סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
לא בכל יום מתלכדת עיר שלמה, אבות ובנים, כדי לאסוף ולשמר את הסיפורים והאגדות מארצות מוצאם. במפגשים הארוכים, אל תוך שעות הלילה המאוחרות, ישבו יחד דור המספרים, דור המתרגמים ודור האוספים בצוותא עם אנשי האקדמיה — אנשי עמל הכפיים עם אנשי המחקר — ועל אף פער הדורות היו אלה מפגשים טבעיים ואמיתיים, שבהם מצאו שפה משותפת פרופ׳ דב נוי והרב תורג׳מן, דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק עם גב׳ חביבה דיין וגב׳ זהרה בוחבוט.
נוגעת ללב היתה המסירות וההתלהבות שבהן עסקו הנערות והנערים באיסוף החומר, בשיבה אל השורשים ואל המקורות. וכבר עדים אנו להגברת ההתעניינות בבתי־הספר ולצעדים ראשונים של איסוף חומר על מנהגי העדות השונות, ולקיום תערוכות ומפגשים של הורים, מורים ותלמידים.
למלאכת הוצאת ספר זה תרמו יחד אנשי האוניברסיטה, ובראשם פרופ׳ דב נוי,
דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק, ואנשי בית־שאן, החברים פרוספר דדיה ושלמה לסרי, אנשי בתי־הספר המקיפים ואחרים. יבואו כולם על הברכה.
לי, אישית, היתה הזכות ללוות מקרוב פרוייקט זה משום העניין הרב שאני מייחס לשיבה אל המקורות, לאיזון שבין עברה של העדה ושאיפותיה לעתיד, תוך גיבוש ה״אני״ שלה וטיפוח גאוותה.
תושבי בית־שאן הם חלוצים של ממש — הם בנו כאן עיר בלהט החום, תוך בעיות בטחון ומאבק עיקש. ולא ירחק היום, אני מאמין, וכשם שאספנו אנו את האגדות על הווי חיינו וחיי הורינו בארצות נכר, כן ייכתב בידי הבנים סיפור היאחזותם וגבורתם של תושבי בית־שאן מאז קום המדינה ועד היום.
יצחק קינן ראש המועצה
בית־שאן, י״ט בשבט תש״ם
התאריך העברי י"ט בשבט ה'תש"ם 19 בשבט 5740 מקביל לתאריך הלועזי 6 בפברואר 1980.
הרב משה אסולין שמיר-פרשת "כי תישא"
ברכות חמות – לחיל האויר הישראלי – וכל כוחות הביטחון:
"וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר:
לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה – וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל
מִכַּף מִדְיָן – "אירן" – הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו, יד)
הרמב"ן אומר: המלחמה הראשונה של ישראל,
הייתה נגד עמלק ברפידים, והמלחמה האחרונה לפני הגאולה,
תהיה נגד עמלק – המהווה סוג אחד מחמשת סוגי ה"ערב רב" {זוהר}.
יאטוללות איראן של היום – דינם כעמלק:
הצורר ח'מנאי שר"י – נהגה בפרסית המנאי = המן.
האיראנים – רואים את עצמם כגזע הארי.
את המערכה נגד איראן – התחלנו בשני שלבים ניסיים:
א. מבצע "עם כלביא" – היה בניסן {ניסים}.
ב. מלחמת "שאגת הארי" – התחילה ב"שבת זכור",
דרך "פורים" – בו הושמדו 75,500 עמלקים – ובראשם המן,
בעזהי"ת, עד ניסן ופסח – תוכרע איראן העמלקית, ונחתום בגאולה.
השם איראן נגזר מהמונח הפרסי העתיק "אריאנם .(Aryānām)
מבחינה דקדוקית, זוהי צורת הרבים של המילה "אריה (Arya) .
כלומר, משמעות השם היא 'ארץ האריים'. המילה "ארי" שימשה בעת העתיקה
כסמל לזהות משותפת של אצילות ושייכות.
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (בעל הטורים).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",
ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח העמלקי בשמחת תורה תשפ"ד,
וביתר שאת – בניסים הגלויים – במלחמה נגד איראן העמלקית,
כאשר טייסי חיל האויר הישראל הי"ו – שולטים בע"ה – בשמי איראן.
וזה המקום לברך את כל כוחות הביטחון בברכת:
"וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו – יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.
ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.
הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,
גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
בברכת גאולה בחסד וברחמים -כבר בפסח.
משה אסולין שמיר
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל- דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.
חריזה: אב // אב // גג // גג
אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב
מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם
לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם
כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ
יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם
צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ
רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה
פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה
- תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה
יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה
עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה
זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
- מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
- 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.
עמוד 79
19/03/2026
יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.
חריזה: אב // אב // גג // גג
אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב
מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם
לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע
דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם
כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ
יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם
צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ
רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה
פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה
- תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה
יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה
עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה
זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל
- מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
- 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל- דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
מאז החל בישראל, לפני כחצי יובל שנים(1955), הרישום המדעי של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל, מתנהל רישום זה בעיקר לפי שיטת הרישום האינדיבידואלי: רושם יחיד מנצל הזדמנות מסויימת ורושם או מקליט סיפורים מפי מספר מסויים, לעתים אף מבלי שיימצאו מאזינים במקום ההיגוד; להוציא את הרושם, כמובן. אכן, יש מקרים והרושם שוהה זמן ממושך יחסית במקום ההיגוד, הוא ״מקום החיות״ של המספר־המסרן, וע״י כך הוא מטיב להכיר את נסיבות ההיגוד ואת הקשרם התרבותי של הסיפורים, אך גם במקרים אלה יש לרישום אופי אינדיבידואלי.
במקרים הבודדים שבהם נעשתה ״עבודת השדה״ (כך נקראת עבודת הרושם הנעשית בנסיבות טבעיות, במקום חיותו של המסרן) עם מלווים שהצטרפו אליו, היתה שהותם של הרושם ומלוויו במקום ההיגוד מוגבלת לזמן קצר, ותפקיד המלווים היה בעיקר בהגשת סיוע טכני: הקלטה או צילום בשביל הרדיו או הטלביזיה, יצירת אווירה של קהל המאזין למספר וכיו״ב. המלווים לא באו כדי לעשות עבודה מקבילה, עבודת איסוף ורישום בו־זמנית, בתחומים שונים, מפי אינפורמנטים רבים ככל האפשר.
עיקר חלוציותו המדעית של ״פרוייקט בית־שאן, שבמסגרתו נרשמו בשנים 1977־1979 בבית־שאן, ע״י חברי משלחת אסע״י(ארכיון הסיפור העממי בישראל) כ־300 סיפורי־עם, רובם בשבועיים של רישום מרוכז(17 בינואר — 3 בפברואר 1978), הוא מבחינה זו — ב״שיטת המשלחת״. שיטה זו הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר ו״פרוייקט בית־שאן משמש כבר מודל לפרוייקטים דומים הניזונים מנסיונו.
המשלחת הפולקלוריסטית שפעלה באיסוף סיפורי־עם יהודיים בבית־שאן ובה שולבו אנשי בית־שאן והאיזור, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ואסע״י, היתה הראשונה מסוגה בישראל; בשיחות של חברי המשלחת הועלה לא פעם זכרה של ״המשלחת האתנוגרפית היהודית״ הראשונה לתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, בראשותו של ש. אנ־סקי(1912־1914). ואין פלא. יש כמה צדדים שווים בין שתי המשלחות, ואחד מהם הוא, כי גם המשלחת הראשונה, אשר המשך לא היה לה, ועבודתה הופסקה עם פרוץ מלחסת־העולם הראשונה, ראתה את עצמה כפועלת ב״שליחות לאומית״.כי באין תחושת ייעוד למשלחת, יהיו המאמצים המושקעים בארגונה בגדר בזבוז.
שיטת המשלחת השוהה תקופה ממושכת במקום מסויים לשם איסוף נתונים, חאת אחרי עבודת־הכנה קפדנית וחלוקת תפקידים בין חברי הצוות, נהוגה בישרא בכמה וכמה תחומים, בעיקר במדעי הטבע, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ועוד, אך ״פרוייקט בית־שאן נותן דחיפה לשימוש בשיטה זו וליישומה גם במדעי־האדם, כלומר בפולקלוריסטיקה, אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, ועוד.
הצלחת ״פרוייקט״ מסוג זה תלויה בכמה וכמה גורמים, שאחד מהם הוא ארגונו היעיל. ארגון זה ניכר בתכנונם של שלביו השונים, אשר הראשון בהם (א) עבודת־ הכנה נזכר בסעיף הקודם. בעקבותיו באים שלושה שלבים: (ב) האיסוף והרישום, (ג) הפרסום, (ד) היישום. שני השלבים הראשונים (עבודת ההכנה ותקופת האיסוף והרישום בבית־שאן) סוכמו כבר בסקרי־ביניים של עדנה היכל, מרכזת אסע״י, ושל חיה בר־יצחק, חברת המשלחת, ודברי כאן משמשים מעין השלמה והמשך לדבריהן.
כי עם השלמת שני השלבים הראשונים של הפרוייקט אנו נמצאים עכשיו בשלב השלישי שלו, הוא השלב של פרסום החומר, והקובץ שלפנינו, על שלושים הסיפורים הכלולים בו, משמש עדות נאמנה לכך. כנהוג בשלב זה בדיסקיפלינות אחרות, אי אפשר להביא בפני הקורא (או להציג בפני המסתכל, כאשר המדובר הוא בחומר חזותי שבארכיאולוגיה או באתנוגרפיה) את כל החומר הנאסף כולו, את כל הממצאים הרבים והמגוונים. הארכיאולוגים מסתפקים בשלב זה בדוח מדעי על החפירה(או על עונת החפירה), הגיאולוגים — ב״סקר ראשוני״ של הממצאים; הצד השווה בפרסום החומר הוא אופיו המידגמי. ואכן, גם את סיפורי בית־שאן אפשר לפרסם בדפוס ולהביא בפני הקהל הרחב רק על דרך המידגם, הבא ללמד כפרט על הכלל כולו.
הקובץ שלפנינו הוא הקובץ השלישי הכולל את ״סיפורי בית־שאן, אך בניגוד לשני הקבצים שקדמו לו הוא מוקדש כולו ובאופן בלעדי לפרוייקט בית־שאן, ובכך ייחודו.
11 סיפורי בית־שאן שראו אור בשני קבצים קודמים, בהוצאת ״המרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, נרשמו מפי יוצאי חמש עדות: מארוקו(ארבעה סיפורים מפי חנה אביטן, אבנר אלגריסי, ויקי אלימלך, יעקב דדיה), טוניסיה (מפי בן־ציון כהן), קורדיסטן העיראקית (שני סיפורים מפי ז'קי כהן, מנחם עמנואל), בבל (מפי מרסל שמש) ופרס (שלושה סיפורים מפי מזל יעקובי, שלמה לארי, יחיה שמחי).
שלב הפרסום, והוא השלב השלישי בין ארבעת השלבים הנ״ל, כרוך תמיד בשלב היישום, הוא השלב הרביעי, ובעיקר באספקט המחקרי שלו, ואץ להפריד ביניהם. כל פרסום של מידגם מתבסס על סלקציה מסויימת וקריטריוני הסלקציה חייבים לענות על השאלות היישומיות: בשביל מי מיועד המבחר המתפרסם? מה מטרת הסיפורים הרואים את אור הדפוס? מה המסר של הקובץ לפי הקונצפציה של עורכיו?
עיון במבחר שנערך ע״ י שתי תלמידות,, שבמרוצת השנים הפכו לידידותי ולעמיתותי בהוראה ובמחקר, עליזה שנהר וחיה בר־יצחק, מוכיח כי העורכות עשו עבודה אחראית ונאמנה בנקטן בשיטה רב־מישורית המאפשרת דרכי־יישום אחדות בשלב הרביעי. אכן, מדע הפולקלור הוא מדע בינתחומי והתחומים המשתלבים זה בזה מטילים על הפולקלוריסט את חובת הגישה הפלוראליסטית. הפלוראליזם הזה בא בילקוטנו לביטוי בדרך בחירת הסיפורים (והרי רק כל סיפור עשירי מבין למעלה מ־ 300 הסיפורים שנרשמו בבית־שאן יכול היה להיכלל במידגם המודפס) ואלה יפרנסו בעתיד מגמות־יישום שונות. ברצוני לציין, ולו בקיצור, כמה מן המגמות האלו אגב השוואתן למגמות ששימשו נר לרגלינו בראשית הפרוייקט ובתקופת תכנונו.
לשון הרבים של ״לרגלינו״ בסוף הקטע הקודם אינה ל״ תפארת המליצה״. זוכר אני יפה את השיחות שקדמו להכרזה על הפרוייקט והובילו להחלטה על שיתוף הפעולה בין מוסדות המחקר בחיפה ובירושלים(״מבחוץ״), וחברי המועצה המקומית והאזורית ואנשי החינוך בבית־שאן(״מבפנים״). הייתי אז עד לחששות הדדיים בגלל המגמות שנראו לכאורה כסותרות זו את זו. חששות אלה נתבדו כבר בראשית העבודה המשותפת.
הצלחת הפרויקט מעוגנת בגישה הרב־מגמתית והרב־מישורית שאפינה את הפרוייקט מראשיתו. וטוב לראות כי הכלל שהיה ברור ליוזמים ולמתכננים בראשית הפרוייקט, והוא כי ״אין סתירה בין המטרות השונות״, נקוט גם בידי העורכות ומשמש נר לרגליהן בשלב זה של פרסום.
סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק
מבוא
עמוד 11
"ויקרא אל משה"-הרב משה אסולין שמיר
ויקרא או ויקר –
ויקר – מה שקורה לנו – זה לא – מקרה.
כולל מלחמת – 'שאגת הארי' – נגד איראן וחיזבאללה.
ויקרא – מה שקורה לנו – קריאה אלוקית.
"ויקרא אל משה",
וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".
"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח).
משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.
בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!
איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לע"נ סבתי הצדיקה – עליה בת מרים ע"ה. יום שבת ג' ניסן.
א' זעירא במילה "ויקרא",
רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).
את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.
הפס' המאפיין את חודש ניסן הוא:
"ישמחו השמים ותגל הארץ" – ראשי תיבות י-ה-ו-ה.
כלומר, שם הוי-ה המסמל את מידת החסד המרחפת מעלינו ממרומים, לאורך חודש ניסן.
בחודש ניסן – חנוכת המשכן.
בחודש ניסן – ירדה אש התמיד מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.
בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.
בחודש ניסן – הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.
בחודש ניסן – נולדו האבות.
בחודש ניסן – נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3336 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.
בחודש ניסן – נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים
בחודש ניסן – לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.
בחודש ניסן – נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, א)
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".
גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).
כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.
גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.
כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.
הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).
משה אהרון. מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.
אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).
אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).
על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.
"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).
תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).
ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.
השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.
מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".
ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.
רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).
ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).
בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.
ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.
כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.
הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".
המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.
"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.
התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל,
מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?
א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".
ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".
ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.
רבנו רש"י מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).
לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.
רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).
מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.
דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.
מידת הענווה של משה רבנו.
המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.
רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.
ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".
כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.
למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.
המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).
מוסר השכל:
הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}.
המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף.
משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.
מוסר השכל לכולנו:
הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:
"י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו" = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.
"ואמרת אליהם:
אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.
ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת:
"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם… וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.
הרמב"ן פותח לנו צהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:
"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.
א. סמיכת ידיו – כנגד המעשה.
ב. וידוי – כנגד הדיבור.
ג. שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.
ד. הכרעים – כנגד ידיו ורגליו..
ה. זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).
"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).
"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות
בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).
"כי יקריב" –
מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.
רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.
רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".
רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה".
רבנו שואל: מדוע בתחילת הפס' נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בלשון יחיד, ובסוף הפס' נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.
תשובת רבנו: ישנם שני סוגי קרבנות:
הקרבן השני – "תקריבו קרבנכם", מדבר על קרבן בהמה.
הקרבן הראשון – "אדם כי יקריב מכם קרבן", מדבר על הצדיק המקרב אחרים לעבודת ה'.
כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).
וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".
באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".
הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה, היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.
במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהם… ורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".
חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה. הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל". לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.
"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".
כי כל שאור וכל דבש,
לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).
הקשר בין מנחת עני לחג המצות.
צניעות ואחדות – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.
"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).
בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).
רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".
על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).
כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך.
אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם: (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר:
"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).
רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.
מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך:
"הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).
בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".
דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער: "ערער = רָע + רָע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.
רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות ורֵעות: ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).
בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).
להתבשם באור החיים למוצש"ק
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת סבתי הצדקת מרת חנה בת מרים ע"ה – אמת – תיכון לעד.
עלתה לגנזי מרומים – ביום י"ב אדר
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",
נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה לאור של ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
כל הכתוב בו לחיים טובים ולשלום – לשם יחוד דקודשא בריך הוא, ושיתקבל ברצון בפני אלוקים ואדם
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בן זוהרה.