מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מכנאס

עיר בצפון-מערב מרוקו, בירת מחוז מכנאס. שוכנת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. היא משמשת מרכז מסחרי לאזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול מקנה ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. יש בה תעשייה זעירה מגוונת, שעיקרה עיבוד התוצרת החקלאית וייצור מזונות, מצרכי הלבשה ומוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי בניין, שימורים ועוד.

העיר העתיקה מוקפת חומה ומצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה הם מן המאות ה-18-16_; בתוכם ארמון הסולטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17, עת היתה לבירת מרוקו. מסביב למצודה התפתחה העיר ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה ״ורסאי של מרוקו״. העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות.

הקהילה היהודית במכנאס נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות השמד של המווחדון ב־1140-1138, ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש הערבי, אך ידיעותינו עליה מועטות. בחצרו של איסמעאיל (1727-1672), שקבע את מכנאס כבירה, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. ב-1961 מנחה אוכלוסיית יהודי העיר 9293 נפש (6.5% מכלל יהודי מרוקו). 4851 יהודים עזבו את העיר במסגרת מבצע יכין(4- 1962).

אתרים: מכנאס היתה בירתה השלישית של מרוקו בימי מולאי איסמאעיל, הנחשב לגדול מלכי הארץ. הביקור הוא באורוות הסוסים, בבית הכלא העתיק, במסגד שבו קבורים המלך ונשותיו האהובות ובגני הארמון. המלאח הישן הוא עדות לעסק האוכלוסייה הצפופה במאות ה-20-17. הוא הדין בבית העלמין מן התקופה הזו. בבית הכנסת ברובע החדש בולט השימוש בבד הקטיפה בצבע הארגמן האהוב על יהודי מרוקו. הספרייה במוסדות הקהילה מכילה כיום בעיקר את ספרי החכמים במכנאס במאות האחרונות. במלאח החדש בולט השלט של בית הספר ״אם הבנים״.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הבת הננסית שחללצה אבלה מצרה

אחד מבני קהילתנו, שמקצועו היה אוכפן (עושה אוכפים לבהמות), מחוסר פרנסה הפן להיות רבי, מלמד תינוקות. פניו מעוטרות בזקן לבן, נהיה בעיני הערבים כחכם יהודי בעל סגולות רבות, ובמיוחד כתיבת קמיעות לריפוי ולהצלחה בכמה מקרים. ערבים רבים, בתמימותם, האמינו לכוחותיהם המסתוריים של יהודים מסוג זה. ערבי אחד בא אליו וסיפר לו שהוא נמצא בכמה צרות ומבקש ממנו לעשות למענו, לפי מיטב ידיעותיו וסגולותיו. הרבי, ברצותו להוציא מהערבי כסף עד כמה שאפשר, אמר לו ״הבעיה שלך היא מסובכת מאד, וזה ידרוש גם כסף וגם זמן רב לפתרונה״.

לאחר כמה נסיונות, הרבי לא הצליח למצוא פתרון כלשהו. יום אחד בא הערבי ואיים על הרבי ״אתה מהתל בי, סוחט ממני הרבה כסף ללא כל תוצאה״.

הרבי עונה לו: ״ההצלחה מצויה בידי כמה שדים, שעם כל הנסיונות שלי לא הצלחתי להתגבר עליהם. בוא אלי ביום זה וזה, ונראה בסופו של דבר מה תהיה תשובת השדים הממונים עליך״.

לרבי הזה היתה בת מבוגרת, ננסית וגמדת מאד, בעלת שיער ארוך מאד, מפחידה ומבהילה בצורתה הבלתי רגילה. היא נראתה כיצור שלא מהעולם הזה, וקומתה לא עלתה על שבעים סנטימטרים. דמותה עוררה פחד בעיני כל רואיה.

הרבי, לפני היום שנקבע עם הערבי, לימד את הבת שלו מה לומר ומה לעשות, עת יקרא לה מהמרתף בספיקת כפיים. במרתף זה הוא הסתיר אותה, עד לעת מצוא.

ביום שנקבע, הערבי הופיע. הרבי אומר לו ״היום נקבל התשובה הסופית״. למראית עין כתב קמיע, הקטיר קטורת מכמה חומרים, ספק בכפות ידיו והנה מהמרתף עולה ה״שדה״ הגמדת, מראה פניה מפחידים ומבהילים.

הרבי שואל אותה ״מה בסוף גורלו של אדם זה״. היא עונה לו ״כל מה שעשית למענו, נכון הוא. אבל גורלו נחרץ. כי הוא פגע פגיעה קשה במסיבה של השדים, ואין כל תקנה למצבו״. הערבי, בראותו השדה עולה מהמרתף, קפצה עליו בהלה וברח מהמקום מרוב פחד.

הבת הגמדת הצילה את אביה מאיומי הערבי, שלא חזר עוד, וגם לא ידע שכל הדבר הזה היה מתוכנן מראש.

צואה במקום ציפור חמד

עיר רבאט – בירת מרוקו, היה קניון אחד גדול בשם ״גאלרי-לה-פאייט״. מקומו היה ברחוב היפה והמרכזי של העיר. יהודי אחד, ערמומי ובעל תחבולות, בעוברו ליד הקניון, בא לו כעין כאב בטן, והיה עריך דחוף מאד לעשות את ערכיו. ולא יכול היה להתאפק, אלא שלא מצא מקום קרוב ומוסתר מעיני רבים לעשות את צרכיו. מחוסר ברירה הוא נכנס לקניון, כאילו לקנות משהו. הקיבה שלו לחצה עליו מאד, עד שעמד לעשות צרכיו במכנסיים (שרוואל) שלו. נכנם לאחד המחסנים של הקניון, שיחרר את הקיבה שלו, ואת מה שהוציא ממנה כיסה בשאשייא (תרבוש) שלו.

אחת הזבניות בקניון, ראתה אותו יוצא מהמחסן וחשדה שהוא בא לגנוב דבר-מה. קראה לאנשי הבטחון של הקניון. שאלו אותו ״מה לך ולמחסן, מה גנבת?״ ״תבדקו ותחפשו בבגדי, לא גנבתי שום דבר, באתי לקניון לקנות דבר-מה, והנה על אחד המדפים ראיתי צפור חמד, רציתי לתפוס אותה, והיא ברחה למחסן. בהיותי חובב ציפורי חמד רדפתי אחריה, והצלחתי לתפוס אותה, אלא כדי שלא תברח מידי, כסיתי אותה בתרבוש שלי, עד אשר אביא מביתי כלוב לסגור עליה. אבקש מכם לשמור עליה עד שאביא את הכלוב״. היהודי לא חזר לקניון לקחת את ״הציפור״. בערב, אנשי הקניון באו לראות מה קרה לציפור, והנה מתחת לתרבוש מצאו צואה במקום ציפור.

בינתיים, היהודי הערמומי מצא לו מקום להשתחרר ממצוקת קיבתו, אפילו במקום ציבורי, מרכזי. זה מה שאומרים הבריות: ״כרשי הייא לוולא״ (קיבתי היא הראשונה). 

עבד המלך שאשכיו נכוו בצבת חמה

בחצר המלכות במרוקו עבדו כמה יהודים במקצועות שונים: חייטות, צורפות, עבודות ריקמה – שערבים לא עסקו בהם ולא התמחו בהם. המלך בכבודו ובעצמו היה מדי פעם יורד לחצר, מסתובב בין חנויות האמנים היהודים, וחוטף איתם שיחה על מצבם   ופרנסתם. פעם אחת מצא יהודי צורף אחד יושב בטל ולא עובד. המלך שואל אותו״למה אתה לא עובד?״ ענה לו היהודי: ״יחי אדוננו המלך. זה כחודשיים ימים שלא קיבלתי אף הזמנה לעבודה מחצר אדוני המלך״. המלך ידע כי הראשון שיפול בידי יהודי זה, הוא יערים עליו בתחבולה מסויימת, כדי לפצות את עצמו מחוסר עבודה ופרנסה. המלך קרא לאחד העבדים, שחור לגמרי וכבד משקל, נתן בידו כמה מטילי זהב בינוניים ואמר לו: ״תן אותם לאותו יהודי הצורף שיתיך אותם ויעשה לי מהם עגילים, צמידים ועוד, אבל שים עין עליו לבל ישתמש באיזו תחבולה״.

העבד הכושי בא לחנותו של אותו יהודי, נתן לו את מטילי הזהב ביד והסביר לו מה שהמלך מבקש. מתוך הכרה ברורה שהיהודי ישתמש באחד התחבולות. עמד המלך ליד החלון של הארמון שלו והחזיק בידו משקפת גדולה, דרכה יוכל לראות מה מתרחש בחנותו של אותו יהודי.

אותו צורף, בכוונה תחילה, שם רק מעט פחם מתחת לכור ההיתוך. היהודי התחיל בעבודתו, כאשר העבד הכושי ישב בישיבה מזרחית ומבושיו השחורים גלוים לעין, כי הוא לא לבש מכנסיים. הפחם נגמר כביכול מתנור ההיתוך ובצבת הלוהטת תפס היהודי במבושיו של העבד, שקם ממקומו בכאבים חזקים. היהודי ניצל המעשה והוריד מתוך כור ההיתוך כמות מסויימת של זהב. היהודי ביקש סליחה מהעבד באומרו לו ״חשבתי שהאשכים שלך הם חתיכות פחם, ועל כן תפסתי אותם בצבת הלהוטה״.

העבד חזר למלך ובהליכה בלתי רגילה. ״מה קרה לך?״ עונה לו העבד ״זה מקרה מביש שקרה לי״, וסיפר לו את כל מה שקרה, וכל זה נעשה תחת עינו הפקוחה של המלך.

המלך לא העניש היהודי, ביודעו שהמעשה נעשה מתוך מצוקה ואילוצים מובנים של יהודי שהיה מובטל וחסר כל במשך כמה חודשים, אבל בכל זאת המלך התפעל והשתעשע מהתחבולה של אותו יהודי. 

תורת אמך פרשת ראה מס' 15

לאור רבותינו חכמי המערב, המלקט: הרב אברהם אסולין

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אליהכם.. (יא, כו).

כתב המקובל האלקי רבנו יעקב אביחצירא ראב"

הרב אברהם אסולין היו

ד תאפילאלת בספרו "פיתוחי חותם"  יש לדקדק, כי היה לו לומר את הברכה אם תשמעו, ואמר "אשר תשמעו". דהיינו הברכה שאברך אתכם תחילה, היא זו: יהי רצון אשר תשמעו, דהיינו שתהיו שומעים מקבלים ומקיימים מצוות ה' אלהיכם. ועוד "אשר אני מצוה אתכם היום": יהי רצון שבכל יום יהיו בעיניכם כחדשים, נמצא ברכה בעצמה.

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו  (יא, כו – כח).

כתב חסידא פרישא רבי ראובן טמסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן.

יש לדקדק למה בברכה הוסיף מילת "את" ולא בקלקלה.

ונראה לפי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת צז.), מרובה מדה טובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים. כי לגבי פורענות כתוב כתוב (שמות כ, ה), פוקד עון אבות על בנים על שלשים  ועל רבעים, ובמדה טובה כתוב (שמות כ, ו), ועושה חסד לאלפים, הרי שמדת פורענות היא אחת מחמש מאות ממדה טובה. ועל זה כתב בברכה שהיא מדה טובה "את" שהיא ריבוי כידוע, שכל את שבתורה לרבות, וכאן לרבות הברכה שהיא מדה טובה מהקללה ולא כתב "את" בקללה. והנה מילת "את" במילוי עולה חמש מאות עשרים ושבע. חמש מאות ירמוז אל הברכה שהיא מרובה על הקללה בחמש מאות, ועשרים ושבע היתרים, ירמוז אל שם העצם שהוא בגימטריא עשרים ושבע עם הכולל מקור הרחמים והברכה.

והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם (יא, כח).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש. "והקללה אם לא תשמעו" – וההסבר לכך, כי המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקולל מעצמו. וזה הוא שיעור הכתוב, והקללה אם לא תשמעו זו היא הקללה. ועוד לו: שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים, כמו שגמר אומר וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום". ולא זו בלבד, אלא יחצוב לו בארות נשברים, ככתוב "ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם"

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך (יב, ז).

כתב החסיד הרב משה אבירמאט זצ"ל בספרו ויאמר משה.

השגת הזיו העליון בעולם ההוא, תהיה לפני ה' ממש  בלי בושה, ואדרבא "ושמחתם בכל משלח ידכם", שבאתם בפנים צהובות מלאים כל טוב, ואז יש לכם שמחה בבואכם לארץ ההיא {ארץ החיים הנצחים}, בלי בושה. וגם כן "אתם ובתיכם", שמחה לכם ולאבותיכם בעולם ההוא. וגם תוספת שמחה יתירה "אשר ברכך ה' אלהיך", שיש לכם שמחה בתוספת שזורע הקב"ה אותם המצוות, וישלכם ברכה והצלחה רבה במצוות על ידי שפרין ורבין על ידי זריעה, ואין לך ברכה יותר מזה. לכן אמר "אשר ברכך ה' אלהיך" בזריעה זו.

השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה (יב, יג).

כתב הגאון החסיד רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל בספרו לב טוב.

יש לרמוז ה'שמר פ'ן ת'עלה ראשי תיבות "תפלה". התורה באה להזהיר לאדם שלא יעלה את תפלותיו שהן העולות, "בכל מקום אשר תראה" אלא "כי אם במקום אשר יבחר ה' " שהוא מקום נמוך שם תעמוד להתפלל, שהרי הקב"ה חפץ לתת את התורה על הר סיני שהוא נמוך,

ובדרך נוספת, "כל ימיך על אדמתך", היינו שכל זמן שאתה חי תהיה זהיר בתפלה.

בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו  (יד, א).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו "מים עמוקים" 

יש לבאר "בנים אתם" שלא תבעטו, דהיינו לא תתגודדו , שאם תפסידו חיבה יתירה שנקראתם בן בכור, ולכן אמר התנא באבות (ג, יד), חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, מפני שאתם בנים, לא תבעטו שלא תפסידו החיבה היתירה.

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון (טו, ז).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש.

יש לדעת, כי התורה מצווה שהאדם יתן צדקה ברחמים, וידבר עם העני דברי ניחומין, וכשהוא עושה כן יש כאן בדברי כיבושין וחסד ממון. לכן בראשון תתן תתן בלב, והשני ביד. וזהו שכפל "פתוח תפתח", או מתנה או הלואה. וזהו גם "ורעה עיניך ולא תתן לו נתון תתן, כי בגלל הדבר הזה, דברי פיוס וריצוי, "יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך" בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות a0527145147@gmail.com :

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

קבר אור החיים הקדוש

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

כמו כן זמן מה קודם פטירתו, מסר לאחד מחבריו שבשנה זו תהיה פטירתו. הוא נפטר בהיותו כבו שישים ושבע שנה והותיר אחריו ארבעה בנים ; רבי יוסף, רבי מסעוד, רבי יעקב, הבחור רבי אברהם, שבנות שמניינן לא ידוע.

מכולם נודשע שמו של רבי יוסף. הם הפנו שאלות הלכתיות לרבי יוסף אחיהם : רבי יעקב שאל בעניין מגע הגוי בענבי יין שזב מתוכם יין אם נאסר מה שזב מהם. הוא נפטר בירושלים ביום הושענא רבא תשי"ז.

רבי מסעוד שהה כנראה העיר ברכאן, הוא שאל את אחיו בדין המתגלח בתער אם מותר לו לשמש כשליח ציבור. אחותם זהרה הייתה נשואה לרבי מסעוד בן נאיים בן דודם.

להלן נוסח מציבת קבורתו, נראה שאת הנוסח הכין רבי יוסף ומתוכנה נראה שבסוף ימיו רבי יצחק סבל מייסורים :

                     אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם

                     כאן נגנז איש חמודות

                     חמדת הלבבות. טוב וישר בכל ענייניו

                     מאושר חכם ירא אלוקים, וסר מרע, תוכו כברו יראת יי        

                     היא אוצרו, מאד מאד שפל רוח, ענותן ושפל ברך

                     רוח הבריות נוחה הימנו. רודף צדקה וחסד, עושה

                     ומעשה. נדד שינה מעיניו בחצות הלילה ללמוד

                    תורת משה. היה מעורר השחר ומקדים לבי כנישתא

                    ביתו פתוח לרווחה, בית ועד לחכמים. ויי אהבו דכאו

                    החלי. מן הנעלבים ואינם עולבים. החה"ש הכולל כמהר"ר

                    יצחק בן באיים זלה"ה בן כבוד הרב מסעוד נ"ע. נתבקש בישיבה שלמעלה

                    במעלי שבתא יום ראש חודש סיון המוכתר בכתר תורה שנת צדק לפניו יהל"ך

                    ויש"ם לדר"ך ( תרע"ה – 1915 )  פעמיו פ"ק. והיו ימיו ס"ז שנה

                    נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ. תהי נפשו צרורה בצרור החיים.

רבי יוסף בן נאיים.

תקופת ילדותו של רבי יוסף הצטיינה בהתרופפותו של המשטר במרוקו,אי יציבות הייתה הגורם להתנפלויות מצד הגויים על שכונות היהודים בכלל בעיר פאס בפרט. פגעי טבע בצורות ומגיפות, היו גם הם חזון נפרץ בתקופה זו.

רבי יוסף משחר טל ילדותו, ספג לקרבו תורה ויראת שמים, על ידי אביו ועל ידי חכמי העיר, אשר חיו בדור הזה. כבר מקטנותו ניכרו ברבי יוסף סימנים שלגדולות נוצר. כי כבר אז נהג לעקוב בעינא פקיחא, אחר התנהגותם של החכמים גדולי תורה ויראה כדי ללמוד ממעשיהם. במלכי רבנן, מסר הרבה מהתרשמויותיו והתפעלויותיו מדרכם של רבותינו בעבות ה'.

עד גיל חמש לימדו אביו לקרוא. בגיל חמש נכנס לחדר. בגיל שבע התחיל לממוד מקרא וקטעים מפירוש רש"י על פרשת השבוע, לפני הרב יהושע בן אמוזג ז"ל.  ( על רב זה לא ידועים למחבר פרטים נוספים ).

בחודש שבט תר"ן – 1890, בהיותו כבן שמונה, חינכו אביו למצוות ציצית ותפילין. רבי יוסף אמר דרשה לכבוד המאורע, כמנהגם של ילדי ישראל לומר דרשה ביום הבר מצוה.

את הדרשה הכין אביו ולמד אותה עמו היטב, עד שהייתה שגורה בפיו בדיוק רב במנגינה המקובלת ודיקדק בהדגשים ובפסיקים. והדברים נשמעו מפיו, כאילו הוא רגיל במשא ומתן של הלכה ומבין מה שהוא אומר.

בשנה זו החל ללמוד תלמוד לפני הרב רפאל אהרן אבן דנאן ז"ל, והספיק ללמוד ממנו מסכת ביצה פרקים רביעי וחמישי והתחילו במסכת קידושין. בשעות הערב היה לומד עם אביו משניות ועין יעקב. רבי רפאל אהרן שהיה חריף, רגיל בתלמידים ומכיר בתכונותיהם, מיד עמד על טיבו של רבי יוסף וכשרונותיו, ואמר לאביו, בטוחני שבנך הקטן יהיה צורבא מרבנן ( תלמיד חכם.

ואכן מקטנותו הייתה מושרשת ברבי יוסף אהבת התורה ויראת שמים, הקפדה יתירה על קיום המצוות הלכה למעשה, בזריזות ובהידור רב.

בחודש אב באותה נפטר רבי רפאל ז"ל, ומאחר ולא היה בעיר מורה אחד המלמד תלמוד לילדים בגיל הרך, הלך רבי יצחק, אביו של רבי יוסף, לעיר צפרו והביא משם את הרב שלמה אג'ייאני, ללמד את הילדים שלימד רבי רפאל ז"ל.

רבי שלמה הקדיש את זמנו להוראת מקרא ותלמוד. בתפקיד זה שימש עד סיון תרנ"ד – 1894. בחודש זה מת המלך מולאי אלחאסאן ולמרות שבנו מולאי עבד לעזיז מלך במרוקו, לא התייצב שלטונו אלא לאחר מספר שנים.

במשך תקופה זו סבלו היהודים מהתנפלויות שוד ורצח. ומחמת הפחד מיעטו התלמידים לבקר בכיתה, לכן חזר רבי שלמה לעירו. רבי יוסף מספר, כי בתקופה זו לא הרשה לו אביו במשך כשישה חודשים לצאת החוצה פן יקרנו אסון, ובמשך תקופה זו למד אתו אביו בשעות הפנאי.

לארח התייצבות השלטון והשתפרות מצבם הביטחוני של היהודים, נסע רבי יצחק בשנית לעיר צפרו והביא את הרב רפאל בן חמו, ללמד את הילדים. רבי יוסף למד אצלו עד שנת תרנ"ו – 1896. מאחר שנתרבו התלמידים ולא הייתה רמתם אחידה, נפגמו רמת התלמידים וההתקדמות של התלמידים המוכשרים.

לכן לקח רבי יצחק את בנו רבי יוסף והושיבו כתלמיד יחיד לפני הרב מרדכי בר ששת, שהיה תלמיד חכם מופלג וסגינהור שלא ראה מאורות  מימיו. רבי יוסף למד אצלו מספר חודשים מסכת בבא קמא, אך רבי מרדכי סבל ממחסור, והשכר ששילם לו רבי יצחק עבור לימוד בנו – לא היה בו כדי מחייתו.

לכן היה נאלץ לצאת לכתת דגליו לדפוק על פתחי נדיבים. רבי יצחק נאלץ לטלטל שוב את בנו רבי יוסף ולהושיבו כתלמיד יחיד לפני הרב יצחק סיסו, שהיה גם הוא סגינהור. הוא למד אצלו כשנה עד חשון תרנ"ז – 1896.

בחורף התרנ"ז, עזב הרב יוסף הכהן, את משרתו בהוראת התלמוד בבית הספר כל ישראל חברים ופתח ישיבה ללימוד תלמוד לנערים. התקבצו אליו כעשרים בחורים ובכללם גם רבי יוסף. הם למדו לפניו תלמוד עם מפרשים בהתמדה ובעיון רב.

לימודם לפני רבי יוסף הכהן נמשך עד לשנת תרX – 1900. בתקופה זו רכש רבי יוסף את דרכי העיון בתלמוד, במפרשים ובספרות הפוסקים. לכן הוא רואה ברבי יוסף הכהן את רבו המובהק. בתקופה זו, בשעות הערב בלילות החורף הארוכים, היה רבי יוסף מצטרף לחבריו האחים רבי שמואל ורבי יעקב ללמוד תלמוד עם אביהם הרב הגאון יצחק אבן דנאן ז"ל.

על גודל התמסרותו של רבי יוסף ללמוד תורה בתקופה זו תעיד העובדה שלאחר כיובל שנים, עדיין זכר במה התקשו אז בלימודים לפני רבי יצחק. 

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

ניסי הקדוש

חשיבותם של הניסים במישור הדתיות העממית גדולה. הנס, כתופעה יוצאת דופן, המעוררת פליאה והשתוממות, בא לסמל בעיני המאמינים התערבות אלוהית ועדות מוחשית לקדושתו של האיש, המקום או החפץ המסוים. יחד עם זאת ״החיים כולם היו ספוגים דת עד כדי כך שתמיד נשקפה סכנה שייעלם מעיניהן של הבריות ההבדל בין דברים שברוח לדברים שבזמן. אם מצד אחד, אפשר להעלות את כל 

רבי אליהו- קזבלנקה

הניסים הנעשים על־ידי הקדושים במרוקו מוצאים את ביטוים, לפי המסורת, במישורים שונים. הקדוש מרפא מחלות, שולט בכוחות הטבע וממשיך ״לחיות״ ולהופיע אחרי מותו בפני המאמינים. יהודי מרוקו המבקרים הרבה בהילולות, אינם חדלים מלספר על הניסים שמחוללים הקדושים., הכמיהה לנס מהקדוש קיימת תמיד, אבל היא כמובן גוברת בשעת צרה ומחלה, במיוחד כשהרפואה אינה יכולה לעזור עוד. כך יש מאות רבות של סיפורים ועדויות על משותקים שמתחילים ללכת, על עיוורים הזוכים שוב במאור־עיניים, על אלמים שמתחילים לדבר וחרשים שמתחילים לשמוע, על חולי־נפש ששפיות דעתם חוזרת אליהם, על נשים עקרות שמצליחות ללדת וכו'.

רוב רובם של הניסים הנעשים על־ידי הקדושים קשורים לריפוי מחלות בצורה פלאית. פונים לקדושים לריפוי כל המחלות, אך בעיקר במקרים של מחלות־רוח, כפיון, שיתוק, עקרות ותמותת ולדות או תינוקות. יש קדושים שמרפאים את כל המחלות ויש כאלה הידועים בהתמחותם במחלות מסוימות או מחלה מסוימת. חולי כפיון פנו בין השאר לר׳ אברהם כהן, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תאזגארת ור׳ שלמה בן-תאמצות. עיוורים פנו בין השאר לר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ שלום זאווי. את חולי הרוח, חולי הכפיון, המשותקים וגם העיוורים נהגו לפעמים לקשור בחבלים או שרשראות ברזל לקבר או לעץ ליד הקבר במשך שעות או במשך הלילה.

לפעמים היו לקדושים התמחויות מאוד מיוחדות: ר׳ שלמה בן-תאמצות היה מרפא מחום גבוהומצהבת; ר׳ שלום זאווי היה מרפא ממחלות שנוצרות מתוך פחד: לאלה ספיה הייתה מבריאה אלה שסבלו מחולשה: לאלה לונה בת־כליפא טיפלה באנשים שסבלו ממחלות הגרון בעזרת רוק: ר׳ רפאל אנקאווה היה משחרר משדים.

הערת המחבר : ביטוי לאמונה זו אפשר למצוא במה שאמר אחד האינפורמנטים: ״הרבה ניסים עשו הצדיקים. אנחנו חיים רק בזכותם ובזכות ה׳״. בפרק זה עשינו מבחר מסוים של ניסים המתרחשים בכל המישורים, אך יש לעיין בפרקים נוספים של הקובץ כדי לקבל תמונה כוללת יותר. ניסים הקשורים לחלומות רוכזו בפרק ״מקום החלום בהערצת הקדושים״, ניסים הקשורים לאלמנטים בטבע רוכזו בפרק ״אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים או המזוהים איתם״, ניסים הקשורים למוסלמים רוכזו בפרק ״היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים״, ניסים נוספים המתרחשים ליד הקבר רוכזו בפרק ״הביקור אצל הקדוש. ההילולה״ וכו'.

הערת המחבר : ראה סיפור מס׳ 1.597. ש׳ רומאנלי במסעו במרוקו בסוף המאה השמונה־עשרה הזדעזע למראה השימוש ברוק: ״בצאתי יום אחד מבית־הכנסת, מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלאה רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי. דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה. נבל! בליעל וחדל אישים! ויצא איש־הביניים לשכך חמתי לאמר כי היה לשיקוי ילד חולה לרפואת עין הרע… כך הוא מנהגנו״, משא בערב, כתבים נבחרים, מהדורת חיים שירמן, ירושלים תשכ׳׳ט, עמי 53-52 ( הערה אישית – אלי פילו – למי שמעוניין ספרו של רומאנילי " משא בערב מובא באתר שלי ) 

איגרת רבי הלל השני הנשיא למר עוקבא׳ ראש הגולה׳ ולרבה, ראש השורה בפומבדיתא

האיגרת הבאה מצאתי אצל אחד מידידי בטבריה, שלפי דבריו קנה אותה מאדם אחד שמצאה באחת הגניזות במזרח. לצערנו, נמצאת האיגרת -עכשיו בתוך ארון ספרים שתחת מפולת שנגרמה בשעת הריסת ביתו של בעל האיגרת, עם הריסת טבריה העתיקה.

.האיגרת כתובה באותיות מרובעות בכתב יפה על קלף ישן נושן, שמרוב יושנו נעשה נוקשה. כמה מלות נטשטשו עד שקשה לפענחן. -במקומן שמתי סימן שאלה או נקודות. תחילה לא האמנתי, שהיא נכתבה -.בזמן הלל השני, בן רבי יהודה הנשיא השלישי, בשנת מאתים וס״ז לחורבן, ככתוב בסופה. גם פרופ׳ י"נ אפשטיין ז״ל,שראה את האיגרת אמר, שהוא מפקפק באמיתותה, שעד עכשיו לא מצאנו, שהנשיאים מזרע רבינו הקדוש ייכתבו על עצמם המספר! השני, השלישי וכדומה. אמנם לא ראינו אינה ראייה. יושן הקלף מוכיח, שהאיגרת נכתבה במאה הרביעית לסה"נ. ואין־זה פלא, שהרי מצינו לרמב״ן במפר המלחמות, שראה המשניות שנכתבו בימי האמוראים. גם הגילויים בזמן האחרון של איגרות מדבר יהודה מימי בר־כוכבא מסייעים, שגם איגרת זו היא מימי הלל השני. 

תכנה של האיגרת דומה לאיגרת שבסנהדרין יב, אלא ששם היא כחובה ׳ילרבא וכאן כתובה למר עוקבא, ראש הגולה, ולרבה. גם הלשון ״זוג בא -מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז..י בזכות הרזזמים ובזכותם יצאו בשלום״ שבסנהדרין שם חסרה כאן. אפשר שבכל ״שנה נשלחו איגרות כאלו בנוסחות שונים מאת הנשיאות בארץ ישראל, ׳׳להודיע קביעת החודש לבבל ולגולה, ואם נאמר ששתיהן היו של שנה אחת, אז אין ספק שנוסח זה שלנו הוא הנכון ולא זה שבסנהדדןין שם. ׳כי כבר התלבטו רבים בשאלה, כיצד נשלחה לרבא, כפי הגמ׳ בסנהדרין שם, ולא לאביי, שהיה גדול הימנו ? ועוד הלא פומבדיתא היתה אז המרכז הגדול ביותר ורבא חי במחוזא. גם גרץ, חלק ב, עמי 402׳ כתב בפשיטות, -שהאיגרת נשלחה למחוזא, מפני הגירסא לרבא. ועיין מה שהאריך בזה ד"יי גרינוואלד בספרו ״ארץ ישראל, בבל וארצות הגולה״(ניו־יורק תרצ״ו), עמוד 12׳ 15. וכן מה שהקשה הר״ן במסכת ביצה על מה שכתב הרמב״ם

בה׳ קידוש החודש״ פרק ה, ג, שעד ימי אביי ורבא קידשו על־פי הראייה,״ שזה היפך הגמרא בסנהדרין׳ שעוד בימי רבא נשלחו איגרות על קביעת העיבור מארץ ישראל. אכן לפי נוסח איגרת שלנו מתורצת קושיית הר״ן על הרמב״ם. ואין ספק שזו היתה גירסחו של הרמב״ם בסנהדרין» שלחו ליה לרבה בה״א. ולא נצטרך לדחוק כמו שכתב בעל ״מחזיק ברכה״, אורח חיים, סימן שצג, שמה שכתב הרמב״ם עד ימי אביי ורבא עד ועד בכלל־ אמר, מכיון שהוא גורס בסנהדרין רבה ולא רבא, אלא שמר עוקבא,. ראש הגולה׳ הנזכר כאן אינו עוקבא הנזכר בסנהדרין לא, ב, ובירושלמי־ מגילה א, ח, שהיה בימי רב ושמואל (עי׳ מועד קטן טז, ב), אלא זהו מר־עוקבא השני, ששמו עוקבן ברבי נחמיה׳ שגם הוא היה ראש הגולה בימי רבה ורב יוסף (עי׳ שבת נו, ב, ובבא בתרא נה) והוא שנקרא גם נתך דצוציתא ואליו נשלחה איגרת זו ולרבה ריש מתיבתא בפומבדיתא.

האיגרת נכתבה בשנת רס״ז לחורבן, שהיא ד״א צ״ט׳ וזה מתאים עם זמן נשיאותו של הלל השני, שחי בין ד׳׳א פ — קכ״ה, לפי דעת גרץ,- אכן אין זה מתאים לזמן נשיאותו של רבה בפומבדיתא, שרב שרירא גאון־ כותב שמת בשנת תרלי׳א לשטרות, שהיא ד״א ע״ט. אמנם התאריכים שבאיגרת ר׳׳ש גאון וגם הגבלת זמן נשיאותו של הלל הנז^,, אינם מוסכמים ויש חילוקי דעות בזה. ואין לנו ליכנס בסבך זה, שבכל אופן לא נוכל לפסול האיגרת מבחינת התאריך המסופק. ולהיפך, על פי איגרת זו יש לנו להבהיר כמה דברים המוטלים בספק עד עכשיו.

ואין לתמוה על כך׳ שהלל בעצמו, שקבע סדר העיבור והקביעות,. הוא בעצמו שלח שלוחים לבבל ולגולה להודיע הקביעות ולא סמך על חשבונו. הרי זמן האיגרת הוא שנח ד״א צ״ט וחשבון העיבור שקבע הלל^: היה בשנת תר״ע לשטרות, שהיא ד״א קי״ט. אם כן בזמן שנכתבה האיגרת, לא תיקן עוד הלל חשבון העיבור. ומלבד זה הרי כבר הוכיחו רבים׳ שגם לאחד שתיקן הלל חשבון העיבור, המשיכה הנשיאות ובית הוועד בטבריה, לשלוח אנשים לגולה להודיע קביעות החגים והעיבוד. ועיין: ר׳ אפרים זלמך מרגליות בית אפרים, חלק אורח חיים, סימן נא, וגרינוואלד, שם, עמי 15. '־בהערה.            ו ,

וסיוע לדבריהם׳ כדאי להביא בזה מה שפירסמתי ב״השקפה״, תרס״ח*. גליון ה, מתוך קיצור ספר הקבלה להראב״ד, שקיצר דבי יצחק בן ישראל מטוליטולא, תלמיד הרא^״ש׳ שראיתי בכתב־יד׳ שבסיפור על רבי משה

[1] כעת ראיתי מב״דקדוקי סופרים" הביא הנוסח רבה נהיא. ועי׳ בם׳ חידושי הסנהדרין לסי דעת הרמב׳ט מריא מימון, ירושלים תשי״ז, עמי מוז.

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

ו. עוד צרכי קבורה ותכריכין בין להבעל, בין להאשה, יקנו ויוציאו מן

האמצע.

ו.          עוד צריכי קבורה ותכריכין יהיו לאיש, או לאשה, סי קונפרה די מוגטון.

ז.          עוד כשיפטר הבעל, יעריכו להאלמנה כשישומו לחלוק החלוקה, כל הנכסים שהביאה בנדונייתה. חוץ מהמלבושים ישנים שלובשת תמיד, שהוא כתונת אחת ומלבוש אחד של חול. וזה יהיה לפי ראות עיני הדיין אשר יהיה בימים ההם.

ז.          עוד קואנדו מוריירי איל מארידו אפריסייאראן אלה אלמנה קואנדו סי פוזיירי לה חלוקה טודום לום ויסטידוס קי טרוש׳ירי. פ׳ואיראס די לי וייג׳ו קונטינו קי אים און פאר די קאמיזאס אי אונה סאייא קי טרוש׳ירי קונטינו. אי איסטו קידי לפי ראות עיני הדיין אשר יהיה בימים ההם.

ח.         עוד כשישארו אחריהם בנים ובנות. ירשו הבנות שוה בשוה עם הבנים. וזה יהיה דוקא קודם שינשאו הבנות ליקוחין שניים. ואם היו ארוסות, בחלק זה שירשו ינשאו. יען זאת הירושה הראויה להן על פי זאת התקנה, היא בעבור שינשאו כשתספיק לנישואין זאת הירושה, ואם לא תספיק ישלימו צורך הנישואין מן הנותר. ואם תהיה שיעור בזאת הירושה יותר מצורכי הנשואין שנתחייבו לתת לארוסה, יהיה הכל להארוסה הנזכרת.

ח.         עוד קואנדו קידארון פ׳יג׳וס אי פ׳יג׳אס אירידין לאס פ׳יג׳אס איגואל דילוס פ׳יג׳וס איסטו סי אינטיינדא אנטיס קי סי קאזין לקוחין שניים אי סי פ׳ואירין דיספוזאדאס אי קון אילייאס לאם מאנדארין קאזאמיינטו קי אקיאה ירושה קי ליס פירטיניסי פור איסטה תקנה סיאה פארה אין פאגו דיל קאזאמיינטו סופ׳ליינדו איל דיטו קאזאמיינטו סו ירושה. אי סי נון סופ׳ליירי קי לי קונפלאן סוב׳רי איל מן הנותר. אי סי אוב׳יירי אין לה דיטה ירושה מאס קי איל קאזאמיינטו קי לי מאנדארון סיאה טודו פארה לה דיג׳ה ארוסה.

ט.         עוד כשימות איזה איש, או אשה, יהיו מחוייבים אחד חכם, או דיין או סופר, ועד בו ביום לעשות רשימה ולכתוב כל הנכסים שימצאו, בין מהאיש, או מהאשה, ויהיו בידם עד שיחלוקו יורשי הבעל עם האשה, או יורשי האשה עם הבעל. והחלוק הנזכרת יהיו מחוייבים לעשותה בתוך שבעת ימי האבלות.

ט. עוד קואנדו מוריירי קואל קיר פירסונא סיאן מחוייבים או חכם או דיין או סופר ועד בו ביום די פ׳אזיר אינב׳ינטאריו די טודוס לוס נכסים קי אנסי פ׳ינקארון בין מהאיש או מהאשה אי סי אינפודירין איניליוס עד שיחלוקו יורשי הבעל עם האשה או יורשי האשה עם הבעל. לה קואל דיג׳ה הלוקה סיאן מחוייבים דילה פ׳אזיר בתוך שבעת ימי האבלות.

יו׳׳ד. עוד כשתשאר האשה מעוברת באלמנות, או תהיה מינקת את ולדה, שתהיה ניזונית מראש ממון, ותהיה מחוייבת האשה הנזכרת להניק את בנה ארבע ועשרים חדשים.

יו״ד. עוד קואנדו קידארי לה מוג׳יר פרינייאדה באלמנות או קריארי איל טאל ולד שתהיה ניזונית מראש ממון. אי סיאה אוב׳ליגאדה לה טאל מוג׳יר להניק את בנה כ״ד חדשים.

י״א. עוד אם איזה אדם ירצה לעשות מתנה, או צוואה, בין איש או אשה, שיעשה אותה בפני חכם העיר או דיין העיר. ואם תהיה באופן אחר שאותה מתנה או צוואה לא שוה כלום.

י'א. עוד קי קואל קיר פירסונא קי קישיירי פ׳אזיר מתנה או צוואה בין איש ואשה קי סי פ׳אגה בפני חכם העיר או דיין העיר. או פיאזיינדושי אין אוטרה מאנירה קי לה טאל מתנה או צוואה נון ב׳אלגה.

י ״ב. עוד אם איזה איש ישא אשה, צריך שיעשה שיכתבו הכתובה קודם הנישואין, כדי שיחתמו אותה בשעת הנישואין. וזאת הכתובה יעשו אותה מחדש, ולא כאותם שעושים בכתובות ישנות ומוחקים אותה וכותבים על המחק. ואם לא יכתבו ויחתמו הכתובה כנזכר, אינו יכול להזדווג עם אשתו הכלה עד שתהיה כתובה וחתומה כנז׳.

י״ב. עוד קואל קיר קי קאזארי קי פ׳אגה איסקריב׳יר לה כתובה קודם הנישואין פורקי סי פ׳ירמי בשעת הנישואין. לה טאל כתובה סי פ׳אגה מחדש אי נון קומו אלגונוס פיאזין אין כתובות וייג׳אס אי אינוב׳אן אי פ׳ירמאן על המחק. אי סי נון סי איסקריב׳יירי אי סי פ׳ירמארי הכתובה כנזכר קי נון סי סיאה מזדווג עם אשתו הלכה פ׳אסטה קי סיאה איסקריטה אי פ׳ירמאדה.

י״ג. עוד ששום אדם לא יוכל להנשא למנהג אחר, כי אם דוקא עפ״י זה המנהג שלנו מתוקן בפ׳אס. ואם ירצו לחדש ולהתנות איזה תנאי אחר ביניהם, יכתבו בכתובה כמו שתקנו והתנו ביניהם החתן והכלה. והתנאי הנז׳ שהתנו ביניהם יהיו מחוייבים לכותבו בפירוש בכתב הנדונייא. כשאינו כתוב ומונח בכלל תקנתינו.

י״ג. עוד קי נינגונו נון פואידה קאזאר אאוטרו מנהג קי סאלב׳ו אאיסטי מנהג פור נוס אורדינאדו בפ׳אם. אי סי אינוב׳אסיון קישייירין פ׳אזיר ביניהם. דיזי אעלה כתובה כמו שתיקנו והתנו להיות ביניהם החתן והכלה. איל קואל תנאי שיתנו ביניהם סיאן מחוייבים די לו איסקריב׳יר אעלה נדונייא דונדי נון קידי סומיטידו אאיסטה נואיסטרה תקנה.

י״ד. עוד מי שיהיה חולה ויראה שהוא מסוכן יהיה חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו. באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה. ואעפ״י שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין. וזאת התקנה כך נתקנה עפ״י החכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. ונקראת במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו, ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש סיון הוא החדש שבו ניתנה תורתנו הקדושה, בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבעה לבריאת העולם. וזאת התקנה נתקבלה עפ״י כל הקהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים החתומים בה משה אלברהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף! גבאי.

הגירוש שגורשו חכמי קאסטילייא זלה״ה, היה בשנת מזרה ישראל לפרט קטן היא שנת רנ׳׳ב.

י״ד. עוד קי איל קי איסטוב׳יירי אינפ׳ירמו אי פאריסיירי איסטאר מסוכן סיאה מחוייב לתת גט כשר לאשתו סיינדולי דימאנדאדו באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. אי פורקי אלגונוס סי ריסילאן די דאר איל טאל גט פור טימור די גביית כתובה ונדונייא. אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זו התקנה. ואעפ״י שהמגרש פודיאה שיאיר מתנה בשעת הגרושין.

לה קואל תקנה אנסי אורדינאדה פור לוס דיג׳וס דילוס חכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. אי פ׳ואי ליאידה במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש מיון הוא החדש שבו ניתנה תורתעו הקדושה בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבע לבריאת העולם. לה קואל פ׳ואי ריסיב׳ידה פור טודאס לאס דיגיאס קהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים וחתומים בה משה אלבארהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף גבאי.

תורת אמך פרשת שופטים ◆ מספר 16  

לאור רבותינו חכמי המערב  ◆  המלקט: הרב אברהם אסולין

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (טז, יח).

הרב אברהם אסולין היו

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו – הכתוב בא להגיד לנו התועלת היוצא ממינוי השוטרים, כי אם לא יהיו השוטרים יתקלקל הדין ולא יהיה לו קיום. כי בהעדרם איש את רעהו חיים בלעו, ועם הארץ לא מצייתים לדין, ועוד שהדיין יעשה משפט שאינו משפט צדק, אבל עתה כאשר  "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" יתוקן הכל.  ואזי "ושפטו את העם משפט צדק", רצה לומר, אותו משפט ודין שאומרים הדיינים לעם יהיה צדק בעיניהם, ויעשו מה שהדין נותן בסבר פנים יפות, כי אימת השוטרים עליהם, שרודים אותם במקל וקונסים אותם ממונם וכופים אותם עד שיפרעו לבעל חובם, וגם הם, טרם בואם לדיין יעשו משפט צדק לעצמם ולא יבאו לפני הדיין, וכל זה מאימת השוטר ומושל אשר להם.  

וידוע בשער בת רבים אשר במדינת מרוקו כאשר יש דין ודברים יש שתי ערכאות משפטיות , ולהבדיל בית דין על פי חוקי התורה, ואף אם התובע הוא גוי, הנתבע יכול לדרוש להתדיין בבית הדין. אגב פסיקת בתי הדין במרוקו – הפסיקה שונה בעשרות דברים לדיני התורה הנמצאים בארץ, ולכן רבנים רבים שעלו ממרוקו ארצה לא הסכימו להיות רבני עיר מפני שלא היה להם את "ושוטרים בכל שעריך"…

שופטים ושטרים תתן לך בכל שעריך…

כתב הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זצ"ל מחבר שו"ת יפה שעה ועוד, ואב"ד מראכש, בספרו קהילות יעקב– אפשר לפרש, באומרו "שופטים ושוטרים" כיון

שהאדם דימהו שלמה המלך ע"ה לעיר קטנה ואנשים בה מעט (נדרים לב: קהלת ט, יד), עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, ואין עיר בלא שערים. זאת אומרת שצריך האדם שדומה לעיר, למנות בה "שופטים ושוטרים" מאיבריו ממש, שהם העין והלב, והוא לפי הכתוב (במדבר טו, לט), ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, והם השופטים והשוטרים שיתמנו על איבריו. וזהו "תתן לך בכל שעריך" שכל אבר ואבר שירצה לצאת מגדרו, על ידי דחיית מחשבות וסתימת העיניים מלראות ולהסתכל במקום שאסור לראות ולהסתכל, ממילא כשיהיו העיניים והלב ממונים על הצדק, אזי על ידי זה "ושפטו את העם", שהם האיברים בכלל "משפט צדק" , ע"כ.

ונראה לענ"ד שזוכים לשופטים ושוטרים על ידי לימוד מוסר וחשבון נפש כדרכם של רבותינו.

מי ראוי להיות דיין?

כתב הש"ע (חושן משפט סימן ז' ה"יא) –  "צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים, חכמה ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שפם טוב ע"כ.

כתב הש"ע (חושן משפט סימן חז' ה"ב),  צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטילה בב"ד , ויראה הדיין כאלו חרב מונחת לו על צווארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו ויודע את מי הוא דן ומי הוא עתיד להיפרע ממנו, אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה להסתלק מישראל, וכל דיין שנוטל ממון מזה ונתנו לזה שלא כדין – הקב"ה נוטל ממנו נפשות. וכל דיין שדן דין אמת לאמתו ,אפילו שעה אחת ,כאלו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל. וכתב עוד בהלכה ג' דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו , ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה , ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם. וסיפר הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, שבעיר מכנאס היה חסר דיין . והפצירו בו רבות בזקנו הגאון רבי שלום משאש זצ"ל ומחמת היראה והאחריות בדין ברח, והתחבא בעליית ביתו…הפכו את כל מכנאס, עד שגילו שמסתתר בעליית הגג, הגיעו לשם חברי בית הדין ומצאוהו לומד לאור הנר, ומשם לקחוהו להיות דין…

האם מותר לפנות לבית משפט על פני בית הדין?

א. נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ"ו סעיף א') – אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם, אפילו בדין שדנים כדיני ישראל ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם – אסור. וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה. ומובא בגמרא מסכת גיטין (דף פח ע"ב), רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות (כתב רש"י אסופות). של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות…

ב. כאשר אדם נתבע לבוא לבית משפט, ובית דין הזמינם להתדיין ע"פ חוקי התורה, והלה מסרב לבוא – אז מותר ללכת לבית משפט אחר היתר בית הדין. ואם מדובר ביהודי שאינו שומר תורה ומצות ובוודאי שלא יבוא לבית הדין – יתייעץ עם מורה הוראה. ואני ראיתי מספר פעמים שאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות , שפנו לבית הדין, ושאלתי אותם מדוע אינם הולכים לבית משפט וענו שההליך שם ארוך ומפרך…

ג. ישנם מקרים שבית דין מוציא צו ביניים, ובמקרים מסוימים מתיר לבית משפט… הכל לפי מראות בית דין. לדוגמא – מישהו קובע עובדות בשטח וכדומה…

ד. לפנות למשטרה במקרים של עצירת אלימות או במקרה של גנב וכדומה אינו נכלל שמרים יד בתורת משה.

ה. בהרבה מקרים ,  באמצעות רב המגשר בין השכנים – עדיף. ואם היו מגיעים לבית משפט מי יודע אם היה ניתן לגשר לאחר מכן…

ה. בימינו יש בתי דין שכותבים נימוקים לפסק וכן ניתן לערער עד כשבועיים, כמו בבתי הדין בנשיאות הרב ציון בוארון שליט"א. וכן בית דין חושן משפט באלעד. וכיום יש בתי דין לממונות בכל רחבי הארץ.

ו. בימנו הקימו אנשי מס הכנסה, קו טלפון הנקרא מלשינון, בוודאי שצריך לשלם מס הכנסה וזהו דבר חשוב בחיי חברה – מדינה, אדם לא גר במדבר סהרה…אבל מכאן ועד שאדם צריך לדווח…הצדיק בבא סאלי זצ"ל אמר שבמרוקו היו שולחים גויים לנקום בחבר, זורקים אבנים…ובארץ גרוע ביותר זורקים פתקים… הלשנה למס הכנסה…

האם הרבנים יכולים לטעות? לא תסור

כתב החינוך משרשי המצוה לפי שדעות בני אדם חלוקים זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא ,שאלו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה כמה תורות, וכמו שפרשתי בפרשת משפטים, על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתינו תורת אמת עם המצווה הזאת שצוונו להתנהג בה ע"פ הפירוש האמיתי המקבל לחכמינו  הקדמונים ע"ה, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עמק מיליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכון אל דרך האמת בידיעת התורה וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת, והשבח הגדול בזאת המצוה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי), לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצוותם, כלומר שאפילו יהיו טועים בדבר אחד אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב סבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם תמיד ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי…  

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (טז, יז).

שאל הגאון רבי ישועה שמעון חיים עובדיה זצ"ל רבה של צפרו, בספרו תורה וחיים, מדוע מדגישה התורה כי השוחד יעוור עיני חכמים? – וכי את עיני הטיפשים אין הוא מעוור?! היה ראוי לכתוב לכאורה כי השוחד יעוור עיניים בלבד…אלא שאם טיפש ישב בדין, בין אם יקבל שוחד ובין אם לא, הוא לא ירד לעומקו של הדין, מהטעם שהוא טיפש, אבל אם חכם ישב בדין, הרי אמור הוא לרדת לחקר האמת, בתנאי שלא יקח שוחד.

וזהו שהתורה אמרה: הטיפש עיוור הוא בכל תנאי כמו שכתוב בקהלת (ב, יד), "והכסיל בחושך הולך", אבל אם החכם הרי עיניו בראשו, אלא אם יקח שוחד שיעוור את עיניו.  

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך (טז, כא).

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל רב ק"ק וראש הישיבה  בתאפילאלת בספרו  מחשוף הלבן, אפשר לרמוז על המחשה בשעת התפלה, שהיא פוסלת התפילה, דעיקר התפילה תלויה במחשבה, כמו שנאמר (דברים יא, יג), ולעובדו בכל לבבכם. וצריך האדם להיזהר  מאד לפנות מחשבתו כי אם לתפילה דווקא, ולא מעורב בה שום מחשבה אחרת כלל. וכיון שעשה כן, נחשב עליו כאילו לבו ממש הוא ההוגה והמוציא דברי תפלה, ובזה אני מובטח שלא תחזור תפילתו ריקם ע"כ.

ומכאן קריאה שהאדם נכנס לבית הכנסת שיסגור את הנייד בכדי שלא יפריע לעצמו ולסובבים אותו, ולהבדיל – כל אדם יודע שבבית משפט, על צלצול נייד, נחשב לביזוי בית המשפט, ולהבדיל בתפלה אנו רוצים קירבה לבורא, ולבקש בקשתנו עבור עצמנו ובני ביתנו ועם ישראל, הכיצד נפעל זאת בנייד פתוח, דע לפני מי אתה עומד…

למה הצדיק בא בחלום?

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל (יט יד).

אחד מגאוני מרוקו לפני כמאתיים וחמישים שנה הגאון רבי דוד בן חסין זצ"ל היה גם משורר ופייטן שיריו קובצו בספרתהילה לדוד ,ונהגו לשוררם בק"ק אשר במרוקו, גם בבית הכנסת של הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל שהיה דיין במכנאס לפני כמאה שנים, שוררו פיוטים אלו. הרב בירדוגו חיבר ספרים רבים בניהם קובץ שירים הנקרא קול יעקב . ביום טוב ראשון של פסח שוררו בבית מדרשו את הפיוט שחיבר, במקום את הפיוט המקובל כמידי שנה, והנה בלילה נגלה בחלום הגאון הרב בן חסין לרב יעקב בירדוגו, ואמר לו בהקפדה "בני וכי לא כך כתוב בתורה: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל "… התעורר הגאון משנתו נרעש ונסער, ובבוקר סיפר את חלומו למתפללי בית המדרש, ושבו לומר אך ורק את פיוטי הגאון רבי דוד בן חסין זצ"ל, כנהוג מקדמת דנא, בליל אסרו חג בא אליו רבי דוד חסין בחלום שנית והפעם בירכו בברכה המשולשת על שהחזיר עטרה ליושנה…

קוראים יקרים כמה עלינו להיזהר בכבוד רבותינו ובמנהגי אבותינו, וכל הגורע ידו על התחתונה, ומוציא לעז על רבותינו, ובזכות קיום מסורת רבותינו נזכה להמשיך עלינו את ברכתם.

 שבת שלום,

הרב אברהם אסולין .

לתגובות:  a0527145147@gmail.com‏

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

מסים אחרים בלתי סדירים (עואריד)

גם מסי־הסחר ומסי־התנועה ששילמו הד׳ימים היו גבוהים יותר ממה ששילמו מוסל­מים. מחוץ למסים נסחטו מן הד׳ימים לעדותיהם סכומים נכבדים ככל שאיוותה נפשו של השליט. אם לא יכלו הללו לעמוד בתשלומים אלה, היו נשים וילדים נלקחים לפעמים לעבדות. בממלכה העותימאנית היו ראשי־כנסיות ונכבדים מושלכים עוד במאה הי״ח למאסר ונדונים בעינויים עד ששולם כופר־נפש בעדם. מאמצע המאה הט״ז עד למאה הי״ח נהרסה הקהילה היהודית של פס ממעמדה מחמת דרישות מסוג זה.

סמוך ל־1790 גבה עלי בורגול בטריפולי תשלום־כופר מן הקהילה היהודית, תוך שהוא מאיים עליה בשחיטה כללית. בתימן, בפרס ובשאר ארצות היה הדיכוי הפיסקאלי מעיק תכופות על היהודים, וזאת עד לשלהי המאה הי״ט. בכמה חבלים שברחבי סוריה, ארץ־ישראל ועיראק אילץ לעתים אי־הבטחון את עדות הד׳ימים להתגונן משוד וטבח על־ידי תשלום דמי־חסות לאמידים, שיח׳ים וראשי־כנופיות. הנוהג לקנות בטחון בממון השתרש בכל מקום שבו עברה השליטה מדי השלטון המרכזי לידיהם של שבטי בדווים שוחרי־ביזה; הדבר המיט חורבן על יושבי־קבע חסרי־נשק(לרבות מוסלמים), שרסיסי־שבטים מתנצחים היו מאיימים עליהם ומנצלים אותם בלי הפוגות.

הכורח לשלם בעד בטחונם וקיומם נעשה ענין של קבע בחייהן של עדות בני־הד׳ימה. מנהג זה נתן הכשר חוקי למעשי־עושק וסחטנות, וסופו שהרס את קיבוצי העמים הטרום־ערביים ועשה כלה כמעט בשארית איכריהם.   

באמצע המאה הי״ח הטיל השיח׳ דאהר־אלעֻמַר ששפך ממשלתו על הגליל ועל שומרון, מם מקורי המוזכר באיגרת אחת מן הקונסול הצרפתי בצידון: ״צד אחד מופלא בחייו של אדם זה, שבן תשעים הוא כיום, שמדי־שנה הוא נושא לו, או לוקח לו, נערה בת 13 עד 14. נזירי ארץ־הקודש — כלומר: אנשי המסדר הפראנציסקאני — משלמים את הוצאות החתונה. הם השלימו עם השתרשותו של מנהג שלפיו הם משלמים לשיח׳ 1,000 כיכר בעד הלילה הראשון. עתיד הוא להתחתן בכל שנה עד שתצא נשמתו, ולו אך כדי לזכות בסכום זה״.

פרנסואה שארל־רו הגדיר את ה- avania     כ״סכום   -כסף הנסחט מן הלאום [העדה]

בכוח איום רדיפות״. דרכי הסחיטה יכלו לכלול הפקעה ועינויים. ב־1849 אמרו יהודי טבריה לגלות ממקומם בגלל מעשי האכזריות, העוול והעושק מצד השלטונות. בחברון משלמים היו היהודים בכל שנה, מחוץ למסים המוטלים עליהם, גם 5,000 פיאסטר לאחד השיח׳ים הערבים בעבור שיגן על חייהם ורכושם. אולם אותו שיח׳ תבע מהם תשלום־כופר נוסף ב־1852, אף איים להתנפל עליהם ולגרשם מן העיר אם לא ישלמו. במחצית השניה של המאה הי״ט שמו הלחצים של מעצמות אירופה קץ לתשלומי־הכופר האלה, שגזרו עוני ומחסור על קהילות שלמות.

הפקידות הציבורית

הרחקתו של הד׳ימי מן הפקידות הציבורית התבססה על פסוקים מרובים מן הקוראן (ג, 118,28: ה, 56) ועל מסורות מן החדית, שעל־פיהן לעולם אין כופר רשאי להטיל מרות על מוסלמי.( מחוץ לענין הטלת מרותו של הד'ימי על מוסלמים נקבע הכלל על פי חדית שיוחס לנביא שאסור להעזר בכופר " אבן קאיים אל-ג'אוזיה, " אחכאם אהל אד'ימה, ביירות 1981, כרך א', עמוד 209 ואילך.

ד'ימי

דִ'ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה), הוא הכינוי  לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, (השריעה). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ

• הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
• אַחֲרָיוּת
• מַצְפּוּן

 אל־על־פי־כן לעתים קרובות שימשו הד׳ימים במשרות ציבוריות: אף שנתעבים היו, ולעתים קרובות פוטרו ממשרותיהם, בכל־זאת אי־אפשר היה בלעדיהם. המסורת מספרת שעומר הראשון (644-634) אסר אמנם להעסיק ד'ימים כפקידים, אולם עומר השני (720-717) מצא הרבה ד׳ימים בשורות הפקידות וציווה לפטרם.עח עומר השני מסופר שבפקודה שהוציא למושלי המחוזות ובה הורה על פיטוריהם של הפקידים הד'ימים ציטט את הקוראן ט', 28 : הוי המאמינים, המשתפים ( מֻשרִיכוּן ) טמאים הם ". הוא הוסיף שאללאה קבע שהם בני " בריתו של השטן ".

 בימי־הביניים היה מינויו של ד׳ימי לתפקידים בכירים במימשל עלול להביא לידי מרידה (כך, למשל, בגראנאדה ב־1066, בפס ב־1275 ו־1465, בעיראק ב־1291 ולעתים קרובות במצרים בימי הממלוכים [1517-1250]). המון העם, המוסת על־ידי העולמא ( חכמי הדת ), היה תובע את סילוקם; לפעמים ניסו האמידים להגן עליהם על־ידי שנתנו להם את הברירה בין התפטרות להמרת־דת. היו שאכן המירו את דתם כדי לשמור על משרותיהם.

אי־שוויון לפני החוק: אין תוקף לשבועתו של הד׳ימי

כל דין־ודברים בין מוסלמי לד׳ימי היה מובא לערכאות על־פי המשפט הקוראני. אף ששוויון בין הצדדים מתחייב מעצם רעיון המשפט, מעולם לא היה ד׳ימי רשאי למסור עדות נגד מוסלמי. הואיל ושבועתו לא יכלה להתקבל בבית־דין דתי מוסלמי, ממילא לא קל היה להרשיע את בעל־דבבו המוסלמי. כדי להשיג לו הגנה משפטית היה הד׳ימי נאלץ לקנות עדים מוסלמים בכסף מלא. בבוסניה ציין סגן־קונסול בריטי בדין־וחשבון בשנת 1877 כדברים הבאים:

הקאדי (שופט מוסלמי) הנוכחי בטראבניק מסרב בכל תוקף לקבל עדות של נוצרי בבית־הדין, ואף שתמיד אפשר אמנם להשיג עדים מוסלמים בעבור בצע־כסף אין לצפות אלא לעיוות־דין במקום שמנהגים כגון אלה מקובלים בו.

ב־1895 מסר הסוכן הקונסולארי הבריטי ביפו כי ״עדי־שקר מוכנים תמיד להופיע כל־אימת שמוסלמי מאשים את הנוצרים והיהודים או תובע מהם ממון״. על־פי החדית' הסירוב לקבל את עדותו של ד׳ימי בבית־דין דתי מוסלמי מבוסם על הטיעון שהכופר מושחת ושקרן מטבע־בריאתו שהרי ביודעים הוא מתעקש לכפור בעליונותו של האסלאם.

 מאותו טעם מעולם אי־אפשר היה להוציא מוסלמי להורג, אפילו היה אשם, בעטיו של כופר. בקובץ של מוסלם (נפי 874) מובא חדית׳ המיוחס למוחמד האומר: ״לא ימות מוסלמי אלא אם כן ידון אללה יהודי או נוצרי לאש־תופת במקומו״. ב־1830 לערך ציין לֵיין כי במצרים ״נוהגים לעתים קרובות ביותר

להקריב יהודי במקום מוסלמי״.

 פסילת עדותו של ד׳ימי חמורה היתה במיוחד לפי שלעתים קרובות הואשמו יהודים ונוצרים בהטלת דופי בנביא, באסלאם או במלאכים — עוון שבעבורו אפשר היה לדון אדם למיתה. הד׳ימי לא היה יכול אז להזים בערכאות את עדותו של מאמין אמיתי ולא היתה לו ברירה אלא לקבל עליו את האסלאם כדי שיהיו לו חייו לשלל.

בכל־זאת היו שנהגו לפנים משורת הדין. בכמה מקרים נתקבלה עדותו של ד׳ימי אפילו בבית־הדין הדתי המוסלמי (השרעי). במאה הי״ט הנהיגו העות׳מאנים שיטות שיפוט חדשות (המג'לה של 1840), צרפתיות בעיקרן, שדנו בסוגיות אזרחיות ופליליות על־פי חוקים מתוקנים. השינוי שימש מסד למערכת־שיפוט חדשה שהכירה בעדותו של ד׳ימי. רוב השופטים המוסלמים הוסיפו להפלות נוצרים ויהודים לרעה, אך נוהל זה שוב לא היה חוקי ברחבי הממלכה — וכבר היה בכך משום שיפור רב־משמעות.

בחוק המוסלמי (קוראן ב, 175-173) יפה כוחו של דין עין תחת־עין, שאפשר לנקטו רק בין אנשים שווי־ערך, כלומר בין מוסלמים. מוסלמי שחטא היה יוצא ידי חובתו בעונש קל הרבה יותר אם היה הקרבן ד׳ימי. כנגד זה הרי לעתים קרובות, בפועל אם לא על־פי דין, היה ד׳ימי נדון למיתה אם העז להרים יד על מוסלמי, אפילו היו הדברים אמורים בהגנה־עצמית כשרה. על אנשים כגון אלה סיפרו נוסעים אירופים בפרס ובתימן עד סוף המאה ה־19 ובמגרב עד להתנחלות האירופית. לפעמים הוטלו ענשים קיבוציים. בפרס היתה העדה כולה נחשבת עד סוף המאה ה־19 אחראית לעוונו של אחד מבניה. כאשר ב־1866 פצע יהודי אחד בפס מוסלמי שקם עליו להרגו נפצעו מיד שלושים יהודים, ורק פעולתם הנמרצת של השלטונות מנעה טבח כללי. לדברי נחום סלושץ, שביקר ב־1908 בג׳בל ע׳ריאן (לוב), היתה רציחתו של מוסלמי בשוגג עלולה להביא לידי כך שהיהודים ככלל יידונו לגלות או למיתה.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :

דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר

דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד

אבי ז"ל

על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.                                              

הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.

" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.

הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.

להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.

" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.

כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.

גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.

הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.

להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.

כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.

כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.

חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "

וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו. 

גירוש ספרד-ח.ביינארט

 את היענות הכתר לפנייה זו יש לראות כהצהרה פומבית והכרה בעמדתה של קבוצה מיליטנטית בכמורה בכל הנוגע למצב הדת במדינה, ואישור ברור שהמביאים להתערערות האמונה הם האנוסים המתייהדים ומדריכיהם ויועציהם היהודים. אין לשער כלל שהכתר הופתע כששמע לראשונה באותו מעמד על מצב הדת במחוז ובעיר סביליה. אין לדעת מי ומי היו באותו מעמד, בין אם נמנו על פמליית הכתר או על חבורת הנזירים שהופיעה עם אלונסו די אוחידה. ללא דחיות נשלח שליח אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי ברומא על מנת לקבל ממנו הרשאה למסד חקירת מינות לאומית בסביליה, בעלת סמכות על כל ספרד, כאשר מקום מושבה המרכזי תהיה עיר זו. הרשות ניתנה ב־1 בנובמבר 1478 וקסטיליה קיבלה מחדש את מרותה של האפיפיורות.

היה אפוא בפניית הכתר צעד מחושב מאוד ליצירת מוסד שעם התבססותו יהא חולש על ספרד כולה. קסטיליה הנמרצת גילתה את עצמה וכוונות המלוכה נראים אפוא בעין.

על־ידי ייסוד בית דין לחקירת מינות לפתרון שאלת אמונתם של האנוסים המתייהדים הניחו הכתר ועמו חוגי הכנסייה, יוזמת המעשה, שהנה יוכלו לפתור את שאלת ההשפעה היהודית על האנוסים, שמחמת אימת הדין ינתקו עצמם מאחיהם היהודים וימחקו את זכר עברם היהודי. במעשה זה חשב הכתר שהנה בידיו אמצעי שיעמוד לשירות הדת ולשירות המדינה כאחת. ואם כי בהקמתה של האינקוויזציה ראה השלטון שבידיו מכשיר לקיים את טהרת הדת בתחומי שלטונו, הנה כוחו וסמכותו של המוסד לא הוגבלו לתחום הדת בלבד. במדינה שלא נתקיימה בה אחדות פוליטית היתה הדת אמצעי שאמור היה לבטא את האחדות, במיוחד כאשר לא היה קיים כל קו מפריד בין הדת והמדינה. נהפוך הוא, השיתוף ההדדי בין הדת למדינה הוא שסייע ליצירת האחדות הזאת. טבעי אפוא שהתייהדותם של האנוסים ועמהם היהודים עצמם, הם שעמדו לשטן בדרך לאחדות זו. לכן יש לראות כצעד ראשון למימושה של גישה זו את מינוים ב־27 בספטמבר 1480 של שני האינקוויזיטורים לשמש בסביליה, חואן די סן מרטין ומיגל די מוריליו. בהם התחיל אפוא גיבושו של התהליך, ובידיהם הופקד ארגונו של בית דין האינקוויזיציה הלאומית בספרד. אלא שצריכים היו לעבור מיום מינוים ב־1480 עד לראשית פעולתם ב־1 בינואר 1481 חודשים רבים. ראשית זו גם התבטאה בהוראה שנשלחה אל האצולה לסור למרותם על־ידי איסור מתן מחסה לאנוסים־מתייהדים בורחים, שאם יסייעו להם יהיו נידונים כמגינים ומסייעים לכפירה.

במקביל לכך נקט הכתר צעד נוסף: הוראה להפריד במגורים בין יהודים לאחיהם האנוסים־הנוצרים. ב־27 בדצמבר 1477, בימי שהותם של פרנאנדו ואיסבל בסביליה, נצטוו הקורחידור וראשיה של סוריאה להוציא אל הפועל את העברת יהודי העיר מבתי מגוריהם שבין הנוצרים אל השכונה היהודית, וכדברי הצו: ׳שיעברו אל השכונה היהודית והמקום שנקבע להם ויש להם [למגורים]׳. ואם אין להם מקום למגורים בנפרד, נאמר שם, שייקבע להם מקום כזה, ולאחר שהצו יוצא אל הפועל אסור על העיר להסכים שיהודים יגורו בינות לנוצרים. בכך אמרו: ׳נעשה שירות לאל ותתעלה אמונתנו הקדושה׳. ברי שקיומו של צו זה היה תלוי בהיענותה של הראשות העירונית ללא כל דחיות וטענות. ורשאים אנו להניח שהיו לכתר ספקות בכך ועל כן נתמנה איש ביתו של הכתר, וילאסקו די קסטרוורדי, לצאת לסוריאה ולפקח על קיום הצו.

על מה שהתרחש בסוריאה אנו למדים בצו שניתן ב־15 במארס.1480 לאלקאידי של המבצר היה עניין להעביר את היהודים למבצר ולכך התנגדו הרחידורים וראשות העיר שדרשו להושיבם בשכונה נפרדת. לפי שטח המבצר יש לשער שהקהילה לא היתה גדולה במיוחד, אבל ברור שעד לאותו צו לא בוצעה ההעברה, והקהילה מכוח עצמה פנתה להכרעת הכתר מחשש שיוטלו עליה קנסות ועונשים על שלא עברה למקום מגורים חדש. תגובת הכתר היתה שיש לקיים את ההפרדה ללא כל דיחוי. הוראה זו עלתה בקנה אחד עם החלטת הקורטס של טולידו ב־28 במאי 1480.

נראים הדברים שהכתר לא הסתפק בהפרדה זו, שיש לראותה כסנונית ראשונה. ב־26 באוגוסט 1478 הורו פרנאנדו ואיסבל על ביצוע הפרדה במגורים גם בקאסיריס. הצו אמור בלשון בוטה. ׳בחוקי המלכות שלנו ולפי הקאנונים הקדושים נאסר על היהודים והמאורים לגור בין הנוצרים ושיהיו להם שכונות נפרדות ובתי תפילה נפרדים׳. הכתר הוסיף והורה שיש לאפשר ליהודים לקנות מגרשים ובתים במחירים מתקבלים על הדעת ולבנות בשכונתם החדשה בתי כנסת (כזו היתה ההוראה גם למוסלמים). היה זה מעניינו של הכתר שחילופי המגורים יקוימו מבלי לגרום לשערוריות. הסיבה לכך מובנת מאליה, שהרי זה מקרוב השתחרר השלטון מאי־הסדרים שפרצו כתוצאה מהתמרדות אצילים והמלחמה בתומכיה של חואנה לה בלטראניחה וצבא פורטוגל. הצו מדבר ב׳הפסקת אי־הנעימויות וחוסר הנוחיות שיש לנוצרים בגלל המגורים הללו׳. ברורה גם הכוונה להכביד על חיי היהודים שיצאו משכונות מגוריהם ויוקם החיץ במגע בין היהודים לאותם נוצרים (קרי אנוסים) שימשיכו לגור בשכונת המגורים הישנה של היהודים.

אף בסביליה עצמה ננקט צעד דומה לזה, ועליו אנו לומדים מצו הגנה יחסית שהמלכה איסבל נתנה ב־8 בדצמבר 1478 ובו פרסה את חסותה ונתנה הגנה ליהודים שעברו לגור למקום הקרוי.Corral de Xeres נמצאו באותם ימים אנשים שנטפלו אל היהודים וביניהם גם קבליירוס שביקשו להשתלט על בתי היהודים. מסתבר שזהו מקום המגורים שממנו גורשו יהודי סביליה כאשר נתפרסם צו הגירוש מאנדלוסיה ב – 1483.

ודומה שיש למצוא ביטוי לגל ההפרדה גם בניסיון לנשל את יהודי קסטיליה מבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הקברות שהיו ברשותם. נגד ניסיון זה, שנעשה בשנת 1479, טען המורשה מטעם הקהילות יעקב קאצ׳ופו, ב־10 בספטמבר 1484, למען קהילת סיגוביה שנושלה מבית הכנסת, בתי המדרש ובית הקברות שלה. הכתר הוציא את האיסור ב־9 במארס 1479, משום שראה בצעד זה שנקטה העיר פעילות עצמאית של הערים ואותה רצה למנוע עם התבססותו בשלטון, בצעדי הצנטרליזציה הראשונים שלו.

כשהגיעו ימי התכנסות הקורטס בטולידו במאי 1480 יכול היה הכתר להצביע על עוד צעד בהפרדה במגורים בעיר קורדובה. ב־19 במארס 1480 נצטוותה העיר להוציא את ההפרדה אל הפועל. אבל פרטי הפרדה אלה לא התחוורו לנו, ייתכן על שום סמיכות כינוס הקורטס בטולידו.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".

חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".

יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.

תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".

משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.

הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ".

שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.

אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות שחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו. 

באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.

לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.

הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.

בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.

יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.

מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש  שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה. 

באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ".  

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".

רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.

רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.

הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ". 

וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".

אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת

סוף הפרק " בשבי הסלקציה " מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

חיאלד אל־עזם, שהיה ראש־ממשלתה של סוריה אחרי מלחמת-1948, הביע צער על הטקטיקה הערבית ועל ניצול הפליטים שבא בעקבותיה, בזכרונות שפירסם ב־1972:

מאז 1948 דרשנו אנחנו את החזרת הפליטים… אף שבגללנו עזבו את ארצם… אנו הבאנו שואה על… הפליטים הערבים על־ידי שקראנו להם לבוא ולחצנו עליהם שייצאו… אנו עשינו אותם מנושלים… הרגלנו אותם לפשוט יד… לקחנו חלק בהורדת רמתם המוסרית והחברתית… ואחר־כך ניצלנו אותם בביצוע פשעי רצח, הצתה וזריקת פצצות על… גברים, נשים וטף – כל זה להשגת מטרות פוליטיות… התעמולה הצליחה להסיח את תשומת־הלב מניצולם של הפליטים הערבים על ידי העולם הערבי, מצד אחד, ומן המעטים שכיום יש בידם אזרחות ערבית בארצות רבות, מן הצד השני. החריג היחיד הראוי לציון היא ירדן, שאליה עקרו רוב הפליטים הערבים, ואשר בה הם זכאים לאזרחות על־פי דין, ״אלא אם כן הם יהודים״.

הנצרכים והמספרים

לפי אומדנות שונים היה מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל ב־1948 בין 430,000 ל־650,000'. מחקר שמרבים להסתמך עליו, שהשתמש בתעודות רשמיות של חבר־הלאומים ובמספרי־מפקד של ערבים, קבע שבמאי 1948 היו 539,000 פליטים ערבים.

היה ויכוח לוהט על מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל. באוקטובר 1948 היו כבר שלוש מערכות מספרים ״רשמיות״: לאו״ם היו שתי מערכות, שהגבוהה שבהן גרסה כי המספר ״יגדל בקרוב עד 500,000׳ המספרים הרשמיים של הליגה הערבית הביאו סיכום שכבר היה גדול ב־150,000 כמעט מן הגבוה שבמספרי האו״ם. מעולם אי־אפשר היה לאמת את המספרים המנופחים של הליגה הערבית משום שהערבים סירבו להרשות את השלמתם של מפקדים רשמיים בקרב הפליטים. משקיפים הסיקו מכך שמטרתם של הערבים היתה לזכות בתשומת־לב מוגברת מצד העולם על־ידי מספר מופרז של אוכלוסים ובכך להניע את האו"ם להכביד את הלחץ על ישראל, לכפות את ״השיבה למולדת״.

אבל השימוש התעמולתי בסטאטיסטיקה מוטעית, מנופחת, או מטוכססת במובנים אחרים של אוכלוסיה, לא היה תופעה של הזמן האחרון המיוחדת למחנות הפליטים הערבים בלבד. כמו שעולה מן הפרקים הבאים, הרי זה־כבר מילא נוהג זה תפקיד גורלי, שלא זכה להערכה נאותה, בגיבוש התפיסות והפתרון ־ או היעדר הפתרון – לגבי הסכסוך הערביי-שראלי.

דוגמה מאוחרת יותר לניפוחם המסורתי של מספרים תיאר דוד שיפלר, סופרו של הניו יורק טיימס, בזמן שהרסו הישראלים ב־1982 את התשתית של אש״ף בלבנון. ב־14 ביולי כתב שיפלר: ״כל מי שסייר בדרוםילבנון ברור לו… שהמספרים שעליהם מסרו תחילה… כתבים שהסתמכו על נציגים של הצלב־האדום בביירות בשבוע הראשון למלחמה, היו גחמות מופלגות״.

מי שהיה מנהל פעולות־השדה מטעם תכנית־הסעד של האו"ם לנפגעי-פורענות דיווח ביולי 1949 כי :

סבורים שכמה מקרי־סעד [ערביים] מקומיים כלולים במספרי הפליטים.

כאשר הוקמה סוכנות־הסעד־והתעסוקה של האו"ם (ססו״ת) כחטיבה מיוחדת לעצמה לטיפול בפליטים ערבים, הרי ראשית־דבר קיבלה עליה במאי 1950 לנסות לערוך מפקד־פליטים כדי להפריד בין הנואשים באמת לבין ״בעלי־התביעות המזויפים״. לאחר שיצאה שנה והוצא סכום של $300,000 דיווחה ססו״ת כי ״אין לנקוב עדיין מספר מוחלט באשר למניינם האמיתי של הפליטים כמשתמע מן ההגדרה המעשית של המלה״. לצורך אותו מפקד היתה ההגדרה של ״פליט״ ״אדם שישב ברגיל בארץ-ישראל וכתוצאה מפעולות־האיבה אבדו לו ביתו ופרנסתו והוא שרוי בדחקות״. טעם אחד שנתנה ססו״ת למספרים המזויפים היה זה שהפליטים ״זריזים למסור על לידות ו… נרתעים מלמסור על פטירות״.

באחד הדו״חות הרשמיים הראשונים שהטילו ספק בדיוקם של מספרי הפליטים נאמר כי לא ייתכנו ״מספרים אמיתיים לגבי אוכלוסיית הפליטים״ משום שמנהל הסוכנות אינו סבור כי יש טעם לבקש מן הסוכנויות הפועלות לכפות איזה מין בוחן כשירות ו… אין לו משקיפים משלו לצורך זה״. בדו״ח נאמר כי קשה להוציא ״בדווים שדרכם לנדוד ו… תושבים מקומיים מובטלים או עניים״ מכלל פליטים אמיתיים, וכן

אין כל ספק שבמקרים רבים אנשים שלא יוכלו להיחשב פליטים בתום-לב נמצאים למעשה ברשימות מקבלי הסעד. אחד מעובדי המחנות בלבנון, שנשאל על דיוק ספירתם של הפליטים, השיב: אנו משתדלים לספור אותם, אבל כל הזמן הם באים ויוצאים; או שאנו סופרים אותם בבגדים מערביים ואחר־כך הם חוזרים בעבאיה וכפייה ואנו חוזרים וסופרים שוב את אותם האנשים.