מורשת יהדות מרוקו

ליקוטים לפרשת דברים חידושים ל ט באב

יצחק פריאנטה

יום האבל הלאומי תשעה באב:  [ליקוטי חז"ל ] תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל. יום זה הוא יום תענית מדרבנן, ושיא תקופת האבלות שלימי בין המצרים . תענית זו היא מהחמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש .מקור התענית בדברי הנביאים, והיא נקבע במשנה לציון חורבן בתי מקדש- חורבן בית ראשון [בשנת 586 לפני הספירה למניינם]. בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, וחורבן בית שני [בשנת 70 אחרי הספירה למניינם] בידי טיטוס והרומאים . בתשעה באב אירעו 5 אסונות מרים, המשנה במסכת תענית [פרק ד משנה ו] מונה אותם: ביום זה נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, כעונש על אשר חטאו בבכי חינם בליל ט באב, כאשר שבו המרגלים מתור הארץ, והפחידום שלא לעלות אליה. בית מקדש הראשון נחרב בט באב שנת ג של"ח [422 לפני הספירה למניינם], בידי נבוכדנצר השני, מלך בבל. בית מקדש השני נחרב בט באב בתקופת המרד הגדול, בשנת 70 לספירה למניינם, בידי הצבא הרומי טיטוס. עוד אירוע נלכדה ביתר בימי מרד בר-כוכבא. נחרשה ירושלים: בימי מרד בר כוכבא נחרשת אדמת ירושלים לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם" איליה קפיטולינה" על חורבותיה, כה אומר הרמב"ם ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טונוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סבביו. לאורך ההיסטוריה היהודית התרחשו אירועים טרגיים נוספים בתשעה באב: גירוש יהודי אנגליה על ידי אדוארד מלך אנגליה [ט באב .18 ביולי 1290]. גירוש צרפת על ידי פיליפ הרביעי [י באב הס"ו 1206] שהורה ליהודים לעזוב את ארצו בתוך חודש. גירוש ספרד על ידי פרדיננד ואיזבלה [בליל ח באב הרנ"ב 31 ביוחי 1492 הסתיימו 4 החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד]. פרוץ מלחמת העולם הראשונה- האימפריה האוסטרו-הונגרית הכריזה על מלחמה עם סרביה בה באב התרע"ד [28 ביולי 1914], וכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. בז באב הצטרפה רוסיה למלחמה. בט באב הצטרפה גרמניה. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב [מסכת ברכות פרק ה הלכה ד] לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך ט באב ליום של חג ושמחה.

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה [לא-יז]  אומר הרוקח על התורה היכן רמוז איזה יום מדובר? הגימטרייא של האותיות הראשונות של המילים: "וחרה אפי בו ביום ההוא [ואבבה]=16  שווה לגימטרייא של בט" באב = 16.

  ליקוטים לפרשת דברים  

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל  בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין-פארן ובין-תופל ולבן וחצרות ודי זהב [א\א] אומר ילקוט שמעון דברים קשים דבר משה אל בני ישראל ,והזכיר להם כל המקומות שהכעיסו את הקב"ה ,ומשום כבודם רק ברמז ,על שעברו על דברי תורה וגרמו לחורבן בית המקדש ,אמר להם איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם, הקב"ה הראה למשה דור דור ודורשיו וראה ברוח הקודש שיחרב בית המקדש ,וירמיה הנביא מקונן על ישראל וכותב מגילת איכה -איכה ישבה בדד, אמר משה לפני הקב"ה אני רוצה להיכנס לארץ ישראל ולא יחרב בית המקדש, וזה מה שאומר כאן משה לקב"ה, רק אני לבדי אומר איכה ולא יגיע המצב שגם ירמיהו הנביא יגיד איכה ישבה בדד ,וגם לא יגיד איכה ישעיהו הנביא  אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה" היא תקום, זה משה שנקרא איש אלוקים, שלא רצה שיהיה חורבן ולא יאמרו איכה , עצת ה" היא תקום ,שכן יחרב המקדש ,כי אנשי אמונה אבדו בנים אין אמון בם ,אדם הראשון פגם ואכל מעץ הדעת וה" קרא לו איכה ,כעת שאכלת מעץ הדעת יהיה איכה ויחרב המקדש נענשת אתה ויענשו גם בניך בגלות. לפי האמור כי ירמיה הנביא כתב מגילת איכה והיה מקריא אותה אל המלך יהויקים שהיה בתקופתו, במגילה היו כתובים 52 שמות [הויה], קם יהויקים שלא רצה לקבל תוכחות אלו ושרף את המגילה ויהויקים נענש בזה ששרף את המגילה וידוע הסיפור בגמרא שזקינו של רבי פרידא שסבו מצא גולגולת ולא היה ניתן לקוברה עד שאשתו הסיקה תנור ושרפה אותה באש וזו הייתה גולגולת של יהויקים המלך.

בערבה מול סוף המילה בערבה היא אותיות בעברה והמילה מול היא ראשי תיבות ושמרתם מאד לנפשותיכם ובאה התורה לרמוז בזה שהיצר הרע מפתה את האדם "בעברה" ובדברים אסורים והוא גם מראה לאדם שהעבירות הן עריבות ומתוקות וכך הוא מטעה את הבריות אך כנגד זה אמרה התורה " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כלומר היזהרו מעצת היצר הרע, כי דהריו הזיקים לנפש.

אלה הדברים אשר דבר משה[א-א] אומר הגאון רבי יעיש קורייני מיכמי תימן, ביאר כי מניין תיבות הפסוק הראשון בפרשה בא לרמז על ימי בין המצרים, שלעולם פרשת דברים תחול בימים אלו. פסוק " אלה הדברים", יש בו 22 תיבות, לעומת 21 ימי בין המצרים, והיום הנוסף הוא יום תשעה באב. לפכך פרשת דברים באה לעולם בתקופת בין המצרים.

ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם [א\יא] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי בס"ד רמז נאה בספור זה, והוא כי ראש הפסוק וסופו הוא [ים], תיבת ים היא רומזת למידת הבינה הכוללת 50 שערים כמניין [ים].לרמוז שמשה רבינו ברך את ישראל וכוון בזה כי הקב"ה יברך אותם וישפיע עליהם משפע ברכותיו דרך מידת הבינה המכוונת בשם האם העליונה, אשר היא פורשת אברת חסדיה על ישראל בכל מקום שהם, ומבקשת רחמים עליהם תמיד מלפני יושב המרומים ומשגיח התחתונים, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים. ובאופן כי הנה פסוק זה יש בו שלש עשרה תיבות                

                              –  ד  ב  ר  י  ם  –

כמניין אהבה. לרמוז שאם בני ישראל ישמרו על שתי מידות אלו, מידת האחדות ומידת האהבה, ויהיו נכתרים בהם, אזי יזכו להתברך בברכת הריבוי הטבעי, וכן יזכו אל הברכה מצד השפע הרוחני, וייזל עליהם שפע ברכות שמים מעל, וכן ישפיע עליהם ברכות משתי בחינות חשובות, כי מניין 13 הוא מניין חשוב ונעלה בכל מקום, כי הוא מורה על 13 מידות של רחמים אשר מהן נשפעים מימי החסד והרחמים על ישראל ממקור גבוה ועליון, וכן על כל הנבראים כולם.

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם [ א\יב] הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם [א\יג אומר אור החמה על פי מה ששמעתי פירוש דברי  התנא רבי יוסי בן קיסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו לדור עמו במקומו והוא יתן לו כסף וזהב ורבי יוסי לא הסכים לזה ורצה לדור רק במקום תורה[אבות פו]משנה ט ולכאורה קשה והרי חובתו להרביץ תורה ויראת שמים במקום הזקוקים לזה, ואיך לא רצה לגור רק במקום תורה שבלאו הכי יש מרביצי תורה שם? ופירשו כי רבי יוסי הבין מדברי אותו אדם שפגע בו  שאין בכוונתו שילמדם תורה ויראת שמים אלא כוונתו שיהיה בעירם צדיק המכפר על עוונותיהם ולהיות כמו שעיר המשתלח לעמוד להם זכותו ,ולכן לא רצה לדור באותו מקום ,ואמר לו שאינו דר אלא במקום תורה שבזה הוא לא ייתפס בעוונם כי יש כמוהו רבים ואינו נקרא צדיק הדור וזהו רמז הפסוק: איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם- רמז לעוונות הדור ,להיות הוא נתפס בעוונם כשאין צדיק אחר אחראי לישראל , ולכן בקש: הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם, להיות גם הם אחראים למעשה הדור, ובזה ואשימם בראשיכם.

אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פרן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב  [אזא] אומר אור החמה תיבת [אלה] גי" 36 .לרמוז שכל ספר משנה תורה אמרו משה במשך 36 ימים וכמו שנאמר אחרי זה . ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש הוא -ראש חודש שבט ועד ו באדר 36 ימים , ובאותו יום גמר את משנה התורה, וכמו שנאמר בפרשת וילך : בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום ,כי הוא נולד בשבעה באדר ונגמרו מאה ועשרים שנה בששה באדר ויום שבעה באדר נפטר כידוע.

אלה נוטריקון אבק לשון הרע אומר אור החמה לרמוז כי מצות התוכחה על אף גודל ערכה ומעלתה בכל זאת יש למוכיח חשש גדול שמא יכשל בעוון של אבק לשון הרע ,כי אם ידבר ויתריע לציבור על מה ששמע מאחרים אולי זה באמת לא נכון ונכנס באבק לשון הרע ומבייש חברו ברבים .ואם יוכיח על מה שראה בעיניו בכל זאת יש חשש אולי יתחמם ויתחיל לדבר דברים שאינם נוגעים לדבר בדיוק נכנס בכמה חששות. לכן דיבור לשון הרע כמו שכתוב במדרש תנחומה שזה קשה יותר מ 3 עבירות חמורות ועבור לשון הרע של בר קמצא חרב בית המקדש  כמו שכתוב בגמרא [ גיטין נה] ולכך תוכחה זו נמצאת תמיד לפני תענית תשעה באב. על כן ונראה להוסיף בדרך זו אלה הדברים שאבק לשון הרע בא בגלל דברים וברוב דברים לא יחדל פשע.

                                     –  ד  ב  ר  י  ם  –

וידבר השם אל משה במדבר סיני אומר שמנה לחמו למה נזכר מקום המדבר אך לפי ששם באותו במדבר זכו לנסים גדולים ונוראים הרבה וגם שם זכו לקבל את התורה עם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וי"ג מדות של רחמים שידעו איך להתפלל לפניו יתברך ולעורר י"ג מדות הרחמים וי"ג שהתורה נדרשת בהם לכן מזכיר את שם המדבר הזה וגם שם הספר הרביעי הזה של התורה והפרשה נקראת על שמו במדבר לפי ששם במדבר ההוא זכו לכל הכבוד הזה וכל זה מרומז ב2 תיבות אלו במדבר בגי" רמ"ח במדבר סיני בגי" שס"ה י"ג בגי" בניסים הנפלאים במדבר סיני אותיות בדברי נסים

ויש  לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במילות [אלה] אומר רבינו בחיי ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכול קשור אחד [ב ואו] ,אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אף על פי שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכול קשר אחד ובנין אחד ,הנה  הוא עניין בפני עצמו כעניין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו  שאין מצוותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו ,שאין לאגדו באגד שלהם וכן [הא] שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המייסרת לישראל על שבע עבירות ,ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה ,לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות ,ועל כן הזכיר להם מהעברות שבע ואלו הן ,תלונות המדבר, וחטא פעור , והמרתם על ים סוף ,וחטא המרגלים, ודיבת המן ,המחלוקת של קורח ,ועוון העגל ,והנה תופל ולבן דבר אחד הם ,ועל כן הם שבעה ,על שם הכתוב [ויקרא כו] וייספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם

במדבר סיני אומר רבינו בחיי ספר במדבר סיני נתייחד הספר הזה שהוא  אלה הדברים ,ולפי שאין עיקר יישובן של ישראל בארץ ישראל בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות ,לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כעניין חידוש העולם והוא תכלית בריאת העולם,

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישרא אומר רבי מימון בן הרב יוסף בן עטר בספרו טעמי המקרא הגם שמחנה ישראל היה גדול מאד ומספר בני-ישראל שש מאות אלף יוצאי-צבא לבד הנשים והטף עם כל זאת היה כולו של משה נשמע " אל כל ישראל" שהגיעו דבריו לאזני של כל אחד ואחד. והיה הקב"ה עוזרו על כל שיהא קולו נשמע בכח המחנה מאחר וכוונתו הייתה לשם-שמים להוכיח את ישראל לפני מותו ולקרבם לאביהם שבשמים. והנה כמו פירוש זה כמעט פירשתי, בעזרת הא"ל, לעיל בפרשת שלח לך על הפסוק " ויחס כלב את העם" ושם נתתי טעם כי [ס] רבתי נכתבה בתיבת [ויחס] לרמוז בה כי ה" נתן כח לכלב להשמיע את קולו ודבריו אל כל העם שהיו ששים רבוא הנרמז באות [ס], וגם זה היה בגלל שתעתו ומחשבתו של כלב היו לשם-שמים להשיב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים. ומכאן עדוד למנהיגי הצבור ולרבנים לבל יתייאשו מלהוכיח את בני-ישראל וללמדם הדרך הנכונה גם אם הצבור גדול ונראה כי לא ישמעו דברי התוכחה שכח הבא להשיב את לב בני-ישראל על אביהם שבשמים, מן השמים מסייעים לו להיות דבריו נשמעים," אל כל ישראל".

בסופו של דבר, נתפשט המנהג של ההשכמה בלילי שבתות החורף הארוכים (משבת בראשית ועד שבת זכור), והוא מתקיים עד ימינו אלה.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו מבוססת על שילוב בין המוזיקה האמנותית של חצרות האצולה המקומית במרוקו, היא המוזיקה המכונה ״האנדלוסית״, ובין מסורת השירה העברית הספרדית. לפנינו, אם כן, שילוב בין מוזיקה נוכרית חילונית לשירת קודש עברית. ההתייחסות של הממסד הרבני לשילוב שירת קודש ומוזיקה נוכרית הייתה חיובית. זאת, משום שמסורת של כתיבת פיוטים על פי לחנים זרים קיימים הייתה מושרשת אצל יהודי ספרד כבר מימי תור הזהב. בנוסף, השפעת הקבלה מצפת, שראתה בשימוש בלחנים זרים העלאה של המוזיקה מטומאה לקדושה.

במרכז ביצוע שירת הבקשות עומד הפייטן אשר לעתים מילא תפקיד כפול: הוא היה המשורר, מחבר הפיוטים, והמבצע בפועל של פיוטים – שלו ושל אחרים – בבית הכנסת ובשמחות פרטיות.

השילוב של שירת הקודש העברית עם המוזיקה האנדלוסית הוא גורם מרכזי במנהג שירת הבקשות במרוקו, שנעשה למנהג דתי מובהק והיה לחלק בלתי נפרד מן השבת המסורתית בעונת החורף.

השיר לשבת זו, המוצג להלן, כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו, והוא מתאים ביותר לפרשת בראשית, שכן הוא מפרט את מעשה הבריאה ועניין השבת, ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט מאת פייטן לא מוכר, בן לקהילה שפיוטיה ופייטניה אינם מוכרים דיים, הפייטן ר׳ סעדיה שוראקי הוא בן לקהילת אלג׳יריה.

הנה לנו הפיוט ״סדרי בראשית יוצרו״ – פיוט המתאר על דרך השיר את בריאת העולם. אמנם, הפיוט משובץ בתוך סדרת הפיוטים לשבת ״וישלח״, אך כפי שרמזנו, ענייני שבת, ובכללם שירים בתיאור הבריאה, הם חלק נכבד מכלל שירת הבקשות, המושרת בשבת.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית יֻצָּרוּ / וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִגְמָרוּ

עֶלְיוֹן בְּיוֹם רִאשׁוֹן בָּרָא/ מִזִיז כְּבוֹדוֹ הָאוֹרָה

חֹשֶׁךְ בְּשֵׁם לַיְלָה קָרָא / גַּם אוֹר בְּשֵׁם יוֹם יֻזְכָּרוּ

 

דּוֹד מִמְּכוֹנוֹ הוֹפִיעַ / עַל מִפְלְשֵׁי עַב הִצִּיעַ

5-בָּרָא בְּשֵׁנִי רָקִיעַ / אֵשׁ וּמַיִם בּוֹ נִקְשָׁרוּ:

ביאור הפיוט:
1 . סדרי בראשית: הבריאה, על פי בבלי, שבת נג ע״ב. יצרו: על פי תה׳ קלט, טז: ״ימים יצרו ולו אחד בהם״. וביום שביעי נגמרו: על פי בר׳ ב, ב: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, וראו רש״י שם. 2. עליון… האורה: הקב״ה ברא ביום ראשון את האור, על פי בר״ר ג, ד: ״מהיכן נבראת האורה, א״ל מלמד שנתעטף בה הקב״ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו״. עליון: כינוי לקב״ה, על דרך דב׳ לב, ח: ״בהנחל עליון גוים״. 3. חשך… יזכרו: על פי בר׳ א, ה: ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. יזכרו: ייקראו בשם, יכונו, על דרך תה׳ כ, ה: ״ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר״. 4. דוד… הציע: על פי איוב לז, טו-טז: ״התדע בשום אלוה עליהם והופיע אור עננו, התדע על מפלשי עב מפלאות תמים רעים״. דוד ממכונו הופיע: על דרך תה׳ נ, ב: ״מציון… אלהים הופיע״. דוד: כינוי לקב״ה, על פי כינויו בשה״ש. ממכונו: כינוי לשמים, על פי בבלי חגיגה יב ע״ב. על מפלשי עב: על העננים הפרושים בשמים. הציע: שטח, פרש. 5. ברא בשני רקיע: על פי בר׳ א, ז: ״ויעש אלהים את הרקיע״. מים בו נקשרו: על פי בר״ר ד, ז: ״ויקרא אלהים לרקיע שמים… נטל הקב״ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים״. נקשרו: התחברו.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית

תשעה ts'a – תשעה באב:

1) פכרוז תשעה יעמל להבדלה ־ במוצאי תשעה [באב] יעשה הבדלה / ק״מ ט, יג.

2) דוואז תשעה ־ מוצאי תשעה [באב]

3) חתא תדוז תשעה = [אסור לעשות שמחות] עד שיעבור [מילולית: תעבור] תשעה [באב]

~ תשעה באב (ts'bab, ts'a biab)

תשעה באב אוקעו נית 5 דצרות = בתשעה באב קרו גם 5 צרות [אחרות]

2) לפלוס די תשעה באב ־ הכסף של תשעה באב

3) תאריך תשעבאב

 4) ונהאר לארבע 9 אב ־ וביום רביעי תשעה באב. [ט׳ באב] [דינים די תשעה באב, הלכות תשעה באב}

 

נהגו לתת דמי תשעה באב (כדי להעסיק את הילדים) כמו בפורים, ומכאן הביטוי. בפאס אמרו: עטיני פורים, עטיני תסעה ־ תן לי פורים [דמי פורים], או תן לי תשעה [דמי תשעה באב]; במראכש קראו לזה לקראדה די פורים, לקראדה דתשעה.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית
על המחבר

ר׳ סעדיה שוראקי חי בתלמסאן שבאלג׳יריה במאות ה־18-17 (אחד מצאצאיו שימש כסגן ראש עיריית ירושלים). ר׳ סעדיה שוראקי היה תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה ששמו ״מונה מספר״ וכן פירוש לספר תחלים, ובראש החיבור שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים משלו נקלטו בקובץ ״שיר ידידות״ – קובץ הבקשות של יהודי מרוקו. פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה.

 

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּגְבוּרוֹת / בָּרָא לָעֵשֶׂב טַל אוֹרוֹת

אֶרֶץ וְעֵץ עוֹשֶׂה פֵרוֹת / וּנְאוֹת דְּשָׁאִים נֶהְדָּרוּ

 

הִוָּה מְאוֹרוֹת בִּרְבִיעִי / נִתְלוּ לְהָאִיר בִּרְקִיעִי

יִהְיוּ לְאוֹתוֹת חַג יִשְׁעִי /יוֹמָם וְלַיְלָה יָאִירוּ:

 

10-שֶׁרָץ וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה / גַּם עוֹף יְעוֹפֵף בִּנְשִׁיָּה

עִם כָּל דְּגֵי הַיָּם הָיָה / יוֹם הַחֲמִישִׁי בּוֹ פָּרוּ:

 

וּבְמַחֲשָׁב רִאשׁוֹן נִקְרָא / הוּא אַחֲרוֹן בָּא בַּיְּצִירָה

אָדָם בְּיוֹם שִׁשִּׁי נִבְרָא / בִּדְמוּת אֱלֹהִים וַהְדָרוֹ:

 

רִאישׁוֹן וְאַחְרוֹן, צוּר, עוֹלָם / בָּרָא בְּשִׁשָּׁה וַיִּשְׁלָם

15-וּבְיוֹם שְׁבִיעִי שִׁכְלֵלָם / גָּמַר, וְלֹא עוֹד יֶחְסָרוּ:

 

אֶדֶר יְקַר עֹז יוֹם שַׁבָּת / כִּי בּוֹ גָּדוֹל עֵצָה שַׁבָת

מִכָּל מְלָאכָה בּוֹ נִשְׁבַּת / לוֹ שִׁיר קְרָבַי יָעִירוּ:

 

קֶדֶם וְאָחוֹר צַרְתָּנִי / וּבְכֵף זְכוּת בּוֹ דַּנְתַּנִי

וּבְתַעֲנוּג אוֹר רוּחָנִי / פָּנַי בְּךָ לֹא יֶחֱוָרוּ,

 

7-6. יום… נהרת: על פי בר׳ א, יב: ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו״. בגבורות ברא לעשב: הקב״ה הצמיח בגשם את העשב, על פי בבלי ר״ה יא ע״א: ״ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו, שנאמר(בר׳ ב, 0 ואד יעלה מן הארץ״. בגבורות: כינוי לגשם, על פי תענית א, א: ״גבורות גשמים״. טל אורות: יש׳ כו, יט, וברד״ק שם: ״אורות הם ירקות, כמו ללקוט אורות״ (מל״ב ד, לט). ארז ועץ: על פי וי׳ יד, ד: ״ועץ ארז״. ונאות דשאים: על פי תה׳ כג, ב: ״בנאות דשא״. 8. הוה… ברקיעי: על פי בר׳ א, טז: ״ויעש אלהים את שני המארת הגדלים… ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ״. הוה: יצר, אמר ״ויהי״. נתלו: על פי בבלי חגיגה יב ע״א (הביאו רש״י לבר׳ א, יד): ״הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי״. 9. יהיו… יאירו: על פי בר׳ א, יד: ״יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים״. 10. שרץ… בנשיה: על פי בר׳ א, כ: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים״. בנשיה: כינוי פייטני לארץ, על פי תה׳ פח, יג. 11 . עם… פרו: על פי בר׳ א, כא: ״פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ״. עם… היה: העוף נברא עם הדגים. 12. ובמחשב… ביצירה: על פי בר״ר ח, א: ״אחור וקדם צרתני (תה׳ קלט, ה)… אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון״, וראו גם בר״ר א, ד: ״האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות״. נקרא: זומן, עלה (במחשבה). 13. אדם… והדרו: על פי תה׳ ח, ו: ״וכבוד והדר תעטרהו״. 14. ראשון ואחרון: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ מד, ו: ״אני ראשון ואני אחרון״. צור עולם: על פי יש׳ כו, ד: ״כי ביה ה׳ צור עולמים״. עולם: נראה שהיא משמשת לאחור ולפנים, כלומר ״צור עולם״ וגם ״עולם ברא״. וישלם: שלמה והסתיימה מלאכת העולם. 15. וביום שביעי: על פי בר^׳ ב, ב: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, ובבר״ר י, ט: ״משל למלך שעשו לו טבעת מה היתה חסירה חותם, כך מה היה העולם חסר שבת״. שכללם: את השמים והארץ, על פי תרגום ״ויכלו״ (בר׳ ב, א): ״ואשתכללו״. ״שכללם״ תמורת ״שכללם״, לתקנת המשקל. גמר… יחסרו: אין חסרים השמים והארץ כלום. 16. אדר… שבת: על פי בר' ב, ג: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״, ועל פי בר״ר יא, ב: ״בקש הקב״ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת, הה״ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״. אדר יקר: על פי זכ^׳ יא, יג: ״אדר היקר״. יקר עז: על פי תה׳ כט, א: ״כבודועז״. 17-16. כי…בשבת: על פי בר׳ ב, ג: ״כי בו שבת מכל מלאכתו״. נשבת: כאן פירושו ״שבת״. 17. לו… יעירו: על פי תה^׳ קג, א: ״ברכי נפשי את ה^׳ וכל קרבי את שם קדשו״, ועל פי שופ^׳ ה, יב: ״עורי עורי דברי שיר״, וראו בר״ר כב, יג: ״מיד עמד אדה״ר ואמר מזמור שיר ליום השבת״(תה׳ צב, א). 18. קדם ואחור צרתני: על פי תה' קלט, ה: ״אחור וקדם צרתני״. ובכף… תתני: על פי בר״ר ח, א: ״אחור וקדם צרתני וגו׳, א״ר יוחנן אם זכה אדם אוכל שני עולמות שנאמר אחור וקדם צרתני, ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפכה״, וכן על פי בר״ר ח, ד: ״א״ר ברכיה בשעה שבא הקב״ה לבראת את האדם הראשון ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר אם אני בורא אותו רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו, מה עשה הקב״ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מדת רחמים ובראו״. בו: בכף הזכות. 19. בתענוג אוררוחני: ברוח הפרשנות לכתוב ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״(בר׳ א, כו) והתכוון לערך הרוחני של הנשמה. פני… יחורו: לא אבוש בך, על פי יש׳ כט, כב: ״ולא עתה פניו יחורו״.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית
04/08/2025

הלחץ של יהודי מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עצומתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום־יום בכל מקום היה-ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם ? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל ? מה מציק להם ומי גירש אותם ? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים לחסידי אומות העולם הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי אומות עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנחירת היהודים לעבר מחנות העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.   

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם ?״ הקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מיטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה־ שעה על הנעשה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערבים ששנאת ישראל בקעה מגרונם סיפרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת יהודים ציונים אשר גזלו את מדינת הערבים – פלסטין, והקימו תחתיה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת היטלר בערבים.

 

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל אפוא סביב מכשירי הרדיו המבוקשים בשוק השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר־כך עלו כמה משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל עלייה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״ ועסק בין השאר גם בכריכת ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת בגדי צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת־בית.

 

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי מרוקו באפשרות עלייתם לישראל נתגלו דברים אשר זיעזעו אותם עמוקות. לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי העלייה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקזבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו הלקויה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר אתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־הולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים כדי שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי ירושלים. פעילים רבים מארגון העלייה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות צדקה היו מחרידים ובלתי־נסבלים.

 

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי העלייה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי העלייה ולא באו אתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אניח לקחת עולים מנמל קזבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחיה וטיפול מחרידים.

 

לגוראמה הגיעו שני מכתבים מארץ הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן ? חלום או מציאות ? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה הגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת המשיח. הם התפללו יום־יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר־בוקר, בבית־הכנסת, בצהריים, בארוחות ובערבים, בתפילות ובברכות, בירכו יהודים תמימים אלה בכל לבם ומאודם את הברכה המסורתית־השגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״, או ״ברוך בונה בניין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחירות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, הביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה. קבוצת היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, הצית סיגרייה בניחותא ולאחר שנרגע קמעה, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״ אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מיד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ׳ריש' לידידים, ולקרובים ול…״

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 142

לאחר סכסוך עם אגודת ראשי המועדון היהודי שארל נטר עבר זאבאלי למאזאגן וביקש שיזכרו אותו וישלחו לו ספרים לקריאה ואת עיתון הארץ. הוא אישר קבלת גיליונות עיתון השלם בצרפתית וציין בתשובתו שהתכוון לארגן בביתו במאזאגן ספרייה בסכום של 50 לא״י לרכישת הספרים. לדבריו, מאזאגן הייתה קהילה יהודית קטנה ״שביקה מכל התנועות״, כלומר שלא היו בה חברות או אגודות ללימוד עברית, למעט לימודי קודש, שירה ופיוט. הוא הקים בה תנועה ללימוד עברית כדי לקיים מנהג עונג שבת. זאבאלי היה מתוסכל מתשובותיה של הסוכנות היהודית, ש״אין אנו יכולים לקיים קשרים עם יחידים, אלא רק עם גופים ציוניים ז.א. [זאת אומרת] בראש וראשונה הפדרציות של הארצות השונות״. על מכתבו השלישי מיום 1.5.44 נענה ש״אין אנו יכולים לספק באופן פרטי את דרישותיו של כל יחיד״, והופנה לראשי הפדרציה היהודית\בקזבלנקה, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. תגובתו הייתה חריפה, וגדושת נאצות כנגד ראשי הפדרציה הציונית. כאשר זאבאלי הבין שלא יעלה בידו לשנות את החלטת הסוכנות היהודית הוא פנה לברית עברית עולמית וביקש לשלוח אליו ״קתלוג [קטלוג] של ספרים ישנים וחדשים להפצה לכל דורש״. אך ניסיונו לתמרן בין גופים שונים של הממסד הציוני לא צלח. הסוכנות היהודית העדיפה לפעול מול הארגונים שבחסותה ולא מול יחידים. ואכן, כשבוע לאחר שזאבאלי קיבל את תשובת הסוכנות היהודית פנה דניאל לוי מהנהלת מועדון שארל נטר לב.ע.ע. וציין במכתבו שמועדון שארל נטר החליט לרכז את הפניות ממרוקו לב.ע.ע. ולהעבירן. בכך התייצב המועדון לימין הסוכנות היהודית. שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לוי מכתב נוסף שבו הודה לב.ע.ע. על החלטתה לקדם את התרבות היהודית בגולה, ותיאר את הפעילות במועדון שארל נטר, שהסתייעה בגרשון אדומי, חבר קיבוץ עין גב, וביקש להמשיך לשלוח חומרי לימוד למועדון ואת החשבון על הספרים שהתקבלו. בכך, למעשה, ניתק לוי את קשריו של זאבאלי עם ב.ע.ע.[ ברית עברית עולמית]

קלוד מראלי מקבוצת ביאליק מסניף הצופים בפאס ביקש ממערכת רביבים ספרי שירה ותמונה של ביאליק עבור חברי הקבוצה – בקשה סמלית ורלוונטית ללימוד השפה העברית. אברהם ימין לכריץ מתנועת בני עקיבא במכנאס פנה אף הוא למערכת רביבים וביקש לשלוח כמה עותקים של הצופה לילדים כדי ״להשליט שלום בין חברינו הצעירים המתאבקים כמעט לקחתו״, וציין שבני עקיבא עמדו בקשר מיוחד עם ״המזרחים בבח״ד״. ההתכתבות עם בח״ד ממכנאס נמשכה גם במהלך מלחמת העצמאות, וי׳ הלוי לוין, מהמדור הדתי, עדכן את לכריץ במתרחש בארץ ובתנועה הקיבוצית הדתית. עם זאת, הלוי התלונן שחומרים שנשלחו למרוקו לא הגיעו ליעדם ואף הוחזרו לארץ, ודרש לקבל ״לא רק אישור על קבלת החומר, אלא גם דין וחשבון מלא על הפעולות השוטפות הנעשות לפחות אחת לחודש״.

מואיז סבאג וחבריו, שייסדו את החברה להפצת השפה והספרות העברית בעיר סאפי, כתבו לב.ע.ע. וביקשו לשלוח ספרי מדע ומילונים כדי ״ללחום בהתבוללות ולשמור על הגחלת שלא תכבה״. החברה הייתה מוכנה גם לשלם עבור הספרים אם תימצא דרך להעברת התשלום. משה אדרי, יו״ר ועד התנועה הציונית בטנג׳יר, הודה על קבלת דברי דפוס מהקיבוץ המאוחד ונימק את הפעילות המצומצמת בעירו בכך ש״התנועה צעירה ורכה ועבודתנו קשה מפני טעמים וסיבות מדיניות מובנים״.פנייתו באה ערב סיום מלחמת העולם השנייה.

שלמה דאדון, מזכיר קבוצת אליעזר בן יהודה (ק.ב.י.), שפעלה במסגרת אגודת מגן דוד שפעלה בחסות מועדון שארל נטר בקזבלנקה, דיווח לקיבוץ המאוחד שקיבל את הסכמת האגודה לנהל שיעורי ערב וללמד עברית לתלמידות ותלמידים כאחד, ואישר את קבלת דברי הדפוס מהקיבוץ המאוחד. אגודת מגן דוד הפעילה בקזבלנקה בית ספר שבו למדו עברית לצד צרפתית כשפה שנייה.

פנייה לברית עברית עולמית מטעם חובבי השפה, החברה להפצת השפה והתרבות העברית, שנוסדה בחודש אייר תש״ד בכאזא (היא קזבלנקה), הגדירה את מטרת לימוד השפה העברית כמלאח – לתקן ולהשלים את החסר בלימוד עברית לדור הצעיר. ״הנוער העברי התועה ונודד בחוצות חפצה החברה הזאת להביא לחיקה ולחממו בתרבות העברית […] דור הולך בלא שפה ודור בא ועושה מה שעשו אלה שקדמוהו. החברה ביקשה לשלוח ספרים, חוברות, עיתונים, מילונים למתחילים ולמתקדמים, והייתה מוכנה לשלם תמורתם. הכמיהה לעברית ביטאה את העשייה הציונית במרוקו במונחים של לימוד עברית ולא של הגשמה. פעילות עונג שבת בערים שונות במרוקו מהדהדת את פעילות עונג שבת על פי הדוגמה של שבת תרבות שייסד ביאליק בתל אביב.

 

מזכירות תנועת הצופים בתוניס קיבלה כמות גדולה של ספרי היסטוריה ציונית ושירי ביאליק, וביקשה גם את ספריהם של גורדון והרב פישמן בצרפתית וכן מפה של פלסטין. חבר בתנועת יושבת ציון בעיר בג׳ה פנה גם הוא לקבל ספרים בהיסטוריה ציונית וארץ ישראל. בריאיון עם מרדכי כהן מתנועת תורה ועבודה הוא סיפר ש״הבסיס לפעילות התנועה היה קבוצת ׳דורשי גאולה ישראל׳ [דג״ל], שצמחה עם תנועת הנוער של בני עקיבא״. כהן אישר קבלת ספרים רבים שמקצתם היו בעברית, אנגלית וערבית. עם זאת, הוא ציין שהפדרציה הציונית בתוניס ״לא מצאה עד היום מעון אשר בו יתאסף כל הנוער ותתקיים ספרייה בשמה״. הכותב היה בדעה שהקמת ספרייה מרכזית תהיה מקור משיכה לנוער. הוא ביקש שהסוכנות היהודית תמשיך לשלוח ספרים כדי להפיצם ברחבי תוניס. הוא זיהה גם את המחסור במורים ובמדריכים לעברית בתוניס כבעיה המרכזית בכל הקשור ללימוד השפה העברית.

כמו בתוניס, גם באלג׳יר ביקשו חברי תנועת צעירי ציון מההכשרה בריווט מהקיבוץ המאוחד לשלוח חומרי חינוך ועיתונים שיצאו לאור על ידי הסתדרות העובדים כדי להכין צעירים לחיי הקיבוץ. התנועה אישרה למזכירות הקיבוץ המאוחד את קבלת הספרים בעברית.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 88

 

 

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק שלישי

בתיאור הבריאה הולך פייטננו בעקבות מסורת ארוכה של תיאורי הבריאה בפיוטי סדר העבודה לדורותיהם, הפותחים במעשה הבריאה, מי בקצרה ומי בהרחבה, תוך רמזים ושיבוצים מן המקרא ומן המדרש. כך מציינת המחרוזת הראשונה, ״ברא מזיו כבודו האורה״, ומתחבר בכך אל המדרש בבראשית רבה ג, ד, ״מלמד שנתעטף בה (באורה) הקב״ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו״. המשך המחרוזת מתחבר אל סיפור הבריאה בפרשתנו ואל הפסוק (א, ה), ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. נוסף על קישורים אלה לפסוקי הבריאה ולמדרשיהם בספרות חז״ל, נמצא קישורים מרתקים לפרשני המקרא. כך בדוגמה מפירוש רש״י בפתח דברי העיון, ויותר מכך בהתייחסות מעניינת לפרשנותו של רבנו בחיי לויקרא יא, ב:

20-יִרְפָּא לְמַחַץ מַכָּתִי / אֵל יֶאֱסֹף אֶת חֶרְפָּתִי

יִצְרֹר בְּחַיִּים נִשְׁמָתִי / אוֹתִי חֲסִידִים יַכְתִּירוּ:

 

חַרְשֵׁי אֲדָמָה בִּמְסִבִּי / שָׂמוּ מְרֵעִים עַל גַּבִּי

בַּלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי / לִשְׁאוֹל עֲצָמַי נִפְזָרוֹ:

 

זֵדִים תְּנָה לַמַּטָּרָה / יִהְיוּ לְזַעַם וּלְעֶבְרָה

25-בֵּיתָם לְזֶפֶת בּוֹעֲרָה / תָּמִיד, כְּמוֹקֵד נִחָרוּ:

 

קֶטֶב מְרִירִי אֵל יַרְאֵם / יִסַּח יְיָ בֵּית גֵּאִים

יִהְיוּ מִמּוֹתֵי תַּחֲלוּאִים / הֶפְקֵר שְׁבִיעִית יֻפְקָרוּ:

 

אוֹרִי וְיִשְׁעִי, אֵל נוֹרָא, / קוֹמֵם דְּבִיר וַעְזָרָה

הַשֵּׁפֶל בְּנֵי הַמַּעֲטִירָה / הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ:

 

20. 20. ירפא למחץ מכתי: יגאלני מצרותיי, על פי יש׳ ל, כו: ״ומחץ מכתו ירפא״. אל… חרפתי: על פי בר׳ ל, כג: ״אסף אלהים את חרפתי״. 21. יצרור בחיים נשמתי: יזכרני לחיים, על פי שמ״א כה, כט: ״והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים״. אותי חסידים יכתירו: יתפארו בי,

או יקיפו אותי, ואהיה בסביבתם, על פי תה׳ קמב, ח: ״בי יכתרו צדיקים״. 23-22. חרשי… נפזרו: נראה שמחרוזת זו על פי תה׳ כב, טו-יז: ״כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי… יבש כחרש כחי… כי סבבוני כלבים עדת מרעים…״. חרשי… משכבי: אויביי, בעת חשכת הגלות ופחד הלילה, שפכו עליי ועל מקומי עפר ואדמה. חרשי אדמה: יש׳ מה, ט. במסבי: במקום מושבי, או במקום מסיבת שמחתי, על דרך שה״ש א, יב: ״במסבו״. שמו… גבי: על פי תה׳ קכט, ג: ״על גבי חרשו חירשים״. בלילה על משכבי: על פי שה״ש ג, א: ״על משכבי בלילות״. לשאול עצמי נפזרו: על פי תה׳ קמא, ז: ״נפזרו עצמינו לפי שאול״. 24. תנה למטרה: לחץ, כלומר הענישם, על פי איוב טז, יב: ״ויקימני לו למטרה״. יהיו לזעם ולעברה: על פי תה׳ עח, מט: ״ישלח בם חרון אפו עברה וזעם״. 25. ביתם… נחרו: על פי יש׳ לד, ט-י: ״והיתה ארצה לזפת בערה, לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה״. כמוקד נחרו: יבשו כמוקד אש, על פי תה׳ קב, ד: ״ועצמותי כמוקד נחרו״. 26. קטב… יראם: על פי איוב ג, ה: ״יבעתהו כמרירי יום״ והמפרשים שם, ועל פי במ״ר יב, ג: ״קטב מרירי עשוי קליפין קליפין… וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם״. קטב מרירי: על פי רב׳ לב, כד. יסח… גאים: יעקור ה׳ את ביתם, על פי מש׳ טו, כה: ״בית גאים יסח ה״׳. 27. יהיו ממותי תחלואים: כמו ימותו מתחלואים, על פי יר׳ טז, ד: ״ממותי תחלאים ימתו״. הפקר שביעית יפקרו: כפי שפירות שנת השמיטה מופקרים לכול, כך יהיו אויביי, שהכול ירדו בהם. 28. אורי וישעי: תה׳ כז, א, והוא כינוי לה׳. אל נורא: על פי רב׳ ז, כא: ״אל גדול ונורא״. קומם דביר ועזרה: בנה את בית המקדש, על פי יש׳ מד, כו: ״האימר לירושלם תושב… וחרבותיה אקומם״. 29. השפל בני המעטירה: הגויים אשר עתה הם רמים ומכובדים, השפל את כבודם. המעטירה: על פי יש׳ כג, ח: ״צר המעטירה״. האומרים ערו ערו: תה׳ קלז, ז, כלומר הקוראים להשמיד את ישראל.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק שלישי

שירי דודים לר' דוד אלקאיים מאיר נזרי- תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים
פטירתו: ר׳ דוד נפטר בי׳ ניסן ת״ש(1940), כשהוא בן למעלה מתשעים שנה ונקבר בבית העלמין החדש במוגאדור. כך נחקק על מצבת קבורתו:

דרך כוכב מיעקב, האי גברא רבא ויקירא, מרגניתא דלית בה טמי, לאה כל עט לתאר מהלכיו, חכם עצום ורב שבעתיים, אז שר דוד את שירותיו, במשקל במידה הלא הם כתובים בספרו וקראם שירי דודים, מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו, זכה וזיכה את הרבים, דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ודעת ובכל מלאכה, חכמתו בנין וציוריו כאיש מצור. החכם השלם, הזקן הכשר, כה״ר דוד אלקאיים ז״ל, נצר מגזע האריה הגדול, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, כמוהר״ר משה ושמעיה, בעל המחבר צוף דבש ותועפות ראם זלה״ה. ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה, ולאן פנה דודי החכמה צורחת, חלף לבלי שוב במרום ירגיע, נסע לנוה שאנן קהלתינו נגרעים, איך אהובינו עדי עפר הגיע, עם בן יוחאי נשמתו שומחת, בעדן עדנים שמה ישתעשע, וישכב דוד עם אבותיו זקן ושבע ימים, יום ה^, בשב״ק עשרה לחודש ניסן שנת צרתי בא סימן בישישים חכמה. ת.נ.צ.ב.ה.

הערות המחבר: על פי מר אשר כנפו הכותב הוא ר׳ מרדכי זעפרני ולבך ירמזו מילותיו: ׳ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה׳ ובידוע שאיש יהודי הוא מרדכי כפי שכונה במגילת אסתר.

א׳ כנפו וש׳ אלדר, שירת האבנים, עמ׳ 161-160.

 

נושאי שירתו: שירתו הנכללת באוטוגרף המקיף מאוסף כ״י משה כהן וכ״י זעפרני מונה 140 פיוטים בחלוקה כדלהלן: מעגל הפרשה (קצידה/פואמה על כל פרשות השבוע של חומש בראשית ושל חומש שמות עד כי תשא ועד בכלל) ובסה״ב 23 קצידות (א-כג), מעגל השנה: שבת(שיר אחד, כד), חנוכה(1, כה), ט״ו בשבט(1, כו), פורים(פיוט אחד (כז) הכולל סדרה של 32 קטעי שיר רובם קצרים, פסח (3, כח-ל), שמחת תורה (1, לא), מעגל הקהילה (2, לב-לג), פיוטי הודיה (4, לד-לז) שבחי צדיקים והילולות (3, לח-מ), מעגל האדם וחליפות ימיו(3, מא-מג), הגות והשקפה(8, מד-נא), מעגל הלשון העברית(5, נב-נו), מוסר ותוכחה(13, נז-סט), גלות וגאולה(17, ע-פו), שירים בערבית יהודית (פז-פח).

חידושיו בשירה: בשירתו משתקפים כמה חידושים בתכנים, בצדדים פרוסודיים (תבנית, חריזה ומשקל), בלשון ובתחביר. לצד שירי קודש השייכים למעגל השנה היהודי חיבר סדרה של פיוטי פרשת השבוע על שני חומשים בראשית ושמות, וסדרת קטעי שירים לפורים על מגילת אסתר המשווים לה יצירה דרמטית. שירי המוסר והתוכחה כוללים גם ביקורת נוקבת נגד תופעות שליליות של חברת השפע במוגדור ובפיוטי הגלות והגאולה שוררת אווירה אופטימית כלפי הגאולה המשיחית על בוא משיח בן דוד והקמת בית המקדש לצד הגאולה המדינית שאחד מביטוייה הוא הפיוט לכבוד הצהרת בלפור, מעין אתחלתא דגאולה. רוב פיוטיו נחתמים בחותם משיח בן דוד ׳דוד אלקאיים׳ לצירופיו כולל ׳בן דוד קים׳ הכולל גם את שמו. רוב פיוטיו ערוכים במבנה שירת המלחון על לחניה, תכניותיה הסטרופיות, משקליה ונורמות חריזתה, שירה שהייתה נפוצה בזמנו המובנת לו היטב וקרובה ללבו. ׳שירי דודים׳ כתובים על פי לשון המקרא וסימניה הדקדוקיים עם שילוב גוונים משאר רובדי הלשון לצד מאפיינים סגנוניים ייחודיים וגם חידושים לשוניים בתחום הפועל דוגמת הסגנון הקלירי, השם, הכינויים, והתחביר ועוד. אחד המאפיינים הוא השימוש כמעט בכל המילים היחידאיות שבמקרא ובכללן הביטוי המקראי היחידאי ׳ הָרָה לָלַת ׳(שמו״א ד, יט) במובן הרה ללדת הזוכה להופעה משולשת ולביטוי תקני. שירי דודים מתאפיינים גם בסגולות אמנותיות, כמו: ההקשר המדרשי הטעון בפיוטים, חידודי לשון ומעתקים סימנטיים, מגוון צימודים, הטענת מחרוזות הביניים בדברי הגות והיתומים אקרוסטכוניים בעלי משמעות.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים מאיר נזרי- תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים

עמוד 22

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

 

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

 

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

 

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

 

 

 

 

סדר התפילה בפני הקב"ה.

  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי

א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'. זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה

 לקבל ע"פ לפנים משורת הדין,

מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

 

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

 

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה,

 "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

 

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה"

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

 

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

 

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

 

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

"כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

 

 

 

 

לכל אחד מאתנו יש בית –

ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו,

 ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

 

 בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).

 מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

 

 

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

 

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

 

 

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

 

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי:

אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

 

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. מו"ר זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה.. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר "להתהלך באור הגאולה", והוצאה שניה לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב

משנת 1912, השנה שבה כבשו הצרפתים את מרוקו, ועד 1956 הייתה מרוקו חלק מהפרוטקטורט הצרפתי והספרדי (Abitbol 2008). שלא כשלטון האנגלי, שאף השלטון הצרפתי להטביע את חותמו על התושבים היהודים ולהפוך את התרבות, את ההיסטוריה ואת השפה הצרפתית למרכיב נוסף בזהות של יהודי מרוקו, המתמערבים, לצד המשך תלותם בחסות בית המלוכה המרוקאי. זרוע הביצוע להגשמת ההתמערבות היו מוסדות אליאנס הראשונים שנפתחו בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית בשנת 1862. אולם מוסדות אליאנס היו לצנינים בעיני חלק מההנהגה היהודית הרוחנית, מאחר שהם נתפסו כמוסדות הגורמים לחילון הדור הצעיר (למשל, רבני מקנס: הרב ברוך רפאל טולידאנו, הרב יוסף משאש והרב שלום משאש). המצטיינים מקרב הצעירים היהודים נשלחו ללימודים בצרפת. הם למדו באקול נורמל בפריז [École normale israélite orientale] התובעני והיוקרתי או באוניברסיטאות של פריז, ליון, שטרסבורג ומונפלייה. מוסדות אלה הקנו לבוגריהם הזדמנות לניידות חברתית תוך שילובם במעמד הגבוה האירופאי בתוך החברה הקולוניאלית. מקצתם אף שבו למרוקו כדי להטמיע את התרבות ואת החינוך הצרפתי או כדי לחזק את לימודי היהדות שנרכשו בצרפת.

שלטון חסות צרפתי שהיה נהלה כל ארצות צפון אפריקה. לאלג׳יריה הגיע ב־1830, לתוניסיה ב־1870 ולמרוקו ב־1912. במרוקו הספרדית, שבירתה טיטואן, התקיים שלטון חסות ספרדי בשנים 1956-1912.

התמערבות – מושג שטבע ירון צור בספרו קהילה קרועה שבו חילק את המיעוט היהודי במרוקו לשלוש קטגוריות: ילידים, מתמערבים ואירופאים.

שלא כיהודי תוניסיה ואלג׳יריה, לא חוו יהודי מרוקו את נחת זרועו של המשטר הגרמני הנאצי ובא כוחו, משטר וישי. למרות זאת, ב־8 בנובמבר 1942, במבצע ״לפיד״ שבו נכבשה מרוקו מידי משטר וישי, קיבלו יהודי מרוקו בהתלהבות ובשמחה את בנות הברית. נחיתת בנות הברית הביאה להקלה ב״חוקי היהודים״ שהיו נהוגים במרוקו בשנים 1942-1940 (צור, 2001). יתרה מזאת, הגעתם של האמריקאים למרוקו פתחה בפני היהודים צוהר חדש גלובלי יותר שדרכו נחשפה הקהילה במרוקו לאמריקה בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה מאורע היסטורי חגיגי עבור יהודי מרוקו. הם ראו בכך את התגשמות שיבת ציון והעלו לסדר היום היהודי את הזהות הלאומית שהייתה חבויה בהם (כץ, 1983; צור, 2001). ואכן, לפני מלחמת העצמאות ולאחריה אלפים מקהילות מרוקו עלו לישראל. בראשית שנות ה־50, תחת השלטון הקולוניאלי, ועד לשנת 1956 (שנת העצמאות של מרוקו), עלו  לישראל כ־116,000 איש. משנת 1956 נאסרה יציאת היהודים ממרוקו והחלה פעילותם של חברי ה״מסגרת״ כשלוחה של ״המוסד״. כך הוברחו לישראל כ־18,000 איש(לסקר, 2006). בשנת 1961 טבעה הספינה ״אגוז״. בעקבות טביעת האונייה חל שינוי במדיניות שלטונות מרוקו, ושערי המדינה נפתחו ליציאה המונית של יהודים עד לשנת 1971. בשנים ההן עלו לישראל כ־130,000 יהודים, ובד בבד החלה גם הגירת היהודים לארצות המערב: לצרפת, לקנדה, לדרום אמריקה, לספרד ולמדינות נוספות.

[1]          משטר וישי הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. ממשלה זו, בראשות הגנרל פטן, קבעה את מושבה בעיר וישי שבמרכז צרפת.

[1]          הגנרל פטן הכתיב חוקים אלה לנציגי משטר וישי במרוקו. הוקי היהודים כללו החרמת רכוש וסילוק מעבודה במוסדות ממשלתיים ובמערכת החינוך הצרפתית.

מלחמת ששה הימים וניצחונה של מדינת ישראל על שכנותיה הערביות הפיחה רוח חיים מחודשת בקרב הקהילה מחד גיסא, אך גם עוררה מתח בין הערבים ליהודים במרוקו מאירך גיסא. זאת ועוד, ההתעוררות הלאומית הערבית והתערערות הביטחון האישי הביאו לצמצום דמוגרפי נוסף בקרב הקהילה היהודית.

משנות ה־60 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־20 מבין היהודים שחיו במרוקו, כ־100,000 יהודים היגרו לארצות המערב: כ־ 40,000 לצרפת, כ־10,000 לקנדה, כ־15,000 לארצות הברית, כ־25,000 לדרום אמריקה, כ־10,000 לספרד ולארצות אחרות. צרפת הייתה היעד הראשון להגירה, ועבור מהגרים רבים היא שימשה כתחנת ביניים להגירה עתידית למדינות אחרות (2006 ,Trigano. לקנדה היגרו משפחות, ואילו לצרפת היגרו בעיקר בני נוער וצעירים שראו בצרפת מקום טוב להשלמת לימודים ולהיערכות לקראת עתידם המקצועי(אזולאי, 2012). נוסף על אלה היו צעירים שפנו ללימודים במוסדות חרדיים בצרפת, באנגליה ובארצות הברית.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.

עמוד 25

׳מסמך קורקוס^, סוחרי המלך הראשונים –רשימה על צוירא (תרגום לעברית)

פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.

אלו רק קטעים שלקחתי מספר אחד שכתוב ביד אחד ר׳ יוסף שאיני יודע שם משפחתו מצאתי בו שהמלך סידי מוחמר בנה צוירא בשנת 5520 ורצה שביסודה תהיה מרכז גדול של מסחר של מרוקו אנשים באו לגור בה ורבי שמואל בן ר' יוסף סומבאל נתן עצה למלך שיקדים בעיר הזאת החדשה היהודים שהיו גרים כבר בהרים ליד בקצת ואותם יהודים לא רצו. והמלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות אחרות של יהודים שהיו אותו זמן צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו אחד מבניהם שיפתח חדר למשא ומתן גדולה בעיר. אנשים שבאו לגור בצוירא רבי שמואל סומבאל שלח את אחיו תאזר אברהם מרבי יוסף סומבאל מאספי תאזר אברהם מתאזר יהודה והשליט של אספי שלח לצוירא אחיו היה הוא כבר ואחיו במרכש היו קוראים לו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוס, תאזר שבא לצוירא הוא ר׳ סלאם לבחר ששמו דילמאר המרכשי ואחריו, הגיע תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו, בא תאזר יהודה בן הנגיד ר’ שמואל הלוי רב של מכנס, ובא תאזר מוזיז אבודרהם טיטואני ותאזר דוד בן מוזיז במקום אגאדיר ותאזר אברהם בן ישועה הלוי בן שושן ותאזר מוזיז בן החכם השלם ר’ יהודה אנהורי והאחרון הוא תאזר יוסף בן עדי של ליבאני סריקי. המלך נתן רשות לאלו העשירים כולם ונתן להם בתים שיגורו בהם ויעשו מסחר ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד ושני מחסנים לכל אחד ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב והעשירים האלו שהיו כולם אנשים עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול הגיעו הם ובניהם ובני בניהם לגדולה גדולה. והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל לא נותר אלא מולאי השר ימח שמו שרצה לצער אותם בקלות אבל יראת השם שלהם הצילה אותם כולם שאלמלא אלו האנשים היקרים שהם ראשוני הקהילה באו כמה פועלים יהודים ומוסלמים שהיו עוזרים להם מדברים אחרים כמה וכמה נוצרים של ליוורנו שנשלחו לעיר למרסליה, ג׳יברלטאר ועוד ועוד. והיו גם עשירים שבאו אחריהם, בית אביטבול, ובית בן מקנין, ובית זאגורי, ובית אפרייאט ובאו גם אחרי חורבן אגאדיר בית תאזר חיים גדליה שהיו הרבה מהם באמסטרדם, ובית סמנה, בית פינטו ועוד ועוד הדיין הראשון של צוירא היה רבי יחיא אפלאלו מאגאדיר סוחרי הנוצרים לא היו זזים רק בדבר של האנשים האלו וכמה וכמה משא ומתן של היהודים נעצרו מפני שצוירא חזרה להיות המרכז הגדול שהיה באזור הערים האלו כולם וחזרו להיות מלאים בנחושת ראשים של מיטה, שקדים, עורות, צמר ועוד ועוד. באו בית לורד בית עבדיס מליוורנו וכן בית כהן סולאל דרמון, וביתבוזנאח והעיר חזרה עיר של יהודים וגם היום יום שבת אין מסחר בשום מקום וכל האנשים יהיו יהודים או מוסלמים או נוצרים נחים מן העבודה של השבוע. כולו העיר מליאה בבתי כנסת יפים ישיבות מלאים בחכמים ותלמידים שלהם היו כאן בית אביקסיס בית יולדות בית בן סעיד ועוד ועוד בית קורקוס ובית אפלאלו שהמלך היה אוהב מאוד. והיה שולח על כל עסקיו כולם האנשים האלו הביאו טובה גדולה לעיר ר׳ יוסף אמר שרוב האנשים חיים בשפע ואוכלים מטעמים מובחרים מריחים כל יום בלילה ומפעילים מוזיקה מובחרת מאחר והיו יודעים המקצוע ואלפים מלונדון ומאטליה היו לובשים את המשי בבדים וילבישו לנשותיהם משי ברוכדו ומלבישים אותם בזהב ומרגליות ומקשטים אותם באבנים כמו שקדים ואבנים אדומות ולא רק אלו הטובות יש בהם היו אוחזים ותופסים הלכות ויראי שמים ומחמירים בדינים הרבה היו חכמים שעשו כמה וכמה תלמידים בישיבות, ולומדים יום על יום תורה קדושה שהשאירו לנו אבותינו היו עושים פיוטים לפי הכבוד שלהם ונזהרים בכבוד הצדיקים כמה וכמה הותירו בכתב ידם הדברים האלו המופלאים. והשם עזר להם תמיד וכוונתם טהורה היו רחמנים והיו עוזרים למסכנים ונתנו לעניים וליתומים עניים היו מעט מסיבתם וביתם פתוח תמיד לאורחים כל אחד היה לו בביתו חדר לחכמים וצדיקים הוסיפו על ביתם בתים אחרים בצוואת המלך. והמלך בעצמו הוא היה אחראי על עסקיהם לא שר ולא שופט היה אחראי עליהם רק המלך בעצמו הוא מולאי דריס היה בן דוד המלך ורצה אותו שר שלו לא שיער אף אחד שיום שייקח חלקו מבית אחד היה מגדיל את ההפסד ביתו ניתנה ונבנית לאחד מן העשירים של המלך היהודים מן הגדולים המושל בן עמרה רצה יום אחד לקנות בית של עשיר אחד מעשירי המלך ואותו עשיר לא רצה למכור הבית אפילו רצה אותה רצה את המחסן. בן עמרה ציווה זמנים קשים על סיבת זה העשיר עד שסלח לו המלך וזה קרה גם לבאסא בהדוחק הלך לנוח בין הערים והבתים כולם של העשירים היה עליהם צו שלא ימכרו ויהיו של אותם עשירים לכל ימיהם זרעם וזרע זרעם וזה נשאר עד היום. אפילו סידי מוחמד בסוף ימיו השתנה בטבעו וביותר עם היהודים והכריח חלק מהם שלא ילבשו חליפת פלמנגו. מעולם לא אמר מילה רעה לאותם שהיו עם משפחות גדולות ועשירי המלך על כל פנים באותו הזמן זה שהביא את צוירא לקונסוליה של הנוצרים וגם לאיזה עשירים של היהודים שבאו מבחוץ הנוצרים השם יסלח להם ובתוך המלחמה אחד או שנים מהם עשו צער המלך סלח להם מחמת האחרים.

פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים. הגרסה העברית

עמוד 25