טבלה מס׳ 4: התיישבותם של

בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. בעוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.

בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.

הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.

כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.

סעודה ליל הברית

מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.

האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.

גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.

כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.

האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )

יום הברית.

יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.

ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים

הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי  (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.

בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.

בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.

כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.

חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.

לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

בשנת 1597 הושבע עמנואל רודריגז וויגה לאזרח העיר אמסטרדם. סוחר אמיד היה, בן למשפחה מסועפת, שאוניותיה הפליגו לכל קצווי העולם של אז, הוא יסד בית חרושת למשי בעיר וסחר בסחורות רבות ומגוונות. בקצרה, אדם שכמותו השתלב יפה בחברת הסוחרים היזמים, שהיוו את השכבה השלטת בעיר שעל המסחר מחייתה. בעקבותיו הגיעו, בעיקר מפורטוגל, סוחרים בינלאומיים אחרים, שחלקם כבר מילאו תפקידים רמים בארץ מוצאם. חיש מהר התייחסו באמסטרדם, לפחות הסוחרים, רבי החובלים וסוכני הביטוח בכבוד אל " הסוחרים מהאומה הפורטוגלית ".

עשרים שנה וויגה, בשנת 1617, אנו נתקלים באשכנזי הראשון, שמו אפרים יוסף והוא קצב. אחריו גומבריכט יוסף, יהודי, קצב כמוהו. ובשנת 1619 יצחק סלומונס, קצב ושמואל נתן, משרת אצל הקצב היהודי.

זו תחילתן של שתי הקהילות באמסטרדם : אלה סוחרים אמידים, אלה קצבים ומשרתים לאדוניהם הספרדים. אלה אנוסים, שהכינו כנראה בקפידה את בריחתם מפני האינקוויזיציה, אלה ברובם פליטי הפרעות בוורמס, פרנקפורט וערים אחרות מגרמניה, ידועת הסבל והעוני.

האם נתפלא על שהספרדים התייחסו אל המהגר האשכנזי, שבא לחסות בצילם, בבחינת " בזהו וסייעהו ?. המתיישבים האשכנזים הראשונים יכולים היו להשתקע בעיר משום שאחיהם הספרדים הכינו את הקרקע מבחינה כלכלית ומשפטית כאחת.

הם היו יהודים כמוהם, אך לא השתוו אליהם במעמדם הכלכלי, ברמתם התרבותית ובאורח חייהם. כך נתהוו שתי הקהילות כשתי שכבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

שלוש מאות שנה חיו שתי הקהילות זו בצד זו, מכונסות בשכונה קטנה, שצפיפותה הלכה גדלה במרוצת השנים. חבריהן התערבו זה בזה, אך נשארו נפרדים במה שנוגע לשפת הדיבור היומיומית, הגיית העברית, מנהגים והתנהגות, מעמד חברתי , זכרונות ומסורת.

נישואי תערובת ביניהם, הס מלהזכיר עד סוף המאה השמונה עשרה, וגם לאחר מכן הם נדירים. אמנם רוב הספרדים ירדו מנכסיהם ובין האשכנזים נמצאו כבר בסוף המאה השבע עשרה כמה משפחות אמידות, אך השוני והמרחק נשארו בעינם. 

עוד בימי נעוריי הצטיירו הפורטוגזים בשלוש קטגוריות : אלה שנטשו את היהדות אך שמרו על שמותיהם, שהסגירו את מוצאם מן הקהילה היהודית ( כגון קפסודה, דה קוסטה, טייכסירה דה מטוס , אלה שהשתלבו בחברה האשכנזית במקצועותיהם ובמעמדם החברתי , והשלישית, אותו גוש של יהודים, שהלכו בשבתות לבית הכנסת הגדול – אסנוגה – ואשר נשאו כביכול על שכמם את עברם המפואר, שלא תאם את מצבם הנוכחי, וכאילו הכפף את קומתם, אלה נתכנו בפינו " פורטוגזים משוגעים ", אשר בדלותם שמרו על כבוד, גאווה, על נכבדות  Gravidaeועוררו לעג לדם הכחול, שזרם כביכול בעורקיהם.

אסור לו להיסטוריון להסתפק בנתונים איפרסיוניסטיים כאלה ועליו לשאול את עצמו מה היה טיב היחסים בין שתי הקבוצות השכבות ומה הייתה השפעת הגומלין ביניהן. אין הוא מעלה על דעתו, שלא התרקמו יחסים מיוחדים בין השתיים לאורך תקופה כה ארוכה של חיים בצוותא בתנאים פוליטיים וכלכליים זהים.

אולם להפתעתו הוא מגלה, שבין מאות הספרים והמאמרים העוסקים בתולדות יהודי הולנד אין אטפילו מאמר אחד, או פרק במאמר, הדן בנושא כה מרכזי וכה בולט, וזאת אף שספרדים חקרו את ההיסטוריה של האשכנזים ואשכנזים התעניינו בהיסטוריה של הספרדים.

יש לראות אפוא בסקירה הבאה ניסיון ראשון לצייר תמונת היחסים היהודיים בין שני מרכיבי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם, אני מקווה שבעתיד ניתן יהיה להעמיק חקר בעניין מרתק זה.

נפתח בעובדה שאין עליה עוררין, ודווקא בתחום הנראה לכאורה שולי : השפעת החברה הספרדית ( במתכונת האמסטרדמית ) על האשכנזים. כראיה אביא את דברי רבי שאול אמשטרדם, רבה הראשי של קהילת האשכנזים 1755 – 1790, " והנה מה טוב מנהג הספרדים שכל בניהם למודים ורגילים במבטא הלשון, ומה הטעם הזה לא שינו את לשונם בתפילה מאז ועד היום הזה…ומה נעים לנו האשכנזים לבחור דרכם זה שהוא הטוב והישר בלי מכשול, צדיקים ילכו בה "

ונפתלי הרץ וייזל, שבמשפחתו נשתמרו מסורות עוד מימי שבתה באמסטרדם, ושאר שהה בעצמו ימים קבים בעיר, כל כך העריץ את ההברה הספרדית, שלא רק שיבח אותה בכתביו, אלא גם נהג להתפלל בה. ושבח ההברה הספרדית בפיו : " ואי אפשר להאמין עד כמה נשגבת מעלת החברה הנכונה שבפי אחינו אנשי המזרח והמערב מן ההברה החסרה שבידינו, כי יופי קול התנועות ונעימותיהן לאוזן, ירשם בנפש המדבר ובנפש השומע, ויעיר כוחות נפשותיהן הן בקריאת התורה וכתבי הקודש, והן בדברי התפילות והן ברינת שירי הקודש.

משה למנס נתלה, אפוא, באילן גדול כאשר כתב את החוברת " מאמר אמרה צרופה ": כדי להסביר לחבריו האשכנזים " טעם מספיק על נטותי ממנהג אחי האשכנזים במבטא לשון הקודש וקבלי מנהג אחינו הספרדים ".

משה לימנס לא הסתפק בהכרה עליונותה של ההברה הספרדית – ובתפילה באותה ההברה ביחידות כדרכו של ווייזל – אלא השתמש בהברה הספרדית בתפילה בציבור, וזו הסיבה, כך אני משער, שיצא עליו הקצף מצד האדוקים, אשר פרסמו בעילום שם קונטרס השמצה נגדו בשם " דברי ישרים ".

אם מתנגדיו של לימנס שפכו עליו קיתונות של השמצות, הרי שעשו זאת משום שלא רצו לשנות דבר ממנהג אבותיהם, אולם עקרונית הודו גם הם בעליונותה של ההברה הספרדית. עון\מד לרשותנו אמצעי מעניין כדי להוכיח זאת. מאז שנת 1810 נכתבו הפרוטוקולים של ישיבות הפרנסים של הקהילה האשכנזית באמסטרדם בשפה ההולנדית.

והנה מופיעים בהם לעתים תכופות שמות אגודות ( חברות ) או בעלי תפקידים בתעתיק הולנדי. תעתיק זה הוא תמיד לפי המבטא הנהוג בקהילת הפורטוגזים. כך אנו נתקלים בשמות כגון , חסד ואמת, עץ החיים, מתנות לאביונים, מנחם אבלים, וכדאי להצביע על שם בית המדרש לרבנים " סעדת בחורים " שתעתיקו הוא sahadat bachurim  בדיוק כמו של mahamad מעמד אצל הפורטוגזים, רוצה לומר, התעתיק שהונהג קודם שקיבלו הספרדים את המבטא NG  לתנועת " ע " .

שינוי זה נעשה תחת השפעת המדקדקים האיטלקיים ולאחר שהוכנס לשימוש אצל הספרדים, קיבלוהו גם האשכנזים וכך הם נוהגים עד היום.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בהקשר לעובדה של קיום שבטים נוודים יהודיים במגרב חשוב כאן היבט אחד: היווצרות ארגון דמוי־שבטי בתוך משפחה אחת, המתבדלת ומתנתקת מיהודים אחרים הנראים ״זרים״ בעיניהם — בין אם נפרש זאת בשל הרגשת עליונותם של משפחת בני פרץ המסתגרת והמתרחקת מהתושבים נחותי הדרגה ובין אם הדבר געשה מתוך מגמה לחזק את תודעת מוצאה וגורלה המשותף של המשפחה (ה״עצביה״ הערבית). מכל מקום לפנינו תופעה המיוחדת למגרב, שאין אחות לה בחברה היהודית שבאגף המזרחי של הקיסרות.

ייתכן שהתופעות המתוארות כאן על סמך מקורות אחדים מעודדות לשער השערות על התפתחויות אפשריות בקרב העדות היהודיות הנידחות באפריקה הצפונית בשתי תקופות האיפול: מיד לאחר הכיבושים הערביים במאות הזי׳—ט׳, ולאחר מכן במאות הי״ב—ט״ו. אולם כדי לבסס השערות אלה על תשתית רחבה ככל האפשר יש לעקוב אחר התפתחויות דומות באזורים הנידחים שבחצי־אי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית. ומאחר שאין להאריך כאן בנושא שולי לכאורה נרחיב את הדיבור עליו במקום אחר. בסוף סעיף זה יש להוסיף, כי כשם ששונה היה כאן המצב בזמן המפגש מבחינה מדינית וחברתית מזה שבקיסרות העות׳מאנית, כן בעקבותיו שונות היו ההתפתחויות בחיי הדת, הרוח והתרבות הכללית. זה יובלט ביתר בהירות מתוך תיאור ה״יש״ שבאגף המזרחי. נציין רק, כי לשונם הספרדית והפורטוגיזית של המגורשים נשתכחה עד מהרה מתוך אלה שנקלעו אל הערים שבפנים הארץ. בספר התקנות של פאס רק שמונה עשר הסימנים הראשונים (מסוף המאה הט״ו — ראשית המאה ט״ז) מובאים בלשונם המקורית ובתרגום עברי. ממחצית המאה הט״ז מצויות כבר תקנות בלשון היהודית־ערבית. העדות של פליטי פורטוגאל שלחוף האוקיאנוס התחסלו עם נטישתם של הפורטוגיזים את האיזור במחצית המאה הט״ז, ולא נותרו שום מסמכים עליהן.

המשכנו בהצעת המאורעות במגרב, כדי שלא לשבור את רצף התיאור. אכן גם קשה היה למצוא נקודת זמן מכרעת, שבה התרחש המפגש, כי הקשרים עם היהודים תושבי ספרד ופורטוגאל ערים היו תקופה ארוכה לפני גירושי רנ״ב ורנ״ז. ראינו גם כי המפגש של יהודי פורטוגאל עם אנשי המגרב שונה היה באופיו ובמהותו מזה של מגורשי ספרד. כעת עלינו לחזור לנקודת המוצא, שבה מתחיל המפגש והעימות בין תושבי ארצות האגף המזרחי של הקיסרות שהגיעו למזרח.

נקודת הזמן ברורה: גירוש רנ״ב. אף כי אין להתעלם מהגירתם של יהודים ״אשכנזים״, כלומר יוצאי אירופה המרכזית־הנוצרית אל שטחי הקיסרות העות׳מאנית לפחות כימי דור לפני­כן. היטב זכורה פנייתו הנרגשת של ר׳ יצחק צרפתי (מחצית המאה הט״ו) אל יהודי אירופה ״אשכנז ואיטליה של רומי״ לנטוש את הגלות ״ומקום הניח לכם להתגורר בו ארץ תוגרמה״ כי ״אכן דרך תוגרמה היא דרך ארץ החיים וכוי״ וממנה הנתיב הנוח והבטוח להגיע אל ארץ ישראל (ד,וצ׳ ילינק עט׳ 17, 20).

 אכן גם תגובתו של אליהו בשייצי, אחד הסופרים הקראים הנכבדים בקושטא, האמונים על גינוניהם המהודרים של הביזאנטים, על מנהגיהם הגסים של האשכנזים מעידה, שהכיר את האשכנזים ממגע אישי. גם אין ספק שתנועת הפליטים מספרד והמהגרים מרצון— בעיקר מתוך דחפים משיחיים ושל בעלי־ תשובה— לא הצטמצמה לאירופה המערבית ולמגרב, אלא חדרה גם אל המזרח ולארץ־ישראל במיוחד. אולם הנחשול של המגורשים, שהגיעו לארצות הקיסרות והנאמד לכדי 100.000 נפש, התחיל רק לאחר רנ״ב, עצמתו היתד, בכוחו הכלכלי והאיגטלקטואלי־יהודי כאחת.

עתה הגיעו למזרח בעלי מלאכה מיומנים, ובמיוחד חרשי־ברזל ומתכות אחרות, הבקיאים בהכנת כלי מלחמה חדישים (תותחים, רובים); סוחרים שעסקו במסחר בינלאומי; שולחנים ובעלי עסקים, שמצודתם היתה פרושה על כל הבירות ומרכזי המסחר של אירופה המערבית, אלה שלפנים פיתחו את כלכלתה של ספרד, וזו כולה היתה בידיהם ובכיסם, כפי שטענו שונאיהם־יריביהם. בין המגורשים נמצאו מלומדים וחוקרים, רופאים והוגי דעות, שמקומם בצמרת השלטונות בספרד ובפורטוגאל, בחצרות המלכים, ושהצליחו לחדור גם לחוגי הכנסיה הגבוהים, ״כנוצרים חדשים״.

שירת אנדלוס הקלאסית העברית בלשונה והערבית ברוחה, הושפעה באותם הזמנים השפעה מכרעת משירת הטרובאדורים הנוצרים והרומאנסה הספרדית. השפעה נוצרית ניכרת גם בהגותם הדתית של היהודים. ייתכן שאף בסדרי הקהילות, בתקנות המפורסמות, המסדירות את חיי החברה, הכלל והפרט, קיימת השפעת החקיקה הספרדית (הפ׳וארו). ואם עדיין נותר בהכרתם של יהודי ספרד (או מתחת לספה) קורטוב של המורשת התרבותית הערבית־מוסלמית, הרי קורטוב זה מהווה סממן לא מבוטל גם בתרבות הנוצרית, המתבטא בהשאלות לשוניות, באמנות ובספרות. חוקרים ספרדיים־נוצרים של ימינו (ד״מ אמריקו קאסטרו) מצביעים על השפעת האנוסים או צאצאיהם על הזרמים הרוחניים בספרד במאות הט״ו—ט״ז. וכידוע שהוגי דעות יהודים, הנאורים — האַוֶרואיסטים — , שהשקפת עולמם הראציונאליסטית החריבה את השכבה העליונה ביהדות ספרד, היו למורת רוחם של ראשי הכנסייה הקאתולית, בשל השפעתם ההרסנית.

שכבה דקה בתוך המגורשים קיבלה גם את נימוסיהם הרעים של הספרדים הנוצרים, תופעה שכוחה יפה במידה גדושה לגבי האנוסים כמעט מרצון, ״הנוצרים החדשים״, שהיו פוסחים על שתי הסעיפים.

לאחר הגל הראשון של המגורשים התחילו במאות הט״ז—י״ז להגיע למזרח בני אנוסים וצאצאיהם, שצר היה להם המקום בארצות האינקוויזיציה, ושרשתה הקיפה את הארצות הקאתוליות, בהן נקלטו האנוסים. עם כל דביקותם במוצאם היהודי והאהבה לדת אבותיהם שונות היו הליכות חייהם מאלה של אחיהם שלא נפגמו על ידי השמד תחת שלטון הצלב, ואף לאחר מכן תחת חסות האסלאם.

כל זה הצטרף להרחבת הפער והעמקתו אפילו בין יהודי המערב. לכאורה ימי שבתם של יהודי ספרד ופורטוגאל בקרב אוכלוסין־״ נוצרית קצרים חיו מאלה של המהגרים שהגיעו לתורכיה מאשכנז, מפולין ומהונגריה, ועל אחת כמה מאיטליה. אולם אנשי ספרד (לפנים ״אנדלוס״) התגשמו מהתרבות הספרדית הנוצרית, המיוחדת באופיר. מאחר שינקה גם מהתרבות הערבית־אנדלוסית, יותר מאשר אנשי אשכנז ופולין מתרבות העמים, שבתוכם חיו. אפילו יהודי איטליה הוותיקים לא שקעו באותה מידה בים תרבות הרננסאנס. תרבות חצי־האי האיבר׳ נכנסה לדמם של תושביו היהודים ולשונותיה הספרותיים נעשו אמצעי ביטוי ראשונים במעלה. דרך משל נזכיר רק את כתביו של משה אלמושנינו ושל שמואל אושקי. בלי הגזמה מותר לקבוע, כי יהודי ספרד ופורטוגאל היוו אז את העלית בעם היהודי, מבחינה אינטלקטואלית־כללית. במרחק רב עמדו אחריהם יהודי אשכנז, הרומאניוטים, תושבי ביזאנטית הנוצרית־אורתודוקסית, המגרבים ו״המוסתערבים האוכלוסייה היציבה בארצות דוברי ערבית.

בתנאים אלה אין פלא, כי המגורשים עלו עד מהרה בסולם החשיבות באימפריה העות׳מאנית ונעשו השכבה השלטת באוכלוסייה היהודית, וזאת בשל עצמתם הכלכלית, מעמדם המדיני בחצר הסולטאנים— כי מהם רופאי החצר ומהם הבנקאיים והסוכנים הדיפלומאטיים, וארגונם, שעם פיצולו כלפי פנים, חזק היה ותוקפני כלפי חוץ— כלפי אחיהם בני עדות אחרות. אמנם את שליטתם זו השיגו לאזור עימות ומחלוקת ודברי ריבות, אולם כעבור זמן לא רב הם שהטביעו את חותמם על כל שטחי החיים של היהודים במזרח.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

רבי דוד בן-ברוך

כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן-ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר.

רבי דוד בן-ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאח של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן-ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן-ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת.

אני יכול לספר לך על נס שקרה לי אישית. לפני עלייתי ארצה ביקרתי בהילולה. הייתי עוד נשוי חדש. הלכנו בכוונה לעבור שמה שבעה ימים. אנחנו  הולכים ארבעה ימים לפני יום ההילולה ואחר-כך נשארים עוד שלושה ימים. באותו ערב של ההילולה, ביקשתי משהו מן הצדיק, שאלתי אותו אם עלייתי ארצה כדאית, ממשית, רצויה, או שאני יכול לוותר על זה. אז הורי באו לפני ואני נסעתי ולא קיבלתי את זה. באותו ערב חלמתי מין חלום שבשלמותו איני זוכר. הסוף של החלום הוא: מישהו שאמר לי: קום, לך מכאן. למחרת, במקום שאני אשאר כמה ימים, ארזתי את חפצי, לקחתי את אחי, אשתי, משפחה ברכב, שבעה אנשים ונסענו. בדרך נרדמתי. נהגתי, נרדמתי תוך כדי נסיעה. ואני פותח את העיניים שלי כששני הגלגלים הקדמיים בתעלה. אני פותח ככה בצעקה. והרכב נופל בתוך התעלה של לפחות ששה מטרים. הרכב נפל ולא קרה כלום. אני יכול להעיד שאפילו כוס אחת לא נשברה. התעוררתי. צעקתי. כולנו צעקנו את שם הצדיק, כולנו צעקה אחת ונפלנו. הרכב עצר כאילו כלום לא קרה. אני עוד זוכר את המחזה הזה, ואז נכנס בי מין רגש כזה שחובה עלי לחגוג כל שנה את שם הצדיק, ואז גם פה כשעליתי ארצה, המשכתי במסורת הזו. הייתי בין היוזמים לחגוג את ההילולה.

מספרים על ר׳ דוד בן-ברוך שכשהיה ילד היה עובר ברחוב ומוכר מחטים. פעם בא ערבי וסובב לו את הראש בשוק בתארודאנת. רק הסתובב , והערבי נפל במקום וכן השני, השלישי, הרביעי. לפי מה שסיפרו לי, אני לא הייתי שמה, הלכו אנשים למוכתר וסיפרו לו שבנו של החכם עשה כך וכך. הוא קרא לאביו ר׳ ברוך הכהן. אמר לו: אדוני, לא יודע שום דבר. אמר לו המוכתר: יש לי עבד שקניתי ביוקר ואני רוצה לנסות עליו. המוכתר ביקש מהעבד שיתן מכה לידו של דוד. העבד נתן לו מכה. במקום נפל ומת, ומאז ידעו האנשים את זכותו של הילד.

י ש עוד סיפור עליו. פעם היה יהודי שהלך לחפש את ר׳ דוד בן-ברוך. נכנס לעיר ושאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? איך שהוא נכנס לעיר הוא פגש אותו, אמר לו: תגיד לי, אולי אתה מכיר את ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו הצעיר: בוא אתי אראה לך איפה הוא ר׳ דוד בן-ברוך. הכניס אותו לביתו ואמר לו: אני ר׳ דוד בן- ברוך. היהודי לן אצלו. למחרת הלך ר׳ דוד בן-ברוך להתפלל. היהודי התעוור מעיניו. חזר הרב מבית-הכנסת ומצא היהודי בוכה ומיילל. אמר לו: מה יש? ענה: אני באתי עם עיניים ועכשיו אחזור בלי עיניים? ענה ר׳ דוד בן-ברוך: מה אמרת אתמול בלילה? ענה היהודי שלא אמר שום דבר. אמר לו: הגד את האמת. ענה: תסלח לי, אני אמרתי, זהו ר׳ דוד בן- ברוך? הרב ביקש ממנו לרחוץ את הפנים שלו והוא חזר וראה בעיניו.

פעם היו כאן בירושלים מאתיים רבנים שהיו לומדים תורה ותלמוד בישיבה ליד בית-המקדש. הגיעו לפסק-דין בגמרא בבא-מציעא ולא יכלו לפרש. כולם לא יכלו. אמר להם ר׳ שלמה חמיאש שהיה יליד מראכש, אמר לראש הישיבה: רק אדם אחד יכול לפתור את הסוגיה. מי זה? שאל אותו, ענה: ר׳ דוד בן-ברוך מתארודאנת. שאל אותו: זה קרוב? אמר לו: שנה עד מרוקו. אז שכרו מוסלמי בשם מוחמד מן העיר העתיקה. שכרו אותו לשנה, ששה חודשים הלוך וששה חודשים חזור. הגיע לשם דרך מצרים ובדיוק ביום שבו נגמרו ששת החודשים הגיע המוסלמי לתארודאנת. התחיל לשאול איפה גר הרב וכל אחד עונה לו: לך הלאה. שאל על ביתו של החזן בן-ברוך.

 הגיע לרחוב שם היה הפרדס של ר׳ דוד בן-ברוך, פרדס גדול, והוא לבוש עם הלבוש האדום שלו. היה עם המעדר שלו על הכתפיים. זה היה לאחר ההשקיה. ניגש אליו המוסלמי ושאל אותו על ביתו של הרב דוד בן-ברוך. שאל אותו הרב: מאין באת לחפש אותו׳ ענה שהוא בא מרחוק. מבית-המדרש. הבאתי לו מכתב. ביקש הרב את המכתב. המוסלמי אמר שהוא מוסר רק בידי ר׳ דוד בן-ברוך. אמר לו הרב שהוא עצמו הרב המבוקש. לקח את המכתב ובדרך אל הבית קרא אותו. ענה וכתב את הפסוק. נתן לו כיכר לחם במשקל של ק״ג. אמר: קח וחזור לירושלים. הנה צידה לדרך. ענה המוסלמי: או חזן ברוך, הגעתי לאחר ששה חודשים. אמר לו: אל תפחד, קום! המוסלמי קם. שם את הלחם בסל ויצא. באותו רגע מצא המוסלמי את עצמו בתוך בית-המקדש. לא האמין למראה עיניו. ואותו כיכר לחם נשאר אצלו. הלך לבית-המקדש. כל החכמים קמו וקראו ביחד: מה מוחמד, עוד לא נסעת? ענה להם: אתם לא חכמים, יש יותר חכם מכם. בואו וראו כיכר הלחם שנתן לי מביתו. לקחו את המכתב. קראו את פסק הדין. חילקו ביניהם את הלחם ומצאו שהפסק הוא טוב. עליו השלום. ר׳ דוד-ברוך הוא שעשה כך לחכמים של ירושלים.

אצל ר׳ דוד בן-ברוך באה יהודיה משותקת. עשו אש והכניסו אותה לתוך האש ויצאה בריאה. ככה זה היה, ראינו אותה באש. לא פחדה ולא נשרפה.

א נשים רבים היו באים להילולה. הקבר שלו, אם אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף. מחייא, רק תביא בקבוקים ותמלא ועל אוכל אין כבר מה לדבר״. [עדות של מבקש נדבות )

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

בתיהכנ"ס במללאח של סאלי

א. ביהכנ״ס אלנקאוה

ע״ש רבי מסעוד אלנקאוה (א) ומתקופתו, ברחוב הראשי. בביכנ״ס זה התפלל רבי רפאל אלנקאוה. שם נקבעה ישיבתו ואחריו המשיך להנהיג ישיבה זו, בנו רבי מיכאל (א). החזן הקבוע בביהכנ״ס הזה היה בעת האחרונה רבי אברהם אמויאל סוחר מתלמידי רבי רפאל. לפניו היה החזן שם, רבי אברהם ריווח מתלמידי רבי רפאל.(ב)

ביהכנ״ס והישיבה היו בקומה הראשונה, בקומה השניה היתה דירתו של רבי רפאל אלנקאוה. בביכנ״ס זה התקיימה מנחה מוקדמת. לאחר תפילת ערבית מסר שם שיעור, רבי מסעוד אוחיון מתלמידי רבי רפאל.

בכיהכנ״ם הזה היו נקבים בתקרה ומהם הובלו צינורות חלולים לבתים סמוכים, כדי שהנשים, הזקנים וחולים שנשארו בבתיהם יוכלו לשמוע את התפילה בציבור [בביקורי שם ראיתי את הצנורות במו עיני].

ביהכנ״ס אמזלג

על שם רבי יעקב חיים אמזלג בסמטת אמזלג. שם התפלל כחזן, צאצאו – רבי שלמה אמזלג, חתנו המפואר של רבי רפאל אלנקאוה. ביכנ״ס זה נקרא גם בשם ״סלאת זרירא״ ־ ביהכנ״ס הקטן. לאחר תפילת שחרית לימד שם רבי יעקב אמזלג, חוק לישראל וגמרא. עליו נקרא לקמן.

ביהכ"ס אמסלס

על שמו של רבי משה אמסלם הקדמון(א). ביהכנ״ס נתרם ע״י משפחת אזולאי.

שליח הצבור בעת האחרונה היה רבי שלום אמסלם הי״ו, צאצא של הצדיק.

אנשים חולים הגיעו מסאלי ומסביבותיה והיו ישנים בבית הכנסת מספר לילות עד שהיו מבריאים.

ביהכנ״ס הזה נקרא ביהכנ״ס של חסידים. שם לימד רבי משה אמסלם הצאצא. היה ברחוב הראשי מול סמטת אמסלם.

ביהכנ"ס אצראף

ביהכנ״ס של רבי יששכר אצראף ברחוב הראשי ב״בתיהכנ״ס באפריקה הצפונית״ דווח כביהכנ״ס של יעקב אשרף וקרוב לודאי שהיה קדום.

ביהכנ"ס ביבאס

על שם רבי יעקב ביבאס הקדמון. ביהכנ״ס נתרם ע״י רבי מסעוד אלמועלם שבא מארץ ישראל ונפטר בסאלי.

כל ימות השנה התפללו שם מנחה גדולה. בימי בין המיצרים התאספו רבים מבני הקהילה לאמירת תיקון רחל לפני תפילת מנחה, כמובא בדברי האריז״ל. ביהכנ"ס היה בהנהגת רבי יעקב ביבאס האחרון, אחיו של רבי רפאל ביבאס השד״ר מטבריה. רבי יעקב, צאצאם של רבי רפאל ורבי יעקב ביבאס הקדמונים, מסר שיעור מידי ערב בבית הכנסת.

בבית כנסת זה היו לומדים כל יום אחר הצהריים, לפני תפילת מנחה, ספר הזוהר הקדוש לרשב״י ובכל שנה היו עורכים סעודה גדולה לסיום לימוד הזוה״ק. מו״ר אבי זצ״ל היה משתתף בלימוד זה וסיפר שהיה זה מרתק ומרגש להשתתף בזה הלימוד ובסעודת הסיום.

כמו כץ ערכו מידי שנה בשנה בתקופת השובבי״ם, תענית דיבור רבת משתתפים [כמאה וחמישים איש] עם כיבוד. סדר הלימוד בתענית הדבור היה, קריאת ספר התהילים ג׳ פעמים ותחינות ובקשות כמקובל בתענית מסוג זה.

מור אבי זצ״ל סיפר על אוירת ההתעלות הרוחנית והקדושה שליוו את המעמד.

ביהכג״ס היה ברחוב הראשי.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

מסתבר שבבזו היו שלושה בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז……..

השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה

השלישי ..החדש בתיִגְ'דמין

והקדומה ביותר בתסרוט

בפום תַעְיָה …רבי שמעוןבן שמאעיל שריף לוי

נראה לי היום ממרחק רבכי היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באיזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו

בסידי מול בֶרְז

מכונה בפי המוסלמים סידי אל מח'פי

צילום של פרוכת במצלמה הרגילה את שרה אביטבול היהודיה האחרונה בבזו אשת מכ'לוף אביטבול מדליקה נרות….שלטים…קופת צדקה…את הציון

מצבותיו הישנת נמצאות משני צידי הקבר…בונות את צידיו

על הימנית כתוב

זאת מצבת ה"ש הכולל מלומד בנסים כמוהר"ר

סידי מול ברז

שמונה עשר לחו אייר

שנת התרצט לפ"ק

תנצבה

מנחה היא שלוחא

מאת הגמון

יהודה דראי הי"ו

( בסיום פרח קישוט )

למעלה בשחור

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם

זאת המצבה

של הקדו המלומד בנסין

אדונינו מורינו

שידי מול ברז

זכותו תגן עאלינו אכי"ר

מרפא החולאיים כולם

מול האד למאציבה

חנניה שמואל דנינו

עיר דאר ביצ'ה יע"ה