מורשת יהדות מרוקו

לכן יש לנהוג זהירות יתירה, שעה שבאים לקבוע לגבי מנהג כל שהוא שמקורו בטעות. כי המציאות הוכיחה, שלא מעט מנהגים שחכמים גדולים קבעו שמקורם בטעות מאחר והם נוגדים את ההלכה, ובמשך הדורות התברר שיסודותם בהררי קודש, והם משקפים שיטה הלכתית קדומה שהייתה יודעה ומקובלת.

וברבות הימים נדחית מפני שיטות אחרות עד שנעלמה לגמרי. דוגמא מאלפת ישמש לנו המנהג שנהגו בחג השבועות בני קהילות העיר זאכו אשר בכורדיסטאן, כפי שמתאר רבי מאיר אלפייה :

אחד מכהני העדה וזקניה היה יושב לו פתח אולם הכניסה לבית הכנסת כשמפה גדולה פרושה לפניו, ולתוכה היו בני העדה זורקים את כספם, והרב און הכהן מברכם בברכת " מי שברך ". לאחר מכן היו נכנסים בחרדת קודש לבית הכנסת ומבקשים ליד ארון הקודש כי בורא עולם יענה אחר ברכתו של הרב, בבחינת " צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו…

ומסיים המחבר במילים אלה :

כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לבטל מנהג זה של נטילת כסף בעיצומו של חג לא הועיל ולא כלום. מנהג פסול זה בא אל קיצו עם עלייתם של בני הקהילה ארצה.

ופרופסור ר"ד שפרבר בחיבורו : מנהגי ישראל, כותב, : ואכן תמוה הדבר שיטלטלו מעות בחג, שהרי מטבע הוא מוקצה לפי הגמרא שבשבת. וכל הפוסקים אסרו לטלטלה, וכיצד נהגה קהלת יראים לזלזל באיסור מוקצה ?

אלא שמצינו בספר החילוקים, מקור מתקופת הגאונים הקדומה : יש אנשי מזרח ( בני בבל ) טוענים כספים בשבת..ובני ארץ ישראל אומרים שאפילו ליגע בהם אסור. למה ? שכל המלאכות משתמשות בהם.

מרוקו היא ארץ רחבת ידים. וקהילות יהודיות פזורות ברחבי מדינה זו לאורכה ולרוחבה, והם נמנים על היסודות העתיקים ביותר של האוכלוסייה המקומית. היהודים במרוקו כבר בתקופה קדומה קיימו קשרים הדוקים עם קהילות יהודיות אחרות, במערב – ארץ ישראל, במשך כל הדורות.

ובמזרח – בבל, בתקופת הגאונים. כמו כן היו להם קשרים עם קהילות ספרד, מאז ומתמיד. וביתר שאת כשבאו המגורשים בשנת רנ"ב – 1492.

במרוקו שלטו עמים רבים בעלי תרבויות שונות, ללא ספק השפיעו גם על הליכותיהם של היהודים. ייתכן שזה המקור לעושרה הרב של יהדות מרוקו במנהגים ומסורות, השזורים לפי מחזור החיים ומחזור השנה. וכן סגולות ונוהגי מרפא. לעתים מנהגים בעלי סגנונות אזוריים ורב גווניים, פעמים עד כדי קוטביות. מאחר שהם יונקים ממקורות שונים חדשים וגם ישנים.

לכן הרוצה להתחקות אחר שורשיהם של מנהגים ומסורות שבידי יהודי מרוקו, עליו להביא בחשבון את המטען התרבותי הרב יהודי ואינו יהודי, ממנו עלולים להיות משופעים.

להלן דוגמאות אחדות ממנהגי יהדות מרוקו אשר ניכרת בהם השפעתה התרבותית של הסביבה האסלאמית או שיש להם  או שיש להם שורשים בתקופה קדומה. מאלה שציין פרופסור דניאל שפרבר, בביקורת שכתב על הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בן נאיים, אנו קוראים בנוהג בחכמה :

מנהג אשה שמת בעלה בשנה הראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפילו לבקר חולה מקרוביה, אפילו לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה, שתגרום להם היזק. ומתפחדים מזה, ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה. והאמת כי לא נחש ביעקב. שומר פתאים ה', עכ"ל.

מנהג זה מוזכר בחיבור שלפנינו, והוא נפוץ בקרב המוסלמים. וראה עוד בנוהג בחכמה, עמוד קכו, ערך נזם.

מנהג יש משפחות שמנהגם לתלות גם האנשים נזם זהב באוזניהם הימנית. ויש מנהגם שנוקבים האוזן אחר שעושים המילה לקטן הנימול. ויש אחר שיגמל הילד מעט…ונשארת הנזם תלויה באזניהם עד יום מותם. ונותנים טעם לשבח כי גם שכתוב בתורה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן….

אומרים שקבלה בידם שאבותיהם לא פרקו את נזמיהם בעשיית העגל. לכן אוחזים במנהג זה לזכרון ולסימן לאות שהם חפים מפשע עשיית העגל ולא סייעו בדבר עבירה הנזמים. עכ"ל.

מנהג זה ונימוקו מוזכרים על ידי רבי שמואל מרציאנו, ויען שמואל, נימוק זה נפוץ גם בין חכמי הערבים. מנהג ענידת נזמים נפוץ גם בין הערבים, ואצלם זה מהוה שמירה מפני המזיקים השדים ( זנון ) שהמזיקים מפחדים מהמתכות.

מנהג לשמירת עין הרע, תולין בכותל החצר מבחוץ דרך עוברים ושבים, גולגולות של חמור או שור אחר שנרקב הבשר ממנה ונשארו העצמות. ונראים נקבי העיניים ואזנים והאף והפה בחוריהם וכו…

רבי יוסף בן נאיים, עצמו מציין שמנהג זה מקורו בתרבות היוונית. מנהג זה מוזכר בחבורינו, והוא נפוץ גם בין המוסלמים.

מי שיש לו מיחוש או איזה חולי וחוששין שמא שלטה בו עין הרע באיש ההוא, אם חושדין באיזה איש ראה בו בעין, מתחכמים שלא ירגיש ליטול עפר מתחת למנעליו של האיש ההוא, כדי לבטל עינו הרע. ומערבין העפר המעט מים ושותה ממנו החולה ומשחין גופו מאותו מים, כל זה עושים לרפא מחליו.

אכן בצדק העיר שם רבי יוסף בן נאיים, כי עניין זה כבר מרומז בגמרא חולין ז ע"ב, שם מסופר : ההיא איתרא דהוא קא מהדרא למישקל ערא מתותיה כרעי דרבי חנינא. אמר לה : שקילי, לא מסתייעא מילתך, אין עוד מלבדו, כתיב.

ופרופסור שפרבר, מביא רמזים לקיומו של זה במזרח, ממקורות קדומיים יותר, והוא מסיים את ביקורתו :

נמצאנו למדים כי לגבי אותו מנהג שהביא בעל נוהג בחכמה, הרעיון העומד מאחוריו מקורו בערפל קדם, והתגלגל בתרבויות שונות ובארצות שונות, ומצא את ביטויו במנהגי עמים וסגולותיהם, באמונות ובמדרשי אגדות. כמה טמון במנהגי העם, וכמה חקירה דרושה לגלות מהלכים, עקבותיהם ושלוחותיהם.

בעקבות העלייה הגדולה לארץ ועקירתה של גלות יהודי מרוקו למקומות אחרים, אבדה יהדות זו מרבית המנהגים והמסורות, אותם טפחה במשך דורות. לכן בואו ונחזיק טובה לידידנו מר רפאל בן שמחון, אשר עלייתו לארץ, חש באבדה הגדולה של מסורת עתיקת יומין, ההולכת ונעלמת ונתן לבו להצילה מרדת שחת, להעלותה בכתב ובכך להנחילה לדורות הבאים..

בחיבור " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " מתאר בפרוטרוט ובשיטתיות מסורות ומנהגים שנהגו בחיי היום יום, מלידת האדם ועד לפטירתו.

מוסד המשפחה, ההריון מבוא הלידה, התחדי״ד, המילה, זבד הבת ופדיון הבן, סגולות לשמירת הילד, מחלות הילדים וריפויין, אלעורס דלכתאיי״ב, החינוך היהודי המסורתי, בר מצוה ומנהגיו, מנהגי הרפוי העממיים, הנשואין ומנהגי אבילות.

מנהגים שגדל לפיהם והיו חלק מההווי היום יומי שלו בבית, בשכונה ובעיר. נוסף להיכרותו האישית, הוא חיזק וריענן הדברים מפי זקנים מבני העיר. כמו כן הרחיב את הנושא מתורה שבעל פה ושבכתב. בראיונות שערך לעולים רבים יוצאי קהילות שונות במארוקו, ובשימוש בספרות שנכתבה בנושא בידי רבנים (כמו הספר ׳נוהג בחכמה׳ לר׳׳י בן נאים או ׳נהגו העם׳ לר״ד עובדיה), חוקרים, נוסעים ואנתרופולוגים, שביקרו במארוקו ורשמו תיאורים מחיי ההווי והפולקלור של היהודים. ובכך הרחיב את היריעה.

המחבר שקד על עבודתו עשרות בשנים, ותיאוריו משקפים נאמנה את המציאות בעירו מכנאס, במספר נושאים גם את המצב בקהילות נוספות. למיטב ידיעתי טרם נכתב תיאור מפורט המקיף נושאים כה רבים, מחיי ההווי של יהודי מארוקו. משנה תוקף יש לדברים הנכתבים בידי בן העדה, המכיר היטב את הדברים מבפנים, וחש את דקויות משמעותם. בשונה מהצופה מן הצד, הניזון מפיהם של אחרים או מתצפיותיו, העלול לטעות בהבנת הדברים ובפירושם, עד כדי סילוף. וכבר היו דברים מעולם.

החיבור אוצר בתוכו מאות מנהגים, לגבי רובם הם נראים סבירים, ומקורם ונימוקם עמם. אך חלקם נראים כמוזרים ותמוהים ואינם מתקבלים על דעתו של מי שלא גדל בתרבות זו. במיוחד אמורים הדברים במנהגי ריפוי, שהשתמשה בהם הרפואה העממית, לצד שיטות הטיפול המאוששות על ידע ונסיון, היא פעלה גם בסגולות וטקסים המבוססים באמונה בשדים וביכולתם להפיל חללים ולגרום למחלות. התופעה נבעה מחוסר ידע רפואי מבוסס, חוסר רופאים ורפואות. חוסר האונים בו עמד האדם מול מיחושים ומחלות פנימיות הנתכות עליו, שעה שגורמיהם והטיפול בהם נראה כחידה בעיניו. ההסבר היחיד שיכל לסבר את אוזנו, הוא לראות במחלה כמכה שנחתה עליו מהשמים ממעל, על ידי אחד המלאכים או מתחת לארץ מידי שכניו השדים. לכן הדרך לריפוייה של המחלה היא בריצוי ובפיוס גורמיה, וצורת הטיפול כללה סממנים של הקרבת קורבן, כתיבת קמיעים והשבעות. נוסיף לכך, כי חוסר האונים היה נחלת החברה כולה בעת ובעונה אחת, מול המגיפות התדירות שהפילו בה חללים רבים, ללא יכולת להבין מניעי התפרצות המגיפה וחוסר אמצעים להלחם בה.

עד לסוף המאה הי״ט, אמונות אלו היו נפוצות בכל שכבות האוכלוסיה ברחבי תבל. במידה מסויימת הן ממשיכות להתקיים גם בימינו, אם כי לעתים הן פושטות צורה ולובשות צורה. דומה כי בתקופה האחרונה, היתה להן עדנה גם בתרבות המערבית המודרנית, במיוחד במחלות בהן שיטות הטיפול המקובלות אינן יעילות, והכוונה לשיטות טיפול יוצאות דופן שאינן עולות בקנה אחד עם הרפואה הרשמית, ואינן מושתתות על תיאוריות מדעיות, ההולכות ותופסות מקום נכבד לצד הרפואה המודרנית.

גם כתיבת הקמיעים והסגולות, קמו לתחיה, והם הולכים ומתפשטים בכל העדות, אצל המונים ובעלי השכלה תורנית וכללית, דתיים וחילוניים כאחד. דומה כי המציאות, יוצרת אצל ההמון אכזבה מהרפואה המודרנית. אשר על אף חידושיה ושימושיה באמצעים טכנולוגיים ואלקטרוניים, מתברר להם יותר ויותר שאינה כל יכול. לכן האדם במאבקו לחיים, הוא מוכן להאחז בקש של תקוה, תוך השענות על הבלתי ראציונאלי. הוא נוהר בעינים עצומות, אחרי אלה שהתפרסמו למבינים בסגולות ובכתיבת קמיעים, ודו״ק ודל״ב.

יש לציין שלעתים הרפואה העממית והטיפולים בשיטות הבלתי מקובלות כולל סגולות וקמיעים, הביאו מזור ומרפא לחולים שנחשבו לחשוכי מרפא אצל הרפואה המודרנית והרשמית, ועל כך עדויות לרוב בחיי היום יום, ולא כאן המקום להסביר תופעה זו.

מתוך הוקרה למחבר והכרה בחשיבות הנושא ובמידע הראשוני האצור בחיבור, נעניתי לבקשה לכלול את החיבור בין פרסומי המכון, אני עברתי על כל הספר בעיון, הערתי והארתי למחבר הערות רבות ומגוונות בענייני תוכן, סגנון ועריכה. על אף שאין עיתותי בידי, אני עמוס בחבילי טרדין ובההדרת תורתם של רבותינו מאורי המערב. כמו כן טיפלתי בההדרת הספר ובהבאתו לדפוס, באורך רוח ובסבלנות מיוחדת במינה, ושכמ״ה.

בטוחני שימצאו בספר טעם לשבח בני יוצאי המגרב, שירצו להכיר את עברם ונחלת אבותם במסורת ובהווי. וכן אלה המעוניינים להכיר תרבותו של אחד משבטי ישראל. כמו כן הוא יהווה אוצר לאנשי מחקר העוסקים בנושא, לדלות מתוכו פנינים, להעבירם תחת שבט ביקורתם תוך עיבוד, ליטוש וניתוח.

אנו מאחלים למחבר, אריכות ימם ושנים, תוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

ע״ה משה עמאר ס״ט בלא״א שלמה נ״ע

עמוד טז

הקדמה – יששכר בן עמי

המדיניות התרבותית של ממשלת שיראל מאז הקמת המדינה, התבססה על מיזוג תרבותי בין העדות השונות, מיזוג שמשמעותו המעשית הייתה לגבי תרבויות רבות, התבטלות והעלמות.

כוחה של מסורת, ומבחינה זו מסורת המימונה של יהודי צפון אפריקה שפעלה כהפגנה תרבותית רבת עוצמה, הכריעה את הכף בראשית שנות השבעים חגבי אידיאולוגיה אחרת, לאמור – פלורליזם תרבותי. מאז עדים אנו לחיזוק ההזדהות עם המטען התרבותי שהובא מארץ המוצא וכתוצאה מכך התעניינות הולכת וגוברת בשורשים אלה.

מודעות זו הביאה להתפתחות מרשימה, שבאה לידי ביטוי גם במערכת האוניברסיטאית שבה טופחו ההוראה והמחקר בתחום זה. מאז קמו מוסדות מחקר בארץ ובעולם, העוסקים במידה זו או אחרת בחקר יהדות צפון אפריקה.

כיום פועלים בארץ ובעולם, כמאה חוקרים העוסקים בחקר נושא זה. בכל תחום מחקרי בעולם ובייחוד בפולקלור, לצד חוקרים הקשורים למכוני מחקר והמנתחים בקפדנות סוגיות פולקלוריות שונות, קמו אנשים שהקדישו את חייהם להכרת הסביבה התרבותית בה נולדו גדלו או פעלו.

לפנינו דוגמא בולטת כזו של רפאל בן שמחון, יליד מכנאס שבמרוקו ושחי בה עשרות שנים, המגיש היום תאור מפורט ומבוסס על המסורת התרבותית של יהודי מרוקו ובעיקר זו של עיר הולדתו. בקובץ שלפנינו נפרשת יריעה רחבה מאוד של עולם קסום שנעלם, והמקיף את חיי המשפחה מהעריסה עד הקבר.

בספר זה באים לידי ביטוי מנהגים ואמונות רבים מאוד, שחלקם מוכרים לנו מתיאורים אחרים וחלקם מופיעים כאן לראשונה. תיאורי הטכסים למיניהם, עמוסים פרטים רבים והקשרים שונים, המועלים על ידי מסתכל חד עין, חכם הקולט את נבכי תרבות זו על צדדיה הגלויים והצפוניים.

תצפיותיו של בן שמחון, חושפים גוף תרבותי במלוא הדרו ומורכבותו. תוהים אנו לעתים איך הוא השכיל לקלוט פרטים כה רבים ולשבצם במלאכת רקמה זוהרת. יתרונו הברור של המחבר מסתכם, לא רק בהכרות ממושכת ואינטימית עם המורשת התרבותית של יהודי עירו, אלא גם בהכשרה מתאימה במסלול לימודים שנמשך כמה שנים באוניברסיטה העברית בירושלים.

התחככותו עם מורים וחוקרים בחטיבה לפולקלור, סייעה לו להתוודע לשיטה המדעית של ארגון והתייחסות לחומר הנדון. לכבוד היה לי לשמש כמורו במשך שנתיים. מעורבותו בדיוני הכיתה, ובעיקר בנושאים הקשורים ליהודי צפון אפריקה, התקבלה תמיד באהדה ובהתעניינות על ידי עמיתיו הסטודנטים. זכיתי גם ללמד אחריו את בנו שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר מ.א.

אין לי ספר שהספר המונח לפנינו יענג כל אלה הקשורים למורשת התרבותית של יהודי מרוקו ורוצים להכירה ולהבינה. הוא מהווה תרומה חשובה למשכילים שמורשת שבטי ישראל קוסמת להם, וכמובן לאנשי מדע שעבורם הוא ישמש כמקור.

מחזורי הווי האדם היהודי המוצג כאן, הוא רק חלק ממכלול רחב יותר שהמחבר אסף במשך עשרות שנים. אני מקוה שפרסום זה יהווה סימן לבאות ונזכה לראות פרסומים נוספים מילקוטיו הערוכים של המחבר.

יששכר בן עמי

האוניברסיטה העברית ירושלים

הספר פורסם בשנת תשנ"ד – 1994

פתחת דבר – המחבר

אין לך עדה או שבט שהפולקלור שלו כל כך עשיר ומגוון בחידותיו,משליו, מנהגיו אמונותיו ובסתם מילי דעלמא שלו, כמו זה של יהודי המגרב. כי היהודי המוגרבי, בהיותו מפוזר בכל שטחי מרוקו הרחבים, בכפרים, במדבר הגדול של הסחרה ובלב ההרים הנידחים ביותר של מרומי האטלס, ספג לקרבו המון רשמים, חוכמות, ידיעות וכן מנהגים, אמונות , בדיחות ומשלים, בנוסף למטען הרוחני המקורי. זהו אוצר רב עוצמה, אשר תקצר היריעה לתארו ויד החוקר והסופר לאוספו ולקבצו.

הפולקלור היהודי בכלל, אחד הוא בקוויו הכלליים ובנפתוליו הנסתרים. בכל זאת מסתעף הוא לכמה ענפים המחולקים לפי ארצות הפזורה, שבהן חי היהודי, בהתאם לשפה למנהגי המקום, לאופי התושבים ומצבם הרוחני וכדומה.

בכל עמי העולם, הפולקלור והמנהג אינם קניין בלעדי של החכמים, הסופרים והחוקרים, אלא נחלת העם כולו, החל מעם הארץ וכלה באדם המשכיל. כולם משתתפים ויוצרים יומיום, ביודעין ובלא יודעין, כל אחד לפי תכונותיו, עבודתו ומקצועו בתוך החברה.

הרב יהודה אבידע 1887 – 1962, פולקלוריסט דגול מרבבה, כתב :

אין לך מקצוע המגשר על פני תהומות הזמן ומקשר חלקי ארץ ואיים רחוקים כהפולקלור, המוכיח כי בני שם, חם ויפת, אב אחד היה לכולם, ואי שם בעמקי נשמתם, תפיסות ידועות, יסודות משותפים היו לכולם, ורק שכבות חיצוניות דקיקות מעלימות את המשותף.

גם בעולמו של היהודי הצפון אפריקאי, אנו פוגשים לעתים קרובות ביהודי הכפרי, הנראה לכאורה כהלך פשוט ותמים, אך הוא למעשה מלא חוכמת חיים, אמונה והומור. אמרות פיו מתובלות כתמיד במשלים עם הרבה מוסר השכל, חן וחוכמת חיים.

הוא נושא בקרבו מטען עשיר ומגוון של אוצרות פולקלור עשירים. את רובם הוא ספג מהסביבה שבה הוא חי וגדל, אם זה במסגרת עיסוקיו, במשאו ומתנו בשוק בדרכים עם השיירות, או גם בשיחת רעים במרכז הכפר. אותו פולקלור הוא אוצרו והוא ה " תורה שבעל פה " שלו.

בבואי היום להציג בפני הקורא את המעט הידוע לי על המסורות, ההווי והפולקלור של יהודי מרוקו, אין אני מתיימר להעמיד את עצמי כמומחה או כחוקר בנושא. אני יודע שגם שקשה לדלות ממעקי הנשייה את המורשת העתיקה והעשירה הזאת, לכן איני חושב שחיבורי זה ישיג את יעדו המלא.

אמנם בנושא זה של הווי ופולקלור של יהדות מרוקו, דשו רבים, אולם רובם אינם מיוצאי יהדות זו ורובם שאבו את ידיעותיהם מפי השמועה, או ממקורות כתובים שקדמו להם. פעמים רבות לא הבינו את משמעותן הפנימיות והיו ששגו בתיאורן.

זה למעלה מעשר שנים שאני מתלבט אם אפשר לכתוב ולספר על המסורות, המנהגים, ההווי והפולקלור של יהדות המגרב : לא פעם חזרתי ושאלתי את עצמי, אם מסוגל אני לכתוב ספר בנושא בימינו אלה כאשר הכותבים מרובים, ועולמנו מתכווץ מחמת דברי הדפוס הרבים ?

גם אמצעי המדיה לגווניה אינה משאירה שעה פנויה לאדם לקרוא ולעין בספר כלשהו. אך למרות היסוסי, הרגשתי חוב לעצמי להעלות על הכתוב את המעט הידוע לי, ושלמדתי להכיר בחיי היומיומיים בגולה במרוקו, מתוך שמיעה מההורים, מהזקנים ומהדרשנים בבית הכנסת במועדים מסויימים, בחוגי המשפחה בלילות שבת ובהזדמנויות שונות.

גם כאן בארץ השלמתי את התמונה במגעי הרבים עם מאזיני ברדיו, כאשר עבדתי בקול ישראל ככתב, כעורך וקריין חדשות בשפה המוגרבית במשך למעלה מעשרים שנה.

כמו כן השתלמתי והשלמתי את ידיעותי בחוג לפולקלור בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. מכל המקומות הנ"ל צברתי ידע רב בשטח הפולקלור והמנהגים.

עבודתי ברדיו נתנה לי ההזדמנות לראיין המונים ממבין עולי מרוקו סיירתי במיוחד בריכוזי עולים, האזנתי ורשמתי דברים ופרטים חשובים, שלא היו ידועים לי או שנשכחו ממני. מצוייד במצבור ידיעות וחוויות, יכולתי אפוא להתמסר ולהוסיף עליהן את אלה שקניתי וחוויתי בימי נעורי, את אורח החיים שניהלתי בבית הורי, ובמיוחד במחיצת אמי עליה השלום, שממנה ספגתי הרבה.

את חיי ה " חדר " שבו למדתי במחיצת ה " רבבי , ( המלמד ) ולאחר מכן בקשרי המסחריים עם האוכלוסייה המקומית ; יהודים וערבים כאחד.

בנוסף להווי ולפולקלור הנהוגים במחזור החיים ובמחזור השנה, ליקטתי באמתחתי מספר לא מבוטל של פתגמים ומשלים בשפה המוגרבית. ואספתי כתבי יד על סגולות ומנהגי ריפוי עממיים בשפה הערבית ובעברית. הכל מונח עדיין אצלי, ובבוא העת " כאשר ירחיב " אולי אוציאם לאור.

אם נרצה לדעת את מקור המנהגים, האמונות העממיות וכל ההווי המוגרבי שחדר לחבל ארץ זו, נצטרך קודם כל לבדוק את ראשית ההתיישבות היהודית במגרב החיצון. במשך כל שנות יישובם במגרב, ידעו היהודים תהפוכות ותמורות לשוניות תרבותיות, חברתיות וכלכליות.

עוד בתקופה הקודמת ( תקופת קרת החדשה ) אימצו להם היהודים כלשון דיבור, את השפה הפונית והניאו-פונית והפיצוה בקרב הברברים. עם הכיבוש הערבי, היהודים היו הראשונים שלמדות את השפה הערבית והשתמשו בה לחיי החולין, מבלי להזניח את השפות מורשת אבותם, של העברית והארמית.

ליהודי המגרב, דיאלקט ( ניב ) משלהם בשפה הערבית המוגרבית, שהתפתח במשך הדורות. כאשר דיברו ביניהם בנוכחות הגוי, ולא רצו שיבין את שיחתם הוסיפו לדיבורם בלית של מלים עבריות, ארמיות וספרדיות, כך עמד הגוי מולם כגולם.

השפה הערבית השתרשה עמוק בקרב יהודי המקום והטביעה את חותמה בנשמתו של היהודי המוגרבי. היא משמת להם בכל מאורע לצורכי החיים, במסחר, בבית ובבתי התפילה. בליטורגיה שמור לה מקום נכבד, כגון : אין כאלהינו שנוהגים יהודי מרוקו לתרגם לערבית אחרי אמירת פרקי אבות, גם פרקי אבות מתורגמים לערבית יהודית, ההגדה של פסח, ההפטרות של החגים, פיוטים ושירים, קינות של תשעה באב ועוד.

יש לצין כי בעוד השפה הערבית קנתה מעמד בקרב היהודים העירוניים, יהודי הכפרים שבאזור ההר, המשיכו לרוב לדבר בשפה הברברית על ניביה השונים, וגם הם השתמשו בה בליטורגיה.

מהמאה הט"ו ואילך מגורשי ספרד שהתיישבו בצפון המדינה וביישובים העירוניים, פיתחו להם דיאלקט משלהם בשפה הספרדית הקאסטילייאנית. גם היא מוצאת את מקומה בליטורגיה ( אין כאלוהינו בספרדית קאסטילייאנית שהייתה נאמרת בבית הכנסת של " התושבים " בפאס ( סלאת לפסיין ) ועוד קטעים רבים.

האמונה והמנהגים שאומצו, עברו ללא ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת " המימונה ", א-דרמאמי – ( משחקי המים בשבועות ; ה " תחדיד " הנערך בשבוע הברית מילה, מנהגי חתונה וכן מנהגי אבלות.

עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי מרוקו " אל עאדא גלבת א-דין " – לאמור, המנהג הכריע את ההכלה, פתגם התואם למאמר התלמוד : מנהג מבטל הלכה ( ירושלמי, יבמות, פי"ב, ה"א )

בצד האמונות והמנהגים שצוינו ואשר עברו " גיור " מושלם, או שקיבלו לבוש יהודי דתי, נשארו עדיין על כנן אמונות נוספות, כגון : האמונה במזיקים והאמונה בעין הרע, אלה נשארו בשליטתם הבלעדית של ה " ידענים " למיניהם, אשר עוטים אותם במעטה קבלי ומיסטי.

חוקרים רבים דשו בנושא. מהם יש להזכיר את : ווסטרמארק, א. דוטה, יץ דספארמט, ואן ג'וניפ, א. מאושאם, פץ פלמאן, לג'י, יץ בן עמי, ורבים אחרים, וכל אחד העלה בחכתו מסכת שלמה של אמונות, מנהגים וגם אמצעי ריפוי שונים נגד עין הרע, נגד המזיקים וכל מיני מרעין בישין.

האמונה בג'נון ( השדים ) הייתה כה מושרשת בלב האוכלוסייה שיהודים וערבים, ייחסו לה כל חולי ומדווה, וכל צרה ויגון : הפסד ממון, שיכול בנים וכו…ייחסו או לשדים או לעין הרע.

אמונה זו הלכה ופשטה מיום ליום בקרב האוכלוסייה וכך נהפכו חייהם לחיי צער, פחד ואימה. הידענים למיניהם מצאו להם כר נרחב למלא את כיסיהם כסף מכתיבת קמעות, מהכנת תרופות, מנחות, מאכלים ומטעמים למיניהם, אשר הוגשו ביד רחבה לשדים : בבתי קברות, בחורבות הערים, או על חופי נהרות וימים.

למנות וזבחים הוסיפו גם מיני קטורת העשויה מסוג עשבים ריחניים ומשכרים. גם החולים עצמם לא הוזנחו על ידי ה " ידענים המומחים " וקיבלו מהם גם הם את מנת חלקם בצורת קמעות או מטעמים ושיקויים ( מים ושמנים )

החזית השנייה בה נחמה האוכלוסייה כולה מלחמה מתמדת, הייתה העין הרע, לה הכינה אמצעי הגנה מיוחדים : לחשים, תפילות מיוחדות וקמעות כתובים בידי ה " חכם " המומחה.

באמצעות האמונות האלה הסביר היהודי המרוקאי, כל אסון שבא עליו, ואף לא הייתה לו סיבה לשאול מדוע מחלה זו או אחרת פקדה אותו. הוא עצמו פתר כל אסון או צרה שחדרו לתחומו במלים : סכ'ת אללאה " ( זעף אלהים ) והוסיף : מן האדא וואלא כתר ( זה ולא יותר גרוע ). או " רבבי יעפו וויחן " ( השם יחוס וירחם ).

הערה אישית שלי – אלי פילו –  לאמונות אלו אשר ליוו את יהודי מרוקו במשך דורות רבים, אין להם על מי לסמוך מבחינת ההלכה. אמונות אלו לבשו צורה ופשטו צורה, בכל מקום אפשרי אם בכפרים ואם בערים, אם בדרום ואם בצפון, אם במזרח ואם במערב.

גם מחבר הספר מציין זאת, אך הרבנים בייחוד במאה ה-19 והעשרים התנגדו נמרצות לאמונות אלו, שהיו פסולות בעיני הרבנים המשכילים אשר ידעו את ההלכה יותר מאשר פשוטי העם.מאמרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו בנושא " יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות " מבהיר לנו היטב את התמונה.

מאמר זה הובא בפורום הנכבד הזה, ומקריאת המאמר אנו למדים ומאששים את האמור לעיל, ולכן יש להתייחס בספקנות רבה לנושא האמונות העממיות הללו. אך כפי שכתב ממופתי דורנו, רבי יוסף משאש זצוק"ל וזיע"א, הרי שמנהגים אלו גברו על מאמציו שלו ושל רבנים אחרים לשנות את התמונה, ובלשון העם הוא כותב " אני מרים ידיים עד כאן הערתי – אלי פילו

להלן הקישור של מאמרו של פרופסור אליעזר בשן על יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות של יהודי מרוקו.

אמונות ומנהגים ודומיהם מן הסוג הזה התקיימו עד בוא הצרפתים ואפילו מאוחר יותר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. רובו של הדור שקם אחר כך, התחנך על ברכי התרבות הצרפתית ולא שת לבו אל הבלי שווא ומדוחים.

אין עוד פניות לחכמים המומחים, לא לזקנות ולא למגידי העתידות. אמנם אפשר עוד לפגוש לפעמים בבודדים הרואים עדיין בתרופות אלה ובמכיניהן עוגן הצלה למחלותיהם. אך אלה הן מעטים. רוב האוכלוסייה פונה לרפואה המודרנית בכל תחלואיה המתגלית הן אצל המבוגרים והן אצל התינוקות.

עם הקמת המדינה, מאות אלפי יהודי צפון אפריקה עזבו את ארץ גלותם, חלקם לגלויות אחרות ברחבי העולם, ורובם עלו לארץ האבות, לישראל. הם הביאו עימם למקומות מושבותיהם החדשים את שרידי מורשתם עתיקת היומין. מורשת זו שנותקה ממקור יניקתה ומשפחה, חשופה היום להשפעות חדשות ולשינויים.

למעשה, כל עדה או שבט יהודי שעלה לארץ, הביא עמו מטען תרבותי ופולקלורי שעדיין לא נחקר די צורכו, ועדיין חסרות מונוגרפיות על חיי כעל עדה במקומות מגוריה הקודמים, על ההבדלים שבין עדה לעדה ועל הצדדים הזהים והשונים, כמו שכותב ד"ר י. ברגמן במבוא לספרו " הפולקלור היהודי "

בארץ אבותינו בה מתאספים יהודים מכל העולם, המדע של הפולקלור עשוי ללמדנו להכיר את אופיו של " קיבוץ גלויות " על ההבדלים שביניהם והצדדים השונים שבהם…לחנך את העם התהווה בארץ להתנערות מאמונות ההבל…לצמצם את הניגודים בקיבוץ גלויות…ולעשותו לעם אחד בארץ אבותיו.

עוד במרוקו, הדור שנפתח לתרבות המערב נטה ביודעין או שלא ביודעין לנטוש את מנהגי אבותיו, או לקיים את חלקם בצורה סלקטיבית. בני הדור השני והשלישי של אלה שעזבו את המגרב, רחוקים מן המורשת הזאת ורבים לא הכירוה כלל.

מורשת זאת הולכת והנעלמת היום, מספר האינפורמנטים ( מוסרי ידיעות ו/או מספרי סיפורים ) שהיו וחוו את ההווי המסורתי על פי מנהגי האבות, הולך ופוחת. הצבנו אם כן לעצמנו מטרה קדושה להציל מנשייה את המורשת העתיקה והעשירה של יהדות המגרב.

השתדלנו לשמור על סגנון פשוט ובהיר, ללא כל יומרות מדעיות, נמנענו ממתן הסברים ומניתוחים, ועוד יותר משפיטה ערכית, הדברים הובאו כהווייתם וכפי שנמסרו לנו בעל פה או בכתובים.

הספר נועד : לקוראים מבני העדה המתחקים אחרי שורשיהם, לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל, ולחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה.

הספר במקורו כולל שני חלקים : החלק הראשון " מחזור החיים ", והחלק השני, " מחזור השנה "  מחוסר אמצעים הוצאנו בשלב זה רק " מחזור החיים, וכאשר ירחיב ה', נוציא גם את החלק השני שיתאר בהרחבה את מנהגי השבת, החגים, חג חג ומנהגו, טעמו וייחודו, ההילולות, ומנהגים יהודיים רבים.

בחיבור הושם דגש על העיר מכנאס, שבה נולדתי וגדלתי, על מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים של קהילות שונות במגרב, מתיטואן וטנג'יר בצפון ועד תארודאנת בדרום.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהיגיהם יש אדנים חזקים, זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש שורש עמוק וטעם, ולפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס אין באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו, בהישענם על הפסוק " אל תיטוש תורת אמך "

גם הורינו המשיכו באותה הדרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרה הדועה, הנפוצה והמוכרת בקרב יהודי מרוקו " עוואדתנא " היינו, קבלה היא בישדינו ( מנהגנו ). או להיפך : " מא עוואדתנאס " ( לא קבלה בידינו – לא מנהגנו ). פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי מרוקו.

גם הסתגרותם במללאחים שהקימו היהודים או שהגויים הקימו עבורם, רק ליכדה אותם במנהגיהם, אף על פי שהיו מקומות שבהם התגוררו, בשכונה מעורבת יהודים ועברים כדוגמת " בררימה ", שכונה שקיימת עד היום במכנאס, ובה דרו בכפיפה אחת היהודי והמוסלמי, חדר ליד חדר. לפעמים דומה כי דבר זה חיזק את היהודים מבחינת ליכודם, אמונתם ומנהגיהם.

מי יתן וספר זה יפתח צוהר רחב לעולמם הפולקלורי העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, לעודד את בני העדה שנולדו וגדלו כאן להתעניין ולחקור את המורשת העתיקה של אבותיהם, ולציבור בישראל את ההווי, המורשת והמסורות העתיקים והמרתקים של פזורה עתיקת יומין.

רפאל בן שמחון

פרק ראשון – מוסד המשפחה

מוסד המשפחה, עקרות ותקופת ההיריון

המשפחה

מוסד המשפחה מושתת על היחסים בין בעל לאשתו, ועל חובותיהם וזכויותיהם ההדיות. החוק מכיר במסגרת משפחתית ומטיל על ההורים את האחריות לגידולם ולחינוכם הראשוני של ילדיהם.

בעולם היהודי במרוקו, התא המשפחתי איננו מורכב על פיח רוב ממשפחה גרעינית בלבד, הכוללת זוג הורים וילדים לא נשואים הגרים יחדיו. הרבה משפחות חיו תחת גג אחד ב " בית אב " שכלל הורים, ילדים נשואים ונכדים.

כמו במרבית החברות, הקמת משפחה מלוּוה תמיד בציפיה של בני הזוג וקרוביהם ללידתם של ילדים. ביהדות אדם נושא אישה כדי להעמיד בנים וצאצאים ולקיים על ידם את שמו בישראל. ננסה אפוא לתאר את מחזור החיים בהווי של יהודי המגרב ונתחיל בלידה.

פריה ורביה.

מצוות  פריה ורביה ביהדות, נחשבת למצווה גדולה, שהרי על ידה מתקיים העולם : כל מי – שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים – יבמות, סג, ע"ב, או " ממעט הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. יהודי מרוקו שברובם הם שומרי מצוות, הקפידו לקיים מצווה זו בנאמנות.

האישה היהודיה הצייתנית מטבעה, קיימה את המוטל עליה כמו בני משפחתה, והיא קיוותה לזכאות ולחבק בזרועותיה את מחמד לבה. כמוה גם הבעל הטרי ובני משפחתו, נושאות את לבם לקראות בקרוב את הצאצא, למען המשכיות המשפחה.

אם חלפו ימים מעטים בלבד מליל החתונה והכלה הצעירה טרם נכנסה להיריון המיוחל, התחילו בנו המקום בעיר או בכפר לרנן אחריה ולשאול מדוע " פלאנא ( פלונית בת פלונית ) טרם הרתה ? במקרים ר

בים הופרה שלוות המשפחה שנגררה לא פעם למריבות וליחסי טינה בין הכלה לחמותה.

האכזבה אחזה גם בְאֵם הכלה שהתחילה אף היא לחשוש מפני עקרות חס ושלום, כי אומרים " אישה עקרה דומה לאילן מת בתוך הגן " ו " אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים " היינו : " חייו אינם חיים " ו " משפחה ללא בנים זכרים בבית, מיועדת להעלם ולהישכח מן העולם ומהזיכרון "

החשש מפני העקרות.

אם יש חשש לעקרות, מנסים להקדים רפואה למכה. ראשית פונים לחכם הכל יכול או לזקנות שמומחיותן בסוגייה זו. החכם כותב קמעות ונותן תרופות מסוגים שונים כמו מים מהולים במיני עשבים למריחה ולשתייה, שמנים למריחה על הגוף, מאכלים מיוחדים בשעות מסוימות וכדומה.

פונים לחכם – הערת המחבר.

יש להבחין כאן בין חכם תלמודי ( רב ) שהוא אב טיפוס של ידען ומשכיל, לבין חכן מהמון העם, שהוא כעין " דרוויש ". החכם התלמודי הוא בדרך כלל מורה הלכה ולפעמים גם משורר וכו. לעומתו " החכם " מהמון העם הוא כעין מגיד עתידות מכין " תרופות ", מגרש שדים, וכותב קמעות.

חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, עמוד 378, מצטט את המשורר משה אבן צור מן המאה ה-18, אשר כתב בהקדמה לדיוואן שלו " צלצלי שמע ", ומעניק מעמד מועדף לחכם האינטלקטואלי והמשורר, ומציין אותו במונח " ישראל " ומייחס לו שררה וחשיבות.

לסוג השני של חכם מהמון העם, מייחד הכינוי של " יעקב " הקרוב מבחינה סמנטית ל " קעב " ולעקובה, ובסולם ההיארכי, דרגתו של השני נמוכה יותר.

הזקנות – הערת המחבר.

סוג שזה של זקנות התחלק לשני סוגים, זקנות צדקניות שכל חייהן קדוש לחברה ועזרה לזולת רובן היו מילדות, פעילות במוסדות סעד שונים, כגון חברות ב " חברה קדישא ", והכל בהתנדבות. לעומתן, היו זקנות שהוגדרו כמגרשות שדים, מגידות עתידות, וטיפלו בביטול עין הרע.

הזקנות מתדיינות, עם , זייארנא " 0 שכנינו ) הלא הם המזיקים המעכבים בעד הצעירה להרות. שופוכות שמנים אחר חצות הלילה במעברי הביוב של השכונה ( המללאח ), בפינות החשוכות של המבוא בו גרה האישה הנחשבת עתה לעקרה, וכן בשירותים שבדירתה.

במכנאס, הזקנות אחל אילוז, פריחה וואקרט, יאקות בן ג,ינו המכונה " איווקתא ", זהרה בנת בנימין ועוד נשים אחרות, עסקו באמונה בגירוש שדים.

הזקנות, מתווכחות עם " השכנים " ( השדים ), בעת הפעולה של גירוש השדים, הייתה הזקנה מנהלת ויכוח בינה לבין עצמה כאילו מדברת עם מישוהו. ברבאט הייתה זקנה שכינוה " כ'לתי רחל – הדודה רחל.

בפאס היה יהודי זקן מומחה לגירוש שדים ושמו חכם אשר. גם במכנאס לא חסרו מומחים, היה הזקן חנניה, רבי יצחק דהאן ועוד

טיפול על ידי הורי האישה.

אם הענין לא מסתדר והחכם או הזקנות אינם מצליחים, האם של הצעירה מתערבת. ראית, היא מביאה את הבת לביתה לחודשים מספר ומטפלת בה בעצמה. היא מגישה לבת מדי בוקר, כל מיני שיקויים לפני הארוחה. היא משקה אותה בתה מהול ב " ענבר " או בכל מיני תבלינים ועשב מרפא נגד כל סוגי המחלות. היא מערבבת את התבלינים במים או בחלב, ונותנת לבת לשתות לפני ארוחת הבוקר.

אל ענבר מחזק את הלב, המוח, הגידים, הקיבה, הנזלת, מאריך שנות הזקנה, ומעל לכל הוא תרופה בדוקה נגד העקרות, מחלות הנפילה ולעוד חולאים רבים. לענבר יחסו ערך רפואי מאגי, וכחומר רפואי, אמור לעורר את התאווה

ענבר

(ז') שרף עץ; אחד הבשמים, מושק, כיפת הירדן; צבע צהבהב צלול, צבע דבש ( מילון אבן שושן )

יש מקומות כאגאדיר בדרום מרוקו, שנתנו לצעירה המאחרת להרות, מן ריבה שהכינו אותה מחלבלוב מיוחד הנקראת " תקאוואת ", היינו דברי מתיקה וחיזוק. במכנאס נהגו לתת לצעירה בבוקר השכם " א-זמיתא ", בתור תקאוואת.

א-זמיתא היא תערובת של חומוס ופולים יבשים, קלויים היטב שנטחנו עד דק, מוסיפים להם מעט סוכר וכן גרעיני אניס טחונים גם כן ( האניס הוא א-נאפאע בערבית ). מערבבים את הכל לוקחים את זה עם תה. גם לילדים הרכים החלשים נותנים את א-זמיתא לחיזוק הגוף ולהגברת התיאבון.

בדבדו ובעוד מקומות, הכינו את א-זמיתא, מחיטה, חרובים וחומוס. לאחר שקלו אותם וטחנו אותם היטב, הוסיפו להם עלי זעתאר ( צתרה ), עלי אפליו ( מנטה וגרעיני אניס טחונים. את הכל ערבבו עם דבש וחמאה.

במקומות אחרים כמו מראכש, התמודדו נגד העקרות בצורה אחרת : לקחו תמרים, חופן גדול של " חרמל ", לאחר ששטפו אותו שבע פעמים והעבירו אותו גם שבע פעמים מעל לשון קטורת ה-ענבר. אחר כך שלו אותו עם התמרים אחרי שטחנו אותם.

כך הכל נהפך לריבה טעימה שנתנו לאישה העקרה לאכול בבוקר ובערב. החמרים האלה ( התמר והחרמל ) העשירים בזרעים ובעלים, נותנים פירות בשפע, השפיעו על האישה העקרה, והעבירו את מעלותיהן ותכונותיהן הטובות לצעירה. ( מתכון זה, השתמשו בו בעיקר המוסלמים במראכש והסביבה )

במקומות אחרים במרוקו מכינים צעירה המתקשה להרות, כל מיני רטבים עשויים מעשבים מיוחדים, ובשעה שהצעירה נוטלת אותם, האם והחמות אינן מפסיקות ללחוש תפילות מיוחדות : תכון אוללאדא ובלחזאם טוויל דהיינו, תהי ולדנית ובעלת חיק ממושך.

עיקרו של דבר, נטילת התרופות האלה הפיגה את המתח ויצרה אצל הצעירה מצב של הקלה וביטחון שאיפשר לה להיכנס להיריון במהרה.

חזאם בערבית, הוא : האבנט, אולם כאן הכוונה לפרי הבטן. כשרצו לברך אישה בבנים, אמרו לה : תהי בעלת אבנט מבורך ; חללי חזאמי, פתחי חגורתי או שחררי חגורת

פניות לקברי צדיקים.

אין מסתפקים בסגולות שהזכרנו ופונים לרחמי שמיים באמצעות הקדושים הממלאים תפקיד חשוב במקרים אלה. האישה הצעירה פונה לאחד מקברי הצדיקים הידועים בעיר. היא מתחילה לבקר בקביעות בבית העלמין ומדליקה נרות על קבר הצדיק.

בנוסף היא ממלאת צלוחית אחת בשמן זית וצלוחית שנייה במים, ומניחה אותן על הקבר הקדוש לתקופה של שבעה ימים ויותר. לאחר מכן נוטלת אותן מעל הקבר לביתה ומורחת את גופה ואת בטנה לסירוגין במים ובשמן.

במכנאס נהגו הנשים להניח צלוחיות של מים או שמן זית על קברותיהם של הצדיקים. רבי דאווד בוסידאן, רבי שלמה בן אליעזר ושל הצדיק המכונה " מול לכרמייא ". כאשר היא מבקרת באתר הקדוש, היא משתטחת על הקבר ולוחשת :

יא סידי אנא פיי עאר אללאה ופעארכ בזכות דייאליך, חללי חזאמי וחן מנני, מא תכילליניס האגדא מהזורא ודלילא בלא וואלאד, טלק סראחי א-לחנין א-רחים.

הו אדוני : אני בחסות אלקים ובחסותך, בזכותך פתח את חגורתי ורחם עלי ואל תעזבני ככה דוויה ועלובה בלי ידלים, שחרר את רחמי, החנון והרום.

" עאר " תרגומו המילולי, " בושה ", אבל במרוקו, הוראתו פנייה עם לחץ למישהו וגרימת משהו ( רע ) לאדם אליו פונים אם הוא לא ממלא את בקשתו של הפונה, לחץ זה מופעל גם על הקדושים. גם אצל הערבים קיים מנהג זה של " עאר " ( ראה על כך בן עמי והקדושים )

תפילה דומה קיימת גם אצל יהודי בבל, ומטרתה לחנך את העם לפנות רק אל ה' יתברך ולא לדבוק באמונות מאגיות. התפילה מיועדת לנשים בשלון עברית המדוברת בבגדאד, בעת ביקורן בקברי הקדושים :

" אדוני אני שפחתך, באתי להתחנן ולהתפלל לפניך, ליד קבר עבדך הצדיק, עליו השלום. אבקש ממך תרחמני, ותתן לי בקשותי, וצרכי, ותאוות לבי למען שמך, ולמען זכות עבדך הצדיק.

ברוב המקרים היא נודרת ואומרת כשהיא פונה לקדוש :

יא סידי ! אידא כאנת בניתא אינסממיהא עליכ ווידא כאן אולייד נסממיה עליכ.

הו אדוני, אם זו תהיה בת אקרא לה בשמך ואם זה בן אתן לו את שמך

בנוסף לבקבוק המים הרגילים שנהגה האישה להניח על הקבר הקדוש, היא גם השתמשה במים מסוג אחר. אחרי חג הסוכות, נהגו להצפין בעליית הגג את ארבעת המינים. הנשים העקרות הוציאו את ענפי הערבה, שלקו אותם ושתו את המים כסגולה להיריון.

 לאישה הצעירה, עתה ההרגשה והביטחון שבאו מתוך אמונה תמימה, כי הצדיק ישתדל למענה בשמים, ועל ידי השתפכותה הטהורה, תפילתה תתקבל ברצון.

האישה העקרה רואה את עצמה שנואה ומוחרמת, ולכן היא לא בוחלת בשום אמצעי כדי להתעבר כיתר הנשים. לא פלא אם מחבר " הבית היהודי ", כותב על משפחות נהוג אצלן לקדש את הכלה בטבעת של כסף דווקא ושתהיה עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ, כסגולה שאפילו אם הכלה עקרה, היא תוכל ללדת.

המחבר גם מציע לבעלה של אותה עקרה : לאכול שומים מטוגנים בשמן, שיעור כזית. את השומים המטוגנים לאכול בערב בשעת הארוחה או אחר כך, אף בליל הטבילה וכמה לילות אחריה. ושיש להתמיד גם חודש או חודשים מבלי להתייאש.

האישה העקרה אינה משלימה עם מצבה, וטוענת שהיא בהיריון, ורק העובר " ישם ברחמה ". לכן היא נוהגת לומר : אל אאלד ראקד ענדי – הילד ישן בתוכי, היינו ברחמי ), והיא מתחילה להשתמש באמצעים שונים כדי " להעיר " אותו משנתו. זהו ניסיון מעניין לכפות את המציאות בעזרת הדמיון כמקובל במאגיה.

לפעמים מאמינים שהעובר התעלף ולכן מניחים על בטנה יין נושן מבושל עם קינמון ובשר צלוי ממש. אלה המאכלים שנוהגים להגיד לאדם שהתעלף. נוהגים עוד שהאישה לוקחת מדי בוקר לפני הארוחה, את הפנים של בצל חי, מוסיפה לו זעפרן שלן תחת הטל ואוכלת. כמו כן, היא מניחה רטיות של מים קרים על הבטן.

מועקת העקרות תלווה את האישה, כל ימי חייה במקרה של אי הצלחה. אם היא מתאלמנת מהבעל מבלי לזכות בפרי בטן, קשה לה להינשא שנית. נוהגים לומר שאישה שמתחתנת בפעם השנייה, אינה מביאה ברכה לבעלה החדש אלא קללה : היא לא תביא לא " חלב " ולא " חמאה :

עקרות הגבר

אם הבעל עקר, הוא אוכל אשך של כבש ( ביצת הזכר ) וזה יעזור לו מאוד. האישה העקרה תבלע אשך של תרנגול, וישנן נשים רבות שבולעות גם את עורלת הרך הנימול ביום הברית. יש נשים הבולעות גם דג רקק הנמצא במעי דג גדול.

את'אבעא – הרודפת.

מקרים רבים של הפלות היו לנשים יהודיות במרוקו. האישה המפילה טענה שכפילתה ( השֵדה ) א-תאבעא רודפת אחריה, והיא היא הנוקמת בעובריה והורגת אותם בעודם ברחמה, וזאת מתוך כעס וקנאה.

האם האומללה הייתה חייבת אפוא למצוא דרכים איך לפייס לא רק אותה, אלא את כלל השדים. משפחות רבות נהגו לעקור לעיר אחרת או לדירה חדשה כדי שא-תאבעא לא תרדוף אחריהן, אחרות פנו לחכם המוממחה לגירוש שדים, וזה צייד את האם הנרדפת בקמע מיוחד חיזאב תאבעא ( קמע הרודפת )

כאמור פונים קודם כל לחכם, וזה שולף מתוך הקונטרס של " סגולות ורפואות שברשותו, דף של " סגולות בדוקות, איך לדעת אם האישה יכולה להיכנה להיריון " ולפי " תוצאות הבדיקה ". יקבע המרפא את המשך הטיפול הדרוש, והכל על פי הרשום בפנקסו.

להלן תרגום מסמך הסרוק – סגולות לבדוק את האישה אם היא מסוגלת להיכנס להיריון ( תרגום מערבית )

לקחת תש,שמן ( שמינית ), מאה עשרים וחמש גרם נאדשר – מין שעורה -, לשים בתוך קדרה חדשה ובתוכה מים לכסותה עם כסכאס ( מסננת ), לשים על האש ( ולהכין כמו שמכינים קוסקוס 9.

כאשר הקדרה רותחת, יש להוריד אותה מעל האש, האישה תעמדו ברגליים מפושקות, כך שהאדים יעלו ישר אל תוך הרחם. אם ברגע זה תרגיש האישה צורך חזק בהטלת מים, היא תיכנס בקלות להיריון, ואם לא תרגיש בצורך זה, סימן שאישה זו לא תצליח אף פעם.

אם תוצאות הבדיקה חיוביות, המרפא ממליץ על הכנת התרופה העיקרית, והיא, על האישה לרכוש חצי רוטל חילבה ( משקל בן שתיים עשרה אונקיות, נהוג בארצות המזרח, אך אינו אחיד בשיעורו בכל מקום. שימש כיחידת משקל עד שהוחלף בשיטת המשקלות המודרניים )

לשים אותה בתוך קדרה מלאה מים ולהרתיח על אש חזקה. כשייתאדו המים יש למלא ושוב להרתיח, וכך לחזור על הפעולה, שבע פעמים. אחר כך צריך להוציא את החילבה ולפרוש אותה על משטח קטן לייבוש בשמש.

לאחר מכן, יש לטחון אותה עד דק, לקחת ממנה שלושת רבעי מן הכמות, ובד בבד לקחת כמות דומה של זנגויל ( בערבית סככין זבר ), לערבב, להוסיף שמן זית ישן נושן, אפילו אם יהיה חריף. צריך ללוש את הכל, ולהכין מעין כיכר ולאפות.

כשהיא חמה יש לאכול את כולה ואם אי אפשר לאכול את כולה בבת אחת, יש לחלקה לשתיים או שלוש מנות. אחרי האכילה, נכנסת האישה למיטה ומתכסה היטב. היא מחכה לבעל " וישמש עמה בשמחה וטוב לבב, ויהי רצון מלפני יתעלה שמו, תהיה בטוחה שתקבל היריון אמן סלה ועד.

המרפא מכין עוד שני מרשמים במידה והאישה לא מצליחה להרות. במרשם הראשון הוא כותב :

לאישה שתקבל הירון בעזרת השם, כוד ( קח ) 3 אוקית חרמל, 3 אוקיות חלבה, וטחנהום וכלט בשמן לחאייל ( וטחן אותם וערבב אותם בשמן מאוש ישן ) ותאכל מהם בימי ליבונה ז' ימים קודם טבי ( טבילה ) ותתעבר בע"ה.

במרשם השני מבטיח החכם לאישה שתתעבר בבן זכר, תפילה שהייתה תמיד שגורה בפי כל אם ובפי כל בני המשפחה. וכך כותב :

לאישה אם תרצה להתעבר בבן זכר, כוד ( קח ) גינגית עשב מרפא, ושחקו ותכון תשרבו בלמא ( כתוש אותו ותשתה אותו ) במים במשך ג' ימים ותגסל ביה נית מן תחת ( ותרחץ בו מלמטה ) ויועיל להיריון מזכר בעזרת האל יתברך. תם

לעובר הישן ברחם אמו.

להעיר עובר הישן ברחם אצו, משתמשים במבחר שיטות. אשר שלוש מהן אנו מביאים ( תרגום מערבית )

1 – ליישן ברחם אמו, יש לכתוב על כלי נחושת ( קערה ) למלא את הכלי במים, להניחו ללילה אחד תחת הכוכבים תחת כיפת השמים. בבוקר לשתות את תוכנו על קיבה ריקה, וזה מה שעליך לכתוב :

תיגו"ב תיגו"ב, סיגו"ב, סיג"ב, תיטו"ב, תיטו"ב, הילו"ב, הילו"ב, ובנוסף החותמות עד כאן.ויכתוב זה הפסוק ויאמר אחר הכתיבה " לישועתך קויתי ה' "

2 – ההצעה השנייה דומה לראשונה, ורק השמות הקדושים שונים. שנים עשר שמות במקום שישה :

קינו"ב, קינו"ב, סינו"ב, סינו"ב, טיטו"ב, טיטו"ב, הטו"ב, הטו"ב, הלו"ב, הלו"ב, קנו"ב, קנו"ב.

כאן האישה אינה נדרשת למחוק את הכתוב, אינה צריכה לצייר " חותמות ואין צורך המשפט נוסף " לישותך קויתי ה'

3 – גם ההצעה הזו דומה לקודמותיה, ההבדל הוא שכאן על האישה לרחוץ במים האלה ולשתותם, אולם אין החכם אומר איזה מאיברי גוף לרחוץ. יש לכתוב רק שני שמות : יח"ו יכובב"ה.

המלאך הממונה על ההיריון, לילה שמו ( נדה טז, ע"ב )

פרק שני – ההיריון.

אם שפר מזלה של האישה והיא נכנסה להיריון, עורכים מיד סעודה גדולה ליד הקבר של הצדיק ומזמינים עניים, תלמידי חכמים וכמובן הקרובים, ובמיוחד הנשים. סעודות אלה מתקיימות בדרך כלל, ביום שישי אחר הצהריים.

הסעודה מערכת סמוך לקברו של הצדיק. מגישים בה עוגות, דברי מתיקה, תה ומעט מאחייא ( עראק ). לכבוד מאורע זה, מחלקים צדקה לעניים הרבים, הנמצאים בקביעות על ידי קברות הצדיקים, ולא שוכחים את תלמידי החכמים הנזקקים.

אם מזדמן למקום חכם שהוא קרוב משפחה של הצדיק או אחד מצאצאיו, אזי השמחה כפולה ומכופלת, מכבדים אותו בנדבה הגונה, והוא מצידו נותן את ברכתו לצעירה שנכנסה זה עתה להיריון. כאשר הצעירה תביא בן לעולם, הילד ייקרא על שם הצדיק שנעתר לתפילתה.

הערת המחבר.

תינוק שנולד בזכות הצדיק או בברכת צאצא הצדיק, מקבל באופן טבעי את שמו של הצדיק, כך אפשר לפגוש במרוקו אנשים בשם עמרם, על שם הקדוש רבי עמרם בן דיוואן הקבור בוואזאן. אליהו, באזור קזבלנקה על שם רבי אליהו הקבור ברחובה של העיר הזאת.

חיים, בעיר מוגדור על שם רבי חיים פינטו. חנניה, במראכש על שם רבי חנניה הכהן הקבור במראכש, ועוד. בפאס נהגו לתת את השם אבנר לילדים שנולדו , וזה על שם רבי אבנר הצרפתי אן השם חיים, על שם רבי חיים הכהן.

לבת נתנו את השם סוליקה על שם לאלא סוליקה ( סוליקה הצדקת ). גם במכנאס וצפרו ובעוד מקומות נוספים, הרבו לתת את השם סוליקה לבנות. השמות הללו הם של צדיקים הקבורים בפאס. עד כאן הערת המחבר.

האימא הצעירה תאמץ לה אפוא את שמו של הצדיק ותידור נדר שבכל שנה, ביום הולדתו של הבן, היא תעלה לבית העלמין יחד עם הילד ותערוך שם סעודה על יד קבר הצדיק. ילד זה נושא את שמו של הצדיק, יהיה תמיד מפונק ואהוד על וסביבתו.

הורי הילד, קרוביו וכל בני משפחתו, יקראו לו לעזיז ( היקר – האהוב ), ילד יקר זה, חייבים לשמור עליו תמיד וגם כאשר יגדל, כי הוא נחשב " שאווק " ( בן טיפוחים, מפונק ) לא מענישים אותו אם הוא משתולל, לא מעליבים אותו, לא מקללים אותו ולא מכים אותו כלל.

האישה הצעירה שנכנסה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק, ועליה להיכנס למשטר חזק של " זהירות ".

הדבר הראשון שממנו נזהרת האישה בראשית הריונה, הוא שאין היא נכנסת לבית העלמין, כל עוד היא לא מרגישה את תנועות העובר בקירבה, וכל עוד הוא לא " חיזק את עצמו, ומעמדו בתוך רחמה, אין היא יכולה לעלות לבית החיים, אחרת היא עלולה להפיל את עוברה.

היא גם חוששת שמא אחת הנשמות שהלכה לעולמה לפני זמנה ומסתובבת שם, תיכנס לתוך העובר ותגרום להפלתו.

א-סהוואת – תשוקות.

 בחודשים הראשונים להריונה, יש לאישה תשוקות מוזרות למאכלים ולריחותיהם, תשוקות אלה נקראות א-סהוואת. אי סיפוקן של תשוקות אלה, כרוך בסכנה מרובה, הן לוולד והן לנושאת אותו, עד שהתירו חכמים להאכיל את האישה המשתוקקת, בשר לא כשר אפילו ביום הכפורים ( יומא פב, ע"א )

לכן אם מדברים על יד אישה מעוברת ומזכירים דבר מה שאינו בנמצא, מוטלת על הבעל החובה המוסרית ללכת מיד לחפש ולהביא לה את מבוקשה, אם זה אוכל ואם זה מלבוש, ולו גם תמונה או כל תחליף אחר, אחרת היא עלולה חס ושלום להפיל.

 בנוסף לכך אם היא תיגע באיזה חלק בגופה בעת שהתאוותה לגבר שלא השיגה, יוולד הילד עם שומת נמש על גופו באותו מקום שבו היא נגעה.

הערת המחבר 

יומא פב, ע"א משנה – עוברה שהריחה מאכילים אותה עד שתשיב נפשה, ועוד בגמ' ת"ר : עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר חותכין לה כוש ברוטב ומיחין לה על פיה, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמה

והרי לפניכם מה שכתב רבי יוסף משאש ב " אוצר המכתבים " חלק ג' בנושא זה.

סימן אלף תקץ

לרי"ץ פצ'יצ'א, לקא"א בלאנקא, טבת תשי"ז.

מככתו הגיעני, אודות אחותו עם בעלה, באו לפני, ושפתנו להם שלום ונסעו לאוג;דא

עוד בדרך אגב שאל כבודו, בעניין אנשים ונשים הנזהרים ומזהירים שלא להזכיר לפני אישה מעוברת פירות שאינם מצויים, שמא תתאווה להם ולא תשיגם ותנזק, ותוכל להפיל עוברה, אם יש ממש בדברים אלו, או רק שיחת נשים זקנות.

תשוב, דבר זה מפורש בספר שבילי אמונה, נתיב חמישי, בשם גלינוס היווני הקדמון, ושמעתי מרופא מוממחה, שכן היא דעת איזה רופאים גם מהחרונים ויש לא חשו לזה, ויש גם מלעיגים, וראוי לחוש, כי כה גדול יש במחשבות, וזה לעניין אמירה, ובדין ריחא מילתה היא, ומשנה שלימה שנינו, עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה ( יומא פ"ח, מ"א ) זהו מה שיש להשיב לכבודו

אני היו"ם ס"ט

ועוד באותו נושא כותב רבי דוד עובדיה זצ"ל בספרו " קהלת צפרו " חלק ג' עמוד 81

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האישה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאישה בהריון אם תתאווה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה.

ובמקרים רבים סיפרו על נשיפ שהפילו עקב כך. לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאישה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס.

עד כאן התוספות שלי ( אלי פילו ) לפי הנחייתו של המחבר.

נהגו לפנק את המעוברת ולהעניק לה יחס מיוחד ומנעו ממנה כל מאמץ גופני מיותר ; הבעל השתדל להביא לה כל פרי חדש שביכר בשוק, והשכנות מצידן נתנו לה לטעום מכל סוג של תבשיל שהכינו, משום הדעה הרווחת שתכונות גופניות ותכונות אופי של היילודים, מושפעים ממאכלים שהאישה טועמת בתקופת ההריון. 

הערת המחבר.

נחלת אבות\ ח"ה, כרך א' עמוד קפד, מביא מקרה שקרה " אישה אחת ילדה ולא היה הוולד רוצה לינוק כמה ימים עד שנלאו הרופאים למצוא תרופות, ובא רופא מומחה לרבים ושאל אם האם אם לא היה דבר שהתאוותה לו בעת הריונה ולא השיגה אותו, ותען ותאמר : אמת הדבר כן היה ומאכל לפתן היה, ותכף צווה הרופא לבשל לפתן ולקח ממנו מעט באצבעו ונתן על שפתי הילד ומצץ וליקק הילד אצבעו ותכף אחרי כן התחיל לינוק כדרך כל התינוקות " עד כאן הערתו של המחבר.

היא גם מתירה את חגורתה כדי שתהיה לה לידה קלה. גם על הבעל מוטלת החובה לעזור. כשרעיה נכנסת לחודש התשיעי, הבעל קונה את " פתיחת ההיכל " בבית הכנסת בשבת ובימי שני וחמישי ( החיד"א עבודת הקודש ). המעוברת מצידה, משתדלת לטבול במקווה בחודשים האחרונים להריונה, וזה מבטל את התשוקות.

נשים שדאגו למנוע מעצמן הפלות לא רצויות בתקופת ההריון, הצטיידו בקמע טוב שנכתב על ידי חכם מומחה לדבר. האישה ההרה בורחת מחברתן של נשים רכלניות ודברניות, על מנת שתזכה בפרי בטן בעל תכונות אופי מושלמות

האישה הצעירה שנכנסה זה עתה להריון, חייבת לשמור על עצמה מכל דבר מזיק ועליה להיכנס למשטר של זהירות שאחד מהם הוא נשיאת קמע מיוחד שנכתב בידי החכם המומחה לדבר. להלן דוגמא של קמע :

לאישה שלא תפיל פרי בטנה לעולם ויד, כתב פי כאג'יט ועמלו פזעבא דל קצבא ועלקו עלא דהרהא וזה מה שכתוב – כתוב על נייר והכנס אותו אל תוך נרתיק מקנה סוף, ותלה אותו על גבה ( של האישה ) וזה מה שכתוב.

החותם הזה : ירמ"א או"א – יהי רצון מלפניך א אלקינו ואלקי אבותינו, רופייא ( כך במקור ) חינם, רופיא לכל בשר תשליחו ( שלח ) רפו"ש – רפואה שלמה – לחולי פרי בטנה של פב"פ – פלונית בת פלוני.

ותצילי והא מכל צער ונזק ומכל שידי"ן ושדתי"ן אכי"ר אנס"ו – אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד – תם. 

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

קורות חייו

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליציה. הירשברג רצה לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

לאחר תום לימודיו התקבל כרב בעיר צ'נסטוחובה שבפולין. הוא נשא לאישה את מלכה לבית מוהל, ובשנת 1928 נולד בנם היחיד אליהו. לצד משרתו ברבנות לימד בבית הספר התיכון העברי בעיר, ופרסם ספרים ומאמרים. בשנת 1930 התקבל כחבר האקדמיה הלאומית הפולנית למדעים.

בשנת 1939, לאחר שהפלשו הסובייטים לפולין, נעצר והוגלה עם אשתו ובנו לסיביר, שם חיה המשפחה בתנאים קשים.

שנותיו הראשונות בארץ

בשנת 1943 עלה הירשברג לארץ ישראל מפרס, עם ילדי טהראן. במשך שנה נהנה מהקצבה חודשית מממשלת פולין הגולה בלונדון, וכתב את ספרו הראשון שפורסם בארץ. זמן מה עבד בתרגום מאנגלית לעברית. אחר כך התקבל כעמית מחקר במכון בן צבי.

פעילותו במשרד הדתות

שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב יהודה ליב מימון, מינה את הירשברג בשנת 1948 כמנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות. במסגרת תפקידו דאג גם לענייני השומרונים והקראים. כיהן בתפקיד זה עד 1962.

את עיקר מאמציו הקדיש ליצירת מערכת יחסים מעשית ומשפטית תקינה בין המדינה ובין המוסלמים. הוא שיקם את מוסדות הדת של המוסלמים ודאג לחקיקה שתסדיר את מעמד הקאדיםוהמקומות הקדושים.

הירשברג טיפל בהקמת בתי דין לעדה הדרוזית, והשיג לה מעמד עצמאי בענייני נישואין. בזכות מומחיותו באמונה הדרוזית ובתולדות העדה הוזמן לכתוב מאמר עליהם בקובץ על הדתות במזרח התיכון, ואף כתב את הערך "דרוזים" באנציקלופדיה בריטניקה מהדורה 15.

מאז כניסתו למשרד הדתות החל לעסוק גם בעריכה, ועסק בכך עד סוף ימיו. בין השנים תש"ח–תש"י ערך שמונה חוברות בסדרה של "ספריית השבת" שהוציאה המועצה למען השבתשליד משרד הדתות.

בשנת 1959 החל הירשברג ללמד במחלקה לתולדות ישראלבאוניברסיטת בר-אילן, תחילה במשרה חלקית, אחרי שנתיים כפרופסור חבר במשרה מלאה, ושנה לאחר מכן כפרופסור מן המניין. הוא לימד במחלקה את קורות היהודים בארצות האסלאם ותרבותם. כחוקר וכמורה הצליח לסחוף בהתלהבותו תלמידים רבים לתחום המזרחנות. היה ראש המחלקה עד שנת1965, ובשנת 1969 נתמנה לראש הקתדרה לתולדות ישראל על שם הרב שוסטר. היה חבר בוועדות ובמוסדות שונים של האוניברסיטה.

בשנת 1968 יסד את המכון לחקר היהדות במזרחבאוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המכון עד פטירתו. מכון זה שם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים שיעסקו בתולדות היהודים במזרח. היה עורך של כתב העת "ממזרח וממערב", שיצא במסגרת פרסומי המכון ומופיע עד היום. לאחר פטירתו התמנה לראש המכון תלמידו וממשיך דרכו אליעזר בשן, שפרסם מחקרים רבים על יהדות המגרב.^[2]

סוף ימיו

בתאריך ו' בשבט תשל"ו זכה הירשברג בפרס בן צבי על מפעל חייו, ואת הרצאתו בטקס הקדיש לנושא: אהבת ציון וירושלים בקרב יהדות המגרב. במוצאי שבת, ט' בשבט תשל"ו, נפטר, והוא בן 72.

פעילותו המדעית

לאחר שסיים את לימודי הרבנות החל הירשברג לפרסם מחקרים בנושאי יהדות. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון יחס האגדה להלכה, בשיתוף עם בנימין מורמלשטיין. בשנת 1931 פרסם מהדורהגרמנית מבוארת ומתורגמת של דיוואן שירי שמואל בן עדיה. ועוד פרסם מאמרים אחדים בכתב העת הפולני למדעי המזרח.

לאחר שעלה לארץ התרכז בקורות היהודים ותרבותם בחצי האי ערב. ספרו הראשון שכתב בארץ ישראל היה: ישראל בערב: קורות היהודים בחמיר וחג'אז מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב(1946).

לאחר הקמת המדינה פנה לנושאים חדשים: הערבים בארץ ישראל והיישוב היהודי בארץ. הוא חקר תופעות משותפות למסורת היהודית והאסלאמית בארץ, כגון: "מקומה של ירושלים בעולם המוסלמי". במסגרת עבודתו במכון בן צבי עסק בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית.

היה פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ופרסם מאמרים רבים בכתבי העת שלה: 'ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה' ו'ארץ ישראל'. ערך את הקבצים ארץ כנרות(1951) וכל ארץ נפתלי (1968).

כתב ערכים באנציקלופדיה המקראית ובאנציקלופדיה העברית, בעיקר בנושאים הקשורים לארץ ישראל. באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית היה עורך המדורים: תולדות היהודים בארצות האסלאם, אסלאם ויהדות, העולם המוסלמי, ערב, ארץ ישראל בשנים 640–1917, ספרד המוסלמית ותימן, וכן כתב למעלה מתשעים ערכים.

בשנות החמישים החל הירשברג לעסוק בתולדות היהודים בארצות המגרב. בארץ ישראל לא היו מקורות ערביים מהמגרב, ואף לא ספרות מקצועית כללית, והירשברג נאלץ לנוד על פני ספריות בארצות אפריקה ואירופה ולהכין מהם סיכומים ומיקרופילמים. בסבלנות ובמסירות נבר באוספי תעודות בארכיונים של מדינות באירופה כדי למצוא את הפרטים הנחוצים למחקרו.

בשנת 1954 פרסם מהדורה מדעית של "חיבור יפה מהישועה" לרבנו נסים בן יעקב מקירואן, והקדים לה מבוא על המחבר ועל תקופתו. במהדורה זו שילב את מומחיותו בתולדות היהודים בצפון אפריקה ובערבית עם בקיאותו בספרות חז"ל, שאפשרה לו לזהות את מקורותיהם היהודיים של סיפורים רבים בחיבור.

בשנת 1955 מיהר הירשברג לארצות המגרב, בטרם יינעלו השערים בפני ישראלים.^[3] הוא ביקר בתוניסיה, באלג'יריה ובמרוקו, וכתב את רשמיו בספרו מארץ מבוא השמש (1957). הירשברג קיווה למצוא שם גניזות, כתבי יד ודפוסים ישנים, שיפיצו אור על ההיסטוריה היהודית באזור זה; חומר כזה לא נמצא, אך מטרתה המשנית של הנסיעה הושגה: לראות את עם הארץ, יהודים ולא יהודים, וללמוד מן ההווה על העבר.

עיקר מחקריו בשנות החמישים והשישים עסקו בימי הביניים. אחד ממאמריו החשובים הוא "מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים", שהתפרסם בשני המשכים בכתב העת 'חורב', 1959, 1960. סיכום של מחקריו על יהודי המגרב וסקירה היסטורית רחבה על קורות יהדות זו כינס בספרו המונומנטלי תולדות היהודים באפריקה הצפונית (1965). גם לאחר פרסום הספר הוסיף לחפש מקורות נוספים שישמשו את המהדורה האנגלית, בעיקר בנוגע לזמן החדש. הוא תכנן לעבד מחדש את הפרקים על יהודי המגרב במאות ה-19 וה-20, אך לא זכה לכך.

ספר לזכרו

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז).

בר הדגיש במאמרו את מסירותו יוצאת הדופן של הירשברג לעבודתו, לתלמידיו ולסגל ההוראה הצעיר: "'שעות קבלה' לא ידע. לעולם היה ביתו פתוח לרווחה לכל שואל ודורש. ואת מבקריו-תלמידיו היה מקבל בסבר פנים יפות, ובלב נדיב העניק להם עצה והדרכה מאוצר ידיעותיו המקיפות" (עמ' לה).

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן.

מצפון סובב את האזור הצפון אפריקאני הים התיכון, וממערב האוקיאנוס האטלנטי, מדרום סוגר עליו ים של חול, הגדול ביותר על פני כדור הארץ והידוע בשמו הערבי : הצַחרַה, כלומר " הלבנה " ; שלוחתו המזרחית צפונית הוא מדבר לוב האמור.

מושג מה על מרחבים ומרחקים ביבשת זו נקבל בעזרת מידות וספָרות המקובלות עלינו. אורך החוף מגבול מצרים מערבה בואך תוניסיה של ימינו הוא למעלה מ-1.600 ק"מ; ומכאן אל אגאדיר3.000 ק"מנוספים.

איזור החוף והרמות שבפנים הארץ, שהיו מיושבים בימי קדם שהגיע זכרם אלינו, משתרעים על שטח של750.000 ק"ממרובעים לפחות. לפי החלוקה המדינית של ימינו נמצאים משטח זה : 100.000 ק"מר בתחומי הממלכה הלובית ; 100.000 קמ"ר בתוניסיה ; 200.000 קמ"ר באלג'יריה ; 350.000 ק"מר בממלכת מרוקו. כל המספרים ניתנו בקירוב, כי בכל מחקר ומדריך גיאוגרפי נמצא הערכות שונות.

מאחורי איזור הרמות וההרים מתפשט בפנים הארץ איזור הערבה, שעל פניה פזורות נקודות יישוב של קבע. אחרי הערבה בא מדבר הצחרה, שבו נעו נוודים ברבריים, אשר היו עולים מדי פעם על הארץ הנושבת.

אם נוסיף על איזור החוף והרמות את שטחי הערבה ואת מדבר הצחרה מגיע לשטח של 6.500.000 קמ"ר בקירוב, שלומר כשני שלישים משטחה של אירופה.

תושבי הארץ הראשונים, החל בסוף התקופה הפרהיסטורית, שנמשכה כאן יותר מאשר בחלקי תבל אחרים ושרידים מרובים ביחס, היו כפי הנראה אותם השבטים שנקראו בפי היוונים והרומאים ; לוּבִּים או בֶּרבֶּרים.

החוקרים שביקשו להגדיר את השתייכותם הגזענית של הברברים על פי סימנים אנתרופופיסיים לא הגיעו לכלל מזקנה ברורה, ולא העלו אלא את הקביעה השלילית, שגם שחומי העור שביניהם, המצויים בנאות הדרום והקרויים " חרתאני ", אינם משתייכים לגזע המכונה כעת " אפריקאני ".

אין כל אחידות לא במבנה הגולגולת ולא בצבע העור, העיניים והשער של הברברים. הדעה רווחת היא, כי הם שייכים לגזע הים תיכוני, אלא שהם קבוצה מיוחדת בתוכו. לשונם של הברברים אינה נמנית עם אחת ממשפחות השפות המוגדרות, אף כי אפשר למצוא בה קירבה למשפחת לשונות בני חם.

ומאחר שלא הגיעו לידינו שום שרידים ספרותיים קדומים בלשון זו, אין כל אפשרות לעמוד על דרכי התפתחותם של הניבים והלהגים הברבריים. רק בדורנו נרשמו בכתב יצירות רוח של הברברים, כגון סיפורי עם וקובצי מנהגים מתחום המשפט והחברה, בלשון ברברית ובאות לאטינית, בעמלם של מלומדים צרפתיים, שביקשו בדרך זו לקיים לדורות את ייחודה הלאומי של האוכלוסייה הקדומה.

הברברים גם לא הנחילו לנו שום מסורות היסטוריות, שום עלילות גבורה, שיספרו מעשיהם של מלכים אדירים וגיבורי מלחמה שבתוכם, כגון חניבעל, מאסי-ניסה, יוגרטה. כל מה שידוע לנו על עברם של הברברים הגיע אלינו ממקורות זרים :

מצרים ( החל מהאלף הרביעי לפני הספירה ), פונים-יוונים, רומיים, ערביים ולאחרונה צרפתים. אין כל ספק, כי עובדות רבות המתייחסות לעברם סולפו וזויפו, ועל כל פנים נמסרו בצורה שלילית, וכך ניתן מקום לצמיחת אגדות שונות על עברה הרחוק של הארץ ועל חדירתם של בני עמים שונים ליבשה.

מתוך ויקיפדיה לנוחיות הגולשים

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיהרומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלטיוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי שלמסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומי. אמנם שוחד ששלח יוגורתה לרומים צינן מעט את הרוחות וגרם לכך שיקבל הסכם שלום במקום התקפה רומית, אך כאשר זומן לרומא כדי להסביר את תנאי ההסכם המלך הברבר התפתה לרצוח יריב פוליטי, ואיבד את כל תמיכתו מרומא. בכך פרצה המלחמה שתהיה ידועה בשם מלחמת יוגורתה.

לאחר תבוסת נומידיה במלחמה עם תפיסתו של יוגורתה (106 לפנה"ס לערך) בשבי, מערבה של הממלכה סופח לבוככוס, מלך מאוריטניה ושאר חלקיה הושארו תחת שלטון הנסיכים המקומיים. מעמדה של הממלכה השתנה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, וכך, ב-46 לפנה"ס, השתנה שמה לפרובינקיית "אפריקה נובה". ב-30 לפנה"ס הומלך לשלטון הממלכה יובה השני, בעלה של קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה, יובה הראשון.

אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

רק בשנת 193 לספירה, תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס, הופרדה הממלכה מהפרובינקיה הרומית ונשלטה על ידי פרומגיסטראט אימפריאלי. לאחר עליית דיוקלטיאנוס לשלטון היא אף הפכה לאחת משבע הפרובינקיות של בישופות אפריקה ושמה שונה ל"נומידיה קירטנסיס". הממלכה החדשה-ישנה עברה תהליך רומניזציה נרחב ועריה הורחבו. בשנת 428 הוונדלים פלשו והממלכה החלה לרדת מגדולתה, במקביל לתהליך מידבור טבעי שעברה.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

האין זה נושא שאפשר להלהיב בו ? עמדתי על כך שהאנשים הממונים על הכספים לא עשו דבר להגדיל את ההכנסות, והוספתי שמלבד הטיפול בענייני המגבית, הארגון וחינוך הנוער, עלינו לפנות לגולה ולדרוש ממנה אנשים.

הזכרתי שקיימת תוכנית של הבאת 50.000 יהודים ממרוקו ללא צורך מיוחד בסידורה קליטה וכספים – אלה דברים בעלמא ואין להם שחר, קרא משה קול, הייתי במרוקו ואני מכיר את המצב.

אין אלה דברי הבאי ! הגבתי, יהודים אלה, או שאנו נוציא אותם בהקדם ממרוקו או שאחרים ידחפו אותם משם. האם היינו מסתלקים עכשיו מהעלאת אלפי צעירים לארץ ? הלא נקבל אותם ברצון ! ואם לא ייקלטו בקיבוצים, בהתיישבות – מדוע לא נצא בסיסמה, שהם דרושים לעבודה ולשמירה ? ואפילו יבואו רק 2.000, על ההנהלה הציונית לקרוא לעם היהודי לבוא לעזרת הציונות בכוח אדם.

ביום 12/04/1954, מסר מר שרגאי בישיבת הנהלת הסוכנות דין וחשבון על ביקורו בחוץ לארץ, הגבתי :

" לפי דברי מר שרגאי, לא ברור אם יהודי צפון אפריקה רוצים לעלות לארץ…..כשד"ר רופין בא לפולין בשנת1939 ופנה ליהודים האמידים בקריאה, שיסייעו ב-3% מכספם להתיישבות בארץ ישראל, לא קיבל אף פרוטה.

אותם יהודים סברו ז, שאין צורך לעלות לארץ, לעומתם היו שסברו שהעלייה היא הכרח ופתחו דרכים בלתי לגליות. יהודי מרוקו יבואו לארץ כשידקרו אותם בסכינים, או כאשר נאחז בציציות ראשם. אני מציע לקבוע ועדה שתבדוק האם אפשר להעביר תיכף תושבי 10 כפרים יהודים ממרוקו לישראל.

בתגובה לדו"ח של ראש הממשלה דאז, מר שרת – 13/04/1954, הצעתי : 1 – מתיחת הגולה והבאתה להתעניינות בישראל ; 2 – ניצול מצבנו כדרבון למגביות ; 3 – התנועה הציונית תקרא לאנשים צעירים לבוא לארץ לתקופה קצרה.

תשובת ראש הממשלה אינה זכרוה לי. לקראת הישיבה של המוסד לתיאום בין הממשלה וההנהלה הציונית 24/04/1954 מערכה שיחה מכינה בישיבת הנהלת הסוכנות, שם אמרתי :

לא תהיה לי אפשרות לדבר במוסד לתיאום ולכן אחווה דעתי כאן. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר יוספטל – גיורא יוספטל– שכל העניינים הציוניים יתבססו רק על הקיים. אני סבור שאם נביא 50.000 יהודים לארץ – והייתי מרוצה לו היו אלה 50.000 צעירים – תשנה הדינאמיקה של העלייה את המצב.

לוי אשכול מעוניין בעובדים לביצוע תוכנית הקמת החוות החקלאיות ומשום כך הוא מציע להעביר את העובדים הללו לחווה. אם כי אינני סבור שהחוות הנן שיטת התיישבות נכונה, ולמרות התנגדותי לפרופורציה המוצעת של החוות בהתיישבות כולה, כדאי לנסות גם זאת.

באותה תקופה היו ענייני ההתיישבות יגעים. העלייה לא הייתה מוכנה ללכת בהמוניה להתיישבות הקיבוצית, ונשלחה בחלקה הגדול, ובעיקר בני עדות המזרח שבהם – להתיישבות מושבית. קשיי הסתגלותם לעבודה היו רבים ואשכול חיפש צורות התיישבות חדשות.

" ניקח יהודי בעל ממון ". אמר אשכול, " נעמיד לרשותו אלפי דונמים, מים , נעזור בהבאת מכונות, והוא יתחיל לעבוד עם כספו " עד מהרה התברר שלא נמצאו פועלים לעבודה בחוות – בשכר נמוך, בשיכון עראי, בשעות עבודה ללא הגבלה.

אז הובע הרעיון להעלות ממרוקו עולים צעירים, בלי כל קרובי משפחה. " חומר " עלייה זה יענה לכל הבעיות שמעוררת צורת ההתיישבות החדשה . יוספטל, בתוכניות הקליטה שלו, הציע הפרדת משפחות, אפילו בין בעל לאשתו ובין הורה לילדיו.

אני התנגדתי להצעה זו בכל תוקף. ראיתי בכך גזירה ואקט בלתי אנושי, שוודאי לא יצלח. אמרתי שבכוחו להחליט על הקמת תור העלייה של בני הכפר אחד שאין בו מקרים סוציאליים, אבל אל לו להפריד בין בני משפחה. בישיבה הנ"ל הוספתי :

" הגיע שעתה של העלייה, והדבר אינו תלוי בחישובים אלה או אחרים. הגיעה שעתה של העלייה מפני שלארץ הזאת נמאס לחיות בלי עלייה. יש מצב פוליטי מסוים, ואנשים כמוני סבורים שעלייה דווקא תיטיב את המצב הכלכלי.

בשום מוסד ציוני לא תתקבל עכשיו החלטה האומרת " לא ". אני מכיר יפה את המציאות שלנו, כך היה וכך יהיה לעולם. לעולם לא יהיה תכנון מראש, לעולם לא יבנו בתים לעולים בטרם בואם, ולא יכינו מקומות למקרים סוציאליים במוסדות המתאימים ויצפו לעולים.

כאשר אין עולים – אין לחת. אנשים חיים עושים את העלייה. אנו יושבים שנתיים בלא עלייה ועדיין לא פתרנו את שאלת קליטתם של המקרים הסוציאליים. מעולם לא קדמו הסידורים הדרושים – לעלייה עצמה……

תמיד תהיה העלייה קטסטרופלית, ואת שיטותינו בקליטה יש להתאים למצב זה, שוב נקים בדונים, אם יהיה צורך בכך. עלינו להכין עצמנו לעלייה בהיקף גדול, הן מבחינה מעשית והן מבחינה פסיכולוגית.

יוספטל הציע הפרדת משפחות. הדבר אינו בא בחשבון ! אשפר לקבוע רק כפר זה או אחר, שמצויים במקרים סוציאליים מרובים לא יהיה ראשון בתור לעלייה. לפי דעתי כבר איחרנו במקצת את המועד. השבוע סופר על בהלה והתרוצצות בקרב יהודי צפון אפריקה.

איך אפשר לדון בהעלאת 400 איש ! אינני מתאר לעצמי שמוסד זה או הממשלה ידונו בהעלאת 400 איש בתקופה זו. נושא זה קשור בצורך הדחוף לחסל שבעה כפרים יהודיים שנשקפת להם סכנה. האם בכך נפתור את שאלת הכפרים שיעמדו בסכנה מחר או מחרתיים ?

אני מציע שעניין צפון אפריקה כולו – מרוקו ותוניסיה – יעמוד על הפרק בישיבת המוסד לתיאום. מן הידיעות המגיעות אלינו מאנשי הקליטה שם יש להסיק על הוצאת כל יהודי דרום תוניסיה. מדובר ב-6.000 נפש ולא 400. משונה הדבר שכל פעם נדון בעלייה של טפטוף. אנו עומדים בפני מבול !

ישיבת ההנהלה ב-13/07/1954. שיחה על המצב הכללי בתנועה הציונית ; על שיהודי אמריקה אינם " ממהרים לעלות ". בישיבה בנושא זה לפני שנתיים אמר שז"ר דבר שלא הסכמתי לו – על יציבות של חיים יהודיים בגולה.

אינני יודע מה יהיה באמריקה. מתוך רבבות יהודי צפון אפריקה באים עכשיו רק 500 יהודים. האם התנועה הציונית יכולה להשלים שם עם המצב הקיים ? מדוע אין מבחינים במתרחש מתחת לפני השטח ?

יוספטל בתמיכת אשכול לא זנחו את עניים הפרדת משפחות ורצו אישור לכך מהנהלת הסוכנות – מבלי לקורא לילד בשמו. כאמור עיבד יוספטל תוכנית להעלאת 400 צעירים – רווקים או אנשים שיופרדו ממשפחותיהם . המשפחות הנשארות יישארו בתוניסיה או במרוקו – והג'וינט יטפל בהם.

התוכנית הובאה בפני ישיבת מליאת ההנהלה, כלומר, בהשתתפות החברים האמריקניים. רתחתי. שני האישים שרצו לפתור שתי שאלות בבת אחת ; להוכיח שיש עליית הצלה מסוימת מצפון אפריקה, ולהמציא פועלים לחוות החקלאיות.

מתי שר ועל מה שר או קונן היהודי במרוקו

היהודי שר בשעות עמלו וגם עתות מנוחתו, שר בהילוכו ושר בישיבתו. לא משום שאין בלבו דאגות וטרדות ולבו אינו פנוי לשירה, אלא משום השירה מרוממתו מעליהן ומסיחתו מהן, זהו טבעו. אף סדרי החיים המסורתיים היקרו לו הזדמנויות להשמיע את שירתו לסוגיה בשבתות ובחגים כסדרם, בחתונות, בטקסי ברית מילה ובחגיגת בר המצוה כהלכתם.

ימים אלה היו לאור באפלה, לזמנים של קורת רוח והתעלות הנפש, מסיבות אלה, ובייחוד זו של שמחת חתן וכלה, נהגו ברוב עם. בהן נתכנסו גם עניי העיר והכפר לסעוד לבם, וכטוב לבם במאכל ובמשתה, הייתה השמחה גואה והצרות היו משתחכחות לשעה.

ואם בימי שמחה ומשתה כן, כל שכן בימי פורענות ותענית. אמנם איש איש וצרותיו, איש איש ושמחותיו, אולם כל צרות היהודים דומות ואחדות הן. כולם נמצאו תחת שבט נוגש אחד, ולכולם אותו אל אחד עוזר ומושיע פודה ומציל, ועל כן הייתה שירת היוצר היחיד, העלום על פי רוב, לשירת העם היהודי היושב במרוקו.

יש ימים של קינה ונהי שנקבעו לכלל, ימי בין המיצרים וימי תעניות וצומות, וראשון להם הוא ט' באב, שבהם נשא המשורר קולו בשירי אבל ומספד, ושי של אבל יחיד, שאף בהם התעטף נפש כל יהודי בהגה עצוב.

ושוב וחוזר חלילה. נחלץ היהודי מן היגון והדאבה אל חגיו במלוא ששונם, ושאון שירם וזמרם, או אז שבו אליו בטחונו ועליצותו הטבעית. בהסבו במסיבותיו הוסיפו לאווירה כוסות הבדולח, בשביל התה המרוקאי המיוחד, אשר הוכן בטקס מענג, והוגש בכלים נאים מעשה חושב ביופים ובפיתוחיהם, על מגש נחושת קלל מנוקד ומקושט.

קשה לדמיין מרוקאי שורשי ומקורי בלי אותן כוסות תה מהביל עם טעם וריח של הנענע או השיבא. ובעת הזאת מי ידמה לו במלכים ? באותה שעה נעלמת וסרה עצבות. לב האיש אינו מוטרד על ידי חשבון הפסד ורווח, חוסר עבודה או אפילו חסרון כיס, אמנם הפרנסה דוחקת ואדם לעמל יולד, אך לא עד כדי הפסד כל שעת שלווה ורווחה.

מקום נכבד בהבעת שירי העם במרוקו והפצתם, תפסו גם זמרים הזמרות והנגנים, אשר העניקו לה תנופת נדודים וחיים. כלי הנגינה המתאימים המקובלים והנפוצים היו ונשארו העוד, הכינור, המנדולינה, התוף ( דרבוקה ), תוף מרים ( תעריזא ) וכמובן הטארא, כלי תיפוף כשוי עור דק חלק ויבש, מתוח היטב על מסגרת עץ דקה ועגולה, בקוטר של שישים סנטימטר בקירוב.

זמרים ופייטנים ידועי שם בעלי קול ערב, אשר היו בקיאים בסוגי השירה על פי סגנונה ומשקליה, הפליאו לשוררה ולהעניק לה מימד רב עניין, שסייע לה להתפשט ולהתחבב ולהשתמר בכל אתר, וכל בני הקהילה שופעים עליצות, התמוגגות וזחיחות הדעת.

זמרים מפורסמים נודעו גם בחיבור וגם בשירה, ובעשרות השנים האחרונות ( ולפחות בחמישים השנים האחרונות עד שנת 1970 ) הפליא לפייט ולשיר, נעים הזמירות רבי דו בוזגלו ז"ל, גאון השירה והפיוט של יהדות מרוקו, עליו נאמר " רבי דוד בוזגלו שהיה ענק השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיצרי כל לכי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה.

הוא עיטר את השירה הזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו. בימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות, ונתחבבה יותר ויותר על קהל שומעיה. ואולם גם זמרים ופייטנים אחרים היטיבו ומיטיבים לזמרר בקולות גרונם, רק שבכל מקום בו נשמעת שירה זו, הומה אנשים חרוצים וזריזים, חובבים ואוהבים הבאים להאזין. בשעות אלה נמלא הלב גילה ורננה, והתוגה מחפשת לעצמה מפלט מזה המקום.

על משקל אמרה נודעת אפשר לאמר כי יותר מששמרו יהודי מרוקו על שירתם הפולקלורית, שמרה היא עליהם מפני רפיון וניוון. היחס אליה מכובד, וכן גם נשאר כיום במידה ניכרת ונרחבת, שהרי היא נוצרה כדי לעודד את היהודי באשר היה, כדי לחזקו ולשעשעו ולהסב לו הנאה.

גם במדינת ישראל המתחדשת, ממשיך הוא לשמור לה אהבת נעורים, שכן ליוותה אותו בגלותו ובלכתו במדברות ובתקופות שפל ובשנות הזוהר, בבחינת " זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".

מכאן שלא נשתכחה ולא רפתה ולא הועם זיווה בשום זמן מן הזמנים. היא ששמרה על איש המגרב מפני שעמום וטמיעה, ומפני רעייה בשדות זרים, כי מילאה כל חלל ריק. גם כיום בחביוני הלבבות, עוד דולקת להבתה ומפיצה אורות רבים, אפילו על בני דור ההמשך בישראל היא נוסכת מיופייה מנעימתה וממקצבה, וזוכה להערכה, לחידוש עלומים ולאהבת רבים רבים.

להקות זמר שונות מאמצות את מנגינותיה, וגם כלי הנגינה מפריחים ממיתריהם צלילים ספוגי הערצה ליופייה.

השירה העממית לסוגיה.

לשירה העממית במרוקו יש סוגים אופייניים, כגון שירי אהבה, געגועים, עלילה, השתפכות הנפש, תוגה, אמונה משיחית ועוד. שירים אלה נתקבלו ומשמשים בהזדמנויות שונות ומתאימות רקע לאופי האירוע. ואולם חשובים לענייננו הסוגים, שאף הם כמובן מקורם בשירה המוסלמית, אבל הם זכו לשימוש שכיח יותר דווקא בקרב היהודים כגון שירי אהבה ועלילות, ועל כולם קיימים סוגים המיוחדים ליהודים בלבד בשל לאומיותם ( ייחודם הלאומי שנתגאו בו וסבלו ממנו ) ובשל דתם.

אלה השירים המושרים עד ימינו בפי יוצאי מרוקו בערגה ובלהט, בזכרם את ההווי והאווירה המיוחדים בארץ מוצאם.

חלק ראשון

שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.

במסכת מנהגי יהודי מרוקו בולטים בייחודם ובצביונם הטכסים והנוהגים הנהוגים באירועים החגיגיים המשפחתיים. לא היו אלה שמחות שצמחו מתוך שגרה, אלא הן התקיימו מכוח מסורות מקובלות מושרשות ומובהקות, והיו לנכסי צאן ברזל תרבותיים פולקלוריים בבחינת " עץ חיים היא למחזיקים בה ", תורת קבע הנהירה לכל משפחה, ויש לקיימה באדיקות לכל דקדוקיה ופרטיה.

ברוב קהילות מרוקו אף נשתרש פחד דמיוני, שמא חלילה יתרחש אסון כל שהוא אם לא נתקיים מנהג זה או אחר או פרט זה או אחר נגדע. המנהגים המוגרביים המבוטאים בשירים אלה, בחלקם הושפעו לא מעט גם מאופיו של הפולקלור המוסלמי המקומי, למעט, כמובן, הצד הדתי.

שמירה קפדנית של מנהגים אלה הביאה לליכוד התא המשפחתי, ומכאן לשימורה של הקהילה בכללותה. על כגון אלה התבססה החברה ונמנעה סכנה של חוסר תוכן רוחני נטול חוויות רגשיות. מעט מאוד חומר עיוני נשאר בכתובים, ורובו של הווי זה הועבר כמקובל מפה לאוזן וממעשה למעשה.

ההקפדה על הכללים בכל אירוע, ללא סטיה ימינה או שמאלה גרמה, אפוא, להישרדותו והמשכיותו עד זמננו אנו, אם לא בשלמותו הרי בחלקו הגדול. ברם, לא הכתוב בספר זה ממצה את היריעה כולה, ובהרבה ספרים על המורשת מצויים פרקים עלי בהרחבה יתרה.

ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר ובסביבה מפותחת יותר, כן היו נכסי תרבות חייה מרובים ומפוארים יותר. והיפוכו של עניין ככל שהקהילה קטנה, מרוחקת ומנותקת יותר ממוקדי תרבות והשכלה, כן קטנים בכמות ושונים באיכות אופני המנהגים, עד כדי תלישותם מנורמות מקובלות של חברה פתוחה ומפותחת, וזאת בשל תופעות שונות אשר לא נמצא להם הסבר מספיק ומניח את הדעת.

המנהגים נבדלים בעיקר עלפי שלושה אזורים אופייניים : צפון מרוקו, מערבה ודרומה ( באזורים הגובלים או רובים לסהרה ). כל אזור שמר על זהותו, ואף גרם להתבצרות בתוך מנהגים, ורק לעתים רחוקות ידמה יישוב אחד לשכנו הקרוב אליו, במנהגיו ובאופני ביצועם, ואף שי שינויים מפליגים. אולם הצד השווה שבהם, הוא היסוד התכסי שלא יחסר בכל השמחות הללו.

הלידה וכמיהה לצאצאים.

פרק זה בחייו של כל אדם ובמיוחד אצל היהודי, יסודו במצוות פריה ורביה. היהודי הדתי המשכיל, וכזה היה הרוב המכריע במרוקו, היודע תורה ושומר חוקיה, ואף בור ועם הארץ, שולם שמרוה בנאמנות, לקיים את דבר הפסוק " כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה " ( ישעיה מה, יח )

היהודי המלומד והמדקדק יותר הפליג, ובהסתמך על הפסוק " אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר יראה ה' " ( תהלים קכח, ג-ד )

האשה הצייתנית קיימה הלכה למעשה, את שאיפתה הטבעית, לראות בחיקה את תינוקה מחמד לבבה, ונשאה באהבה את דברי הפסוק הגוזר עליה מאז חטא קודמתה מיי בראשית : " הרבה ארבה את עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים " ( בראשית )

ואילו החתן למן ליל הכלולות נשא את לבו לראות פרי בטן עד מהרה, צאצא למען ההמשכיות המשפחתית, לקיום הרצון לדאוג לגידול משפחתו להמשכת שמו ולשמחתו. ולא חלפו ימים רבים מליל הנישואים, וכבר החלו הרינונים אם הרתה בת פלוני, ומשהבחינה העין בהריון המיוחל, ועם חלוף החודשים, גברה הציפייה ללידה, ועמה המאווה המפורש שאכן ייוולד בן זכר.

עזה במיוחד הייתה התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה הילוד הבן הבכור ראית האון, למען יגילו וישישו בן האב והסב. אך אם לרוע המזל נולדה בת, הרי הרוח נופלת, ובמקרים רבים מופרת השמחה ( תופעה זו הלא נפוצה גם בקרב עדות ישראל האחרות ), עד כדי כך שתוצאת הלידה אינה זוכה לכל פרסום.

ולא פעם נגררים אחריה מריבות ויחסי טינה בעיקר בין הכלה לחמותה. שהרי החמות הופרה ציפייתה, והאכזבה הופכת אותה עגומה, אף יותר מהאב הצעיר עצמו. ואולם עם חלוף הימים תזכה הבת אף היא לאהבה.

ומדוע כל זה צריך לקרות ? לרגשות פתרונים. ואולם כאשר המיילדת מכריזה כי הנה נולד בן זכר, או אז פורצים אוצרות השמחה, ואין סוף לקריאת הגיל ולהמיות הלב הפתוח. קריות, יו, יו, יו מסולסלות נפלטות מגרונות הנשים ומהדהדות למרחקים. הבית כולו לובש המולת חג.

הרצים יוצאים דחופים לבשר הבשורה לקרובים, שליחים רכובים על גב בהמה משרכים דרכם אל הכפרים ואל העיירות הרחוקות, כדי לבשר ולהזמין הורים וידידים לבוא ולחוג את המאורע. בכפר עצמו מתלחשות הנשים ואומרות זו לזו בפליאה : פלונית בת פלונית, נישאה אך לפני תשעה חודים, וכבר בן זכר לה, בן פורת יוסף !!! יבורך האל !!!!

מרגע היוולדו נשמר התינוק מכל משמר, הוא ואמו יולדתו מכוסים מתחת לאוהל קטן, עשוי מיריעות בד קל, מעין מסתור המבדיל אותם ושומרם מעינים בלתי רצויות, והעיקר מעינם הצרה של אנשים לא הגונים ובלתי נאמנים, אשר חודרת ופגיעתה קשה.

כדי להישמר מאלה ננקטים אמצעים שונים לשמירה והגנה מיוחדים מסרתיים בדוקים וקפדניים. ואולם לא רק מפני עיני בשר ודם צריך להיזהר, אלא גם ובעיקר מפני מזיקים ומשחתים רעים שלא מן העולם הזה, הלא הם המכשפים והמכשפות, אשר אולי יש להם חשבונות ישנים עם החתן והכלה, יהנה הגיעה השעה היפה לבוא חשבון, להטיל עין, לפגוע ולברוח.

שעל כן מצוּוים על אמצעי השמירה והזהירות, כמתחייב מן המנהג מדורי דורות. מיד, מוציאים שקיקים המכילים עשבי רפואה ואבקות שונות לקטורת כנגד עין הרע, והם מוצמדים לצוואר התינוק. בשקיקים אלה שמים על פי רוב צמחים מיובשים, שנבדקו ונחקרו ונמצאו בעלי סגולות מעולות. קונים אותם אצל ה " עטטאר " ( מוכר התבלינים וסמי רפואות ) או מוצאים אותם מוכנים בצרורה השמור של הסבתא, וביניהם עשב " זזעטאר " ( אזוב ) " לכברית " ( גפרית ), " לפאסוכ ", זוקנני ", זזאווי ( מיני שרף ).

ועיקר העיקרים " לחרמל " ( צמח בר רב שנתי, עלוותו מרה מאוד, פרחיו לבנבנים צהבהבים, ומניב זרעונים כתומים או שחורים ). את הזרעונים מעלים באש גחלים כדי למרר חיי השונאים, וניפוצם על ידי שריפתם נקרא " תפרקיע לחרמל ", לאמור, ניפוץ החרמל. מובן מאליו כי פעולה זו היא מעשה המסמל ניקור עיניהם של אויבים ושאר מזיקים, מרעין בישין בעלי עינא בישא, וכמובן הכל נגד עין הרע.

צורת יד בחמש אצבעותיה, עשויה נחות וצבועה בפיח, תלויה במקום בולט, נושאת מטרה ברורה. יש ומורחים את כף היד בפיח התנור, ומטביעים צורתה על קירות הבית, אך בעיקר בסביבת היולדת והתינוק, אשר זוכים לטיפול, פינוק ויחס מיוחד.

את שבעת הלילות שלאחר הלידה מבלים באכילה, שתיה ושירה בערבית עממית הנקראת " לערוב " ( עממי ). השירים סובבים סביב האהבה לתינוק הנקרא " מוממו " ופירושו " בבת העין, אישון העין. שירים אלה מושרים לכבוד היולדת והמיילדת ולא רק לתינוק בלבד, והם מדברים בציפיות אשר המשפחה וההורים תולים בתינוק ומייחלים לו לכשיגדל ויתבגר.

יתר הזמן עובר בשיח וסיפורים עממיים. מנהג זה נקרא  "תחדית". יש אומרים שהמלה נגזרה מהמלה הערבית " תחדית " ( לשוחח ). אולם יש אומרים כי אכן המקור " תחדיד שזורה בו גם המלה " חדיד " (ברזל). מיום הולדת התינוק ועד ליום הגדול ל ברית המילה נשארים אנשים ונשים ערים ללא תנומה בקירבת התינוק, כדי להגביר עליו השמירה ולמנוע התקרבות והתבוננות של גורמים מפוקפקים ועוינים, ובעיקר "ג'נון" (שדים ושוכני עמקי האדמה ).

וכיצד יוכלו להישאר שבעה לילות ללא שינה ולשמור על עירנות ? הם לשם כך שרים ומשוחחים ועוסקים במלאכת " תחדית "