ארכיון יומי: 31 במאי 2012


מורשת יהדות ספרד והמזרח- יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

 

מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי

1 –  יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.

מצד שני מביא הכרוניקאי סיפור אחר – הפעם לא בדוי מן הלב, אלא עובדה היסטורית – במטרה להוכיח " איך שהאנשים הללו, היהודים, שציינתים זה עתה לגנאי מחמת פחדנותם האומללה, לא איבדו כליל את כושר גבורתם הקדומה.

אלא מחמת הרדיפות שסבלו בידי האנשים הברבארים האלה, המוסלמים, שכן יש בפיו דברים על " עלילה אחרת שממנה נהנינו אנו, הפורטוגאלים, והיא ראויה להיזכר לעולמים ", בעניין הסיוע שהגישו מאתיים יהודים, שבראשם עמדו יצחק בן זמרא ואחד בשם ישמעאל, למושל הפורטוגאלי של העיר האפריקנית סאָפי- נוּנוּ פראנדס דה אַטאידה.

על ידי פעולה אדירה ומתוחכמת זו הצילו את השר הפורטוגאלי מחמתם של מאה אלף מוסלמים, שהעלו מצוֹר על העיר הנסיון להכניעה, ומכאן אנו רואים – מעיר הכרוניקאי ברוח נדיבה – מה רב השינוי המתחולל באנשים הללו כשהם פועלים בחברת נוצרים.

המסקנה המשתמעת מכך : פחדנותם של היהודים הינה תכונה אופיינית ומוגבלת להם בלבד, גבורתם, לעומת זאת יכולה גם היא לתת אותותיה, אולם רק על ידי מגע עם הנוצרים ובחברתם, או תוך כדי עשיית דברם.

בניסיונו לעמוד על שורש נשמתו של העם היהודי, בדק מנדוסה ומצא תרתי דסתרי אהדדי, וחיפש דרכים ליישב את הסתירה. כאן אולי המקום להעיר, כי התלבטותו זו של הכרוניקאי האדוק בן המאה השש עשרה אם לפרש את תוכנם של שני הסיפורים האלה לרעת היהודים או לטובתם, נדחקה לפינה והוחלפה בוודאות גמורה על ידי היסטוריון פורטוגאלי ידוע, דווקא בן המאה שלנו.

מחבר מודרני זה מצטט גם הוא באחד בספריו את שתי הלילות. אולם את הראשונה  הוא מביא כדוגמא וכמשל " לפחדנותם הידועה של היהודים " בעוד שהאחרת, בעניין הסיוע שהוגש למושל הפורטוגאלי בסאפי שבאפריקה, מתפרשת על ידו כחוסר נאמנות של היהודים " למדינה אשר קלטה אותם ".

חשיבות יתרה נודעת בספרו של מנדוסה לפרק המתאר את פרשת פרידת השבויים, בחזרתם לארצם, ואת הגמול, כביכול, ששילמו למיטיביהם היהודים, על ידי איש מסית ומפתה, הכומר פראי ויסנטה דה פונסקה, שטרח כדי לזכות אותם בפדות נפשם.

הכרוניקאי, כמובן, תומך בפעולה המיסיונרית, ולהדגשת רעיונו בדבר כדאיות ההמרה, הוא נוקט בשתי שיטות. ראשית הוא משתדל להבליט את יתרון הנוצרים על המוסלמים, ואינו חוסך כל מאמץ להוכיח, שבין גירוש ספרד לבין הגלות בארץ המוסלמים עדיף הראשון בשל היותו מתון יותר, שתושבע חצי האי הם מתורבתים במידה מרובה.

שנית, הוא מגלה, את יחס החיבה של השבויים הנוצרים כלפי מיטיביהם, בהדגישו באותו זמן את הדדיותו של יחס זה.

האנשים יוצאי גירוש ספרד – כותב מנדוסה – התרשמו לטובה מן העדינות והכּנות שנהגו עמהם האצילים השבויים, שבראש דאגתם העמידו את עשיית רצונם כאילו היו הם, היהודים, בניהם האהובים. לכן הורידו כנחל דמעה על גירושם מספרד, מה גם שמרה הייתה גלותם ביו המוסלמים עקב שנאתם הגדולה של אלו כלפיהם, ועקב התלאות שהעמיסו עליהם, שאילו סופרו היו צורמות באזני שומעיהן. ומה גם בשל היות היהודים אנשי דעת ותבונה, שכבר היו פעם יקרים מאוד לאלוהים.

גמול תשועת הנפש לזכוֹת בה את היהודים תמורת חסדיהם, פרט להיותו פרדוכסאלי, בדחני ולגלגני – הוא מאפיין את רוח התקופה, ובעיקר את המנטאליות, של בני פורטוגל מן המאה השש עשרה. בכן הם הודיעו בגלוי על כוונתם להכניס לאפריקה לא רק את החרב, כי אם גם את הצלב. אופייני באותה מידה הוא גם תיאור דרשותיו של פראי ויסנטה והתגובות החיוביות עליהן, כדבריו, הכרוניקאי, מצד היהודים :

בימים ההם. כבר היו ידועים לכל אנשי הדת מבין השבויים, שבמצוות המלך שוכנו בבתי היהודים. עליהם נמנה האב פראי ויסנטה דה פונסיקה, איש מסדר המטיפים, שעקר פעולתו הייתה לבלבל את היהודים. לשם כך נהג להיעזר בכתבי הקודש ובהבאת כל דברי הנביאים הקדושים, בני הברית הישנה, כלשונם בעברית.

בכינוסיו היו משתתפים דרך קבע עשרים עד שלושים רבנים, וביניהם אחד שכינוהו הרב הראשי, בשל היותו היותר מלומד בקרבם. ההטפות היו מתקיימות אצל דון פרנציסקו פורטוגל, בנו של הרוזן דה ווימייוֹזוֹ שנתאכסן בבתי היהודים, והייתה בולטת לעיין ההיענות הרצופה מצד המאזינים, אשר לא באו לידי מבוכה לשמע על מה שפראי ויסנטה היה מוציא מפיו.אלא היו ערים לחובתם כמאזינים למופת.

לאחר גמר הדרשה, היה הרב הראשי חוזר על כמה מן הנושאים באופן מסויג יותר וצנוע, עד כדי כך שאלה, שלא יכלו לסבול את הכנעתו היתירה של לדרשן, כינוהו נוצרי. כדי למנוע מהומות לא התפתה הדרשן הנוצרי בשום מקרה להשיב למשתתפים האחרים שפנו אליו, אלא לשאלותיו של הרב הראשי בלבד.

דרשותיו אלה של פראי וינסטה  היו רבות בזמן שהייתנו הקצרה בפאס וגרמו לכך שהרבה יהודים ימירו את דתם ויהפכו לנוצרים. כמה מן המומרים האלה מוכּרים לי עד היום בעיר ליסבון.

לנוכח יציאתם הקרובה של הפורטוגאלים הגיעה, לבסוף, שערת הפרידה וסילוק חובותיהם שהצטברו עקב קשרי הכלכלה עם היהודים, פרי החיים המשותפים. הכרוניקאי מעיד, כי ההכנות לעזיבת המקום, שנעשו בידי השבויים, עוררו התרגשות רבה בין היהודים :

בלטו לעין הרגשנות והגעגועים, שהיו מנת חלקם של היהודים, נוכח יציאתם של הפורטוגאלים. מחד גיסא, בגלל הפסק טובת ההנאה שקיבלו עקב הכנסות האכסון, ומאידך גיסא, במידה גדולה יותר, בגלל יחסי החיבה שנוצרו ביניהם.

ואין לתמוה על כך, מאחר שערב אכזריות המוסלמים וקשיחותם, הובלטה לעיני היהודים אדיבותם וטוב לבם של הנוצרים. ובסיכומו של דבר, משום שהיהודים הם מסבירי פנים. גם מרבית הנשים היהודיות בכו, הואיל והודות למורשת אבותיהן וסביהן, זכרו היטב את גדולת ספרד ואת החופש שזכו לו בה.

לאחר שהאצילים הפורטוגאלים פדויי השבי חיסלו את עסקיהם עם היהודים – מוסיף מנדוסה – רובם, ובנוסף להם שבויים אחרים לשעבר, עשו עימהם הסכמים בנוגע לחובותיהם האישיים וחתמו על שטרי חוב מתאימים.

לעניין זה " באו כמה מהם ( היהודים ) למלכות ( פורטוגל ) כמיופי כוחם של האחרים, וכאן מימשו את זכויותיהם המשפטיות. בין הבאים היה אחד המכונה ג'יברה ועוד אחד בשם וילהלוֹן, אשר בראותם את היחס הטוב קבלת הפנים היפה שזכו להן בפורטוגאל, סירבו לחזור לבּרבּריה. אולם כיוון שלא רצו לוותר על יהדותם, נסע ג'יברה לאטנג'יר, בעוד שוילהלון שׂם פעמיו לאיטליה.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

באטלס התל נפוצים סלעים וולקניים, בזלת, פונולט. בקרב החוף  מופיעים סלעים מעידן ארכאי לפאליאוזואי קדום. אבל מקום בראש תופסים סלעים, בעיקרם סלעי גיר, מתקופת יורה וקרטיקון. צורות הרביעון מצויות בעיקר בשטחים של גבעות נמוכות ושפלות צרות שעל יד החוף.

האטלס הרם משתרע מחוף האוקינוס האטלנטי מזרחה, לאורך של700 ק"מבקירוב. כמה משיאיו מגיעים לגובה של4000 מטרויותר. באגפו המזרחי מתחבר אליו האטלס התיכון, שהוא נמוך ממנו בהרבה. שיאיו הגבוהים, שרובם הם חרוטים געשיים, אינם עולים בהרבה על3000 מטר.

צלעותיו של האטלס הרם הפונות לצפון מערב, לצד שממנו מנשבות רוחות הים הלחות, מכוסות יערות, שפה ושם הם עבותים, ובהם אלוני שעם ועצי אגוז. בדרומו גובל האטלס הרם בשלשלת של " מול האטלס " שהיא נמוכה הרבה יותר, ונבדלת ממנו על ידי שקערורית עצומה שבה עובר ואדי סוס, בעוד שבקצהו הצפוני הוא גובל על אטלס הריף.

אף זה האחרון אינו גבוה ביותר –2500 מטר-, אולם מורדותיו תלולים למדי. ביחוד שסועים וקרועים ראשי ההרים, והשטח בכללו דל במצחיה בנידה יוצאת מן הכלל. תנאים אלה כרמו לכך, שהגישה אל אטלס הריף היא קשה מלשאר הרי האטלס. ומכיון גם שתושבי הריף ידועים כשונאי זרים, נחקר שטח זה פחות מכל שטח אחר ואף כיבושו עלה בקשיים מרובים.

אטלס התל, או האטלס החופני, הוא הארוך שבשלשלות האטלס, למעלה מ –1000 קילומטר. אין הוא נמשך בקו רצוף אחד, אלא מורכב מרכסים נפרדים זה מזה. כיוון שהוא סמוך לחוף ומקביל לו, מקבלות צלעותיו הפונות לצד צפון כמות גדולה – ביחס של משקעי אוויר.

שיאי הריו הגבוהים אף מכוסים שלג זמן מה במשך השנה, ומספר נהרות הזורמים מתוכו אל הים הם החלי איתן. מסיבות אלו אטלס התל והשפלות הצרות שבינו ובין הים התיכון – סהל – מישור, הם הפוריים שבאזורי האטלס.

נפוצים כאן הזית, הגפן, חורשות אורן וברוש, ואף יערות קטנים של אלוני שעם. בשטחים ניכרים גדלים גם ערמונים, ושטחים נרחבים עוד יותר תופסות מאקיות. עבוד האדמה בשפלות הוא אינטנסיבי. צלעות ההרים, העולות מן הים או ממעמקי הנהרות אינן תלולות ביותר, והן מעובדות בשיטת הדירוג.

אטלס התל המקביל אל החוף משמש מחיצה אקלימית מובהקת, בעיקר מבחינת משקעי אוויר. הרמה, שמשתרעת דרומה ממנו ושגובהה הממוצע הוא 600 –800 קילומטריש לה אופי מדברי למחצה ושטחים גדולים ממנה הם ערבה מלוחה. על פי צורתה היא בעיקרה אבלה שטוחה, מבותרת על ידי עמקי ואדי תלולים, שרוחבה פוחת והולך כלפי מזרח ושטורים נמוכים מחלקים אותה לכמה אגנים נפרדים.

אגנים אלה חסרים מוצא אל הים, ובתוכם " סחבות " או ימות מלח, שאחדות מהן הן למטה מפני הים והחשובות שבהן " שוט אל ררבי מערבי, שוט אל שרקי ושוט אל חודנה. ימות אלו, שהן מן המלוחות שבעולם, מתלאות מים בחורף, שהוא קריר ואף מושלג ומתייבשות לגמרי בקיץ הלוהט והיבש.

החדגוניות של הנוף ברמה זו יוצאת מגדר הרגיל, הצמחיה דלה, אולם בכל זאת יש בה ערך כלכלי כל שהוא. צומחת כאן חלפה, שהתושבים הנודדים המגדלים צאן אוספים אותה ומביאים למכירה אל ערי החוף, ומשם היא נשלחת לאירופה, בעיקר לאנגליה, לשם תעשיית הנייר.

ערבה גבוהה זו גובלת בדרומה עם האטלס הצחרא, שבניגוד לשאר שלשלות האטלס הוא נפסק תכופות הפסקות נרחבות. מפני כן מרובים וקלים בו המעברים אל הצחרא וממנה. האקלים הוא יבשתי מדברי. כמות משקעי האוויר שבהרי האטלס המערביים או באלה הפונים אל הים התיכון מגעת עד ל –1700 מ"מ, ויורדת באטלס הצחרא בייחדו בחלקיו הנמוכים הפונים אל המדבר – ל –200 מ"מופחות מזה.

כתוצאה מכך הריו של אטלס זה הם הרי מדבר וערבה, בעלי מגיאיות עמוקות ותלולות ואגנים ממולאים סחף – חצץ, ואפשרויות הכלכלה שלו הן מועטות ביותר ומצויות בעיקר בנאות המדבר ובעמקים.

רק בגוש של הרי אורס, שבו מתחבר אטלס הצחרה עם אטלס התל מורגשת השפעת האקלים של הים התיכון. נראים יערות, אף אם קלושים במקצת, ומתקיימת חקלאות ניכרת. לרגליו הדרומיות של אטלס הצחרא מתחיל המדבר ממש,בשטחיהן העצומים של האמאדות או מדבריות החול שלו, שבהן זרועים נאות מדבר של דקלים מועטים עד מאוד.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

מועטים ביותר הם הנהרות בהרי האטלס שאינם מתייבשים בעונת החורף ומרובות הן התנודות בכמות מימיהם. בגדול שבהם, נחל שלוף, התנודות הנן מ – 4 עד 140 ממ"ע לשנה, הכל לפי עונות השנה.

ערוצי הנהרות הם לרוב עמוקים ותלולים, וכשהנהרות יוצאים מן ההרים אל אזור החוף הם מביאים עמהם כמויות עצומות של סחף. כתוצאה מזה כמה ערים, שהיו ערי נמל עוד בתקופה ההיסטורית, אינן גובלות כעת עם חוף הים.

השליח.

יהודה גרניקר נולד בי"ט מרחשון תרנ"ח – 14/11/1897 ביסוד המעלה, אחת מהמושבות הראשונו שנוסדו על ידי אנשי העלייה השנייה שהתחילה בשנת תרמ"ה.

יסוד המעלה נוסדה על ידי חברי האגודה " נחלת שדה וכרם " ממזריץ ומבריסק דליטא אשר שליחיהם קנו בשנת 1883 משבט בדווי אדמות בבקעת החולה וקראו למקום על פי עזרה ז' ט' " יסוד המעלה ". בחורף שנף שנת 1884 עלו החברים הראשונים על אדמת יסוד המעלה, השלטונות התורכיים סירבו לתת להם רשיון לבנות בתים.

בשנים הראשונות התגוררו החלוצים ברפת גדולה או בסוכות קני סוף וגומא יחד עם המקנה שלהם. על אף הקדחת שהחלה להפיל חללים במושבה, לא עזבוה חבריה ונשארו דבקים באדמתם לעדבה ולשמרה.

בית אבא.

אביו של יהודה גרניקר – רבי יכאל דוד איש אדוק היה, שומר תורה ומצוות. את חינוכו קיבל בישיבה טלז וסלבודקה שבליטא. מצויד בהמלצות מראש ישיבת סלבודקה רבי יצחק אלחנן, ומהרב הידלסהמיר מברלין, עלה לארץ ישראל בשנת 1886 בתקופה העלייה הראשונה.

עשר שנים שימש כמורה ללימוד היהדות בבית הספר בפתח תקוה, ואשתו דינה – כמורה למלאכת יד באותו בית ספר.

שניהם פוטרו מעבודתם כאשר הנהלת המושבה פתח תקוה עברה מידי הנדיב ליק"א, והנהיגה שיטות חדשות. משפחת גרניקר ביקשה וקיבלה מן החברה זכות להתיישבות, ונשלחה ליסוד המעלה בזיון תרנ"ו – 1896 – להצטרף אל כובשי החולה.

רבי מיכאל לימד את בניו, וביניהם יהודה, תורת היהדות וחינך אותם לחיי חקלאות – חינוך עליו הקפיד מאוד. יהודה היה מקבל מאביו 3 – 4 שיעורים ביום. בעיקר היה מטיל עליו לחזור ולשנן לעצמו את השיעורים אשר למד.

מידי יום לפני צאתם לשדה היה מלמדו פרק במשנה והיה אומר לו " אין שעה יפה כשרה ללימודים כשעת שחרית ". האבא והילדים יצאו מוקדם לעבודה וחזרו לפנות ערב. בתורה ובעבודה שימש רבי מיכאל דוגמא אישית לבניו.

בשנת 1909, כשהוביל רבי מיכאל דוד עגלה מלאה תבואה, התהפכה העגלה וירכו נלחצה בין דופן העגלה ובין הקרקע. רופא לא היה אז במושבה, והעזרה שהוגשה לו על ידי החובש של המושבה לא היה בה כנראה ריפוי יסודי, והוא נפטר בכ"ב מרחשון תר"ע. בן 52 היה במותו.

יהודה היה אז בגיל בר מצוה. פטירת אביו אילצה אותו להירתם לעבודה ולעול המשק. ומאז נמנה הוא על החקלאים הטובים והמנוסים של יסוד המעלה. יהודה גרניקר, מלבד היותו ממניחי היסוד של היישוב העברי בארץ, מחלוצי הגליל העליון, תרם גם חלק נכבד ברישום תודות היישוב בארץ.

בשנת 1935 עסק יחד עם ברכה חבס ז"ל באיסוף ובריכוז דוקומנטציה היסטורית מפי ראשוני המתיישבים בגליל העליון. בשני מכתבים אליו, מבקשת ממנו ברכה ז"ל גם עצה, וגם עזרה באיסוף החומר. בקובץ " לגליל העליון " בעריכתה של ברכה חבס הודגש :

" הדברים המסופרים על ראשית היישוב החדש בגליל העליון – ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, עין זיתים ומטולה נכתבו בידי שרידי המייסדים של ישובים אלה, או נרשמו מפיהם. בליקוט החומר סייע יהודה גרניקר מבני יסוד המעלה.

בקובץ זה מספר יהודה גרניקר על תודות יסוד המעלה ומייסדיה. איסוף החומר על ידו שימש כיסוד לספר " נחשוני החולה "

ברכה חבס (1900 -1968 ), סופרת ועיתונאית עברית. נולדה  בליטא בשנת  1900 ( תר"ס). הועלתה על ידי הוריה (הייתה בתו של ישראל חבס) לארץ ישראל ב-1907.

ברכה חבס הייתה חברת מערכת העיתון "דבר" ומעורכי הוצאת "עם עובד". הייתה פעילה לצידו של יצחק יציב בעריכת "דבר לילדים ".

חבס כתבה וערכה ספרים רבים על תולדות היישוב, ועל מחנות העקורים  באירופה שלאחר השואה

בנוסף, חבס ערכה את כתבי  משה ביילינסון וכתבה  ביוגרפיה על  דוד בן גוריון בשם "האחד ודורו", הביוגרפיה הראשונה שהופיעה אודותיו בעברית.

יחד עם דוד הכהן כתבה את הספר "עשרים יום בהודו: מרס-אפריל 1947" (עם עובד,תש"ח ), שהוא ספר המסע המודרני הראשון העברי להודו. הספר עוסק בביקור של המשלחת הישראלית בראשותו של  שמואל הוגו ברגמן לוועידה האסיתית וכולל גם תיאור מפגש עם  מהטמה גנדי ופגישה עם יהודי בומביי (כיום בומביי נקראת מומבאי ).

חבס הייתה אשתו השנייה של  דוד הכהן ממנהיגי  היישוב ולימים  שגריר בבורמה  ויושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת

לאחר מותה בגיל 68, נקראו בחיפה ובבאר שבע רחובות על שמה.

בקבלת הפנים שערכה יסוד המעלה לנשיא המדינה יצחק בן צבי ז"ל, לרגל חג יובלה השבעים וחמישה בתאריך 2/10/58, גולל יהודה גרניקר בהרצאתו את פרשת ההד והגבורה של חלוצי המושבה ומיידיה.

בהקדמה לספר " נחשוני החולה " כותב הנשיא יצחק בן צבי ז"ל על יהודה גרניקר אשר אסף החומר לספר זה.

" אלמלא קידמונו שלושת הדורות הראשונים של נחשוני ההתיישבות ביהודה ובגליל, לא היינו מגיעים למאבק הגבורה של בנינו ואחינו בדורנו זה. כאשר ראינו בעיננו, לא היינו זוכים לתקומת האומה ולחידוש עצמאות ישראל. זו הייתה התחלת ומאז לא פסק המאמץ לכיבוש המולדת בעבודה ובקורבנות, לא פסק ונמשך ועד קום המדינה טרם נסתיים.

ויהי בעת המללאח.  בצילה של פאס  יוסף טולידאנו.

           בצילה של פאס  יוסף טולידאנו.

הדהירה הפנטסטית של האסלאם שזינקה מחצי האי ערב לא איחרה להתדפק על שערי צפון אפריקה ולהגיע עד קצה המערב. לא בנקל כבשה הדת החדשה את מדינות המגרב והכיבוש נמשך עשרות בשנים עד לסיומו המוצלח ששינה כליל את תולדות, אופי ותרבות מדינות אלה ובכך קבעה לדורות את גורל הקהילות היהודיות.

בסוף שנות השלושים של המאה השביעית, הגיחו שבטי ערב מן המדבר ויצאו לעולם הרחב בסיסמה המשולהבת , " אין אלוהים אלא אללה ומוחמד הוא שליחו ". לאחר השלמת כיבוש מצרים ב- 641, נפתחה הדרך מערבה ללוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. הפשיטה הראשונה בפיקודו של המצביא המהולל עקבא בן נאפע, עברה כמו סופה לאורך כל המגרב ונעצרה רק כאשר חיל הסוסים הערבי הגיע לגלי נים האטלנטי בסוף מערב ב-670.

אולם לאחר ההצלחה הראשונית נחלו הערבים כשלון חרוץ כאשר נסיך הנוצרי קוסילה ריכז סביבו צבא גדול ובאזור אלג'יריה, הביס צבא הכיבוש והרג את מפקדו. הפולשים הערבים נרדפו והונסו מעבר תוניסיה לכיוון לוב ומצרים. לאחר קבלת תגבורת יצאו פעם נוספת הערבים להתקפס שהסתיימה בתבוסה מוחלטת לכוחות הנוצרים-ברברים ולהריגתו של מנהיגם, קוסילה. בשנת 688. ואז התחולל המאורע שיותר מכל שלהב את הדמיונות, ספק עלילה הסורית, ספק אגדה : מרד הכאהנה.

מלכת האורס.

ההיסטוריונים הערביים כדי לפאר את ניצחונם, הגזימו אולי את תפקידה של אישיות מיוחדת זו, גם מלכה וגם חוזה, שאין דומה לה בכל תולדות המגרב. אין עוד ספק בקרב החוקרים באמיתות סיפור עלילותיה של המלכה היהודית, אם כי רבות האגדות שנרקמו סביבה, ובמקורות היהודיים אין זכר לקיומה.

לאחר שהביס את קוסילה ובני בריתו הביזנטים שעוד החזיקו בערי החוף של תוניסיה וכבש את קירואן ואת קרטאנגה, פנה המפקד הערבי חסאן אל-נועמאן מערבה ושאל : מי הו הגדול בין מלכי מהברברים ? וייגידו לו : הכהנה ובני עמה הג'ראוה.

שבט הג'ראוה השתייך לשבט הברברי הגדול של בני הזנאתה המתייהד או כפי דברי גדול ההיסטוריונים הערבים, אבן ח'לדון : וכן ייתכן שאחדים מבני שבט הברברים הללו האמינו בדת היהודית שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושלטונם עליה, הוא יצא נגדה והגיע מסיאנה. אף היא יצאה לקראתו וילחמו בחוזקה. והמוסלמים נחלו מפלה בקרב והמון רבם מהם נהרג " . קרב זה התרחש כנראה בסביבות שנת 693.

הכאהאנה שלחה לחופשי את כל הערבים שנפלו בשבי כי לא הייתה מודרכת על ידי שנאה או נקמה אלא נלחמה למען שמירת עצמאות השבטים והמשך קיום חייהם החופשיים. בדרך זו קיוותה שהערבים לא יצאו למסע נקם חדש וכדי להוציא להם כל סיבה לשוב, היא הייתה סבורה שהערבים שבאו מהמדבר חמדו את ירק ועושר ארצה, היא החריבה את כל האזור הפורה המשתרע לאורך החוף על עריו שהוקמו במשך מאות בשנים על ידי הפניקים, הוואנדלים והביזנטים.

חורבן עצמי זה הרחיק ממנה את אוכלוסיית הערים המתורבתות יותר ויצרה חיץ בברית בין יושבי הערים, שרידי התקופה הביזנטית, והשבטים הברברים. כאשר ראו כך הערבים, לאחר חמש שנות המתנה, הם יצאו להתקפה נוספת שהסתיימה במות המלכה בקרב המכריע בהרי האורס ליד ביר הכאהאנה כנראה בשנת 698.

מסופר שלפני מותה היא יעצה לבניה להתאסלם ולהצטרף לערבים, מותה פתח סופית הדרך לכיבוש צפון אפריקה שהושלם חמעשה עם הצטרפות הברברים לערבים לכיבוש ספרד בשנת 711. אולם כאן נשאלת השאלה אם המלחמה שניהלה הכאהאנה נגד הערבים הייתה בעיקר מלחמתו של שבט יהודי או לפחות מתייהד, נגד הדת החדשה שרצו לכפות עליו ?. נראה שאין הדבר כך והתנגדות השבטים הברברים לא הייתה על רקע דתי, אלא כדי להמשיך בחייהם החופשיים ומשנאת כל שלטון זר יהיה אשר יהיה.

קשה להפוך את סיפורה של הכאהאנה לסמל ההתנגדות היהודית בצפון אפריקה לפלישה הערבית, כי אין עדויות אחרות להתנגדות מזוינת של היהודים לכיבוש הערבי. להיפך לאחר רדיפת הביזנטים נתקבלו הערבים כמשחררים. לפי מקורות נוצריים שיתפו פעולה היהודים עם הפולשים הערביים. לפי הרב טולידאנו ב " נר המערב " הערביאים שהתנהלו לראשונה, חיו עם היהודים ביחס ידידותי ונתנו להם לחיות באור ובמנוחה.

אין עדויות ממקורות יהודיים על אותה תקופה, אולם לפי המסורת היו אלה היהודים שעודדו את טאריק  לפשוט על ספרד – על שמו נקראת המושבה ג'יברלטר, שיבוש של השם ג'בל טאריק ) כדי להציל את אחיהם מרדיפות הכנסייה ואלפי חיילים יהודיים השתתפו בכיבוש ספרד בהנהגתו של המצביא המהולל.

המפנה.

המלחמות במזרח על ירושת הנביא מוחמד הביאו בעקיפין למפנה קיצוני במעמד היהודים במרוקו וקבעו עד היום הזה את דפוסי הנוכחות היהודית במדינה.הכליף האגדי מבגדד, הארון אראשיד, שם קץ בשנת 791 למרד אחד מצאצאי הכליף עלי ( חתן הנביא מוחמד, אשר לקח את בתו פטימה ), מוחמד בן עבדאללה. אחד מששת אחיו, ושמו אידריס, הצליח לברוח משדה הקטל ומצא לו מקלט במצרים, אולם יד השלטון השיגה אותו והוא נאלץ לברוח מערבה עד שהגיע למגרב הקיצון והתיישב בין שבטי הברברים בצפון מרוקו באזור הרי הזרהון בו שוכנת העיר הרומית העתקיה וולוביליס ( וואלילי בערבית ). חלומו היה לנקום בשושלת העבסית ולשם כך רצה לבנות כוח מהשבטים הפראיים שזה עתה התאסלמו.

הוא בנה את אגדתו על ההתלהבות הדתית של המאמינים החדשים והשתמש בפנאטיות הדתית כדי להרחיב את בסיס שלטונו. הפתעתו הייתה גדולה בהגיעו למרוקו למצוא באזור הזרהון שבאים יהודים ונוצרים לצד שירדים של עובדי אלילים. תחילה ניסה להשפיע על השבטים היהודיים להצטרף אליו, אולם היהודים סירבו למרוד בעבסיים דורשי טובתם מכבר.

" בתחבולות תעשה לך מלחמה ", ומולאי אידריס הצליח במרמה לסכסף בין היהודים ונציב השלטון המרכזי, אבולאפיה, כפי שמסופר ב " נר המערב " " הם לחשו באוזני אבולאפיה כי היהודים התחברו אל אידריס והדיבה הזאת נכנסה בלב אבולאפיה, ומבלי לחכות לזמן מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכיכר הצפוני של מחוז שאוויה.

גם את נשיהם וכל שללם בזזו להם. תרמית אידריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש את לב היהודים אשר חפצו לנקום בהעבסיים, ומבלי לדעת כי אידריס היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להילחם איתו יחד נגד העבסיים. בראש צחנה יהודי גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים, בנימין בן יהושפט בן אביעזר, נגיד עדת לודאליב, ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם…ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים : ואידרים והיהודים חנו בעמק אג'בלה ( מקום בין תיטואן וואזאן ).

והמלחמה ניטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האידריסים והיהודים וצעז ידם כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האידריסים, בזה הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם יעמדו יד אחת במערכות האידריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו….אך סוף סוף נשארו היהודים במערכה.

ירחים אחדים התנגשו פעם בפעם שתי המחנות ולרוב הייתה יד האידריסים והיהודים על העליונה ונפשות רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים, בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האידריסים, אולי מפחד פן יעוררו עךיהם עוד יותר את חמת היהודים האידריסיים, ואולם כאשר באו האידריסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו צזאת העבסיים בעורמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה מעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אידריס להילחם יהיו יהודי מאדיונה המטרה לחיציהם.

כן בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האידריסיים מלהילחם במאדיונה בראותם את אחיהם מוצגים לעינהם סביב החומה. גם האידריסים כאשר ראו היהודים נסוגו אחור, לא חפצו גם הם לגשת, אך אידריס הערום לא יגע רחם. ולכן הוציא קול בצחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב הבא לקראתם.

ויהי בעת המללאח..בצילה של פאס  יוסף טולידאנו.

ועל ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו שבכללו נמנו כל היהודים האידריסים ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס עם החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה הראשונים ליפול חללים. אז בגידה זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדריסים הוכיחה ליהודים לדעת את אדריס ומזימותיו.

אולם היה כבר מאוחר מדי. אדריס התחזק מספיק כדי לוותר על הברית עם היהודים ונהפך אויבם המושבע. בתערובת מרושעת של מרמה ושימוש בכוח הוא הצליח  לשבור סופית את העצמאות המזוינת של היהודים ולשלול מהם את מעמדם הקודם של תושבים שווי זכויות.

טולידאנו

סופו היה גם כן מר – הוא מת מהרעלה על ידי אחד משליחי הארון אראשיד, אולם למרות שמלכותו נמשכה פחות משש שנים 188 – 793, הספיק פרק זמן זה להפוך על פיה העמדה היהודית במדינה כהגדרתו של הרב יעקב טולידאנו :

תבוסה נוראה, איומה ומשכללת הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את היהודים ארץ המערב במשך זמן קצר, תבוסה שלמה מדכאת נפש ומעציבה, תבוסה אשר אחריה לא נראה עוד אותם הרגשות של היהודים האדריסים, הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחברי אונים ".

תחת שלטונו של מולאי אדריס אולצו היהודים והנוצרים להתאסלם בכוח יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדות המדינה. אלה שהשיגה ידם ברחו מתחום ממלכתו של המלך האכזר ומצאו להם מקלט בין השבטים הברברים בפסגות ההרים וגם בקרב אחיהם שישבו במספר רב בצפון מדבר הסהרה ובחבל הדרעא שם המשיכה להתקיים ממלכה יהודית חופשית עליה נדבר גם בהמשך. אולם בתוך הממלכה ברחבה שהשתרעה על כל שטח מרוקו של היום ועד תלמסאן באלג'יריה, כמעט ונמחקה כליל הנוכחות הנוצרית, ומכל הלא מאמינים רק קומץ יהודים נשאר לפלטה, אבל גם לזה היה מחיר.

מחיר הסובלנות : הד'מי

 הקוראן מניח ביסוד המחשבה המדינית של האסלאם העיקרון של אפליה ברורה בין מאמינים – המוסלמים – ולא מאמינים – הכופרים בשליחותו של מוחמד. אם בדאר אל אסלאם – בית האסלאם – אין מקום לעובדי אלילים שחובה להכחידם או לאלצם להתאסלם, אך יש מקום לאנשי הספר, למאמינים בספר הספרים, התנ"ך.

היהודים והנוצרים יכולים לדור בחסות האסלאם כד'מים, בני חסות והאסלאם ערב לחייהם ולנכסיהם, בתנאי שיכבדו מספר תנאים שלרבות הימים הוגדרו במפורט במסמך הנקרא " תקנות עומר ".

העיקרון הראשון הוא שהד'מי מכיר בעליונות האסלאם ובנחיתות מעמדו כבן חסות המורשה לחיות בקריה המוסלמית, לא בזכות טבעית אלא כחסד. לעולם אינו יכול לטעון להשתוות למעמדו של המוסלמי שהוא ורק הוא אזרח מלא זכויות בקירית האסלאם.

הביטוי להכרת עליונות זו הוא תשלום המס מיוחד לבני עם הספר. מס הג'זיה, " הילחמו בהם עד שייכנעו וישלמו לכם מס – כניעה ויודו בשלטונכם ( הקוראן ). תפיסה יסודית זו המבוססת על יחסי אדון ובן החסות, על חוזה הגנה, ד'ימה, פתחה פתח לפירושים מחמירים או מקלים לפי התקופות והשליטים והצדיקה ברבות הימים הן דו קיום פורה והן גזירות שמד. יותר מתוכן התקנות היה חשוב ביצוען.

מגילת הזכויות המיוחסת לכליף עומר ואשר גובשה למעשה רק במאה האחת-עשרה, מבדילה בין התקנות שהפרתן מחייבת מיתה לבין אלה שאינן מבטלות את הגנת שלטונות האסלאם על חיי ונכסי הד'מי. שש הראשונות אוסרות בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו : לומד דברי שקר או בוז על הנביא מוחמד : לדבר בזלזול על דת האסלאם : לגעת בכל נסיבה בנשים מוסלמיות : לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו או לבסוף לסייע בצורה כל שהי לאויבי האסלאם.

עבירה על כל אחת משש תקנות אלה דינה ביטול ההגנה שבאמנת הד'ימה. שש התקנות האחרות , הבאות להבדיל בין מוסלמים ללא מוסלמים, הפרתן פחות חמורה ואינה מבטלת מאילה טמנת ההגנה וכל מטרתן להשפיל ולהפריד " חובת לבוש מיוחד ( צורתו נקבעה בכל מקום ובכל תקופה בצורה אחרת ) : איסור לבנות בתי כנסת או בתי מגורים גבוהים יותר משל המוסלמים : איסור לערוך בפומבי טקסי פולחן ( לוויות, תקיעת שופר ) : איסור לשתות יין ברשות הרבים או למכור יין למוסלמים " איסור לרכב על סוסים שהם בעלי חיים אצילים.

עם הזמן נוספו בכל מקום תקנות נוספות שמטרתן ברורה : להשפיל, להדגיש את המעמד הנחות. אולם החיים יותר חזקים מהתקנות וכאמור חומרת ביצוען הייתה שונה לפי טיב השלטונות. בכל זאת העיקרון הבסיסי של החסות, הנחיתות, לעולם לא סבל עוד הפרה.

תקנות אלה שהותקנו הן לגבי היהודים והן לגבי הנוצרים היו בתוקף במרוקו לאחר שלטונו של מולאי אדריס, כמעט אך ורק לגבי היהודים לאחר השמדת הנוצרים ובכל צפון אפריקה ד'מי נהפך לשם נרדף ליהודי. 

יסוד פאס.

במותו לא השאיר מולאי אדריס כל יורש זולת אישה אחת הרה. לרבות הימים משל בנו שנולד אחר מותו וירש את שמו – אדריס השני – וממלכתו. ואחר בהרבה חילותיו ונתחזקה ממלכתו בידו, צר לו המקום בזרהון ויצא הוא וחילות לבקש מקום אשר יבנה בו עיר אשר תכליהו. והיה מסבב הנה והנה ( אבר צרפתי : אגרת יחס פאס ) .

בניגוד גמור לאביו, איש המלחמות, היה אדריס השני אוהב שלום ויצירה. אופיינית דרכו כאשר רצה להקים לו  בירה ובמקום שבחר מצא שם שבטים יהודים, נוצרים ועובדי אלילים, עשה שלום ביניהם וקנה מהם את המקום עליו עומדת עד היום הזה העיר פאס. בניית העיר החדשה משכה אוכלוסיה רבה ואולי מרבוי זה באה המילה פאס כפי שמסביר הרב אבנר צרפתי : " טעם קריאת שם העיר םאס, אמרו שמולאי אדריס בכבטדו ובעצמו היה חופר ביסודות חומותיה ועשו לו מרא וחצינה של זהב ונקרא בערבי פאס ( מעדר ).

עוד אמרו כי קול המולת הפועלים היה נשמע, פאס, פאס, זה אומר תן פאס לחפור, וזה אומר קח פאס וכיוצא, אמרו כי בזמן הבניה היה יהודי אחד חופר מקום אחד לבנות בו חצר אחת ומצא צורת אישה משיש חקוק עליה זה המקום המין היום משנבנה אלף שנה ".

כדי למשוך תושבים לעיר החדשה העניק אדריס חלקות חינם ולקריאתו באו גם יהודים רבים לא רק מהסביבה הקרובה, אלא גם מארצות שמעבר לים, ספרד, מצרים, תוניסיה ( קירואן ) בבל ועד פרס. בתוך שמונה מאות המשפחות שהביא המלך מאנדלוסיה ושלוש מאות המשפחות מקירואן ביב רב מספרן של המשפחות היהודיות.

רק כמה עשרות שנים לאחר יסודה (בשנת  800 ), מנתה הקהילה היהודית לפי אומדנים בין 15000 ל – 45000 נפש. מס גולגולת השנתי, הג'זיה, הרקיע עד ל – 30000 דינרים, סכום נכבד ביותר המעיד על גודל ועושר הקהילה, מספר היהודים גדל עד כדי כך שהיו בה הרוב. העיר זכתה בפי המוסלמים לכינוי " בלאד בלא נאס " העיר ללא אנשים. אבל לא רק במספרים הצטיינה פאס אלא גם באיכות.

המפגש בין המעורבים והמהגרים מספרד, קירואן, פרס ובבל, מרכזי התורה של אותה תקופה, הביא לפריחה רוחנית ופאס נהפכה למרכז תרבות תוסס ותפסה מקירוארן  את התפקיד של המרכז הרוחני של צפון אפריקה ואשר חשיבות השפעתו עבר בהרבה את גבולות המדינה. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רציפות ההיסטוריה איתנה זו, ההיגיון הפרדוקסי של המכלולים העצומים הנשקפים כאן לעינינו, יש בהם כדי להמם היסטוריון מאומן ביותר.

היהודי אכן נשא את עולן של כל הקיסריות, ששלטו בצפון אפריקה בזו אחר זו, ואולי נשאו ביתר סבלנות מאחיו, המומחים במלאכה זו, בשאר תפוצות העולם. הוא הופיע בצפון אפריקה כאשר הודות לפניקיס יצא מרחב זה מאפלה טרום היסטוריה אל אורה של היסטוריה.

זכות נתגלגלה לידו, שהיטיב להכיר את הכובשים יוצאי צור וצידון, מעורב היה עם שכניו, דובר בלשונם ומורגל בנימוסיהם. עד שנת 146 לפני הספירה היה שותף לפניקים, שהתבססו על קַרְתְּ חַדַשְתְּ, ועיצב את ההשפעות בצפון אפריקה, שעד אז הייתה הודו אירופית בגזע ובלשון. אגב כך קנה את לבם של רבים מן התושבים לדת ישראל.

בשנת 146 לפני הספירה נוצחה קרת חדשת ושלטונה התחלף בשלטון הרומאים. לא ארכו הימים וטיטוס החריב את ירושלים, ורבים משרידי הטבח הרומי תרו להם מקלט בצפון אפריקה. הגולים מארץ ישראל חיזקו את הקהילות שנוסדו בימי קרת חדשת, עד שניתך עליהם גל הנצרות, שכן לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטאנטינוס נעשתה הארץ אחד החבלים הראשונים בקיסרות הרומית, שקיבלו את דת ישוע.

אחרי הרומאים באו הונדאלים, אחריהם הביזנטים ואחריהם הערבים. היהודים עמדו בפני כל אלה ועתידים היו להישאר במקום, עד שוב מולדת ישראל לתחייה ועד התחדש תפארת ציון.

למעלה מאלף שנים דרו היהודים בכפיפה אחת עם הכובש הערבי. עוד נראה איך התחלפו בתוך כך " תור הזהב ", כביטוי המקובל, בדורות של חשיכה. הירידה באה לאחר המאה השש עשרה כאשר גורשו היהודים והערבים מספרד.

עם גילוי אמריקה החמירו תוצאות המפלה, לפי שמרכז הציביליזציה נעתק מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלנטי. אף שנמלי מרוקו בחוף האטלנטי זכו אז לפריחה, התרוששו לגמרי הארצות שלחופי הים התיכון, שהוצרכו לעמוד גם בפני התנופה התעשייתית של ארצות כבריטניה הגדולה, שהחלו לחזור לשווקים של אפריקה ואסיה.

המכה המכרעת ניחתה עם גילוי הדרך הימית להודו : צפון אפריקה ששכנה על נתיב המסחר מאירופה להודו, בודדה משאר חלקי העולם והרבה כמעט. היהודים שותפים היו, כמובן, למצוקה שפקדה לא רק את עמי צפון אפריקה והמזרח הקרוב אלא גם את כל היהדות הספרדית והמזרחית, שעד אז תפסה ראשי בחיים היהודיים.

היהודים שחזו בניסיונותיהם של הספרדים והתורכים לקנות להם דריסת רגל בצפון אפריקה, קידמו את פני הצרפתים כמושיעים, כאשר השתלטו על אלג'יריה בשנת 1830, על תוניסיה בשנת 1881 ועל מרוקו בשנת 1912.

הנוכחות הצרפתית סימלה בשבילם את סוף הקיפאון הכלכלי, את ראשיתה של תקופה חדשה בה תיחלץ צפון אפריקה מבדידותה ושוב תצטרף לזרמים הגדולים ותחזור למלא את תפקידה משכבר הימים, כצומת של יבשות ותרבויות.

לגביהם נתלווה למאורע זה משהו חשוב וכבד משקל הרבה יותר : צרפת תוציאם ממצב הנחיתות שלהם תחת שלטון האסלאם ותבשרם את הבשורה החדשה של חופש, שוויון ואחווה, ואכן, מכל יהודי ארצות המוסלמיות זכו יהודי צפון אפריקה ראשונים לשיווי זכויות.

בשנת 1870 קיבלו יהודי אלג'יריה שוויון זכויות גמור, וכמוהם כן גם רובם המכריע של יהודי תוניסיה והעירוניים שביהודי מרוקו. בכל מקום ולגבי כולם התחולל התהליך במהירות, שעדיין הסוציולוג תמה עליה. בתוך ימי דור אחד, שנים או שלושה, עברו אותם מיהודי המגרב, שזכו באמנציפציה שלהם ממחרת המהפכה הצרפתית לצד הנוצרים, חזו מבשרם במהפכה התעשייתית הגדולה, שעתידה הייתה לשנות את פני העולם.

ואילו ליהודי צפון אפריקה הופיע המערב באכזריות של התגלות, עד שלא נותר להם אלא לנסות ולהסתגל לסדר הדברים החדש. ובמהירות, שהרי הייתה זו המאה של המהירות.

הכיבוש הצרפתי הביא עמו למגרב עקרון של קדמה אך גם טרגדיה ששלושת גיבוריה היו המוסלמי, הצרפתי והיהודי. שילוש זה עתיד היה לקבוע את הדינמיות הפנימית ואת ההתפתחות החברתית, הכלכלית והמדינית, שנבעה מקיומם המשותף.

המוסלמים, הנוצרים והיהודים היו שלושה קיבוצים נבדלים לגמרי בדפוסיהם הרוחניים, הדתיים, הכלכליים והמדיניים; גדורים ומוגדרים במחשבתם, בדפוסיהם החברתיים, בהוויה האתנית שלהם; מעוגנים במרכזים רוחניים שונים ורחוקים זה מזה כפאריס, מכה, ירושלים ורומא.

קיבוצים אלה כמו שרויים היו זה על גבי זה, ומעולם לא ניסו ליצור את התנאים למיזוגם. לפיכך, כאשר באה שעת המבחן ניצבו הערבים כנגד הצרפתים המערכה חסרת רחמים, וכאשר הסתיימה המערכה בניצחון הערבים השתנה האיזון המשולש עד כדי כך, שהמנוצחים נאלצו לצאת. בתוכם היו היהודים.

צרפת וודאי לא רצתה ביציאה זו. הערבים לא רצו בה. אף היהודים עצמם ברובם לא רצו בה. היא באה כמין כורח, שלולא קמה מדינת ישראל וודאי היה נעשה טרגי; היהודים לפחות מצאו עתה משמעות וכיוון ליציאתם,שמכוח המסיבות נעשתה בלתי נמנעת.

צרפת סבורה הייתה כי על כל פנים יישאר הקיבוץ היהודי במקומו בחינת גורם דמוקרטי, הדרוש לשיווי משקל המכלולים הסוציו מדיניים הגדולים, שאותם חזתה לעתיד לבוא. לכן שקד השלטון באלג'יריה עד הרגע האחרון לשדל את האוכלוסייה בכל האמצעים, שלא יצאו בהמוניהם.

אולם כתום הרגע האחרון נהרו בכל זאת אוכלוסים אחוזי בהלה אל הנמלים ושדות התעופה, ובראשם צעדו היהודים.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

גם הלאומנים המוסלמים לא רצו בזה. לא מלך מרוקו, לא מפלגת האסתקלאל על סיעותיהם השונות בראשותם של בן ברקה, עלאל אל-פאסי או בלפרג', לא בורגיבה, אף לא אחד מנהיגי הניאו דסתור, וכן לא מנהיגי החזית לשחרור לאומי ( פ. ל. ן )  באלג'יריה – לא בלקאסם כרים ופרח עבאס גם לא בן ח'דה ובן בלה.

אף רגע אחד לא העלה איש על דעתו את אפשרות יציאתם של היהודים. אזרחים יקרים היו אלה בעיניהם, ומה גם שלא היה להם תחליף במלאכת הבנייה הלאומית. כל ראשי הלאומנות הערבית בצפון אפריקה השמיעו רק הבטחות אידיליות באשר לעתיד הצפוי ליהודים במגרב, משעה שתושג העצמאות.

והיהודים עצמם בכללותם האמינו עד לרגע האחרון כי לא תחדל נוכחותם בחבל עולם זה, שאין איש חולק בו על זכותם כאנשים נאמנים עם התושבים הקדומים ביותר. לא מעטים מהם, במיוחד בתוניסיה ובמרוקו, ואפילו באלג'יריה, תפסו בנשק לצד הלאומנים, מתוך אמונה, שבזאת הם משרתים עניין צודק.

והנה פתאום טילטלם איזה כוח, שאין לעמוד בפניו והם נעקרו בהמונם מארץ מכורתם, מן הנופים המוכרים להם, מהרגליהם, מנכסיהם ומן האינטרסים שלהם. ונשאו בגל הטרגי, שגרף עמו את המתיישבים הצרפתים.

ביציאתם נחתמה פרשת היסטוריה של קיבוץ יהודי ותיק ביותר, שקיומו נמשך ללא הפסק מאז יסודה של קרת חדשת – כלומר מאז שנת 813 לפני הספירה.בתום היסטוריה ארוכה ועשירה במידה בלתי רגילה מצטיירת לנו יהדות צפון אפריקה כחטיבה מקורית מובהקת, שאולי אין כדוגמתה בתולדותיהם של פזורי ארץ ישראל.

יהדות זו, שרשיה נעוצים במעבה העבר המקראי ועד דורנו זה היא נושאת עמה השפעות מירושת הפניקים, בת זמנה של הקיסרות הרומית הייתה,  ולאחר מכן עמדה בפני הונדלים והביזנטים. חדורה. היא תרבות ערבית כמו גם מסורות ברבריות אמיתיות, ועם זאת קיבלה לנחלה את כלל ירושתם של יהודי ספרד מגורי שנת 1492.

אלופת הלשון העברית הייתה, והיא שהכשירה את הקרקע לתחייתה והעמידה לה את ספרי הדקדוק והמלונים הראשנים שלה, יהודה אבן קורייש, דונש בן לבראט ויהודה חיוג', כמו שבתחום הפילוסופיה שקדה על החייאת המחשבה הניאו אפלטונית, יצחק ישראלי.

בתחום התלמוד יצרה את הפירושים הגדולים הראשונים, יצחק אלפסי, ובתחום הקבלה ירשה ושימרה את המסורות הגדולות. לאחר שלוש מאות שנים של ניוון, שעברו על יהדות זו עד למאה ה-19, באה התרבות הצרפתית והשלימה את עיצוב קלסתרה, כפי שהוא מוכר לנו כיום, בשעה שנחלצה מגלות המגרב וסוף סוף ששבה בהמוניה לנקודת המוצא שלה, אל אדמת ישראל.

לא בלי חיל ורעדה ייעשה, אפוא, אדם היסטוריון של עבר כזה, מה גם שבדברי ימיה של האנושות ואפילו של עם ישראל עודנו בבחינת ארץ לא נודעת. אכן, היסטוריה בת אלפיים שנה ויותר, שהקיסריות הגדולות ביותר הטביעו בה את חותמן, ועם זאת כמעט לא עָדר בה המחקר המדעי.

ואולי תקשה כאן משימתו של ההיסטוריון במיוחד, משום שסגולתה המובהקת היותר של יהדות צפון אפריקה היא הגיוון שלה, לא רק גיוון תקופותיה השונות אלא גם גיוון שכבותיה השונות לתקופותיהן. במרכז ההיסטוריה של צפון אפריקה עומדת ההיסטורי של הכיבושים שעברוה, לפי שכל כובש נתן בה את השפעתו, שהתבטאה בצורות שונות לפי החבלים והמחוזות.

לפי מידת הקרבה לחוף או מידת הריחוק והניתוק בחולות סאהארה או בהרי האטלס. אמת זו כוחה יפה גם לגבי התקופה הצרפתית. אלג'יריה הייתה מושבה, מרוקו ותוניסיה היו שטחי חסות. בכל מקום היו בין הקיבוצים היהודיים הבדלים עמוקים בארגון ובדפוסים מחמת ההשפעות השונות שהיו נתונים להן, ומחמת השפעות אלו קמו בשלוש הארצות חברות יהודיות נפרדות ומגובשות מאוד – בעיר ובכפר, באזור החוף, בהרים ובמדבר,בסביבה ברברית, ערבית ספרדית או צרפתית.

אך דווקא בגלל עושר זה הרי הסביבה הצפון אפריקאית היא שטח הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, אשר משום מה מיעטו כל כך לתת דעתם עליה. אפשר לומר שכל יישוב יהודי היה בבחינה מעבדה, בה אפשר היה להתבונן לא רק במורשתו של עבר מפואר, שנשתמרה בטהרתה אלא גם בתמורות שפקדו אותה והוליכוה מימי הביניים הערביים אל לב המאה העשרים של צרפת או של ישראל.

ואם אין די בכך, הרי יכולים אנו לחזות כאן באורח ניסיוני ובמשרים בכל שלביה של התמורה : מן הרוכל הבוּר, ההולך מכפר לכפר בלב ההרים הנידחים ביותר במרומי האטלאס, ועד לחרשתן המפלס דרכים חדשות לאירופה, מן המקובל התלוש מן העולם המודרני ועד לפרופסור באוניברסיטה, עד לממציא, לאמן ולסופר היושב בפאריס, בפרינסטון או בירושלים והתורם תרומה אישית לבנינו של עולם חדש.

אכן לעתים קרובות מאוד תולדות האנושות מקופלת כאן כולן בגלגולים של איש אחד, משפחה אחת, קהילה אחת.

ואיך לא אַעלה כאן זכרם של נופי אותה עיירה בלב המגרב בה יצאתי לאוויר העולם, עין טְמוּשֵׁנט, בקצה משיורי ה " סַהל " של אוראן, הזרועים כולם גפני ברכה, במקום נפגשים העמקים של אואָד סינאן ואואד טמושנט, מקום שם אהבנו לשחק בין שיחי ההרדוף והעוזרר.

כשבאו הקולונים ( המתנחלים ) הצרפתים לבנות כאן את עירם החדשה, בחרו להם בחוש מקום שכבר התיישבו בו הערבים, לאחר שהקימום בו הביזנטים, הונדלים, הרומים, הפניקים, ולבסוף הברברים ילידי הארץ. 

הללו היו אנשים מבני מֵשטה, הודו אריים, שכבר רוו השפעות כושניות ושרויים היו בעידן הניאוליתי, כאשר בדרך הים הגיעו לכאן כובשיה הראשונים של הארץ, הפניקים, והביאו להם כלי ברזל ראשונים לראשונה פתחו לפניהם את עולם הים התיכון.

בצל הגנים של עין טמושנט של ימינו חולם הייתי בילדותי על הכפר אשר יסדו בשחר ההיסטוריה וקראו לו בשם השמי סוּפת, במרכזו של חבל ספָר. כאן היו הברברים סוגדים לשדים אדירי הכוח, שהיו מקננים בג'בל דוּבּמה ובמערות, במעיינות, באילנות הקדושים, בכוכבים, בבהמות ידועות, כמו האיל, שבהם בני האדם תלויים לשבט או לחסד.

עם הופעת הגמל, כבר נפתחה הארץ לפני השפעות מאפריקה השחורה ומן המזרח. הפניקים, שבלי ספר הגיעו לכאן במאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, הביאו לעין תנים זו ( כך פירוש השם הברברי " עין טמושנט " ) את השפעתה של תרבות גדולה, שבזכותה נשתלבה האוכלוסייה הילידית, ההודו אירופית במוצאה, לעולם ועד במעגלות העולם השמי.

מם הפניקים למדו הברברים דרכים חדשות בחקלאות, בפר גידול דגנים, ובגידול בהמות, כמו גם את השיטות המהפכניות בעיבוד עץ, שעם, אריגי צמר, עורות, נחושת, ארד, ברזל ומעשי קדרוּת.הם למדו לדעת לשון חדשה, הפונית, הקרובה לעברית, והודות ללשון זו הכירו גם עולם רוחני חדש זה של עמי המזרח הקרוב, ומן הסתם כבר הכירו אז גם את עולמו של התנ"ך.

התנועה השבתאית במרוקו

דרכם זרמו ללא הרף חילופי מידע בשני הכיוונים ושימשו צינורות להעברת מידע והשפעות הדדיות ברוכות.דרך צינורות מידע אלה זרמו גם הידיעות על התנועה השבתאית, אשר אחזה במהירות כשלהבת יה בשדות היהדות. פשטה בכל חלקיה ואף איימה לזעזע את אשיותיהן ויסודותיהן של הקהילות היהודיות במרוקו , אלמלא תושייתם וסמכותם של חכמי הדור שהצליחו להצר את צעדי התנועה ולבטלה אחר כך כעפרא דארעא.

מעטה של חוסר ידיעה עוטף את קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, לא רק בין המון העם אלא גם בין אנשים משכילים אשר שבילי יהדות זו היו צריכים להיות נהירים להם.

אמרתי על כן אלקט את החומר הקיים על התנועה אשר בחלקו ראה אור בפרסומים מדעיים שמן הסתם אינם מגיעים לידי הקורא מן השורה, ובחלקו חומר שטרם פורסם כלל ונמצא עדיין בכתב יד.

על ידי סידור החומר, עריכתו וכתיבתו בצורה עממית ושווה לכל נפש, אגישו לקורא העברי במטרה להוכיח שיהדות מרוקו תפסה מקום חשוב לא רק בהתפתחות התנועה אלא בעיקר במאבק נגדה, ובתקווה שהקורא ימצא בו עניין ושכותבי ספרי לימוד לילדינו ימצאו חומר מוכן ובדוק על השבתאות במרוקו ויוכלו לעשות בו שימוש לטובת ילדי ישראל.

משאלתי היא שחיבור זה יעזור להחזיר את רבי יעקב ששפורטאש, מחולל הפולמוס נגד השבתאות לאכסנייתו המקורית ושלא יכתבו עוד עליו שהיה " רב אשכנזי באמסטרדם " כי אם רב שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים בקהילות אוראן וסאלי בהן גדל ובהן כיהן ברבנות והרביץ תורה, קודם שיצא לאמשטרדם.

קורות התנועה השבתאית

שבתי צבי נולד באיזמיר בט׳ באב שחל בשבת (מכאן שמו שבתי) בשנת שפ״ו(1626) ומת בשנת תל״ז(1676). מילדותו ניכר הנער בכשרונותיו. בן 18 הוכתר בתואר ״הכם״ ורבים מבני דורו נהרו אליו כדי לשמוע תורה מפיו.

הוא נהג להסתגף וחי חיי פרישות. באורח חייו שניהל נתעלה בעיני תלמידיו וחסידיו לדרגת קדוש. הוא היה גבר בעל הדרת פנים וגם ניחן בקול נעים.

הימים ימי גזרות ת״ח־ת״ט ומתפוצות ישראל הגיעו ידיעות מחרידות על מצב קהילות ישראל בגולה. ובעצם אותם ימים הכמיהה לגאולה גדלה והיד קצרה מהושיע.

מקורביו של שבתי צבי סיפרו שבשנת הזא״ת (1648) סיפר להם שנחה עליו רוח ה׳ ושמע בת קול אומרת לו: ״אתה מושיע ישראל ועתיד לגאול את ישראל״. הוא החל לעשות מעשים שקוממו נגדו את רבני איזמיר, כגון הוצאת שם המפורש בפרהסיה, ועוד, עד אשר גרשוהו מעירם והטילו עליו חרם.

מאיזמיר עלה לארץ־ישראל והתיישב בצפת. בדרכו עבר בקושטא שם הצטרף אליו אברהם היכיני, אחד מתלמידיו הנלהבים, ועוד מאמינים ומעריצים.

בשנת 1664 פגש בעזה את נתן בנימין אשכנזי, המכונה נתן העזתי (העתיד להיות נביאה של התנועה). נתן היה בנו של המקובל רבי אלישע חיים אשכנזי, שיצא פעמים רבות בשליחות חכמי ירושלים לארצות אירופה ולמרוקו. במרוקו התאכסן בשנת ת״י(1650) בביתו של רבי יעקב ששפורטש, שלימים הפן להיות המתעד החריף של התנועה השבתאית.

בימי שליחות ר׳ אלישע בחוץ־לארץ הפקיד את בנו הצעיר נתן בידי ידידו ר׳ יעקב חאגיז, רב שעלה ממרוקו לירושלים. בביתו של ר׳ יעקב גדל הנער ובבית מדרשו התחנך ולמד.

בירושלים הצטרף אל שבתי צבי וחבורתו ר׳ שמואל פרימו – ״סופרו של משיח״ – אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהפצת רעיונות התנועה השבתאית.

בסיון תכ״ה (1665) התחיל שבתי צבי להתפרסם כמשיח. הודות לנתן העזתי ״שנתקבצו באישיותו סגולות ומעלות רבות״ קיבלה התנועה תנופה. הוא שבישר את משיחיותו של שבתי עבי לעולם והוא היה נושא הדגל האידיאולוגי־התיאולוגי והמחשבתי של התנועה השבתאית.

בעזרת אברהם היָכיני שעודד את שבתי צבי במשיחיותו ושמואל פרימו, הסופר המהיר, הפיקח, מהיר התפישה ואיש יחסי צבור והסברה מעולה יצאה התנועה למרחב. מכתבים יצאו לכל קהילות ישראל ובהם בשורת ־משיח.

בסתו 1665 הגיע שבתי צבי לאיזמיר ונתקבל בהתלהבות רבה. נערכו לכבודו קבלות פנים כלגבור עטור נצחון. החָרמות שהוטלו עליו בוטלו ושמעו של המשיח יצא לערים הסמוכות והרחוקות וגם ליתר הארצות.

נתן העזתי, שמואל פרימו ואברהם היכיני דאגו להפיץ ברבים את גודל המאורע, להאדיר ולפאר את שמו של המשיח.

יהודי התפוצות הדווּים נפעמו ונרעשו מן השמועות על הופעת המשיח ועל הגאולה הקרבה ובאה. רבים נתפסו להזיות משיחיות והאמינו כי אכן ״מות המשיח הגיעו. חכמים ידועי שם במזרח ובמערב, בארצות אשכנז ובארצות ערב נסחפו ונגרפו כברוח סערה בבולמוס ההמוני ובשגעון המשיחיות

בתוך ההסטריה הצבורית שאפפה את ההמונים נמצאו גם מתנגדים רבים למשיח משום שסברו שלא נתמלאו במשיח הזה כל התנאים הנדרשים מהמשיח. בין המפקפקים במשיחיותו של שבתי צבי היה רבי יעקב ששפורטש ( עליו ראה בפרק ״דמויות מהתקופה״ ).

שבתאי צבי

שבתי צבי וחבורתו נקטו כמה דרכים שנועדו לערער על סמכותה של היהדות הרבנית המסורתית והתחילו לכרסם אט אט במצוות חז״ל. תחילה ביטלו צום עשרה בטבת והפכוהו ליום משתה ושמחה. אחר־כך ביטלו שאר הצומות על חורבן בית־המקדש, כולל תשעה באב, בהסתמכם על הכתוב בזכריה (ח׳ 19). להיטותם אחר רפורמות ושינוים במסורת היהדות לא ידעה שבעה. הם הכניסו שינוים בלוח העברי וזממו לבטל את יומ־הכיפורים של שנת תב״ו(1666)

בעוד התדהמה והתמיהה רבות בקרב חוגים יהודים רבים, נעצר שבתי צבי על־ידי השלטונות התורכים בטענה שהוא גורם לתסיסה ולאי־שקט בין היהודים, ונשלח למאסר במבצר גליפולי. מעריציו ומאמיניו ראו במעצרו סימן להצלחת שליחותו, כי המשיח חייב להתיסר ולהתענות.

שם המבצר הוסב על־ידי היהודים ל״מגדל עוז״ ובעזרתם של יהודים מקומיים עשירים ובעלי השפעה נהפך ״מגדל עוז״ לארמון ולמקום ״עלייה לרגל״, לאחר שניתנה הרשות לשבתי צבי לקבל אורחים ומבקרים. אניות רבות פקדו את גליפולי והביאו מכל קצוות תבל המונים שרצו לשחר את פני ׳המשיח״.

התסיסה בין היהודים הדאיגה כנראה את השלטונות התורכים והם החליטו לשים קץ לכל תעלוליו

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

החיפושים, חוסר האונים והתוגה המתמשכת שררה במשפחה נחרתו בזיכרוני. הזכרתי אותו בתפילתי יום יום. המשכתי להתעניין, ונדרכתי למשמע כל שמועה שהגיעה ממרוקו לגביו. תיירים יהודים ממרוקו לארץ סיפרו שהילד נמצא בעיר מידלת אצל משפחה ערביה ענייה, והוא כסבל בשוק.

פניתי לסוכנות היהודית, וביקשתי את עזרתה של המחלקה המטפלת באיתור נעדרים. לבקשתם, כתבתי את תיאור המקרה, את השמועות ואת שמות היהודים במרוקו ששמעו על המקרה. לאחר מספר חודשים נאמר לי, ששליחי הסוכנות במרוקו אישרו את הסיפור, ולא ניתן לעשות דבר, כי היהודים בעיר מפחדים לשתף פעולה.

ואכן, בשעה שנפתחו שערי מרוקו בפני הישראלים, הייתי בין הראשונים לנסוע למרוקו, כדי לנסות להתחקות אחריו בעיר מידלת ובסביבותיה. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים התרוקן כל האזור מהיהודים, במידלת עצמה נותרו רק שני אחים יהודים המחזיקים חנויות במקום והם גרים בפאס.

ניסיתי לדובב אותם ולבקש עזרתם והם מפחד טענו שלא ידוע להם על מקרה זה, וביקשו ממני לא להגיע למידלת, כי זה עלול להזיק להם. לאחר כמה נסיעות למרוקו, ושמועות משמועות שנבדקו ולא העלו דבר, במוצאי שבת אחת קיבלתי טלפון מקרוב רחוק שהיה אז חי בעיר פאס, ואמר לי יש מועהנ שבן אחותך משרת כחייל באזור הסהרה.

ביקשתי ממנו שיבדוק יותר פרטים, והוא סירב ורמז לי שיהודים המקומיים אסור להתקרב לדברים כאלה. תוך מספר ימים בלי להודיע לאיש, נסעתי למרוקו והתייצבתי בפני היהודי שהודיע לי. אך דומה שהתחרט וחשש מהפרשה.

לאחר שיחות שכנוע, הסכים לומר לי את שמו של האיש שבשמו נפוצה השמועה ואת הטלפון שלו. שוחחתי עם האיש בטלפון שרצוני להשתטח על קברי הצדיקים באזור וביקשתי הדרכתו וסיועו. בשיחות טלפוניות נוספות שאלתי על החייל היהודי, והוא אישר לי את הסיפור.

סיכמתי עמו יום שיחכה לי בתחנת אוטובוס בשעה עשר בלילה. כשהגעתי למקום בלילה של חורף, לאחר נסיעה מקרטעת של שמונה שעות מפאס, מצאתי את התחנה ריקה מאדם, ורק חיילים מסתובבים במקום. הסתובבתי ימינה ושמאלה ברחבי התחנה, והיהודי שאמור לחכות איננו.

לא ידעתי לאן לפנות, כי זו הפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה. לאחר כחצי שעה של תהיות בלך ושוב בתחנה, התקרב אלי חייל ושאל מה אני מחפש כאן. סיפרתי לו אני צריך בית של ישו ( יוסף ). אמר, בא אחרי. מיד כשראיתי אותו קיבלתי צמרמורת, כי עמדה לנגד עיני דמותו של בן אחותי כפי שנחרתה בזיכרוני, והוא דמה לו להפליא.יתירה מכך, הוא דמה לאחים שלו.

הוא הראה לי את הבית מרחוק והמשיך בדרכו. היהודי פתח לי הדלת וקיבל אותי בסבר פנים יפות. מסרתי לו עופות שחוטים שהבאתי לו מפאס, והתחלתי לדובב אותו ולבקש פרטים על החייל. הוא השיב שמדובר בזה שהראה לך את הבית, עוד מעט יבא הביתה.

הוא סיפר שהוא ואשתו עוסקים בתפירה, הוא נותן שירותי חייטות לחיילים במחנה, והחיילים גם פוקדים את חנותו בשעות הפנאי. הסתבר כי בין החיילים, ישנו חייל שחבריו לנשק מתבדחים עליו ומכנים אותו בצחוק " יהודי ", ציוני.

יום אחד שאלתי אותו בצד, האם יש ממש בלגלוגים שהוא יהודי, והא אמר לי משיום שהכיר את עצמו הילדים בשכונה לעגו לו שהוא יהודי. הוא חש עצמו כיהודי, לכן הוא לא מתפלל במסגד ולא צם ברמדאן. הופתעתי מהמקרה וסיפרתי על כך לאחד מקרובי משפחה בפאס שביקר אצלי.

עודנו יושבים, והחייל הופיע. בעל הבית הגיש תה. התחלנו לגלגל שיחה, שבמהלכה רמזתי לו שאני מישראל, וכי באתי לכאן להשתטח על קברי צדיקים. גם הוא סיפר כיצד התגלגל לצבא. יודע שהוא יהודי והוריו לפני עלייתם מכרו אותו למשפחה מוסלמית בעודו קטן.

הקשיתי על דבריו : וכי יש מי שימכור את בנו ? וכיצד בכלל הוא יודע על העניין. אז, התחיל לספר על ילדותו הקשה בעיר מידלת :

" הילדים בשכונה תמיד לעגו לי שאני יהודי, ושהורי אספו אותי מהרחוב. ההורים התייחסו אלי בנוקשות, ולא חסו עלי. מאז הייתי ילד, שלחו אותי לעבוד בשוק כסבל, לשאת סלים לנשים יהודיות, וכשהייתי לנער, שלחו אותי לעבוד כשוליה בשווקים מרוחקים.

מאסתי בחיי, לכן התגייסתי לצבא. כדי להבטיח לעצמי אוכל ומשכורת. חלקה מועבר להורי. במהלך הפגישה, היה קשה לי לעצור בעד פרץ רגשות שהציף אותי, ועצרתי ברוחי בקושי רבי מלהתנפל עליו ולחבקו ולומר לו שאני דודו.

כי הדברים שסיפר לי חיזקו את שהיה ידוע לי קודם, שאכן הילד גדל והלך במידלת והיה סבל בשוק. בסיום הפגישה לפני שנפרדנו, מסרתי לו ממתקים ואמרתי לו שאני כאן באזור מספר ימים לזיארה בקברי הצדיקים, וכל יום אחזור ללון במקום. אם יתאפשר לו נשמח להיפגש גם מחר, כי בין כה משעמם לי במקום.

למחרת חיכיתי בכיליון עיניים לערב, בפגישה השניה שוחחנו על דא ועל הא ושוב גלגלתי השיחה על היהודים סמידלת ועל ילדותו, הוא חזר ביתר פירוט על מה שסיפר אמש. אז שאלתי אותו : " לו הייתה לך אפשרות, היית רוצה לראות את הוריך היהודים ?.

הוא השיב : " הם לא רצו בי כשהייתי קטן ומכרו אותי. עכשיו הם ירצו בי ?. הסברתי לו שאין זה נכון שהוריו היהודים מכרו אותו, וכי מעולם לא נשמע מקרה שיהודי ימכור או ימסור את בנו למשפחה מוסלמית.

במקרים קשים של יתמות, הילדים נמסרים לאימוץ למשפחה יהודית. לכן, אם הוא אכן יהודי, הוא לבטח נגנב ממשפחה יהודית על ידי הוריו ומכאן יחסם הנוקשה כלפיו, כי הוא לא בנם. המשכנו בשיחה ולקראת סוף הפגישה חזרתי על שאלתי :

" אם הוריך בחיים והם יהודים, האם תרצה לראות אותם ?. תשובתו הפעם הייתה חד משמעית : " כן ". שאלתי אם הוא שבע רצון משירותו הצבאי. " זה הרע במיעוטו, כי גם כאן החיילים מכירים בעובדה שאני יהודי ובזים לי כל הזמן. הנה ישו ( יוסף ) יספר לך, כמה שצוחקים עלי " הוא השיב.

לא יכולתי להתאפק עוד, וגיליתי לו שאני מכיר את הוריו. הם בישראל, וזוכרים אותו באהבה ובגעגוע. הם כמהים לשמוע ממנו, מאז שנחטף מהם בעודו קטן, שעה שיצא לשחק ברחוב. הצגתי בפניו תמונות של ההורים, של הסבים ושל הסבתות של.

שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדמויות הללו, אך הוא השיב בשלילה. גיליתי לו כי אלו הם הוריו האמיתיים והחוקיים. נפרדנו בשעה מאוחרת, השארתי לו כסף וממתקים, ומסרתי לידיו את מספרי הטלפון שלי בארץ. צילמתי אותו ולקחתי את כתובת הוריו במידלת.

כמו כן, השארתי סכם כסף נכבד ליהודי ישו ( יוסף ), כדי שיקרב אותו ויעניק לו מדי פעם דמי כיס. חששתי להישאר יותר במקום, לכן למחרת בבוקר מוקדם עזבתי לקזבלנקה. לאחר שובי ארצה, מדי פעם היה מתקשר טלפונית, והיחסים בינינו הלכו והתהדקו.

מאז האיתור והגילוי, ביקורי במרוקו נהיו לתכופים יותר, כדי לחזק הקדר ביני לבינו, לאחר שנוצר אצלו אימון מלא בי, והביע מוכנות לבוא לארץ. נערמו קשיים רבים למימושה של משאלה זו. מקוצר הצע אזכיר אותם בקצרה.

שאלת שחרורו מהצבא. במרוקו אין חובת גיוס, אבל מי שמתגייס הוא חותם על עשר שנות שירות, ועדיין נותרו שנים רבות לשחרור ; השגת דרכון עבורו ; השגת ויזה לאחרת מארצות אירופה ; השגת ויזה לישראל ; קניית כרטיס טיסה עבור שנינו ממרוקו לישראל, ועוד ועוד.

כל בעיה הייתה מול אנשים אחרים, את הבעיות פתרנו בסיועם של חברים שגילו אחריות וערבות הדדית לפדות שבוי יהודי ולהחזירו לחיק משפחתו וליהדותו. ככל שהבעיות הלכו ונפתרו, צליחת היציאה ממרוקו, הטרידה את מחשבתי עד כדי טירוף. 

Tehila le David.R.D.Hassine

ר דוד חסין תהלה לדודTehila le David 

Poemes de David ben Hassine

Le chantre du judaisme marocain

Meknassa, comme la nomment les documents rabbiniques jusqu"au debut du XXe siecle, est alors une simple agglomeration de villages campagnards : " Taoura, Benou, Attouch, Benou Nouas, Benou Chlouch et Benou Moussa.

Des tradition locales encore vivaces confirment que " les juifs vivaient jadis dans un lieu proche de la ville nomme Taoura aujourd'hui desert en ruine.

Taoura, chef-lieu de daira, qui appartient administrativement a la wilaya de Souk Ahras. Elle est situee surla RN82 a seulement20 kilometres du chef-lieu de la wilaya.

C'est une ville antique du 2eme siecle qui a connu, en son temps, une periode d'epanouissement et de prosperite. elle doit surtout sa celebrite a des figures connus de la Chretientedont, Sainte  Christine la martyre qui fut Condamnee a mort en 304 a Tiffech.

Ensuite ils se sont etablis dans la ville ( Meknes ) parmi les Gentils. Les historiens musulmans comme les chroniqueurs juifs vantent le climat, la fertilite des terres, la " securite et la quietude dont jouissent les premiers habitants de Meknes.

Aux Xe siecles, l'Age d'Or du judaisme maghrebien, la communaute juive de Meknes vit a l'ombre de Fes, centre inconteste de la culture juive au Maroc.

De grands novateurs comme Yehouda Hayyouj, Dounash Ben Labrat ou Yishaq Ben Yaacoc Elfassi' qui vont devenir " les maitres et les guides de la judaicite espagnole ", sont originaires de Fes.

Yehouda Ben rabbi David Elfassi, 945 -1000 surnomme Hayyouj, illustre grammairien hebraique, qui a jete les bases de l'etude moderne des racines trilitaires de l'hebreu.

Dounash Ben Labrat Ha-Levi 920 – 990, poete et linguiste hebraique, originaire de Fes, disciple de Sa'adya Gaon a Bagdad. Il passe la deuxieme moitie du dixieme siecle a Cordoue, ou ses innovations poetiques, imitees de la prosodie arabe' connaissent un succes immediat, et influent toute la poesie classique espagnole apres lui.

Yshaq Ben Yaaqov Alfassi, dit aussi Ha-Rif 1013 – 1103, le plus grand codificateur rabbinique avant Maimode. Il passe la plus grande partie de sa vie a Fez, ouil redige son " sefer halahot ", avant de se refugier, en1088 a Lucena en Espagne ou il attire de nombreux disciples.

C'est du Maroc qu'arrivent en Espagne, au Xeme siecle, les premiers grammairiens, les premiers linguistes et les premiers poetes quo l'on considere comme les fondateurs de l'ecole sepharadie.

C'est egalement le cas pour le devellopement de la halakha – le droit hebraique – et de la jurisprudence

Youssef Ben Tashfin – 1061 -1161, le plus grand unificateur almoravide du |Maghreb et de l'Espagne musulmane, s’empare de Meknes en 1069, et son fils Ali 1106 – 1143, en fait une ville fortifiee.

La communaute juive de Meknes, comme toutes les communautes du Maghreb et de l'Andalousie, connait des jours difficiles pendant les conquetes almohades, au milieu du XIIeme siecle.

L'historien Al-Baidak, qui participe personnellement a ces conquetes, rapporte qu'en 1145, le calife almohade Abd-el-Moumen 1130 – 1163 , irrite par la resistance de Meknes, " devasta tous les quartiers de la ville, suf celui de Tagart " l forteresse centrale, qui ne fut prise et mise a sac que beaucoup plus tard, apres un siege tres dur, le 19 septembre 1148.

La destruction de la communaute juive de Meknes est decrite en detail dans un precieux temoinage oculaire reproduit par Yossef  Messas.

Et en l'année 4900 dela Création, il y eut de grandes et terribles guerres … et toutes les villes furent ruinées. Et nous aussi nous bûmes la coupe jusqu'à la lie, dans notre patrie, la bonne et grande ville de Meknassa.

 Car le premier jour de Hanouka, la ville a été envahie, les maisons ont été détruites, tous les beaux édifices et toutes les richesses ont été incendiés, ainsi que les quelques synagogues qui s'y trouvaient.

Toute la communauté a été livrée au massacre ou emmenée en captivité… Et tous nos livres les plus précieux, les oeuvres de nos sages et tous les écrits de nos docteurs ont été brûlés… Cette perte nous a causé plus de tourments que celle de nos biens.

 Les rescapés, proscrits, nus et affamés, ont passé tout l'hiver dans des cabanes de roseaux, dans les champs, jusqu'au premier jour de Pessah, où l'on a eu pitié de nous et on nous a permis de revenir en ville. Et nous avons commencé à retourner dans la ville le septième jour de Pessah. Ce n'était plus partout que monceaux de ruines.

Affamés, nous n'avions ni hames ni masa, rien que l'herbe des champs, comme du bétail. Le lendemain de la fête, nous avons enterré les morts et prononcé une oraison funèbre amère. Et Dieu a étendu sur nous sa miséricorde et nous a été favorable pendant tout cet été, jusqu'à ce que nous puissions recommencer … "

Ce document vient enrichir les maigres données contemporaines sur la persécution des juifs marocains par les Almohades. Il nous précise notamment que, lors de sa destruction, la communauté de Meknès, relativement importante, possédait plusieurs synagogues, et comptait de nombreux lettrés.

S'ils ont terriblement souffert pendant l'assaut des quartiers périphériques de la ville, les juifs de Meknès n'ont cependant été ni exterminés ni tous convertis de force à l'islam.

 Comme a plupart des juifs du Maroc, ils ont probablement dû plus tard adopter une conversion de façade pour éviter les persécutions, comme le leur conseillait Maïmonide dans son Epître sur la conversion forcée.

 C'est l'Almohade Abou Youssouf Al-Mansour 1184 1199  qui oblige tous les juifs  du Maghreb à porter la djellaba noire aux larges manches qui va devenir leur habit distinctif jusqu'au XXe siècle.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

כובשים זרים.

ואמנם, למן ראשיתה ההיסטורית של אפריקה הצפונית וכמעט עד ימינו נמשך הזרם של הכובשים הזרים למישור החוף הים תיכוני והאטלאנטי, ומכאן לרמה הפנימית. הם פעלו בדרכים שונות, אנשי צור וצידון, שנקראו בפי היוונים פניקים ובפי הרומיים פונים, ייסדו לאורך החוף שרשרת של מושבות מסחריות שהמפורסמת שבהן היא קרת-חדשת ( נוסדה בשנת 814 לפני הספירה הנוצרית ) הקרויה בספרות חז"ל קרתיגני ( בשינויי כתיב קלים ), על סמך שמה ברומית CARTHAGO-CARTHAGINIS.

היאחזות אנשי צור וצידון התחילה כנראה כבר בסוף האלף השני לפני הספירה הנוצרית, והתנהלה בדרכי שלום וללא שפיכת דמים יתרה, כיאה לסוחרים יורדי ים מובהקים, שכל מגמתם להפיק תועלת כלכלית. על מסעיהם בים ( עד לחופי אפריקה הדרומית ) נודע לנו מתוך הפֶריפלוּס ( כלומר, המדריך בים ) של חנון, בן המאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, אשר נחרת בלוח ארד ונקבע באחד המקדשים של קרת-חדשת.

לידינו הגיע רק תרגומה היווני של הכתובת, אשר נעשה לאחר מאתיים שנה. אין להניח, כי הפניקים הגיעו לחופי אפריקה במספר רב, ואלה שהגיעו ונאחזו שם התמזגו לאט, לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסייה הקרויה לובים-פונים.

אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה ( ה " ניאו פונית " ). כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חרבן קרת-חדשת .

ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחת היוונים, וחלקו המזרחי של האזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית תלמי במצרים.

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

בית תלמי היה שושלת מלוכה הלניסטית ששלטה על מצרים. תקופת שלטונם מוכרת בספרות בשם תקופת מצרים התלמיית. השושלת שלטה במצרים במשך כ-300 שנה, מ-305 לפנה"ס עד 30 לפנה"ס.

תלמי הראשון, מייסד השושלת, היה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ומקדוני במוצאו. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס, הוא מונה לנציב (סטראפ) מצרים, ובשנת 305 לפנה"ס הכריז על עצמו כמלך מצרים ונטל את השם "סוֹטֵר" (מילולית, מושיע). המלכה האחרונה לבית תלמי הייתה קלאופטרה השביעית, שנודעה כמאהבתו של יוליוס קיסר ומאוחר יותר גם של מרקוס אנטוניוס. קלאופטרה הצליחה לשמור על עצמאותה של מצרים, אך התאבדה לאחר תבוסתו של אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) וניצחונו של אוגוסטוס. לאחר מותה הסתיים שלטונו של על בית תלמי, ומצרים הפכה לפרובינקיה רומית.

(הערה: כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם כן צוין אחרת)

אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני הספירה הנוצרית את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתו וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים, שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברברים שמרו אמונים לרומי ; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.

התקופה הרומית-ביזאנטית

בשביל רומי לא הייתה אפריקה שטח של התיישבות, ומועט ביותר היה מספר הרומאים שישבו כאן ישיבת קבע. ובכל זאת הצליחו להחזיק בכל השטחים עד שנת 429 לפני הספירה הנוצרית, כלומר באזורים מסוימים, כגון קרתיגני – למעלה מחמש מאות שנה, ובאחרים, שנכבשו ונכנעו בפרק זמן מאוחר יותר, ולפחות כארבע מאות שנה.

בזמן הכיבוש עדיים מצויים היו בחצרות המלכים הברברים ספרים בשפה הפונית, בה נוסחו מסמכיהם הרשמיים, וסימנים פונים נטבעו במטבעותיהם. אולם לאט, לאט התחילו מתבלטים השינויים בתרבותה החומרית והרוחנית של הארץ.

  • הוקמו ספריות ציבוריות, ובערים הגדולות נפתחו בתי ספר שבהם הרביצו תורתם משפטנים, בלשנים ופילוסופים. נסללו כבישים, הוקמו מקדשים, תיאטראות וקרקסאות, שחורבותיהם מעוררות עד היום את תמיהתם של רואיהן בצורתם ובגודלם.
  •  
  •  "אם מבקש הולך לבתי תאטריות ובתי קרקסאות ואם מבקש הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשאות" (שמות רבה, פרשה ס"ז, סימן ג')
  • "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי" (איכה רבה, פתיחתות ג')
  • "התחיל העבד אומר שמא אצל בסילקי או אצל בית המרחץ או בצד תאטרון" (מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, סימן ג')

 

תולדות היהודים באפ' הצפונית-חיים זאב הירשברג

אפילו נוף הארץ נשתנה. נעלמו האריות והפילים ושאר חיות, שהיו מצויות שם לרוב. האוכלוסייה למדה לגדל עצי פרי וצמחי תבואה ותעשייה, שלא היו ידועים בארץ. הרומאים עודדו את פיתוח ענף הזית והגפן.

שרידיהם של בתי בד מימי הרומאים עוררו כעבור מאות בשנים את הצרפתים לנטוע בתוניסיה עצי זית ולקוממם את תעשיית השמן. גם יוסיפוס פלאוויוס ( מלחמות ב טז, ד ) מוסר, שתבואת הארץ יוּצאה לרומי, להזין את המון העם שתבע " לחם ומשחקי קרקס ;

את תאוותו למשחקים סיפקו האריות הלובים המפורסמים, שנשבו ונשלחו לרומי, עד שהושמדו כליל מן האזור.

במשך התקופה התחוללו תמורות גם בניהול השטחים שהיו כפופים במישרים לשלטון הרומי. לכתחילה חילקוה לארבע פרובינציות, ולאחר מכן לשמונה. במרוצת הזמן צורף לספרד מחוז אחד, שנקרא טינגיטאנא ( מחוז תנג'ה ) והוא חופף את השטח שנפל בחלקה של ספר בשנת 1912.

הארץ פרחה ושיגשגה וקסמה לשבטי הגותים, שהציפו את איטליה וספרד. בשנת 429 עברו הוונדלים הגרמנים את מיצרי גיברלטר, ולאחר קרבות שנמשכו עשר שנים, ( קרתיגני נכנעה בשנת 439 ), ושבהם נתקלו רק בהתנגדות מועטה מצד הרמאים, נפלו בידיהם האזורים הפוריים והמיושבים ביותר של הארץ, שלהם בעיקר לטשו עיניהם.

ולאחר שנאחזו הוונדלים בארץ עלו להתקיף משם בעזרת הצי את המטרופולין הרומית, נחתו בחצי האי האיטלקי ופלשו לרומי בשנת 455. שני שבועות נמשכו מעשי הביזה המפורסמים ביותר בדברי ימי עולם, אבל משום ההבטחה החגיגית שהבטיח האפיפיור גֶנְסירך מלך הוונדאלים לא פגעו באדם ולא שלחו אש בבניינים ובמונומנטים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר