מורשת יהדות מרוקו

מעמדו של המנהג בישראל

ראשית, יש לציין כי רק החל מאמצע שנות ה־60 גובר העניין ב״שירת הבקשות״. שנות ה־50 והמחצית הראשונה של שנות ה־60 היו שנים של עליה וקליטה בארץ. להלן מספר נקודות הראויות לשימת ־ לב ביחס למנהג עתיק זה:

א. בעטיין של קשיים בקליטת גלי העליות ההמוניות ממרוקו, לא התפנו העולים להמשיך במנהג זה כפי שהיה בקזבלנקה ובשאר הערים. בשנות ה־40 וה־50 היו בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. לאחר קשיי הקליטה והפרנסה התחילה תקופה של השתלבות חברתית ותרבותית באקלים החדש בישראל. רק החל מאמצע שנות ה־60, לאחר ההתאקלמות בישראל, התאפשר למנהג ״שירת הבקשות״ לחיות שוב את חייו בארץ, שבה צמח במאה ה־16(בצפת, בתקופת האר״י הקדוש).

ב.ר׳ דוד בוזגלו עלה לישראל ב־1965 ובעצם עלייתו הוא נתן דחיפה גדולה למנהג זה. הוא המשיך במה שהצליח לעשות במרוקו : להפוך את מנהג ״שירת הבקשות״ לחלק מההויה התרבותית של יהודי מרוקו בישראל ואת הפיוט למרכיב מרכזי באירועים של יוצאי מרוקו בישראל.

כך אנו מוצאים את ר׳ דוד מסתובב בארץ, כפי שנהג במרוקו : מבקר את תלמידיו, משתתף באירועים שאליהם הוא מוזמן ונוטל חלק בבקשות, ובין השאר גם בדימונה באחת משבתות החורף ב־1968.

ג.דחיפה נוספת למנהג ״שירת הבקשות״ היתה בראשית שנות ה־70. בתקופה זו עלו וצצו בעיות חברתיות הנוגעות לקליטתם של בני עדות המזרח בכלל ושל העולים ממרוקו בפרט. דובר אז רבות על בעיות של אפליה מכוונת מצד המימסד ועל פערים חברתיים שנוצרו עקב כך. התעוררותה של תודעה חברתית זו מביאה חלק מהם לשמור על זהותם התרבותית ־ עדתית. זהות זו מתבטאת בחידוש מנהגים של עדות שונות.כל זה קרה החל מאמצע שנות ה־60 עם הגעתו של ר׳ דוד בוזגלו לישראל. אך השנים עושות את שלהן ומנהג זה, למרות התעוררות עדתית בולטת בשנות ה־90, נתקל במספר קשיים :

פעילותם של ״הפנתרים השחורים״ בראשית שנות ה־70 כהמשך למהומות ואדי סאליב בחיפה ב־1959 חידדו מאוד את הזהות של יהודי המזרח. גם עלית בגין והליכוד לשלטון ב־17 במאי 1977 תרמה לזהות התרבותית והחברתית של עולי המזרח.

כמו מנהג ה״מימונה״ אצל העולים ממרוקו, שקיבל את הכרתו מהמימסד (מסיבות פולטיות) ומהתקשורת. כך גם עם מנהג ה״סהרנה״ אצל יוצאי קורדיסטאן ועוד.

על חלק מפיוטי ״שירת הבקשות״ בנויים המקאמת של המוסיקה האנדלוסית. זו, מתברר, קשה לפיטנים רבים. הללו, שלא למדו את אמנות הפיוט באופן יסודי ושיטתי, מכירים בעיקר את לחני הפיוטים המושרים בבית־הכנסת, בשמחות (בברית מילה, בבר מצוה ובחתונה) ובאירועים ציבוריים. הפיטנים אינם מכירים את הרוב המכריע של פיוטי ״שיר ידידות״. כיצד אפשר אפוא שפיטן צעיר ומתחיל יכיר את מכלול 559 הפיוטים שבקובץ ״שיר ידידות״, אם אינו לומד זאת באופן יסודי? הלחנים קשים לתפיסה, ודרוש רצון רב כדי ללמוד בשיטתיות את כל הפיוטים.

כדוגמה אפשר לציין את ערבי ״שירת הבקשות״: הפיטנים החדשים, בשנות ה־40 וה־50 לחייהם אינם מכירים למשל את הלחנים המקוריים העתיקים לפיוטים ידועים כמו: ״יוצר מידו״ מפרשת ״לך־לך״, את ״אוחיל יום יום אשתאה״ מפרשת ״בא״ ואת ״יום ליבשה״ מפרשת ״בשלח״. הם מתקשים להשתלב בפיוטים המושרים בלחנים הישנים והמקוריים.

דימונה, שזכתה בפיטן בעל שם ארצי כמו ר׳ יהודה ללוש (שהיה מהבולטים בשנות ה־50 בקזבלנקה), לא השכילה להצמיח פיטן בעל שיעור קומה שינהיג את מעמד הבקשות בעיר ושיחליף את הפיטן המוביל יהודה ללוש שהגיע לגיל גבורות. יוצא דופן הוא ניסים שושן מקרית שמונה. פיטן שהיה תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו, הצליח לטפח פיטן צעיר ומוכשר בשם ליאור אלמליח המשמש, בין השאר, כפיטן קבוע בקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית בניצוחו של אברהם אמזלג. גם פיטן צעיר זה אינו שולט עדיין בכל הפיוטים ואינו יכול להוביל אחריו את מעמד הבקשות. הוא בהחלט כשרון מבטיח שעתידו עוד לפניו.

בני העולים ממרוקו עזבו בחלקם הגדול את הדת. הם חיים כחילוניים או כשומרי מסורת. הקשר שלהם לפיוטים של מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים. הם שומעים פיוטים בשבתות או באירועים שונים, וזהו הקשר היחיד שלהם עם הפיוט. מנהג ״שירת הבקשות״ לא קיים לגבי חלקם הגדול. לא מעניין אותם. לחלקם הוא מוכר כזכרון מעומעם מבית אבא.

תהליך החילון הזה אינו חדש לבני הדור השני והשלישי של העולים ממרוקו. הוא החל בערך בסוף הרבע הראשון של המאה ה־.20 הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 נותן את אותותיו גם מבעד לחומות המלאח . רוחות זרות חדרו לרחובות הצרים של המלאח, התרבות הצרפתית וזמינותם של העיתון והרדיו כאמצעי תקשורת הביאו לחילון של חלק מיהדות מרוקו, בעיקר אלה שהיו בקזבלנקה וביתר הערים הגדולות; ורק פעילותו של ר' דוד בוזגלו בשנות ה־40 וה־50 החזירה יהודים רבים למנהג זה.

על תהליך זה של ההשפעות התרבותיות והחברתיות, שקרו בחברה היהודית בקזבלנקה, אפשר לראות אצל ירון צור והגר הלל בספרם ״יהודי קזבלנקה: עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית״.

על המאמצים להחזיר את היהודים ל״שירת הבקשות״ ראה בפרק ״הקצידה ב״שיר ידידות״ בספרו של אברהם אמזלג ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

למרות תהליך חילון זה, ממעקב שלי אחרי מנהג הבקשות במשך השנתיים האחרונות, יש לראות בחיוב הגעתם של חילוניים לבקשות.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- מעמדו של המנהג בישראל

עמוד 168

יום ההילולא של רחל אמנו –  י"א מרחשון.

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים,

רחל מבכה על בניה.

מאנה להנחם על בניה, כי איננו.

 כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועיניך, מדמעה: 

 כי יש שכר לפעולתך נאום ה' – ושבו מארץ אויב.

 ויש תקווה לאחריתך נאום ה',

ושבו בנים לגבולם (ירמיה לא, יד –טז).

 

 "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית לה, יח).

יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שבניו עתידים לצאת לגלות אחרי החורבן, ובדרכם עתידים לעבור דרך בית לחם. לכן, הוא החליט ע"פ הדיבור, לקבור את רחל אמנו על אם הדרך בואכה בית לחם, כדי שתתפלל לקב"ה להשיבם מהגלות לגבולם בא"י (מ,ר פ"ב, וישלח).

אכן, תפילותיה התקבלו, ודורנו דור הגאולה,

זכה לשוב לגבולות ארץ ישראל הגיאוגרפיים והרוחניים.

 

רחל אמנו פועלת יותר מכולם –

 כשהעולם צריך לרחמים  (זוהר ויחי דף רכ"ה ב'. תרגום).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רחל אמנו פגשה את יעקב אבינו בגיל ט"ו שנים, ובגיל כ"ב היא נישאה לו.

בגיל ל"ו, היא ילדה את בנימין, ועלתה לגנזי מרומים.

יעקב אבינו קבר אותה על אם הדרך בואכה בית לחם.

 

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא' = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה- אם שהתפללה עלינו בר"ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה – אם המתפללת על גאולת עמ"י – "רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא יד-טז).

רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מבעלה יעקב אבינו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי".

רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה מעומקא דליבא, הקב"ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין, דבר המסביר מהו כוחה של תפילה.

רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – "רחל מבכה על בניה…".

רחל אמנו היא ה – אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות {יהודה}, והכהונה {לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו, לאור הסיכום עם אביה לבן הארמי. בליל הכלולות, אביה הרמאי החליט למסור ליעקב את האחות הבכירה לאה. רחל, ברוב צניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש רבה מספר שבשעת החורבן בכה הקב"ה… באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה' – ושבו בנים לגבולם".

 גבולם – במשמעות גבולות א"י, וכן במשמעות גבולות רוחניים בבחינת "ועשו סייג {הגבלות} לתורה".

 

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב"ה: "מנעי קולך מבכי… ושבו לגבולם".

רחל אמנו היא ה – אם המזוהה ביותר עם הצירוף "רחל אמנו", האם של כולנו. יעקב השתעבד ללבן בשביל רחל.

 

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את "ארץ חפץ", וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא"י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה' נגד הפלישתים וכו', ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך.

 כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע"י שמואל הנביא: "בלכתך היום מעמדי – ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

 כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ"י משמד, והכינו את התשתית להשלמת הבית שני ע"י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ"י ע"י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר "עיקר הבית הוא רחל" (זבחים נד ע"ב).

 

הזוהר הק' אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב"ה "משתעשע" עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב"ה ביום הזה ותשקיף עלינו ממעל, לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה  ע"י לימוד לע"נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עם ישראל מאז עלייתה לגנזי מרומים.

 

הצלת חיילים ב"מלחמת עופרת יצוקה",

בזכות תפילת הראש"ל מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה בקבר רחל,

כפי שסופרו ע"י בנו וממשיך דרכו הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, רבה של צפת.

 

במלחמת "עופרת יצוקה" נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלים בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם אישה הלבושה בלבן שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: "אמא רחל".

 

הסיפורים הנ"ל הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, ע"י בנו הרב שמואל שליט"א. הרב אליהו ע"ה סיפר שאכן לאחר שיצא מבית חולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת החיילים במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע"ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת.

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה סיפר שהתחנן בפני רחל אמנו: "אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו וכו'". הרב הוסיף בחיוך לבנו: "האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…".

הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק:

"כל כלי יוצר עליך לא יצלח – וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי" (ישעיה נד יז).

 

 

קבר רחל אמנו בידינו –

בזכות הרב חנן פורת ע"ה, והרב מאיר פרוש ע"ה.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע"ה}.

 

"אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, כאשר קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.  ביקשתי מראש הממשלה רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות… בפתח הלשכה עמד ח"כ הרב מנחם פרוש וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם, פתאום, מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין ונענע אותו… וצעק עליו: "ר' יצחק הרי זה מאמא רחל", והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: 'מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים'. פרוש ענה לו: 'איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אמא רחל מחוץ לגדר', ונענע אותו. לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

 במקום, הוא אמר לנו תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית.

כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית – בזכות רחל אמנו".

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

ספר זה עוסק במחקר, בתיעוד ובהנצחה של 30 קהילות בתאפילאלת, שבהן נולדו חיו ופעלו יהודים באזור. מהן קהילות ותיקות ומהן חדשות. קהילות אלו נחלקות ל-6 קבוצות:

א. קהילות בדרום מזרח תאפילאלת (7 קהילות).

ב. קהילות אזור תיזימי/ארפוד (6).

ג. מזרח תאפילאלת (2).

ד. צפון תאפילאלת(9).

מערב תאפילאלת (2)

וקהילות בגבולות אלג׳יריה (3).

לכל קהילה מוקדש פרק בליווי תמונות ובו 2 חלקים: חלק א׳ הדן ברקע ההיסטורי והגיאוגרפי של היישוב ובנתוניו: אוכלוסיה, כלכלה, חינוך התקפים גם למאה ה-20 וחלק ב׳ המוקדש לקהילה היהודית על מוסדותיה והנהגתה הכללית והרוחנית. כמה קהילות זוכות למעין נספח על אודות המורשת שהותירו אחריהן כמו קהילת מזגידה שהוציאה מתוכה את ר׳ אליהו ילוז, ראב״ד בטבריה ומחברם של 8 ספרים. בחיתומי הפרקים מופיעות כ-30 ביוגרפיות של חכמים ואישים המייצגים את הקהילות.

הספר מלווה לפניו בכמה מבואות ובראשם מבוא לחקר הקהילות הכולל 21 נושאים, כמו: שיעור האוכלוסיה היהודית ביישוב, מוסדות ציבור ומוסדות יהודיים, בתי כנסת ושמות חזניהם, סופרי סת״ם וסופרי בי״ד, שמות משפחה נפוצים והיצירה התורנית והפיוטית של הקהילה.

ספר זה הוא ספרו הרביעי של דר' נזרי על חקר הקהילות. ספריו הקודמים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן הם – 1. קהילות תאפילאלת – מעגל האדם, תשע^״ג (מן הלידה ועד הפטירה). 2. מעגל השנה (תשע״ו), 3. אוצר המנהגים והמסורות (תשע״ח) כל זה בנוסף ל-6 מהדורות של שירה וביניהן ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא (האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ״ח).

דר׳ נזרי הוא עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה(תשפ״ג).

מבואות

1. 1. מבוא לחקר קהילות ישראל בתאפילאל-מאיר נזרי

א. מיון הקהילות לפי אזורים

1. קהילות דרום מזרח תאפילאלת: ריסאני, תאבוע/צאמת, שיפא, גיגלאן, לגרפה, אירארה, מזגידה = 7 קהילות.
2. קהילות אזור תיזימי/ארפוד: זורף, זראנה, למעאדיד, אולאד עלי, לקסבה, ארפוד = 6 קהילות.
3. קהילות מזרח תאפילאלת: בודניב, בוענאן = 2 קהילות.
4. קהילות צפון תאפילאלת: קסר א-סוק, לקסירה, מוסקלאל, א-זריגאת, א-ריש, גוראמה, תולאל, קרראנדו, תאלסינת = 9 קהילות.
5. קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה, תינג׳דאד, מידלת = 3 קהילות.
6. קהילות אזור אלג׳יריה: בשאר, פיגיג, בני אוניף = 3 קהילות.

ב. שמות כפולים של כמה מיישובי תאפילאלת

לכמה שמות יישובים של תאפילאלת יש יותר משם אחד: השם הקדום הרשום בשטר הכתובה. והשם החדש, להלן פירוט.

סג׳למאסא/תאפילאלת: השם סג׳למאסא מציין את עיר היסוד שנבנתה באזור בשנת 757. והוא השם הרשום בשטרי הכתובה והגט עד 1950, ולא תאפילאלת. שני השמות מופיעים במקביל במקורות שונים כמו בשירת המלחון ובספרי ההיסטוריה. בימינו השם הנפוץ הוא תאפילאלת, החל מ-1955 השם המופיע בשטרי הכתובה והגט הוא אריצאני(קרי: אריסאני), ולא סג׳למאסא.

תאפילאלת/ריסאני: בראשונה ציין השם תאפילאלת שם של עיר ואח״כ החל לציין את שם האזור, היינו כלל היישובים. החל מן המאה ה-16 השם ריסאני מציין שם העיר המקביל לשם תאפילאלת.

קסר א-סוק / מטגרה: קסר א־סוק קרויה מטגרה בשמה הקדום כרשום בכתובה; לקסירה היא קיצור של השם המקורי קסר איית מוחא אועלי; א-זריגאת מזוהה גם בשם א־רתב, וקרראנדו – שמה הקדום הוא תיעלאלין. כיוצא באלו קהילות מערב תאפילאלת: גולמימה/גלמימן היא לגריס בשמה הקדום; תינג׳דאד ידועה בשני שמות נוספים: פרכלא ואסריר; ומידלת שמה בכתובה הוא אוטאת.

ג משמעות שמות היישובים

החוקרים הערביים מנסים להסביר את המשמעות של שם העיר או הקסר. להלן דוגמאות:

1.תאפילאלת: הסבר א: השם תאפילאלת הוא הקטנה של אפילאל /» או אופילאל, מונח המוסב על שלשלת הרים קטנים באזור סג׳למאסא, שגובהם המירבי מגיע לרום של 785 מ׳, כאשר הר אפילאל נחשב להר העתיק. ב. הסבר נוסף קשור בסיפור ייחודי על חסן, אחד ממייסדי השושלת העלאווית, שאליו פנו התושבים המקומיים על אודות משבר חקלאי הפוקד אותם. כאשר עצי התמר הפסיקו ליתן פריים כבעבר. אמר להם חסן ״אני אדאג לחסדי שמיים, ואתם תתנו לי כשליש מיבולכם״. ואמנם ההסכם הבשיל ולא קוים! במשא ומתן שהתקיים התנהל דו שיח של חרשים הזה: חסן טוען: ׳אופי׳ = לקיים! ענו לו: ׳לא׳(לא)! השיב להם: ׳אופי׳ לקיים! ענו לו שוב ׳לא׳(לא)! חיבור הדו שיח כולו ׳אופי לא, אופי לא׳ בתוספת תא שהיא מילית של יידוע יוצר את התשתית של המילה תאפילאלת / Tafilalet    

2.ריסאני: בריסאני נפגשים שני הראשים של שני הנהרות הפילאליים: נהר זיז ונהר גריס. אז התחילו לקרוא למקום בערבית  (אראסיין) =שני הראשים, שבהמשך נתלכדו על ידי הלחם לשוני ׳אריסאני׳.

3.ארפוד: לשם ארפוד שתי משמעויות: א. השם ניתן על רקע היסטורי, שבו היו מגיעות שיירות גמלים טעונים סחורות מכיוון ערי מרוקו ליעדם הקרוב סג׳למאסא, ומשם ליעדים רחוקים. בשטח הרחב לרגלי הבליקוס הסמוך לנהר זיז הם עשו חנייה זמנית למנוחה. לאחר שנחו דיים היה ראש השיירה מכריז: ׳ארפוד׳! שמובנו בערבית לקום לחידוש המסע. ב. על פי מקור אחר ׳ארפוד׳ הוא שיבוש מילולי של אופוד, מונח ברברי במובן הברך, מכיוון שכדי להמשיך את המסע לסג׳למאסא היה צריך לחצות את נהר הזיז ברגל,וכדי שלא יתרטבו המשתתפים במסע, היו מושכים את בגדיהם מעל הברכיים.

4.תאבוע/צאמת: קסר השייך לדרום תאפילאלת, שעל פי כמה חוקרים הוא מחליף את סג׳למאסא, ובה נולד ר׳ יעקב אביחצירא. הקסר שייך לנציגי המלכים העלאויים. ביישוב זה התגוררה בת חשובה מהמלוכה בשם ׳לאלא תאבוע׳ (גברת תאבוע). כיוון שהייתה אשת אמונה, עשתה צום כביטוי לאמונתה. הדבר נודע לרבים, ועל שם הצום נקראה תאבוע/צאמת, קרי ביה: תאבוע צאמת(=תאבוע צמה).

5.כפר אזראנה בתיזימי: א. שם זה חוזר, על פי מסורת שבעל פה, לעובדה שלוחות הבניין שהונחו נמצאו קורסים כל פעם. כאשר חקרו את הסיבה מצאו צפרדעים מתחת ללוחות, ולכן נקרא קסר ׳אזראנה׳, כינוי לצפרדע בברברית.ב. יש נרטיבים היסטוריים הקושרים את השם להגירות של ערביי סבאח ובני מקיל, בני הילאל והאצילים ההאשמים לתאפילאלת, ויש מי שאומרים שהשם חוזר לשבט ערבי קדום בחיג׳אז שנקרא אל-ג׳וראניה.

6.בודניב: המונח בו/דניב פירושו בעל הזנב. מכאן שני הסברים לשם: א. על שם קו גבעות שנמשך דרומה בצורת זנב… והוא קו הפרדת המים המהווה את קצה אגן דוואה ממערב. ב. על שם הימצאותה של חיה בעלת זנב ארוך שהבדיל אותה מערים אחרות, ומאז נקראה ״אבו דאניב״ באותה תקופה.

7.קסר א-סוק: בראשיתה הייתה קסר א-סוק מרכז מסחרי, כלומר שוק גדול. לשוק הזה הביאו בני הכפרים הסמוכים: ערבים, ברברים ויהודים את סחורתם למכירה, לחילופי סחורות ולקנייה. לכן נקרא המקום הזה קסר א-סוק (קריית השוק).

8.׳אראשידיה׳ ניתן לה לקסר א-סוק על ידי חסן השני בשנת 1975 לכבוד בנו הנסיך מולאי ארשיד.

9.לקסירה היא קיצור של קסירת אית מוחא אועלי והיא מעין שכונה עתיקה, גרעין של קסר א״סוק.

10.קראנדו: שם של שבט.

11.תאלסינת: תאלסינת בברברית פירושו מקור של מעט מים, ולכן נקרא ׳קסר האבן' באשר לאזור תאלסינת בכללותו, הוא נקרא האגן. עם כניסת הצרפתים לאזור ובניית הבסיס שלו, כינוהו תאלסינת.

12.גולמימה: שמו המקורי הוא איגלמימן, וממנו נגזר שמה של העיר גלמימה,

לאחר שהייתה קרויה כשם הקדום ע׳ריס/גריס על שם נהר ע׳ריס ־ Oed Gharis היוצא ממנה.

13.תינג׳דאד: שני הסברים על פי מסורת שבעל פה: באותו אזור היה צומת דרכים, ודרכים בברברית קרויים איכדאד בתוספת מאוחרת של תחילית תין תינאכדאד ולבסוף נקרא תינג׳דאד: ב. אותו מקום היה קרוי תין אינג׳דאד שהפך לשם אחד תינג׳דאד.

14.בשאר: א. בשאר, הנגזר משורש בשר הערבי המקביל לשורש העברי בשר ומשמעות בשאר הוא המבשר בשורה טובה. כאן: המבשר הוא השליח ששלח עבדול למאליכ, הסולטן הטורקי, במאה התשיעית לחפש מקורות מים חדשים וחזר עם בשורה טובה של גילוי מעיינות מים מתוקים. לפיכך נקראה העיר בשאר על שם נושא הבשורה. השם השני של העיר הוא קולומב בשאר, המוסב על קפטן קולומב הצרפתי Coiomb-Bgchar שנכנס לעיר ב 1857, שם הוצבו צבאותיו באזור, ושמו התווסף לשם העיר. שם זה ניתן לעיר לאורך כל תקופת הקולוניאליזם הצרפתי, והשם המקורי בשאר שוחזר בתחילת העצמאות.

15-יישובים הקרויים על שם מייסדם, כמו: קסבת בן עלי, קסר אולאד עלי, קסר איית מוחא אועלי.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי

עמוד 14

יד. כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ

קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

כתובת מצבתו של הרב הדיין רבי מסעוד כנאפו. בכתובת מתואר המנוח כאדם ישר שהקפיד להוציא מתחת ידיו פסקי דין הגונים וראויים ללא כל חשש. המנוח היה בעל כשרון כתיבה ואחז בעט סופר מהיר, היה חובש בית המדרש וזכה לאהדה ציבורית רחבה שהביאה לו את הכינוי ׳רבנו הגדול קדוש יאמר לו' מעורבותו בין הבריות הייתה לשם דבר וכך מצאנו את שמו מופיע כעד בכתובות לא מעטות (ראה ׳חתונה במוגדור׳ מאת א. כנפו ודוד בן שושן). כמו כן, קיימים שו״תים הנושאים את חתימתו מעירו ומחוצה לה, ראה ׳מעט מים׳ עמ׳ 41 להרה״ג יוסף כנאפו זצ״ל. La rue du Rabbin Knafo במוגדור היא על שמו.

 

נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים מְצוּקִים לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד

עַל הָאִי מַרְגָּנִיתָא יַקִּירְתָא

רַבֵּנוּ הַגָּדוֹל קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה

5. קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

גִּבּוֹר תּוֹפֵס בְּקֶסֶת בְּעֵטוֹ

דַּיָּנָא הוּא וְיוֹרֵד לְעֻמְקָא דְּדִינָא

קָשֶׁה הִלְכְתָא אֲהִילַכְתָא

קָרָא וְשָׁנָה וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳

10. יָבוֹא וְיִשְׁאַל וְתֵשֵׁב בְּאֵיתָן קַסְתּוֹ

יָדָיו לֹא אֲסוּרוֹת לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה מְעַלְּיָא

לְהוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִצְבֹּר וְכֹתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ

וְאֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעֵטוֹ

15. וְלֹא חָשׁ לְדוֹחֲקוֹ וָה׳ הוֹשִׁיעוֹ

וּמִן שְׁמַיָּא יַהֲבֵי לֵהּ הוֹן וְעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ

וְנִתְקַיֵּם בּוֹ סוֹפוֹ לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר

תּוֹרָה וּגְדֻלָּה וְיִרְאָה וַעֲנָוָה בְּמָקוֹם אֶחָד

הַיָּשִׁישׁ הַנִּכְבָּד הֲלֹא הוּא הָרַב הַמֻּפְלָא

20. וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא

כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ זצוק״ל וזיע״א

נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה

נָסַע הוּא לִמְנוּחוֹת וְעָזַב אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת

לֵיל בּוֹ לָקָה הַמָּאוֹר לֵיל רְבִיעִי בְּשַׁבָּת

עֶשְׂרִים לְח[וְדַשׁ] כִּסְלֵו ש[נת] תרפ״ב.

 

1. 1. נצחו אראלים מצוקים: על פי בבלי כתובות קד/א ד״ה ׳אמרו ליה רבנן לבר קפרא… פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש׳. 2. האי מרגינתא יקירתא: מארמית, על זו המרגנית (=אבן טובה) היקרה. 3. קדוש יאמר לו: המנוח היה איש שנהג בקדושה ופרישות גם מהדברים המותרים. על פי ישע׳ ד,ג ׳ןה;ה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו׳.. 4. את… שמועה: על פי ישע׳ כח,ט. 5. קולע אל השערה: ביאוריו בתלמוד ובהלכה היו מתייקים ואמתיים ומעולם לא סטו מן האמת. על פי שופ׳ כ,טז ׳קלע אל השעךה ולא וחטא' 6. גבור: בתורה. תופס בקסת םעטו: פרפראזה על ׳ותפש הקשת׳(עמוס ב, טו). וכאן המובן הוא על כלי קיבול הדיו. לפי הכתוב כאן, המנוח השאיר כתבי יד, כנראה תשובות בענייני חושן משפט ופסקי דין, ואולי גם בתחומים אחרים. 7. דיינא… דדינא: מארמית, דיין שיורד לעומק הדין. הצטיין בחקירה ודרישה לרדת לפרטי פרטים. 8. קשה הילכתא אהילבתא: מארמית, יש קושיא מהלכה הנוגדת הלכה אחרת באותו נושא. וזו הייתה דרך לימודו של המנוח, בכדי לדון דין אמת לאמיתו, היה מקשה מהלכה על הלכה אחרת, עד שהיה מגיע להלכה הצרופה. 10. ותשב באיתן קסתו: כתיבת התשובה נעשתה על פי אמות מידה איתנות ומוכחות. פראפראזה על פי הכתוב בבר׳

מט,כד ;ותשב באיתן קשתו/ קסתו: קסת הדיו שבה כתב את תשובותיו ופסקי דיניו. קסתו/קשתו. 11. ידיו לא אסורות: על דרך הכתוב בשמ״ב ג,לד: ׳ידך לא אסדות׳. המנוח היה חופשי בדעותיו ולא חשש להביע את דעתו גם אם ידע שאינה נוחה לחכמים אחרים, אם ראה שמבחינתו זו האמת הצרופה. מעליא: מעולה. 13. ויט שכמו לצבור: פרפראזה על הכתוב בבראשית מט, טו ויט שכמו לסבל׳. לצבור/לסבול. המנוח הקדיש את עצמו לסבול את עול הציבור. ובתלי… יוכיחו: על פי בבא מציעא נט,ב. אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו׳. וכאן, כביכול כותלי בית המדרש שבו למד וקיבל את הציבור הרב שבא לשואלו דבר, יעידו על כך. 14. עשה יפה בעטו: פרפראזה על הכתוב בקה׳ ג,יא ׳את הכל עשה יפה בעתו׳. ומוסב על הקב״ה. וכאן מוסב על המנוח שאת כל תשובותיו ופסקיו כתב באופן יפה, ברור ומנומק היטב. 15. ולא חש לדוחקו: מרוב חשקו בתורה, לא רצה לשלוח ידו בעסק אחר שיוכל להתפרנס ממנו ברווח, ולא חשש לחיות במצב של דוחק הפרנסה. 16. ומן… ליה: מארמית, ומן השמים שלחו לו באורח פלאי עושר והון. 17. ונתקיים בו: מה שאמרו רז״ל (אבות ד, ט): ׳כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. 18. תורה… אחד: שבח נדיר ביותר. וראה גיטין נט, א שרק יחידים במהלך הדורות כמשה רבינו ורבי יהודה הנשיא זכו לכך. וביאורו הוא, שכמעט ולא קיים מצב שיימצא בארם אחד שתי מעלות: שיהיה גם החכם הגדול ביותר בדורו, וגם שיהיה העשיר ביותר בדורו, אלא רק יחידים. ולפי הכתוב כאן גם המנוח נמנה עם אותם יחידים. 20. וכבוד ה׳ מלא: ראה מצבת הרב יעקב הכהן לעיל. 24. ליל… בשבת: משמעות דואלית: בליל רביעי של בריאת עולם כשנברא הירח, לפי חז״ל(חולין) כשנבראו השמש והירח היו שווים בגודלם ובמהותם. אך לאחר שקטרגה הלבנה(=הירח) ואמרה לפני הקב״ה אי אפשר לשני מלכים שמשתמשין בכתר אחד, אמר לה הקב״ה לכי ומעטי את עצמך. אם כן, לקתה ונענשה ונעשתה קטנה בגודלה וגם במהותה שהתבטל האור העצמי שלה, ומעתה אינה מאירה מעצמה אלא רק מחזירה את האור של קרני השמש המאירות אותה. והמשמעות השנייה ׳לקה המאור׳ רומז לפטירת המנוח שהיה המאור שהאיר לכל הדור באור תורתו. 25. תרפ״ב: 1921 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- יג. יד. כמוהר״ר מְסְעוֹד כְנָאפוֹ-קוֹלֵעַ אֶל הַשְּׂעָרָה

עמוד 71

 

לצד משפחת משאש פעלה משפחת טולידאנו. רבי ברוך רפאל טולידאנו היה אב בית הדין של מקנס ומגדולי רבני מרוקו בדור האחרון. בנו יעקב נולד במקנס בשנת 1933. יעקב נשלח על ידי אביו ללמוד בישיבת תורת אמת(שניידר׳ס) בלונדון וממנה עבר לישיבת פונוביז׳ בבני ברק, שם הוא היה מתלמידיו המובהקים של הרב ש״ך, ראש ישיבת פונוביז׳. בשנת 1956 חזר הרב יעקב טולידאנו למרוקו והכיר את מישל פיקאר שהגיעה לשליחות חינוכית מצרפת במטרה להקים ביה מדרש ראשון למורות בטנג׳יר. מישל הייתה רק בת 19 כשהגיעה למרוקו, ובאופן יוצא דופן לעת ההיא, אף על פי שהייתה אשכנזייה, נישאה לבחור חרדי ממרוקו. השניים נישאו באקס־לה־ בן שבצרפת ומשם עברו לצפון אנגליה, למשך יותר מעשור, כדי שיעקב יוכל ללמוד בכולל של ישיבת גייטסהד.

הישיבה והכולל נוסדו בשנת 1929 ביוזמת החפץ חיים. כיום (2020) נחשבת הישיבה למרכז התורה החשוב ביותר בכל אירופה.

 

בעקבות המצוקה הרוחנית של יהודי צפון אפריקה שהגיעו לצרפת בשנות ה־60 של המאה ה־20, עודד הרב ברוך טולידאנו את בנו יעקב לעזוב את אנגליה ולהתמסר להצלה החינוכית של בני המהגרים. בשנת 1967 היגרה משפחת טולידאנו מגייטסהד לפריז, והרב יעקב טולידאנו, עם יוצאי מרוקו נוספים בוגרי ישיבת גייטסהד, הקים את ישיבת חזון ברוך ברנסי. הישיבה הייתה הבסיס להקמת רשת מרכז התורה שכללה כמה מוסדות חינוך: ישיבה קטנה, כולל, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון לבנים ובית ספר תיכון לבנות. יש לציין שכל השנים סייעה מישל פיקאר טולידאנו לבעלה במפעלו החינוכי, ולאחר פטירתו בשנת 1996 המשיכה לעבוד לצד בנה, הרב יהודה, בניהול רשת החינוך הגדולה והמצליחה. אפשר לזקוף לזכותה של מישל פיקאר חלק חשוב ומשמעותי בהתפתחות רשת החינוך ברנסי, עובדה המלמדת גם על מעמדן של הנשים במשפחה ובעשייה החינוכית. נכון לשנת 2019, בגילה המתקדם (94), עדיין נשמע קולה של מישל, והיא נחשבת סמכות מוסרית וגורם מייעץ לשבט טולידאנו ברחבי העולם.

הרב יהודה נולד בגייטסהד שבאנגליה וחי את רוב שנותיו בצרפת. כאביו למד הרב יהודה בישיבת פונוביז׳ בבני ברק ובישיבת קול תורה בירושלים. לאחר פטירת אביו הרחיב הרב יהודה את מוסדות מרכז התורה, וכיום(2021) מדובר בקריה חינוכית מרכזית של הקהילה היהודית בצרפת. תלמידי רשת מרכז התורה ניגשים לבחינות הבגרות בצרפת ובסיום לימודיהם ממשיכים ללמוד במוסדות תורניים נחשבים או במוסדות אקדמיים בישראל ובצרפת. הרב יהודה, למרות זהותו הליטאית, מתייחס ללימודים הכלליים בחיוב ומעודד את תלמידיו להצטיין גם בהם.

רשת מרכז התורה היא חוליה אחת מתוך מערכת חינוך מסועפת שהוקמה על ידי צאצאי משפחת טולידאנו. בישראל הקימה המשפחה שתי ישיבות נחשבות, האחת, ישיבת אור ברוך בירושלים, שהוקמה על ידי הרב גבריאל טולידאנו ועל ידי הרב מיכאל טולידאנו, והאחרת, ישיבת שארית יוסף בבאר יעקב, שהוקמה על ידי הרב ניסים טולידאנו. רבים מצאצאי המשפחה הם מורים וראשי ישיבות.

משפחת טולידאנו ייחודית בנופה של יהדות מרוקו, והיא מהבודדות שהקימה בדור האחרון בישראל ובתפוצות מערכת חינוך תורנית ענפה. כבר בראשית שנות ה־50 הבין האב המייסד, הרב ברוך רפאל, שיש ״לגלות למקום תורה״, ולכן שלח את ילדיו ואת נכדיו לצרפת ולאנגליה. לא היה לחץ חיצוני או כפייה למהלך זה, אלא הבנה של האב המייסד שאם הוא מעוניין בטובת ילדיו ונכדיו, הוא צריך לשלוח אותם מחוץ למרוקו, ורצוי ל״הרווארד״ של העולם האורתודוקסי, דהיינו לישיבת גייטסהד שבאנגליה. דאגתו לעתידה הרוחני של יהדות צפון אפריקה הביא אותו להכרה שבנו יעקב אינו צריך להמשיך לשבת בכולל, אלא עליו לעשות למען הכלל ולקבל עליו תפקיד ציבורי־חינוכי בקהילה.

משפחת טולידאנו פעלה וגם כיום פועלת בשטח מוכר וידוע, בצרפת. במרחב גאוגרפי זה אין למהגרים קשיי קליטה, כפי שיש לעולים לישראל. מהגרים אלה משתלבים בקלות במיזמי החינוך שהקימה משפחת טולידאנו, והם נתפסים על ידה כיעד להצלה רוחנית ואתגר חינוכי מהמעלה הראשונה. שמה של קריית החינוך שהקים ברנסי, הולך לפניה בקהילה הצרפתית ולומדים בה כ־800 תלמידים (נכון ל־2019). פעולתה של משפחת טולידאנו בצרפת מראה שכוחה ומעמדה של המשפחה מאפשרים לה למלא תפקיד בהצלה הרוחנית ובחיזוק הזהות היהודית(על פי השקפתה), אף על פי שאבות המשפחה לא נולדו בצרפת.

בשונה ממוסדות ליטאיים דומים בצרפת שייסדו אשכנזים, משפחת טולידאנו היא משפחה מיוחסת ממרוקו, המשתייכת לקהילה מרוקאית קטנה. במשך עשרות שנות פעולתה של המשפחה בצרפת חתרו ראשי המשפחה לעשייה חינוכית־רוחנית בקרב קהילות צפון אפריקה שהיגרו לצרפת. לתפיסתם, הם מצילים את הילדים היהודים מלימודים במסגרות הכלליות או היהודיות(כמו אליאנס) המרחיקות מתורת ישראל. נראה שבהקשר החינוכי־דתי, האירה צרפת פנים לרבני משפחת טולידאנו יותר מאשר מדינת ישראל.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת

עמוד 53

פרשת לך לך

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר

 

פרשות לך לך־וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. ״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״. כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות(ה, ג). השורש נס״ה — וממנו נגזר מאוחר יותר השם ״ניסיון״ _ נזכר לראשונה לגבי העקדה. ואכן, נושא העקדה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז׳אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות, אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות. התיאור המפורט של ניסיונות אלה בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו־לא). כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן, המפרט ״שנים ב׳לך, שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה״. כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה, ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב״ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד.

לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב״ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי־אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים.

מתוך דברי הרמב״ם ניתן לזהות ארבעה מן הניסיונות. ברם, הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

 

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים ״שיר ידידות״, קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה, הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב, במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית), את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

 

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר / אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר/ — בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דר  / "אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:
5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

 

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר / מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

 

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר / לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:
הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:
קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / "אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?/ בן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:
מִמרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

 

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,/ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר
שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר / נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן כצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

 

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —/ אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר/ — כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר.

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת לך לך-אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר-חלק ראשון

עמוד 42

השגשוג הכלכלי האישי השפיע עמוקות על מצב הרוח הכללי של האוכלוסייה. מכיוון שרוב הזמן שררו בעיר אי ודאות ושבריריות באקלים הפוליטי-כלכלי ואף הדתי, המחיר על כך היה גבוה והוא ׳הפיל חללים׳ רבים בדרך. אולם האופטימיות וקדחת המסחר לא הפסיקה לקנן בקרב הסוחרים שידעו גם זמנים יפים, שאותם הם היטיבו לנצל.

הסוחרים האירופאים (ביניהם גם יהודים) היו נוכחים כבר בתחילת הדרך, והסולטאן ראה בהם מעין חותמת או אישור לקיומו של הנמל החדש, שהחל סוחר גם עם אירופה. הודות להם נוצרו קשרים עם הנמלים הגדולים בלונדון, במרסיי ובבוסטון,[ [1] כבר בשנת 1767 אנו למדים על משלוח גדול של בעלי חיים חיים, מאה שוורים, ו-300 כבשים, שהועמסו במוגאדור לשיווק בבוסטון עבור הצבא האמריקאי. מכתב מאת סיר גריי קופר מיונואר 1867 . המחבר] ולאחר חתימת הסכמי השלום עם הולנד בשנת 1778 מוסד הקשר גם עם נמל אמסטרדם, שממנו פעל כל המסחר עם הארצות הגרמניות, ומאוחר יותר לפרקים עם דנמרק ועם בלגיה.

ליוורנו הייתה שותפה מסחרית של מרוקו עוד מהמחצית השנייה של המאה ה-18, ממנה הגיעו מספר סוחרים יהודים בולטים, כמו משפחת אקריש. מאמסטרדם הגיעו: משפחת דה לרה(De Lara), משפחת גדלה(Guedalla) והאחים דלמר(Delmar) שאחד מהם, מסעוד דלמר, התמנה לשגריר ולשליח הסולטאן בהולנד. מאלג׳יריה הגיעו שתי משפחות: אמר, שכונו בוז׳נח׳ (Bouznah), וכהן סולאל (Cohen-Solal). ניסים כהן־סולאל מונה לנציג הממלכה במרסיי, משם יגיעו בני משפחת אלטראס(Altaras), שמוצאם מחלב שבסוריה, ובהמשך יבואו נוספים. הבריטים, שהבחינו בכך שנמל מוגאדור מתבסס והופך למוביל במרוקו, מינו כבר בשנת 1772 את היהודי יעקב בנידר(Jacob Benider) שהיה נתין בריטי וסוחר עשיר מגיברלטר, לסגן הקונסול הבריטי הראשון בעיר ולשליחם באנגליה. אחריו, כאמור, התמנו קונסולים וסגני קונסולים יהודים בקונסוליות נוספות.

התפרצויות של מחלות ומגפות היו נפוצות בעת ההיא והשפיעו מאוד על ההתנהלות היומיומית, ובוודאי על זו המסחרית, ועל כן מוקדש לנושא פרק נפרד. אולם המגפה הראשונה המשמעותית שפגעה בעיר, בתושביה ובמסחר הייתה זו של שנת 1799, כשלושים שנה לאחר הקמת העיר. הייתה זו שנת משבר קשה, רבים מתו במגפה, וביניהם מימון קורקוס [מימון קורקוס (נפטר 1799), בנו של יצחק, נכדו של מסעוד-יהושע, נשלח על ידי המשפחה במרקש למוגאדור לשמש נציגם. הוא היה אחד מ׳סוחר־ המלך׳ הראשונים וממייסדי העיר.המחבר] ׳סוחר המלך׳ שהיה נציגה הראשון של משפחת קורקוס בעיר. אחריו הגיעו בני משפחה נוספים ששגשגו במוגאדור. המגפה הקטלנית אילצה את כולם להסתגר בבתיהם או לעזוב, ולפיכך פגעה באופן קשה במסחר. אי הסדר נמשך זמן רב לאחר היעלמותה של המגפה, בעיקר באזורי הכפר, וגרם לניתוק הקשר עם העיר. כמה סוחרים חשובים עזבו את העיר לאחר שהמסחר ביניהם ובין האירופאים שותק. ההתאוששות החלה רק עם העצירה בהתפשטות המגפה בשלהי שנת 1799. בשל מחסור בעובדים שכר העבודה עלה מאוד באותה עת. בשוך המשבר סוחרים יהודים ממרסיי החלו להתעניין באפשרויות לפתיחת קשרי מסחר עם מוגאדור, וכבר במרץ 1802 הגיעו לעיר האחים שמואל ויוסף ברודו עם מטען סחורות גדול שאותו ביקשו למכור. בשנת 1810 שוב פרצה מגפת דבר ופגעה קשות בתושבי העיר ובהתנהלות המסחר התקינה, למעלה מ-500 איש מתו במגפה. מיאז(Miege) טען כי יהודים שביקשו לעזוב את המדינה לאירופה עקב המצב והמגפה, אולצו על ידי הסולטאן להשאיר מאחור שני בני משפחה מדרגה ראשונה שהתגוררו במרוקו כערבות למקרה שירצו לברוח מנושים. דוד קורקוס סתר קביעה זו וטען כי באותה תקופה הייתה הגירה מאסיבית של יהודים מרוקאים לקהילות הספרדיות בלונדון, באמסטרדם ובמרסיי. בשנת 1825 התיישבו בלונדון סוחרים יוצאי מוגאדור, ביניהם מסעוד פינטו ומרדכי אפריאט (על ההגירה של יהודי מוגאדור לאנגליה ראו פרק נפרד).

אחד המסמכים המסחריים האירופאים הראשונים מהמאה ה־18  הקשורים עם מוגאדור לאחר הקמתה הוא מכתב משנת 1783 של המלך ג׳ורג׳ השלישי(שלט בין השנים 1801-1760), שבו הוא נתן לקצין הצי סיר רוג׳ר קרטיס(Sir Roger Curtis), קצין מוערך מאוד, גיבור הקרב והמצור על גיברלטר, הוראה לחדש את הקשר עם מלך מרוקו, סידיי מוחמד (מוחמד ה-III), ואגב כך לבסס עם המדינה קשרי מסחר. קרטיס למעשה התמנה לשגריר אנגליה במרוקו. נציג הסולטאן, שהביא את האיגרת מאת הסולטאן והביע את רצונו שיחודש החוזה שנחתם עם סבו, הוא לא אחר מאשר מסעוד דלמאר(Massoud Delmar), סוחר יהודי ממוגאדור שהתגורר באמסטרדם(1836-1753) בשליחות הסולטאן. אכן, משפחת דלמאר הייתה בין עשרת הסוחרים הראשונים היהודים של מוגאדור(ראו טבלה ומסמך היסוד בפרק השני, וכן ראו משפחת דלמאר).

במסמך אחר משנת 1797 , המפרט את רשימת הסוחרים ואת ערך הסחורות שהם מייצאים, אנו מתוודעים לראשונה לשלושה שמות של סוחרים, מהראשונים שבהם: כהן מקנין (כנראה מאיר), גדלה (כנראה חיים) ומסעוד דלוונט.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 35

 

 

הרב ב. ר. טולידנו ראב״ד ורב ראשי לעי״ח מקנס, מרוקו

אור חי אייר כ״ג למב״י ש״ק

כבוד מעלת הרב הדגול איש חיל ורב פעלים כש״ת מוהר״ר יהושע הלוי שליט״א

אחר שים שלום טובה וברכה למעלת כת״ר ולמעלת חברתו הקדושה והרוממה והדגולה במעלה באתי לכתוב לכבודו שאני, רב ראשי וראב״ד במקנס, מרוקו, נסעתי עם משפחתי לא״י, אמרתי אעלה ואראה את עמי וב״ה זכיתי, עליתי וראיתי, דבר הראשון שהכביד את לבי הוא ענין טהרת המשפחה, שחמקואות בערי ארץ ישראל הם אינם כפי הצורך, ובעיקר פה בבאר שבע, עיר האבות שיש בה יותר מששים אלף יהודים, ואין להם כי אם שני מקואות בעיר כולה, ובין אחד לחבירו כמה קילומטרים, וזה הדבר יכול לגרום ח״ו לותר על יסוד היהדות. ולא יחוסו לעונשו הגדול מאד, שהוא כרת לזכרים ולנקבות ר״ל.

צריך פה בבאר שבע לכל הפחות ארבעה עד חמשה מקואות אחרות, ואין דורש ואין מבקש, ואין מי שהוא לסמוך עליו רק לרחמי שמים, שיעזרנו על דבר כבוד שמו, לתקן מה שהוא.

ובכן באתי לבקש מכת"ר שתגדילו עצמכם עם בני ישראל הזקוקים לישועתכם. שתעזרוני לבנות מקואות אחרות, שכל אחד יעלה לפחות שלושים אלף לירות, וגם אני בע"ה נשתף פעולה עמכם לעזור במה שביכולתי.

הנני מצפה לתשובתכם החיובית מהרה תצמח, בהקדם האפשרי, ובשכר זאת די יתברך יעזרכם על דבר כבוד שמו, ותזכו לחזות בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו, אחד שנות חיים של שלוה, חיים של טובה, חיים של ברכה, עד סאה ועשרים שנה, שנות חיים טובים ושלום אכי״ר.

החותם בברכת התורה

ע״ה רפאל ברוך טולידאנו      

מכתב לר״י  לוי מ״המרכז הארצי לסהרת המשפחה", בדבר הקמת מקווה בבאר שבע

התייעצות לכבוד הנפטרת

בכוח פיקחותו, השכיל רבנו להשיג את מטרותיו באופן שלא יעורר ריב ומדון. וזאת, מבלי לוותר על קוצו של יוד.

דוגמה לכך היא הסיפור הבא:

המנהג בקהילת מקנס היה שאין מספידים נשים. בשנת תשי״ד(1954) הלכה לעולמה הגברת שמחה ממן, רעייתו של הגביר ר׳ יוסף ממן. הגברת שמחה הייתה אשת חיל צנועה וחסודה, ואת כל ימיה הקדישה לצורכי ציבור. בין היתר נטלה חלק מרכזי במפעל ׳פרנסת ילדים' שסיפק ארוחות צהריים חמות לילדי העניים בתלמוד תורה. את מרבית יומה עשתה בין כתלי תלמוד התורה, ועקבה בעין בוחנת אחר צרכיהם של ילדי החמד. לגודל מעשיה העניקו לה יהודי מקנס כינוי מיוחד: ׳שמחה בנת למלך׳.

בהלויותה של הגברת שמחה, השתתפו כל בני הקהילה ורבינו בראשם. אלא שאז התעוררה התלבטות האם לקיים הספד כפי שראוי על פי מעשיה של הנפטרת, ואולי מוטב להימנע משינוי המנהג המקובל?

בסופו של דבר מצא רבינו פתרון מחוכם. הוא נעמד והכריז:

״רבותי! כידוע, אין אנו נוהגים להספיד נשים, ואפילו כאשר ראוי היה להספידן על פי מעלתן. על כן אין בכוונתי להספיד את הנפטרת אולם עלינו להיוועץ עתה ולטכס עצה. מי יוכל למלא את מקומה של הנפטרת? מי יוכל ליטול על עצמו את תפקידיה הרבים? על כן מוכרח אני להזכיר את פעליה של הנפטרת הדגולה וזאת כדי שנוכל כולנו יחד לתור אחר מחליפה מתאימה, שמפעליה הברוכים לא ירדו לטמיון עם פטירתה!״

וכאן התחיל רבינו מונה אחת לאחת את כל מפעליה של הנפטרת, ואת מסירותה הרבה לכל ענין של צדקה וחסד. באופן כזה יצא ידי חובת הספד, ובתוך כך גם דאג למילוי מקומה במפעלי החסד והצדקה.

על חומות הקדושה

הרוחות החדשות שהיו מנשבות במרוקו, הצריכו ערנות מתמדת מפני כל סטייה מהדרך, גם כזאת שבתחילתה נראית תמימה ובלתי מזיקה, אך אחריתה עדי אובד. רבינו עמד איתן על משמרתו וטיכס עצות תדיר כיצד למנוע קלקולים. הוא לחם בעוז נגד כל פרצה שבאה מבחוץ, ופעמים גם מבפנים.

באחד הימים, הודיעו השלטונות הצרפתיים על בריכת שחיה חדשה שהוקמה לרווחת תושבי מקנס. השימוש בבריכה הוקצה לבני כל דת ביום השבתון השבועי שלהם: ביום שישי – למוסלמים; בשבת – ליהודים; וביום ראשון – לנוצרים.

רבינו הבין כי בהחלטה זו טמונה סכנה כפולה ומכופלת. רובם המכריע של בני הקהילה – לרבות הרופפים ביותר מבחינה רוחנית – הקפידו על שמירת שבת. פתיחת הבריכה העירונית תעמיד פיתוי גדול בפרט בפני בני הנוער, וחומות השבת עלולות להתמוטט. בנוסף, לא נשמרו בבריכה גדרי הצניעות כראוי.

אולם, נדרשה תבונה יתירה כיצד לפעול בענין, שכן תלונה על הקמת הבריכה תצטייר ככפיות טובה מצד הקהילה היהודית, שאינה מעריכה את מאמצי השלטון לשפר את איכות החיים של התושבים. מה עושים?

פעל רבינו בחכמה למזעור הנזק. את המכתב ששיגר לראש העיר פתח בדברי שבח ותודה לשלטונות על מסירותם והשקעתם למען תושבי העיר. בנוסף, ציין את תרומת הבריכה לבריאות הציבור ולהנאתו. אולם – הוסיף והסביר – קיימת בעיה קטנה. מאחר ומרבית תושבי העיר היהודים הינם שומרי שבת שבה אסורה כל מלאכה, הרי שיבצר מהם ליהנות מהבריכה החדשה. לפיכך, הציע להחליף את יום פתיחת הבריכה ליהודים לאחד מימות השבוע.

ידע רבינו כי אם תהיה הבריכה פתוחה לשימושם של היהודים בימות החול,רק מעטים יוכלו לפנות את הזמן הנחוץ לשם רחצה. כך, בפעולה חכמה אחת, הצטמצמו המכשולות החמורים הכרוכים בחילול שבת ופריצת גדרי צניעות.

השלטונות קיבלו את הבקשה ברוח טובה, ומקץ ימים ספורים הוזמן אחד מעסקני הקהילה כדי לדון בהעברת יום פתיחת הבריכה לאמצע השבוע. אותו

האיש על העדה

אדם, שהיה מתומכי ההשכלה הצרפתית, הבין היטב את הכוונה העומדת מאחורי הדברים ומחה בתוקף. הוא טען באוזני המושל כי בימות החול לא ימצאו היהודים זמן לרחוץ בבריכה, שהרי טרודים הם בעבודתם מבוקר עד ערב.

אולם ראש העיר לא השתכנע.

הוא נטל לידו את מכתבו של רבנו והחל מקריא אותו במתינות ובנחת בפני חבר הוועד. ״האינך שומע את הכנות הבוקעת מבין המילים, ואת הדאגה לטובתם של בני הקהילה? ניכרים דברי אמת! רוב בני הקהילה הם שומרי שבת ולא יחללו את קדושת היום ברחצה בבריכה – ולמה יגרע חלקם ולא יהנו מהבריכה?״

כך, בדרכי חכמה ותבונה השכיל רבינו להשיג את מטרתו, כאשר ראש העיר עצמו נחלץ לעזרתו.

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 129

פרעות

בעונת 1894 (תרנ״ד) מת מלן מרוקו מולאי חסאן ה־1. כבכל פעם שבה מת הסולטאן התחוללו מהומות במדינה שגררו אחריהן פרעות ביהודים. ־ בין יורשי מולאי חסאן קמה מלחמה עזה שלא פסקה עד כניסת צרפת למרוקו(1912). גם בכך לא שקטה הארץ. ברחבי מרוקו התקיימו מרידות וניסיונות הפיכה נגד הצרפתים, עד לשנת 1918 (תרע״ח). או דוכאו מרידות השבטים, ושקט השתרר במדינה.

על חילופי שלטון במרוקו והפרעות שבעקבותיהם כתב רומאנילי(עמ׳ 128-127):

׳כי נשמע, כי מת המלך, כל הארץ לבז ולמשסה. כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם, איש הישר בעיניו יעשה ואין משפט. יענו הנשים והבתולות, פריצי עם עומדים על הפרק להכרית כל עובר, חדלו ארחות, הרעב בכל הארץ׳. חכם ממרוקו מתאר זאת כך: ׳המה [=הישמעאלים] שטופי זמה, כי כן הגידו ראשונים מלפנים, בעת מות המלך לפני מל[ו]ך מלך, או כי יקר מקרה המלחמה, היתה ידם במעל, לשלול שלל ולבוז בז, נשים ובתולות היו הם שבויות׳ (אסבאג, שאר ירקות, עמ׳ 124). על חסאן הראשון: בשן, יהדות מרוקו, עמ׳ 52-47.

בשנים אלו (1894־1896) אירעו פרעות במלאת בפאס." ב־1894 פרצו מאורעות דמים בדמנאת וסביבותיה. פורעים מהסביבה, משבט רחאמנא, נכנסו למלאת בדמנאת רצחו, טבחו, אנסו ושבו נשים וילדים, ובזזו את רכושם של היהודים. גם יהודי סידי־רחאל לא נמלטו מפרעות אלו. במכתב, ששלח ר׳ דוד אזולאי ממראכש, מסופר שהפורעים רצחו יהודים, שדדו את כספם ולקחו נשים אותן מכרו לשפחות.

יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור פרסם, בעיתון ׳הצפירה׳, כתבה על סבלות היהודים במרוקו. כך מתאר הוא את התפרעויות הברברים בדמנאת, סידי־רחאל ובעוד כפרים:

בעיר דמנאת הקרובה למראקיס נכנסו השודדים לרחוב היהודים וישללו כל אשר להם. ויקחו את נשיהם ובניהם ובנותיהם וימכרו אותם לעבדים ולשפחות בשוקים על ידי סרסורים. אהה מי לא יבכה על ככה! כפר תאמלאלת ג״ב שללו ויענו באכזריות את העם ואת נשיהם וטפם לקחו לסחור בהם. כפר לקלעא, כפר(לאניא) [זאויא] די סידי רחאל, כפר אוריק׳א, כפר אמשמיס, מצבם כהראשונים, ובני ישראל נמכרו ממכרת עבד פורק אין מידם. אוי על גורלנו המר! בתוך השדה מושלכים ספרי תורות, תפלין ומזוזות ונרמסים. בספרי התורה התעללו כבימי חרבן ירושלים.

לאחר השתלטות צרפת על מרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט, שלחו יהודי סידי־רחאל מכתב, ככל הנראה לחברת כל ישראל חברים (כי״ח). במכתב פירטו את תלאותיהם מאז שמת מולאי חסאן. המכתב נכתב בסביבות שנת 1913 (תרע״ג).

על פי מקור זה, כשמת מולאי חסאן שדדו הגוים את ממונם של היהודים בכפר. עם הרכוש בזזו גם 30 ספרי תורה וספרים רבים. לא די בכך, אלא שגם נשים וילדים נלקחו בשבי ונפדו על ידי הקהילה בכסף רב. את הכסף לוו מהערבים בריבית גבוהה. בתוך הביזה אבד שטר מכר של הקהילה. בשטר תועדה קניית שסח גדול בפתח הכפר, בו היו חנויות של בעלי המלאכה היהודים.

כשהומלך מולאי עבד אל־עזיז, בנו של מולאי חסאן, שלחו לו בני הכפר תלונה עם פירוט הרכוש שנגזל מהם. לטענתם היה זה סכום גדול של ׳שנים וחמשים אלף דורוס, וגם כן בורות מלאים חטים ובורות מלאים שעורים חמישים ומאתים ובורות של זיתים עשרים׳. הסולטאן פסק שעל הפורעים לשלם ליהודים סכום זה. למעשה לא שילמו הערבים אלא פחות מחצי מסכום זה, 24 אלף דורוס, זאת על ידי כך ששילמו שוחד לשרים ופקידי המלכות כדי שיתעלמו מהוראת הסולטאן.

יתכן שהסכום מוגזם והיהודים גילמו בתוכו גם את דמי פדיון השבויים ועוגמת הנפש. גם בפרעות שנערכו בדמנאת באותם שנים מסרו היהודים אומדן מוגזם של הרכוש שנשדד, עקב כך התעלמו הדיפלומטים, שאליהם פנו היהודים, מתביעה זו (בשן, דמנאת, עמ׳ 138).

בתחילת שנת 1902 חזר מולאי עבד אל־עזיז ממראכש לפאס. בפאס ישב כשש שנים עד שנת 1908 אז הוכתר אחיו, מולאי חפיץ^', למלך. בשנים אלו מונה מושל חדש בסידי־רחאל. שמו ׳חמד בך כבור' כותב האגרת מכנהו ׳המן הרע׳. חמד התעלל ביהודי סידי־רחאל, עשק את ממונם, אסר יהודים רבים בבית הסוהר, ביניהם נשים וילדים, וחייבם לשלם מיסים גבוהים.

בסביבות שנת 1908 הומלך מולאי חפיץ׳ על כלל המחוזות והערים במרוקו. בעקבות כך הוחלף המושל בסידי־רחאל בקאיד ׳מוחמד בן־ סגרא׳. מוחמד היה בן דודו של חאג׳ זילאלי שאף הוא לא נחשד על ׳אהבת ישראל׳. כקודמם, הטילו בן־סגרא וזילאלי מיסים רבים על היהודים, אסרו יהודים בבית האסורים, גזלו את ממונם בדרכים מגוונות ואף העבידום בלי תמורה.

חאג׳ זילאלי היה המושל בדמנאת, ובין השנים 1985-1984 התעלל ביהודיה (ליטמן ופנטון, אלף שנות, עמ^׳ 302; בשן, דמנאת).

[אלף שנות גלות במערב : יהודים תחת שלטון האסלאם: מקורות ומסמכים (997 – 1912)

 

מחבר: דוד ליטמן ויוסף פנטון

יהודי צפון אפריקה חיו כמיעוט תחת שלטון מוסלמי, ודברי ימיהם מהווים תיאור של המפגש בין היהדות והאסלאם. ספר זה מציג הבנה חדשה של מעמד היהודים תחת הסהר. הספר הוא בעיקרו אוסף של תעודות היסטוריות לאורך תקופה של כאלף שנים (מימי הביניים ועד לכיבוש הצרפתי). אוסף זה מתעד את המציאות ההיסטורית של מעמדם החברתי והמשפטי של היהודים שחיו במדינות האסלאמיות של צפון אפריקה (בעיקר אלג׳יריה ומרוקו). התעודות לקוחות ממקורות ספרותיים ומארכיונים, ורוב רובן רואה כאן אור בעברית בפעם הראשונה. בחלקו הראשון של הספר מובאות כרוניקות ערביות ועבריות וכן טקסטים מוסלמיים משפטיים ותיאולוגיים ודוחות של נוסעים אירופאים &mdash, שבויים, דיפלומטים, רופאים, אנשי דת והרפתקנים למיניהם. המסמכים בחלק השני משקפים את הפעילות הדיפלומטית שניהלו ארגונים הומניטריים לטובת יהדות צפון אפריקה. הספר מיועד לחוקרים וגם לקהל הרחב ולכל המתעניינים בתולדות ישראל בארצות ערב א.פ]

ברשות היהודים היה שטח בפתח הכפר בו היו חנויות הסוחרים היהודים. את השטח קנו בימים עברו, והקנייה עוגנה בשטר מכר כדין. דא עקא, בזמן הפרעות, בשנת 1894, אבד השטר. בעקבות כך השתלט בן־סגרא על השטח ובנה בו חנויות, וליהודים לא היה היאך לערער על כך.

גזרה נוספת שגזר בן־סגרא על היהודים היא ניקוי האשפה בכפר. את זאת לא יכלו היהודים לסבול, ולכן הלכו להתלונן אצל הקונסול הצרפתי. הקונסול, שגם ידו קצרה מהושיע, ערך הסכם פשרה בין היהודים לבן־סגרא. בהסכם סוכם שהיהודים יפנו מחצית מהאשפה ובן־סגרא ידאג לפינוי המחצית הנותרת. גם הסכם זה לא שרד ימים רבים, בן־סגרא פנה למושל המחוזי במראכש וזה החזיר את המצב לקדמותו, וחייב את היהודים לפנות את כל האשפה.

תיאור תלאותיהם של יהודי סידי־רחאל מסתיים: ׳והן אנחנו חיים בצער ואין דורש זולתי לה״. לאחר תיאור התלאות נכתבה רשימה של כלל יהודי הכפר, מלאכותיהם ומספר ילדיהם.

אינני יודע האם פעל המכתב את פעולתו, אבל יהודים המשיכו לחיות בכפר גם בשנים הבאות. גם בשנים אלו לא פסקו צרותיהם, בשנת 1956 (תשט"ז) נרצח בשוקשל תאמלאלת דוד עמאר מסדי חאל.     

יהודים במרוקו חויבו על ידי המושלים לפנות את האשפה, ראו בשן, יהודי פאס, עמ׳ פח; הנ״ל, פגיעות, עמ^׳ 34; קורקוס, מוגאדור, עמ^׳ 793. כרך א'

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-פרעות

עמוד 32

 

ז. הכלכלה היהודית

הכלכלה היהודית הפילאלית נשענת על כמה ענפים: 1. המסחר – החנויות הרבות בכל העיירות המוכרות בדים לסוגיהם, תה וסוכר. 2. התעשייה הזעירה הנעשית על ידי אומנים ובעלי מלאכה למיניהם: נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים, פחחים, רתכים, אמנים. 3. החקלאות בעיקר דקלי התמר ושדות התבואה בבעלות יהודית המעובדים על ידי ערבים. 4.שכר שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר, סופרי סת״ם. חזנים.

 

ח. מוסדות היישוב ומוסדות הקהילה

1-מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים מצויים בעיירות מפותחות: משרדי השלטונות, בית חולים, בית דואר, בית ספר, בית משפט ומשטרה, בית מטבחיים ובריכת שחייה. מוסדות אלו שירתו לפעמים גם את כפרי הסביבה.

2-בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. עשרות מכתבים נשלחו על ידי ר׳ מאיר אביחצירא לחכמי הקהילות בקסר א-סוק ואגפיהן, ורבים מהם יועדו לר׳ אברהם לעסרי, מרא דאתרא של קהילת קסר א-סוק, ובהם הוראה והדרכה לעניינים הקשורים להנהגת הקהילה ולמעשי בית דין.

 

3-מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה כוללים בתי כנסת, חדרי לימוד (אסלאואת), חברות, מתקני אפייה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

4. 4. ועד הקהילה: בעיירות הדרום והצפון קיים ועד המורכב משבעה טובי העיר, הראשון בהם הוא נשיא. בקהילות הכפריות יש מנהיג אחד הקרוי שיך.

 

ט. החברות של הקהילה

חברות הקהילה הן מוסדות חברתיים, שנועדו לספק שירותים חברתיים ותורניים בהתנדבות כולל שיעורי תורה לכל אנשי הקהילה ותרמו לגיבושן של קבוצות הנוטלות חלק בחברה. חברות אלו קרויות בארפוד על שמם של צדיקים ונועדו גם להפצת תורתם. רוב החברות בארפוד הוקמו רק בתקופה המאוחרת על רקע מגפת החולירע, שפקדה את המקום בסביבות שנת תש״ג/1943 וגרמה למותם של אנשים בעיר, וביניהם שישה עשר יהודים. שבע חברות היו בארפוד:

1-חברת ר׳ שמעון בר יוחאי(הברא קדישא) לטיפול בנפטרים, לקריאת הזוהר במועדים קבועים ולעריכת ההילולה של רשב״י.

2-חברת ר׳ מאיר בעל הנס ללימוד ח״י פרקים של משניות כל יום ולעריכת ההילולה של ר׳ מאיר. משכנה של החברה היה ביהכ״נ של ר׳ יהודה סמחון.

3-חברת עץ חיים לקביעת עתים ללימוד בן איש חי וזוהר. משכנה – ביכ״נ של מכלוף בן יחיא נזרי.

4-חברת דוד המלך או מגן דוד לקריאת תהילים כל יום. משכנה של החברה לראשונה היה בביכ״נ ע״ש דוד דהאן, ואח״כ נקבע מקומה בביכ״נ של בבא סאלי.

5-חברת ר׳ יעקב אביחצירא להגות בספרו פיתוחי חותם. משכנה – ביכ״נ דוד דהאן.

6-חברת אליהו הנביא לטיפול בכל מה שקשור בטקס ברית מילה. משכנה הראשון היה בבית ר׳ מכלוף נזרי ואחר כך נשכר בית מיוחד לשמש לה אכסניה.

7-חברת ר׳ יצחק ב״ר יעקב אביחצירא לטיפול בהילולתו ובנסיעה לתולאל. משכנה היה בבית של לאלא רחל, בתו של ר׳ יצחק.

שבע החברות הנ״ל זכו גם לתיעוד פיוטי על ידי ר׳ יהודה סמחון, איש ארפוד, שחיבר פיוט לכל חברה בספרו ׳שבח ורנה׳.

על פי בירור השוואתי אפשר לציין כמה עובדות לגבי חברות הקהילה בשאר קהילות תאפילאלת.

א.בשום קהילה פילאלית אפילו בריסאני לא פעל מספר כזה של חברות כמו בארפוד. מס׳ ממוצע של חברות חוץ מארפוד היה בין חברה אחת לשתיים.

ב.חברת רשב״י פעלה בכל הקהילות, ב.אך לא תמיד במסגרת של מקום ושל נשיא.

ג.חברת אליהו הנביא פעלה בכמה קהילות: ארפוד, ריסאני, קסר א-סוק, ריש, מידלת וגולמימה, שבה חברת אליהו הנביא נועדה לקריאת הזוהר.

ד.חברת תהילים פעלה רק בארפוד, בודניב ובוענאן.

ה.חברת ר׳ מאיר בעל הנס פעלה רק בארפוד ובמידלת.

ו.חברות לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ יצחק פעלו רק בארפוד.

 

י. החינוך ומוסדותיו

1. ישיבת אביר יעקב: זה המוסד התורני העליון בתאפילאלת המיועד לתלמידי חכמים לרכוש השכלה תורנית גבוהה בכל ענפי היהדות: תנ״ך, משנה, תלמוד, הלכה וזוהר ולעצב את אישיותם לא רק לתורה אלא גם למוסר, למידות, ולחסידות. ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא או אף לפניה – סדר יומה תואר בפרוטרוט על ידי ר׳ מכלוף אביחצירא בהקדמה לספרו ׳קהילת יעקב׳: השכמה, טבילה, תיקון חצות ותפילת שחרית, ואחריהם לימוד תורה לענפיה. בהמשך נועדה הישיבה גם להכשרת שליחי ציבור: שוחטים, מוהלים וחזנים. מוסד זה עתיק יומין והוא עבר מחנה לתחנה: מתאפילאלת לבודניב ומבודניב לארפוד, שם קבע את תחנתו האחרונה בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדי תשב״ר [תינוקות של בית רבן] קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ואח׳׳כ בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם במיוחד הסמכה לשחיטה ולמילה.
2. הלימוד לתשב״ר בחדרים או ׳אסלאוואת׳: במשך עשרות שנים אם לא מאות שימשו בתי כנסת (אסלאואת) בכל הקהילות כחדרים ללימוד תשב״ר עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים עטויי גלימות ועטורי זקן לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, רש״י, לעבראן ואשרח, פרקי אבות, הפטרות ועוד. הלימודים נתקיימו עד גיל בר מצווה ואחר כך פנו הנערים לעבודה ולמלאכה.
3. מוסד תלמוד תורה: עם הקמת רשת חב׳׳ד במרוקו מ-1953 נבנה בארפוד מוסד גדול ׳תלמוד תורה׳ שכלל צוות רמי״ם בעלי השכלה תורנית ישיבתית, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק. מוסד תלמוד תורה היה קיים גם במידלת ובריסאני.
4. בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים, וחלק מן היהודים

למדו בהם ביום, ואילו בלילה פנו לחדרים. בתי ספר אלה משותפים לערבים וליהודים, ובדרך כלל נפרדים לבנים ולבנות. בבתי ספר אלה לימדו בצרפתית את מיומנויות הקריאה והכתיבה ומקצועות החשבון, היסטוריה וגאוגרפיה. בארפוד ביה״ס הממשלתי היה רובו מאוכלס בראשונה על ידי יהודים, ולכן לא נתקיימו לימודים בשבת. מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים, ועדיין פטורים היו היהודים מללמוד בשבת. בבשאר ביה״ס היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים. בבתי ספר אלה למדו גם בבוענאן, בגולמימה ובקסר א-סוק (בית ספר תיכון), ואילו בתינג׳דאד פעלו כיתות נפרדות ליהודים ולערבים.

בתי ספר מטעם חברת כל ישראל חברים(אליאנס): בי״ס אליאנס הוא בי״ס יסודי (כיתות א-ה). למדו בו רק יהודים, וצוות ההוראה הוא יהודי. ובנוסף לצרפתית ולמקצועות הליבה לימדו בו גם עברית ולימודי קודש. ביה״ס פעל על בסיס של הפרדה: בי״ס לבנים ובי״ס לבנות, ולמדו בו רק 4 ימים בשבוע בימי שני-חמישי, ולא בשבתות ובחגים. בימים החופשיים ובחופשות למדו בתלמוד תורה או בבית הכנסת. הקהילות שבהן למדו בבי״ס מסוג זה הן ריסאני, קסר א-סוק, א-ריש, קראנדו, תאלסינת ומידלת.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 22

 

 

בזכות מה,

נוכל לזכות בברכת הקב"ה לאברהם אבינו אחרי העקידה?

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי

 הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ  אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו",

כמו: אירן, חמס וחיזבללה… (וירא כב, יז)

 

בזכות – שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות – בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות – מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים (רבנו-אור-החיים-הק')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד – את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,

 כולל גוש קטיף ודרום לבנון

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

 

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:

"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים",  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אוכלוסיית ארפוד:

אוכלוסיית ארפוד מוצאה משני אזורים: אזור תאפילאלת ואזור תיזמי. 40% מיהודי ארפוד מקורם מאזור תאפילאלת, קרי למלאח ריסאני וגלילותיו. בארפוד פעלו 3 בתי כנסת, שרוב מתפלליהם מתאפילאלת: סלאת פילאלה (ביכ״נ של אנשי תאפילאלת), סלאת בא/יא בן יוסף (ביכ״נ של ר׳ יחיא ב״ר יוסף תרג׳מאן), וסלאת בא/יהודה (ביכ״נ של ר׳ יהודה סמחון), שרוב מתפלליו הם משיפא, קהילה השייכת לריסאני. שאר היהודים שהיוו 60% מאוכלוסיית ארפוד מקורם מארבעה כפרים של אזור תיזמי המרוחקים כ-4 ק״מ מארפוד: א. כפר אזראנה, שתושביו אכלסו רחוב שלם בארפוד שנקרא על ידם ׳דרב אזראנה׳ והתפללו רובם בביכ״נ של ר׳ מכלוף אביחצירא שנקרא לפנים ^׳סלאת אזראנה׳.

כפר לקסבא או קסבת בן עלי שאנשיו התפללו בארפוד בביכ״נ ׳סלאת לקסבא/

כפר אולאד עלי שתושביו חלקם התפללו בביכ׳׳נ של ׳באלו בן יחיא׳(ר׳ מכלוף נזרי) יחד עם ילידי לקסבא וחלקם התפללו בביכ׳׳נ בבא סאלי. ד. למעאדיד – תושביו התפללו בבתי כנסת שונים בארפוד.

מבחינת המורשת, ההווי והמנהג ארפוד היא בבואה של ריסאני/תאפילאלת בכל המובנים, ואם תאפילאלת היא יורשתה של סג׳למאסא, הרי ארפוד, יורשתה של תאפילאלת, והיא יורשת יורשתה של סג׳למאסא.

מבנה הספר ונושאיו

עשרה נושאים נידונים בספר: רקע היסטורי וגיאוגרפי של העיר ארפוד; הקהילה היהודית; מוסדות הקהילה; החיים הכלכליים; תנאי החיים: דיור, ריהוט ולבוש; בריאות, רפואה ותזונה; חכמי ארפוד; נתונים סטטיסטיים על הקהילה; סופה של קהילה, פזורתה בארץ ומורשת הקהילה.

מקום נכבד המפרנס את הספר הוא הפרק העוסק במוסדות הקהילה הכולל את ועד הקהילה, פעילותה ומקורות תקציבה; מוסד הרבנות על תקופותיו: תקופת ר׳ מכלוף אביחצירא (1920־1928), תקופת ר׳ ישראל ואחיו ר׳ יצחק אביחצירא (1932־1952) ותקופת בבא מאיר (1964-1953); שמות שבעת בתי כנסת שפעלו בארפוד – מייסדיהם, חזניהם ומתפלליהם; שמות שבע החברות שפעלו בקהילה: חברת רשב״י, חברת ר׳ מאיר בעל הנס, חברת מגן דוד, חברת אליהו הנביא, חברת עץ חיים, חברת ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא. במוסדות הקהילה נכללים גם מקוואות ובתי מרחץ; מתקני אפייה; שני בתי עלמין הוותיק והחדש ומוסדות החינוך הכלליים (בתי ספר) והתורניים (חדרים ותלמוד תורה).

הנושא הרביעי בספר, החיים הכלכליים בארפוד, עוסק בשני ענפים: ענף המסחר – – סחר דקלים ותמרים, בדים, תה וסוכר; סיטונאים וחנוונים, בעלי איטליזים, מוכרי פחם, תה, חיטה, שמן ומלח. וענף התעשייה המקומית המיוצגת על ידי אומנים ובעלי מלאכה: אומני מלאכת עור, צורפים, חייטים, רוקמים, סנדלרים, נגרים, נפחים, בנאים, צבעים, טוחני קמח, צלמים, ספרים ומקיזי דם. כל זה בנוסף לעוסקים בענייני קודש: שוחטים, מוהלים, סופרי סת״ם, סופרי בית דן וחזני בתי כנסת. נושאים אחרים(7-5) עוסקים בתנאי החיים של הקהילה: דיור, ריהוט ולבוש; בריאות, רפואה ותזונה והוויי חברתי.

פרק נכבד בספר מוקדש לביוגרפיה של חכמי ארפוד, אלה השייכים למשפחת אביחצירא (ר׳ מכלוף, ר׳ שמואל, בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר) ולחכמים אחרים שאינם ממשפחת אביחצירא(ר׳ משה מלול, בנו ר׳ יצחק ונכדו ר׳ מסעוד; ר׳ יהודה סמחון ור׳ יצחק נזרי).

פרק אחרון בספר מוקדש לנתונים סטטיסטיים על אנשי קהילת ארפוד לפי שמות מתפללי בתי הכנסת: בכל בית כנסת מובאים שמות כל המתפללים ופרטים של כל מתפלל: שמו, שם אשתו ושמות בניו ובנותיו. ככה אנו מתוודעים לגודל האוכלוסייה, שמנתה בשנות ה-60 כ-2500 נפש, מפקד אוכלוסין שאינו כולל תושבים שהיגרו מארפוד לווהראן ולמחוזות אחרים.

הספר נחתם בכותרת ׳סופה של קהילה׳, פזורתה ברחבי הארץ ומורשת הקהילה.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-מעמדה של ארפוד בתוך אזור תאפילאלת.

עמוד 20

פרשת וירא / סדרה ד'         

דודי ירד לגנו — חגאז משרקי

ידיד נפש — נועם ״אם קמי עלו על ראשי״

בקשה — קוראי עונג. נועם ״בוא יבוא נא״

(80) — בקשה — סי׳ פרג׳י

 

קוֹרְאֵי עֹנֶג שִׁירוּ יַחְדָּו / שִׁיר מְנוּחַת חַי הָעוֹלָמִים

יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מַעְבָּדָיו / בָּרְכוּ מִכָּל־הַיָּמִים:

 

פַּאֲרוּ, עַמִּי, יוֹם שַׁבָּת / הַמְּפֹאָר לִפְנֵי עֶלְיוֹן

חָק־שְׁמִירָתוֹ בַּל יֻשְׁבַּת / לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְתִּי רִפְיוֹן

אִם יְדַעְתֶּם אַנְשֵׁי חִבַּת / לֹא נָתְנוּ שׁוֹכֵן חֶבְיוֹן —

 

לֹא לְזָרִים עוֹבְדֵי בִּלְעָדָיו / הוֹלְכִים עַל דֶּרֶךְ לֹא־תָּמִים

רַק אֲלֵיכֶם זֶרַע דּוֹדָיו / עַם בְּחוֹתָמוֹ נֶחְתָּמִים:

 

רָם בְּקָרְאוֹ לִיקוּתִיאֵל / לַעֲלוֹת אֵלָיו הָהָרָה

אָז בְּעָמְדוֹ שָׁם לִפְנֵי אֵ-ל / שָׁת בְּרֹאשׁוֹ צִיץ וַעְטָרָה

וּלְעַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל / מִלְּפָנָיו הוֹרִיד תּוֹרָה —

 

הַיְּקָרָה מִכָּל־מֵחֲמָרָיו / מִפְּנִינִים מִפָּז וּכְתָמִים

מִשְׁפְּטֵי שַׁבָּת עִם סוֹדָיו / עַל סְפָרֶיהָ נִרְשָׁמִים:

 

גַּם יְקוּתִיאֵל חָשׁ _וַיְצַ- / -וֶה לְעַם מִדְבָּר הִנְהִיגָם

תִּשְׁמְרוּ, עַמִּי, יוֹם נִרְצָה / מֵעֲשׂוֹת בּוֹ דֹפִי וּפְגָם

הֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵת בּוֹ נִמְצָא / בַּאֲבָנִים רָגוֹם נִרְגַּם

 

כֵּן לְכָל־עוֹבְרִים עַל פְּקוּדָיו / בַּאֲבָנִים יִהְיוּ נִרְגָּמִים

רַק אֲשֶׁר יִשְׁמֹר מִצְעָדָיו / יִשְׁמְרֵהוּ רָם עַל רָמִים:

 

יִמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַיּוֹם / הָעֲמֵלִים קִצְרֵי רוּחַ

לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֵ־ל אָיֹם / מִשְׁפְּטֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ

עַד יְמַהֵר לָכֶם פִּדְיוֹם / גַּם דְּרוֹרִים יִפְקַח קוֹחַ

 

רַחֲמָיו לֹא כָלוּ וַחֲסָדָיו / לֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר לָאֲשֵׁמִים

יֶאֱסֹף עַמּוֹ צֹאן יָדָיו / אֶל דְּבִירוֹ מִבֵּין עַמִּים:

 

כנפי שחר

(80) הנושא: שבת.

מעבדיו — מעשיו. פארו — כבדו. דודיו — ידידיו. בחותמו — אות ברית קודש. ליקותיאל — משמותיו של משה רבינו. ובתמים — זהב נבחר. מצעדיו — דרכיו של הי. מרגוע — מנוחה. יפקח קוח — עד ימהר…עד יפקח קוח, יתיר הכבל, ישחרר.

אעירה שחר כרך א'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת וירא-פיוט לשבת

עמוד צח