מורשת יהדות מרוקו

המסחר והרוכלים בדרכים

שנים לפני הקמתה של מוגאדור כבר התקיים מסחר של רוכלים־נוסעים שנקראו ׳דואוה׳ (Duwwa) ומקצועם 'תדוואסט׳(Taduwwast). הם הובילו את סחורותיהם על גבי בהמות ופרדות בצפון המדינה, ועל גבי גמלים בדרומה ובמרכזה. הסחורות כללו תוצרת חקלאית ומוצרים שיוצרו באזור הכפרי, אלה הובלו לעיירות מרכזיות או לעבר הערים, ולהפך. הקמתה של מוגאדור המבודדת הצריכה קיום מערך של סוחרים ורוכלים־נוסעים לא רק לשם הובלת תוצרת טרייה לאספקה סדירה לתושבי העיר, אלא גם להובלת סחורות ליצוא מפנים הארץ וכן להובלת סחורה מיובאת מהעיר עצמה לאזור הכפרי, כמו סוכר, תה, נרות, טבק ואף סבון שהגיע ממרסיי. כך נוצרו רשתות תחבורה של רוכלים־נוסעים, ששיעור גדול מהם היו יהודים מהמלאח, שלא הייתה עבורם תעסוקה אחרת בעיר. רבים מהם שירתו את ׳סוחרי המלך׳ של הקסבה, שימשו סוכניהם באזורים הכפריים ומילאו תפקיד חשוב מאוד בהתנהלות המסחר הסדירה של מוגאדור. הם היו אלו שקישרו בין העיר לאזור הספר.

בומייה, הקונסול הצרפתי, מיטיב לתאר את הקשיים הרבים שעמדו בפני אותם מובילי סחורות והרוכלים בדרכים. בנוסף לקשיים טכניים־לוגיסטיים שעמדו בפניהם, המעבר הבטוח של סחורות בדרכים היה גורם כלכלי ראשון במעלה בחשיבותו. הם נאלצו להתמודד עם מרידות שבטי הסביבה, מלחמות ביניהם או בינם לבין בית המלוכה, מצב כלכלי רעוע שדחף שודדי דרכים לבצע מעשי שוד ואף גרוע מכך – מעשי רצח, וכאלו היו רבים (ראו פרק על הנרצחים היהודים במוגאדור). היהודים היו מקובלים כרוכלים בדרכים, מאחר שהם לא השתייכו לאף שבט ואף לא היו קשורים לדת האסלאם. הרוכלים־הנוסעים נהגו לעבור בין העיירות במסלול שנקבע על פי ימי השווקים שהתקיימו בהן. אלה הותאמו לימי החג והמועד של הדתות היהודית והמוסלמית. היה ידוע כי ימי שישי ושבת היו ימי מנוחה, ורוכלים שהיו בדרכים נמנע מהם לחזור לביתם בסופי שבוע מתוך חשש לחילול השבת. היו גם נוסעים־סוכנים שכל תפקידם היה גביית תשלומים וחובות מקמעונאים שקנו סחורות מסוחרי מוגאדור. גם לאלה ארבו בדרכים סכנות שוד ורצח, למרות שתפקידו של המחז׳ן היה להגן עליהם. ואכן, הממשל יצר תחנות מעבר שנקראו!נזלה', שבהן מצאו הנוסעים בדרכים מקלט וביטחון בלילות תמורת תשלום נמוך. היו ראשי שבטים שהגנו על הנוסעים בדרכים מתוך אינטרס כלכלי ופוליטי, ואילו אחרים סגרו את הדרכים במטרה לגבות מיסים גבוהים כדמי מעבר.

12. סיפורו של משה בן דוד או יוסף (1976-1894 , (Moshe Ben-David ou Yoseph(על פי עדותו של משה בן דוד או יוסף שהיה סוחר נוסע כפי שסופר בשנת 1972 לאבי דוד קורקוס, עדותו מובאת כאן לראשונה.) ממחיש את העיסוק של סוחר נוסע. משה נולד בכפר קוזמנט והגיע למוגאדור בשנת 1915. הוא נישא לשמחה לוי, שהייתה אחות במשך למעלה משלושים שנה בבית החולים של מוגאדור ועבדה עם הרופא המפורסם בוברה (ראו הרחבה בפרק הרפואה במוגאדור). משה נסע באופן קבוע לאזור מרקש ולכל אזור שבט חחה מסביב למוגאדור. הוא סיפק לקמעונאים של שווקי האזור נרות (באין חשמל), תה, סוכר ומוצרים מיוחדים אחרים ובתמורה קיבל סחורה שנקראה ’ריטורנו׳(Ritoumo), כלומר ׳תוצרת הארץ', ואותה היה מוכר ליצואנים היהודים של מוגאדור. סחורה זו כללה תבלינים, כמו כמון, שקדים, דונג דבורים וגומי סנדראק שלוקט מעצי הטואיה (Tuya) או הערר (Arrar) המקומיים או מעצי השקדייה. אלו היו מוצרים מבוקשים ליצוא. משה בן־דוד דיבר היטב את השפה הטשלחית, הברברית המקומית, כך שלא הייתה לו בעיית תקשורת עם בני האזור.

סנדרק הוא שרף פותח לב המגיע מעץ מחטני ממשפחת הברושיים. יש לו אנרגיה ירוקה ורעננה והוא מביא למרחב את רוח היער. יוצר בהירות, הגנה ניקיון והתחדשות.
סנדרק מסייע בפיזור בלבול ועומס מחשבתי, ומתאים במיוחד לזמנים של חוסר מיקוד, עומס מחשבתי, יצירת הגנה, מרפא לב סגור ויכול לאורר אנרגיה של חולי.[א.פ]

12. עניין הרוכלים־הנוסעים מוצא את ביטויו במסמכי בית הדין של מוגאדור, מאחר שסכסוכי משפחה נוצרו בשל היעדרות הבעל מהבית לתקופות ארוכות, וזו הייתה הסיבה שבגינה לא מעט נשים דרשו לקבל גט. בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי מצבם של הרוכלים בדרכים היה קשה בשל כניסתם של סוחרים אירופאים, ואף החלה תחרות קשה עם מוסלמים שחדרו לתחומים שבהם עסקו יהודים. לכל אלה יש להוסיף את סלילת הדרכים ואת כניסתן של משאיות תובלה. יהודים שנכנסו לשוק המשאיות והתובלה בתקופה זו, כמו משפחת קקון, שגשגו.

הכתרת מולאי יזי׳ד לסולטאן

עלייתו של מולאי יזיד לשלטון(1792-1790 ) לא עוררה קשיים, אולם בהמשך מדיניותו הייתה קשה כלפי יהודי מרוקו, כלפי נוצרים וכלפי מוסלמים. שלטונו שכונה ׳שלטון האימים׳ נמשך שנתיים ולווה באכזריות כלפי כל התושבים, אם כי מוגאדור ניצלה מנחת זרועו של סולטאן זה, יש אומרים בדרך נס. אולם רבים מהיהודים במרקש ובמקנס שילמו בתקופתו בחייהם. היו אלה שנתיים מבוזבזות בשל המשבר והאנרכיה שהשתררו באזור הדרום והובילו לאירוע הטרגי של ׳נשרפי אופראן׳ (ראו פרק בנפרד). במהלך אותן שנתיים היגרו יהודים מעיירות הדרום, כמו אופראן, גולימין, אקא, אימין־טאנות, איגלי, קוזמט, טיזניט ועוד, לעבר מוגאדור, ביניהם היו משפחות סוחרים חדורי מוטיבציה ואמביציה, חלקם היו כבר בעלי קשרים עם ראשי שבטים באזור סוס ודרום מרוקו. דוגמה לכך היא משפחת אפריאט, שיצרה קשרים עם השייח׳ ביירוק (Bayrouk), ראש שבט בעל עוצמה והשפעה, והייתה לאחת המשפחות המשגשגות של מוגאדור (ראו משפחת אפריאט). מולאי יזיד הסתכסך גם עם הספרדים, לאחר שציווה לאסור באופן תמוה את הקונסולים הספרדים במוגאדור ובלראש(Larache). שנתיים לאחר עלייתו לשלטון הוא נהרג בקרב מול כוחותיו של אחיו.

על פרעות יזיד וסיבתם ראו ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, עמ׳ 302-295.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים

עמוד 40

יהודה ללוש בולט כפיטן בקזבלנקה של שנות ה־50

מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.

ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .

קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.

מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.

אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.

ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס (לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.

ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.

יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.

הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.

העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)

העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.

דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.

עמוד 175