שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם-חלק שני
אוֹצֵר אֲסָמִי / אֶתְעַנֵּג בְּשִׁירֵי אֹמֵר / חֶלְקִי גּוֹרָלִי / בִּמְגַלָּתִי מַגֹלָל
15 מְשָׁרְתֵי עַמִּי / לְשׁוֹן קָדְשִׁי רַק מַאֲמָר / דַּיּוֹ בְקְהָלִי / בּוֹ אֶעֱמֹד אֶתְפַּלָּל
קָשְּׁטִי בִּזְמָמִי / אַחַת אָמַרְתִּי לֹא יוּמַר / הוּא הוּא גּוֹאֲלֵי / זֶמֶר פָּצְחִי בּוֹ אֶתְחָל
צָפוּ בְיַמִּי / יָם שִׁרַתִּי לִי כַעֲמַר / שָׁטוּ מַעְגְּלֵי / נָחַלְתִּי בּוֹ אֶנְחָל
טִעְמוּ בְּטַעְמִי / כְּנֹפֶת צוּף וּכְתָמָר / לְמַאַכְלֵי / נֶפֶשׁ מֶנּוּ לֹא תִּבְחַל
חֶלְיִ וְנִזְמֵי / עֶדְיוֹ עָרוּ בְּלֵב נִכְמָר / לָבְשׁוּ מַנְעָלִי / אָזְרוּ כֹּחַ כָּשַׁחַל
20 אַף רַב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטָבוֹ וְגָמַר / נָטָה גַלְגַּלִּי / יָרֵאתִי וָאֶתְחַלְחָל
יוֹמִי עוֹמְמִי / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סֻגַּר / עַוָּלִי / תֹּף שַׁלְשֶׁלֶת מִכֶּבֶל
רִמְשֵׂי רוֹעֲמִי / פֶּרֶץ נַחֲלִי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלֵי / כְּפָלִים רוּחוֹ חִבָּל
הערכה ללשון הקודש ולשון התפילה
- אוצר…מגלל: אף־על-פי-כן אני מתענג בשירי הנוצר ומתחבר על פי האוצר המילוני של שפתי שמקורה במרקם ספרי הקודש, שהם מנת חלקי, ושבהם מגולל אוצר זה.
- משרתי…אתפלל: אילו באה לשון הקודש לעולם רק לשמש מקור לתפילה לחזנים ומתפללים די לה בכך. משרתי עמי: חזנים ושליחי ציבור.
המשורר רואה בשירתו מפעל חיים
קקזטי…אתחל: החלטתי הנחושה לחבר שירה היא פרי מחשבה אמיתית והוא מקור גאולתי. קשטי בןממי: מחשבתי אמיתית עדה״ב משלי בב,בא. אחת אמדתי: כמו ׳אחת דברתי׳(איוב מ,ה). לא יומר: אין דרך חלופית. הוא…פצחי: השירה היא מפעל חיי. בו אתחל: בו אתחיל כמעשה בראשית. 17. צפו…בעמר: בעבר צפו בים שירתי(זמרי ופצחי) שהייתה צחה כצמר לבן ושימשה מקור השראה. עיטו…אנחל: ובהמשך גם נעו והשתלטו על נחלתי. 18. טעמו…תבחל: נהנו משפע ארצי, ארץ זבת חלב ודבש, שאף נפש לא תמאסהו. טעמו• בטעמי: עדה״ב שמו״א יד,מג. בנפת עוף: עדה״ב יט,יא. נפש… תבחל: עדה״ב זב׳ יא,ח. 19. ךוליי…כשחל: התקשטו בעדיי, נעלו מנעליי, וצברו כוח כאריה על חשבוני. חליי…עדו: עדה״ב הושע ב,טו. בלב נכמר: עדה״ב הושע יא,ח. אזרו ביה: כמו ׳אזרו חיל׳(שמו״א ב,ד). 20. אך…ןאתחלחל: הסיבה למהפך שהתרחש על עם ישראל שנתהפך גלגלו לרעה והביא על העם פחד ורעדה הוא חטאי העם. הטה קטבו וגמר: אשמי הכריע את כליוני הסופי. קטבו: כריתתו וכליונו על פי הושע יג,יד ׳אהי קטבף שאול׳.
התנכלות האויב לישראל בעקבות החורבן
- 21. יומי…מבבל: יום החורבן היה יום קודר שנתעמעם אורו, הוא היום שבו עם ישראל החופשי נלכד בשלשלת על ידי אויבי. יומי עוממי: עדה״כ יח׳ לא,ה. בדוחו סגר: עדה״ב יח׳ יט,ט. עדי: אויבי על פי שמו״א בח,טז ׳וה׳ סר מעליך ויהי עךך. עולי: האויב העושה לי עוול על פי צפ׳ ג,ה ׳ולא יודע עול בשת׳. מבבל: כבול. 22. ךמשי…חבל: לפנים בערב האויב פרץ את החומות
לֹא כֵן אֲדָמָה / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / כּוֹתְבָיו וּלְנָפְלִי / שָׂם עֶזְרָתוֹ וְנִבָל
אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר / וּמֵחִי קַבָלִּי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל
25 בְּנֵי עַם רָמִי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הַגָּר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי / עַמּוֹן וּמוֹאָב וּגְבָל
מִרְדִי בִּדְמָמַי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעֱבַר / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרַף גָּדִישׁ נֶאֱכַל
וּבְנֵי עוֹלָמִי / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי / קִווּ חֶרֶב מְאֻכַּל
עַמִּי וּלְאֻמִּי / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכַּר / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ מִפְתַּן הַהֵיכָל
טוֹבִי וּשְׁלָמִי / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר / וּבְנִי אֻמְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא לֹא אוּכַל
30 מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קִים יְבֻכַּר / יִבְנֶה מִגְדָּלִי בֵּית מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי
והגיע ליד אבן הזוחלת והחריב את בית המקדש פעמיים. רמשי: בערב, מן הארמית ׳רמשא׳. רועמי: אויבי. מעם גר אבני זוחלי: על פי מל״א א,ט. כפלים רוחו חבל: על ידי המקדש שנחרב פעמיים. 23. לא כן אדמה: שהחורבן היה רק בידי אדם עדה״ב יש׳י,ז. הפך…ונבל: הזמן המזוהה עם הגורל הפך את גלגלו והושיט עזרה לאויב בדי להנחיל לי מפלה גדולה ולבזותני. וחגר מתניו: כמו ׳וישנס מתניו׳(מל״א יח,מו). ולנפלי: ולמען מפלתי. שם: הושיט. ונבל: ביזה. השווה נחום ג,ו ׳והשלכתי עליך שקעים ונבלתיך. 24. אויבי…התגר: אויבי המשיך להתגרות בי גם בתקופת הגלות. ומחי קבלי: הנשק שבו אני מנחית מכה, על פי יח׳ בהט ׳ומחי קבלו יתן בחמותיך. ומחי: מכה משרש מחה = מחא =הכה. קבלו: מכשיר לניפוץ חומות. שב כאבן הסבל: הפך לאבן הריחיים, שהיא לטורח על נושאה׳(שטרית). 25. בני…וגבל: בני עמים חזקים בעלי קומה וביניהם עמי ישמעאל עטו על השלל והביזה. עמון ומואב וגבל: על פי תה׳ פג ז-ח. 26. מךךי…נעבר: העמים הזדרזו להשתיק כל מרד של ישראל נגדם עדה״ב תה׳ לט,ג ׳נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר/ ושיעור – נאלעתי להחריש גם על הטוב שנתרחק ממני ועל הכאב שפגע בגופי. עד…נאבל: כדי שהאויב ירע לי. נשרף גדיש נאכל: עדה״ב שמות כב,ה. 27. ובני…מאבל: בני דורי וסביבתי הקרובים ביותר מכל הרבדים של החברה איחלו לי הכחדה בחרב. חרב כלאבל: עדה״ב יש׳ א,כ ׳חרב תאכלו׳.
הערכה לתפילה, איחולי המשורר לבני קהילתו וחתימת השיר בנושא הגאולה לעתיד
- 28. עמי…ההיכל: תפילתם של בני עמי היא שעודדתני להחזיק מעמד. עמי ולאמי: עם ישראל. שיחתם בשי ואשכר: תפילתם הנחשבת כקרבן ומנחה לפני ה׳. היא שעמדה לי: הפיחה בי כוח ותקווה להמשיך בחיים. שיח מפתן ההיכל: התפילה בבית הכנסת וליד ההיכל. 29. טובי…יכר: איחולי המשורר לבני קהילתו כל טוב ושלום והכול יהנו ממנו ללא בין עשיר ועני שיזכו לשיוויון כלכלי. טובי ושלמי: עדה״ב שמו״א כד,יט ׳וה׳ ישלמך טובה׳. עני…יכר: עדה״ב איוב לד,יט. ובני…אוכל: אבל לא אוכל לסבול חסרי דעת ותבונה. נשוא לא אוכל: עדה״ב איוב לא,כג ׳ומשאתו לא אוכל׳. 30. מבית…והיכלי: חתימת המשורר בתפילה על גאולת ישראל, ביאת המשיח שיבנה את ירושלים ובית המקדש. מבית הלחמי: מוצא המשיח על פי שמו״א טז,יח. בן דוד קים: חתימה גם בשם המשורר. יבכר: יועדף שלטון בית דוד.מגדלי: סמל לירושלים על פי תה׳ מח,יג ׳סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה׳.
שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם-חלק שני
עמוד 558
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
On trouvera plus loin le témoignage recueilli auprès de Joâo Medeiros, dont nous ne retiendrons ici que certains aspects afin de le restituer dans son contexte général. Il appartient à une famille importante de la région du Seridô (située de part et d’autre de la limite entre Paraiba et Rio Grande do Norte, sur laquelle nous concentrerons également notre attention). Né en 1937, Joâo Medeiros suivit tout d’abord une double carrière: d’une part, celle d’officier de l’armée de l’air brésilienne (en tant qu’ingénieur de navigation), et d’autre part, celle de pasteur de l’Église presbytérienne. Rappelons que ce genre de «détour» par une phase évangéliste n’est pas rare, en milieu marrane, avant celle du «retour» au judaïsme. Autres rapprochements : comme David de Andrade et José Nunes Cabrai, Joâo Medeiros est un marrane originaire d’un sertâo du Nord-Est qui trouva la voie de ce retour dans le Sud-Est (à Sâo Paulo, Rio de Janeiro ou Niteroi), et cette fois comme Francisco Corrêa Neto, auprès du même rabbin Elenrique Lemle, grâce auquel il eut l’émouvante révélation, en 1972, « de ce qu’il avait toujours su ». Après sa « ré-identification » comme Juif (et non pas conversion), Joâo Medeiros prit sa retraite de l’armée pour retourner s’établir à Natal, où son action fut décisive pour la formation de la première communauté juive, au Brésil, à majorité marrane. Il ouvrit aussitôt, dans sa propre maison, une école pour l’enseignement de la religion juive (comme l’avait fait Artur Carlos de Barros Basto, à Porto, cinquante ans auparavant), attirant un petit nombre d’élèves d’origine nouvelle-chrétienne, dont le flux continua constamment au fil des années. La communauté juive de Natal connut elle-même une certaine croissance : au milieu des années 1990, par exemple, alors que Marlene Borges de Medeiros, l’épouse de Joâo Medeiros, en était la présidente, elle comptait jusqu’à une cinquantaine de membres. Au cours des années qui suivirent, Joâo Medeiros traversa d’inévitables vicissitudes dans son activité de guide spirituel, en raison des conflits renaissant, de temps à autre, entre ashkénazes et «Juifs marranes ». Mais il eut finalement la grande satisfaction d’être reconnu, et élu à l’unanimité des membres présents, le 15 novembre 2006, comme «rabbin» de la communauté de Natal. Et celle-ci reste ouverte, selon la claire et généreuse doctrine de Joào Medeiros, aux Juifs de toutes origines, ashkénazes, séfarades ou «marranes».
Un phénomène semblable à celui de Natal se développa, un peu plus tard, à la fin des années 1980 et dans le courant des années 1990, à Recife, où le souvenir de la première synagogue des Amériques (à l’époque hollandaise) restait vivant dans les milieux marranes du Pernambuco. Une vingtaine de jeunes gens, originaires de ces milieux, sous la direction d’un autre guide spirituel, Odmar Pinheiro Braga, fréquentaient la synagogue ashkénaze de la rue Martins Junior, où ils suivaient les cours d’initiation religieuse que le hazan (chantre) Isaac Essoudry (lui-même séfarade d’origine marocaine) leur dispensait généreusement. Mais, à la différence de ce qui s’était passé à Natal, la plupart des «Juifs marranes » de Recife (à l’exception de ceux qui acceptèrent la conversion formelle) restèrent relativement en marge des institutions communautaires. La situation devint même conflictuelle à l’approche de la commémoration du cinq centième anniversaire de la conversion forcée, quand fut adopté le projet de restauration de la synagogue de l’époque hollandaise, située dans la rue devenue « du Bon Jésus»: les «Juifs marranes» considéraient qu’il s’agissait de « leur» synagogue, et souhaitaient la re-sacraliser en tant que telle ; tandis que les autorités ashkénazes de la communauté de Recife préféraient que les travaux de rénovation fussent exécutés en vue de la création d’un Musée historique : ainsi fut fait, non sans amertume chez beaucoup de «Juifs marranes».
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון
שירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והחמוגגוח
האמנם ניתן לכנות את יהודי מרוקו אוהבי שירה? ומרוקו עצמה, מבחינת השירה העממית, האמנם היא ארץ המועידה את מיטב זמנה לשירה? אין ספק שכן הוא. ככלל, מרוקו ויהודיה אהבו את מנעמי החיים, אולם אין מדובר אלא בתשוקה לחיים מעונגים, שיש בהם כדי להסיח את הדעת מתעוקות השעה לזמר ולשיר. פתגם ערבי נפוץ הוא ״סאעת אזזהו לא תדוזהא, וואכא פוקת קטיע רראס״ (שעת העלצון אל תחמיצינה ואפילו בזמן עריפת הראש). הרגש השירי הטבוע באופיים, עלה בקנה אחד עם אהבת היופי והניב שירי חיים עליזים, לעתים בנעימה שקטה, ולעתים סוערת. יהודי מרוקו אהבו והעריצו נשים יפות, ועל זה אמר המשורר: ״על צורת הלבנה, איך תשכון עננה״ (אברהם אבן־עזרא).
האומנם אהב מאוד היהודי במרוקו מפגשי עונג והתמוגגותי כך הוא מאז ועד ימינו. נחזור עתה לנושאו של חלק זה בספרנו, והוא בבחינת דברי קוהלת: ״ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמחה, כי אם לאכול לשתות ולשמוח״ (קהלת ח, טו). עשר שמחות הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. עניים כעשירים גם יחד, הכל בלא הבדל עושר ומעמד, התמוגגו התרפקו ונאנחו אנחות רווחה בשמעם שירה ונגינה. ואם יש את נפשך להיווכח צא לדרך וראה כיצד מקיימים טכסי אירוסין או נישואין, או, להבדיל, עתות אבל ויגון. אלה ואלה נבעו נביעה טבעית, שורשית וספונטנית, ולא היו מעולם ענין מלאכותי וממוסחר. ״נעטירה ראשינו בציצי פרחים שלא יבולו, איש מאיתנו לא ייעדר בהוללותנו. בכל נשאיר עקבות מליצותינו ועליצותנו, כי זה חלקנו וגורלנו״ (חכמת שלמה ב, ח).
מחבבת בן שושן
אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,
ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.
וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,
אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.
וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).
שירי אהבה, יופי ועונג
אהבת בן שושן
ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?
והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.
וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,
נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.
הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).
סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,
סרת פי כלפא נזרי.
סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,
אנא גשים מאזלת גדרי.
מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,
סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,
וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.
שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,
נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.
טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,
אני פתי עודני, תמים בניכר.
לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,
קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,
אני שהתיסרתי כבר מנעורי.
וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,
בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,
לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.
הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,
בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.
חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,
סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.
צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,
עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,
וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.
אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.
בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,
המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.
היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,
בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.
מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,
שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.
קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,
עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.
אני שהתיסרתי מנעורי.
וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,
מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,
חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.
צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.
זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,
בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.
הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.
מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.
שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,
קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,
זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.
על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.
הנא לכאטר ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,
הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.
אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,
סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,
חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,
וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,
וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.
נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,
נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.
אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,
כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,
עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,
וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,
אני שהתיסרתי מנעורי.
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת (קסידה) בן שושן-בשלמותה
מחבבת בן שושן
אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,
ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.
וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,
אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.
וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).
ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?
והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.
וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,
נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.
הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).
סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,
סרת פי כלפא נזרי.
סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,
אנא גשים מאזלת גדרי.
מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,
סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,
וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.
שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,
נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.
טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,
אני פתי עודני, תמים בניכר.
לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,
קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,
אני שהתיסרתי כבר מנעורי.
וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,
בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,
לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.
הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,
בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.
חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,
סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.
צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,
עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,
וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.
אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.
בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,
המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.
היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,
בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.
מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,
שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.
קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,
עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.
אני שהתיסרתי מנעורי.
וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,
מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,
חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.
צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.
זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,
בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.
הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.
מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.
שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,
קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,
זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.
על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.
הנא לכאטד ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,
הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.
אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,
סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,
חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,
וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,
וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.
נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,
נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.
אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,
כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,
עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,
וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,
אני שהתיסרתי מנעורי.
אוככותי לגדר זא מנהא, אמנוני בחקק לעאהד
נהאר לחדד כנת קולתלהא, אייא נתפרזו חעאב לפרארג'
סכתת מא רדדתלי ווללהא, חססת קלבהא ראה פי גייאר
סאעפתהא אוזידת קולתלהא, לא תתגיירס ליום לחדד
ייאללאה מעייא ייא בדרי, ייאללאה מעייא ייא בדרי
וואזבתני בטטיש ווקצוחאת לשאן, כלליני ראני פי דררי
חתתא לחדד זזאי אילא סחאווזייאן, סוף אש מולאנא ידרי
סוף אש מולאנא ידרי
כלליתהא וורחת בקליבי גידאן, כל מו יכללמני מא נוואזבו בחסאן
אנא גשים מאזלת גריי, אנא ללי מתחחנת מן סגרי
דעו אחי, כי הבגד בא מצידה, האמינו לי באמיתות
ביום ראשון הרי אמרתי לה, בואי נשתשע בשחק התרנגולות
שתקה ולא השיבה במענה דעתה, הרגשתי כי לבה גדוש עצבנות
הוספתי סבילות ועוד אמרתי לה, היום ראשון אל תוסיפי יגונות
באוי עמי אהובת לבבי, באוי עמי אהובת לבבי
השיבה לי בזעם וקשיחות הלשון, הנח אותי בתוך כאבי
עד לראשון הבא אם בהיר וצח, נראה מה יחפוץ האל אבי
ונראה מה יחפוץ ויקבע האל אבי
השארתיה והסתלקתי בלבי נדאב, כל המדובב אותי לא קיבל עניין
אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי
ייא ערוצא בכי עלא ערוצכּ, מא ייפעכ לא כאכ וואלא לוסכ
הוי כלה שאי בכי על חתנך, לא אח ולא חותן יועילו
האדי לילת לעיד אכלא דאר בבאכ, מן יבארכ לקידושן
זהו ערב החג, או ואבוי, ואין מברך על יין קידוש אפילו
כלליתהא ווראחת מכין, הייאם גאיים פי הבאלי
השארתיה ונעלמתי משם, נרגש ושקוע בטירוף דעתי
פקל בנעל שייטאן פלחין, סרת נתרכו מן באלי
התפכחתי ובשטן גערתי על רן, וניסיתי להסיחו ממחשבתי
כרית וודכלת ללי זארי, נרא חדד מא סמע קולי
שכרתי ונכנסתי למקום קרוב, ראיתי כי איש לא שמע קולי
חתתא נדדרת פי ווסט דדאכלין, כלילתי מעא ספניולי
עד שראיתי בתוככי הנכנסים אהובתי ען האיספניולי
תממא דכת ווגדאת זמרי
שם הסתחרחרתי, שם יקדה התבערה גחלי
ייא לחפפארין לקבור בלמנייא ארפפאדין ננאס בתמנייא
אתם הכורים קברים לפי מידה, והנושאים גופות מספרכם שמונה
האדכ שבאב סגיר אכלא דאר באבאה, מא שבע פדדנייא
זהו יפה נפש צעיר, אוי ואבוי, לא שבע ממנעמי העולם הזה
מא כלת מא סממת מא טללעת דככאן, כללית כייתהא פי קלבי
לא אכלתי וטבק לא נפחתי, ולא תימרתי עשן, נותרה צריבתה בלב החזה
בכית גיר נראהא כודד גסן לבאב, מטבועת לכדוד בלעכרי
הוספתי לראותה כמו ענף הליבנה, חתומת הלחיים בארגמן
מטבועה לכדוד בלעכרי
חתומת הלחיים באודם נארגמן
תנהדדת ייא כאיי ותנית בנעל שיטאן, נפשי קאלתלי
נאנחתי, הו אחי, ושוב גערתי בשטן, נפשי אמרה לי, התעודד
סבר ייא בן שושן, אנא גשים מאזלת גררי
המתן וסבול, הוי בן שושן, אני פתי עודני נער
וואנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני שהתייסרתי מנעורי
עטיני וואחד דדאר פאז ננוח, ותכון עאלייא וושקפהא דללוח
תנו לי בית אחד בו אצווח בקינה, ויהיה גבוה ומעץ תקרתו
וותבכי מאעייא אכלא דאר באבא, ללי קלבהא מזרוח
וגם תבכנ עמי, אוי לי ואבוי, כל אשר לבה שותת בפציעתו
וואנא מא תדדתלכסי א ייממא, ווקת ווקת כראז ררוח
אני לא נוכחתי לידך, הוי, אמא, בעת יציאת הנשמה
תנההדת ייא כאיי ווכרזץ מן תממ, קבל מא ייכלט למלעך
נאנחתי אחי, ויצאתי משם, בטרם הגיע המלאך בדממה
אנא ווחדי ראפד להאם, חתתא לענד נזול למגרב
אני יחיד נושא מעמסת הטרחה, עד שקיעת השמש במערב
דכלת לביתי ווסרת נכממם, באיית עלל לפראש נתגללב
סרתי לביתי למסילות המחשבות, ושנתי על יצועי לא תערב
בעד ממן טול לליל ייא לפאהם, מא נזלס לגאררו מן שארב
וככל שארך הלילה הזה, הו המבין, לא משה הסיגריה מהשפתיים
אוחדד מא עלם בדדרי, אוחדד מא עלם בדדרי
איש לא ידע אודות כאבי, איש לא ידע אודות כאבי
סברת האיידאכ חתתא לליל פזר כאן, ווקת כרוז מארי בכרי
המשכתי כך עד תום הליל והשחר הפציע, עת יצאה מארי מוקדם
תשרי לחליב למעללמתהא ייא פלאן, גאבת דנייא עלא בשרי
לקנות חלב לגברתה, הו פלוני, ואז נתערפל לעיני העולם
גאבת דנייא עלא בשרי
נתערפל לעיני העולם
רפדת כאבוס ומסס ווכרזת זעפאן, מחתאל עלא קתילהא
נטלתי אקדח ופגיון ויצאתי נזעם, מנוי וגמור לרוצחה בכל מחיר
כיף ממא כאן, אנא גשים מאזלת גררי
אני פתי עודני נער
אנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני שהתייסרתי מנעורי
כרזת ווריתהא תחת דדאר, דאכלא לענד מעללמתהא
יצאתי והמתננתי בפתח הבית והיא שבה נכנסה אל גברתה
לחקת עליהא פדדרזא, תכללמת צבאח לכיר קולתלהא
השגתי אותה בגבול המדרגה, דיברתי, ובוקר טוב אמרתי לה
עמארת לכאבוס פיהא כלאת, דגגתין בלמסס דגגתהא
מטען האקדח נופץ בה, ובשתי דקירות פגיון דקרתיה
טאחת עלא קפאהא תגאסאת, לעמר בשי כלילת לקדרא
נפלה על עורפה מעולפת, אבדו שנות אהובת לבי
כלליתהא וורחת לדארי
השארתי אותה ונעלמתי אל ביתי
בלחין סמעו לחככאם וולכבר באן, זאתני לבוליסייא תזרי
כאשר שמעו אנשי החוק והעניין נתגלה, בריצה באו השוטרים כולם
זאתני לבוליסייא תזרי, כררזוני מסנסל וואנא דהסאן
באו אלי השוטרים בריצה, הוציאוני באזיקים ואני נפעם
האיים גאייס פי בחרי, האיים גאייס פי בחרי
נרגש ושקוע בים מצולתי, נרגש ושקוע בים מצולתי
דדאווני ליהא וננדרתהא בעייאן
הובילוני אליה לראותה בזוג עיניי
קאלולי נתא ללי ביהא אהייא אינסאן, אנא גשים מאזלת גררי
אמרו לי, האם אתה ידך בדבר ? אני פתי עודני בער
וואנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני שהתייסרתי כבר מנעורי
קולתלהום אסייאדי אנא ללי ביהא
אמרתי להם : אדונים אני הוא הפוגע בה
האדיכ ללי רססאתלי עדמי
זאת היא אשר רופפה כל עצמותי
סבאבהא לאקי ומאחנתהא, גדרתני וושפפתלי דממי
עני מפגשנו והתעללותה, בגדה בי ואת דמי מצצה
וואנא בדווי לעינייא, ווהייא תחבב לעיני תעמי
אני עדיין במאור עיני, והיא לסמא את עיני חפצה
דכל טביב אוצקארתו, אמדרא קאללי לחזין וואלא ריתו
נכנס הרופא ושאלתיו, ענה ואמר, האיש האבל – הראיתו ?
פי ווסט לכלא, אכלא דאר באבא, תממא בנא ביתו
ואולם בתוככי המדבר, אוי לי ואבוי, שם בנה ביתו
קטעתני בעד עשרתהא, כללאתני וועשקת גירי
קטעה אהבתנו בעודה באיבה, זנחה אותי התאהבה בזולתי
כללאתני וועשקת רומי
זנחה אותי והתאהבה ברומי
בעד ממא כדאת ממני לפלוס בלחפאן, דימא מעאהא שאעפת רוחי
למרות שלקחה כספים בחופן, תמיד הארכתי אפי איתה
דימא מעאהא שאעפת עמרי, בלעזז ווררדא וססכאת אולאמאן
תמיד הארכתי אפי כנגדה ויקר וברצון, שלווה ואמון לה
לאכין הייא לקתלי תזרי, סידי רבבי יכון לכאיין ללי כאן
אולם להרוג אותי היא זממה, ריבון העולם יגנוב הגנב שגנב
מן זא יקתלכ באדר ביה ראלו זמאן
והבא להרגך השכם להרגו, אמרו מזזמן בן לאב
אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי מנעורי
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק שלישי
מן בעד ממא בחתו פכלאמי, ללחכם לקצבא זיירוני
לאחר שחקרו בדברי, אל בית האסורים שם לחצוני
נעדדי ייאם מן ייאמי, חתתא ליומאן ישאערוני
שם חלפו ימים מימי, עד שהשופטים ישפטוני
וואנא בכית דמעא מן לזפר, ווחדא עליכ ווחדר עלא לזאר
אני בבכי הזלתי דמעה מעפעף, אחת למענך, ואחת על הסלע
וותלאתא ייא כלא דאר באבאכ, עלא בקייתי פדדאר
והשלישית או צלך ואבוי, על הישארותי בבית בלתי נשמע
ווחדיוו כיף יטיב מנאמי
עתה הביטו, כיצד יבשיל חלומי
בלמא וולכבז יקוותוני, בלמא וולכבז סננקת עמרי
במים ובלחם יסעדוני, במים ובלחם נאנקה נפי רצוצה
בלמא וולכבז סננקת עמרי, פי כול יום עלייא יעמלו דיוואן
במים ובלחם נאנקה נפשי, ובכל יום יתוועדו לעצה
בלבחת נעידלהום סררי, בלבחת נעידלהום סררי
בחקירות גוללתי כל סודי, בחקירות גוללתי כל סודי
ווצלו ספניול עלייא גידאן, חארצ ייאסר עלא עמרי
הגיעו בני איספנייא נפגעים, אז דאגתי המון לשלמות חיי
חארצ ייאסר עלא עמרי
אז דאגתי המון לשלמות חיי
ספאנייא ראחת בכבארהא עזלאן, טאלבין קטיע ראס בן שושן
יוצא איספנייא סרו כולם נזעמים, לדרוש עריפת בן שושן, ומתי ?
אנא גשים מאזלת גררי, וואנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי בנעורי
ספאנייא תמננאת גבני, תטלב ראסי יינקטע
יותא איספנייא ייחלו ליגוני, דרשו עריפת ראשי ממעל
ייא לחארתין לחבק ווסקיווה, אלחפפארין לקבור וואטיווה
השותלים שיח, השקוהו, וחופרי הקבר כסוהו
האדא סבאב סגיר ייא ייממא, אולאיין תעבביווה ?
זה עלם יפה תואר וצעיר, הו אמא, אנא תקחוהו ?
וואנא ייא גאלס פי סזני, חתתא ליומן ילחק ששרעי
עדיין אני תושב בכלאי, עד הגיע יום המשפט
זאוו לזאנדארם וככתפוני, וסרת מעאהום נתבבע
באו השוטרים ואותי כבלו, וכבר איתם אני צועד לאט
קדדאם לחוככאם לחחקוני, וולזורי פייא תכלע
אל בית הדין הובילוני, אנשי החוק הפחידוני עד תום
מאללהום לוויסי מן בכרי
כי על כך הועמד תובע מבעוד יום
זבד כאגט ונאיי ייא בן שושן, ווקפת ווטלכת עלא זהרי
הוציא כתב אשמה וקרא אלי : בן שושן ואז להגן עמדתי
ווקפת ווטלבת עלא זהרי, זררני ווזאבו קדדאם לפיזידאן
התייצבתי וביקשתי על מזלי, נגררתי ואני מול נשיא אשמתי
אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני פתי עודני בער, אני שהתייסרתי כבר מנעורי
קלתלהום ייא סייאדי אנא ללי ביהא, חכית לקצייא כיף סארת
הודיתי ואמרתי אדוני, אני שנפגעתי בה, גוללתי הפרשה בפרוטרוט
טיראנטינו גררק דעווא, כיינו פי קלבי מאזאלא
עוש הפרקליט העמיק התביעה, ופגיעתו בלבי עוד רשפים תפלוט
דכל טביב וובצת בנדאמו, וועמלתלו דינר פי חזאמו
נכנס הרופה ונשקתי לעקביו, ותליתי דינר באבנט מותניו
ווכרז יקול א ייממא, ווסלממת פי ייאמו
יצאתי בקריאה, הואאמא, והשלכתי יהבי על כבוד שנותיו
לפרוקירור חתתא הווא, ווקפלי כול מא סארת
הקטיגור גם הוא הוסיף, ושיחזר כל אשר אירע וסיפר
תכללם כלאמו בלקווא, כי עין למא אילא פאדת
נשא נאומו ברוגז ובעוצמה, ושטפי דבריו כמעיין מתגבר
סוססאי ענדי מכרי, סוססאי ענדי מכרי
וגם לי פרקליט בשכרו, גם לי פרקליט בשכרו
הווא ווקף ונאף עלייא בגנאן יפככני מן בחרי
עמד איתן ונשא סנגוריה בטיעוניו יצילני ממצולותי
עמל זהאד ווטארד תקול תעבאן, מעלום עלא פכאכי יזרי
הפגין מאמץ, נלחם נאבק והוא תשוש, אמור על פדותי ירוץ
מעלום עלא פכאכי יזרי, לממא תממ כלאמו וההוא עייאן
אמור ומנוי, על פדותי ירוץ, וכאשר תם נאומו והוא רצוץ
בקא לחדית, ווללא לפריזידאן
הוחזר נושא הפרשה אל דוכן הנשיאות
אנא גשים מאזלת גררי, אנא ללי תמחחנת מן סגרי
אני פתי עודני תמים, אני שהתייסרתי כבא מנעורי
א מאדא כדם מא סהר פלליל, מאדא חרק שפהו מעא לקנדיל
והזוכה ההוא, לא עמל ולא נדדה שנת לילו, לא דבק מבטו באור הנר
לכדמא וולזרייא, ייא ייממא, בקאת מן סעד לגיר
הייגע והטרחה, הו אמא, נותרו במזל הזולת
יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-בשלמותה
והיה כי תבוא אל הארץ:הרב משה אסולין שמיר
"ושמחת בכל הטוב –
אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).
רבנו-אור-החיים-הק':
"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב,
ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".
"בכל הטוב" – התורה כוללת – את כל הטובות שבעולם".
שיר על מתיקות התורה,
מאת רבנו-אור-החיים-הק',
שיר שזכה לביצועים מרגשים:
"אין טוב אלא תורה.
שאילו היו בני אדם מרגישים,
במתיקות וערבות טוב התורה,
היו משתגעים ומתלהטים אחריה,
ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,
כי התורה – כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:
"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא. על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח".
(חגיגה יב, ע"א).
"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).
רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י ש-מ-ר-ו.
למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)
המסר האמוני מדברי קדשו:
"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":
המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה,
לימוד תורה מתוך שמחה.
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,
וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…
ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)
הבאת הביכורים.
מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.
פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".
מידת האיפוק:
מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.
בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.
"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.
בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).
את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".
רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.
מידת ההודיה לבורא עולם:
במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.
רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":
א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".
רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.
ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).
ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).
ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).
ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').
רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.
רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?
בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).
"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".
רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).
וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.
מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).
בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:
"ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"
הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.
החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.
קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…
שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"
(רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).
א. השמחה בישוב ארץ ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.
כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.
רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).
ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.
"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי (בר' רבא נט' ב').
להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.
"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.
להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו
"יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם,
ונהנים מזיו השכינה".
א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".
ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.
ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".
ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".
ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.
ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…
היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים:
1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.
- 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.
3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.
"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,
לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…
{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},
כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).
המתכון לזכיה בברכות – לימוד תורה וקיום מצוותיה.
"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…
עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".
(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).
נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו
פרשת "כי תבוא" המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).
הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:
"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).
השכר הרב – בגין לימוד תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.
רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".
וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".
רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.
לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.
כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.
"ובאו עליך כל הברכות האלה – והשיגוך,
כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".
בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).
"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם. 'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".
כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.
רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'. הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".
רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".
התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.
בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:
"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".
כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.
לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:
"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".
"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".
יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".
כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.
כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.
לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל, מכל כל". על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" – "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".
רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".
ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:
"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…
הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,
גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.
כן תמיד יהיה לך".
קיום מצוות מתוך שמחה –
בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"
(יום ההילולה – יג באלול).
רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:
"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –
סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".
מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".
העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.
את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".
רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.
ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.
זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.
המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.
אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.
העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,
כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",
מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.
הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.
חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.
רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".
את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.
בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,
מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.
שחרור החטופים בשלום, וניצחון מוחץ ומכריע את אויבינו – שהם אויבי ה'.
משה שמיר נ"י
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. סילביה בת שמחה
חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ עם בני ביתו.
ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם במעלה הר ה'.
ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולוכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.