתרים : " ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקני והקנזי וכו….ואת הרפאים וכו…" אזורי ארץ הרפאים המנוייה כאן ?

רש"י קבע " ארץ עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים. בכך ממעט רש"י את ארץ בני לוט עליה נאמר " ארץ רפאים תחשב אף היא " רבי חיים חולק על רש"י שכן " היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל ( ההבטחה ) ?.

ועוד כיוון שלא פירש ה' לאברהם מין רפאים, אלא סתם ( המסקנה היא ) כל הרפאים במשמע " ולסיכום " לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת רפאים "

האזור השני עליו נסב הדיון הוא ארץ פלשתים, הינו שפלת החוף הדרומית. הבעיה כאן היא לשון ההבטחה ליצחק : " גור בארץ הזאת… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ". משמע כאן שה" ארצות האל " הובטחו ליצחק אך לא לאברהם אביו.

וכי ארץ פלשתים אינה בתוך גבולות ההבטחה לאברהם ? רבי חיים משער כך : " ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה הקב"ה שיחזיק בה יצחק, והוא החזיק בה בחזקה מעולה ( שזרע בה )".

מגמתו של רבנו היא לתאר את ארץ ישראל כארץ רחבה, וזכות ישראל עליה אינה רק מכוח ההבטחה : " שמור לך כלל זה – גם כשלא נתן ה' הארץ לדור בה וגם כשלא נתן עמה לאברהם, אם כבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה'.

טיב ההבטחה.

הארץ הובטחה לאבות ולזרעם אחריהם. מיוחדת היא לשון ההבטחה ליעקב אבינו שבה נאמר : " ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ". הרי כאן שתי נתינות, אחת לו ואחת לזרעו, מה שלט דקדק לומר כן בהבטחות שני האבות.

סיבת ההבדל בלשונות ההבטחות לאבות נעוצה כנראה בעובדה שבעוד שלא כל זרע אברהם וכל זרע יצחק יירש את הארץ, הרי כל זרע יעקב יירשנה.

הבטחה זו היא ללא תנאי ולא תתבטל עולמית, " אין ביטול למתנת הארץ עד עולם ". גם כשישראל גולים ממנה אין היא עוברת לרשות אחרים אלא נשארת היא נתונה לישראל. דיני שמיטה ויובל שעל פיהם חוזרת הארץ לה' כביכול, ופוקעת זכות ישראל עליה, אלוהים חשבה לטובה, כי אם ה' היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה.

עתה שניתנו דיני שמיטה ויובל אם יעברו ישראל על דינים אלה ויגלו מארצם ( ככתוב " אז תרצה הארץ את שנותיה וכו…" ) הרי אין בגלות זו משום הפקעת זכות על הארץ, אלא " פריעת חוב " בלבד, ותוקפה של מתנת הארץ בעינו עומד.

אפילו פסוקים הנראים מתנים את ישיבת ישראל בקיום המצוות אינם סותרים דעה זו. על הפסוק : " ושמרת את כל חקיו..ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ". כותב רבי חיים " לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חשש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה. 

היינו שהגביל ה' ימי נתינת הארץ והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך הישר, על כן המשיך וביאר " אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ", פירושו כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל".

עמוד 4 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 100 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: