מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההכרח לחזרת השבטים הפורשים לחיק האיסלאם במלחמה עקובה מדם, נועד בעיקר להמשך השליטה המוסלמית ומעל לכל לגביית מיסים.

מנהיגים צבאיים או מפיצי דת האיסלאם שקמו אחרי מוחמד, היו זקוקים לדברי שכנוע סמכותיים למען קידום וביצוע משימותיהם בפועל והם הסתמכו לרוב, כביכול, על דברי מוחמד שפורשו בפני רבים לא רק כדברי קדושה וכצו אלוהי, אלא גם כמפתח להצלחה ליישום משימותיהם המדיניים, הצבאיים והדתיים גם יחד.

לאחר מותו של מוחמד קמו אנשים מקרב תומכיו ומצדדי רעיונותיו מתחילת דרכו באיסלאם וטענו שברשותם קיים אוסף של דברי מוחמד שנאמרו בתקופת חייו היכול לשמש כאסמכתא לאמיתותם של מקצת החדית׳ים. מנהיגים אלה הם עומר אבן-חאטב, שלימים מונה לחליפה השני לאחר אבו-בקר, זיית אבן-טאבת משרתו הנאמן של מוחמד, וחברו הקרוב של מוחמד, עבדאלה אבן-מסעוד.

מוסרי חדית׳ים אלו דגלו בהעברת זיכרונותיהם שהיוו בסיס לחדית׳ים רבים לעם בשירה ובהשמעת סיפורים בשווקים ובחוצות העיר כפי שהיה מקובל ונהוג באותם ימים בחצי האי ערב.

לעומתם, היו מנהיגים בעלי שיעור קומה כאבו-בקר, החליפה הראשון לאחר מוחמד ועותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, שטענו כי יש להעלות את דברי מוחמד על הכתב מפני סכנת השכחה ומפני היעלמותם של מקורבי מוחמד ששמעו מפיו את דבריו, אולם הם לא ידעו להבדיל בין האמת לשקר והיו חלוקים בדעותיהם.

הקוצ׳ץ^., אחד ממספרי החדית׳ים המפורסמים בחצי האי ערב, השכיל בתיאוריו בפני קהל מאזיניו בשווקים, להגזים ולהרחיק לכת כדי להלהיב ולהנעים את אוזני מאזיניו. להט סיפורי הקוצ׳ץ, שלרוב היו מפוקפקים וחסרי שמץ של אמת מהוויות חייו של מוחמד, משקף נכונה את אי-אמיתות סיפורי החד׳ית המיוחסים למוחמד, למרות הליכי המיון השונים.

הערת המחבר : הקוצ׳ץ היה בעל כושר דיבור ושכנוע ובהרצאותיו לפני הקהל בשווקי אותם ימים היה מלהיב את הצופים בסיפוריו ונחשב לאחד האנשים המפורסמים בחצי האי ערב. עד כאן.

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחדים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה ) 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ג'יהאד אנטי יהודי

באוקטובר 1933, כשתנועת החרם האנטי־גרמני במצרים עוד נהנתה ממלוא חשפעתה  ביקשו הנאצים אנשי קהיר לברר לעצמם את הסיבות לכישלון התעמולה האנטי־יהודית שלהם. כיצד, שאלו, יהיה אפשר לעורר את ההמונים להבין את ״האיום היהודי״? את מסקנותיהם הם העלו על הכתב בדוח ששיגרו למשרד החוץ בברלין. ערכו של מסע פרסום ״ליצירת אווירה אנטי­׳ יהודית בקרב האוכלוסייה הערבית הוא קטן יחסית״, כתבו. ״לפיכך עלינו למקד את מאמצינו בנקודה שבה מתקיים ניגוד עניינים אמיתי בין ערבים להודים: בפלשתינה. את הסכסוך השורר שם בין ערבים ליהודים עלינו לשתול במצרים״.

ואכן, הסכסוך ששרר בארץ־ישראל בין הערבים ובין התנועה הציונית סביב נושאי עלייה ורכישת אדמות היה, מנקודת מבטם של הנאצים, הזדמנות פז ליצירת הסלמה יהודית־ערבית. אחרי הכול, התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל הונהגה בידי המופתי של ירושלים, ששנאתו ליהודים לא הייתה פחותה משנאתם של הנאצים כלפיהם.

אולם רק בשנת 1936 הצליח הסכסוך בארץ־ישראל להצית את הניצוץ שעתיד להבעיר גם במצרים את ״ניגוד העניינים בין ערבים ויהודים״, כלשונם של הנאצים. את הנסיבות שהובילו לכך יצרו הנאצים עצמם: זרם הפליטים היהודים שנמלטו מפניהם הגדיל באופן ניכר את קצב העלייה היהודית לארץ, והתגובה הערבית לא איחרה לבוא. באפריל קרא המופתי לשביתה כללית של הציבור הערבי, במחאה על העלייה היהודית ומדיניות ממשלת המנדט. עוד נשוב ונדון במאורעות שפרצו בעקבות השביתה, אלו שנודעו בעולם כ״מרד הערבי של 1939-1936״.

השביתה נתנה לאחים אור ירוק לפתוח במסע הסולידריות הקנאי הראשון שלהם שבו רעיון הג׳יהאד נקשר בקרבות בארץ־ישראל. רק עתה הפכו האחים לארגון המוני: בשנים 1938-1936 קפץ מספר החברים בארגון מ־800 ל״200,000.

במאי 1936 קראו האחים המוסלמים להחרים עסקים של יהודים מצרים. ״הוועדה המרכזית לעזרת פלסטין״, שהקים אל־בנא, הייתה עד מהרה למעוזו של הארגון ולמרכז הפעלתנות החדשה שלו. היא ארגנה מסעות התרמה לערביי ארץ־ישראל וחרמות נגד יהודים, הפיצה עלונים ויזמה הפגנות. במסגדים, בבתי ספר ובמקומות עבודה הלעיטו האחים את המאמינים באגדות על כוונותיהם האיומות של היהודים והבריטים: להרוס את המקומות הקדושים בירושלים, לקרוע את הקוראן לגזרים ולרמוס אותו ברגליהם.

פעילויות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חזקה, ודווקא בקרב הממסד הדתי המצרי. בשנת 1936, ניסיונותיהם של האחים להקנות נופך פוליטי לתפילות יום השישי במסגדים ״עוררו התנגדות רבה מצד האימאמים של המסגדים, שניסו לעצור אותם פיזית או אף לקחו אותם לתחנות המשטרה״. גם המוסד החינוכי החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, האקדמיה המוסלמית של מסגד אל־אזהר, לא נטה שמץ של חסד לאחים. השיח׳ מוסטפא אל־מרגי, שעמד בראשה, אסר על תלמידיו במוסד להשתתף בכל פעילות אנטי־יהודית

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

המלך מולאי לחסאן 1873 1894.

עם הכתרתו של מולאי לחסאן למלך, שוב זרחה להם השמש תחת שלטונו. אבותינו מספרים עליו שהיה מלך נאור, שסלד ממעשה עוול תחת שלטונו. מספרים שהיה מתחפש כאחד מפשוטי העם והיה מסתובב בין ההמון, כדי לעמוד על מצבם של החלשים.

דאגתו הייתה כנה, ובעיני היהודים היה נחשב מחסידי אומות העולם. הוא הומלך בשנת תרל"ג – 1873 משורר אלמוני חיבר לו שיר, לקראת ביקורו של המלך במראכש. הכריזו על שלושה ימי חג בכל העיר. בשיר של האלמוני, מתאר בחרוזים את קורות אותן ימים בשבח והלל למלך החסיד.

יהודי מראכש התכוננו להביא בפניו את מצוקת הדיור הקשה שלהם, והוא זיכה להם שטח גדול, שהיה ידוע בשם " לבחירה ". השטח הגדיל שטחו של המללאח במידה ניכרת, ארבעה רחובות, ומגרש הגדול שעליו נבנה בית הספר אליאנס. את השיר השתדלתי לתרגם כפי הבנתי.

תרגום השיר מערבית שנכתב לכבודו של המלך מולאי לחסאן ממחבר אלמוני, הידוע בשם " קצצאת מולאי לחסאן " מהספר " ירים משה " הנה המקור להלן, כפי שנמצא כתוב במקור.

פזמון.

מאדא כא ידעיו / לכבאר וסגאר דמייא

ויגולו, ירחם סידנא מולאי לחסאן

תואפקו למקדמין אלי כאנו זיעאם

מאשיין סאכיין לסידנא פתריק / גאלולו

לכלאם פתחקיק עיינא סאכנין פדיק

ואזבוהום וגאלוהום, חאזתכום מעטייא / כאתרכום יכון פלקריב

הרבה שואגים בקול / איש אישה קטן וגדול

ומכריזים יחי אדוננו המלך מולאי לחסאן

אנו שלוחי העם ובשמו / להיות להם לפה באנו

להביא את דברינו ותלונתנו למלכנו

דבר אמת בפינו / בצר לנו קבלנו

מאד צר לנו / במתחם מגורנו

שמע המלך וענה / בקשתכם התקבלה / רצונכם יתמלא במהרה

סידנא זאנא בסראזה ולעלאם / קררב לבלאד בסעאת אוריזאל

הל דממא כרזו בלכמאל / הומא אולדהום נסא ורזאל

מן חסאנו סאנאכום מנו / מנחית שאפוה דרק

לאין הווא כליפת צבחאנאהו / צובחאן מאדא

אדוננו בא בחיל ודגלים / עת קרב ובא, לעיר שבעת הגברים

בני החסות יצאו בצהלה / בנים אנשים ונשים

מאת ה' ראו / נאה לו התהילה / לקבל פני אדוננו רם המעלה

כי מאת ה' נאה לו התהילה

פיתוראת סידנא / משה עליה סלאם

כול יום יבארכו לחזאנין / נהאר שבת מזמועין

כא יטלאב אלעלאם לכיפייא / לאין הווא כליפת ארחמאן

סידנא זאד עלינא בזודא וכלראם / רבי יזיד עליה ברדאת באאה

בתורת משה אדוננו / חכמים ישאו ברכות למלכינו

ברכות לשלומו יום – יום בתפילותינו / כל העם יודה למלכו

גם בשבתות העם מודים / על החסד ורחמים

בחסדי האל על אשר גמלנו / כי הוא מאת הרחמן.

בידנא זאד עלינא בזאדא ולכראם

רבי יזיד עליה ברדאת באאה / ורדאת צאלחין מעאה

ביזאה לכאאפין לאאה / טאלבת עליכ / בחפיד

למולאך למאליך / כממל לעטייא / ושוף חאל דמייה

סידנא מולאי סולטן מאדא

מלכינו הרעיף עלינו מכל טוב מרוב חסדיו / ברכת

אביו תבוא עליו

זכות הצדיקים תגן עליו / וזכות יראי ה' להצלחת מעשיו

בשם מלך ממליך המלכים / מלא המשאלה

בני חסות אנו / למלכנו אדוננו / רב המעלה

רבבי יינזיה ויחפדו טול דואם / רבי יעללה שרזו ועלאמו

וידום עזזו וקואמו / דרכנא לעזז פייאמו

זהררא וזאהייא קיימנא / במאכול ושריב / ועטאנא ג'נאן מאדא

ישמרהו ויחיהו לאורך ימים ושנים

זכינו לכבוד ויקר תחת שלטונו / ימי החן והחסד הרעיף עלינו

אוכל ומשקה לא חסך מאתנו / מילא ואת בקשתנו ואת הגן נתן לנו

לאורך ימים ושנים / דגלו יינשא לנס בין העמים

סידנא עטאנא נזאהא תלת ייאם עטאנא לחם ולזדאד ולביד / ולחם רגיג וג'ליד / וסוכאר מעא סמיד

כול חנטא טייבת לבאטאטא / זאדו דארו לערזוייא

לעסאל ולקרפא. זאד ליהום חתתא זעפראן מאדא

שלושה ימי משתה ושמחה / של משאת וארוחה

נאמני המקצועות / חלקו תפקידים

רבנים / פשוטי עם עניים ועשירים

כל קבוצה לעצמה בישלה / בשר ותפוח אדמה

בשר ועופות לחם עבה ודק / סולת וסוכר לא רק

גם דבש קינמון וזעפרן / כיד המלך נתן

תפררקת נזאהא עלא לחנאטי בזעאם / כולו פיהא

בג'אר וכבאר / לחזאנין דראוש ותזאר

והל אלחדאד, חית קאדאיו / תזמעו לסידנא ועטאיו

פאתחא בנייא

ייזיד פייאמו בלהנא ולעזז / ולאין דכלו שי שייאטין / באיינא ובאיין לחממא

מאשיין גאלולו ראה מווסעין / ללי סאכיין

ראה גדאבין / גיר מללכרא הארבאנין

מנאיין עזבו תזמעו זאבו / כפאתא ועראייא

חתתא כראז אדאן סידנא / בלעזז ט=ולאמאן מאדא

רגע האמת בא / תמו שלושת ימי הטובה

בתודה והודאה / נרים ידינו בפאתחא

לברה גדולה / לאדוננו רב התהילה

ולזה כולם יענו אמן במקהלה

ה' יאריך ימים על ממלכתו / ויתברך בעוז ובתבונה / משמוע-

עצות בני עולה / גרמו לנו גירוש / ועזבנו עירם ועירייה

לולא הכרזת אדוננו רב החסד / הייתה עוד ידם נטויה

פזאוגייא תאניא עטאלו בעאד

לאים / ג'אובאהום סידנא בלכלאם

לכיר זיד ליהום / אלעז אלכתיר גאל נעטיהום

בדאהיר מלאחכום / מעטי אלכום

ביזאה אררחמאן

זאוו אלעדול קיידו / למלאח עאלא אטעאם מאדא

במפגש נציגי החבות השניה / עברו ימי צפייה / ענה בעל התושייה בדברי נועם

ואהבה / ולא חסך מהם דברי חיבה

מידי דאהיר יצא זה עתה / המללאח ניתן לכם בהצהרה

לצמיתות שאין בה חזרה / רצונכם יתמלא בע"ה בעגלא

באו סופרי המלך וכתבו / מפי המלך ששמעו

הדהיר נכתב ונחתם / המללאח  הוגש על מגש / מהמלך להעם

בשיר שהובא לפנינו מהמספר האלמוני, נכון אמר שהכתיר אותו קצצת מולאי אלחסאן. כלומר סיפור בניגון פשוט שלא חלים עליו כללים לא של שיר ולא של קצידה

הערת המחבר – מורי ורבי כמה"ר חיים שושנה ב "אעירה שחר ", שם כותב, קצידה : היא בעל מגמה ומטרה אחת, המתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו לכל פרטיו. אך חשיבותו של הסיפור הזה אינה בכך, אלא בעצם הסיפור המרגש. סוף ההערה.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

זה מאה שנה, שאיזור זה היה לבז לערבים הנוודים בני הלאל ובני סולים, אשר הצליהו להפוך לשממה אזורים חקלאים פוריים וערים מסחריות פורחות.

מצב זה ניצל רוג׳ר, מלך סיקיליה, כדי לכבוש בשנים   1148 -1134 את הנמלים חחשובים באיזור אנו מונים לפי סדר גיאוגראפי : את — ג׳ידילי, סוסה, מהדיה, ספאקס, את איי קרקנא, את קאבס – 1143- 1148 חצי־האי ג׳רבה ( 1134 ) ואת הופי טראבלס המערבית — היא טריפוליטאניה 1146.

נוכח הסכנה של התפשטות השלטון הנוצרי פנו המוסלמים אל המייחדים בבקשת עזרה, ואלה יצאו בשנת 1159 ממרכזם במארוקו כדי להשלים הפעם את אשר החלו לעשות לפני חמש־עשרה שנה.  במסעו זה שעיקר קשיו היה כיבוש מהדיה הבצורה גירש עבד אל־מומין את הנורמאנדים הנוצרים מאפריקיה

ומטריפוליטאניה והציב את גבולות מדינתו בתהומי השפעתה של מצרים, שהייתה עדיין תחת שלטונם של בני פאטמה

עבד אל־מומין מת בשנת 1163 , שנים מעטות לאחר שהשלים את מלאכתו היא איחוד כל אפריקה הצפונית תחת שלטון המומינים, כפי שמכנים את השושלת, שייסד ממלא־מקומו של אבן תומרת. אולם הוא גם נעץ במו ידיו את הקנה, שמסביבו התגבש לאחר מכן הכוח, שעתיד היה ברבות העתים לדחוק

את רגלי הברברים בארצם.

כדי למנוע מהומות בשטחים שנכבשו לאחרונה וכאחת גם ליישב את המערב הקיצוני, שנתרוקן בשל ההשמדה ההמונית של מתנגדים ויריבים, העביר עבד אל־מומין את הבדווים הערבים אל ארץ מולדתו.

זו הייתה ראשית קץ של ריבונות שבטי הברברים.

זכר מאורעות הימים מנקודת ראות יהודית, שממנה מתעלמים כליל ההיסטוריונים הערבים, חוץ מפרט מסויים, שמספר אחד מהם בקשר לכיבוש תוניס, נשמר בשורה של עדויות ומקורות יהודיים. מהם קרובים קרבת מקום וזמן, עד שאפשר לכנותם עדי ראייה או שמיעה נאמנים להתרחשויות, ומהם

כאלה שהלבישו בלבוש קינות את הדי הדברים, שהגיעו אליהם, בלי שהתכוונו לסדר ולדיוק היסטורי או לשלמות התיאור.

בשני הנוסחאות של אגרת ששלח רבי משה בן מימון אל תימן נשתמר תיאור מאורע שזעזע את יהודי פאס בשנות העשרים של המאה ההיא, באגרת תימן מזהיר הרמב״ם מפני הנהיה אחרי אנשים המתנשאים לאמר: אני המשיח המקווה! ולאחר שסיפר על ה״משיח״, שקם במזרח ממשיך הוא לפי הנוסח הקצר:

״וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנים ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה. ולא יצא דברו לאוד, והתחדשו לישראל בגללו צרות, והודיעני הדבר הזה מי שהיד. מצוי בכל "

בנוסח הארוך קוראים אנו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו. כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ

המערב, כלומר פאם, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם:  הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה חמשיח. ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו.

והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול

אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר :

  נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ ובו׳)  יואל ג, ג) .  אותו זמן חדש מרחשון היה,  וירד גשם הזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. 

והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי

שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בא המשיח . ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח,  וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן.

וכשבא הפסה ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער, והחובות רבו על העם . וגם בין שכניהם ועבדיהם הגוים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג. ולא נשאו אותו ארצות האסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל/ 

ובצאתו, כפי שהגירו לי כל אלה שראוהו, ניבא כאשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן ״  התיאור הארוך — שהוא המקורי, בעוד שנוסח א׳ הוא קיצור הדברים ״

— על הופעת הנביא משה הדרעי בפאס בשנות העשרים של המאה השתים־ עשרה חשוב מכמה בחינות.

ראשית בשל הודעת הרמב״ם בראש הסיפור, כי מקבל הוא עליו את האחריות עבורו וכי שמע על המעשה מפי אנשים מהימנים, שראו את משה דרעי זה וכי חקר אותם על הפרטים.  ואין ספק, כי יש להחשיב ביותר את עדותו המודגשת של רבנו, כשראה צורך להעמידה בראש התיאור.

שנית בשל קביעת המועד למאורעות ההם . לגבי דידנו אין לייjס חשיבות רבה להבדלים בתאריך המדויק: המישים שנה לפני כתיבת האגרת בקירוב, כלומר שנת 1122 , או ארבעים וחמש שנה, כלומר שנת 1127 . קובעת העובדה, שנבואותיו של מר משה הדרעי הושמעו לאחר שהותו בפאס של מוחמר אבן

תומרת. זה אירע לפני שנת 1120/514 . .

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יה

ועד חובבי ציון

ודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

פרק ראשזן – 1885 -1861

עזה בהיסטוריה העולמית – בעבר ובהווה

עזה היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה העולמית. היא נכבשה בידי עשרות עמים: הכנענים, הפלישתים, הבבלים, המצרים, היוונים, החשמונאים, הצלבנים, העברים, הערבים, הצרפתים, התורכים, האנגלים והישראלים. בפי המצרים נקראת עזה "עיר הכנען"; בלוחות אמרנא, נקראה"חזת"; בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל על-ידי יהושע בן-נון, נפלו עזה וחצרים בידי שבט יהודה; שמשון, סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלישתים בעזה; וחזקיה, היכה את הפלישתים עד עזה. נישבה על אם הדרך, בין ממלכות מצרים, אשור ובבל, היתה עזה עיר מסחר ונקודה אסטרטגית, שהכל נלחמו עליה.

בתקופת שלטון סלבקוס כבשו אותה יונתן החשמונאי ואחיו שמעון, והושיבו בה יהודים. עדויות היסטוריות רבות מעידות על ישוב יהודים ושומרונים בעזה, כיבושה ע״י נפוליאון בונופרטה, בשנת 1779, ועד ימינו. מספרים, שלפני הכיבוש הערבי בא לסחור בעזה האשם, דודו של מוחמר הנביא ואבי הפלג ההאשמי עליו נמנים המלך חוסיין ואביו עבדאללה. האשם מת ונקבר שם.

יהודים ישבו בעזה בכל התקופות. במאה השמינית חי בה ר' משה העזתי. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהילה יהודית חשובה.

בשנת 1170,מספר ר' עובדיה מברטנורה שעזה, גדולה כמו ירושלים, ויושבים בה 70 משפחות ושני שומרונים. אין בה קראים ונמצא בה גם רב אשכנזי. ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים, ור' משולם מוולטירה מאשרים אף הם שישבו בה 70 משפחות.

בשנת 1517 ניצח וכבש את עזה סולטן תורכיה, סלים הראשון, והגיע למצרים . מספר משפחות מספרד התישנו בה במשך המאה הט״ז, ונמצא בה המקובל אברהם אזולאי, שברח לחברון מפני המגיפה. ב-1665 היתה עזה מרכז התנועה המשיחית של שבתי צבי ושל עוזרו נתן העזתי. ב-1779, כשנפוליון בונופרטה התקרב לעזה, כולם ברחו מפני צבאו. ב-1886 החליטו חובבי-ציון וקהילת יפו, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות. שלושה גרעיני התיישבות יצאו מבני יפו והתיישבו בעזה, בשכם ובלוד. הכנסתם העיקרית באה ממסחר, מיצוא שעורה לתעשיית הבירה באנגליה, וחנדל לתעשיית התרופות בגרמניה; את החנדל קנו הבדואים במדבר באר- שבע ובמדבר סיני.

ב-1910 בנו סוחרי השעורה בעזה מזח סירות באמצאות ביח״ר שטיין ביפו. דרך מזח זה העבירו בסירות שעורה וחנדל לאוניות שעגנו בקירבת החוף. שרידי המזח עדיין קיימים. בשנת 1916, במלחמת-העולם הראשונה, חוסל הישוב היהודי בעזה וחודש ב-1918, עד שחוסל סופית במאורעות תרפ״ט (1929). עזה נכבשה בידי צה״ל במלחמת סיני (1956) ונעזבה, ומאז מלחמת ששת הימים ב-1967 נכבשה ונשארה תחת שלטון מדינת-ישראל.

במערכת המינהלית של השלטון העותומאני היה השטח, שכלל את סוריה ואת ארץ-ישראל, מחולק לפלכים, למחוזות ולחבלים. שטח א״י כלל ארבעה מחוזות (קצוות). חבל ירושלים נקרא"סנזיק", בשל קדושתו,אבל הוא היה"קדה" (מחוז).

בסנזיק ירושלים היו 116 כפרים עם אוכלוסייה של 45,000 נפש;

בקדה יפו היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 35,000 נפש;

בקדה חברון היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 55,000 נפש;

בקדח עזה היו 60 כפרים עם אוכלוסייה של 40,000 נפש;

בנוסף לארבעת המחוזות נחשבו כל הבדואים במדבר באר-שבע " לקדה " באר- שבע, עם אוכלוסייה, שהעריכו אותה ב-55,000 נפש. בסך-הכל היו ברצועת עזה ובנגב 230,000 נפש.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

התמונה הדמוגרפית העולה מן המאה ה-16 היא, שבמחצית הראשונה של המאה, יש בדרך כלל ברוב המקומות צמיחה מרשימה, עקב ההגירה המקיפה והריבוי הטבעי, אולם לקראת סוף המאה ה-16 יש ירידה במספר היהודים ברוב רובם של הערים והעיירות שבהן ישבו היהודים. ירידה זו נמשכת ומתגברת במאה ה-17, ולקראת סופה של מאה זו יש ירידה חדה במספר ביהודים בכמה מריכוזיהם הגדולים.

גורמים אחדים הביאו לכך שמספר היהודים באימפריה העותמנית ירד במאה ה-17

1-     בראש וראשונה כיוון שההגירה, אשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 הייתה רחבת ממדים וחד כיוונית, הופכת להיות הגירה בהיקף קטן בהרבה, ובצידה יש גם הגירה מן האימפריה לערי איטליה ולמרכזים ספרדיים בארצות השפלה, ואפילו למרכז אירופה ולמזרחה.

2-     המצב התברואתי הירוד, צפיפות הדיור ותפוצת המגפות ותכיפותן עשו שמות באוכלוסייה ההודית ובפרט בילדים ובזקנים.

3-     ירידתה הכלכלית של האימפריה, התרופפות הביטחון, התרבות הנגישות של גורמים עוינים וצמצום האפשרויות הכלכליות, עקב התחרות של הנוצרים-יוונים, הארמנים והסוחרים האירופיים, הביאו לקראת סוף המאה ה-16 להעמקת הקשיים ולהרחבת שכבת העניים והרעבים ללחם. אלה לא יכלו להתמודד על מצבי אסון כגון, מגפות, תחלואים שונים ומחלות מידבקות כתוצאה מתזונה ירודה.

4-     גם השרפות התכופות שבהן עלו באש בתי העץ שבהם התגוררו, רוששו המוני אדם, הביאו לאובדן רכושם ובתיהם וגרמו לעתים העתקת מגורים לשכונות אחרות בעיר או לעזיבתה, להיאחזות בפרברים, למשל באיסטנבול במחצית השנייה של המאה ה-17, או לעזיבת העיר מכל וכן, סלוניקי בראשית המאה ה-17.

5-     לעתים גרמו שרפות אלו, שלפרקים נלוו לרעידות אדמה או נגרמו על ידי הצתות מכוונות לשם שוד וקורבנות בנפש, חורבן של בתי כנסת והמוסדות של הקהילה, ואף הריסתן של שכונות מגורים שלמות, כגון בסלוניקי בשנים 1510, 1545, 1620, ועוד, באיסטנבול בשנים 1570, 1633, 1660, ועוד באיזמיר בשנים 1688, 1743, ועוד הרבה.

6-     המגפות הופיעו מדי כמה שנים ונמשכו תקופות ארוכות. הן פגעו קשה באוכלוסייה, ובתוכה , ביהודים. השפעותיה הקשות של מגפת הדֶבֶר החוזרת ונשנית ידועות מאיסטנבול, סלוניקי, מצפת, מקוולה וממקומות אחרים.

7-     אוכלוסיית העיר, שאמצעיה הכספיים אפשרו זאת, הייתה בורחת מן העיר עם התגברות המגפות והתפזרה בכפרים ובעיירות. עקב כך נפגעה קשות הפעילות הכלכלית ושותקו המוסדות הקהילתיים.

8-     סיבה אחרת להתמעטותה של האוכלוסייה היהודית בסלוניקי, באדירנה ובכמה מרכזים קטנים יותר בבלקן היא ההמרה של יהודים לאיסלאם בעקבות המרתו של שבתאי צבי. גם באיסטנבול וגם באיזמיר היו המרות. לאחר מותו של שבתאי צבי בשנת 1676 כעשר שנים אחרי ההמרה, גבר תהליך ההתאסלמות בקרב חסידי הכת השבתאית, ולפי עדויות שונות המירו בשנת 1682 כמה מאות משפחות בסלוניקי ובאדירנה ומהם ומאחרים נוצרה כת הדונְמֶה. אחרים מבני כת השבתאים עזבו את מקומם בלא שימירו , למשל מסלוניקי לאיטליה, וגם בין הממרים עצמם היו שעברו מאזור לאזור , למשל מסלוניקי לבלגרד, כדי להשתחרר מפקוח השלטונות.

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

הם נשאו עימם אל הארץ החדשה את תחושת הכאב והזעם ואת הייאוש העמוק של אובדן בני משפחותיהם, בפורטוגל, בצפון אפריקה  ובדרכי הים והיבשה. רבים מהם תהו על גורלם האישי ועל גורל עמם, ויש שהטיחו דברים כלפי מעלה וסירבו להשלים עם האסון הכבד ולקבלו כדין צדק של האלוהים. באווירה זו ייאוש מזה והטחת האשמות הדדיות בתוך החברה היהודית מזה, הם ניסו לשקם את עצמם ולבנות את עתידם.

הטחת ההאשמות וחיפוש האשמים בגורלם ודאי הביאו למתחים ולעוינות בתוך שורת המהגרים. יש האשימו את ההנהגה באוזלת יד  ויש שראו בחצרנים, בתרבותם ובאורחות חייהם את שורש כישלונם. אחרים ציינו שגם ההנהגה הרוחנית לא עמדה בפרץ ולא הצליחה למנוע את האסון. למרות כל אלה בולט גם יסוד חזק של שיתוף ואחדות גורל בכתביהם של המגורשים.

בשביל הדור הראשון של המגורשים הייתה הזהות המשותפת לכל יוצאי חצי האי האיבר, על אף ההבדלים במוצא, ארגוניזם, קסטיליאנים, פורטוגלים וכו…, פרי הניסיון ההיסטורי והסבל המשותף. רבי יוסף גרסון אחד המגורשים, מביע את דעתו על הסיבות שהביאו להצלתו של דור זה.

         לפי שאני מאמין כי זכות הביטחון שאנו בטחנו בשם יתברך לבוא מקצות הארץ בין שיני האריות לבקש את דברי ה'. זה הזכות הוא הביא לנו לארצות האלו. לפי שלא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבואו כל היהודים מאותם המלכויות שבאו במעט ממון ומסרו עצמם ביד אויבים קשים והשם יתברך הצילנו מידם והביאנו לשלם…. באופן שנוכל לומר כי כל אחד ממנו היא ידיד ה' שהיה לנו אהבה עמו.

הלשון שבה הוא משתמש היא " אנו " והמשותף טמון במעשה היציאה מתוך סכנה והקרבה ותוך אמונה וביטחון בה'. לדעתו, הוא ובני דורו יוצאי ספרד ופורטוגל, שאנו מקובצים ומחוברים מצד הגירוש, הוא מרבה לפנות לשומעיו בביטוי, אנו היהודים המגורשים. בפי חצרן, המנהל דו שיח עם השלטון בייזיד השני, הוא שם את המשפטים הבאים, בשם כלל המגורשים.

      ידוע למעלתך כי אם היה רצוננו להמיר דתנו, היינו יושבים בבתינו מלאות כל טוב ובממוננו ולא רצינו אלא לקיים דת יוצרינו ובאנו לחסות תחת צל כנפיך.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

אחד מאיר והוא רחום׳ רחמתים על הארץ המרחם על הבריות מרגניתא טנא אריה יאודה הרב המובהק יהי שמו לעולם כי״ר

אחדשו' קיבלתי כתב ידו דברות קדשו הביטו אלי ונהרו ורציתי להחזיר אליו וי אוקי׳ והדרי בי מפני הכבוד ואיני יבול להאריך. ברם חם לבי בקרבי עמ״ש שהשדר הכהן הגדול לקח מהקופה דבר מעט ולא פירש עד כמה פרשה וו סתומה. ומש״ה השביע השביע בי מה שיעלה מהקופה עד שנה ישלחו לו. שכח מה אמר לי כתר גופא דעובדא כי השדר ר׳ יצחק אירגס ור׳ יצחק נבון היו ב׳ בפאס וקדם ר' יצחק נבון ובא לצפת ולקח כל מה שהיה בקופה עספא׳. ואח"כ בא רבי יצחק אירגאס וראה כי לא מצא דבר יצא לטעון טעון כי מאחר שנמצאו ב׳ בפאס לא נבון ליתן הכל ביד א׳ וסוד לא לקח דבר מצד המנהג כי כל מה שיבא תחי' יקח הכל. וא״כ מאחר כי השדר הכהן גדול לקח מה שלקח מה צורך לקבל שבועתו. איך שיהיה איני מאריך ירוש׳ נדחה קראו לה ציון היא דורש אין לה שפלנו עד עפר. ואומר חלותי היא ישים עין השגחתו על ענין צ״ל (צידה לדרך) הלכוף באגמון ראשם. ואם יתנו כתף צוררת הקב״ה ישלם בדרכם וברוע מעלליהם בזכות ירוש'

ולתשובתו הרמתה אנו מצפה ושי רפאל הלוי

ס״ט

בהו׳

רצוף אהבה חיבה יתירה החכם השלם הדיין המצויין כמהרר׳ נרו׳ ושני חיי עמרם שרן לטובה עד זקנה ושיבה אכי״ר

אחדש"ו באהר וחין׳, בכתב אשר קבלתי מהנגיד המפואר זה דודי וזה רעי שם ראיתי כתוב מדוע לא מצאתי חן וכו׳, את חטאי אני מזכיר האמת אתו אמינא ולא מסתפינא כי אהבת עולם אהבתיך. ואולי יש זכות תולה כי באותה שעה חם לבי בקרבי ובודאי לעת כזאת ידע האדון מ״ש על הרי מ״א (מר אביו) אריה יהודה נ״י ומרוב הצער לא זכרתי אתך ולמדתנו רבינו אין אדם נתפס וכו', והוא רחום יכפר סלח תסלח. ולעת כזאת שמח לבי ויגל למשמע אוזן כי מן שמייא אוקמוה ליה להיות גזבר בעיר צפת עיר קטנה ואנשים בה הרבה יראי השם וחושבי שמו יהי רצון שיהיה לו בס״ט בימיו ובימינו תושע יאודה.

השתא הכא ואשלחה להניד כי לימים שעברו כתבתי על ענין צידה לדרך ולא רצו לרחם על הארץ לרחם על הבריות כי אם מתי מספר כמו עשרה והיה הנשאר נתפקרו כאשר כתר' יודע. כי כן אנשים אשר נתנו ברכתי אותם מלב ומנפש זכות עהק׳ יהיה בעזרתם להציל אותם מכל צער ונזק ישאו ברכה מאת ה׳ וחיו ולא ימותו יאריכו ימים ושנים בבנים ובני בנים ברוב עושר וכבוד, ואשר לא רצו לקיים מצות נתינה לא יאבה ה׳ סלוח להם וכל המרחם על הבריות הקב״ה מרחם עליו וכמש׳ הש״ע אין דבר רע יורד מן הצדקה וצדקה מבטל גזרות קשות, אבל אלו בני אדם חושבים בדעתם שהממון יוליכו עמם לקבר ואלו מצילין אותם בנפשם ולא מצות ומע״ט, הקב״ה יתן להם בפעלם וכרוע מעלליהם. הן אמת כי הרב מ״א נ״י וזאת ליאודה רצה בענין הקופה להטפל בזכותייהו ולוי כי הם עניים ונתדלדלו, ונשבע בכתב ואמר חי נפשי וכוי, כי נתמעטו הנותנים כי אפס כסף. ואם על פרוטה כך עלה במחשבתו לו עאכ״ו בענץ צידה אמר יאמר בפה מלא כהנה וכהנה. איך שיהיה השתיקה יותר טובה באמת חם לבי בקרבי וכמו הצער עלה׳, וכל מי שראה הכתב אחזתו פלך השתיקה ולא מצאו מה להשיב. וכדי שלא יצטער האדון הן הם הדברים בקרב לבי ועכ״פ הנני אומר אם ירצה האדון שהוא גזבר והר' מ״א הוא הדיין מהרה חושה תדברו אל כל כל עם הקהל שעדין לא נתנו את כל דברי האיגרת אמריה ממררת שאתה ואביך בכבוד א״י והרבנים והעניים ועליכם מוטל לכפות אותם זה יתנו. אם באונם אם ברצון וכדי בזיון להציל ממות נפשם. ואם תמאנו מה בידי לעשות עוד, והקב״ה ירחם עלינו ואני תפלה …. תעמוד לרחם על העניים ובשכר זאת הנה אלדינו יהיה בעזרתך והסיר ה׳ ממך כל חולי ורופא חנם ירפך מחולי העינים וזכות עהק׳ ירושלים יהיה עמך בכל אשר תלך כ״ד המתפלל בעדך מלב ומנפש הצעיר רפאל הלוי ס״ט ולתשובת כתר' אני מצפה לידע משו״ט מחולי העינים

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועויינת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פרק ראשון

חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 – פעילותו של הרב זאב הלפרין

השינוי שהתגבש בחברה המסורתית במהלך מאבקה במודרניזציה במאה ה־19 בא לביטוי מובהק ביותר בהתהוותה של הישיבה הליטאית בליטא ובמזרח פולין. תהליך זה קשור לשני תחומים מרכזיים בתולדות עם ישראל בעת החדשה: תגובות שמרניות למודרניזציה ודרכי התפתחותם של מוסדות חינוכיים. אותו תהליך התקיים גם בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־20.

בליטא ובמזרח אירופה הוא החל להתרחש בשנת 1803 עם היווסדה של ישיבת וולוז׳ין, ונמשך עד מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הבולשביקית והתפתחותה המואצת של התנועה הציונית בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, גרמו לשינויים בעולם לומדי התורה שהתקיים במתכונתו ה״ליטאית״ כמאה שנים. כתגובה לשינויים פתחו נאמני התורה במלחמה קנאית לקיומם והישרדותם בעולם שכאמור החלו לנשב בו רוחות חדשות. מאבק זה קיים ונמשך עד היום.

כמאה שנים לאחר שהשינויים במזרח אירופה החלו להתפשט וערב מלחמת העולם הראשונה, החל תהליך דומה בקרב הקהילה היהודית במרוקו. ברקע עומדים שני אירועים היסטוריים חשובים שיצרו עמו יחסי גומלין: הראשון הוא, כאמור, החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912, והשני הוא ייסוד הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (יוני 1912). האגודה שמה לה מטרה להדק את שורות היהדות האורתודוקסית בכל הקהילות ולהאבק בכל כוחה ב״מתקנים״ למיניהם, בהשכלה ובתנועה הציונית. המאבק העיקרי התחולל על נפש הנוער, והאמצעי היה העמקת והרחבת החינוך היהודי בנוסח ״ישראל סבא״.

כשמדובר בתהליכים חברתיים או תרבותיים וההשפעות הנובעות מהם, קשה בדרך כלל להצביע במדויק על נקודת זמן בה הם החלו. אולם התגובה השמרנית באפיוניה המזרח אירופיים, שהתפתחה במרוקו נגד המודרניזציה, קשורה ללא ספק להגעתו של הרב זאב הלפרין לארץ זו ב־1912. הרב, שהוכשר בישיבת ״עץ חיים״ מוולוז׳ין, הגיע למרוקו ושינה את שיטות לימוד התורה שהיו נהוגות בה במשך דורות. בנוסף הוא הביא איתו רוח מלחמתית נגד רשת ״אליאנס״ שייצגה את התרבות הצרפתית ואורח החיים המערבי, ומצאה לה נפשות בקרב רבנים ובקרב הציבור הרחב. פעילותו של הרב הלפרין מצאה לה סדן בקרב קבוצה שמרנית במיוחד שהתרכזה בפנים הארץ – בערי המרכז שבמרוקו.

לאחר השואה, בעקבות פעילותם של רבנים ליטאים במרוקו, התחדשה התגובה השמרנית בקרב יהודי מרוקו. הזרעים שהוטמנו בתחילת המאה בידי הרב זאב הלפרין, הניבו תגובה שהואצה וקיבלה תפנית דרמאטית מתוך הדחף והלהט לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. פעילות זאת לוותה ברפורמה בחינוך בנוסח הישיבות שנוסדו בליטא, ובמקביל במאבק בהשכלה, באורח החיים המערבי ובסוכניו. הפעילות לא פסקה עם יציאתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים מהמגרב, היא גדלה והתפתחה באופן סמוי בשנות השישים והשבעים בתהליך הקליטה מחדש של יהודים אלו בשני הריכוזים החדשים – ישראל וצרפת. בשנים האחרונות פרצה התגובה השמרנית בעוצמה בכל אחת מהקהילות בנסיבות ובאפיונים המיוחדים לה.

לחורבן עולם התורה במזרח אירופה היתה השפעה מכרעת, כפי שנראה, בעיצוב היהדות החרדית של קהילת יוצאי מרוקו בימינו ואיתה היהדות הספרדית בכלל.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מראות מהחלון

אז מה האח הקטן אומר? בוא, נברח לגג, זה יותר גבוה, אבל מה אם היא תתפוס אותנו במדרגות? היא כבר מעל שערי החנויות והיא לא מפסיקה לטפס, מפלצת מוזרה שאין לה רגלים ועיניים, גם לא שומעת ולא מדברת, זה מה שמפחיד בה, אי אפשר לדבר איתה, אחי ואני מתפללים ליושב במרומים, אלוהים, אם תציל אותנו מהמבול הזה שבא מלמעלה ומלמטה נעשה רק מה שתרצה. גם אלוהים אין לו עיניים ולא רגליים, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל הוא שומע ורואה והוא יודע שאנחנו בצרה צרורה, לבד, אבא ואמא לא בבית ומה אנחנו יכולים לעשות? כל שנה בסוכות נכנסת המפלצת למללאח, לוקחת כמה ילדים ונשים והולכת. בשנה שעברה היא לקחה את הבית של השכן יהודה סיסו עם אשתו ושנים־עשר הילדים, רק הוא ניצל, כי היה בבית הכנסת. לפני שנתיים הלך הדוד רפאל להתפלל ערבית ב״סלאדתאזי״, פתאום היא באה ולקחה את כל הרחוב שלו וגם את אשתו עם ששת הילדים. כולם יודעים את הסיפור של אבא ייתאח שהיו לו שמונה ילדים ובחג הסוכות היו אצלו גם האמא של אשתו וגם בן האח שלו, והיא באה לקחה את כולם חוץ ממנו שהלך לבית הכנסת ומאשתו שנתלתה בקורות התקרה והיתה שומעת את קולו מרחוק בבית הכנסת שר את ״סוכה ולולב לעם סגולה יחד ירונו כוכבי תהילה״, ככה זה כל שנה.

בקיץ הנהר עליז, המים זורמים כמו חוטי כסף, הילדים משחקים איתו כאילו היה חבר מהכיתה, מקררים את הרגליים, בונים חומה בתוכו, ואז יש לנו בריכה ושוחים, הנהר צוחק, מחייך, אבל עכשיו הוא מפלצת, צבע המים שחור, הקול זועם, והוא עולה ועולה על גדותיו כאילו נכנס בו השד, לא מכיר אף אחד, מתפרץ לרחובות, פולש לחצרות ולחדרי מדרגות, ממלא את כל המללאח ומתחיל לטפס גבוה, גבוה, מה עשינו לו? אולי זה ששופכים לתוכו את הלכלוך והפסולת? הנשים שוטפות שם את הכלים, מכבסות, מנפצות את הצמר ואפילו עושות פיפי, הגברים בראש השנה משליכים לתוכו את כל החטאים והוא בולע הכל בלי להתנגד, כל אחד עושה בו מה שהוא רוצה בלי לשאול אותו ובלי להגיד תודה או סליחה, ועכשיו הוא מתפרע, לא חבר, ממש מפחיד, אולי הרב יצא מבית הכנסת ויעשה משהו? אולי יעלה קרבן? ישליך מצה או ישפוך שמן זית? אולי הפייטן ילך בתוך השיטפון וישיר? רק זה יכול אולי לעזור, אבל אף אחד לא עושה שום דבר נגד זה וכל שנה זה ככה, לא ממהרים, כי ״הפזיזות מהשטן״ ו״כל עכבא לטבא״ ו״אסבר חתא אלקבר״ (סבלנות עד הקבר), שרשרת אין סופית של פתגמים, שמסבירים כל דבר, או כמו שאומרת סבתה מרים: ״אלעיסה בין ספיחא אלמסמאר וואלא זממת אלקבר״, חיים בין הפרסה והמסמר ולא צפיפות הקבר, או מה שדודה סולטנה אומרת: ״די מה קדדו קברו יטלע פוקו״, מי שהקבר לא מספיק לו, שיעלה עליו, שאם, למשל הקבר שלך קטן עליך וזה קשה לך ואתה מנסה לזוז ואי אפשר – מה תעשה? אתה יכול לשנות? הרי אתה מת, אם אתה יכול תעלה עליו.

אוהפתגם של סבתא פריחה: ״די דיאקת עליה יוסעהא בלגוואת״ – מי שצר לו(המקום) ירחיב (אותו) בצעקות שפירושו: אם הבית קטן אתה יכול רק לצעוק, והכי יפה זה מה שאומר סבא אברהים: ״די כלאלו בוה וזדדו סי עקבא כאיטלעהא״ – מי שאביו ואבי אביו השאירו לו עליה, שיטפס עליה, הכוונה שכל אחד מטפס על המדרון שהשאירו לו הוריו, אתה לא יכול לבחור מדרון יותר קל, ומה שהותירו הפתגמים גמרו המשלים והפסוקים כמו: ״גולל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך״ ובערבית: ״כרכאבי עלא אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״, שפירושו: תשאיר את הכל לאלוהים, האחריות עליו, לא עליך, הוא כבר יסדר הכל, אתה שב ואל תפריע, ועל כך אולי, חרבה העיר. כל פתגם באר עמוקה כמו הבארות בכפר הברברי שלידנו, אסני, על מדרונות הרי האטלס, הפתגמים האלה, אומר אבא, הם מים נקיים ממעיינות עתיקים שיוצאים מהשלג בהרים הגבוהים שנוגעים בשמים, שעברו סינון של אלפי שנים ואין בהם לכלוך או שקר, אף אחד לא כיוון אותם ולא שיחד אותם ולא הפחיד אותם או איים עליהם, אין בהם אפילו פעם אחת שם אלוהים או תמונה של המלך שנמצאת בכל מקום ובכל חדר, כי הם לא אוהבים שיגידו להם מה לומר ולא מצייתים לאף אחד, אפילו לא למלך, ולכן אפשר להאמין להם, וחברי ועד הקהילה מומחים בעיקר לנחם, להספיד, לקונן, לערוך הלוויות, לכרות קברים, לחבר שירים על המציבות, נהנים לארגן סעודות הבראה בהם מפייטים ושרים ושותים, כששומעים את קסידת יוסף הצדיק, קורעים את הבגדים מרוב התרגשות ועל פסוק כמו ״חלצני ה׳ מאדם רע, מאיש חמסים הצילני״ שותים בקבוק ערק.

סעודות שדומות לחתונות, גברים ונשים ביחד, מנחמים זה את זה, כמו שאומר הפתגם ״מוות בין קרובים חגיגה״, ״חיים ואוכל ומוות ואוכל״ ו״מי שמת שבע, שלא יקום״ וכו' וכו', כשהמלך בא לביקור תנחומים, מקשטים לכבודו את העיירה, מנקים ומסיירים והוא נכנס על סוס לבן ומסתכל מלמעלה על הנשים והילדים, אבל האם הוא מבטיח לעשות משהו? לא. זה הנהר. מי יכול לומר לנהר מה לעשות? צריךלהודות לאלוהים שלא יותר גרוע, שהציל את המללאח מאסון גדול יותר, ובינתיים הנהר מטפס ועולה, פולש דרך החלונות והדלתות של הקומות הראשונות כמו איזה חיה נוראה, נשפך לתוך החדרים והבתים, הקירות מבפנים נפרצים וכל הרהיטים, הכלים, מיטות, ספרים, תמונות, נשפכים החוצה וגם הסוכות, עם השולחנות הערוכים, הלולבים והאתרוגים הכל זורם בזרם אדיר למטה לתוך המבול.

 אם היו למפלצת אוזניים או עיניים אולי אפשר היה לדבר איתה, בבקשה " תקשיבי " אני לבד עם אחי, מה אני אשם לך? מה עשיתי? אני ילד טוב, לא עשיתי רע, אני הולך לבית כנסת, שומר שבת, מתפלל שלוש פעמים ביום, לא מזייף בקריאת שמע, אני ממש עוצם עיניים ומכוון את הלב, אני לא מדלג על שום דבר, תפילת שמונה עשרה עושים בלחש, אף אחד לא שומע, אבל אני לא מדלג על אף פסוק, למרות שיש לי חשק לגמור פעם ראשון, שכולם ידעו: הילד הזה גומר ראשון, אבל תמיד השכן ייסו ברוך צועד ראשון שלושה צעדים אחורה, מנשק את הציצית והאצבעות, אף פעם לא אצליח להשיג אותו, השני אחריו הוא רבי דוד אזולאי, אז אני כבר ב״ותחזינה עינינו בשובך לציון…״ ואני צריך למהר כדי לתפוס מקום שלישי או רביעי, אבל כמה שאני מתאמץ אני לא מצליח, והחזן כבר מתחיל בחזרה ואני עוד ב״שים שלום טובה וברכה״ אחרון בבית הכנסת! אפילו הילדים מהכיתה גומרים לפני! אלוהים, המים כבר מגיעים אלינו, מרטיבים את סף החלון, עוד מעט יחדרו פנימה, אנחנו נוגעים בהם, הקיר של בית המטבחיים ממול נופל למטה כמו על ציר וגל גדול של מים פורץ בעקבות הקיר החוצה עם פרות ועגלים מפרפרים ישר לתוך התהום, אולי כל זה בגלל החטא שלי ב״ברכת כהנים״, שהרי אסור בתכלית האיסור להסתכל על הכהנים כשהם עטופים בטליתות חוזרים אחרי ברכות החזן: יברכך ה׳ וישמרך, יאיר ה׳ פניו אליך ויחוניך, ישא ה׳ פניו אליך וישים לך שלום… ואני ממש לא יכול להתאפק, פותח קצת את העין ומציץ.

האם יקרה לי משהו? לא, לא קורה לי כלום. אז בסוף אני פוקח את העיניים לגמרי: איזה יופי, איךשהם נראים שם ליד ההיכל! הגב לארון הקודש והפנים אלינו, מתנועעים כמו רוחות, רוקדים ומסלסלים בקולם במנגינה נהדרת ומסביב אני רואה את כל המתפללים עם עיניים עצומות, אף אחד לא מעיז לפתוח את העיניים, רגע של קדושה גדולה, כל בית הכנסת, גם הילדים מהכיתה, עוצמים את העיניים שלהם, רק העיניים שלי פתוחות לגמרי מביט בכולם, בית הכנסת כולו שלי, כל העולם שלי, רק שלי, אבל הנה לפתע המים נסוגים, המבול פסק, המפלצת לא זזה יותר, זהו, כאילו במטה קסם, כמה מפליא! ואבא ואמא הופיעו לפתע מאי שם, מנפנפים בידיים, אני מביט באחי, העיניים שלו צוחקות, ניצחנו את המפלצת? היא נחלשה, מרחמת? אולי זה הפסוק שלי, ״אמתלאי בת עורבתא״ עליו חזרתי בלב שלוש פעמים, לא רק שלוש פעמים, אלא שלוש פעמים שלוש, אבא הטוב והרחום הוא שצייד אותי בנשק הסודי הזה, שהוא סוד גמור ואסור בתכלית האיסור לגלות אותו, כי אם מגלים אותו, הוא מאבד את כוחו, אז כל פעם שתתקל בצרה שאין ממנה מוצא תאמר את הפסוק בכוונת מכוון שלוש פעמים ואם המצב קשה יותר תכפיל את זה בשלוש וכך עד אין סוף.

מה הייתי עושה אילולא אבא שידע את כל הסודות האלה? הוא ממש הכין אותי לכל המלחמות בעולם. אין לי בעיות ברוך השם, חבל לי על אלה שאין להם אבא כזה, שיוצאים לעולם בלי פסוקי הגנה, מה הם עושים נגד כל המפלצות? והכוח שלי הוא שלא רואים אותו, חושבים שגם אני חלש ומתקיפים אותי, אבל אני פשוט מחוסן, שומרים עלי מלמעלה, רק צריך לעבוד בכוונת מכוון את הקב״ה, את אבי ואת אמי ואת הרב והמורה, זה הכל. לקיים את כל המצוות, תרי״ג, זה הכל, לקרוא קריאת שמע של המיטה וקריאת שמע של שחרית, מנחה וערבית וזה הכל, וכשאני רואה אילן יפה, לעמוד ולברך מה יפה אילן זה וכשרואה אישה יפה לברך הנותן מיופיו לבשר ודם וכשמריח ריח טוב לברך מיני בשמים, וכשטועם עוגה טובה לברך מיני מזונות וכך הלאה, אני כל הזמן מתפעל מהחיים, מהטבע, מאלוהים ומברך, אני מתפעל גם מהנהר ומהמפלצת הזאת, איך היא עולה ועולה ואיך היאיורדת ויורדת, מחוץ להתפעל, אין לי כוח לעשות כלום, גם לא נגד השיטפון הבא, הכל נשאר באותו מצב, אבל אני כל הזמן מתפעל, כי הרי הכל פלא אחד גדול, אני לא מחפש להסביר את הפלא, או למצוא משהו נגד המפלצת, לבנות, למשל, מעקה לנהר או להעמיק את הקרקעית או להוציא את הנהר מחוץ לעיר, זה פוגע במעשה הפלא, פשוט ראוי להתפעל! ולדעת את הפסוקים המתאימים: ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״, ״הולך תמים, ישכון בטח״, ״אללה יעטינא אסבר חתא אלקבר״, (אלוהים יתן לנו סבלנות עד הקבר), ״צדיקים לעולם ירשו ארץ״, ״כון מאפי ונעל אלביטאר״ (היה נקי ושכח חשבון), ״אלמרא בלא רככא, וראזל בלא תככא וזא אלהם ותככא״.״ וכו׳ וכו'

أرض المسلمين المقدسة / أقلام القراء
بقلم: كمال الصفري

ان المقالات المدونة في هذه الخانة تعبر عن اراء اصحابها, ولا تلزم الموقع بمحتواها

تحظى الأراضي المقدسة الإسلامية في الفقه الإسلامي بمكانة لا تضاهيها أية بقعة في الأرض. وقد أحاطها دون غيرها بأحكام ومناسك تسمى “أحكام الحرم”. امتثالا لما جاء حولها في القرآن الكريم:

https://mail.google.com/mail/h/1o1p5fatxrgzn/?&v=c&th=14144ca087da3ace

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המשך הספר " סלקציה " מאת חיים מלכא

וגלבלום מזהיר את ההנהגה העוסקת בעלייה :

כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהיה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלה ?  – באתו מסמך שצויין לעיל.

על גלבלום אמר חבר " ועדת העלייה " מ' סורקיס:

העיתונאי הזה שם עצמו להיות השופט העליון של סוגי העלייה השונים בארץ, הוא היה הראשון שהתקיף את העלייה במאמריו המפורסמים על יהודי מרוקו, ואחרי זה אפשר היה לכתוב על יהודי עיראק. בעיתון " הבוקר " כתב ש' אוסישקין על עליית יהודים מארצות האסלאם בכלל, ומצפון אפריקה בפרט :

אנשים מחוסרי רצון לעבוד, מחוסרי הבנה וסבלנות כדי להתגבר יל התנאים ההכרחיים כאן. הבאת רבבות, אם לא מאות אלפים של אנשים מסוג בלתי מתאים לארץ לא הוסיפה כוחות למדינה, לא תרמה תועלת ליישוב, לא נתנה תקווה טובה יותר לעתיד "

אופיינית לאווירה ששררה אז בארץ כנגד עולי מרוקו היא הבדיחה שסיפר מנהל מחלקת העלייה בשם הנשיא וייצמן. הוא שאל את הספָר שלו לשלומו, וזה השיב לו :

" הכל כמעט בסדר, עבודה יש ב"ה, פרנסה יש, אבל המרוקנים הללו ! "

ושואל הנשיא : " כלום למרוקנים אינו צומח זקן ".

אכן, לא היה גבול לתווים השליליים שיוחסו לסטריאוטיפ של יהודי מרוקו. כפי שאמר הסוציולוג מ' ליסק : הסטריאוטיפים השליליים, התיוג השלילי, עברו על גדותיהם בתקופה ההיא "

ביישוב הוותיק עלה החשש, שמא תגרום עלייה בממדים גדולים מארצות האסלאם להרס המורשת התרבותית בארץ ולהפיכת ללבנטינית. וכך מסכם מ' ליסק חש זה :

"היישוב הוותיק נתמלא חרדה לא קטנה. חשש חריף שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת, הכרסום נראה חמור ביותר. התריעו על חשש מפני אוריינטליזציה, מפני לבנטיזציה, והצביעו על הסכנה מפני הרס ההישגים התרבותיים, החברתיים והכלכליים בעקבות העלייה הזאת.

בין אם היה חשש זה מוצדק או לא – הוא היה קיים גם בקרב מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היהודית, והחלטותיהם בנושא הסלקציה במדיניות העלייה של יהודי צפון אפריקה הושפעו מסטריאוטיפ שיוחס ליהדות זו. כך, למשל, התבטא גיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסכנות היהודית :

יש כעת נקודות שלמות שהן מהאופי הספרדי הירוד, ירוד לפי שכלם ולפי תפיסתם.

ועוד על עולי ארצות האסלאם אמר : " אין להם נושא בעל מוסר " ; " הם לבנטינים עם החיים האפלים שלהם ". ועל יוצאי מרוקו : " אלה אנשים פרימיטיביים, זוהי עדה מפגרת ". כשאנשי היישוב דישון סירבו לקבל משפחות מצפון אפריקה משום שהם " שחורים ", אמר על כך יוספטל : " את אנשי דישון אני מבין "

לוי אשכול, שהיה שר האוצר בממשלה וראש מחלקת ההתיישבות, התבטא ביחס ליהודי צפון אפריקה : " פסולת אדם ", " חומר אנושי קלוקל ". כשסירבו יושבי מעברת כפר סבא להתפנות, אמר אשכול : " עליכם לדעת שאנשים אלה נוחים בסכינים, יש לירות על מנת לאיים עליהם במקצת ".

ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הצדיק את ההפליה כנגד יהודי צפון אפריקה : " זה נכון, יש הפלייה, זאת הפלייה מוכרחת ". אליהו דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ בסוכנות היהודית, קרא ליהודי מרוקו " שחורים " ו " פרימיטיביים ".

זלמן שזר, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת ההסברה, אמר בדיון על העלייה מצפון אפריקה : " אנו יכולים לשלם על זה ביוקר, זוהי עלייה שלא טעמה טעם גמנסיה "

נחום גולדמן, יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, כינה את עליית יהדות צפון אפריקה " עלייה קטסטרופלית ", כן אמר, שבעיניו " יהודי ממזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן ", וכי יש להחזיר 100.000 מיהודי המזרח לארצותיהם.

לגבי העלייה מעיראק אמר גולדמן, שהייתה זאת טעות לעשות חיסול גלות ליהודי עיראק, ועוד הוסיף לגבי מדיניות העלייה : " הקונסולידציה צריכה להיות גם על שטח רוחני גבוה, לא לבנטיניות ".

בדברו על ניסיון ההתארגנות של גופים ספרדיים בצפון אפריקה בהסתדרות הציונית, אמר ברל לוקר, יו"ר הנהלת הסוכנות : " החלטנו לא להתנגד להתארגנותם של ספרדים – מפני שיש הרגשת נחיתות – זוהי גם הרגשתנו שאנו אשכנזים והם ספרדים " ועל התנועה הציונית בצפון אפריקה אמר לוקר כי היא תנועה פרימיטיבית ". 

שני חברי הפועל המזרחי בהנהלת הסוכנות הסתייגו מהיחס השלילי כלפי יהודי ארצות המזרח. הרב זאב גולד, ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה, טען כי לא כל טענות הקיפוח של יוצאי המזרח – אין בהן אמת, כפי שמאשר ברגינסקי : " סוף סוף אין אנו נזהרים כל כך, והתרגלנו כי יהודי הוא זה האוכל קוגל ומדבר אידיש, ויהודי שאינו מבין אידיש, איננו יהודי, הוא ספרדי.

אני חושב כי נצעד צעד חשוב קדימה אם נעזור ליהודים הללו. ובניסיונו להוכיח את חבריו שאין הצדקה לדימוי השלילי של יהודי ארצות המזרח, אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " הסטטיסטיקה של המשטרה מוכיחה שבפשעים אין חלקם של העולים גדול מאשר האחוז שלהם בישראל.

גם רוב הגניבות המבוצעות תוך מומחיות נעשות על ידי יוצאי ארצות אירופה ולא יוצא המזרח ". למחרת חוק השבות, שהתקבל בחודש מאי 1950, היה לדעות השליליות הללו על יהודי ארצות האסלאם משקל רב בקביעה וביישום של מדיניות הסלקציה, שכוונה כלפי יהדות צפון אפריקה.

חוק השבות.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, התנגד בתוקף לכל הגבלה בעלייה, ואף תקף בחריפות את התומכים בהגבלתה ; אך תוך חודשים ספורים לאחר החלת חוק השבות, ב-5 ביולי 1950 , ובהשפעת קפלן, אשכול, יוספטל וד"ר שיבא, יעמוד בן גוריון בראש התומכים בהגבלת העלייה מצפון אפריקה.

בן גוריון – הוא שיזם את חוק השבות, והביאו לאישור הכנסת ב-5 ביולי 1950. חוק זה מקנה לכל יהודי, העולה לארץ ורוצה להשתקע בה, אזרחות ישראלית אוטומטית; ומכוחו רשאי וזכאי כל יהודי לעלות לארץ – בשלושה סייגים :

1 – כאשר שר הפנים נוכח לדעת שהמבקש פועל נגד העם היהודי.

2 – כאשר העולה עלול לסכן בריאות הציבור או את ביטחון המדינה.

3 – העולה בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור.

בדברי הסבר לחוק אמר בן גוריון בכנסת :

" אין המדינה מקנה ליהודי הגולה הזכות לשוב, זכות זו קדמה למדינת ישראל, והיא שבנתה את המדינה, זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם לבין המולדת ".

עוד מוסיף בן גוריון :

" אין חוק השבות מסוג של חוקי הגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ומאלו סוגים. חוקים כאלה קיימים בהרבה ארצות והם משתנים מזמן לזמן לאור החליפות והתמורות הפנימיות והחיצוניות. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי ההגירה, זהו חוק ההגשמה של ההיסטוריה הישראלית.

זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל אם מפני שהוא עשוק זכויות בנכר, אם מפני שאיננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפנה שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו ואם מפני אהבתו למסורת העברית, ולתרבות העברית ולקוממיות ישראל ".

 ובדיון על חוק השבות אמר חבר הכנסת י' בר יהודה : " העלייה למדינת ישראל היא זכותם הטבעית שאין איש יכול לתתה או לקחתה מהם "

בהמשך יתברר שחוק השבות הוא חוק סלקטיבי. כך, למשל, נשאל בן גוריון ביולי 1950 – ימים מעטים לאחר קבלת החוק – אם להפסיק את העלייה מרומניה, שכן למעלה מ-50% מהמפרנסים המגיעים משם הם בני 50 ומעלה, וגם מגיעים זקנים וחולים. על כך ענה בן גוריון : לגבי רומניה אין לנו ברירה, עכשיו יש חוק השבות. אך ממש באותו דיון אמר על העלייה ממרוקו : " ממרוקו לא זקנים ולא חולים "

הווה אומר : אין החוק יכול לחייב את ממשלת ישראל לקלוט את כל עם ישראל בתפוצות בבת אחת, אך הוא מהווה הצהרת כוונות מצד ממשלת ישראל לגבי זכותם של כל היהודים לעלות לארץ, ועל חובתה של ממשלת ישראל לקלוט אותם. אלא שהצהרה לחוד – ומעשים לחוד….