תקרית פטי ז'אן…קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה – ירון צור פטי זאן 2

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100 נפש. הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר