ארכיון יומי: 24 במאי 2012


דור התמורה – משה שוקד ושלמה דשן

דור התמורההספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

הכרזת העצמאות הייתה מאורע כה דרמטי ופתאומי עד שנתקשרה בתודעה של החזון המשיחי בשיאי שיאיו. אכן דבקי ישעיה הנביא נתממשו. ואולם המציאות שבה נתקלו העולים בהגיעם לישראל לא עמדה תכופות במבחן חזון זה.

עם הפיכת החלום למציאות נתלווה לו גם טעם מר. הוויה דמיונית, נכספה וזוהרת, הפכה למציאות חולין מורכבת מאוד של אורות וצללים, שחולשות אנוש לא נעדרו ממנה. כיוצא ארצות מוסלמיות אחרות כך גם עולי צפון אפריקה עמדו בפני מכלול של בעיות הסתגלות קשות בישראל.

היה עליהם להתמודד עם תנאים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים, אשר זעזעו אצל רבים מהם את כללי התרבות שהיו מורגלים בהם ואת יסודות האמונה שעליהם התחנכו. כך נתערערו דפוסי היחסים החברתיים שלהם, וגם דימוי הזהות הקבוצתית העצמית כפי שהיא נשתקפה בעיניהם קודם עלייתם ארצה.

אף היה על העולים ללמוד לשתף פעולה עם קבוצות חברתיות שאותן לא הכירו קודם לכן, להסתגל לתפקידים חדשים ולאמץ נהגים חדשים בדרך להישגים כלכליים וחברתיים, קיצור של דבר : הם היו לדור תמורה.

מכאן ואילך הפכו יוצאי צפון אפריקה לחלק מחברה יהודית גדולה יותר, והם זוהו בתוכה על פי אצות מוצאם. כך, אפוא, במקום זהותם הקודמת כ " יהודים בין מוסלמים מצאו את עצמם עתה מובחנים כ " מרוקאים ", " תוניסאים " וכיוצא בזה. הגדרה עדתית חדשה זו לא העניקה להם יתרון.

להיפך, תכופות הייתה זו תו זיהוי לעמדה כלכלית , תרבותית וחברתית נחותה בהשוואה לקבוצות עדתיות אחרות בישראל. היה עליהם להשתלב בחברה, שבה רוב האוכלוסייה מרוחק אם מעט ואום הרבה מהמסורת, ומיעוט שומרי המצוות בהקפדה מחזיק בנהגים דתיים שונים משלהם בפרטים רבים.

שלא כבארצות מוצאם, שוב לא הייתה הדת בסביבתם החדשה ביטוי מרכזי לחיי היהודים, ושוב לא החזיקו הרבנים, המנהיגים הדתיים, בעמדות מפתח בהכוונת חיי היום יום. יתר על כן, עולם המדע המערבי הביאם לידי עימות חמור עם מורשתם ולערעור גובר של אמונות ומנהגים בתחומי חיים שונים.

אף במשפחה הגרעינית של העולים השפיעו התנאים החדשים על אמונות מקובלות ודפוסי התנהגות. דוגמה בולטת לכך נמצא בשינוי מעמדה של האשה. בחברה המזרחית בצפון אפריקה הייתה האשה נחותה במעמדה והופקעה מתחומי פעילות רבים מחוץ לכותלי הבית, תחומים שהיו נחלתם הבלעדית של הגברים.

והנה צוות המדריכים מטעם מוסדות הקליטה התייחסו את הנשים כשווה לגברים, ולא עוד אלא שעם צוותים אלה נמנו גם נשים רבות. חוק חינוך חובה הוחל על בנות בשווה לבנים. נשות העולים הועסקו בשכר בעבודות חקלאות, בתעשיה ובשירותים. לעתים הן הסתגלו לעיסוקים החדשים אפילו טוב יותר מהגברים, והיה לעבודתן ביקוש רב.

תהליך התפוררות המשפחה המסורתית המורחבת, מסגרת שכללה חיי שיתוף של הורים תחת קורת גג אחת עם בנים נשואים ונכדים, היה גם הוא בעל השפעה רבה על רקמת היחסים במשפחה הגרעינית.

העולים, אשר עיסוקיהם בארצות מוצאם היו בעיקר המלאכה והמסחר הזעיר, ניטל עליהם עתה להתרגל תפקידים ולנהגים חדשים בארץ בפעילותם בתעשיה, בחקלאות ובמסחר. משאבים כלכליים חשובים כגון מקומות תעסוקה, קרקע, ציוד חקלאי, אשראי ודיור, הוקצו לעולים על ידי סוכנויות ממשלתיות וציבוריות.

כל העולים היו זכאים לאותן זכויות ולחלוקה שווה של כל מה שהיה לסוכנויות אלו להציע. הם יכלו להתקיים גם בלי לנקוט יוזמה ולהסתפק באמצעים המינימליים אשר הוקצו להם, אך הייתה להם גם האפשרות לסלול את דרכם בכוחות עצמם, ולהגיע להשגים ולרמת מחיה גבוהה יותר, אילו נאבקו על נטילת חלק גדול יותר מהמשאבים המוצעים.

לשם כך היה עליהם להתחרות בעולים בני עדות אחרות, או גם בבני עדתם, או בוותיקי הארץ. בתחרות זו יכלו העולים לפעול כיחידים, אך הייתה להם גם האפשרות להתארגן באגודות מסוגים שונים, כגון קבוצות משפחה, סיעות פוליטיות והאחדויות עדתיות.

בעיות רבות נכרכו בהגשמת האידיאל של מיזוג גלויות. מוסדות הקליטה נקטו בשנות העלייה הראשונה מדיניות של " כור ההיתוך ". מדיניות זו, שניזונה גם משיקולי נוחות של הפניית העולים למקומות התיישבות פנויים מיד עם הגיעם ארצה, הביאה לכך שקבוצות משפחה, קהילה ועדה, פוזרו בכוחן של החלטות מנהליות בין ערים וכפרים שונים ומרוחקים.

יתר על כך, מדיניות " כור ההיתוך " נבעה מתפיסה תמימה כאילו אידיאל מיזוג הגלויות יזורז כאשר אנשים זרים זה לזה, בנית תרבויות וארצות שונות, ישוכנו זה בקרבת זה ויבואו בכורח הנסיבות לידי שיתוף פעולה, הבנה וקירוב תרבותי.

ודאי שהעולים היה בידם לנסות ולהתגבר על ההחלטות השרירותיות ולהתאחד מחדש בכוחות עצמם, ואמנם רבים מהם אף עשו זאת. אבל בין שפוזרו ובין שלא פוזרו, רבים מהם ניטל עליהם להסתגל למצב החדש, שבו ההזדמנויות שונות ולחצים כלכליים וחברתיים\ או אף אינטרסים מנוגדים, גרמו להתפרקותם של קשרי קהילה ומשפחה.

גם ארותן קהילות אשר הופנו בשלמותן למקום התיישבות חדש, עברו עליהן זעזועים פנימיים יסודיים. רבים מאלה שהיו אמידים בעלי השפעה בצפון אפריקה, לא יכלו להעביר לארץ את נכסיהם ואיבדו את מעמדם העדיף. לעומת זאת, הללו שמעמדם הכלכלי והחברתי בחו"ל היה נמוך, ניתנה להם כעת האפשרות לשפר את חלקם בהשוואה לאלה שהיו " עליונים " בקהילות מוצאם.

ערעור סדרי החברה המסורתית הביא לידי יצירת יחסים חברתיים חדשים לגמרי בין יחידים וקבוצות, שההסתגלות אליהם הייתה כרוכה בקשיים רבים. ולעתים אף בסבל 

אמנם רבים מבין העולים התמודדו בהצלחה עם בעיות אלו, והחיים בישראל נתגלו בשבילם כשיפור והישג חומרי, תרבותי ובטחוני, ואף נזקפה קומתם האישית והלאומית. אולם לעומתם היו רבים שהחיים בישראל הנחילו להם מפח נפש ואכזבה מרה.

בקרב עולי מרוקו מצאה אכזבה זו לפעמים ביטוי ופורקן ביציאה להפגנות רחוב והצטרפות לתנועות מחאה. ביטויי מחאה אלה, בייחוד בשנות העלייה הראשונות, לא היה בהם כדי להעלות את תדמיתה הציבורית של העדה.בדיעבד, החלק הארי מבין יוצאי צפון אפריקה מצוי בנקודות שונות של מתח, בין הגשמה אישית מספקת מחד גיסא ואכזבה קשה מאידך גיסא.

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראכש-חביב אבגי

 

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בנוסח הקינה שפרסם חיים שירמן, חוקר השירה הידוע, מתוך גניזת קהיר, מוזכרת העיר אגמאת הסמוכה לה.

וקול ארים בתמרורים / על סבתה ומכנאסה

אצפצף כסוס / עגור לסו / אשר הייתה לקלסה

עיר אגמאת בלי הצמת / לפני רגע נמס

לזאת אבכה וכך אכה / וידי על חלצים.

ובנוסח אחר מוזכרת העיר מראכש.

והוי אקרא כמצָרָ / על קהילת סג'למאסה

עיר גאונים ונבונים / מאורם חושך כסה

ועיר מלוכה הנבוכה / מראכש המיוחסת

הרי לכם אד הנוסח המלא.

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם  

נראה יותר מדויק הנוסח שאינו מזכיר את העיר מראכש, כי בתקופה זו לא גרו יהודים במראכש, למרות שהותר להם להסתתר בעיר, היה עליהם לצאת ממנה לפני החשכה, ויהודי שנתפס בעיר לאחר החשכה היה נענש קשות. לעומת זאת בעיר אגמאת היה יישוב יהודי קדום והייתה בו קהילה חשובה, מתוכה ידוע רבי זכריה האגמאתי וחיבורו " ספר הנר " על כמה מסכתות.

רבי זכריה או משפחתו כנראה עזבו את מרוקו מאימת במאה ה-13 התחילו היהודים להתיישב בעיר בדרך קבע, ובמשך הזמן הפכה הקהילה במראכש לאחת הקהילות היהודיות הגדולות במרוקו. למרות זאת, הידיעות על היהודים במראכש הן מעטות והובאאו דרל אגב בידי סופרים זרים. הידיעה הראשונה ממקורות יהודיים על קיומה של קהילה יהודית בעיר, מובאת בידי רבנו אפרים אנקאווא זצ"ל, שהיה בן היהודים שנמלטו מספרד למגרב בפרעות קנ"א – 1391.

" וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין, בהיותי בעיר מראכש בתמוז משנת רועה אב"ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת. ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי.

וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי, נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבתי הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודיברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפילת מנחה. ויצאנו מבית הכנסת , ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאוד

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

הרי לכם אד הנוסח המלא.אבני זכרון לקהיל מראכש

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם  

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם, שאם יאכלו ואם ישתו , הם האוכלים והם השותים. כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה, אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא"ץ ( קנא -1391 ) אויב שמך לנצח. אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות, אשר לקו מיד ה' כפלים מיום הגלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי, ושוש לא ששתי, על אשר הסתיר ה' פניו מקהילת ספרד.

כלומר בסוף המאה הי"ד הייתה קהילה יהודית מאורגנת ומסודרת במראכש, שבניה אנשי ספר היודעים להבחין בטיבה של הדרשה ותוכנה. וסביר להניח שזה היה המצב גם בדורות הקודמים. מדבריו נראה שמעמדם של היהודים בעיר היה בשפל, עד כדי כך שעבד כושי מרשה לעצמו להרביץ לאורח מכובד בלי יכולתם של בני הקהילה להעיז להדוף אותו.

הפליט השבור ורצוץ מפרעות ספרד, התר למצוא לעצמו מקום מקלט, הפך ממנוחם למנחם ומעודד את יהודי מראכש על סבלם מצד שכיניהם המוסלמים.

העיר מראכש מאז שנבנתה שימשה כמרכז כלכלי ותרבותי, מדיני ופוליטי לכל הסביבה, ובתקופות שונות אף הייתה לעיר בירה. ליהודים היא שימשה גם כמרכז רוחני לבני הקהילות היהודיות בעיירות ובכפרי הסביבה. צעירים רבים נהרו ללמוד בישיבותיה, ולחכמיה פנו בני הסביבה בשאלות דת ודין.

בעתות משבר – פרעות ובצורות הייתה נהירה מתמדת של יהודים מכפרי הסביבה לבוא ולהתיישב במראכש. היהודים הנמלטים והמגורשים מספרד למגרב בפרעות קנ"א ובגירוש של שנת 1492, חלקם בחר להתיישב בעיר מראכש, בהם היו חכמים גדולים ואנשי מעשה, והם הוסיפו נופך רוחני עצום.

להלן סיפור הממחיש את גדולתם בתורה וחסידותם המופלגת של חכמי הגירוש ותרומתם החשובה לקהילה היהודית. מסופר שהיהודים התושבים במראכש קינאו בעושר הגדול שהביאו אתם המגורשים, הם חששו מתחרות כלכלית שתהיה להם מצד היהודים המגורשים. לכן דברו עליהם רע בפני המלך. המלך זימן את נציגי המגורשים כדי לעמוד על טיבם כפי שמתואר באחת התעודות.

" שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המזומנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והידורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו לשון הרע ואמרו לך שיש לנו ממון הרבה, ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך.

ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדוננו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמר להם, כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום ".

המלך שמח על המתנה שהבטיחו לו היהודים מספרד, וחיכה להזדמנות הראשונה לבחון את נכונותה. כי חשיבות המים עולה לאין ערוך במראכש וסביבתה, מאחר והן שוכנות בקרבת מדבר הסהרה, סובלות מתקופות יובש גדולות ומכמות משקעים קטנה והבוצרת שכיחה בהן. ואכן המקור ממשיך לספר "

" הניח אותם המלך עד תקופת תמוז ואמר להם תנו לי גשם. אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליתות וביקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו , יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.

הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו, ועשה להם כבוד גדול וקיבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם מה אתם רוצים, אמרו לו אדוננו המלך תחזיר לנו כתב ידינו, מפני שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מה' יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם ה' יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו. אמר להם המלך, טוב הדבר….

עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם, ונתן להם. והיא עד היום שהיו קוראים " צלאת אלעזאמה ".

ואכן מקהילות מראכש ידועים לנו שושלות של חכמים בני כמה דורות מבני התושבים ומבני המגורשים, כמו משפחו, אבטאן, אביטבול, אזולאי, אסבאג, בנבנישתי, נחמיאס, עמאר, פינטו, צרפתי, קורקוס, אג'וילוס או אזוילוס, בר מוחא, זריהן, חרוש, לוי, לוסקי, צבאח, רוזיליו ועוד. בהם חכמים שהתעלו בזכות עצמם והתפרסמו בגדולתם בתורה, במידותיהם, בחסידותם ובהתנהגויותיהם, חלקם אף היו מלומדים הנסים.

החכמים והישיבות במראכש.

העיר מראכש התברכה בישיבות רבות ובחכמים שהיו מופלגים בעיונם ובחריפותם. עדויות ממחצית השנייה של המאה הי"ט מדברות על בין שלוש מאות לארבע מאות חכמים שחיו בתקופה זו בעיר. גם אם יש הרבה מן ההגזמה במספרים אלו, בכל אופן המסר ברור מעדויות אלו ואחרות, כי העיר התברכה בישיבות גדולות ובחכמים רבים.

דומה כי הישיבות במראכש זכו לתמיכה גם מעשירי יהדות אירופה. להלן תעודות בעניין זה בה מוזכרת אחת מהישיבות במראכש שלא ידועה ממקור אחר.

" אנחנו החתומים מטה מודים על עצמנו בהודאה גמורה שנטלנו וקיבלנו סך שמונה ושישים לירא סטרלינג ואחד עשר שילינג וחמישה פנס מיד אור עינינו החכם המרומם השר וגדול בישראל ושמו סניור אברהם קורקוס נר"ו אשר אור לו בעיר מוגאדוק יע"א. והסך הנזכר הוא לשכר של חכמי ישיבת המנוח ה"ר אברהם סונבאל נ"ע שבצחנינו זה קדוש מראקיס יע"א ולהלבשת ערומים של שנה אחת שלימה, אשר שלח הרב הגאון כמוהה"ר יעקב יוקב נר"ו בנו של הרב הגאון כמוהה"ר אהרן עטלינגר זלה"ה.

ליד מעלת אור עינינו עטרת ראשינו השר והטפסר דורש טוב לעמו השר משה מונטיפיורי הי"ו, תשואות חן חן לו. והשר משה הנזכר הי"ו שלךח אותם על ידי סניור אברהם קורקוס הנזכר הי"ו. הנה על כן אנחנו מודים במודים דרבנן שנטלנו וקיבלנו הסך הנזכר עד סוף פרוטה האחרונה. לראיית האמת והצדק ביד הסניורים הנזכרים הי"ו, שקיבלנו הסך הנזכר לזכות חכמי הישיבה הנזכרת ולהלבשת ערומים כתבנו וחתמנו פה מראקיס יע"א יושב בסדר למען ייטב לך והארכת ימים ובשנצ ישיש"ו ושמחו לפ"ק ברוב עוז ושלום רב.

חתומים על איגרת זו, שמואל יעקב אבטאן, מסעוד פינטו וחיים דוד קורקוס.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמה

 אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.רבי יוסף משאש

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

ויש שהיה להם ספק בדבר מה בהלכה, ונזקקו המה לעצתם הנבונה של בני משפחת משאש. רבי יוסף הנזכר כאן, עשה זאת, לעתים מתוך חובה אך בשל דוחק השעה, דהיינו פרנסת ביתו. לא הוא אינו מסתיר זאת, ולעתים אנו רואים שבראש תשובתו למאן דהו, מביע תודה והוקרה על הסכום שהיה מצורף לשאלה.

רבי יוסף דאג לתעד את המכתבים הללו, אשר בהן אוצרות יקרים מפז, שש וארגמן. ולא רק שאלות הוא כלל בתיעוד הזה, אלא גם מכתבי תודה, הערצה, ניחומים ועוד ועוד….

מן המכתבים היקרים הללו, אנו למדים הרבה מאד, אם בהיסטוריה של יהדות מרוקו בכלל ושל מכנאס בפרט, שלה הוא מקדיש פרק מאוד נכבד בספריו אלו.

בשפתו העשירה והציורית, שלעתים הקורא, גם הוא נדבק בה. אין רבי יוסף מדלג על כל פרט ולו הקטן ביותר. אם מדובר ברעב, במגפה או באסון אחר הוא מתארו בדרכו הנהדרת והענווה.

אנו כאן ניווכח שליהדות מרוקו, ישנו חלק גדול בעיצוב עולם התורה בכלל בכל העולם. יען כי מכתבים אלו הגיעו לא ממרוקו, אלא גם מארצות אם קרובות הן או רחוקות. וזה לראייה, שתלמידי חכמים נזקקו לא פעם לעזרתם או לפסיקתם של חכמי מרוקו, שלצערי הרב אינם זוכים להתייחסות כאן בארצנו הקדושה.

יהדות מרוקו ידעה לאורך השנים עליות וגם מורדות ובעיקר מורדות לרוב. למרות כל התלאות, הרדיפות רציחות והמרת דת באונס, רעב וברד, מגיפות למיניהן, שטפונות,  מחלות הדבר ורעשי האדמה בעיקר בפאס, מסים כבדים שהוטלו עליהם אם כאשר פרצה מלחמה יזומה של בני הישמעאלים, ושיגעון גדלותם של אלו מהמלכים אשר נלחמו באחיהם, אבותיהם למען השליטה בטריטוריה זו או אחרת.

אם בשל שגעונו או שנאתו של שר זה או אחר, אשר חדשות לבקרים הטיל מסים כבדים על היהודים גם בהתראה של פרקי זמן קצרים, ואולי סתם על מנת לבנות לו ארמון מפואר יותר מאשר למלך אחר במחוז רחוק ממנו, ועוד סבות שונות ומשונות, למרות העוני הרב שהיה מנת חלקם של יהודי מרוקו, אם כי גם עשירים מופלגים לא חסרו מבין קבילות קודש ברחבי מרוקו,  ידעו המה לשמור על צביונם היהודי, לשמור אותו ובעיקר לשמרו מכל משמר מעיני הגוים.

לצערנו הגדול, הרבה מן הכתובים לא נשארו, ואלה שנשארו נמכרו לרוב למוסדות בעלי אמצעים בלתי נדלים, ולנו לא נשאר הרבה, ולמרות כל זה, קהל קדוש זה הצמיח מתוכו, יסודות עולם, שלצערנו לא זוכה היום להתייחסות מרובה ובעיקר מצד הרבנים החדשים מבני העדה, שאינם מזכירים אותם.

חכמיה ורבניה של יהדות מרוקו, לא עשו, תורתם אומנותם, אלא שלחו ידם בכל מקצוע או משרה למען הפרנסה ואפילו בדוחק, כגון הרב יוסף שאינו מסתיר את זה. רבניה וחכמיה של יהדות מרוקו, לא הסתפקו רק בלימוד התורה, אלא גם עסקו במקצועות של חול, אם רופאים, אם סוחרים בעלי ממון גדול, אסטרונומיה, חשבון דקדוק ולשון היו מנת חלקם של חכמים אלו.

ועוד כהנה וכהנה מקצועות אשר איפשרו להם להתקיים בכבוד רב, וזו הרי גדולתם של חכמיה של יהדות מרוקו המפוארה.אם כאיש אמונים של מלכים או כקונסולרים ומייצגי מדינת המגרב בארצות השפלה, וגם בפיתוח המסחר שהיה כמעט כל כולו בידיהם הנאמנות, ואף רבנים וחכמים ופוסקי הלכה היו ביניהם. אם כנגידים אשר שמרו על טובת הקהל אותם הם ייצגו בנאמנות, למעט מקרים בודדים של דאגה לעניינם הפרטי, הנגידים רובם, פעלו לטובת הקהלה שלהם.

די לעיין באנציקלופדיית " ארזי הלבנון " וב " מלכי רבנן " לרבי יוסף בו נאיים, על מנת להיווכח, מה הייתה תרומתם של רבנים וחכמים אלו ליהודי מרוקו וגם לכל האנושות עד עצם היום הזה. בנוסף לכך, חכמי מרוקו גם הפרו בתבונתם ובחכמתם בנדודם מזרחה לכיוון ירושלים עיר הקודש, את שאר ארצות צפון אפריקה הנמצאות מזרחה מארץ המגרב, ומקרהו של רבי יוסף משאש מעיד על הכל.

בנדודיהם הם, הפיצו את פסקיהם, תקנותיהם וחוכמתם גם בארצות צפון אפריקה, והיוו מוקד חשוב להתפתחות של הקהלה היהודית המקומית, אשר לה הביאו את חידושיה בעולם התורה וגם בעולמות אחרים. ניתן גם ניתן להרחיב אודותיהם, אך זה לא הנושא העיקרי כאן בשירשור זה, הנושא החשוב הינו רבי יוסף משאש ומכתביו המאלפים, מעניין שלא יובש לעולם, ושממנו רק טוב יצא מזה

נוהג מכתבים אלו לא החל רק לאחרונה, הוא הנוהג שהיה עוד בזמן הגאונים אשר לא פעם נזקקו ונעזרו בחכמתה ובחכמיה של יהדות מרוקו המהוללה. לא אבוא כאן למנות את הדוגמאות, יכלה הזמן והיריעה, והרשימה עדיין תהיה ארוכה.

בספריו אלה אשר בני משפחתו חידשו למזלנו הטוב מהדורה חדשה, אין לך נושא שרבי יוסף לא התייחס אליו. גם אם לעתים עקב דוחק השעה והפרנסה, לא יכל הוא להשיב לשואל במיידית, זכר את הדבר ולא הזניחו חלילה, אך ענה בהתנצלות, על האיחור, יען כי הדוחק הנזכר הוא הסבה לאיחור.

אשרינו שזכינו למהדורה זו, שממנה נוכל לשאוב ידיעות ושמועות שלא ידענו עליהן מלפנים, ורק בזכותם אנו כאן יכולים לכתוב עליהם.

זכותם של כל בני משפחת משאש המהוללה ושאר ענקי התורה של עדתנו המפוארה, תעמוד לנו ולכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-הקדמת בן המחבר – ע"ה אליהו משאש ס"ט

רבי יוסף משאש

הקדמת בן המחבר – ע"ה אליהו משאש ס"ט – בן הגאון המחבר. – בנו יחידו של הגאון המחבר

תפילה לאל שהקורא מילים אלו יראה בהם דבר אחד בלבד רצון של בן לכבד כראוי זכרו של אב דגול שבמחיצתו חי עשרות בשנים. לספר בפרטים על גדולתו מעלתו וגאונותו אי אפשר לכן אסתפק במעט מן המעט.

אבא זצוק"ל שימש ברבנות כשישים וחמש שנה. הורתו ולידתו במקנאס לאביו איש האלה-ים רבי חיים משאש זצוק"ל. אף שאביו הקדוש נפטר עלינ בדמי ימיו כשהוא בן 14 בלבד, ההשפעה עליו ועל עתידו הייתה מכרעת ואחז הוא בדרך התורה כשהמלאכה משמשת בת לויה.

תחילת דרכו ברבנות הייתה בתלמסאן שבאלג'יר, שם שימש בכח"י שנים, לאחר מכן חזר לארץ מולדתו ושימש בקודש בבית הדין בראשותו של הצדיק הגאון רבי יהושע בירדוגו והצדיק רבי רפאל בן ברוך טולידאנו.

ובהמשך גם בחברת הרב הגאון רבי ברוך טולידאנו אשר כונה הצעיר. בסוף ימיו כיהן בקודש בארץ הקודש בעיר חיפה המעטירה. הקדיש כל ימיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות חסד לאלפים 

כתב עשרות ספרים והריץ תשובתו לאלפי שואלים מכל קצווי תבל, אהבת ישראל שבו, יצרה דרך מיוחדת שבה יצר קשר עם אנשי עדתו ובמתק לשונו החזיר רבים זקנים עם נערים לחסות בנועם ה'.

ביתו היה פתוח לרווחה ואורחים לאין מספר התארחו בביתו, יש לזמן קצר ויש לזמן ארוך. החזיק בברכי דרבנן, עד שהעמידם לכלכל עצמם בכוחות עצמם.

באלג'יר ובמרוקו, התייצב בפני שרים ומלכים כשליח ציבור לבטל גזירות זדוניות. בדרכו המיוחדת, בהגיון דבריו ובמתק לשונו קידש שם שמים ברבים, בפני הרשויות וגורמי דת שהשפיעו בשלטון.

זכה באות המלכות של מלך מרוקו ובאות האקדמיה מטעם שר החינוך הצרפתי, כהערכה לחפעילותו הענפה במישור החינוך והתרבות.

ענוותנותו הייתה ידועה, אמנם התקיימו בו דברי חז"ל, שכל הבורח מן הכבוד סופו שהכבוד משחר לפתחו. כך כשסיים תפקידו במקנאס ועלה לארץ הקודש. בגיל  71 כשבדעתו לשבת על התורה, זומן לשמש כרבה הראשי של חיפה ונבחר פה אחד למשרה.

רבי יוסך משאש

ואכן הבחירה הוכיחה את עצמה. היה אהוב על כל שכבות הציבור וניכר היותו נקי כפיים ובר לבב והרב של כולם. שגורה הייתה תמיד בפיו האמירה, אשכנזי, ספרדי, תימני, וכו'…אלו הם שמות של הגלות, כאן בארץ ישראל כולנו קרויים יהודים.

חי ממשכורתו הצנועה, והיה מן הנותנים ולא מן המקבלים. בדרכו המיוחדת בשיתוף עם רבה האשכנזי של חיפה הגאון רבי יהושע קניאל, עשו את העיר לעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כולם חברים.

מעורבותו הייתה בכל דבר הקשור לעי ולגמילות חסדים, ודמותו הייתה בולטת, בפעילויות של חברת אחיסמך שתמכה בחולים בדרכים שונות. ביקר פצועי מלחמה ומשפחותיהם, משפחות שכולות וגם בבתי הכלא היה מצוי, מוכיח, מעודד ומחזיר למוטב.

השהות במחיצתו, הייתה חוויה מיוחדת במינה ובעיקר זוכר אני את האווירה המיוחדת והתחושה החזקה של שכינה, שהייתה קורנת מפניו המאירים בעיקר בחגים ובפרט בחג הפסח. אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל שבו, היו באים לידי ביטוי מוחשי במעמדים אלה.

התפילות המיוחדות, הרגש המיוחד שבו אמר דברים בזכותם ובטובתם של ישראל ותחינותיו לו תחזינה עינינו בשוב ה' לציון ובשוב כל נידחי ישראל לציון ברחמים, וזאת כפניו מאירים וזוהרים כפני החמה.

היה נותן תשומת לב רבה ומשקיע רבות בשיפור מצבה הרוחני שלך הקהילה, היה מרבה להקהיל קהילות ולתת שיעורים לקבוצות מכל שכבות הציבור.

לשם דבר, היה שיעורו הקבוע בשבת בצהריים בעלות המנחה, שבו השתתפו רב מניין ובניין קהילת קודש מקנאס. זקנים עם נערים היו אצים ורצים לתפוס מקום ובאים אף עם כסאות מבתיהם לבית הכנסת, יושבים צפופים וחשים רווחים. ופרקי תהלים נשאים באוויר עד שעת הדרשה, דרשה שכללה בכל מכל.

כל אחד מבאי הבית היו יוצא וצידה בידו, מי לימוד, מי פירוש, מי סיפור, מי היסטוריה, מי מוסר ועל הכל אופפת אהבת התורה ויראת שמים.

גם פה בארץ ישראל, מעולם לא ביטל את שיעורו הקבוע בבית הכנסת בין מנחה למעריב. בית הכנסת נשמת חיים היווה מגדלור בהדר טבורה של חיפה בימי חול ובשבתות.

דברים אלו, הם קצה קצהו של מפעלים, הנהגות, התמדה, אהבת ה', אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל גאונות ופוריות מיוחדות במינה של אדוני מור אבי שזכיתי להתבשם ולהסתופף בצלו. למדתי ממנו את סדר הדברים, ראשית חכמה, יראת ה', קודם יראת ה', אחר כך אהבת הבריות, אהבת החסד ודגש מיוחד על שמירת שבת כהלכה. יהי רצון שזכותו תעמוד לנו ולכל ישראל.

מורי ורבי בענוותנותו כי רבה לא התאמץ בהוצאת כתביו, רק בסוף ימיו, זכה והוציא חלק מכתביו. ואני בהיות נפשי קשורה בנפשו, הייתי צמוד אליו במשך שנים והלוויתי לכל הפעילויות שלו, הסעתי אותו במשך שנים להרצאות, ביקורים ופעילות בכל חלקי הארץ.

ראיתי את התמדתו הרבה בלימוד ובהשקעה הרבה שהשקיע בכתביו. בראותי, שספריו התקבלו בהתלהבות, נערתי חוצני ולאחר פטירתו, שמתי לילות כימים להוציא לאור את שאר כתביו, דאגתי שברם יהיה כתוכם וספריו עוטרו במעשה ידיו, בציוריו היפים ובכריכה יפה.

וטרחתי רבות בשנים הראשונות להפיץ ספריו בכל חלקי הארץ, דבר שהצריך נסיעות רבות והקדשת זמן רב וברוך ה' ראיתי ברכה בעמלי והספרים התקבלו בהערכה רב, אמנם עדיין לא הגענו לגמר המלאכה.

שמחה גדולה היא במעוננו, להוציא סדרה מיוחדת זו של " אוצר המכתבים " הוצאה נוספת, לרגל הביקוש הגובר לספריו של מור אבי זצוק"ל. והשמחה כפולה ומכופלת שהוצאה זאת יוצאת באדיבותם של האחים היקרים, החכמים המלומדים ה"ה נתן יואל ודניאל משאש יצ"ו, בניו של אחי גברא רבא, פאר עדתנו, ראש משפחתנו ומאור עיננו הרב הגאון שלום משאש זצוק"ל, שהוא ומור אבי זצוק"ל בעיני חד הם, בגאונותם, בגדולתם בתורה, באיכויות המיוחדות להם באהבת התורה, העם והארץ.אעלה על נס את השתדלותו המיוחדת של רבי מאיר אביטבול מנהל אוצרות המגרב, בהוצאת ספרים חדשים ובהוצאה מחודשת של חלק מהספרים, שיצאו בעבר, ובהפצתם. וידיו רב לו בהוצאה ובהפצה של ספרי רבני המערב. יהי רצון שימשיך בזיכוי הרבים שלו ויוסיף בגאולה ובהפצה.

ואחזו בנים יקרים אלה במעשה אבות, שידועה בשער בת רבים פעולתו היקרה של ראש פארנו רבי שלום זצוק"ל, בהקמת ובהפעלת החברה " דובבי שפתי ישנים ", שהייתה בבת עינו ובה דובב שפתי רבים מגדולי ישראל.

ובאו בניו אלה היקרים ומחזיקים במעשה אבות והקימו חברה יקרה בשם " כתר שלום " ודרכה יוצאת סדרה זאת. ובטוחני, שנחת רוח רבה עושים הם בזאת לאביהם, שבכל פעם שהיינו נפגשים, היה מביע שמחתו להערכתו הרבה לפועלי להוצאת ספרי מור אבי זצוק"ל והיה מוסיף ומעודד אותי להביא המלאכה לגמר.

יהי רצון שחפץ ה' בידם יצליח ויכו לדבב שפתי ישנים ולהרים כתרה של תורה וירבו חיילים לתורה במעשה חסד ויזכו הם וכל משפחתם היקרה באושר ועושר ובריאות שלמה ובראשם האי צורבא דרבנן, כלי מלא תורה שייף עייל ושייף נפיק שהולך בדרכי אבותינו, רבה הראשי של פאריז, הגאון רבי דוד משאש שליט"א שה' ישלח דרכו וירפאנו ויגיע במעשיו ובשניו למעשה ולימי אביו בבריאות גופא ונהורא מעלייא.

לזכר עולם תהיה נשמתה של האישה הצדקת אשת אבא מארי, הרבנית שמחה בת רבי אהרון הכהן זצ"ל, שהייתה להדר עזר בכל למור אבי והייתה מיוחדת בהכנסת האורחים שלה.

בסיום דברי אצטט את דברי מור אבי זצוק"ל בהקדמתו לספרו " מיים חיים " אנא אל-ינו, שלשל נא עוד את משפחתנו עד דור אחרון, בזרע קודש בעל יראה וכישרון, חכמה ותבונה ודעת\ יתרון עושר וכבוד השקט ושלווה גיל ורון. שיהיו לשם ולתהילה בעדת ישורון.

זכינו אני ואשתי היקרה מרב רובי בת הנבון וחשוב רבי שלמה אזרד זצ"ל, לראות בהצלחת ובשמחת בנינו ובנותינו וכל יוצאי חלצינו בבריאות גופה ונהורא מעלייא. אמן.

ע"ה אליהו משאש ס"ט, בן הגאון המחבר.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו. – " מארץ מבוא השמש ח.ז  הירשברג עמוד 91 – 98

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והיחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

צפרו, עיר השיטפונות.

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם שלתושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש" י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרידים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמעקול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

רבי ישראל נג'ארה

רבי ישראל נג'ארה.  

נולד אחרי שנת ש"י – 1550 ובסמוך לה בצפת, לאביו הגאון המקובל רבי משה נג'ארה זלה"ה, שהיה מגורע האריז"ל כנזכר בשם הגדולים להגאון החיד"א ז"ל בערכו. והיה ראש הרבנים בדמשק, וחיבר ספר " לקח טוב " דרושים על התורה, ולאמו בת הגאון הרב המוסמך רבי ישראל די קוריאל זלה"ה אחד מתוך הארעה שנסמכו על ידי הגאון מהר"י בירב זלה"ה ורבו של הגאון רבי בצלאל אשכנזי זלה"ה ונזכר בשאלות ותשובות שלו סימן א'.

בצעירותו למד תורה מפי זקנו הרב המוסמך הנ"ל ומפי אביו, כמו שכותב בהקדמת ספרו " מקוה ישראל "

מים מפכים, מן המקדש המה יוצאים, מהאשל הגדול,מבצר עוז ומגדול, הרב מורנו כבוד הרב ישראל די קוריאל זלה"ה, קרתי ושתיתי ושמעתי מפיו נוראות, אף כי לא השגתיו כי אם בימי נעורים…לאשר מנגד עיני בבואה דבבואה מזיו שכינתו.

ומעט קט מספיר גזרתו ודברתו בלבי חרותה מגרסא דינקותא…וכטעם לשד השמן דרושו ונאומו וטוב טעמו…חסידים וצדיקים בני משפחתנו כאבא מארי זלה"ה, חתן המלך וכצנתרות הזהב החן בניו ידידיו ותלמידיו היוצקים מים על ידיו, אשר יולדו על ברכיו, כרענו על ברכיהם לשתות מים מתוך בארו וממעמקי ביאורו, ולעשות כונים למלאכת הדרוש דרכו בעקבותיו..ובאמצעותו הולידו והצמיחו ועשו פרי "

לאחר זמן מה בא לדמשק ושהה שם זמן רב וחלק גדול מדרושיו בספרו " מקוה ישראל " הוא ממה שדרש שם, ואחרי שנת שפ"א עלה לארץ ישראל ונתיישב בעיר עזה, שם נתמנה לרב ואב בית דין והרביטץ תורה לתלמידים, מוזכר בשם הגדולים להגאון החיד"א זלה"ה מערכת ספרים ערך " זמירות ישראל " שהיה מריץ אגרותיו מעזה לרבנו בצלאל אשכנזי ולהרב מהריט"ץ זלה"ה, ונלב"ע בשנת שפ"ה בעזה ושם מנוחתו, עד ששלטו בו ידי זדין הני ערבאי רשיעי דחטטי שכבי וחרשו את בית הקברות היהודי שם.

היה מפורסם בשיריו ובפיוטיו אשר חיבר לרוב ונתפרסמו בישראל, ובעיקר נתפרסם שמו בזכות הזמר הנודע " יה רבון עלם ועלמיא " שנתקבל בכל תפוצות ישראל ומושר בערגה בליל שבת קדש, בשם הגדולים ערך הנ"ל כותב : וכתבו משם רבינו האריז"ל אשר שירותיו חשובות בשמים ". ונתכנה בפי רבים מגדולי ישראל בשם החכם המשורר.

בנו הגאון רבי משה נג'ארה זלה"ה מילא את מקומו בעזה וכל כותב עליו רבי דוד קונפורטי, בספרו " קורא הדורות " ואחר שנפטר הרב ישראל נג'ארה בעזה ונכנס במקומו בנו ברה משה נג'ארה והרביץ שם תורה בעזה כמה שנים ואני הכותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה בעברי דרך עזה אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה שם למדתי בחברתו קצת ימים.

רבי ישראל נג'ארה השאיר אחריו כמה חיבורים, והם : " זמירות ישראל " שנדפס לראשונה בצפת שנת שמ"ו, " כתובה לחג השבועות " הנדפס עם הזהרות, " שוחט בילדים " כללי השחיטה על דרך השיר עם הגהות רבי יוסף קאשטרו ומהר"מ גלאנטי בתוך ספר " ימין משה.

" כלי מחזיק ברכה " דיני ברכת הנהנין וסדר ברכת המזון, " פצעי אוהב " על איוב. גם השאיר אחריו חיבורים בכתב יד שעדיין לא נדפסו, והם " שארית ישראל " שירים ופיוטים, " מערכות ישראל " פירוש על התורה, ודרושים בשם " מקוה ישראל " הנמצא בפריית בודפשט בית מדרש לרבנים 130 ( ספר זה הודפס בשנת 2004 בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.

התנאים והכתובה בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.

מנהג צדיקים וישרים מדור דור לקרותם בחג השבועות זמן מתן תורתנו, ומועיל ליראת שמים והצלחה.

שער האירוסין.

תנאים בין הקב"ה וכנסת ישראל, הנקראת כלה נאה וחסודה, מוכתרת ומעוטרת בתרי"ג מצוות.

בעזה"י ולמז"ט המגיד מראשית אחרית , הוא יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית – שנדברו והתנו בין שני הצדדים לשם ולתפארת, דהיינו " מצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל, חכם קדמון, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, העומד מצד עצמו עצם כבודו שאין לשער ולדמות בכל מיני מראות וצורות, פשוט בתכלית הפשטות, עד אין סוף ועד אין חקר.

ומצד השני ה"ה כנסת ישראל, כלה קרואה בנעימה, עטרת תפארת מטרוניתט קדישתא, עלימתא קדישתא שפירתא, יפה כלבנה, ברה כחמה, זוהר זריק ניצוצין ומבהיק כברק לעיניים.

בת מלכים יסודי ארעא, המה אבות הקדושים, ובמלכות בית דודו ושלמה היא מעוטרת ומהודרת בכתר מלכות קדושתא סוד תורה שבעל פה, שלומי אמוני ישראל, סופא דכח דרגין קדישין ועיקרא דכל דרגין והצינורות.

תנאים בין הקב"ה וכנסת ישראל, הנקראת כלה נאה וחסודה, מוכתרת ומעוטרת בתרי"ג מצוות.

בעזה"י ולמז"ט המגיד מראשית אחרית , הוא יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית – שנדברו והתנו בין שני הצדדים לשם ולתפארת, דהיינו " מצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל, חכם קדמון, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, העומד מצד עצמו עצם כבודו שאין לשער ולדמות בכל מיני מראות וצורות, פשוט בתכלית הפשטות, עד אין סוף ועד אין חקר.

ומצד השני ה"ה כנסת ישראל, כלה קרואה בנעימה, עטרת תפארת מטרוניתט קדישתא, עלימתא קדישתא שפירתא, יפה כלבנה, ברה כחמה, זוהר זריק ניצוצין ומבהיק כברק לעיניים.

בת מלכים יסודי ארעא, המה אבות הקדושים, ובמלכות בית דודו ושלמה היא מעוטרת ומהודרת בכתר מלכות קדושתא סוד תורה שבעל פה, שלומי אמוני ישראל, סופא דכח דרגין קדישין ועיקרא דכל דרגין והצינורות.

קורות היהודים באפר"הצ – אנדריי שוראקי

קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדריי שוראקי

מבוא

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.    

בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.

ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.

ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.

 עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.

 איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.

איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.

איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים.

איך מיהרו האנשים האלה, שנקראו יהודים באשר ידעו כי מהרי יהודה מוצאם, להכיר בגודל התחיה הזאת ולהריע לה, ואיך, לאחר התאַבּנּות משך אותם דורות של תרבות פונית, יונית רומית, וַנדלית, ביזנטית, בֶּרְבֶּרִית, ערבית, ספרדית, תורכית וצרפתית, נולדו האנשים האלה מחדש. קמו מן המתים כביכול, שבו אל לשונם האמיתית, אל תרבותם האמיתית אל ארצם האמיתית, ובאמצעיהם הדלים הגשימו את המהפכה השלמה ביותר בכל פרשת קורותיו של האדם.

מלחמת העולם השנייה הסבה פתאום את תשומת לבו של העולם לצפון אפריקה, שהועלתה לדרגה מכובדת של בסיס אסטרטגי עיקרי לבעלי הברית, בהסתערותם על אירופה הנאצית. מרחב ענק זה הגובל במערב עם האוקינוס האטלנטי, בצפון עם הים התיכון, במזרח ובדרום על מדבר בהארה, תופס מאז מקום מרכזי בהויות העולם.

הרצל הטיב לחזות זאת מראש : המאה העשרים, לפחות במחצית השנייה, היא אמנם מאת שחרורן של אסיה ואפריקה. תוך כדי מלחמה לשחרור לאומי התנערו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה ממחשכים ושוב יצאו לאורה הקשה של ההיסטוריה, תוך ששילמו מס דמים כבד בעד הזכות הזאת.

חשיבותו הבינלאומית של המגרב, לפי המונח הקלאסי של הסופרים המוסלמים, שהכתירו בתואר זה את הארצות שממערב למצרים – נתגלתה עתה בבהירות לעין כל. מרחב שהיסטוריה והגיאוגרפיה כאחת הועידו אותו לשמש צומת דרכים כביר בין אירופה, שהחדירה השפעתה אליו על ידי ההתיישבות הצרפתית.

אמריקה, אפריקה השחורה, שהחדירה השפעות כושניות לאוכלוסייה ולפולקלור שלו, וארצות העמים הערביים, השותפים עם המגרב בתרבותו ובדתו המוסלמית. משקלן של עובדות ראשוניות אלו נתחזק בזכות ה של האכלוסייה, שהעמידה מתוכה שכבת משכילים, שהיא מן הגדולות והמעולות ביותר באפריקה ובאסיה, וכן גם בזכותם של אוצרות טבע עצומים, בראש וראשונה הנפט והגאז של סהארה.

בשעה שנתרחשו המאורעות הנזכרים למעלה היו בצפון אפריקה למעלה מחצי מיליון יהודים. כשנגרפה ארצם בנחשול המאורעות העולמיים יצאו גם הם מירכתי ההיסטוריה, שאליהם כמו נדחקו מאז תקופת הברזל, ושבו לעמוד על רגליהם.

ההתפתחות שהביאה לעצמאותן של תוניסיה מרוקו ואלג'יריה היא גם שהביאה לתופעה אחרת שאי אפשר היה להעלותה על הדעת, כל שכּן לחזותה מראש : יציאת של היהודים מצפון אפריקה בהמוניהם והתיישבות רובם בארץ ישראל.

קהילות שהיו מושרשות בארץ למעלה מאלפיים שנה נידונו, אפוא, להיעלם בתוך פחות מעשר שנים, בלי שיור וזכר; אך מעט תופעות היסטוריות כה עמוקות נסתיימו בצורה פתאומית כל כך. ואכן, נוכחותם הרצופה של היהודים במגרב הייתה נתון הקבע היחיד בהיסטוריה של האזור מראשיתה.

מכל החטיבות האנושיות המצויות במגרב היה היהודי היחיד, שבלי לאבד את זהותו, הכיר לדעת את השורה הארוכה של הקיסריות מששלו על האדמה הזאת, מקרת חדשת ועד צרפת. היהודים באו לכאן עם הפולשים הראשונים, בני צור ותידון, ומקץ אלפיים וחמש מאות שנה, אחרי מפלתם ויציאתם של הכובשים האחרונים, הצרפתים, נתנו ראש לשוב אל נקודת המוצא " היא ארץ ישראל.

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

1 – מבוא גיאוגרפי – היסטורי

נתוני יסוד

מבנה הארץ

מרוקו היא מדינה בצפון מערב אפריקה, בתחום מערכת הרע האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב והים התיכון בצפון. שטחה כ-450.000 קמ"ר ומספר התושבים הוא יותר מ-30 מיליון. היא קרובה ליבשת אירופה יותר מכל ארץ אחרת באפריקה. חופה הצפוני, בחלקו הצר ביותר של מיצרי גיברלטר, רחוק רק14.5 קילומטרמספרד.

הארץ נחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים :

1 – המערב האטלנטי הכולל אזור של רמות שבין חוף האוקיאנוס האטלנטי לבין רכסי הרי האטלס במזרח, הבנוי סלעים עתיקים ומישורים שבהם זורמים נהרות .

2 – מערכת האטלס שגם היא מחולקת לרכסים – הריף, האטלס התיכון, האטלס הגבוה ומול האטלס, ששיאם הר טבקאל –4165 מ'– הפסגה הגבוהה ביותר במרוקו 

3 – מרוקו המזרחית ושולי הסחרה – אזור של רמות גבוהות המשתרע ממזרח להרי האטלס התיכון. בשולי הסחרה שבדרום מזרח מרוקו משתרעים אזורי מישורים וגבעות.

הנהרות הגדולים המנקזים את מרוקו הם : מלוויה, שאורכו 515 ק"מ. מוצאו בהרי האטלס התיכון ושפכו בים התיכון, אום רביע, סבו, תנספית וסוס הנשפכים לאוקיאנוס האטלנטי, ונהר דרעא ( בחלקו אכזב ) הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי.

האקלים-עבודת שורשים לתלמיד

אקלים מרוקו הוא ים תיכוני בצפון ובמרכז, ומדברי למחצה עד מדברי בדרום. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברכס אריף ובחלק הצפוני מערבי של הרי האטלס עולה על800 מ"מ. בשאר אזורי האטלס התיכון והאטלס הגבוה ובמחצית הצפונית של מישורי מרוקו האטלנטית כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 400 ל –800 מ"מ.

ברכס האטלס הגבוה יורד בחורף שלג. לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי ובחלק הדרומי של הרי האטלס הגבוה הקיץ קריר. במישורי מרוקו האטלנטית הדרומית ובהרי מול האטלס כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 200 במזרח מרוקו, וברום מערבה היא נעה בין 200 ל –100 מ"מ

האוכלוסייה.

האוכלוסייה מורכבת בעיקרה מערבים ומברברים ( התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה ). כמו כן יש בה מיעוט יהודי ומיעוט נוצרי. הברברים, המהווים יותר משליש האוכלוסייה, מתרכזים ברובם בהרים, ואילו הערבים יושבים במישורים, במדבריות ובערים.

רוב התושבים הם מוסלמים. השפות המדוברות הן ערבית, ברברית וצרפתית. התושבים בזרים הם אירופים, בעיקר צרפתים וספרדים, שנתמעטו מאז קבלת העצמאות. האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים. כרבע יושבים בערבים. בין הערים הגדולות – רבאט הבירה, קזבלנקה, מראכש, פאס ומכנאס.

הכלכלה.

כלכלתה של מרוקו אופיינית לכלכלת מדינות מעוטות פיתוח. 3/4 מאכלוסי מרוקו מתגוררים באזורים חקלאיים ויותר משני שלישים מכוח העבודה מועסקים בחקלאות ובדיג. החקלאות מספקת כ – 90% מהמזון הנצרך ותורמת כ – 50% לערך היצוא.

המשק החקלאי מפוצל בן חוות קטנות שבבעלות בני המקום, המתבססות על גידול דגנים ומשק בעלי חיים, ובין חוות גדולות שבבעלות אירופים, שהן ממוכנות ברובן ומגדלים בהן מוצרים רווחיים, בעיקר ליצוא.

מוצרי צריכה העיקריים הם דגנים\ סוכר ומוצרי חלב. מוצרי היצוא העיקריים – פרי הדר – מרוקו היא יצואנית ההדרים השנייה בעולם אחרי ספרד – יין, עגבניות, קטניות ושמן זית. הדיג הוא ענף משגשג ותעשיית הדגים מרוכזת בנמלי הדיג. בעיקר סרדינים באיכות מעולה וכן שימורי טונה ומקארל.

מרוקו היא המדינה השנייה בעולם בייצור פוספאטים ( אחרי ארצות הברית ) והראשונה ביצואנים. מחצבים אחרים – ברזל, מנגן עופרת ואבץ. בסוף 1967 הוחל בקידוחי נפט בים ומ- 1969 הוחל בהפקתו.

התעשייה היא הענף הידנאמי ביותר במשק. המפעלים העיקריים הם עיבוד מזון – דגים, שימורי ירקות ושמני מאכל, כולם בעיקר לייצוא – מפעלי טקסטיל, בתי זיקוקו לסוכר, מפעלים לעיבוד טבק, תשלובת כימית לעיבוד פוספאטים, תעשיית עורות ותעשיית עץ.

מוצרי היצוא העיקריים הם פרי הדר, דגים, עגבניות, פוספאטים, מנגן, עופרת וחיטה, ויעדי היצוא העיקריים הם צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה וארצות הברית. מוצרי היבוא העיקריים הם סוכר, נפט ומוצריו, כלי רכב, ברזל ופלדה, מכונות תה ובדי כותנה. ארצות היבוא העיקריות הן צרפת, גרמניה, ארצות הברית ובריטניה.

למרוקו מערכת כבישים מפותחת היטב ונמלי האוויר העיקריים שלה הם קזבלנקה ורבאט. לאורך החופים פועלים 12 נמלים.

פאס העיר

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.

מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות של מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.

מבחינת היהודים המאפיין את התקופה הוא כרסום במעמדם וירידה כלכלית, נהירה מהכפרים לערים, ומהן לארצות אחרות, ומעורבות של יהודי אירופה ולאחר מכן ארה"ב בסיוע כלכלי ופוליטי ותחילת ההתמערבות באמצעות מערכת חינוך לפי דגם אירופי וכן עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל שהגיעו לכמה משכילים בעיקר במוגאדור.

ראשיתם של המאפיינים הנ"ל נעוצים כבר בימי שלטונו של עבד אלרחמאן השני שלט בשנים 1822 – 1859, כשהתגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1822 שם הצי הבריטי מצור על טנג'יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות על אוניותיה.

לאחר שצרפת כבשה את אלג'יר בשנת 1830, גברה המתיחות בינה לבין מרוקו. זו תמכה ונתנה מקלט לעבר אלקאדר 1808 – 1883, שמרד בצרפתים. בשנת 1844 פרצה מלחמה בין צרפת למרוקו, וב-14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן.

צי צרפת הפציץ את הערים טנג'יר ומוגאדור. ההרס היה גדול במוגאדור, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות על ידי שבטי הסביבה. בספטמבר אותה שנה נערך הסכם ביניהן, כשידה של צרפת על העליונה, ובה התחייה הסולטאן לא לעזור למורדים באלג'יריה. ומאז פסקו הסולטאנים להעניק מקלט למורדים, ועשו לשיפור היחסים עם צרפת. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע. ולבלוג

מעורבות ראשונה של יהודי אירופה.

בעקבות המצוקה של יהודי מוגאדור פנה משה מונטיפיורי 1874 – 1885, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה משנת 1853 ועד 1874, לסולטאן בבקשה שיוציא ט'אהר שריפי – צו מלכותי להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה בראשות מונטיפיורי שיסד קרן בשם  Morocco relief fund לעזרת הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.

בשנת 1859 פתחה ספר במלחמה נגד מרוקו כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנג'יר חששו לגורלם וכחמשת אלפים מהם מצאו מקלט בגיברלטאר. ספרד כבשה את תיטואן ב-5 בפברואר 1860, והפיכת מסגד לכנסיה הגבירה את העוינות לנוצרים.

העיר הוחזרה למרוקו לאחר הסכם בתיווכה של בריטניה, תמורת תשלום של עשרים מיליון דורוס ( כחמישה מילון לירות סטרלינג ). היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כשלונה של מרוקו במלחמה הגביר את הקנאות המוסלמית, שחציה הופנו נגד היהודים.

גם בעקבות המלחמה זו נעזרו יהודי מרוקו בקרן הנ"ל. גורל היהודים והרעת מצבם עודדו את יהודי אירופה וארצות הברית להתארגן לעזרת הקהילות שנקלעו למצוקה. ב-1860 נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי משה מונטיפיורי בהשראת ועד שליחי הקהילות באנגליה, כדי לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו.

ביקר גם בגיברלטאר בקשר להחזרת הפליטים למרוקו. הוא כתב דו"ח המתאר את המצב העגום של יהודי ארץ זו, היחס המשפיל של השלטונות כלפיהם, והמצב העלוב של החינוך. מסקנו שהפתרון למצבם תלוי בחינוך מודרני.

כי"ח ואגדת אחים.

בשנת 1860 נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים, ובשנת 1871 נובדה בלונדון החברה " אגודת אחים ", ששמו להן למטרה לפעול למען שויון שכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה.

אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות בארצות הברית, פעלו לשיפור מצבם הכלכלי והמשפטי של אחיהם במרוקו ובארצות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג'יר לחקור את האירוע, ולפנות לסולטאן לענישת העבריין כולל המושל, למתן פיצוי לנפגע או למשפחתו, ולמניעת הישנות מקרים כאלה.

כי"ח יסדה בתי ספר בערי החוף במרוקו, תחילה לבנים ולאחר מכן לבנות, המטרה להעלות את רמת השכלתם ורמת חייהם. כך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו והפער החברתי והתרבותי בינם לבין המושלמים העמיק והוגבר המתח ביניהם.

מסעו של מונטיפיורי.

פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש בפברואר 1864, הייתה בעלת משמעות חשובה ליהודי מרוקו, שתלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח איט מילוי ההבטחות. נוסף לדו"ח של פיציוטו שעשה רושם חזק, העילה למסעו בסוף שנת 1863 הייתה מכתב מקהילת גיברלטאר בסוף אוקטובר 1863, על סכנה הצפוייה ליהודי מרוקו בשל עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מס ספרדי.

ארבעה יהודים נעצרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע להוציאם להורג. שניים מהם אבן הוצאו להורג, ומונטיפיורי הצליח לשחרר את שני הנותרים. מקרה זה כמו גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם.

פאס העיר-אליעזר בשן

בקשתו של מונטיפיורי מהסולטאן הייתה שיהודי ארצו יהיו מוגנים בכל חלקי מדינתו, שלא יציקו להם, ושייהנו מהזכויות של יתר נתיניו ומעמדם יושווה לזה של הנוצרים החיים בנמלי מרוקו.

תגובת הסולטאן נמסרה ב-5 בפברואר בייתה ט'אהיר ( הצהרה מלכותית שהיהודים יזכו לשויון כמו יתר הנתינים, ולא ייאלצו לבצע עבודות בניגוד לרצונם. על המושלים לנהוג ביהודים לפי מידת הצדק, ומי שיעשה להם עוול ייענש.

ההצהרה חודשה בשנת 1872. יורשו חסן חזר עליה בשנת 1874. זו צוטטה על ידי אגודות ודיפלומטים אירופאים כאשר התנכלו ליהודים, כי ראו שההצהרה אינה מתבצעת. לפי הערכות שונות, ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הן נותנים אמון ב " חסדו " של הממשל.

הפגיות ביהודים גברו, והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בעלילות בגירושים וברציחות. משנת 1864 עש 1880 נרצחו לפי מידע שהגיע לאירופה 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. נוצרים ויהודים נאורים הישלו את עצמם שיפסקו ההשפלות וההגבלות, ויהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים לפי הדגם האירופי, דבר המנוגד לשריעה ( ההלכה ) האסלאמית.

ולא היו מודעים לכך שהסולטאן ונציגיו לא יתכחשו לנאמר בקוראן ול " תנאי עומר " שהתקדשו במסורת המוסלמית. רק בערי החוף, בייחוד בטנג'יר, שבה ישבו הדיפלומטים הזרים, שופר מצב היהודים, הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם בלכתם ברובע המוסלמי.

ההסכמים עם המעצמות.

הסולטאן מוחמד הרביעי שאף למודרניזציה, שנתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים, בייחוד בעת משבר קשה בשנת 1862. הוא פעל לפיתוח הכלכלי והמסחר. אותה שנה העניקה בריטניה למרוקו הלוואה גדולה כדי להקל את חובה לספרד, דבר שביסס את מעמדה בארץ זו וחיזק את התלות של הסולטאנים בבריטניה.

המדיניות הבריטית הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים ולחזקם על ידי שיפור המנגנון ופיתוח המסחר, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים של בריטניה. קצינים בריטיים הדריכו את צבא הסולטאן, יועצים ומהנדסים פעלו לשיפור התשתית הכלכלית.

עד שנת 1865 נערכו הסכמים בין מרוקו לרוב מדינות אירופה. אלה בייחוד צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ובשלב מאוחר יותר גרמניה וארצות הברית התחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. בהסכם ב-1863 זכתה צרפת לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

משלחת של קציני צבא צרפתיים שהתה במרוקו. לאחר שכבשה צרפת את תוניסיה בשנת 1881, התאמצה לספח את מרוקו. גרמניה שהביסה את צרפת בשנת 1871 לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנג'יר וקונסוליות בערי הנמל החשובות במרוקו.

טאָטנבָאך שגריר גרמניה במרוקו ביקר אצל הסולטאן וביקש ממנו נמל לגרמנים, קרוב לעיר מלילה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי, הגבירה את תלותם במדינות אלה.

המסחר איתן מילא את קופת הסולטאנים, והם נזקקו למוצרי התעשייה ובייחוד כלי נשק ותחמושת שהובאו מאירופה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו 13 נציגויות זרות בטנג'יר. הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה לביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים ליישם את העצות בדבר שיפורם במנגנון, ביטול עונשים אכזריים, תנאי מאסר קשים, ביטול הסחר בעבדים, והענקת הגנה על רכושם וחייהם של היהודים לפי המתכונת של מערב אירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן להטבת תנאיהם ולהענקת חסות, היו חלק מהמערכה והתחרות של מעמד הבכורה במדינה חלשה זו.

 חולשת הסולטאנים הניעתם בברך כלל לבקשת הדיפלומטים באשר להענשת המתפרעים ביהודים, אבל חוסר שליטתם על מקומות רחוקים מארמונותיהם ועל מעשיהם השרירותיים של מושלים עריצים, שמו לאל את כוונותיהם הטובות.

תעודות החסות.

בהתאם להסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת 1856, לספר בשנת 1861, לצרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המכהנים בתור תורגמנים, סוכנים ובתפקידים אחרים.

אלה פוטרות אותם מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. היהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולאריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים וכן סוכני הסוחרים הזרים קיבלו תעודות חסות.

בפועל נהנו מהחסות גם יהודים ומקומיים אחרים שלא היו זכאים לתעודות אלה, מהם שעמדו בקשרי מסחר עם אירופים ואחרים, וידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה. נוסף לאינטרס של מחזיקי התעודות, נהגו הקונסולים ממכירת התעודות.

הנושא היה שנוי במחלוקת, והדבר לא היה לרוחם של הסולטאנים מוחמד הרביעי, חסן עבד אלעזיז. האחרון תבע לסלק את נציגי בריטניה וצרפת בפאס בגלל סיבה זו. היו נטיות גם מצד גורמים אחרים להפסיק את מכירת תעודות החסות לאלה שאינם זכאים להן.

ג'והן דרומונד האי, קונסול כללי של בריטניה החל משנת 1845 ושגריר בין השנים 1860 -1886, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר, שייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוק, טען שרק מיעוט קטן ואמיד נהנה מהחסות, והרוב הוא קרבן שלה.

שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. יהודים בעלי תעודות גילו אומץ לב מול איום ואלימות של מוסלמים, מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים שתקפום, בהסתמכם על הגנת הקונסול.

המוסלמים לא היו רגילים לתופעה כזו, שכן החזקת נשק ואפילו הרמת יד להגנה עצמית הייתה אסורה על היהודים, שגילו בדרך כלל פסיביות הוכח עלבונות ופגיעות גופניות. התנהגותם גרמה לעתים לתגובות תקיפות, והקורבנות היו יהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תעודות אלה.

תופעה זו גם הגבירה את הפער החברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים נפלו על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי תעודות החסות היו פטורים מהתשלומים. אנשי כל ישראל חברים, " אגודת אחים " וכן עשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת התעודות.

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

פגיעות-בחיי-הדת.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. אליעזר בשן

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.

עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.

פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.

המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.

חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.

הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "

תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.

לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.

הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.

במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.

או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.

אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.

הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.

הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.

המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :

                       " ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).

בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.

הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.

הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.

הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.

מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.

לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא

ת (אבות ה כג), לְפִי הַצַּעַר – הַשָּׂכָר, כְּלוֹמַר: הַשָּׂכָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל הוּא לְפִי שִׁעוּר הַטִּרְחָה וְהַיְּגִיעָה שֶׁהִשְׁקִיעַ בָּעֲבוֹדָה. מילון אבן שושן.

כפי שהדברים באו לידי ביטוי בחיבוריהם " אגרת הנחמה ", ו " אגרת השמד ". דומה כי בזכות  השתדלותם ועוז רוחם, יהדות זו החזיקה מעמד תקופה ארוכה למעלה ממאה שנה. אם כי אורך הזמן גרם לשכחת התורה ולחיסולו של המרכז היהודי הגדול שהיה בחבל ארץ זו.

יוסף אבן יעקב 1269 – 1286, מייסד שלטון בני מרין, ביטל את גזירות המייחדים ואיפשר ליהודים לחזור ליהדותם, בתנאי שיעמדו ב " תנאי עומאר " – עליהם לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשיעברו ליד מסגד.

כמעט כל היהודים שהתאסלמו שמחו לחזור ליהדותם בגלוי. אם כי היו יהודים שהדיפו להישאר כמוסלמים, הם היוו קבוצה נפרדת והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, לא התחתנו עמהם ונדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים. כמו כן מוזכרים מקרים של התאסלמות מרצון במאות הי"ג והי"ד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר