ליקוטים לפרשת ויגש-יצחק פריאנטה
ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין [מד-יב] פעמיים מוזכר המילה גביע בתורה יוסף בא לרמוז להם כאילו הוא יודיע לנחש בגביה אבל חז"ל אומרים רומז להם שראשי תיבות של גביע ג-3 אבות בי– 12 שבטים ע– 70 נפש ירדו ממצרים עוד רומז להם שיין בגימטריה 70 הגביע בה אנו מקדשים את היין.
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מד/יח] אמר אהבת חיים ויגש אליו יהודה. יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר בכור שורו הדר לו ועלי נאמר גור אריה יהודה, מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי אלא רוחני, ואומר ליוסף לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו , ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים, ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר , ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר שיש 10 שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד ייקח שער אחד, ושלושה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כוח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תכף רמז למנשה, ובה מנשה ולטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה , הסתכל יהודה במנשה ואמר: בוודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר: באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום מלחמה בין האריה ובין השור, יהודה הוא אריה כמו שנאמה גור אריה יהודה ויוסף הוא שור כמו שנאמר בכור שורו הדר לו.
ויגש אליו יהודה דבר אחר אומר אהבת חיים אמרו חז"ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים בדורון/ בפיוס/ ובמלחמה,[ מעשה אבות סימן לבנים] עוד אמרו חז"ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמוז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידים להתייאש , באותו זמן יתחלקו ישראל לשלוש חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להילחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו אנחנו בגלותנו חלשים ואין בידנו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזרות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלם לגמרי אלא נשמרים הגזרות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכוננו, ובזה יפייסו הקבר"ה וכן אמר דוד המלך לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואם חס ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב וייתן את קולו בבכי, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס ושלום קורבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלים על ידי התשובה, שנאמר והגדתם לאבי אל כל כבודי במצרי וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו רעתם לחזור בתשובה מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה.
ו י ג ש
ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה [מה/ד] אומר הזוהר הנגלה ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו , וכי למה קרא להם, והרי היו קרובים אליו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו לפי שראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף: גשו נא אלי, וייגשו שהראה להם ברית המילה, אמר: זאת גרמה לי מלוכה זו, לפי שנטרתי אותה. מכאן למדנו. שמי שהוא נוטר את אות הברית- מלכות שמורה לו. ומנין? מבועז, שכתוב בו חי השם שכבי עד הבוקר- שהיה מסיתו יצרו, עד שנשבע שבועה ושמר את הברית, לפיכך זכה שיצאו ממנו מלכים ששלטו על כל שאר המלכים. ומלך המשיח.
וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה [מה/ז] אומר שמנה לחמו נראה מכל זה, שגלות מצרים וגאולתם ממש על ידי אותות ומופתים, היה גם כן דוגמא לגאולה העתידה , כדי להשריש בלבבם אמונה שלימה והבטחה חזקה על גאולתם מהגלות המר והארוך הזה אשר אנחנו בו עתה זה יותר מ 1800 שנה, ושהיה מופתי מצרים מופת חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמאמר הנביא[מיכה ז/טו] כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וכמו שאמרו במדרש את השירה הזאת כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות והגלות באו עליהם ונגאלו וחזרו ושעבדו אותן , והיו אומרים שירה בלשון נקבה , אבל בעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר [תהילים לח/א] שירו לשם שיר חדש, על כן ומטעם זה היו בכל הגואלים גם כן נקבה, במצרים משה אהרון ומרים, במדי מרדכי ואסתר, אבל לעתיד יהיה הגאולה רק על ידי זכרים לבד. היוצא לנו מכל זה שעניין גלות מצרים והגאולה משם, הייתה דוגמא והבטחה על גאולת העתיד, על כן סיבב הקב"ה ירידת יוסף למצרים מקודם , דוגמת ביאת משיח בן יוסף קודם ביאת משיח בן דוד.
וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו [מה/יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יצחק: הרי בארו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. צוואר זה בית המקדש. שהוא עומד בתקון נאה כמו צוואר לגוף . מה צוואר הוא היופי של כל הגוף, כן גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם. מה צוואר כל תכשיטי האישה תלויים עליו, כך גם בית המקדש כל תיקוני העולם תלויים ושרויים בו. והרי בארו, שהכתוב על צווארנו נרדפנו [פרושו] – בגלל בית המקדש שהוא הצוואר והיופי של כל העולם, נרדפנו. יגענו, לבנותו שתי פעמים ולא הונח לנו, שהרי לא הניחוהו לנו ונחרב. ולא נבנה אחר כך. מה צוואר, כוון שנכרת כל הגוף נכרת עמו. כן גם בית המקדש, כיון שהוא נכרת ונחשך, נחשך גם כל העולם, והשמש אינו מאיר, וכן השמים והארץ והכוכבים. לפיכך בכה יוסף על זה. ולאחר שבכה על זה, בכה על השבטים שיגלו שכאשר חרב בית המקדש, גלו כל השבטים, והתפזרו בן האומות זהו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם- עליהם ודאי. על הכול בכה, על בית המקדש שנחרב שתי פעמים ועל אחיו עשרת השבטים שהוגלו בכלות והתפזרו בין האומות. ואחרי כן דברו אחיו
ו י ג ש
אתו, ולא כתוב ויבכו- שהרי הוא בכה לפי שנצנצה בו רוח הקודש . והם לא בכו, שלא שרתה עליהם רוח הקודש.
לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות [מה/כב] אומר רבינו בחיי וחמש חליפות שמלות, רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמישה לבושי מלכות, שנאמר [אסתר ח] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות /תכלת /וחור/ ועטרת זהב גדולה/ ותכריך בוץ/ וארגמן , וזהו שכתוב בו [אסתר ב] בן קיש איש ימיני, כי מבנימין היה.
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם [מה\טז] אומר הרב אליהו אדלר בכה על עשרה הרוגי המלכות, שבאו אחיו בהם בגלגול בשביל שמכרו אותו, ויש לרמוז [ עליהם ] אותיות על י הרוגי מלכות.
ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מו/כז] אומר שמנה לחמו ואמרו חז"ל [יבמות מא/א] אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וכבר צווחו על זה חכמי אומות העולם למה אינם קרויים אדם, הלא גם הם אנשים בתואר ובצורה ובצלם אלוהים כמונו, וגם בהם יש חכמים אלא נשמות ישראל הם ממדרגה עליונה יותר גבוה מנשמות שאר עמי הארץ ונפש ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב חלקי השם אמרה נפשי [איכה ג/כד] הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [במדבר כג/ט] כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו[דברים לב/ט] ולא אמר אברהם חבל נחלתו או יצחק אלא יעקב דווקא, למעט ישמעאל ועשו. וכן נר אלוהים נשמת אדם [משלי כ/כו] אדם דווקא ולא איש, לרמוז על ישראל, שנשמתן של ישראל לבד הם נר אלוהים ולא נשמת איש מאומות העולם, ולהראות על אמיתת עניין זה כי תואר אדם הוא דווקא על ישראל, ולא על איש אומות העולם, הוא זה, יען כי מצינו ארבעה תואריים שנקרא האדם, אנוש/ גבר/איש/אדם/, ובכולם יש לשון יחיד ולשון רבים. אנוש אנשים, גבר גברים, איש אישם , אבל תואר אדם לא מצינו בו לשון רבים, רק לשון יחיד לבד, לפי שהוא בא להורות על נשמת ישראל דווקא שנאצל מהשם שהוא אחד,
פרשת וירא-״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –אפרים חזן
פרשת וירא
״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –
תחושות העקדה מפי הנעקד
״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.
בעקבות ספרות חז״ל והמדרשים הרבים, עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקדה.
ענייני העקדה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי ״סדר העבודה״ וכגון פיוטי ״מי כמוכה״ הספרדיים. במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאליו סיפור העקדה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה״מי כמוכה״. מבחינה זאת, מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה״מי כמוכה״ למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך, למשל, מתפרס סיפור העקדה בפיוט ״מי כמוכה״, שכתב ר׳ יהודה הלוי ליום הכיפורים, על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו. כנגד זה, בפיוט ״מי כמוכה״ לחג השבועות מועלה סיפור העקדה במחרוזת בודדת אחת, ובפיוט ״מי כמוכה״ לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקדה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.
כנגד פיוטים אלה, שבהם סיפור העקדה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות, עומדים פיוטי העקדה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. ברם, גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים, והם מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שייחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.
מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר. האחד הוא הפיוט, ״אם אפס רובע הקן״, לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג, והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, ולא עוד, אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד.
יתר על כן, ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה האחר, מוכר יותר, הוא ״עת שערי רצון להפתח״, שחיבר ר׳ יהודה בן שמואל עבאס. פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד הזה מצטרף לסיפור המרגש כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה, יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה, יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.
כאמור סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק – ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ותשובתו הרב־משמעית של אברהם – ״אלהים יראה השה לעולה בני״ אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק, ולא תגובות שני הנערים, ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה. ואלה דבריו:
"בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל.
גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה – דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה – כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת וזאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת השתיקה הכבדה, הנעשית בשל־כך מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו ״יחדיו״. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר ״וילכו שניהם יחדיו״. הכול סתום ולא פורש."
דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלות הללו גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לא לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, ״עוקד לעקוד לקח״, המובא בזה מתוך כתב־ יד בן המאה ה־16 , מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק "וחרב פיפיות בידם" (תחלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.
ברנרד פיקאר(1733-1673)
אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״ (monde religieuses de tous les peuples du (Cérémonies et coutume, שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכנן. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)
בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באבן העזר; מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.
ברוב קהילות ישראל השתמשו המוהלים בסכין לחיתוך הערלה, אך בקהילות האימפריה העותימאנית ובאיטליה השתמשו גם בסכינים בצורת אולר, ולו להב רחב ומעוגל בחלקו העליון. ידיות האולר נעשו לרוב כסף,ועליהן נחקקו עיטורים וכתובת בעברית, שכללה בדרך כלל את שם המוהל. כמו חפצים מפוארים אישיים אחרים, באיטליה נוסף לעתים על ידית האולר סמל המשפחה של המוהל. ערכות המוהל בסלוניקי, באיסתנבול ובאזמיר כללו גם מגן ערלה עשוי כסף, הקרוי ביהודית ספרדית אלמודראסה. כמו כן כללה הערכה בקבוקון, ובו אבקה לזרייה על הפצע. כדי להפסיק את זיבת הדם, השתמשו בעבר גם בפיסת בד טבולה בחלבון ביצה, שהקריש מייד בבואו במגע עם הגוף. במאה העשרים נכנס לשימוש בתורכיה וביוון צינור זכוכית ששימש למציצה, כנראה בעקבות דרישה מצד רשויות הבריאות בשתי המדינות (במערב אירופה היו שהשתמשו בצינור כבר במאה התשע־עשרה, בעקבות הוויכוח הגדול שפרץ על ההיגיינה של המציצה).
גם בקהילות המזרח נעשו כלי המילה על־פי רוב כסף, ועליהם קישוטים וכתובות, הקושרות לעתים בין תפקיד החפץ למשמעותו בהקשר יהודי רחב יותר. כך למשק על מגן ערלה מאפגניסתאן נמצאת הכתובת "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), הקושרת בין כריתת הערלה לזבח שמקריב המאמין לבוראו כדי לכרות עמו ברית – היא ברית המילה. רעיון זה מקביל למנהג של המוהלים בסלוניקי, שנהגו בזמן הברית לאחוז בקופסה ובה עפר. טיפות הדם שטפטפו על האדמה שבקופסה סימלו את הקרבת הקורבן על המזבח בבית המקדש.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
עמוד 66
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912-על חומותיך מכנאס.יוסף טולדאנו
על חומותיך מכנאס.
" ובימים ההם התחילו איזה משפחות פלשתים למעול מעל המלך, ומתחילה התאזר המלך עז וגבורה נגדם, בתחבולות שר צבאו נוצרי צרפתי, בשם ביזאני, ואך המרד היה הולך וגדל עד כי גדל מאוד, שכל שבטי הברברים הקרובים והרחוקים נעשו לאגודה אחת להלחם עם המלך, והמלך לא מצא און לו לשלוח צבאותיו להכניעם, רק העמיד את חילו סביבות עיר מלכותו פאס הבירה להגן בעדה מפני אויב, ושאר הערים, כל אחת עמדה הכן על עצמה מפני אויב ואז רבו המהומות בכל המקומות. ונשמו הדרכים, כי שבת עובר אורח, וביום י"ג לאדר, נקבצו רבבות פלשתים, ויבואו ברכב ובפרשים לשלול ולבוז העיר עז לנו מכנאס יע"א, ותהי צעקה גדולה בעיר, ואת העיר סגרנו, והיהודים ואנשי מלחמה, עלו על החומות, עומדים הכן למלחמה, ושאר העם בבתי כנסיות צועקים אל ה'. העמידו עליו היהודים שומרים והכינו כלי מלחמה וצידה וכל דבר הצריך לימי המצור, וכל אחד הטמין את כספו ואת זהבו וכל חפציו ושטרותיו, במקום שלא תשורהו עין. וירבו בלימודים ובצומות וזעקות ותרועות ימים ולילות עם פיזור צדקות לרוב.
באחד בניסן, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי בא חיל עצום של פלשתים, ויקיפו את העיר מסביב, וברגע שהייתה מתעוררת מלחמה גדולה, התחילו לנסוע לעיר פאס, כי נזעקו מהר לעזור לאחיהם הלוחמים עם חיל המלך. והייתה לנו הרווחה, וכל הקהל בלב מלא פחד מחשבות שונות, היו מכינים צרכי חג האביב, והודות לה' שלא חסרנו דבר, כי ממעט מהערביים אוהבי שלום, היו מביאים לנו בהחבא כל דבר אוכל נפש עד פתח השער של האלמללאח, בשפע גדול, ובמחיר נמוך. גם העזים והתישים והרחלים, והיהודים פותחים דלת אחת, וקונים ומכניסים וסוגרים, וגם בימים ההם איש יהודי היה במכנאס ושמו מרדכי עטאר ישצ"ו, שהיה גדול ליהודים ודורש טוב לעמו, בכל לב ובכל נפש, והייתה לו ידיעה גדולה עם כמה ערבים ופלשתים.
והיו מביאים לו אוכל נפש למכביר, והוא היה הקברניט הגדול בכל הסדרים והתיקונים שנעשו בעיר. וביום א' בשבת שהוא ב' לחול המועד, עמים נאספו לרבבות להכות את העיר חרם, ויצבאו על מדינת הגויים, ושר העיר בראותו כי אבדה ממנו כל תקווה, יש אומרים ברח, ויש אומרים הרג את עצמו, והפלשתים בצבאותיהם הרבים והעצומים נכנסו למדינת הגויים, ויהרגו וישללו ויבוזו, וקרוב לשלוש מאות אוצרות וחנויות של יהודים מלאים סחורות מכל מין, הם היו לבוז ולמשסה ולמאכלות אש, וילכו גם לחצר המלכות שיש בעיר, וישבו נשים ופלגשים ועבדים ושפחות, וכל הנמצא שם שללו ויבוזו, וילכו לדרכם, ובשעה תשיעית בלילה באו עוד, ועמהם כל צר ואויב מהרקים והפוחזים שכנינו הרעם יושבי המדינה, ובקולן המולה נוראה באו כולם בקרדומות לנתוץ ולהרוס דלתות המללאח, ויהי חושך אפלה ומהומה גדולה, וכל הקהל מתגוללים בעפר ובטיט חוצות בשווקים וברחובות, ומתחננים לאבינו שבשמים להושיענו מכף אויבינו ושונאנו. כמו שהושיע לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ותוקעים בשופרות ובי"ג מדות, והיהודים אנשי המלחמה, ממטירים על האויבים מעל החומה, אבנים גדולות ואש וגופרית בקנה השרפה,, ושואלים עזרה מה' במר נפשם, ויערם ה' ויפלטם, ויפילו חללים הרבה משונאיהם, והנשארים נסו לנפשם, לא נשאר בהם עד אחד, ותהי תשועה ה' גדולה בלילה ההוא.
ויהי ממחרת, ויבואו עוד האויבים כארבה לרוב, וכאשר פתחנו הספר תורה ובירך הכהן ברכת התורה הראשונה, בבית הכנסת שהייתי אני הצעיר מתפלל בו, והייתי חזן, גם לפתע פתאום שאון גדול העיר, והתחילה עוד מלחמה, ותכף נתפזרנו והנחנו ספר התורה פתוח מרוב בהלה, ובמרוצתי ברחוב נפל כדור עופרת לפני ברחוק שאמה אחת, לולי ה' שהיה לי , וחיש מהר נכנסתי לחורבה אחת. נסתתרתי שם, ועיני בוכיה ולבי רועד והומה, עד קרוב לצהרים שאז שקטה המלחמה, והאויב ברח כצל אחר שנפלו ממנו חללים, ומהיהודים מת בחור אחד צדיק וישר, כה"ר יהשע פריינטי ז"ל, בן הרבי יוסף י"ץ, ויקברהו בבהלה, ובערב נתעוררה עוד המלחמה, ולא נמשכה רק כשעה אחת, גם בחצות הלילה היו איזה יריות משני הצדדים, ולמחר ביום שישי לחג הפסח, נגמר הבדיל והעופרת להאומנים היהודים להתיך כדורי שרפה.
והיו מחזרים על הפתחים לאסוף כפות ומזלגות וכל כלי בדיל ועופרת מבעלי הבתים, והודות לה', כי נמצא בעיר מאלו הכלים די והותר, והכינו את אשר יביאו לבל האויב כרטוס"ם לאלפים. ובו ביום נאספו כל סרני פלשתים, והמליכו עליהם מלך חדש, זה שמו מולאי אזין אחי המלך מולאי חפיד, ואז התחילה הרווחה מעט. ובליל ז' כשהתחלנו למוד הסדר הנהוג, באו הרבה מעבדי המלך החדש רוכבי סוסים מזוינים אל האלמללאח, בשליחות המלך, לשלוח לו שני אנשים עבריים צורפי זהב, כי רק היהודים הם היודעים את המלאכה הזאת, כדי לעשות לו טבעת לחתום בו האגרות, ותכף הלכו עמהם שני יהודים, הרב שמואל עטייא, והרב שמואל פצ'יצא הי'ו, שכנינו, ועמהם הנגיד הרב יצחק תימשטית הי"ו, ואחר עמל רב ותלאה עצומה, הגיעו לחצר המלך, ולא נמצא אצלו זהב מספיק, והצורפים הנזכרים, השלימו בנזמים אשר באזניהם, ובבוקר השכם חזרו לביתם בשלום ".
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912
על חומותיך מכנאס.
עמוד 107
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים הוא הארגון הראשון מבין הארגונים הספרדיים שנוסדו בירושלים לאחר הכיבוש הבריטי, ואשר חברו למוסד המסורתי הוותיק ״ועד עדת הספרדים״. הארגון נוסד בסוף שבט תרע״ח, פברואר 1918. מייסדיו היו עשרות צעירים בוגרי בתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״, חניכי בתי־ספר עבריים ומוסדות תורניים מתלמידי המחנכים יוסף בר״נ מיוחס, דוד ילין וחיים אשריקי. רוב המייסדים היו ילידי הארץ ומיעוטם ילידי סאלוניקי, ואליהם נספחו גם כמה צעירים אשכנזים, בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים. בראשם עמד המחנך דוד אבישר.
* מבוסס על חומר שנאסף לכתיבת עבודת דוקטור באוניברסיטת תל־אביב על הנושא: הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי.
הוועד המייסד של ההסתדרות קבע ביום ח׳ באדר תרע״ח, 20 בפברואר 1918, את שם הארגון: ״הסתדרות הצעירים הספרדים בירושלם״; בראשית תר״פ— 1919 הוסב השם ל״הסתדרות חלוצי המזרח״ (להלן: ההסתדרות). השם האחרון נועד לטשטש את הגוון העדתי הספרדי, שעלול היה לחבל ברעיון של איחוד כל חלקי האומה, ואילו המלה ״חלוצי״ ביקשה להחדיר את אידיאל החלוציות שלבש אז תוכן ממשי, עם יציאת עולים חדשים וותיקים לכיבוש העבודה ולהתיישבות. ההסתדרות לא התארגנה כמפלגה פוליטית ולא אסרה על חבריה ותומכיה להצטרף למפלגות, על ־פי הכרתם ובחירתם. היא היתה הלק מפירות ההתלהבות וההתעוררות שפקדו את היישוב, לאחר מתן הצהרת באלפור.
מרכז ההסתדרות היה בירושלים, ובשנותיה הראשונות נוסדו סניפים לה בתל־ אביב, יפו, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, חיפה וצפת. שתי שלוחות פעלו בירושלים: השלוחה האחת — ״הנצן״, שמרכזה שכן בשכונת מזכרת־משה, פעליה בקרב הנוער של הנחלאות; והשלוחה האחרת — ״בני ציון״, בעיר העתיקה. ביום א׳ בחשון תרפ״ז, 9 באוקטובר 1926, נפתח מועדון ההסתדרות לפעולה חינוכית ותרבותית במרכז העיר, בסיוע הנדיב סר אליאס כדורי מהונג־קונג .
המקור העיקרי למימון הפעולות היה תשלום מס החבר, שהיה בתחילה שני גרושים מצריים לחודש, מתרפ״ד—1924 — שלושה גרושים מצריים, ומראשית תרפ״ז—1926 — חמישה גרושים מצריים. כמה שבועות לאחר הקביעה האחרונה הוחלט, שכל סכום שמשולם בקביעות יראוהו כמס חבר, ובתרפ״ח—1928 נקבע תשלום מינימום של לירה ארץ־ישראלית אחת. מקורות המימון האחרים היו תשלומיהם של ״חברים תומכים״ (דהיינו של אלה שתמכו ברעיונות ההסתדרות, בלי להיות חברים בה, ואשר תרמו לא פחות מחמישים גרושים מצריים בשנה), נשפים (בעיקר נשפי פורים)!ותרומות מקריות ביניהן מאת ההסתדרות הציונית.
ועדה בת שלושה חברים דנה בכל בקשת הצטרפות להסתדרות, שהיתה טעונה חתימתם של שני ממליצים מוכרים. על־פי תקנותיה, התקבלו אליה בתחילה צעירים מגיל שבע־עשרה שנה, ומתרפ״ד—1924 — מגיל שמונה־עשרה שנה, ללא הבדל מין ומעמד. החברים חויבו לדבר עברית, לרכוש את השקל הציוני, לתרום לקרנות הלאומיות ולשלם את המס למוסדות הקהילה העברית. בחודשים הראשונים לייסודה מנתה ההסתדרות כמאה וחמישים חברים (גברים ונשים), בתרפ״ד—1924 הגיע מספר חבריה לכשלוש־מאות, ובתרפ״ז—1927 מנתה כמאתיים חברים. ירידה זו היא פועל־יוצא מירידת הנציגות הספרדית באסיפת הנבחרים השנייה, והצטרפותם של ספרדים למפלגות הפוליטיות.
מבנה ההסתדרות כלל שלושה מוסדות:
א-אסיפה כללית, שהורכבה מכל החברים והתכנסה אחת לשישה חודשים. היא דנה בשאלות יסוד, שמעה דינים־וחשבונות מן המוסדות האחרים, ביקרה את פעולותיהם והנחתה אותם בעבודתם.
ב-מועצה בת עשרים ואחד הברים, שנבחרו על־ידי האסיפה הכללית לשנה אחת. המועצה התכנסה אחת לחודש. היא בחרה את יושב־ הראש ואת הוועד, ודנה בתכנית העבודה השנתית.
ג-ועד בן אחד־עשר חברים, שהורכב מיושב־הראש, גזבר, מזכיר ועוד שמונה חברים. הוועד ייצג את ההסתדרות כלפי פנים וכלפי חוץ, הציע תכנית עבודה שנתית למועצה והוציא־לפועל את החלטות המוסדות האחרים. כל ההחלטות התקבלו בהכרעת רוב רגיל.
להסתדרות נועדו תפקידים לאומיים וחינוכיים: הפצת הרעיון הלאומי הציוני ורעיון התחייה הלאומית בקרב עדת הספרדים, שיתוף בני העדה בהקמת הבית הלאומי, לימוד השפה העברית והפצתה, והקניית ידע בתולדות עם ישראל. המטרה העיקרית היתה: ״לעורר בצעירים הספרדים ובקהל הספרדי את ההכרה הלאמית ולשתפם בעבודת תהית העם ובישוב הארץ״. סעיף קצר זה, שכולו ציוני טהור, ללא שום מגמה או נטייה מפלגתית, בא לתקן עיוותים מסוימים, כפי שסיכם זאת אחד מחברי הוועד המייסד:
"מצבם ההמרי של הספרדים בארץ־ישראל היה טוב לפנים אך מלחמת העולם הרסתו. עתה שעתיד בהיר נשקף לארץ אין מי שידאג לאלמנטים האלה וידריכם. חטאנו לעצמנו ולעמנו ע״י זה כי ההנוך אשר ניתן לנו שלא בידיעתנו לא היה מתאים לרוח התקופה. מסיבה זו אנו הולכים ויורדים, והקרקע שמתחת לרגלנו נשמטת. עלינו להתעורר בעוז בכדי להגן על זכיותינו ולא לאבדן בידים כאשר עד כה. התאספנו ליסד אורגן שמסביבו יתרכזו צעירי הספרדים ואשר לאט, יקיף אח״כ את כל החוגים המתקדמים שבקרב עדת הספרדים הגדולה".
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
עמוד 184
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Le jeudi ils se dirigent vers le camp de G'ebala et vers Dar El Maghzen par la porte Boul Khsissat que le Sultan a ordonné d'ouvrir. Selon certains témoignages, voyant du haut des remparts de son palais ce qui se passe, il fut attristé par le spectacle. Pendant trois jours les habitants du Mellah, adultes et enfants de tous âges, n'eurent rien à boire ni à manger. Certains cherchent de quoi se nourrir en fouillant les détritus. Les ruelles sont encombrées de cadavres qu'on doit enjamber pour passer.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française appelée de Mekhnès commence à canonner la ville. Quelques maisons musulmanes et une mosquée sont atteintes. Des personnalités de la cité demandent à Mr. Reignault, ministre délégué de cesser le canonnage. Celui-ci accepte après les avoir sermonnés pour la tuerie de ressortissants français. Le drapeau français est déployé sur la ville. Le pillage du Mellah cesse également. Des soldats et des policiers français protègent la ville et arrêtent les rebelles.
Le vendredi dans la soirée, le Sultan Moulay Hafid fait parvenir aux Juifs du pain et des olives noires. Seuls les hommes valides ont la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnent aux enfants. Le samedi a lieu une autre distribution.
Le samedi, les Juifs peuvent retourner au Mellah, mais c'est pour constater l'ampleur des dégâts. Ils rassemblent les cadavres jusqu'au moment de leurs enterrements qui ne peut se faire le shabbat même (3-4-56). Hubert-Jacques en fait un témoignage saisissant .
Shlomo Cohen dans le "Yoman Ir Fes"décrit la situation après le 19 avril. Le dimanche le consul d'Angleterre a envoyé 1300 pains. Le même jour le Général Dalbiess écrit au Grand Rabbin Vidal Hassarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'ils ont prévu une livraison quotidienne de deux mille pains.
L'intérêt du témoignage de Mr Shlomo Cohen est qu'il a vécu directement ces événements. Il était un des responsables de la communauté et son trésorier (guisbar). Son journal comprend 76 pages très denses en hébreu et se trouve dans le livre édité par le Grand Rabbin David Obadia (3), livre incontournable en ce qui concerne l'histoire du Judaïsme de Fès et publié uniquement en hébreu.
Poursuivons avec Shlomo Cohen qui nous parle longuement de la suite de ces événements.
Il détaille les maisons détruites .Il donne la liste des morts et des blessés ( 44 morts dont des femmes et des enfants et 27 blessés dont un chrétien espagnol). Le 20 avril, par dahir (decret) du Sultan, est nommée la Commission de Secours et d'Hygiène du Mellah de Fez présidée par Sidi Mohamed Tazi, ministre des Travaux Publics et comprenant treize autres membres dont des fonctionnaires marocains et français, des médecins et ingénieurs français et pour la communauté juive, le Grand Rabbin Vidal Hassarfati, le Rabbin Shlomo Aben Danan et le Cheikh (responsable administratif). Un peu plus tard la commission fut remaniée, et le consul d'Angleterre en fit partie.
Sidi Tazi réunit les rabbins et les responsables et exige de mettre à sa disposition cent Juifs, qui recevront un salaire et auront pour mission de déblayer les ruines du Mellah. Ces hommes sont repartis par groupes de dix avec un responsable à la tête de chacun. De plus l'armée française met à leur disposition des soldats et des policiers. Puis il faut également organiser un groupe de juifs qui savent descendre dans les puits pour déblayer tout ce que les mutins y avaient jeté, objets, détritus et même des corps. Il faut se hâter pour éviter toute possibilité d'épidémie.
Les habitants du Mellah restent dans les cours du palais jusqu'au 28 avril. Ils s'installent tant bien que mal dans les espaces plus vastes près de la ménagerie du Sultan, voisinant parfois avec les fauves.
Une fois rentrés, il faut se réorganiser. Il n'y a plus ni riches ni pauvres .Tous sont pauvres. Des dons parviennent de différentes sources: de communautés du Maroc, mais aussi de Londres, d'un particulier de New York, de Buenos Aires, de l'Alliance Israélite de Paris. Et aussi… de Mekhnès. Et voici ce qu'écrit Shlomo Cohen: "De Meknes ils ont envoyé des condoléances et de l'argent, et de vieux vêtements et du pain rassis, qu'ils ont recueillis dans les familles. Notre communauté s'est sentie vexée de cette aide venue de la communauté de Mekhnès, et le bruit se répand que les gens de Mekhnès se sont réjouis de ce qui arrivait aux Juifs de Fès et qu'ils médisaient sur eux. En ce qui concerne l'argent il n'y avait pas de choix, mais les vêtements défrichés nous les avons distribues aux Juifs de Mekhnès qui habitaient chez nous, et le pain nous l'avons jeté car il était immangeable." Cette citation reflète l'animosité qui existait entre les Juifs de Fès et de Mekhnès. Mais elle n'existait pas chez les rabbins, bien au contraire, comme en témoignent les correspondances, et les liens fréquents entre rabbins. Et puis heureusement de nos jours cela s'est transformé en amitié et en .. .bon humour.
Le Mellah doit être reconstruit. Il le sera selon des plans nouveaux, des rues plus larges, plus aérées, des balcons au lieu de petites ouvertures.
Pour aider la population à se refaire une situation, des prêts et des dons sont accordés. Les ouvriers, les artisans peuvent acheter leurs outils. Les écoles rouvrent déjà en mai. La situation est plus difficile pour les petits commerçants. Et un peu plus tard, la première guerre mondiale freinera d'avantage le développement économique.
Le 13 août 1912, Moulay Youssouf succède a son demi frère, Moulay Hafid, et décide que les communautés juives doivent s'organiser autrement et élire un comité de six membres dont la moitié sera renouvelable chaque année par vote. Le premier comité est tout de suite critiqué, en particulier Mr. Amram Elmaleh. Un autre comité de dix huit membres se forme avec comme président le Rabbin Vidal Hassarfati.
En 1913 est imprimé à Tanger le rapport sur l'activité de la Commission par Mr. Amram Elmaleh, directeur de l'école de "l'Alliance Israélite Universelle".(8).
Commence alors un conflit de personnes sinon de partis. Dans un échange de lettres le Rabbin Hassarfati exige de l'AIU le renvoi de Mr. Elmaleh, qui ne sera remplacé qu'en octobre 1916.(9).
Les revendications, les demandes d'indemnisation ne progressent pas. Quatre membres du comité, les rabbins Hassarfati et Aben Danan, accompagnés de Mr. Azuelos et Mr. Bensimhon se rendent à Rabat pour rencontrer le Général Lyautey, puis à Paris, où ils auraient résidé près de trois mois, et où ils rencontrent différentes personnalités dont le ministre des affaires étrangères, Mr Pichon, grâce à l'aide de l'Alliance Israélite.
En février 1915, une commission française présidée par le consul de France siégera et présentera ses conclusions. C'est en septembre 1916 que la communauté percevra enfin des indemnités.(4 et 5).
Dans ce Mellah de Fès, créé en 1438, vivaient à l'époque du Tritl près de 2000 personnes qui se sont retrouvées du jour au lendemain démunies de tout. Ce mot de Tritl vient de l'arabe utilisé exclusivement pour ce saccage de Fez. Cette période devint une date de référence chez les Mellahis qui disaient par exemple tel événement, naissance, mariage…eut lieu tant d'années après le Tritl. Ce fut un traumatisme énorme.
Aussi quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu à ces personnes, en majorité des gens simples, pour se relever, pour recréer et pour continuer à transmettre leur patrimoine exceptionnel au monde juif ?
Dr. Vidal Serfaty est né en 1938 à Fès. Son grand père Rabbi Vidal Hassarfati était Grand Rabbin de Fès (décédé en 1921). Son ascendance est une longue lignée de Rabbins a Fès venant d'Espagne et originaire de France et, selon une tradition, remontant à Rabbinou Tam et Rashi. Chirurgien-dentiste, il réside en Israël depuis 1969. Il a enseigné de longues années à l'Ecole dentaire de Tel Aviv et a dirigé un important service à l'hôpital municipal de Tel Aviv. Il a été actif dans différents organismes juifs au Maroc, en France et en Israël.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Page 221
29/12/2025
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח
מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
כתובת מצבת קבורתו של רבי אברהם צבאה אשר שימש כדיין במוגדור. כנראה היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע למרוקו והשתקע שם. בכתובת מרובים דברי השבח על המנוח ועל מיומנותו וידיעותיו המופלגות בתורה. לשון הכתובת עשירה במובאות מהמקרא וממקורות חז״ל וכלולים בה גם מילות שבח בארמית. אקרוסטיכון: אַבְרָהָם צַבָּאח ז"ל
חריזה: אב // אב
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
אוֹי צְעָקָה רָקַת אָבַד כְּלִי חֶמְדָּתָהּ
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶחָד מִבָּנֶיהָ
בע״ש בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עָרְבָה שִׂמְחָתָהּ
- רָחַק מִמֶּנָּה פְּרִי עֵץ הָדָר
אֵי חָסִיד אֵי עָנָו אוֹר גּוֹלֵל
הָרַב הַמּוּבְהָק מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
אֵיתָן הָיָה אַבְרָהָם עָלָיו נְיַלֵּל
מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם דָּן דִּין אֱמֶת
- יָדִין יָדִין יוֹרֶה יוֹרֶה אַבְרָהָם תִּקֵּן
צוּר נֶעְתַּק מִמְּקוֹמוֹ חַיָּתוֹ יַצְמִית
עָלָה הַשַּׁעַר לְטַהֵר בְּקֵ״ן
בַּתּוֹרָה לוֹ שֵׁם וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ
וַי לְאָזְלָא חָשַׁךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
15 .אֲסַלְּדָה בְּחִילָה עַל סָפְרָא רַבָּה בַּעֲדָתוֹ
וִי לָחַבָּלָא הִכָּה בֵּין הַשִׁרִיֹן וְהַחוֹמֶּשׁ
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ
בְּצֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ
זֶרֶם דֶּמַע יְדִידוֹ נוֹשְׂאֵי עַרְשׂוֹ
- וְקוֹל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה בִּבְכִיָּה יִנְאֲקוּ
לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד עַל הָאִי מַרְגָּנִיתָא
דְּלֵית בָּהּ טִימִי טוֹבִּיָאנָא דְּחַכִּימֵי
הָרַב הַמּוּפְלָא וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא
כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבַּאח זצ״ל זיע״א
בָּא שִׁמְשׁוֹ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד
בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
עֲשָׂרָה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁנַת תרס״ג
בֹּא סִי [מָן] פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי.
1-ארץ… שעשועיה: ראה מצבת יוסף שמואל אבולאלעפיא. 3. בא השמש: שקעה השמש, כינוי למוות. לאחד מבניה: מן החשובים והיקרים שבארץ ישראל. 4. בע״ש: בערב שבת. ערבה שמחתה. על פי ישע׳ כד,יא. ערבה מלשון עו־ב, החשיכה שמחתה, משום שבשעה זו נפטר המנוח. 5. רחק ממנה: ביטוי מעודן למילה מוות. על דרך הכתוב באיכה א,טז: ׳כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. פדי עץ הדר: כינוי כבוד למנוח, רומז לאתרוג שיש בו טעם וריח וכך דימו חז״ל את הצדיקים. על פי ויק׳ כג,מ. ראה גם מדרש הקושר את הדימוי של שם המנוח לאברהם אבינו, ויק״ר – פרשה ל פסקה י ד״ה ׳ד״א פרי עץ הדר זה אברהם וכר. 6. אי חסיד אי עניו: איה חסיד איה עניו. על פי בבלי ברכות ו,ב ׳כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו׳. אור גולל. על דרך הנאמר בתפילת ערבית (ומקורו בברכות יא,ב) ׳גולל אור מפני חושך׳. וכאן, בהשאלה, המנוח היה מגלגל ומסבב את האור על ידי נוכחותו, היה מפיץ אור ושמחה על סביבתו. 7. מגן עוז נאדר: כינויי כבוד למגן על התורה. 8. איתן היה אפרהם. המנוח היה חזק ויציב בדעתו ודרכו. אברהם אבינו כונה איתן, ראה בבלי בבא בתרא טו,א: ׳איתן האזרחי זה הוא אברהם… ׳. ומשום ששמו של המנוח כשם אברהם אבינו, בחר המחבר בביטוי זה. עליו נילל: עליו נקונן. 9. מי מלל לאברהם: מי יאמר ויאמין שאברהם המנוח נפטר מן העולם. על פי בר׳ כא,ז ׳מי מלל לאברהם׳. 10. אברהם תיקן: על דרך מה שאמרו חז״ל בברכות כו,ב אברהם תיקן תפילת
שחרית. וכאן הכוונה על המנוח שגם כן תיקן תקנות. 11. צור נעתק ממקומו: על דרך הכתוב באיוב יד,יה ׳וצור ןעתק ממקמו׳. 'צור' דימוי של כבוד למנוח שהיה כמו סלע איתן וחזק שעליו סמכו כולם, אבל המוות גבר עליו, העתיקו והזיזו ממקומו. חיתו יצמית: לשון מוות, חייו נפסקו. על דרך הכתוב באיכה ג,נג ׳צמתו בבור חך. 12.עלה השער: ביטוי על פי רות ד,א ׳ובעז עלה השער'. שער, הוא כינוי למקום ישיבת בית הדין. לטהר בק״ן: על דרך מה שאמרו בבלי, עירובין יג,ב ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק״ן(=מאה וחמישים) טעמים׳. כלומר, היה מפולפל וחריף מאור, ובכה פלפולו יכול היה לתת(על דרך גוזמא) ק״ן טעמים לטהר את השרץ. ובהשאלה, המנוח דרכו הייתה לחפש שערי היתר, ובכה חריפותו ופלפולו היה ומצא הרבה טעמים לכך.14. וי לאזלא: מארמית, אוי על ההולך, חלופה למילה מיתה. 15. אסלדח בחילה: אדאג ברעדה. על ררך הכתוב באיוב ו,י'ואסלו־ה בחילה'. על ספרא רבה: מארמית, הסופר הגדול(=החכם הגדול).16די לחבלא: מארמית, אוי לו למחבל והמשחית. הכה… והחומש: שילוב של שני מקורות ׳דכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרץ׳ מל״א כב,לד, וכן שמו״ב ב,כג ׳דכהו אבנר באחרי החנית אל חמש׳. וכוונתו, שאף שהמנוח היה כביכול מוגן עם שריון, ותורתו מגן לו, לא הועיל, וחנית המוות חררה את השריון והכתה אותו אל החומש. 17. חבל על דאבוין: מארמית, חבל על האובדים. על פי סנהדרין קיא,א ׳חבל על דאברין ולא משתכחין׳. הפסד גרול יש לאומה על גדולים שאבדו ואין בנמצא גדולים כמותם. חסד… נשקו: תכונות המאפיינות את המנוח והיו נר לרגליו בעת שעסק בדיינות. על דרך הכתוב בתה׳ פה,יא ׳חסד ואמת נפגשו צךק ושלום נשקו׳. 19. נושאי ערשו: מוליכי ארונו. 20. וקול תאניה ואניח: בכי וצער רב. על פי ישע׳ כט,ב. בבכיה ינאקו: בוכים בקול. 21. לן… מרגינתא: ראה לעיל.22 דלית בה טימי: מארמית, מרגלית שאין בה פגם. טוביאנא דחבימי: המאושר שבחכמים. ראה כתובות מ,א. 28. פעמי הכן באמרתך: תהלים קיט, קלג. באמרתך. מניין ׳באמרתך׳ עולה תרס״ג. 1903 למניינם.
עוד אודות רבי אברהם צאבח
כנראה עלה ממרוקו לישראל וחזר משם כשליח טבריה והתיישב בעיר מוגדור. היה חבר בית הדין של מוגדור יחד עם רבי יהודה בן מויאל(מחבר ״שבט מיהודה״) ורבי מסעוד כנאפו. דומה שהיה ויכוח בקהילה במי לבחור לבית הדין, אותו או את רבי יהודה בן מויאל, כפשרה בחרו בשניהם. יש הסכמה ממנו לספר'נחלת אבות׳ של רבי יצחק קוריאט. ראה הקדמת רבי משה עמאר לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו.עמ 40
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
