מורשת יהדות מרוקו

10 – תקנות להגבלת מותרות – הרקע החברתי וההלכתי.

 

בשנים האחרונות הופנתה תשומת לב רבה במדינה לבעיית הפער החברתי והכלכלי. מצד אחד שכבות של משפחות ברוכות ילדים, אשר חיות בתנאי קיום ודיור נחותים, ומצד שני שכבות נוצצות, אשר מרבות בפאר, בבזבוז ובתפנוקים.

 

ההנחה הרווחת היא, כי הפער הקיים היום בארץ הוא תוצאה של העליה ההמונית מארצות האסלאם, אשר התקשתה בהסתגלות כלכלית וחברתית בארץ, נוכח התחרות הנדרשת ממנה עם בעלי השכלה גבוהה יותר, שרובם עולי אירופה וארצות הרווחה. הפער הוא אפוא, תוצאה של עקירה והגירה ומפגש של שתי תרבויות כשאחת חזקה מזולתה, והחברה שבאה מהמזרח ומהמגרב נחותה בהישיגיה הכלכליים ובמעמדה החברתי. האמת היא כי קיטוב חברתי וכלכלי קיים בכל מקום עלי אדמות, כולל בחברה היהודית, גם במקומות בהם יהודים חיו דורות, ולא נאלצו להתמודד עם מציאות כלכלית וטכנולוגית חדשה. הפסוק " לא יחדל אביון מקרב הארץ " התקיים בכל אתר ובכל זמן.

 

כדי להקהות את חוד הפער במידה מסוימת, יזמו מנהיגי הציבור וחכמים תקנות להגבלת מותרות שחייבו גם את העשירים, שמטרתן הייתה בין השאר למנוע הראוותנות המנקרת את עיני העניים ועלולה לאץ אותם להיכנס למרוץ ולתחרות על מנת שיושוו לבעלי היכולת, וכך ישקעו בחובות או יפלו למעמסה על לציבור.

 

בדור הזה במדינה לא שמענו כמעט התייחסות של גדולי התורה לתופעת הקטוב החברתי, הבזבוז, המותרות והתוצאות השליליות אשר עשויות לנבוע ממצב זה. ובמידה שנשמעה דעתם של גדולי ישראל, הרי אגב אורחא ובקול ענות חלושה, כגון בברכת ערב ראש השנה. קיימת הרגשה בציבור, כי היהדות הדתית ונושאי דגלה, רואים את תפקידיהם בשטחים הקשורים בעיקר בדיני אישות, שבת, וכשרות, והנושאים החברתיים האנושיים, הם מחוץ לתחום עיסוקם של גדולי ישראל, כביכול אין התורה וההלכה מתיחסות לנושאים אלה.

 

באביב תשל"א, פירסמו עשרה רבני בני ברק דעת תורה בן חמשה עשר סעיפים, אשר בה נדרש ציבור יראי ה' לצמצם במותרות הקשורות בסעודות מצוה, אין לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, אירוסין וכו… באולמות, ויש לצמצם במנות המוגשות לאורחים.

 

מצויות תקנות בקהילות אירופה ובמזרח התיכון, החל מימי הביניים באשכנז, בספרד במאה הט"ו באיטליה החל בראשית המאה הט"ו, בקהילות מגורשי ספרד ברחבי האימפריה העותמאנית מן המאה הט"ז ואילך, בעיקר נגד לבוש מפואר ותכשיטים. בקהילות המגרב החל במאה הי"ז עד תש"ט. באירופה המזרחית החל במאה הט"ז.בגרמניה, מוראביה, צרפת, הולנד, ובתימן במאה הי"ט. יש תקנות המפרטות בפירוט רב, מה מותר ומה אסור, ובאילו תנאים ועל מה חלות התקנות, ומהן הסנקציות למי שמפר אותן. היו מקומות בהם תקנות אלה פורסמו יחד עם איסור משחק בקלפים, ריקודים משותפים בין גברים ונשים, כיוצא בזה תופעות חברתיות בלתי רצויות.

 

התקנות המפורטות הראשונות, הם שנת 1416 – 1418 בעקבות כינוס של ממוני קהילות רומא, פדואה, פירארה, בולוניה, רומניה, וטוסקנה, בבולוניה ובפורלי. אלה קיבלו על עצמם שורה של תקנות להגבלת מותרות בלבוש ובסעודות, למשך שמונה שנים. כינוס זה הוא אחד התקדימים הראשונים למוסד בין קהילתי, שדוגמתו מצוי בפולין ועוד ארבע ארצות, וכן בליטא, שבכינוסיהם נתקבלו החלטות מסוג  זה בהיקף בין קהילתי. אך לרוב הוסכמו הסכמות כאלה על ידי הקהילות באופן עצמאי.

 

על אלו סוג מותרות חלו ההסכמות ? רובן מתייחסות לשני תחומים אלה

1 – לסעודות בשמחות משפחתיות ואבל.

2 – לבוש מפואר ותכשיטים.

 

התקנות הדנות בסעודות, מטרתן לבטל או לצמצם את מספר המסיבות הנהוגות לפני הנישואין ואחריהם וכן בברית מילה וחגיגה בשם " אלכתאיים " שהייתה נהוגה על ידי יהודי מרוקו לפני חג השבועות לילדים בהגיעם לגיל חמש . לגבי סעודות שהן סעודות מצוה נקבעו המספרים המרביים של המוזמנים, אשר נעים מעשרה עד עשרים וחמשה, ובמקרה יוצא דופן, אצל אדם אמיד, עש ששים.

 

תעודה מספר 67 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

 

תעודה מספר 67- מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה -קהלות צפרו כרך א'

התצ"ה-1735

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא חעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה.

ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דההינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. ( אלכתאייב ) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים )

דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו.

ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס.

ומה שהסכמנובעניין האכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס הנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים ( ל"ד בימי העומר ) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

 

 

זאת נוסף לאורחים מחוץ לעיר, קרובי משפחה, והמשמשים בקודש כמו הרב, החזן ועוד. מספרם של אלה עשוי להיות גדול. למשל בהסכמה בהלברשטט בקשר לברית מילה, נאמר כי נוסף חעשרה רשאים להשתתף בסעודה, סנדק, מוהלים, שלושה פרנסים, אב בית דין וראש אב בית הדין או אחד מהדיינים, הבלן, השמש, הרופא ותינוק הדורש של סעודת הברית והמלמד שלו ואורחים מבחוץ. בתקנות פורלי בשנת קע"ח, למשל, נאמר כי לסעודת החופה יוזמנו רק עשרה גברים, עשר נשים וחמש הערות. מספר הנשים גם במקומות אחרים היה בדרך כלל מוגבל. בניקולשבורג לא הוגבל.

10 – תקנות להגבלת מותרות – הרקע החברתי וההלכתי.

עמוד 163

 

 

ט. כמוהר״ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

 

רבי אלעזר הכהן מרבני מוגדור. אביו, רבי משה, היה רב חשוב והוא מכונה כאן: ״אישי כהן גדול״. רבי משה הכהן, היה חתנו של אחד מגדולי רבני מוגדור, רבי דוד חזן(או רבי דוד בן לחזאן), המכונה כאן ״המלך״, אשר ישב בדין עם רבי חיים פינטו הגדול, עליו נאמר ״שלא נהנה מימיו אלא מיגיע כפיו״. רבי דוד בן לחזאן כיהן ארבעים שנה בבית הדין הנ״ל ובאחת מנסיעותיו למראכש נפטר פתאום בט״ז באב תקצ״ג(1833) ונקבר שם ליד רבי אברהם אזולאי(ראה מ. עמאר, ׳מעט מים׳ לר' יוסף כנאפו, עמ׳ 35-34). רבי משה הכהן היה חוטר מגזע רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בן עטר מחבר ׳אור החיים׳(ראה מלכי רבנן עמ^׳ לד׳ ב׳).

 

הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד קַלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

צִיּוֹן לְנֶפֶשׁ הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה כֶּתֶר כְּהוּנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה

אוֹהֵב צְדָקוֹת וְרוֹדֵף חֲסָדִים רַחֵם רַחֲמָתַיִם

גֶּזַע אֶרְאֶלִּים וְתוּ־שִׁשִּׁים רַב סַבָּא

5. הֶחָכָם הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת וּבְדֵעוֹת

כמוהר״ר אֶלְעָזָר זַ״ל

בֶּן לאו״ץ הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצַר עֹז וּמִגְדּוֹל

חָתָן הַמֶּלֶךְ הרה״ג מעו״מ

10 .הַמְּקוּבָּל הָאֱלֹקִי הַמְּלוּמָּד בְּנִסִּים

כמוהר״ר דָּוִד בֶּן חַזָּן זלה״ה

לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

חֹטֶר מִגֶּזַע הַגָּאוֹן הַמְּפֻרְסָם מָאוֹר הַגּוֹלָה

רַבֵּנוּ חַיִּים בֶּן עָטָר הַזָּקֵן זיע״א(מעי״ת סָאלִי)

15. שָׁבָה רוּחוֹ אֶל אֵל

יוֹם א' בש״ק וְהָיְתָה מ״ך

מָחֳרָתוֹ יוֹם ר״ח אִיָּר שְׁנַת תרצ״ח לפ״ק

ת.נ.צ.ב.ה.

• 30 Avril 1938

 

1המקום… הוא: הפתיחה של הכתובת מיועדת לפוקדים את ציון הקבר, שינהגו כבוד בזמן שהותם ליד הקבר של המנוח. על פי שמו׳ ג,ה. 2. המנורה הטהורה: דימוי המנוח למנורה שהייתה בבית המקדש שכולה זהב טהור, כר המנוח היה מלא חוכמה ותורה, זד וטהור ומאיר באור תורתו. כתר… תורה: המנוח היה כוהן וגם היה גדול בתורה, ולכן זכה לשני כתרים. 3. רחם רחמתיים: על פי שופטים ה,ל. וכאן הליץ במובן רחמנות. פעולותיו אלו היו שלא כמקובל, אלא במידה כפולה ומכופלת, וזאת מרוב רחמנותו ואהבתו 4. גזע אראלים ותרשישים: נצר למשפחה בעלת ייחוס רם והשפעה רבה בעולם התורני. רם סבא: המנוח היה זקן מופלג 7. בן… ומגדול: אביו של המנוח, ר משה כהן, אף הוא היה מעמודי התווך בקהילה בתחום הרוחני והדתי וזכה לכבוד גדול. 8. אישי כהן גדול: בלשון זו פנו אחיו הכהנים אל הכהן הגדול ביום הכיפורים, כמוזכר במשנה יומא א,מ״ג ועוד. וכאן הליץ זאת על רבי משה הכהן משום הכבוד הרב שרחשו לו. 9. חתן המלך: גם בכינוי זה יש בו משום הערכה וכבוד לאביו של המנוח שהיה חתנו של ר׳ דוד בן חזן המכונה כאן'מלך׳. מעו״מ: מעוז ומגדול. 10. המקובל… כנסים: המנוח היה מקובל גדול, קדוש ובעל מופת, וניטים נעשו על ידו תדיר. 11. כמוהר״ר דוד בן חזן: רב ודיין בעיר מוגדור, מוכר גם בשם ר׳ דוד בל-חזן, חי ופעל בתקופה של ר' חיים פינטו ואף חתום על כמה פסקי דין אתו (ראה בן נאים, מלכי רבנן, עמ^׳ כה,א). מסופר עליו שהיה לומד לאחר חצות עם אליהו הנביא והיה ממית עצמו באהלה של תורה(ראה י. בן עמי, הערצת קדושים עמ^׳ 51). 12. לא… במשה: ציטוט מהפיוט יגדל אלהים חי. ביטוי כבוד והערצה לאבי המנוח שהיה גדול שלא קם כמותו. אשרי יולדתו: ביטוי המבקש להאדיר ולשבח את אמו של הילוד הזה שהגיע למה שהגיע, ובעבורו תזכה לשכר גדול מאת ה׳ האם והילוד שזכה לגדולה. ראה משנה אבות ב,ח ;רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולךתו׳. 13. חוטר: ענף חזק. עפ״י ישע׳ יא,א. 15. שבה רוחו: ביטוי להסתלקות הנשמה ורוח הנפטר הצדיק שתשוב רוחו אל האלהים אשר נתנה. 17. שנת תרצ״ח: היא שנת 1938 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-ט. כמוהר״ר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן -הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה

עמוד 57

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…"

רבנו-אור-החיים-הק'

(דברים. כו, א).

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,

 

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,

 וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,

 וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"

(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).

 

בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):  

 

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

 וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

 

פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר

המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):

 

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:

 

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

 כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),

 

ופירט אותה להם במצוה זו

כולה – לגבולותיה ומצריה…

והראיה שזו מצוה,

אומרו יתעלה בענין המרגלים:

'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,

 

עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).

 

אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.

על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,

 

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

 

בדברי הרמב"ן,

ישנם שלושה חלקים למצוה:

 

א. כיבוש הארץ וירושתה,

ולא תהיה בידי אומה אחרת.

ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.   

ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.

 

מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):

 

"כל הזמנים שווים למצוה זו,

וכן מבואר בכל הפוסקים

ראשונים ואחרונים".

 

"ישיבת ארץ ישראל, שקולה

כנגד כל המצוות שבתורה".

(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).

 

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):

"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).

 

וכן פסק הרמב"ם

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).

 

רבים מהאחרונים סוברים,

שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:

"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).

 

וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).

"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…

 

כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

 

רבנו-אור-החיים הק':

אומר שישיבת הארץ,

היא מצוה כוללת כל התורה.

לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).

 

"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,

 

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)

 

וכלשון קדשו:

"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו  'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.

צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

 (כתובות קיא ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר בראש פרשת  'כי תבוא':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…

ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:

 

אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.

והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.

שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.

שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.

רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".

 

הרב יששכר שלמה טייכטל

(אם הבנים שמחה"), אומר:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,

מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,

 

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):

"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

 

ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.

 

בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.

 

וכן "אבני נזר",

(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),

הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.

דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.

 

גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.

 

 וכך מסכם את תשובתו:

"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".

 

בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".

הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.

 

הארה והערה:

 

השבח לבורא עולם,

הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,

לכבוש את ארץ ישראל וליישבה

 מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.

 

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,

רחבה היא מיני ים,

והשתדלנו להביא בעיקר,

את תמצית הדברים.

 

 

 

 

פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים

יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

פענח, פרום׳ יוסף שיטרית

רסימה עלא צוירא

האדו גיר קטאעי די רפדת מן ואחד למצחאף די כתב בידדו ואחד ר׳ יוסף די מא כא נעארפס יסם פאמילתו. זברט פיה באס צולטאן סידי מוחמד בנא צוירא עאם 5520 וחב באס בלאדנא צוירא תכון למכ׳יירא ולקבירא פלביע וסרא דלמארוק. קואנסא זאו יסכנו פיהא ורבי שימויל בן ר׳ יוסף סומבאל עטא ראיי לצולטאן באס יסררף פהאד לבלאד זדידא האדוף ליהוד די כאנו סאכנין בעדאף פדיאבאת, קדדאם סי מגדול, והאדוף ליהוד מא חבבוס. צולטאן עטא לורדין לעסרא דלפאמיליאת לקבאר למכיירין דליהוד די כאנו דאף לוקת באס יציפדו כול וחדא וקיל מן לפאמיליא דיאלהום, ואחד מן אולאדהום די יחלל דאר דלביע וסרא קבירא פלבלאד. נאס די זאו יסכנו פצוירא די הומאן פליסטא די ר׳ יוסף הומא האדו: רבי שימויל סומבאל צאפד כ׳וה תאזר אברהם מן ר׳ יוסף סומבאל למספ׳יוי; תאזר אברהם מן תאזר יהודה קורקוז די אספי צאפד לצוירא בן כ׳אה, כאן הווא בְּעְדָאךְ וכיל דיאלו פמרראקץ, כאן יסמו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוז. תאלת די זא לצוירא הווא ר׳ סללאם לבחר די יסמו דילמאר למרראקסי. ומנוראה זא תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו לגאדירי. זא תאזר יהודה בן הנגיד ר׳ שימויל האליוי רבאדי למכנאסי. וזא תאזר מוזיז אבודרהם תיטואני, ותאזר דוד בן מוזיז פיניא לגאדירי, ותאזר אברהם בן ישועה האליוי א[ב]ן סוסאן, ותאזר מוזיז בן החכם הסאלים ר׳ יהודה אנאהורי. ולכ׳רי הווא תאזר יוסף בן עדדי דיליבאני סריקי למספיוי.

צולטאן עטא דואהר להאד תזזאר כולהום ועטאהום דיאר פאס יסכנו ויביעו ויסריו; ועטאהום עבד ומראתו לכול ואחד, וזוז מכאזניייא לכול ואחד. ועטא לורדין ללומאנא באס יסבקולהום לולוף דלמ[ת]כאל דדהב. והאד דזזאר די כאנו כאמלין נאס דזזאר פעמרהום, לפאמיליא דיאלהום עטאו עליהום סיגורו עלא עסר סנין, סכנו כאמלין פלקסבא באין דאר דדיואנא ודאר למכ׳זן. ועטאלהום קבוד קביר וצלו הומא אולאדהום ולאד ולאדהום תקבראנייא קבירא. ולכלמא דיאלהום כאנת כלמא דלחדיד. מא כאן גיר מולאי ליאזיד ימח שימו די חב ידדרהום [! ידררהום], ואלאיין כופאנית שי״ת דיאלהום פכיתהום כאמלין מן ידדו. מעא האד נאס לעזאז די הומא לוולין דלכיהילא זאו בסחאל דלכדאמא יהוד ומסלמין די כאנו יעאונוהום. ומן זואיה אוכרין בסחאל ובסחאל די ולאד עמאמהום די תצאפדו לבלאד נצארא, לליבורנו או ללונדריס, ולאמסתרדאם, למרסיליה, זברלטאל וזיד וזיד. וכאנו נית פדזאיר. מנוראהום זאו דאר אביטבול, ודאר בן מכנין, ודאר זאגורי, ודאר אפריאט. וזאו נית מנורא לכליאן דאגאדיר דאר תאזר חיים גידאלא, די כאנו בזאפ מנהום פאמסתרדאם, ודאר סממאנא, דאר פינתו וזיד וזיד. דדייאן לוולי דצוירא כאן רבי יחיא אפלאלו דאגאדיר. ודזזאר דנצארא מא כאנו יתחררכו גיר בלכלמא די האד נאס, ובסחאל ובסחאל דלמאצארייא דליהוד תמססרו, עלא קיבאלת צוירא רזעית למרצא לקבירא די כאמת פהאד לבלדאן. וכאנו לפאפוריס כא יזיוהא מן לבלאדאת כאמלין וירזעו עאמרין בנחאס, ריוס דנעאם, תבר, ללוז, זלד, צופא, לבג׳אל, ונית סי מררא סעיר ולקמח וזיד וזיד. זאו דאך לוקת דאר עכריס מן ליבורנו, ונית דאר כהן סוללאל דזרמון, ודאר בוזנאח. ולבלאד רזעית בלאד דליהוד, וחתתא ליום נהאר שבת מא כאין לא ביע ואלא סרא פחתתא מודע. ונאס כאמלין יכונו יהוד מסלמין או נצארא כא יסתראחו מן לכ׳דמא דזמעא כאמלא. לבלאד תעמרית בצלאואת מזיאנין, וליסיבות עאמרין בלחכמים ותלאמדא דיאלהום.

כאנו הנא דאר אביקסיס, דאר לילדאג, דאר בן סאעוד וזיד וזיד. לקבאר דליהוד דאר סומבאל, דאר קורקוז ודאר אפלאלו, די צולטאן כאן יחבב בזזאפ וכאן יצאפדהום עלא סגולאתו כאמלין. האד ננאס זאבו לכיר קביר לבלאד. ר׳ יוסף קאל באס לכתרא דננאס כאנו עאיסין פלכיר, וקאל באס מאסי גיר עאיסין פלכיר, וקאל יאכלו טעאמאת למכיירין; כא יסמעו כול נהאר פליל וכא ילעבו למוזיכא למכיירא עלא קבל כאנו יעארפו צנעא ולאלא דלאנדלוס לאצילייא. כאנו כא ילבסו למלפ׳ למתואלב ויללבסו[!] ללנאסאהום לחראייר ברוכאדו וילבסולהום דהב וזוהור ויזזינוהום[!] בלחזאר לכ׳ודרין פחאל ללוז ולחזאר לחומרין. ומאסי גיר האד לכיראת ענדהום, כאנו חאכמין וקאבדין דין; כאיפין שי״ת ומזהדין פדינהום בזזאפ׳. כאנו חכמים ויעללמו לבסחאל ובסחאל דתאלמידים פלישיבות, ויקראו נהאר עלא נהאר תורא קדושה די כללאולנא זדודנא. כאנו יעמלו לפיוטים עלא לכבוד דיאלהא, ונדרים עלא לכאבוד דצדיקים. בסחאל ובסחאל כללאו בכט ידהום האד לחואיז למתעזזבין, ושי״ת עאוונהום דימא, ותריכהום צאפייא.

כאנו חנאן וכאנו יעאונו למצטורין ויעטיו לדראוס וליתימות. דראוס כאנו כלאל מן סבתהום, ודיארהום מחלולין דימא לדיאפ׳. כול ואחד כאנת ענדו פדארו דויירא לחכמים וצדיקים. זאדו עלא דיארהום דיאר אוכ׳רין בלכלמא דצולטאן.

וצולטאן בראצו הווא די כאן יתסג׳ל בסגולאתהום, חתא קאייד ואלא באסא מא כאן יסאטר עליהום, גיר צולטאן בראצו. הווא מולאי דריס כאן בן עמם צולטאן וחביבו אוזיר דיאלו, מא סוגר ואחד נהאר יחכם טרפ’ מן ואחד דאר באס יכבבר לקסר דיאלו. דארו כאנת תעטאת ותבנאת לואחד מן דזאר דצולטאן, יהודי מן לקבאר. לקאייד בן עאמארא חבב ואחד נהאר יסרי דאר די ואחד מן דדזאר דצולטאן, והאדאך תאזר מא חבבס יביע דאר ואכא ארדהא כאן ארד למכ׳זן. בן עאמארא וצל וקאת קבאח עלא סבת האד תאזר חתא סמחלו צולטאן. והאד סי זרא נית לבאסא בללא די כאן מאסי ינתחא מן לבלאד. דיור כאמלין תדזזאר[!] כאן עליהום דאהיר באס נהומא מא יתבאעוס, וכאנו די האדוך דזזאר לטול עמרהום אולולאד ולאדהום. והאד סי בקא [ח]תא ליום. וואכ׳א צולטאן סידי מוחמד פלכ׳רר[!] די עמרו כאן דאר פטבעו, ולכתיר מעא ליהוד ובזז עלא סי מנהום באס מא ילבסוס לכסוא פלאמינגו, מא עמרו מא קאל כלמא קביחא להאדוך די כאנו מן לפאמיליאת לקבאר ודזארא דצולטאן. סיגורו דאף לוקת האד סי כאן זאב לגירא לקואנסא ונצארא, ונית לסי דזזאר דליהוד די זאו מן ברר נצארא לאה יסמחלהום. ופוצט לגואט לחק תעטא דימא לדזאר דצולטאן. ואכ׳א ואחד או זוז מנהום עמלו קביח, צולטאן סמחלהום עלא סבת לוכ׳רין.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2 ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים-יומן יעקב קורקוס – הרישום המקורי כתוב בערבית-יהודית

עמוד 24

קצצת חנה וסבע אוולאדהא

ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצווס ביהא פוואדי,

מן המם חנה צדיקה, אתהייזת דוחי וונכאדי.

כמן שדדא וכמן דיקא, קצצאח חנה דון עדאדי,

חצדא חצרא פי פרד גודווייא, תקדוחת חנה בשבעה

משווייא.

 

קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה

הוי המונים! זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני מעי,

מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי.

היה אסון והיתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים,

אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים.

אווילי באויל עלא מא זראלהא, וונזדד עליהא חזאני,

שבע אוולאד באנו אילאהא, מלאת צורה לכול עיוני.

וודבחהום לעדו חדאהא, ווחכבבסו מחל זדייאני,

וולמקרוחא מרמייא, וובדממהום הייא מסלייא.

אוי לי ואבוי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים,

בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עינים.

טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים,

והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים.

שמעו ייא סאדאת קצצחהום, וומאדא זרא ביהום,

קיסר פי סנסלא ניידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום.

ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאב יבדדלו איסם רבבהום,

והומא כאנת נייתהום קווייא, פעבאדת ללאה רבב לאזלייא

שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם,

קיסר בשלשלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם.

דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהותם,

ולהם היתה תמימות עצומה, ועם אל עולמות עבודתם.

פלחין זבד כבירהוס וובדא ביה, וסאר ייגוויה בסיב כלאמו,

וונצר עליה עלאס יוואתיה, וזאב צליב מעבוד קדדאמו.

וקאל סזד אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילב יוואתיה,

 נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מא נסזד אילו בלבוהתייא.

מייד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו,

נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו.

השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו,

הביע ואמר בן האלמנה: לא אשתחווה ברמאות לו.

אבאדן מא נסזד לכסבא ייאבסא, וואלא נבדדל יסם כלאקי,

שמע ישראל מא ננסא, וואלא תקסע בססין׳ ענקי.

אס נהו דינב ייא בן למנדוסא, לא דין איללא דין נקי,

פלחין שארעוה ייא מוואלייא, וודבחוה בצפרא הנדייא.

חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי,

שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי.

ומהו דינך, בן המנודה? אין דין אלא הדת הזכה,

ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה.

פלחין נאדא לכוה תתאני, ווגללסו עלא כרסי חדאה,

קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה.

אילא סזדת לצצנאם עייני, תרבע אילו וותצללי חדאה,

זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעסייא.

כאשר קרא לאחיו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו,

אמר לו: עופר איילים, עורה משנתך והביטה בו,

אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת,

זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת.

מא נבגי נסזד וואלא נרבע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא,

וואמננא ווליה נעבד, הווא אדדחים אדרחמינא.

לפדיד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא׳

כאלק לעלווייא ווסספלייא, מן דון אזריה ובלא אזדייא.

לא אובה השתחות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים,

בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרחמנים.

האחד האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיענו,

בורא הרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- קצצת חנה וסבע אוולאדהא-לחן "יבכו השרפה אשר שרף ה'

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

עכשיו עובר הנער ללהג הערבי, אחרי שציטט מאמר מן הגמרא העוסק במצוות ציצית ותפילין. הפירוש בערבית מתובל בהרבה מילים ולפעמים במשפטים שלמים בעברית.

שרח לכלאם יא רבותי, זאב פלגמרא די מנחות, קראו סיאדנא לחכמים ע״ה: עזאז ישראל די צוורהום הקב״ה בלמצוות תפלין פראצהום ותפלין פדראעהום וציצית פתיאבהום ולמזוזה פי פם ציארהום, ועליהום קאל דוד המלך ע״ה פתהלים: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, ומנאיין דכל לחממאם וסאף רוחו ערייאן קאל: לויל עלייא די אנא ואקף ערייאן בלא מצוה, מנאץ תפגד, למילה די פלחמו, תהדדן עקלו, ומנאיין כרז קאל עליהא שירה: פחאל מא קאל: למנצח על השמינית מזמור לדוד, עלא למילה די נעטאת פנהאר תאמן, וקאל ר׳ אליעזר בן-יעקב: זמיע די יינזזל תפלין פראצו ותפלין פדראעו, וציצית פתל בל ולמזוזה פי פם צארו, מובטח לו באיין מא יעמלסי לעון, פחאל די קאל לפסוק: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וקאל לפסוק: חונה מלאך הי סביב ליראיו ויחלצם.

וקשאו סיאדנא ע״ה: כיף יסיר פהאד למצות די חסבו פיהום ג'ייר רבעא: תפלין די ראץ ותפלין די לייד וציצית ולמזוזה, ודוד המלך ע״ה חסבהום שבעא, פחאל די קאל לפסוק: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, וביין רש״י ז״ל, באיין רבעא דלפתילים דציצית ינחסאבו פרבעא דלמצות, וביהא יכמלו שבעא, וסידנא ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה תירץ בהקדים סאיין קאלו סיאדנא, באיין נזברו יצה״ר תאבע בנאדם פכל וקת ופכל רגע באס יכטיה, ונית ענדנא באיין יצה״ר ענדו שבע יסאמי תשממא ביהום פחאל מא ביינוהום סיאדננא, והאד שבע יסאמי באם תסממא יצה״ר,בא יורריוו באיין הווא קווי, ומנאיין יגלבו בנאדם מן תאחד זיהא בא יתפייק עליה מן זיהא אוכרא, ודי צדיק בא יתפייק עליה ויגלבו בזמיע לכוחות ומא יקדי סי פיה, ורשע אכלליה בזהד ואחר בא יגלבו יצה״ר, פחאל די קאל לפסוק: שבע ביום הללתיך״ כי שבע יפול צדיק וקם, ורשע יפול באחת, דהיינו בזהד ואחד בא יגלבו יצה״ר, והאדי הייא כוונת למאמר, עזאז ישראל די צוורהום הקב״ה בלמצות דהיינו האד למצות די פיהום סגולה באס יפכו בנאדם מן יצה״ר מנאיין כא ילבש בנאדם ציצית ותפלין ולמזוזה פם צארו, האדו הומא די יפכו ה מן יצה״ר, וסאיין חסבהום שבעא והומא גיר רבעא, מקאבלת שבעא דלכוחות די יצה״ר באס ינהזמו פחאל מא קאל לפסוק שבע ביום הללתיך וילא יסכן נקולו האד לפסוק עלא שבעא נקבים די פוזה בנאדם, די הומא זוז עינין וזוז אודנין וזוז נקבי החוטם, ולפם די ביהום משליט יצה״ר עלא בנאדם ובא יגויה עלא לעבירה, רחמנא ליצלן לעינין יכזר ביהום לחואייז לקבאח די מא בא יחבסי שי״ת ולודנין ישמע ביהום דברים בטלים, והומא די בא יסבאקו ינכואו בנאר די גיהנם פוקת ימשי בנאדם יתשארע פהאדיק דניא, ולחוטם בא ישם ביה לחואייז לקאבח די בא יעמלו לפגם לשכינה חס ושלום, לאיין פלחוטם מעללקא פחאל מא קאל לפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, ולפם יהדר ביה לשון הרע ודברים בטלים, גם כן לעין ולקלב הומא בא יסבבו לבנאדם יעמל לעבירה, לעין תסוף ולקלב יסתהא פחאל מא קאל לפסוק: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, עליהא בנאדם יפיק בראצו מנאיין ידבל לרבאטאעין לעאם די תחייב בלמצות דתורה.
הדרוש ארוך מאוד ולכן הבאתי חלק ממנו

עמוד 245

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון-טכס הבר מצווה ומנהגיו-דרוש ביהודית מרוקאית

פעמים רבות ההגירה יוצרת מאבק ותחרות בין קבוצות שונות על משאבים ומוקדי כוח. קרייג קלהון (1994 ,Caihoun) הראה כיצד זהות היא מקור למתחים, לעימותים ולמאבקים על ההגמוניה בין קבוצות שונות של מהגרים, לדוגמה הניכור בין יהודי מרוקו שהגיעו למונטריאול ובין הקהילה האשכנזית הוותיקה בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20.

השפה משמשת מצע לבניית זהותם הקולקטיבית של המהגרים ובאמצעותה הם פועלים. השפה משמשת גם כמשאב כלכלי המנוצל לקשרים עסקיים לא רק עם קבוצת השייכות האתנית. כך המהגרים משתמשים בזהות הקולקטיבית, שביטויה שפת ארץ המוצא, כדי להיקלט בארץ היעד (2000 ,Bauman). במחקריהם על השפה ועל התרבות הצרפתית, עמדו אליעזר בן־רפאל ויצחק שטרנברג (2009 ,Ben-Rafael and stemberg) על כך שהשפה משמשת ככלי חוצה לאומים (טרנס־לאומיות). לדידם, השפה מגדירה את זהות העולים הצרפתים בישראל וכן את זהותם של בני דמותם בארצות המערב.

הגירת יהודי מרוקו היא תופעה חדשה יחסית. היא החלה במחצית השנייה של המאה ה־20, ולכן גם המחקר על אודותיה חדש. עלייתם של יוצאי מרוקו לישראל נחקרה רבות כמו גם הגירתם של יוצאי מרוקו למונטריאול. לעומת זאת, הגירתם של יהודי מרוקו לצרפת נחקרה בעיקר במסגרת המחקר שנעשה על הגירת יהודי צפון אפריקה, והגירת יהודי מרוקו לארצות הברית נחקרה במסגרת המחקר שנעשה על יהודי ארצות האסלאם בארצות הברית. במחקרים אלה מעט חוקרים התמקדו ביהודי מרוקו ובדרכים שבהן נקטו הקהילות לשימור זהותן האתנית ומורשתן התרבותית.

חרף המחקר שנעשה על הגירת יהודי מרוקו, טרם נחקרה העובדה שכשליש מקהילה זו פנה מערבה. מטרת הספר הזה לחשוף את הגירת מאה אלף היהודים, יוצאי מרוקו, למערב כמקשה אחת(ולא כיחידות גאוגרפיות נפרדות). במסגרת זו יידונו סוגיות סוציולוגיות העוסקות בקליטת המהגרים, בהשתלבותם בארץ החדשה ובדרכי שימור הזהות, השפה והמורשת התרבותית שלהם בארצות היעד תוך זיהוי מאפייניהם הייחודיים לעומת קבוצות מהגרים אחרות.

בספר זה שישה פרקים המייצגים את הארצות האנגלופוניות והפרנקופוניות העיקריות (צרפת, קנדה, ארצות הברית, שוייץ, בלגיה ואנגליה) שאליהן היגרו יהודים ממרוקו.

ההפלגות ההגירה עול היהודים יוצאי מרוקו לארצות המערב

צרפת 40.000

ארצות דרום אמריקה 25.000

ארצות הברית 15.000

קנדה 10.000

ספרד 5.000

אנגליה 2.000

בלגיה 2.000

שוויץ 500

ג'יברלטר 500

סה"כ    100.000

ספר זה מבוסס על מחקר איכותני שנעשה בקרב יוצאי מרוקו בתפוצות. הפרטים, הנתונים והמסקנות מבוססים על שדה המחקר שבו נחקרו נרטיבים שונים באמצעות ראיונות, תצפיות, השתתפות באירועים קהילתיים ועיון בארכיונים של הקהילות, בביוגרפיות של מהגרים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות. אציין שבשלב איסוף הנתונים, בין השנים 2018-2010, ביקרתי באירופה, בקנדה ובארצות הברית לצורך קיום ראיונות ומפגשים עם אנשי הקהילות ומנהיגיהם.

בפרק הראשון יובא הרקע ההיסטורי של יהודי מרוקו מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית ועד לעצמאותה של מרוקו, ויידונו השינויים שחלו במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית והמאבק הבין־קהילתי בין התרבות הצרפתית החדשה ל״עולם הישן״. נוסף על כך יתוארו גורמי הדחיפה וגורמי המשיכה להגירה לישראל ולמערב, הגירה שנמשכה כ־40 שנה ושהביאה לקץ חיי הקהילות היהודיות במרוקו בסוף המאה ה־20.

במוקד הפרק השני ארץ היעד הראשונה – צרפת. בפרק זה יידונו הדרכים לשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת התרבותית של יהודי מרוקו, הקשרים החזקים בין ארץ היעד לארץ המוצא והדמויות המרכזיות שפעלו בקהילות. באמצעות מחקר אתנוגרפי תיחשף זהותה הסוציולוגית של הקהילה המהגרת ודרכי התמודדותה עם הקשיים שהיו בארץ החדשה. נראה כיצד מקיימים המהגרים יחסים וקשרים עם מדינת ישראל שבה נמצאת משפחתם, ומהו השיח הרעיוני המורכב המתנהל בינם ובין מדינת ישראל. בפרק זה יחידה נפרדת העוסקת בישיבה החרדית תיכונית באקס־ לה־בן שבצרפת שבה הוכשרו כ־4,000 צעירים ממרוקו. מקצת הצעירים האלה הפכו לדור הבא של ההנהגה החינוכית והרוחנית של יוצאי צפון אפריקה, ומקצתם פנו לאקדמיה ולעיסוק במקצועות חופשיים כמו רפואה, טכנולוגיה ומדע.

עניינו של הפרק השלישי הוא ההגירה למונטריאול שבקנדה. הגירה זו משקפת במידה רבה מאוד את ההצלחה של הקהילה בשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת של יהדות מרוקו. במונטריאול הקימו יוצאי מרוקו קהילה עצמאית המספקת שירותים לכל הגילים, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי. שם נבנתה קהילה בתוך קהילה, כשקזבלנקה הוקמה מחדש במונטריאול הקפואה. זאת ועוד, פסטיבל שנתי מזכיר לדור הראשון ולדור השני את עברה המפואר של הקהילה במרוקו, וכך משמר את מורשתה ומצניע את הצללים המלווים את החיים בארץ מוסלמית שבה חוסר הוודאות והביטחון היה לחם חוקם.

הפרק הרביעי מתמקד בהגירה לארצות הברית שהייתה הגירה שנייה. בשונה משאר הארצות, לכאן הגיעו המהגרים לאחר צבירת ניסיון בארץ ההגירה קודמת(הגירה ראשונה). זו לא הייתה בריחה מלאומנות ערבית, אלא שיפור רמת חיים וחשיפה להזדמנויות כלכליות לעומת הארץ הקודמת. עם זאת, מגוון ארצות המוצא שמהן הגיעו יוצאי מרוקו לארצות הברית יצר מנעד רחב של מניעים, ולא דומה המהגר מוונצואלה, שארצו על סף קריסה כלכלית, לאחיו שהגיע ממונטריאול לפלורידה, כדי לברוח מהקור אל אתגרים חדשים במדינה שטופת שמש. בפרק זה יחידה נפרדת על ההגירה לפלורידה, הואיל ופלורידה היא צומת רב־תרבותי של יוצאי מרוקו, ואליה הגיעו מהגרים בעקבות הגירה פנימית בתוך ארצות הברית כמו גם ממרחבים תרבותיים שונים: דרום אמריקה, צרפת וקנדה.

נושא הפרק החמישי הוא ההגירה לבלגיה ולשווייץ. מניעי ההגירה לשתי ארצות אלה שונים. לבלגיה הגיעו בעיקר נותני שירותים דתיים (הוראה, רבנות ו״כלי קודש״), ואילו לשווייץ הגיעו בעיקר צעירים להכשרה מקצועית במרכז ההדרכה העולמי של אורט בז׳נבה. בהמשך היו קבוצות אלה הגרעין שעליו הוקמה קהילת יוצאי מרוקו בז׳נבה. אף על פי שמספרם של יוצאי מרוקו בארצות אלה קטן, המנהיגים הרוחניים של כלל הקהילה היהודית בבריסל ובז׳נבה (וגם במדריד) הם ילידי מרוקו. עבור הקהילות בבריסל ובז׳נבה, פריז היא המרכז הרוחני שאליו פונים בעניינים הלכתיים וקהילתיים.

הפרק השישי עוסק בהגירה לאנגליה. בשונה מארצות אחרות, לא הייתה לקהילת יהודי מרוקו אחיזה בארץ זו ולא הוקמה בה מסגרת ארגונית משמעותית של הקהילה. גם מי שלונדון הייתה בשבילו בית אולפנה, עזב בסיום לימודיו ליעד הבא. אומנם בביוגרפיה של תלמידי חכמים רבים בישראל ובתפוצות קיים פרק בחייהם של לימודים בסנדרלנד, בגייטסהד או בשניידר׳ס, אך רובם מצאו שדות פעולה מחוץ לאנגליה. גם הקשרים בין אנגליה למוגדור ולגיברלטר במאה ה־19 לא השאירו את רישומם. עם זאת, נמצא שיחידים יוצאי מרוקו מילאו תפקידים מרכזיים בהנהגה היהודית בלונדון.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 21

 

לקראת ט' באב, מאמר בנושא

 הציפיה לבניין בית המקדש.

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור בעז"ה:

 

"להתהלך באור הגאולה –

בתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

 

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

(ש"ב ז. ו, ז).

 

 גם כיום אחרי 1,955 שנה,

אין לקב"ה בית בהר קודשנו!!

עלינו להתפלל לבוראנו שיגאל

 את מקדשנו ואותנו, אמן סלה.

 

        "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח)

 

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם

 לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם,

           "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' י"ב, ה)

 

'תִדְרְשׁוּ' – כשנדרוש ונתפלל מעומקא דליבא

על השכנת השכינה ובנין בית המקדש – 'לְשִׁכְנוֹ', 

הקב"ה יקים מקדשנו, ויזכה אותנו – 'לבוא שָׁמָּה'.

 

מבוא:

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר את החוויה הרוחנית הקדושה והנשגבה אותה ניתן להשיג, כאשר בית מקדשנו יכון על מקומו והיכלו בהר קודשנו, דרך הפס' הדן בהקרבת קורבן שלמים, קורבן בו שותפים הקב"ה, הכהן והמקריב עצמו – קורבן העושה שלום בין כולם.

לכן, עלינו להתפלל לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ובניין בית מקדשנו.

 

את זה לומד רבנו מהפס' הבא:

"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם"

(ויקרא. פר' אחרי מות. יז, ה).

 

רבנו שואל: מבחינה תחבירית, המילה 'אוֹתָם' החותמת את הפס', צריכה להיות אחרי המילה 'וְזָבְחוּ', כך שבפס' יכתב כך:

'וְזָבְחוּ אוֹתָם – זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה'.

כלומר, הם זובחים ומקריבים את קורבנות השלמים לה'.

 

בתשובתו, רבנו מתאר את חיבת הקודש של הקב"ה לעם ישראל – כאב לבנו, כאילו הקב"ה והמקריב, אוכלים יחד על שלחן אחד.

את זה לומד רבנו, מכך שהמילה 'אוֹתָם' מופיעה בסוף הפס', לכן יש לייחס אותה לישראל – מקריב הקורבן. וכך יש לנו את המשולש: הקב"ה, ישראל המקריב והכהן – השותפים בקורבן.

לעומת זאת, אם הייתה נכתבת בתחילת הפס' – 'וְזָבְחוּ אוֹתָם', היינו מייחסים אותה לקורבנות השלמים אותם הם זובחים ומקריבים, ולא לישראל המקריב.

 

וכלשון קודשו:

"ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קורבנות בשולחן אחד – יחד בנים ואביהם. והוא אומרו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם', וחוזרת תיבת 'אוֹתָם' לבני ישראל הזובחים, האמורים בתחילת הכתוב – {'וְזָבְחוּ אוֹתָם'}, לא לנזבחים".

 

כלומר, הביטו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם'– מורה על השלמות הרוחנית לה זוכה המקריב קורבן שלמים לה', וזו דרגה גבוהה של דבקות בעבודת ה', בבחינת הכתוב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).

 

רבנו ממשיך לתאר בסגנון שירי ופיוטי, את החוויה העמוקה והקירבה היתירה בין הקב"ה לעם ישראל – כמו בין אב לבנו, דרך הקרבת קורבן שלמים בבית המקדש:

 

"ועל דבר זה לבד, תתנתק הנפש מנרתיקה {מרוב חוויה רוחנית}, ותקוו לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש, בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת נועם חיבתו.

וכל זה, קטן הוא למתחייב לנו עשות, לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובנו ורוממות אשר רומם עם קדשו".

 

פירוש דברי קודשו:

כלומר, כלל הציוויים שציווה אותנו בורא עולם, אמורים להיות קלים לביצוע בעינינו, לעומת החוויה הרוחנית, אותה ניתן להשיג מהקשר הרוחני שלנו לבורא עולם. מעין גן עדן עלי אדמות.

 

וכל זה יקרה, בתקופה שבית המקדש יבנה בעזהי"ת, דבר שאיננו יכולים להשיג כיום ,כאשר בית המקדש בחורבנו, והר הבית בשיממונו.

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

חייבים להתפלל בייתר שאת, על בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד, דבר שיזכה אותנו בקרבה רוחנית גבוהה לאבינו השמים, כמו בין אב לבנו.

(ברכת ה' לידידי וחברי, הרב דוד דדון שליט"א – הבקיא במעיין תורת רבנו אור החיים הק', שהפנה אותי למקור הנ"ל בדברי רבנו).

 

הרעיון הנ"ל של הקשר הרוחני העמוק בין הקב"ה לעם ישראל, מופיע רבות בתורת רבנו-אור-החיים- הק', כמו בפרשת נדב ואביהוא, שם אומר רבנו:

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש… מתוך דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות".

{להרחבה, נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון, פרשת 'אחרי מות' – עמ' 488 – 492}.

 

וכן בדברי רבנו בפרשת 'בחוקתי' לפס' (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"

 שם אומר רבנו:

"על דרך אומרו 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), שעיקר משכנו יתברך – תוך נשמות עם {ישראל} קדושו… כי יבטיח ה' עשות כן, לצד עוצם האהבה… אשר ישכון בתוכם… כי נשמות עם בני ישראל – חצובות מאורו יתברך. והרחקת שכונתם בעולם הזה, לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה.

 

ודרך שם – יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה".

הקשר הרוחני הנ"ל בין הקב"ה אלינו, יתקיים בתנאי שהולכים בדרכי ה', כדברי קודשו בהמשך.

{להרחבה. נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון" לפרשת בחוקתי, שם כותב רבנו מ"ב פירושים לפס' הראשון בפרשה}.

 

ב- ט' באב שנת תשפ"ה, ימלאו 1,955 שנים לחורבן בית המקדש, 'והעולם כמנהג נוהג'.

נאמר בגמרא (ירושלמי יומא דף ה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו". כלומר, גם לדור שלנו בכלל, ולכל אחד מאתנו בפרט, יש אחריות לכך שבית המקדש לא נבנה מחדש. לכן, עלינו לתקן את הדרוש תיקון, ובפרט מידת אהבת חינם לתיקון שנאת חינם, בגינה חרב הבית השני.

 

אין כנסים שבועיים, או לפחות חודשיים ברחובה של עיר, בהם היו אמורים להשתתף אלפים ורבבות מיראי ה', עם גדולי הדור בראשם, וביחד יצעקו בגרון ניחר, את צעקתו של דוד המלך:

מדוע לכל אחד מאתנו יש בית, ולקב"ה מלכו של עולם, אין בית בתוכנו, בבחינת הכתוב (שמ"ב ז. ב):

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים,

וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"

 

נכון שישנם רבנים המקדישים שיעורים שלמים על נושא הגאולה, אבל הם מעטים. רבים אחרים, מסתפקים בחתימת השיעור בברכה הידועה, וכל אחד לפי סגנונו: נזכה לביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.

 

הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש מאתנו מזה 3,338 שנים מאז מעמד הר סיני, להקים לו בית בתוכנו, ודרכו ישכון בתוך כל אחד מאתנו, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני, שפעלו במשך 830 שנים.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

'בְּתוֹכָם' – הקב"ה ישכון בתוך עמ"י.

 

מצות הקמת בית המקדש,

נפסקה להלכה בפוסקים.

 

למרות שיש לנו מדינה "ככל העמים" לצערנו, אנחנו עדיין בגלות, כדברי הרמב"ן.

הגאולה השלמה תהיה, רק כאשר בית המקדש יתנוסס על מכונו בהר המוריה, בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כפי שיפורט בהמשך.

 

לדעת הרמב"ן, המגפה שהייתה בימי דוד המלך בה נהרגו 70,000 איש, נבעה מכך שלא התעוררו להקים את בית המקדש: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל לאוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו, כעניין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 

המלבי"ם אומר שבאחרית הימים, יתרחשו אירועים מפחידים, על כך שלא דורשים ומתפללים על הגאולה ובנין בית המקדש. הוא מסתמך על הפס' הבא:

 

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם 'טוּבוֹ' ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים כאשר הגאולה בשער, אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה חפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י).

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מאשר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

 

הברכה ה- 17 = טו"ב {בגימטריה} בתפילת העמידה, היא 'ברכת העבודה', בה מתפללים לקב"ה על קבלת תפילתנו ברצון ע"י הקב"ה, ועל הגאולה וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש:

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עד כאן המבוא.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

מצות עשה מהתורה לבנות את בית המקדש, בבחינת הכתוב: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 וכדברי קדשו:

 "שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ:

למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דב' טו, טו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר (דב' יב, ה): "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה').

 

המסר האמוני מהפס':

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה"

כשנדרוש ונבקש באמת ובתמים מבורא עולם להשכין את שכינתו בבית המקדש – הקב"ה אכן יזכה אותנו לבנות את בית המקדש, ונזכה לבוא שָׁמָּה.

 

הרמב"ן (הקדמה לספר שמות)

קובע, שהגאולה השלמה תחול,

 רק אחרי הקמת בית המקדש.

וכדברי קדשו: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם – עד לעשיית המשכן".

 

הרמב"ן אומר שמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר:

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר  (דברי הימים א, יז):  

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ,

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים,

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה תַּחַת יְרִיעוֹת".

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר

ונתעוררו בו מתחילה,

היה נעשה בימי אחד השופטים

או בימי שאול, או גם בימי דוד,

כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם.

ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז):

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

הדעות השונות –

בנושא תהליך בניין בית המקדש.

העיקר – שנזכה לראותו בנוי כהלכתו וקדושתו.

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי: "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין של בורא עולם (חלק ג רכא, א).

הזהר הק': "הטיבה ברצונך תבנה חומות ירושלים" – דהא מן יומא דקודשא בריך הוא – אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא.

מאי הטיבה! והשתא הטיבה על ההוא טיבו – ודאי הכי הוא".

 

תרגום 'מתוק מדבש':

ודאי כן הוא שיש בה כבר טובה – והיינו שבית המקדש שיהיה בנוי למעלה"

 

"תבנה חומות ירושלים – קודשא בריך הוא לאו הכי – אלא בני בי מקדשא בקדמיתא"

תרגום 'מתוק מדבש':

אלא הקדוש ברוך הוא בונה את בית המקדש בתחילה למעלה" (זהר סבא דמשפטים דף קח ע"א)

 

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר:

"מקדש יהוה כוננו – ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"א).

"מצות עשה לעשות בית לה'

מוכן להיות מקריבים בו קורבנות.

וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר: "ועשו לי  מקדש".

הרמב"ם: (ספר המצוות מצוה כ'):

"שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

הרמב"ם אומר: "מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה" (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס': "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב):

"בניית בית המקדש – הוא תכלית העולם".

 

וכדברי קודשו:

"וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון: "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב במקומות רבים:

'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', {כאשר המטרה} – לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ז. הרש"ש (סידור הרש"ש דף פ"א ע"ב).

הרש"ש אומר שיש לומר בתפילת שחרית בסוף הקורבנות, ולפני 'הודו':

"יהי רצון מלפניך ה' שתבנה {ולא שיבנה כמקובל בסידורי אשכנז} בית המקדש במהרה בימינו. ותן חלקנו בתורתך לעשות רצונך בלבב שלם".

 

הרה"ג אבנר עפג'ין שליט"א – ראש ישיבת "צדק ושלום" בראש העין, מנתח בספרו הקבלי "דברי שלום", את מנהגי הרש"ש בישיבת המקובלים "בית אל".

הרב מסביר מדוע הרש"ש  קבע שיש לומר "שתבנה בית המקדש", ולא יבנה בית המקדש.

 

הרב מצטט את דעת הרה"ג בן ציון מוצאפי שליט"א האומר, שזו מחלוקת בין רש"י האומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים  (ראש השנה ל ע"א), לבין הרמב"ם הפוסק, שעלינו לבנות את בית המקדש (ספר המצוות. מצוה צ"ה).

 

יוצא שהאשכנזים נוהגים כרמב"ם, ואילו הספרדים, נוהגים כמו רש"י.

 

הספרדים נוהגים גם כמו הזהר הק' (בר' דף כח ע"א).

המצטט את הפס':

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה,

חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,

וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).

 

הזהר הק' אומר שבית המקדש הראשון והשני נבנו ע"י אדם, ולכן נחרבו.

בית המקדש השלישי שיבנה ע"י הקב"ה – יתקיים לצמיתות, בבחינת הכתוב:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת,

שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ,

 

אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר,

שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (תה' קכז, א)

 

הרב מיישב את הסתירה הנ"ל כך:

עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי כדעת הרמב"ם, והקב"ה יוריד את בית המקדש הרוחני כדעת הזהר הק', שיתלבש על בית המקדש שנבנה על ידינו. שילוב בין רוחני לארצי.

 

ח. רבנו-אור-החיים-הק':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ –

 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

 

וכלשון קדשו:

"ונראה כי אומרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" , היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {משכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם (פר' א' מהלכות בית הבחירה): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

רבנו אור החיים הק'

מביא במקום אחר, שהקב"ה יבנה תחילה בית המקדש, ואח"כ חומות ירושלים, ע"פ הכתוב:

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן,

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם" (תהלים נא, כ),

 

וכלשון קדשו:

"הקב"ה בונה בי מקדשא בקדמיתא, (בונה תחילה את בית המקדש למעלה), ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה (ולסוף כשיוריד אותו מן השמים ויושיב אותו על מקומו), כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא (אז יבנה חומות ירושלים).

ועל דא אמר דוד המלך עליו השלום: 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן' – בקדמיתא (שתשכלל את בית המקדש בתחילה), ולבתר, 'תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם"  (התרגום בסוגרים – מתוק מדבש)

 

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא {בית המקדש שיבנה ע"י הקב"ה} משוהם, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה (בבא בתרא עה ע"א). וכאומרו (שמות טו, יז):

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

 מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

 מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".

 והוא אומרו:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

 

פירוש – משכן שכוננו ידי – אורידהו ואתנהו בתוככם.

ומאז ועד עולם, יעמוד הדבר.

'ולא תגעל נפשי אתכם, כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ כאומרו (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".

 

משתי התשובות של

רבנו אור החיים הק',

ניתן להבין שבתשובתו הראשונה, רבנו סובר כמו הרמב"ם שאנחנו מצווים לבנות את בית המקדש, ואילו בתשובתו השניה משמע, שהקב"ה יבנה בית המקדש כדברי הזהר הק'. היתכן?

 

התשובה לכך, דיוק בלשון קדשו:

בתשובתו הראשונה, רבנו מתייחס לפס':

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". כלומר עם ישראל צריך להתעורר ולבנות את בית המקדש.

בתשובתו השניה, רבנו מתייחס לפס': "ונתתי משכני בתוככם". כלומר, אחרי שנקים את בית המקדש, הקב"ה ישרה שכינתו בבית המקדש ובעם ישראל.

וכלשון קדשו:

"שעתיד הקב"ה  להוריד משכן מן השמים". רבנו מתייחס במפורש למשכן = מלשון שכינה.

 

יוצא מדברי קדשו:

שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוכו ובתוכנו.

 

סימוכין לכך, ניתן לראות בדברי היעב"ץ:

"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך".

 'בנה ביתך' – ע"י אדם.

'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).

 וכן כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל.

"ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, יבנה ע"י הקב"ה.

 

ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה, ומסרו נפשם למות על קיום העבודה במקדש.

"עיקר הגזירה הייתה, על שהתרשלו בעבודה. על כן נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (שו"ע סימן תר"ע).

 

י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

יא. השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה.

בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (תרומה. תר"מ. תר"נ).

מדברי קדשו ניתן, להבין שברגע שבאמת נשתוקק לבנות את בית המקדש, הקב"ה יעזור לנו להשיג את מבוקשנו, בבחינת: איתערותא דלתתא, תמשוך אחריה איתערותא דלעילא.

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצות חג הפסח בו דנה המסכת – הקרבת קורבנות פסחים ע"י עם ישראל.

 

תשובתו:

"כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

יג. המלבי"ם רומז לכך בפירושו לפס':

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם טובו ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים

כאשר הגאולה בשער,

אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה שחפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

 

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י),

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

לצערנו, עד היום לא רואים אור בקצה מנהרות עזה.

וכן אירועים שונים ומשונים בעולם, שיגרמו לפחד איום ונורא, דבר שיוביל אותנו לשוב בתשובה מתוך יראה ופחד, בבחינת הכתוב:

"וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

להלן ב-ק-צ-י-ר האומר,

כמה נושאים חשובים לתיקון.

בזכותם – נזכה לזרז את הגאולה ובניין בית המקדש:

 

א.  אחדות עם ישראל:

ע"פ יחזקאל (לז כב – כה).

"וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ. וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם.

וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם,

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

 

ב.  תלמוד תורה:

"כל העוסק בתורה לשמה….

מקרב את הגאולה" (סנהדרין צט ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

ג.  חזרה תשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דב' ל ב – ג).

רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):

"כל הנביאים כולם – ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם – ומיד הם נגאלים".

ד .  שמירת שבת:

"אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח ע"ב).

 

ה.  צדקה:

"אין ירושלים נפדית – אלא בצדקה" (שבת קלט, ע"א).

המסר האמוני:

עלינו להאמין שבית המקדש אכן יבנה,

באחת מהדרכים הבאות, כפי שפירטנו לעיל.

ע"י הקב"ה כדעת הזהר הק', רש"י והתוספות,

 

 או ע"י עם ישראל כדברי הרמב"ם,

או ע"י שילוב הקב"ה ועם ישראל כדברי היעב"ץ,

רבנו-אור-החיים-הק', והרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א.

 

ברגע שנשתוקק באמת לבנות את המקדש,

הקב"ה יהיה בעזרנו, כדברי הרמב"ן,

"שפת אמת" והגרי"ש אלישיב ע"ה.

נותר לנו רק לבקש מבורא עולם:

הגיעה העת לבנין בית המקדש,

כדברי דוד מלכנו משיחנו:

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

 (תהלים קב, יד)

לפי אומדן נפוץ הגיע שיעור ההידלגוס בספרד בתור הזהב ל־13 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לנוכח השיעור המדהים הזה אין פלא שהם יצרו חלל בכלכלת המדינה ורוששו אותה מחלק גדול מן הפוטנציאל שלה. את החלל הזה מילאו בתחילה היהודים והמוסלמים ואחר כך הנוצרים החדשים. המוסלמים שימשו חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הספרדית, בייחוד בדרום. הם מילאו את שורות פועלי הכפיים בחקלאות, עבדו בשירותים העירוניים, היו פועלי נמל(בסוויליה) ובעלי מלאכה קטנים. הם שלטו גם בענף הבנייה, בעיקר בתור פועלים פשוטים אבל גם בתור אדריכלים ומעצבים; להם חייבת ספרד הנוצרית – והמבקר בה בימינו – את סגנון הַמּוּדֶחָאר [אמנות מודחאר (ספרדית: Arte mudéjar) היא סגנון העיטורים והקישוטים, שבהם השתמשו בממלכות הנוצריות האיבריות, בעיקר במאות ה-13, ה-14 וה-15, אם כי המשיכו להשתמש בהם עד המאה ה-18. היא הוחלה על סגנונות אדריכלות רומנסקית, גותית ורנסאנסית באמצעות מוטיבים של עיטורים הנגזרים מהאמנות המוסלמית שהובאו או פותחו על ידי מוסלמים באל-אנדלוס.] המרהיב, שקוויו העדינים וסלסולי פיתוחיו, לפעמים עד כדי גודש, נפוצים בכל חצי האי האיברי.

היו גם מוסלמים שהתנצרו מאונס, ואלה נקראו ״מוריסקוס״ (moriscos).[ מוריסקוס (פורטוגזית: mouriscos) היו מוסלמים לשעבר וצאצאיהם שהכנסייה הקתולית וספרד ההבסבורגית ציוותה עליהם להתנצר בכוח או לעמוד בפני גלות לאחר שספרד הוציאה את האסלאם מחוץ לחוק. בספרד הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, המודג'ארים (אנ') (Mudéjar), בתחילת המאה ה-16] אבל בניגוד לקונברסוס ממוצא יהודי, שהיו חדורים בשאיפת התקדמות והייתה להם ההשכלה הדרושה לשם כך, נטו המוריסקוס לדבוק בדרכיהם ומקומות מגוריהם. הם לא התמזגו בחברה הנוצרית ושמרו על ארגונם הקהילתי ומנהגיהם הישנים – ובכלל זה על עיקרי דתם המוסלמית – יותר מאנוסים יהודים רבים. רובם גרו בסמיכות גאוגרפית אלה לאלה, בעיקר בדרום ספרד (בסביבות ולנסיה, גרנדה, בהרי אלפוחאר ועוד), ולכן היו מלוכדים יותר. וכשלא יכלו לשאת עוד את הרדיפות יצאו למרד מזוין, שדוכא ביד קשה. הממסד לא הצליח לגבור עליהם באמצעות האינקוויזיציה לבדה, ובראשית המאה השבע־עשרה (ב־1609) נגזר עליהם גירוש, שהיה אכזרי לא פחות מגירוש היהודים לפניו.

האנוסים ממוצא יהודי, לעומתם, נמנו בעיקר עם שכבת העירונים היצרנית וניצלו את זכויות היתר שניתנו למגזרים הנוצריים. כשם שהיהודים בתקופת הרקונקיסטה סייעו להיווצרותה של תרבות העיר הספרדית, כך תרמו עתה האנוסים ליצירתה של בורגנות חדשה, גדולה וחשובה הרבה יותר משהייתה לפניהם. ההתפתחות הזאת התאפשרה בשל התנאים הכלכליים החדשים שנוצרו באירופה של ראשית הרנסאנס, ובזכות האימפריה הימית־המסחרית שכוננה ספרד במאה שלאחר מכן.

התפקיד שמילאו הקונברסוס ביצירת מעמד הבורגנות בספרד הקדם־ מודרנית(לצד גורמים אחרים שמשקלם פחות) קבע במידה רבה את מקומם בחברה בדורות הבאים. הוא שעמד גם ביסוד כמה מן הסתירות ביחסה של החברה הנוצרית הוותיקה כלפיהם. החברה הנוצרית נזקקה לתפקיד הכלכלי והניהולי שמילאו הקונברסוס ובה־בעת בזה לו; היא רצתה שיצליחו ליצור עושר לאומי שאפשר ליהנות מפירותיו, אבל לא פעם ראתה בעין רעה את הצלחתם האישית, שסיכנה את מעמדם של העירונים הנוצרים הוותיקים. הקונברסוס אף עמדו במרכזו של ניסיון לחולל מהפכה בערכים, שעיקרה שיקום מעמד העבודה והדגשת ערכו של האדם לפי מעשיו והישגיו ולא לפי ייחוסו ומוצאו. המהפכה הזאת אמנם נכשלה כשמדובר בספרד כולה, אבל קולה ניקר בלי הרף בתחתיות החברה, וקריאת התיגר שלה עולה מן הספרות היפה, ובעיקר הספרות הפיקרסקית(ששיקפה בראי הפוך את עולם הערכים הרשמי ואת פולחן הכבוד שלו); בהמשך נבחן את הסיבות מדוע נעשתה הסיסמה הזאת של תרבות הנגד הספרדית למוטו אופייני לקונברסוס.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 106