מורשת יהדות מרוקו

המסחר והרוכלים בדרכים

שנים לפני הקמתה של מוגאדור כבר התקיים מסחר של רוכלים־נוסעים שנקראו ׳דואוה׳ (Duwwa) ומקצועם 'תדוואסט׳(Taduwwast). הם הובילו את סחורותיהם על גבי בהמות ופרדות בצפון המדינה, ועל גבי גמלים בדרומה ובמרכזה. הסחורות כללו תוצרת חקלאית ומוצרים שיוצרו באזור הכפרי, אלה הובלו לעיירות מרכזיות או לעבר הערים, ולהפך. הקמתה של מוגאדור המבודדת הצריכה קיום מערך של סוחרים ורוכלים־נוסעים לא רק לשם הובלת תוצרת טרייה לאספקה סדירה לתושבי העיר, אלא גם להובלת סחורות ליצוא מפנים הארץ וכן להובלת סחורה מיובאת מהעיר עצמה לאזור הכפרי, כמו סוכר, תה, נרות, טבק ואף סבון שהגיע ממרסיי. כך נוצרו רשתות תחבורה של רוכלים־נוסעים, ששיעור גדול מהם היו יהודים מהמלאח, שלא הייתה עבורם תעסוקה אחרת בעיר. רבים מהם שירתו את ׳סוחרי המלך׳ של הקסבה, שימשו סוכניהם באזורים הכפריים ומילאו תפקיד חשוב מאוד בהתנהלות המסחר הסדירה של מוגאדור. הם היו אלו שקישרו בין העיר לאזור הספר.

בומייה, הקונסול הצרפתי, מיטיב לתאר את הקשיים הרבים שעמדו בפני אותם מובילי סחורות והרוכלים בדרכים. בנוסף לקשיים טכניים־לוגיסטיים שעמדו בפניהם, המעבר הבטוח של סחורות בדרכים היה גורם כלכלי ראשון במעלה בחשיבותו. הם נאלצו להתמודד עם מרידות שבטי הסביבה, מלחמות ביניהם או בינם לבין בית המלוכה, מצב כלכלי רעוע שדחף שודדי דרכים לבצע מעשי שוד ואף גרוע מכך – מעשי רצח, וכאלו היו רבים (ראו פרק על הנרצחים היהודים במוגאדור). היהודים היו מקובלים כרוכלים בדרכים, מאחר שהם לא השתייכו לאף שבט ואף לא היו קשורים לדת האסלאם. הרוכלים־הנוסעים נהגו לעבור בין העיירות במסלול שנקבע על פי ימי השווקים שהתקיימו בהן. אלה הותאמו לימי החג והמועד של הדתות היהודית והמוסלמית. היה ידוע כי ימי שישי ושבת היו ימי מנוחה, ורוכלים שהיו בדרכים נמנע מהם לחזור לביתם בסופי שבוע מתוך חשש לחילול השבת. היו גם נוסעים־סוכנים שכל תפקידם היה גביית תשלומים וחובות מקמעונאים שקנו סחורות מסוחרי מוגאדור. גם לאלה ארבו בדרכים סכנות שוד ורצח, למרות שתפקידו של המחז׳ן היה להגן עליהם. ואכן, הממשל יצר תחנות מעבר שנקראו!נזלה', שבהן מצאו הנוסעים בדרכים מקלט וביטחון בלילות תמורת תשלום נמוך. היו ראשי שבטים שהגנו על הנוסעים בדרכים מתוך אינטרס כלכלי ופוליטי, ואילו אחרים סגרו את הדרכים במטרה לגבות מיסים גבוהים כדמי מעבר.

12. סיפורו של משה בן דוד או יוסף (1976-1894 , (Moshe Ben-David ou Yoseph(על פי עדותו של משה בן דוד או יוסף שהיה סוחר נוסע כפי שסופר בשנת 1972 לאבי דוד קורקוס, עדותו מובאת כאן לראשונה.) ממחיש את העיסוק של סוחר נוסע. משה נולד בכפר קוזמנט והגיע למוגאדור בשנת 1915. הוא נישא לשמחה לוי, שהייתה אחות במשך למעלה משלושים שנה בבית החולים של מוגאדור ועבדה עם הרופא המפורסם בוברה (ראו הרחבה בפרק הרפואה במוגאדור). משה נסע באופן קבוע לאזור מרקש ולכל אזור שבט חחה מסביב למוגאדור. הוא סיפק לקמעונאים של שווקי האזור נרות (באין חשמל), תה, סוכר ומוצרים מיוחדים אחרים ובתמורה קיבל סחורה שנקראה ’ריטורנו׳(Ritoumo), כלומר ׳תוצרת הארץ', ואותה היה מוכר ליצואנים היהודים של מוגאדור. סחורה זו כללה תבלינים, כמו כמון, שקדים, דונג דבורים וגומי סנדראק שלוקט מעצי הטואיה (Tuya) או הערר (Arrar) המקומיים או מעצי השקדייה. אלו היו מוצרים מבוקשים ליצוא. משה בן־דוד דיבר היטב את השפה הטשלחית, הברברית המקומית, כך שלא הייתה לו בעיית תקשורת עם בני האזור.

סנדרק הוא שרף פותח לב המגיע מעץ מחטני ממשפחת הברושיים. יש לו אנרגיה ירוקה ורעננה והוא מביא למרחב את רוח היער. יוצר בהירות, הגנה ניקיון והתחדשות.
סנדרק מסייע בפיזור בלבול ועומס מחשבתי, ומתאים במיוחד לזמנים של חוסר מיקוד, עומס מחשבתי, יצירת הגנה, מרפא לב סגור ויכול לאורר אנרגיה של חולי.[א.פ]

12. עניין הרוכלים־הנוסעים מוצא את ביטויו במסמכי בית הדין של מוגאדור, מאחר שסכסוכי משפחה נוצרו בשל היעדרות הבעל מהבית לתקופות ארוכות, וזו הייתה הסיבה שבגינה לא מעט נשים דרשו לקבל גט. בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי מצבם של הרוכלים בדרכים היה קשה בשל כניסתם של סוחרים אירופאים, ואף החלה תחרות קשה עם מוסלמים שחדרו לתחומים שבהם עסקו יהודים. לכל אלה יש להוסיף את סלילת הדרכים ואת כניסתן של משאיות תובלה. יהודים שנכנסו לשוק המשאיות והתובלה בתקופה זו, כמו משפחת קקון, שגשגו.

הכתרת מולאי יזי׳ד לסולטאן

עלייתו של מולאי יזיד לשלטון(1792-1790 ) לא עוררה קשיים, אולם בהמשך מדיניותו הייתה קשה כלפי יהודי מרוקו, כלפי נוצרים וכלפי מוסלמים. שלטונו שכונה ׳שלטון האימים׳ נמשך שנתיים ולווה באכזריות כלפי כל התושבים, אם כי מוגאדור ניצלה מנחת זרועו של סולטאן זה, יש אומרים בדרך נס. אולם רבים מהיהודים במרקש ובמקנס שילמו בתקופתו בחייהם. היו אלה שנתיים מבוזבזות בשל המשבר והאנרכיה שהשתררו באזור הדרום והובילו לאירוע הטרגי של ׳נשרפי אופראן׳ (ראו פרק בנפרד). במהלך אותן שנתיים היגרו יהודים מעיירות הדרום, כמו אופראן, גולימין, אקא, אימין־טאנות, איגלי, קוזמט, טיזניט ועוד, לעבר מוגאדור, ביניהם היו משפחות סוחרים חדורי מוטיבציה ואמביציה, חלקם היו כבר בעלי קשרים עם ראשי שבטים באזור סוס ודרום מרוקו. דוגמה לכך היא משפחת אפריאט, שיצרה קשרים עם השייח׳ ביירוק (Bayrouk), ראש שבט בעל עוצמה והשפעה, והייתה לאחת המשפחות המשגשגות של מוגאדור (ראו משפחת אפריאט). מולאי יזיד הסתכסך גם עם הספרדים, לאחר שציווה לאסור באופן תמוה את הקונסולים הספרדים במוגאדור ובלראש(Larache). שנתיים לאחר עלייתו לשלטון הוא נהרג בקרב מול כוחותיו של אחיו.

על פרעות יזיד וסיבתם ראו ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, עמ׳ 302-295.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים

עמוד 40

יהודה ללוש בולט כפיטן בקזבלנקה של שנות ה־50

מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.

ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .

קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.

מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.

אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.

ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס (לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.

ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.

יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.

הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.

העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)

העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 175

 

מעמד קבלת התורה – מדבר אלינו:

"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך – פניה לכל אחד מאתנו.

אשר הוצאתיך מארץ מצרים – גלות מצרים.

 מבית עבדים" – גלותנו.

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות כ, ב).

 

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה – במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד – לקבלה.

 

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,

היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

                     ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).

 

 

הגאולה בפרשה – בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", ו"מבית עבדים".

רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.

 

וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים

אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

ביום שבת קודש הקרוב – הרב משה אסולין שמיר , ימלאו 3338 שנים (תשפ"ו), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

 

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

 

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

 

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

 

לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

 

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

 

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

 

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

 

"אנוכי יהוה אלהיך…

לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

 

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים,

 החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

 

הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).

 

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

 

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

 

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (הרמח"ל ורבנו-אוה"ח-הק').

 

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

 

"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".

 

מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינו… כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה'  קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.

זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).

בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".

 

איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?

 ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.

להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.

המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.

 

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

 

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

 

"לא תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.

כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

 

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.

 

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)

 

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,

                גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

 

"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הלבבות.

 

הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.

מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?

 

הרמב"ם  כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"

 

הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".

הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"

הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).

 

רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".

 

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?

הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.

כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

 

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

 

בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

 

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

 

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

 

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?

 

הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

 

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

 

רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקח.

 

ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי,

 מבית מדרשו של יתרו.

 

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".

 

ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

 

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז). 

שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).

 

מוסר השכל:

ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

 

 

 

 

 

 

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 "ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.

 

 כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.

 ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

 

נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים…

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

 

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".

א.  כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם

ב.  "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם

ג.  הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.

ד.   הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.

 

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1  וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

 

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).

 

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,

 וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.

 

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).

גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).

 

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

 

"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" –  מתוך יראה.

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

 

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

 

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.

 

רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

 

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

 

א.  אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…

ב.   "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.

ג.  "ייחוד ה'" –  "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד.  "אהבת ה' –  "ואהבת את יהוה אלהיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.

ה.  "יראת ה'" – להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.

ו.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 

לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.

שזכה ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה",

 

רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:

עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,

 והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.

 

אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.

 וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,

ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

 

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

 

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

 

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:

"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

 כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').

 

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,

חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.

אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:

"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,

 את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אור-החיים-הק' במ' יב ו).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

והצלחה לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים –  "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

ר׳ וידל הנזכר כמו יתר עמיתיו היו חרוצים בכל התקופה הזו בתיקון תקנות לתועלת הציבור. בשנים שס״ג-שס״ט לבד נכונו כשלושים תקנות מהן ארוכות ומקיפות, עשרים מהן נחקקו בשנת שס״ג לפי חחלוקח חבאח:

משפחח 8        דת ומוסר        5

כלכלח  6        קשרי חוץ       עם השלטון      4

הקדשים          5        סדרי דין         1

מקומה של ההנהגה הרוחנית עולה עכשיו כמוקד העזרה ההדדית בקהילה. החכמים נלחמים למען הצדק ולמען החלשים ונאבקים במגמות חיזוק הפרט והיחיד נגד חיזוק הציבור והקהילה: זוגות שהצליחו הצלחה כלכלית מפקיעים את זכויותיהם של בני משפחה עניים על ידי גירושין מדומים או בדרך ׳הברחה׳, כלומר בדרך של הסתרת רכוש או רישומו בשם אחר. אחרים חפצים להתעשר בכל מחיר, הם מוכרים יין ושכר לנוכרים בניגוד לחוק הממלכתי והקהילתי כאחד. ואחרים, בעלי זרוע, נתלים בפטרונים מוסלמים כדי להשתמט מתשלום מסים. במאבק של בית הדין הם נותנים גיבוי רשמי לחוק המוסלמי לרשום חובות ועסקות בין יהודים לבין עצמם גם בערכאות של גויים כדי להסתייע בהן במאבקם בבעלי הזרוע. והרי החכמים נלחמו בכל כוחם וכמעט בכל דרך להתרחק מפני ערכאות של עכו״ם’!

[לצורך זה חשוב מאמרו של פרוס׳ וזיים זעפרני:

Les relations judéo-musulmanes dans la littérature juridique. Les cas particuliers du recours des tributaires juifs a la justice musulmane et aux autorités representatives de l’état souverain,]

ההבדלים החברתיים היו משמעותיים. ליד בעלי ממון, סיטונאים בייבוא ובייצוא, מתווכים וסוכנים, התפרנסו רבים בצמצום ובדוחק כסוחרים ובעלי מלאכת קטנים. מכאן שאין למשכן הקדשי עניים, להשכירם או למוכרם מחשש פן השוכרים או הקונים יקנו חזקת על הרכוש ולקהילה לא יעמוד הכוח לפנותם. הרבנים קראו לעשירים לנהוג בצניעות רבה, למעט בעדיית תכשיטים ומחלצות כדי שלא לעורר את קנאת העניים. חזרו והתריעו על האיסור בלקיחת ריבית, ופעמים תבעו לנהוג לפנים משורת הדין: דהיינו, גם אם לפי ההלכה זכאית אלמנה רק לדמי כתובתה יש לנהוג בחסד וברחמים, וליתן לה גם את בגדיה ומלבושיה.

התקנות בתקופה זו העלו מומחים לא רק בענייני שחיטה וטריפות שכה הקפידו עליהן הקפדה יתרה אלא גם נתעוררה התביעה לתת דמי שחיטה הוגנים לשוחטים שבאו מקרב כלי הקודש: סופרים, סופרי סת״ם, מוהלים ועוד.

באותן שנים נכונה לראשונה ׳נדבת ירושלים׳, מגבית קבועה שהוותה אבן פינה לתמיכה הכלכלית הסדירה שהושיטו בני ה׳מערב׳ לישוב היהודי בארץ־ישראל.

ר׳ שאול סררו ההוגה ומתקן התקנות; בין רדיפות המוסלמים לבין מוראות האינקביזיציה

דמות ראשית בהנהגה הרוחנית של פאס במחצית הראשונה של המאה הי״ז היה ר׳ שאול שמואל בן דוד סררו, 1655-1602. נראה שהריבוי של תקנות בשנת שס״ג מקורו בין היתר בגישה שהוא, כנראה, היה ממייצגיה, להעמיד את כל חייו של האדם על חיי המוסר והתורה. ואולי ראה את הסבל של אותן השנים כמענה לאותות משמים להיטיב את פני החברה. רבנו כאב את גירוש ספרד ועוד יותר את הגלות שנגזרה על המגורשים לחיות בין מוסלמים פראים. לדידו אם יצטרך לבחור בין המרה לאסלאם לבין המרה לנצרות בכל זאת יבחר בזו האחרונה.

כידוע מתו אלפי יהודים והמירו מאות אחרים ברעב ובמגיפות שפקדו את מרוקו בעשור הראשון של חמאה.

רבנו שאל מדוע המצווה לזכור את יציאת מצרים היא יותר ממתן תורה ומענני כבוד, אין זח אלא כדי לשאוב ממנה ומסיפור נפלאותיה תעצומות נפש. הייסורים ממרקים את כולם וגלות מצרים היא מקור העידוד הגדול שממנו יש ללמוד שחרף השעבוד והספקנות בעם ואפילו במנהיגים יצאו בני ישראל ביד רמה.

תביעה זו דומה להפליא לתקנת המיסוי ב־1608 שהוקדם לה מבוא דרשני ופילוסופי על החובה לקחת חלק במיסי הקהל ללא יוצא מן הכלל. ובאמת התקנות מלוות כמעט תדיר במבוא שנועד להסביר בהרחבה את הרקע לתיקונן.

מתקנות אחדות שנסמכו להן פסקי-דין, ילמד הקורא על יחידי הקהל שנזקקו לערכאות גויים, בניגוד לדעת ההלכה ובעלי ההלכה. ניתן להאזין לשיגם ולשיחם של יהודים עם סביבתם המוסלמית, למרות שכבר מאתיים שנח חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה והם ניתנו ב׳מלאח׳, השכונה המיוחדת רק להם.

בתחום הכלכלי היהודים והמוסלמים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, המלך העניק לקהילה עצמאות מרובה בניהול הקהילה, והשמחות המרובות השופעות והתוססות ודאי הושפעו גם מן מהמקובל בחברה המוסלמית.

אך השיתוף הכלכלי והתרבותי הוא עניין אחד והיחס הנפשי בין שתי הדתות היה עניין אחר: היהודים נקלעו בזמן זה בין שני כוחות מתנגדים וקשים: המוסלמים שיחסם המתנשא על היהודים היה לשם דבר. בתקנות רבות נתבעו בני היהודים שלא לעורר את חמתם של השלטונות המוסלמיים כגון באיסור החמור על מכירת משקאות חריפים וכן שלא להתלבש בהוד ובהדר לבל יעוררו את עינם הרעה של בני המוסלמים. נושא זח זכה למחקר ראשון בספרה הנזכר של פרופ׳ ג׳יין גרבר ולפיכך נסתפק באזכורו.

הכוח השני חיו בני הנוצרים נושא שעוד לא סוכם עד חיום. עד כמה הגיעה פעולת האינקביזיציה במרוקו לעורר קשיים היתה בתולדות הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל. כל כמה שתהליך החדירה של הסוחרים היהודים הצליח יותר כך גברה עוינות האינקביזיציה כלפי היהודים.

1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר

עמוד 25

בקהילת אקס־לה־בן ישנם חמישה בתי כנסת: אחד בישיבה, השני במרכז העיר ושלושה בתי כנסת קטנים הנמצאים בבתיהם של חברי הקהילה. בכל בתי הכנסת נוסח התפילה הוא מרוקאי, ובימים נוראים יש תפילה בנוסח אשכנז רק בישיבה. כפי שהיה נהוג במרוקו, בתי הכנסת המקומיים נקראים על שם המייסדים (בית כנסת יפרח, בית כנסה דרי, בית כנסת בן־דיין שבו מתפללים בנוסח ברסלבי־מרוקאי). מאז הקמת הישיבה בשנת 1945 ועד היום לא נבנו בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, אך חל גידול במספר התלמידים במוסדות החינוך לבנים ולבנות.

חברי הקהילה מתגוררים באזור המרוחק ממרכז העיר הנמצא סמוך לישיבה. באזור זה נמצאים רוב בתי הכנסת, המכולת הכשרה, המקוואות, בתי הספר והישיבה הקטנה. מספרם הקטן של חברי הקהילה וריכוזם באזור אחד אינו גורם לבולטות יתר בעיר, בשונה משכונת גולדרס גרין בלונדון או ברוקלין בניו יורק שבהן נוכחות היהודים ניכרת.

הרב שלמה אזגורי, בוגר הישיבה ומורה למתמטיקה בישיבה (זוהר, 2001), הוא נשיא הקהילה ונציגה מול השלטונות המקומיים ומול מוסדות היהודים בצרפת, ומבחינה ארגונית הוא כפוף לרב הישיבה. כפיפות נשיא הקהילה לרב המקומי היא יוצאת דופן בקהילות צרפת, שכן בדרך כלל הרב כפוף לנשיא, שלרוב הוא אדם אמיד התורם מכספו לצורכי הקהילה. זאת ועוד, באקס־לה־בן בתי הכנסת הם פרטיים, ואילו בקהילות בצרפת בתי כנסה, מקוואות, בתי מדרש וכדומה הם ציבוריים־קהילתיים.

ישיבת חכמי צרפת – בית ספר תיכון, ישיבה וכולל אברכים

ישיבת חכמי צרפת [על פי האבות המייסדים, הישיבה היא המשך לדור החכמים ואנשי ההגות שחיו בימי הביניים בחבל טרואה בצרפת, רש״י, רבנו תם ובעלי התוספות.] שבאקס־לה־בן נוסדה לאחר השואה, בשנת 1945, במקום ישיבת חכמי צרפת שהייתה בנודורף, סמוך לשטרסבורג, ותלמידיה הראשונים היו יתומים ופליטים מהשואה. מייסדי הישיבה, הרב ארנסט וייל והרב חיים חייקין משטרסבורג, קבעו את מושבה של הישיבה בווילה מהמאה ה־16. בעברה שימשה הווילה למגורים לבית המלוכה האנגלי בתקופה שהייתם במרחצאות שבעיר. הווילה נבנתה על גבעה נישאה המרוחקת כשני קילומטרים ממרכז העיר, ויש בה שלוש קומות ופארק. המבנה המרכזי בווילה נקרא ״בית השטן״(La Maison du Diable), ובגלל השם הזה מחירה היה נמוך. מכירת הווילה ליהודים הייתה גם מעין פיצוי על השואה. משנות ה־50 ואילך למדו בישיבת חכמי צרפה תלמידים מארצות צפון אפריקה ומהמזרח התיכון, ומשנות ה־60 ואילך למדו במוסד חינוכי זה בעיקר תלמידים שהגיעו ממרוקו.

ייחודה של הישיבה ניכר בכך שנלמדים בה לימודי קודש ולימודי חול, ותלמידי הישיבה ניגשים לבחינות בגרות ממשלתיות. בעשור הראשון לקיומה של הישיבה התקיימו לימודי התיכון הכלליים בבתי הספר שבעיר, שם למדו יחד תלמידים יהודים(כולל בנותיו של הרב חייקין) ותלמידים לא יהודים. בסיום יום הלימודים הכלליים חזרו התלמידים היהודים אל ״הר הישיבה״ הקרוי גם ״מעלה המלכה ויקטוריה״. הצידוק ללימודי החול בישיבה היה על פי דעתם של גדולי הדור, הרב אהרון קוטלר והרב חיים סולובייצ׳יק, שאמרו ״צרפת שאני(שונה)״, בתשובה לשאלת הרב חייקין האם ללמד לימודי חול בישיבה. כוונתם הייתה שבצרפת ניתן ללמוד לימודים כלליים. לפיכך בישיבה נלמדו כל המקצועות בצרפתית, כפי שהסביר הרב חייקין: ״כאן בצרפת אנחנו מלמדים רק בצרפתית, זו ישיבת חכמי צרפת, אנחנו קרובים ליהודי צפון אפריקה, והם מדברים צרפתית ולא יידיש, וצריכים להתחשב בהם״

(2008:161 Yitzchoki)

בישיבה למדו התלמידים במסגרת פנימייתית, ובסיום לימודיהם הם קיבלו תעודת בגרות שאפשרה להם להמשיך ללמוד במוסדות אקדמיים שונים בצרפת. כ־80% מהבוגרים המשיכו ללימודים על־ תיכוניים, אקדמיים ומקצועיים מחוץ לאקס־לה־בן, בערים ליון, שטרסבורג ופריז, ואחרים המשיכו ללימודים תורניים בישיבות בסנדרלנד ובגייטסהד (אנגליה), בישיבת מיר (ארצות הברית) או בישיבות שונות בישראל. בישיבת אקס־לה־בן לא היו מתחים עדתיים בין ספרדים לאשכנזים, מאחר שרוב התלמידים היו ספרדים (רובם ממרוקו) ומיעוטם היו אשכנזים, ומכיוון שהתרבות והשפה הצרפתית שימשו ״מטרייה לחיים בצוותא״. אשר למורשת המרוקאית ולמנהגיה, הייתה הסכמה לשומרם, ומשנות ה־70 ואילך נוסח התפילה ומנהגי מרוקו ״מלכו בכיפה״. כך בימים נוראים הקפידו על נוסח הסליחות כפי שהיה נהוג במרוקו, ואפילו הרב חייקין, אף על פי שהיה יליד ליטא, השתתף בסליחות אלה. זאת ועוד, הקרבה הגאוגרפית למרוקו ונסיעות התלמידים הביתה (למרוקו) אפשרו לתלמידים לקיים קשר שוטף עם הוריהם. מציאות זו הייתה שונה במידה רבה מהחיים בישיבות האנגלופוניות שבהן היה מתח עדתי, נכפה על התלמידים ללמוד יידיש ולהתפלל בנוסח יהודי אשכנז ואף היו שעודדו את הריחוק מבית אבא ולעיתים אף את הניתוק ממנו.

הריחוק של אקס־לה־בן מהמרכזים הגדולים של צרפת (פריז,ליון ומרסיי), היות הישיבה בעיר קטנה ולעיתים אף קפואה ובידוד מבנה הישיבה ממרכז העיר אפשרו למחנכים לעצב אה אישיותם של התלמידים ולחזק את זהותם היהודית.

הכולל באקס־לה־בן הוקם בשנות ה־70 ואפשר לצעירים, לאברכים חדשים ולחוזרים בתשובה מרחבי צרפת ללמוד לימודים תורניים גבוהים. מטרת הכולל הייתה להקים מסגרת ללימודי קודש ברמה גבוהה עבור בוגרי הישיבה ואחרים, כך שלא יצטרכו ללמוד במוסדות אחרים באירופה או בארצות הברית. הרב ראובן אלבז, בוגר ישיבת גייטסהד באנגליה, עמד בראש הכולל מיום היווסדו. הוא נבחר לתפקיד בעקבות לחצם של בוגרי הישיבה יוצאי מרוקו שהיו מעוניינים במינוי הזה, בשל קרבתו התרבותית של הרב אלבז אליהם.

הישיבה היא המרכז הפועם של הקהילה ואפשר לומר שהיא ישיבה שיש לה קהילה. בשנת 1994 החליף הרב יצחק וייל את הרב המייסד חיים חייקין, והוא משמש עד היום(2021) כראש הישיבה. הרב וייל מתגורר במתחם הישיבה על הגבעה, והוא מכהן גם כרב הראשי של העיר.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- ישיבת חכמי צרפת

עמוד 71

 

 

פרשת וירא

״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –

תחושות העקדה מפי הנעקד

״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו. נציג בזה את הפיוט ואת ביאורו, ולאחר מכן נעיין במרכיביו ובמשמעותם המיוחדת:

 

עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה

אָבִי, אָבִי, מָה זֹאת הַפְּעֻלָּה

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה

 

5 אָבִי, אָבִי, אֱזֹר מָתְנֶיךָ

וַעֲשֵׂה בִּי רָצוֹן קוֹנְךָ

בִּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חַנּוּנֶיךָ

אוּלַי יִרְאֶה בַּעֲדִי וּבְעָנְיֶךָ

 

אָבִי, אָבִי, גַּלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10 פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

אוּלַי יִזְכֹּר אֱלֹהַי חֲסָדֶיךָ

 

אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15 חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

 

אָבִי, אָבִי, זָרוּק דָּמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

חָמוֹל עֲלַי כִּי לֹא נִשְׁאַר בִּי כּוֹחַ

20 אוּלַי יַחְמֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

 

אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׁרָה

וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

יְחִידְךָ אַל תַּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

 אוּלַי יָחֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

 

25 אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כֹּפֶר

כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

אוּלַי יִתֵּן לִי ה׳ פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

 

אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחַת בְּיָדֶיךָ

30 לִשְׁחֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

נוֹרָא יָשִׂים יִרְאָתוֹ לְנֶגְדְּךָ

אוּלַי יִפְדֶּה אוֹתִי כְּמוֹ פָּדֶךָ

 

אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

וְהִבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

35 עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

 

אָבִי, אָבִי, פָּתַּח מַאַסְרִי

כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשֹׁךְ בְּאַפְסָרִי

צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40 וּמֵעִם ה׳ יָבוֹא עֶזְרִי

 

אָבִי, אָבִי, קַדֵּשׁ שֵׁם אוֹהֲבָךְ

וְקַח אַיִל אֲשֶׁר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ

רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבְךָ

וֶאֱמֹר אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ

 

45 אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

וְהַשִּׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתִי

חֵרֶף זֹאת יֹאמְרוּ שָׁאַרִתִי

יִחְיוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתִי

 

1. 1. עוקד: כינוי לאברהם, על פי בר׳ כב, ט, ״ויעקר את יצחק בנו״. לעקוד: כינוי ליצחק כנ״ל, ובעקדה ״עת שערי רצון״, ״עוקד והנעקד״. 2. ועוקד… מעולה: שאלה במקומה ואמירה נכונה. 3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר״ר נו, ה, ״ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו ־חמים״. 4. הנה… לעולה: והוא לשון הפסוק בר׳ כב, ז. 6-5. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ׳ קמו: ״השיב יצחק לאביו ״אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך״׳, ובאיכ״ר כד: ״פתח יצחק יאמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח״. 8-7. בקש… ובענייך: הדובר הופך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. חנוניך: על פי בבלי פסחים פז ע״א, וכאן כינוי לעם ישראל. 10-9. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): ״אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן״, ובב״ר נו, יא, ״שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך״. והשוו ילקוט שמעוני כמובא להלן. 12-11. דרוש… חסדיך: בזכות מעשה זה שאנו עושים נוכל לדרוש תחינה וחנינה בעבור עם ישראל. חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זאת יגאל את כלל ישראל. 14-13. אבי… עלומי: השוו לפיוט ״עת שערי רצון״: ״קח עמך הנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח״, והוא, על פי ילקוט שמעוני, וירא צו: ״אל יצחק: אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני…״. 16-15. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון מדרש ויושע, עמ׳ קמו: ״מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו…״. מרחם… מקימי: כינוי לקב״ה, על פי תה׳ קיג, ז. 18-17. אבי… ניחוח: על דרך תיאור מעשה הקורבן, ״וזרקו את הדם על

המזבח סביב…״(וי׳ א, ה), ״אשה ריח ניחוח לה׳(שם, ט). 20-19• ^חמול•״ כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. נותן ליעף כוח: כינוי לקב׳׳ה, על פי יש׳ מ, כט. 22-21. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 24. העונה… צרה: כינוי לקב״ה על פי תענית ב, ד. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה ביד נמרוד, כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר׳ יח, כז: ״ואנכי עפר ואפר״; בר״ר מט, כז: ״אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר״. 27. לבבך לזכות: שיהא לבבך זך ושלם. שוכן שמי שפר: כינוי לקב״ה. 28. יתן… אפר: על פי יש׳ סא, ג. 30-29. אבי… יחידך: על פי בר׳ כב, י: ״וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו״. 31. נורא… לנגדך: יראה שבלבו• ³²• אולי- פדך: השוו טורים 26-25. 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח ותתקיים ההבטחה, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בר׳ כא, יב), ושבועת ״כה יהיה זרעך״ (ילק״ש וירא, קא). 36. הנה אל ישועתי: על פי יש׳ יב, ב, הנה הקב׳׳ה עומד ומצווה אותך, ״אל תשלח ידך אל הנער״׳. 38-37. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה׳ פתח את קשרי העקדה. 40-39. מפחד… עזרי: מהתגלות ה׳ עתה סמר בשרי ש״היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…״ ילק׳׳ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו, ״את תשלח ידך אל הנער״. 43-42. וקח… חביבך: על פי בר׳ כא, יג, ״והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו… ויעלהו לעולה תחת בנו״. 44. אשרי… בך: על פי תה׳, פד יג. 48-47. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי ילק״ש, וירא קא ׳׳… כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ׳אל תשלח ידך אל הנער׳, חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ מחיה המתים…״. יחיו… נבלתי: על פי יש׳ כו, יט, ונדרש על תחיית המתים, בבלי כתובות, קיא ע״א ועוד.

עמוד57

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

רבי יוסף משאש

איש האשכולות היה הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הוא כיהן כדיין בעיר תלמסאן שבאלג׳יריה, כיהן בתפקידי-קודש נוספים במרוקו, עלה ארצה – בה שימש רב ראשי לחיפה. לשונו עט סופר מהיר – ספרים רבים חיבר, ורובם כתובים בחרוזים בשפה מליצית נאה. ציור השערים על ספריו, נעשו על ידו – תופעה מעניינת כשלעצמה.

״עצור במלין בל אוכל [אי אפשר שלא לדבר] לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, ׳מזה בן מזה', [=כינוי לאדם גדול בתורה, שגם אביו כמוהו] פאר משפחתינו. יוסף עינינו [=רומז לשמו רבי יוסף]. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש [מליצה מלשון הכתוב ״עוד יוסף״ [בני חי], וכאן מתכוון שרבי יוסף משאש יש לו הוד רב] זצלה״ה.

״אסתפק במלים קצרים שאמרתי זה שנתים, בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים. מזוקק שבעתים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנה״ג [=כנסת הגדולה], כמלאך האלקים זיו פניו ותוארו. נז״י [=נזר ישראל] ופארו. הרה״ג. מעו״מ [=הרב הגדול, מעוז ומגדול]. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן נ=הדייקן] בכל עניניו גשמיים ורוחניים. ״חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל, בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכ״מ [בכל מקום] ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך בבבלי ובירושלמי, בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים, ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראות ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בש״ט [=בשם טוב] ונפטר בש״ט. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל״.

כך כתב רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, בדברי־הסכמתו לספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג׳ [ירושלים, תשל״ה], שחיבר הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הגר״ש משאש – זצוק״ל – היה בן דודו של הגאון רבי יוסף משאש [אחי-אביו של רובי יוסף, רבי שלום משאש].

דמות מופתית

רבי יוסף נולד בעיר ׳מכנאס׳ שבמדינת מרוקו, בסיון תרנ״ב, לאביו ״הצדיק החסיד, עיר וקדיש מן שמיא נחית [מלאך וקווש מהשמים יורד] כמוה״ר [=כבוו מורנו הרב] חיים משאש זיע״א.

רבי יוסף למד תורה בישיבת ׳עץ חיים׳ – שהיתה בעיר מכנאס, בראשותו של ״האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זיע״א״.

בשנת תרפ״ד, כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבמדינת אלג׳יריה, במשך טו״ב[17] שנים. לאחר-מכן, נבחר לתפקיד חבר בית־הדין במכנאס, במשך עשרים ושתים שנה.

העורך של חלק מהספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג; הרב שמואל בן־עמרם, כתב בדברי הקדמתו: ״מרן רבי יוסף ז״ל, שימש ראב״ד [ראש אב-בית-דין] לעניני השררה של מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות״.

רבי שמואל בן עמרם, התייחס גם לעובדא שהיה מזכה את הרבים גדול. וכה כתב:

״הופעתו האצילה, רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע – הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב-לו, בבקיאות ובסברא ישרה, בכתב ובציור, ידיו גלילי-זהב ממולאים בתרשיש.

״היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה, נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה ׳נפשות עשה׳. אציל-הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת-חסד, רבים נהרו לשמוע דרשותיו, וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי-פירות״.

נכספה נפשו לחצרות בית-ה׳

הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, כתב ־ בדברי הקדמתו לספרו ״אוצר המכתבים" [חלק א׳, נדפס בירושלים תשכ״ח], דברי זכרונות על מקור-מחצבת-משפחתו, על הקורות אותו, בעת שעלה לארץ, וכולם משולבים – כדרכו בקודש – במליצות-לשון ובפניני-חרוזים רבים.

כבר הוזכר לעיל, כי רבי יוסף, היה גם צייר בחסד, והוא שצייר – במו-ידיו – את השערים והקישוטים שבספריו. בשער הספר ״אוצר המכתבים״ [חלק א׳], כתב כדלהלן: / אצורים בו ת״ק [500] מכתבים. / נקובים [=מיועדים] לרעים אהובים״ / ידידים רחוקים וקרובים. / יצוקים [מיוסדים] על ענינים רבים. / וחדושים על כמה כתובים״ / סליחות ובקשות ושירים ערבים״ / פירושי מאמרים קשים בו נצבים. / מצאו בו הרבה הלכות נתיבים. / שתולים בו הרבה נחמות ללבות כואבים. / אף ברכה ושלום לאישים חשובים. / שבח לאל יושב הכרובים. / חלקנו שם בתורה ובמצות וחקים טובים. / זכנו לראש ולא לזנבים. / קדוש גומל טובות לחייבים / מספר נשא״ת [=שנת תשנ״א] חן עניניו משולבים.

ראשי תיבות של השורות: ״אבי יוסף משאש חזק״.

רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו

עמוד 1007

149-ר׳ דניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)

אחד הקדושים הנערצים ביותר על־ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.

לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה.

נערץ גם על־ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל.

בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.

תאריך זה נקבע על־ידי משה עמאר. תושבי ארבע טוגאנה עשו הילולה בט״ו באלול וכך הם נוהגים במושב זנוח, בפרוזדור ירושלים.

 

״חליתי שלושה חודשים, כמו מחלת הטיפוס. לא זוכר עד שלא יכולתי לדבר וללכת. אבא ז״ל לקח אותי והביא אותי לרב הזה [ר׳ דניאל השומר], איך שהגעתי, הבראתי. פתחתי את עיני וביקשתי מאבא שיתן לי לאכול. ישבנו שם שני לילות. הרגשתי את עצמי טוב ולא הייתי חולה. הייתי בן שתים־עשרה, שלוש־עישרה. מרוב שמחה שהבראתי, אמרתי בלבי, הקב״ה, כאשר אגדל ותהיה לי פרנסה טובה, נדרתי שאבוא לרב הזה״.

ה

150 ר׳ הלל הגלילי(ליד גוראמה)

לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל.

״היה על־יד העיר שלנו בית־קברות של חורבן בית שני מירושלים. יש הכל [חכמים] מארץ־ישראל מחורבן בית שני, אבל אף אחד לא ייכנס בפנים בבית־הקברות. והוא² אמר: אני אכנס. בעלי וגם הרב שלנו אמרו לו: אומרים לנו שאסור. אומרים לנו שלא להיכנס. הוא אמר: אני אכנס. נראה מה יקרה. באמת, רק עשה ככה [צעד אחד] הרגלשלו, לא יודעת מי לקח אותו, וזרק אותו מפה לשמה. ואנחנו צוחקים. באמת. הוא אמר שקרה לו ככה [והוסיף] אני מאמין״.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 349

(443) — ע״ס א״ב

אָנָּא, עָלַי צָרִים גָּבֵרוּ / הַצְמִיתֵם, הַכְחִידֵם וְאַל תַּחְמֹל, אֵ־לִי!

בְּזָכְרִי מַעֲלוֹת זְמַנִּים עָבָרוּ / שַׁבָּת מְשׂוֹשׂ לִבִּי וְגִילִי

גָרי בֵּיתִי וּמְיֻדָּעִי נִחֲרוּ / בִּי, וּמֵתֵי סוֹדִי וְכָל־רֵעַ לִי

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמִי סָפוּ נֶעְדָּרוּ / בָּגְדוּ בִּי אוֹהֲבַי לְמוּלִי —

הִרְבּוּ צִירַי, וּמוֹנַי עָרוּ / סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים חָשְׂפוּ אָהֳלִי

וְאִם אֹמַר יָמִים יֻצָּרוּ / וְאֵין אֶחָד בָּהֶם מִשְׁעָן לִי

זַלְעֲפוֹת רָעָב, וּשְׁעָרִים יָקָרוּ / גַּם מַיִם מָרִים [וּכְמַר] מִדְּלִי

חָשְׁכוּ פָּנַי, וּמֵאוֹרַי קָדָרוּ / עַצְמִי חָרָה, לִבִּי וְשִׂכְלִי

טַרְחָא אַתְנָח, עֵינַי נִגְּרוּ־ / מַיִם כַּיְּאוֹרִים וּכְמַזַּל דְּלִי

יְתוֹמִים לְמַלְקוֹשׁ פִּיהֶם פָּעֲרוּ / אָנָּא, רְאֵה, יְיָ, כִּי צַר לִי

כָּלוּ יָמַי בְּיָגוֹן, מַחֲנָק בָּחָרוּ / שַׁעֲשׁוּעַי כַּצַּר נֶחְשְׁבוּ לִי

לַיְלָה כַיוֹם שַׁאֲגֹתָי יִסְעֲרוּ / כְּנֶחָמַת יָמִים וְנַחֲלֵי

מֵעֵת לְעֵת עַצְמִי נִקֵרוּ / יָ־הּ יְיָ אֱ־לֹ-הַיִם, חָדֵּשׁ גִּילִי:

כנפי שחר

 

443 — הנושא: את כל התלאה אשר מצאתו למשורר ז״ל כתוצאה מרדיפת צרים, בגידת חברים ועצירת מטרים,

אנא. עלי… — שיעורו: אנא, א־לי, צרים אשר עלי גברו. הכחידם הצמיתם — הכריתם השמידם, פעלים נרדפים. ואל תחמול, א־לי — כצ״ל, ראה מעשה חרש. בזוכרי… — כשזוכר אני גדולתי בעבר ומצבי הירוד עתה אז כל שמחתי בטלה וחולפת. גרי ביתי — שכני הדרים עמי בבית, נחרו בי — כעסו עלי. ומתי סודי — אנשים המקורבים אלי ויודעים כל סתרי לבי. ספו נעדרו — פעלים נרדפים, תמו והלכו לעולמם. בגדו בי… — ואותם אוהבים שנשארו בחיים התנכרו והתכחשו אלי. למולי — בפני, בצורה מחוצפת. צירי — מכאובי, יסורי. ומוני ערו… חשפו אהלי — ואויבי גילו אהלי, כלומר, בזזו ולקחו כל רכושי; ערו חשפו — כצ״ל, והם פעלים נרדפים. ראה מעשה חרש. סבוני — הקיפוני מכל עברי. ואם אמר… — ואפילו אם אבוא לנחם עצמי לומר עוד יבואו ימים ושוב יהיו לי אוהבים, אבל לא יהיה לי בהם אף אחד שיתמוך בי. ו״ו־ואם, מובנה ואפילו אם. ו״ו־ואין, מובנה אבל אין. זלעפות רעב — חום חזק המתחולל בגוף מחוסר תזונה. ושערים יקרו — המחירים האמירו, עלו. גם מים… — גם אם אמצא מים לשתיה, הרי מרים הם וגם מעטים ״כמר״ מדלי, כטיפה הנופלת מדלי. וכמר, כצ״ל; מרים וכמר, לשון נוע״ל. חשכו… קדרו — החשיכו, פעלים נרדפים. ומאורי — מאור עיני. חרה — יבש ללא מוח. שורה זו כוללת חשכת הפנים, כהות העינים, יובש העצמות ויובש הלב והשכל, שאינם מתפקדים. טרחא אתנח — כאן: יגיעה ואנחה, עמל ויגון. עיני נגרו… — הזילו דמעות כמימי נהרות. ובמזל דלי — מזלו של חודש שבט, סמל לריבוי המים, כאן: הדמעות. יתומים למלקוש פערו פיהם — למלקוש, כצ״ל, והוא הגשם האחרון היורד בניסן. מכאן שעצירת הגשמים המשיכה עד חודש ניסן. פערו, פתחו פיהם; כאן: התפללו וצעקו לירידת הגשם. מחנק — מיתת חנק. שעשועי כצר נחשבו — לפי המקור(ישע׳ ה, כח) שפירוש ״כצר״ כמו צור וסלע, יש לפרש: הדברים שהיו משעשעים אותי רואה אני אותם היום כאבן, כלומר כדבר שאין כל ערך וחשיבות. ואם פירוש ״כצר״ כאן ל׳ צר ואויב, יש לפרש: אנשי שעשועי, שהייתי משתעשע בחברתם הפכו להיות לי לאויבים. והבוחר יבחר. לילה כיום… — בלילה כמו ביום אנחותי ניתכים ונשפכים כשאון גלי ימים ונחלים. ונחלי, ריבוי ארמי לצוה״ח. מעת לעת… — כלומר, תמיד, הלילה והיום נקרו, דקרו וניקבו את עצמותי. חדש גילי — ימי משושי.

תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

בביוגרפיה תהילת השם שעניינה חייו ומורשתו הרוחנית של הרב חייקין נכתב על המניע שהביא להקמת הסמינר לבנות: ״עם השנים, תלמידי הישיבה בעזרת ה׳ נהיו גברים שומרי מצוות ומשכילים. הזמן הגיע כדי להקים בית בישראל, ואז הצורך לדאוג גם להכשרה של בנות כדי שיכולו לשמש את בעליהן ולגדל ילדים ברוח היהדות(2008:161 Yitzchoki) כך, כעשור לאחר הקמת הישיבה, בשנת 1955, הוקמה באקס־לה־בן מסגרת לימודים לבנות חרדיות, סמינר בית יעקב תומר דבורה, על שם דבורה הנביאה שישבה תחת התומר והנהיגה את עם ישראל.

בשנותיו הראשונות היה המקום סמינר להכשרת מורות וגננות שבו נלמדו גם לימודי קודש ברמה גבוהה ־ ״כולו קודש״ [״כולו קודש״ הוא מושג שטבע הרב חייקין בראשית דרכו החינוכית וכוונתו היא כל היום לימודי קודש ללא לימודי חול.]־ ומכאן שהיה חידוש בעולם החינוך החרדי, הואיל והוא היה המוסד היחידי בכל אירופה לבנות חרדיות, וגם בנותיו של הרב חייקין למדו בו בתום לימודיהן בבית הספר התיכון המקומי. תוכנית הלימודים בסמינר כללה: משנה, הלכה, תנ״ך, עברית, דינים (בהתאם לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף), משנה ברורה, שולחן ערוך, מוסר וחגי ישראל. כמו כן ראשי המוסד דאגו שהבנות יוכשרו להקמת בית יהודי.

בשנת 1972, בלחץ התלמידות, ההורים והשלטון בצרפת, הוקם בית ספר תיכון המלמד גם לימודי חול ומכין את התלמידות לבחינות הבגרות. שיעור ההצלחה של בנות התיכון בבחינות הבגרות היה גבוה יותר מהממוצע הארצי. כדי להתאים את הלימודים לרוח התקופה, ב־1990 נפתחו מגמות חדשות בסמינר כמו מזכירות ומחשבים. שלטונות צרפת הכירו במוסד חינוכי זה, והלומדות בו יכלו לקבל מלגת לימודים מהמדינה.

בעת הקמתו עמדו בראש הסמינר הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר, מראשוני תלמידיו של הרב חייקין בישיבה, הראשון היה המנהל הכללי והאדמיניסטרטיבי שדאג לצרכים הפיזיים והלוגיסטיים של המוסד, ואילו השני היה המנהל החינוכי שהיה אחראי על תוכנית הלימודים והמורים. שני אישים אלה ניהלו יחד את המוסד קרוב ל־60 שנה. בשנת 1988 הצטרף למנהיגות החינוכית הרב ד״ר בן־דיין כמנהל לימודי החול בבית הספר התיכון. בשנת 2016 החליף הרב מימון בן־איון את הרב ברייזכר כמנהל החינוכי של המוסד. בשנת 2017, כשהוא בן 94, עדיין סייע הרב רפאל כאהן בניהול המקום.

בראשית ימיו סבל הסמינר ממצוקה כלכלית, ועל כן התלמידות מילאו בו תפקידים שונים, ובין היתר הן עסקו בחליבה, בהכנת יין, באפייה, בבישול ובניקיון. גב׳ חלימי(אבוחצירא), ילידת פאס שבמרוקו, למדה במקום לפני כ־40 שנה, ובשנת 2017 עדיין הייתה הרכזת המנהלית. לדבריה, תומר דבורה היה עבורן בית לכל דבר, והרב כאהן היה האבא והאמא של הבנות ודאג לכל צורכיהן. נראה שהיחס החם שלו זכו הבנות בעת שהותן במוסד מסביר מדוע עד היום עשרות בוגרות מגיעות אליו בימים הנוראים כדי להשתתף בחוויה הרוחנית המאפיינת את התפילה במקום.

בשנות ה־70 למדו בתומר דבורה כ־130 בנות, רובן ממרוקו. הן באו להשלים את לימודיהן התיכוניים לקראת המשך לימודים גבוהים, תורניים ואקדמיים, וזאת בשונה מהייעוד שראו הרבנים להכשירן לקראה הקמת בית יהודי.

בתומר דבורה נפגשו בנות מארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה, שווייץ וצפון אפריקה (בעיקר מרוקו). הימצאות מוסדות תומר דבורה במרחק של ארבעה קילומטרים מישיבת חכמי צרפת הגיבה מספר שידוכים, אף על פי שהמנהלים דאגו שהיום החופשי של הבנות לא יהיה זהה לזה של הבנים, כדי שלא יתקיים מפגש לא צנוע ביניהם. נראה שהצעירים והצעירות נפגשו בארצות מוצאם יותר מאשר באקס־לה־בן, וכך נוצרו זוגות.

בין בוגרות מוסדות תומר דבורה והמוסדות החרדיים בישראל יש קשר הדוק, כך שבתום לימודיהן רבות מהן פונות ללימודים בסמינרים חרדיים בירושלים ובאופקים, ומקצתן פונות להמשך לימודים באנגליה, לסמינרים בגייטסהד או במנצ׳סטר, שם הן לומדות ואולי גם מוצאות שידוך הולם. בקרב בוגרות מוסדות תומר דבורה ישנן מנהלות מוסדות חינוך חרדיים וישנן בעלות מקצועות חופשיים. במשך 60 שנות קיומו של הסמינר, בעיקר בין שנות ה־60 לשנות ה־90 של המאה ה־20, למדו בו כ־3,000 בנות, מחציתן ממרוקו, בעיקר מהערים פאס, ראבט, מרקש וקזבלנקה, ומיעוטן מהכפרים בהרי האטלס.

בשנת 2017 למדו במסגרות החינוכיות באקס־לה־בן 35 תלמידים בישיבה התיכונית, 40 תלמידים בישיבה הקטנה, 40 אברכים בכולל, 12 תלמידים בישיבה(לימודי קודש בלבד – ״כולו קודש״) ו־50 בנות בתומר דבורה. נתונים אלה אינם כוללים את בתי הספר היסודיים וה״חדר״ שבהם לומדים בני הקהילה המקומית. רוב הבנות והבנים במוסדות אלה הם מאירופה, בעיקר מצרפת, מחציתם ילידי אקס־לה־בן, דור שני לבוגרי המוסדות המקומיים. משנת 2000 שלטונות מרוקו הגבילו את היציאה ללימודים תיכוניים מחוץ למרוקו, והיהודים המעטים שנשארו במרוקו אינם שולחים עוד את ילדיהם לאקס־לה־בן.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר

עמוד 74

ליקוטים לפרשת תרומה  

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי  [כה-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא. יש לי לדקדק למה נכתבו כאן שלוש תרומות והלא היה די לכתוב : ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחושת. ועוד מה טעם נכתבו שתי תרומות האחרונות סמוכות ואילו תרומה ראשונה נפרדת. הטעם הנראה לי על מה שנכתבו שלוש תרומות לרמוז לשלוש מדרגות בנותני הצדקה, מדרגות אלו רמוזים הם בתיבות זהב וכסף ונחושת האמורים בפסוק וזה באורם: זהב בראשי תיבות זה הנותן בריא לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בהיותו בריא בגופו ורחוק מכל רעה ודעתו מיושבת עליו ונותן הצדקה לשם שמים. כסף בראשי תיבות: כשרואה סכנה פותח לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בעת צרתו או בעת מחלתו כשהוא שכיב מרע וכונתו שזכות הצדקה תציל אותו מרעתו או ממות. ונחושת בראשי תיבות: ובמותו נותנים חשבון של תרומתו לרמוז בזה לאדם שנותנים יורשיו צדקה מכסף הירושה שהשאיר יוצא לנו מזה הפסוק ברמז שלוש תרומות הנכתבים לענין צדקה להודיענו ולומר שהמדרגה המשובחת בשלושת התרומות היא המדרגה הראשונה כולה קודש לשם שמים, ועל כן תרומה זו נכתבת בנפרד בראשית הפסוק, בגלל חשיבותה.

ויקחו לי תרומה [כה-ב] המילה "לי" מורכבת משתי אותיות בלבד,אך ההבדל ביניהן עצום האות "ל" היא האות הגבוהה ביותר, ואילו האות "י" היא האות הקטנה ביותר רש"י הקדוש הסביר כי המילה "לי" היינו לשמי והלקח עצום ונפלא: ללמדך כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים.

אומר המחבר : המילה תרומה האותיות שלה ת ו ר ה  מ האומר שכל מי שנותן תרומה זוכה בכל המצוות שבתורה הניתנת ב מ=40 יום.

וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת [כה/ג] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב  וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם ראשי תיבות [והאמת] וסופי תיבות [תרומה] גם כן, כי כל הנותן תרומה ומעשרות או צדקה, יקבל מן הקב"ה יותר ממה שייתן, לכן נאמרו בכולן לשון קיחה, וייקחו לי תרומה, תיקחו  את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, ולא אמר לשון נתינה, ויתנו לי תרומה, תתנו את תרומתי, להורות שכל הנותן צדקה הוא לוקח מהקב"ה יותר ממה שנותן, כמו שאמרו חז"ל יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ועיקר הצדקה הוא לתת ללומדי התורה וליושבים לפני השם ולעוסקים בתורה באמת לשמה, לכן בא הרמז בראשי תיבות [והאמת], וסופי תיבות [מתורה] [תרומה] אותיות [תורה מ], שצריכים להחזיק בעלי תורה בממון. לכן מיד אחר ציווי של הפרשת תרומה למלאכת המשכן , ציווה מיד בראשונה על הארון שהיו בו הלוחות והתורה, להורות שעיקר הצדקה לתת בתחילה רק ללומדי תורה. [את תרומתי] אותיות [תורתי אמת] , שתתנו צדקה לאלה הלומדים תורתי באמת לשמה. [וזאת התרומה] אותיות [זו התורה אמת], [מאתם] אותיות [מאמת ] שאין התורה מתקיים אלא במי שעוסק בה לשמה באמת.

 

                    ת   ר   ו   מ   ה

וזאת התרומה אומר הג"ר יענקלה גלינסקי [והגדה שמות עמ-468 הארון. הג"ר יענקל'ה גלינסקי זצ"ל ("והגדת", שמות עמ' 468 (עורך חשבון פשוט ממנו עולה כי כל אדם מישראל תרם לכל היותר. . . חצי גרם של זהב!! כמות עצומה בהחלט . . . מכמות כה קטנה קשה להבין כיצד יתכן "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון".הנה החשבון – הלא היו שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד גיל ששים, ובוודאי שגם צעירים מגיל עשריםיכלו לתרום וכמו כן גם מבוגרים מעל גיל ששים. כך שהיו לפחות כפול מששים ריבוא. כמובן שכנגדן היו גם נשים לפחות באותו מספר, וגם הן תרמו לצורך הקמת המשכן כדכתיב ויבואו  האנשים על הנשים וגו'" (לה,כב). נמצא שמדובר בערך בכשניים וחצי מיליון איש ואשה שתרמו לנדבת המשכן. וכמה זהב תרמו בסך הכל? זה מפורש בפסוק בתחילת פרשת פקודי- " כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי  זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקדש " (לח,כד).לשיטת רש"י (שם), משקלו של ככר זהב הוא שווה ערך למשקל הנהוג כיום של כארבעים ושנים וחצי קילוגרם, דהיינו ששלושים ככר הם כטון ורבע זהב, ואת זה יש לחלק לשנים וחצי מיליון איש, כך שמתקבלת התוצאה שכל אחד תרם בסך הכל – חצי גרם זהב! גם אם נניח שמכל חצי גרם נלקח פירור זהב לצורך עשיית הארון, הרי שאין זה נחשב לנתינה חשובה, ספק אם זה נחשב "שווה פרוטה". . .

זהב וכסף ונחושת ממשיך שמנה לחמו כמו שאין ערך הזהב שווה לכסף, ואין ערך הכסף שווה לנחושת, כמו כן יש מדרגות שונות בנותני צדקה, מדרגה ראשונה, אלא הנדיבים לבהנותנים צדקה תמיד בלי שום טעם וסיבה, רק שיודעים שהמצווה  גדולה עד מאוד, ולבבם טוב ורוח נדיבה תסמכם, הוא מדרגת הזהב. מדרגה שנית , אלה שיש להם לב קשה קצת וממאנים לייתן לצדקה כל זמן שבתיהם שלום מפחד, והם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם הם בריאים וחיים, אינם רוצים ליתן לצדקה, רק כשהם או איזה מבני ביתם נופל למשכב, או איזה צרה וסכנה יבוא עליהם, אז ירך לבבם ויתנו לצדקה, וירבו לעשות צדקה וחסד, גם זה צדקה יחשב, אך הוא מדרגת הכסף. ומדרגה השלישית, הם אלה האנשים אשר להם לב קשה כאבן, וקופצים את ידם מליתן צדקה בכל ימי חייהם, רק בעת חוליים ונוטים למות ורואים שמיתתם קרובה לבוא, אז יעשו צוואה ליורשים, ויצוו גם כן לחלק מהונם ורכושם גם לצדקה ולדברים טובים, גם זה צדקה יחשב, והוא מדרגת הנחושת, לכן תיבות [זהב וכסף ונחושת] מרמזים על זה, זהב נוטריקון זה הנותן בריא. כסף נוטריקון כשיבא סכנה פתאום. נחושת נוטריקון נדבת חולה שאמר תנו.

זהב וכסף ונחושת אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי יש לרמוז מכאן שקוראים בתורה בסימנים האלו שהם זהב כסף ונחושת [זהב] ז– שביעי שהוא שבת ה– יום חמישי בשבוע, ב- יום שני בשבוע, [כסף] כ- כיפור, ס– סוכות,  פ– פסח/ פורים, [נחושת ] נ- נא הושענה רבא, ח– חנוכה, ש– שמחת תורה, שבועות.

זהב וכסף ונחושת אומר רבינו בחיי זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב  בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא. וכסף כנגד מלכות מדי, שנאמר[אסתר ג] ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, ונחושת, כנגד מלכות יוון, שהוא פחות מכולם . אילים מאודמים, כנגד מלכות אדום שנאמר

                          –  ת  ר  ו  מ  ה  –

[בראשית כה] ויצא הראשון אדמוני, מה כתיב אחריו שמן למאור, זה מלך משיח, שנאמר [תהילים קלב] שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, בשמים לשמן המשחה, שעתיד למשוח כהן גדול, ולקטורת הסמים, כעניו שכתוב [יחזקאל כ] בריח ניחוח ארצה אתכם. אבני שוהם אלו אבני כדכוד, שנאמר [ישעיה נד] ושמתי כדכוד שמשותיך, ואבני מילואים, אלו אבני אקדח שנאמר ושעריך לאבני אקדח. ועשו לי מקדש זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ושכנתי בתוכם לעולם ולעולמי עולמים.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם [כה-ג] ראשי תיבות של המילים " אשר תקחו מאתם " הם אותיות אמת ובאה התורה לרמוז בזה שהקב"ה חפץ ורוצה שיתרמו   רק תרומות שהגיעו לאדם ביושר ובאמת, אבל תרומות שהגיעו אל האדם בדרך לא כשרה אין הקב"ה חפץ בהן.

ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים [כה/ה] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [תמים] שהיו העורות גדולות שלושים אמה כאורך המשכן, כדאיתא במדרש תנחומא , וכל עור היה תמים שלושים אמה, לא מחובר מכמה עורות תפורים יחדיו, רק עור אחד תמים אורכו שלושים אמה ורוחבו עשרה אמות , וזה היה על פי נס למצוא עור כזה, ולא היה אלא לפי שעה. וציווה הקב"ה לייקח לנדבת המשכן מכל מדרגות הנבראים, מדומם/ומצומח/ומבעלי חיים, ומכול מדרגה ייקחו המין מהיותר גדול ויקר, וגם מהמין היותר קטן ושפל. ממין הדומם יקחו את הזהב והכסף ואבני שוהם ואבני מילואים, שהם היותר יקר במין הדומם, וגם נחושת שהוא מהפחות שבמין הדומם.[לבד ברזל, כי ברזל לא היה כלל במשכן ולא במקדש, כי מן הברזל הוא החרב ושאר כלי זיין והוא חלקו של עשיו ושרו, והוא נברא לקצר ימיו של אדם, והמקדש וכל כליו היו להאריך ימיו של אדם ולהשפיע לו כל טוב, אינו מן הדין שיונף המקצר על המאריך]. וכן מן מדרגת הצמחים היו עצי שטים, שהוא מין ארזים שהוא הגדול שבמין הצומח, וגם בשמים ושמן זית שהם היקרים שבמין הצומח, ובקטורת הייתה גם חלבנה, שהוא דברשפל, וגם שש, שהוא בד פשתן שהוא השפל שבמין הצומח. וכן מבעלי חיים הייתה תולעת שני הצבוע בדם תולעים שהוא השפל שבמין בעלי חיים, עד עורות תחשים שהוא גדול שבבעלי חיים, שהיה עורו מחזיק שלושים אמה, שנאמר במדרש רבי תנחומא, ולא נברא אלא לשעה, להורות בזה שכל הנבראים כולם הנמצאים בעולם, מהגדול עד הקטן שבהם כולם הם לצורך העולם. ולפני הקב"ה לא ניכר שוע לפני דל וכקטן כגדול כולם שווים לפניו יתברך.

תחשים אומר רש"י הקדוש מין חיה, ולא היתה קיימת אלא לשעה, שנבראה במיוחד לצורך מלאכת המשכן. והרבה גוונים היו לה, לכך הוא מתורגם באנקולוס "ססגונא", על שם שהוא דומה כמי ששש [לשון ששון ושמחה] ומתפאר בגוונין שלו [ססגון=תיבה המורכבת משתי תיבות "שש-גוון]

אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן [כה/ז] אומר רבינו בחיי  ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב  תרומה הן 15 עשר, כי הבשמים והסמים הכול אחד, וכנגדם מצינו בפסוק בראשית 15הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים. כי המשכן דוגמת בר העולם. וטעם הדבר בבריאת העולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב [ישעיה כו] כי ביה ה" צור עולמים,

                       ת    ר    ו    מ    ה

גם כנגדם נמצאו 15 פעמים ת"ק בשבעה רקיעים, כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי 13 פעמים ת"ק. ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק. הרי 14 פעמים ת"ק בשמונה רקיעים. ורגלי החיות ת"ק הרי 15, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי 15 פעמים ת"ק, והקדוש למעלה מהכול. כנגדם חכמי האמת בישתבח 15 שבחים, שיש בו, ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול . וכנגדם תקנו 15 שבחים באמת ויציב, שכול השבח ההוא נקשר [בווי "ם]  חוץ ממילת אמת שהיא בראש. והוא שמו של הקב"ה, כעניין שנאמר: [ירמיה י] וה" אלוהים אמת. כנגדם אמר דוד 15 שבחים להקב"ה [דברי הימים א/כט] לך ה" הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כול בשמים ובארץ לך ה" הממלכה והמתנשא לכול לראש , והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכול. וכנגד הזכיר 15 תיבות בפסוק [דברים כו] את ה" האמרת וכו… וכנגדם 15 תיבות בברכת הכוהנים.

סוד כלי המשכן  ומחצית השקל כנגד 10 ספירות אומר הזוהר הקדוש מתוק מדבש פרשת תרומה [דף שעח] תנאים ואמוראים התאספו כולכם לתקן את תקוני המלכות שהם המשכן וכליו, כי הגיעה לתקן את הכלים של המלכות להיות המלכות נסדרת ונתקנת לפני ז"א , כי תיקון הכלים של המלכות הוא סוד כלי המשכן שיש בהם מספר עשר כנגד העשר ספירות של המכות ואלו הם המנורה כנגד החסד, השלחן כנגד הגבורה, המזבח כנגד התפארת ושם כלול המלכות עמו, כיור וכליו כנגד הנצח וההוד, והיסוד נכלל עמהם, ארון כנגד הבינה, וכפורת כנגד החכמה, וכרובים כנגד הכתר, והכל נכלל במלכות שהיא סוד השקל כדלקמן, ובשביל סוד זה צוה הקב"ה לישראל בנתינת השקל בלשון "זה" יתנו, לרמז על המלכות שעליה נאמר " זה השער לה" "

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [כה/י] אומר הזוהר הנגלה  רבי אלעזר פתח: מדוע באתי ואין איש מדוע באתי- כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכול מקום שהם שוכנים [בבתי כנסיות ובתי מדרשות] מצוי הקב"ה בניהם. לפי שאינו מסיר אהבתו מהם שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.[ועשו לי מקדש] סתם, שכל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. וכבר העמידוהו. והשכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האיש שהוא מעשרה הראשונים בבית הכנסת, לפי שבהם נשלם מה שנשלם, והם מתקדשים תחילה בשכינה. ודבר זה כבר נאמר. וצריך שימצאו עשרה בזמן אחד בבית הכנסת, ולא שיבואו אחד אחד בהפסקות , כדי שלא תתעכב שלמות אברי המרכבה. שהרי הקב"ה ברא את האדם בזמן אחד, והתקין אל כל אבריו כאחד, זהו שאמר הכתוב: הוא עשך וכוננך. בוא  וראה: כיוון שהשלימו אברי האדם באותו זמן, נתקן כל אבר ואבר כיאות כעין זה, כדי שהשכינה תקדים לבית הכנסת, צריך שימצאו שם עשרה כאחד, וישלם מה שישלם , ואחר כך יתוקן הכול. ובמה תלוי תיקון הכול? כמו שנאמר: ברוב עם הדרת מלך. ולכן העם הבא אחר כך, כולם הם תיקון הגוף וכאשר השכינה מקדימה ובאה, ואנשים אינם באים כאחד כיאות, קורא הקב"ה מדוע באתי ואין איש מהו ואין איש? שאין נתקנים האברים  והגוף אינו מושלם. כאשר הגוף לא הושלם- אין איש ולפיכך נאמר ואין איש כפשוטו . ובוא וראה : בשעה שבגוף הושלם למטה, קדושה עליונה באה ונכנסת באותו גוף, ונעשה

                      ת   ר   ו   מ   ה

למטה כעין למעלה ממש, ואז כולם צריכים להיזהר שלא יפתחו פיהם במלי דעלמא, לפי שישראל עומדים בשלמות עליונה ומתקדשים בקדושה עליונה אשרי חלקם.

ועשו ארון עצי שטים אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה ועשו ארון דוגמא לכיסא הכבוד וזהו שאמר ואת תבנית כל כליו , שהראה הקב"ה  תבנית כל כלי המשכן, שלכך היו פורשים על הארון בגד תכלת, שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד , והוא שכתוב בפרשת במדבר סיני [במדבר ד] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ולשון כליל תכלת שכולו היה דומה לתכלת של מעלה דוגמת מקום השכינה למעלה שכולו תכלת, ומפני שכיסא הכבוד מיוסד משלושה יסודות בשלושה מראות כמו שהזכרתי בפסוק [שמות כד] כמעשה לבנת הספיר, לכך הוצרך בצלאל לעשות שלושה ארונות, וזהו שדרשו חז"ל שלוש ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ, שקע של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ וציפה שפתותיו זהב שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, נמצא מצופה זהב מבית ומבחוץ, והיו שלושה ארונות ונראים ארון אחד, ולכך בפרשה זו של ארון כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מאות [גימל] שרצתה התורה להעלימה בכאן להעלמת יסודות הכיסא שהם שלושה, ובצלאל רמז בחשבון ארונות שעשה. וכנגד שלושה מראות שבכיסא תמצא שלוש מראות בקשת, ופני זה נכתבה מילת קשת שלוש פעמים בפרשת הברית של נח.

ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי קומתו [כה/י] אומר ילקוט שמעון בארון שמונחות שני לוחות הברית כתוב שכל המידות לחצאים, התורה באה ללמדנו כמה שאדם ילמד תורה יגיע רק לחצי, כי בארון שם מונחות לוחות הברית , התנא בפרקי אבות אומר: ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה, אלא הציווי על האדם רק ללמוד, כי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, בהפטרה כתוב: וה" נתן חוכמה לשלמה , ידוע כי שלמה היה החכם מכל אדם, והקב"ה שאל אותו מה אתה מבקש שאתן לך עושר וכבוד או חוכמה, בקש מה" רק חוכמה, אמר לו הקב"ה היות שאתה מבקש את החוכמה אתן לך את הכול, בסוף משלי ספר שכתב שלמה המלך- כתוב ג המה נפלאו ממני- וארבע לא ידעתים א] דרך נשר בשמים- ב] דרך נחש עלי צור – ג] דרך אוניה בלב ים – ד] דרך גבר בעלמה. החידא עליו השלום אומר: ואני שמעתי תשובה מהולכי דרכים – א] דרך נשר בשמים- פירוש שהנשר מעופף עד לשמים ונשרף ונופל לים ומת ושוב מתחדש, כמו שכתוב: תתחדשי כנשר נעורייכי פעולה זו הוא עושה עשרה פעמים ובסוף נופל לים ונשאר מת, וזה פלא אחרי שפעם אחד נשרף ובקושי מתחדש איך יעלה עוד פעם להישרף, ב] דרך נחש עלי צור- הוא פלא ידוע כי הנחש עפר לחמו אז מה הוא עושה שם על הסלעים – ג] דרך האוניה בלב ים – שהים מקום מסוכן כמה סכנות ורוחות סערה ודרך האוניה בלב ים.- ד] דרך גבר בעלמה- למה שהאדם מתרגל נשאר בטבעו עד יום מותו- אם אדם רגיל לשתות שתיה חריפה מופרזת עד שמקלקל את אבריו הפנימיים בא רופא מרפא אותו ומזהיר אותו לבל ישוב לדרכו הראשונה, אך דרך גבר בעלמה ונשאר בדרכו וטבעו. ויש על זה פירושים רבים. בדרך אחרת. באור הדברים האלה בצורה רוחנית: דרך נשר בשמים- זה בא ללמדנו שהאדם בעולם הזה צריך להיות כל ימי חייו קל כנשר כמו שעף בשמים להדבק נפשו אל שורשה- וזה העניין שהנשר עולה לשמים ונשרף ונופל עשרה

                  ת   ר   ו   מ   ה

פעמים. דרך נחש עלי צור:- וכן ידע האדם כי כל עצות היצר הרע רק בעסקי העולם הזה נגד ה" ותורתו זהו שכתוב דרך נחש עלי צור נחש שהוא היצר הרע עלי צור ישראל נגד הבורא וישראל פירושו נגד האדם. דרך אוניה בלב ים:- ידע האדם שהעולם הזה דומה לאוניה בלב ים והביא על זה משל: לאנשים שיצאו מעירם לארץ אחרת והנה הים סוער עליהם ובאה רוח סערה והשליכה את הספינה לאי נידח, אין שם איש רק אילנות טובות ומעיינות ומפלי מים נמצאים שם. והנה נחלקו האנשים בדעותיהם חלק ירדו לטייל באי נהנו מהנוף ואכלו מהפירות וחזרו בחזרה לספינה, חלק מהם לא ירדו בכלל ונשארו במקומם עד שהספינה תמשיך בהפלגה, וחלק ירדו מהספינה ונשארו באי ולא חזרו בכלל. והנמשל : הצדיקים נשארים במקומם לא זזים מהתורה והמצוות, הבינוניים עושים קצת חיים ושבים בחזרה למסלול, והרשעים נשארים ולא חוזרים כלל וכלל.

 עצי שיטים: למה נקראו עצים אלו בשם שיטים: שבאו לתקן את מה שקלקלו ישראל בשיטים עם בנות מדיין, ולכן המילה שיטים מוזכרת בפרשה זו 24 פעמים לרמוז שעצי השיטים הרי הם כפרה על אותם 24 אלף מבני ישראל שמתו במגפה בשיטים [תנחומא שם]

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים [כה/כ] אומר הזוהר הנגלה  כעין הכרובים למעלה, [וגם הכרובים למטה] עומדים על אות ונס. וכבר בארנו סוד הכתוב " והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ולא נאמר " פרושי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם" אלא שעל אות ונס היו עומדים, ובזמנים ידועים היו מרימים כנפיהם ופורשים אותם למעלה בכול יום ויום. והיו חוזרים וסוככים על הכפורת. ועל כן באות ונס היו עומדים . בכול מקום שרוח עליונה באה ושורה, באותו מקום ששורה, יש בו ממשות וקיום באות ונס. האדם נברא מן העפר, ועד שלא שרה עליו נצוף רוח עליונה, לא היה בו ממש. כיוון ששרתה עליו הרוח, נהיתה בו ממשות ועמד על מכונו, ואם תאמר שלא מצינו כזאת אלא באדם הראשון, בוא ולמד ממטה אהרון, שהוא עץ ללא ממשות כלל, כיוון ששלח בו הקב"ה רוח מעטה, עמד על עמדו ונעשה בריה וממשות. ומה עץ, שאין דרכו בכך ששלח בו הקב"ה רוח מעטה אחת, עמד על עמדו והייתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

והיו הכרובים פורשי כנפים וכו… אומר הזוהר הנגלה לכהן הגדול היו ארבעה  רמזים אם ישראל זכאים באותה שנה 1-היו הכרובים מחוברים בדבקות פנים בפנים . כיון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה 2- בקורבנות שעל גבי המזבח, וכאשר כהו ברך את העם-היו יודעים סוד הכרובים וסוד הקורבנות כשהיו ישראל זכאים, היה העשן עולה למעלה ישר כמקל. בין לצד מזרח. בין לצד מערב.בין לכל צדדי העולם. בדרך ישר היה עולה. וכאשר לא נטה לימין ולשמאל, ידעו שהיא עת רצון למעלה ולמטה. והקב"ה רוצה במעשה ישראל באהבה יתרה.כשהיו  ישראל זכאים ,  3 -היתה נראית על גבי אש המזבח דמות אריה האוכל את הקרבן שעל המזבח. וכאשר לא היו זכאים, היו רואים דמות כלב רובץ על המזביח. 4- כהן המברך את העם בשעה שזקף ידיו, כשהיו ישראל זכאים וראויים לברכה, היו ידיו נזקפות למעלה בלא טרח כלל,

                         ת   ר   ו   מ   ה

והתרוממו בשמחה וברצון.כי השכינה שרתה עליהן. ונזקפו מעצמן. ואז ידע הכהן שישראל ראויים לברכה, וכאשר היו ידיו כבדות. ובטורח רב נזקפו,ולא היה יכול להרימן אלא ברב טרח, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו וישראל אינם ראויים לברכה.

 והיו הכרובים פורשי כנפים אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא איתא במדרש: כשביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שאתם מקיימים את התורה, אמרו לו: הרי האבות ערבים בנו. אמר להם: אבות העולם הבאתם לי ערבים, שיש לי עליהם כמה חובות? אלא תנו לי ערבים שאינם חייבים לי. ומי הם אלה שאינם חייבים לי? התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אימותיהם. אמר להם הקב"ה: ערבים אתם את אבותיכם שאם אתן להם תורה שהם מקיימים אותה, ואם לאו אתם נתפשים עליהם? אמרו לו : הן. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה שנאמר : מפי עוללים ויונקים יסדת עוז [תחילים ח] ולפי מדרש זה, אולי זה הטעם שציותה התורה לשים אל ארון העדות דמות שני תינוקות סוככים על הארון, מאחר והם הערבים שקיבל הקב"ה בבואו לתת תורה לישראל והם האחראים לקיום הכתוב בספר התורה המונח בארון.

ועשיתה שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת [כה/יח] אומר אור החמה כתב החיד"א הקדוש בספרו ציפורן שמיר בשם חז"ל כי הכרובים רומזים שצריך האדם להיות נקי מעוון כתינוק [כרוב הוא תרגום של תינוק] ולי נראה לרמוז על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק " מענה רך ישיב חמה ולשון רכה תשבור גרם" תיבות " תשבר גרם" נוטריקון תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלות. ולזה ציוונו הקב"ה לעשות צורת הכרובים כצורת ב תינוקות על הכפורת של ארון העדות והיו הכרובים פורשי כנפים סוככים  על הכפורת- לרמוז שעל ידי הבל פיהם של [תשב"ר] המצפצפים בקולם בתורת ה" בהבל שאין בו חטא, יהיו סוככים עלינו בסוכת שלום מכל גזירות קשות ורעות.[אומר המחבר : [תשבר] ראשי תיבות תלמידן של בית רבן בגלל התינוקות הקב"ה מבטל את הגזירות].

ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל [כה\כב] אומר רבינו יהודה פתיה בספרו הרוחות מספרות אף על פי שהקב"ה מלא את השמים ואת הארץ כמו שכתוב [ירמיה כג\כד].מפני אהבת ישראל צמצם אורו בין שני הכרובים. כי האור אף על פי שהוא גדול מאד, יוכל להצטמצם. שהרי אם תניח כף ידך סביבות החשמל, יחשך כל אור הבית, וכל אור הבית יצטמצם בתוך כף יד. ובזה השיבותי לשואלי דבר, ששאל על פיוט אמרו רבותינו, הנזכר בהגדה דליל פסח [נוסח בגדד והודו] שנזכר שם, כי כשירד הקב"ה למצרים, ירדו עמו תשעת אלפים רבבות מלאכים. ותמה ואמר, והלא תשעת אלפים רבבות הם סך עצום, העולים תשעים מליון. והמלאך הוא שלישו של עולם [חולין צא] [בהראשית רבה פרשה סח אות יז] ואיך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון מלאכים?. אמרתי לו, חדא שאין גודל המלאך שלישו של עולם, אלא הוא  השני, ואחר חוזר ועף שליש השלישי. וכמו שכתוב [בברכות ד\ב] תאנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע. ועל מה ששאלתה איך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון, הנה האור תופש מקום. שהרי אם תדליק נר אחד בחדר, יתמלא כל החדר כולו, עד אפס מקום פנוי. וכאשר

                      ת   ר   ו   מ   ה

תחזור ותדליק עוד כמה נרות אצלו, יכול החדר לקבל את אור כולם, אף על פי שכבר נתמלא החדר מאור הראשון.

ועשית מנרת זהב טהור [כה-לא] אומר ילקוט מעם לועז. רמז המנורה: דעו שכל מעשיה מכוונים לתורה הקדושה. שבעת הקנים הם כנגד שבע התיבות שיש בפסוק בראשית. וי"א הכפתורים הם כנגד י"א התיבות שיש בפסוק ואלה שמות. ו"ט הפרחים הם כנגד ט התיבות שיש בפסוק ויקרא. וגובה המנורה שהיה י"ח טפחים כפי שאמרנו. דע שטפח אחד לא היה שלם. נמצא שנחשבים כי"ז טפחים בריוח. והם כנגד י"ז תיבות שיש בפסוק במדבר. וכ"ח הגביעים הם כנגד כ"ח התיבות שיש בפסוק של אלה הדברים. נמצא שכל חמשת הפסוקים הראשונים של התורה מרומזים במנורה. ומספר כולם.[מ"ט] [ע"ב].

את תרומת השם מאמר מהזוהר הקדוש ספר מתוק מדבש פרשת ויקהל [דף רטו]: מלת "את" באה לרבות את כל אותם מחנות העליונים האחרים להתחבר הכל כאחד עם הד" מחנות העיקרים שהם 12 מחנות בכלל אחד, וכנגדם הם 12 מינים במלאכת המשכן, שהם א-זהב ב-וכסף ג- ונחושת ד- ותכלת ה- וארגמן ו- ותולעת שני ז- ושש ח-ועזים ט- וערת אלים מאדמים וערת תחשים י- ועצי שטים יא- ושמן למאור יב- ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים עד כאן הם 12 מינים שהביאו לצורך מלאכת המשכן. ואמר אלו ה 12 מינים הם כנגד ה 12 מחנות מלאכים שכלולים כולם יחד בכלל 4 מלאכים הנקראים חיות הקדש כמו שלמדנו, כי כל חיה כלולה מ2 חיות אחרות, הרי 12 חיות.

יום ראשון ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות והוא ברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

 

משה רבנו ברך גם את המתנגדים לו כמו 'תלמידי' קרח ועדתו, בבחינת הכתוב": "ובני קרח לא מתו" – בעלי המחלוקת הנצחיים כמו דתן ואבירם ודומיהם שבאו אחריהם.

 

גם אחרי מותו, לא בכו אותו כל ישראל אלא רק חלק, בבחינת הכתוב: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב" (דברים לד ח). לא נאמר בפס'  "כל בית ישראל" כמו אצל אהרן, בו נאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (במדבר כ, כט).

 

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל. בכל זאת ברך את כולם מכל הלב.

 

בעצם, לכל מנהיג היו ויהיו מתנגדים. גם אצל מרדכי היהודי נאמר: "רצוי לרוב אחיו". למרות שהוא הציל את כולם משמד, בכל זאת היו כאלה שהמשיכו לשנוא אותו.

לפי הקבלה, אלה היו משבט יהודה שקינאו בו, בגלל שמרדכי היה משבט בנימין.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה, בהם "לא כהתה עינו – ולא נס לחה" (דב' לד, ז). הוא ראה 6/6, והיה בריא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כן יהיה לנו אמן כן יהי רצון.

 

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער החמישים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

 

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר {היה מהול}, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס':

"ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים".

 

וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים, שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב: "וירא אלהים את האור כי טוב".

 

אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים את בני ישראל לפני מותו".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

 

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמיתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים, מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות וברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל.

 

משה רבנו לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

 

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון.

ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 

בכוח הדיבור, ניתן לקטלג כל אדם לטוב או לרע.

על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.

 זה תלוי ביחסנו אליו.

 

כמו כן, השימוש בתואר עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות"

 מתוך התפילה בחגים – "אתה בחרתנו".

 

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל:

 "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז".

הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

 

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה:

 "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר:

 "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,

 בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

 

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

 

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

"ואתה תצוה את בני ישראל,

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).

 נ-ר  ת-מ-י-ד – אותו נדליק  ל-ת-מ-י-ד –

 במנורת בית המקדש השלישי – בקרוב מאוד.

 

ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק ולהתפלל – לגאולת שכינת עוזנו ומקדשנו.

 

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)

 

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

דברי התורה-  לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – י"ב אדר

 

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".

כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

1. "למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
2. "עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
3. "עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

 

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

 

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

 

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה",

ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.

 בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות.

 

 

"לכל תלמיד חכם,

יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).

 

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

 

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר:

"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

 

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

 

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

 

רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

 

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

 

 

מדוע גלותנו האחרונה,

מתארכת כאלפיים שנה?

 

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

 

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

 

הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

 

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים

 

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').

 

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

 

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

 

מה משמעות השכינה?

 

 הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

 

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משורש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

 

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

 

 

הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:

 מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

 

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

 

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

 

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

 

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

 

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

 

 

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

 

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

 

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

 

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

 

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

 

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

 

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' – עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

 

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

 

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

 

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

 

הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

 

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

              "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

 

 

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

 

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

 

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

 

 

  זירוז הגאולה:

 

א.  "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

 

               ב.  "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

 

ג.  "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק':  "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

 

ד.  "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי

    "למאור – להעלות נר – תמיד".

 

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

 

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 לדוגמא, ניתן לומר על אדם שהוא מנהיג שזה ביטוי חיובי. לעומת זאת, אם נשתמש בביטוי שליט או עריץ – זה שלילי.

 

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה. יצחק בן מזל מויאל ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות