קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.
" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי, הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם. ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.
ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.
יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע.
והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.
ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה.
וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.
כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ". הועתק לתרבות מרוקו
דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.
תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.
כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות
לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה.
לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.
בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.
הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.
אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.
אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים
בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.
היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.
לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.
וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.
אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.
סוף פרק " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו.