אלי פילו
הווי ומוסרת במחזור החיים-למנוע פזילה.למנוע לבקנות.
למנוע פזילה.
אם אישה בהיריון סועדת את ארוחתה בביתה, או אם היא שותה כוס מים, ופתאום תיכנס השכנה או אורחת כלשהי, היא תהיה חייבת להזמין את האורחת לארוחה או להגיש לה מים לשתות מאותו כלי שבו הי שתתה, אחרת הוולד יהיה פזלן.
למנוע לבקנות.
בשלושת החודשים הראשונים של ההריון על האישה ההרה להיזהר מלפגוש או מלראות אדם לבקן ( אלבינוס ) בעל מום או בהמה טמאה. ואם בכל זאת היא נתקלת באחד מאלה, היא חייבת לנשוך את לשונה, או לכל הפחות את שפתיה, אחרת הוולד ייראה כמו מפלצת. כדי להימנע ממראות זוועה, היא מסתכלת בירח ובכוכבים ובפרט בחודשים הראשונים להריונה.
אל גרראב – שואב המים
במרוקו כמו ברוב ארצות המזרח, ישנם הרבה שואבי מים ערביים, המוכנים בשפת המדינה אל גרראב ( בריבוי גרראבא ) . שואבי מים אלה נשאו על כתפיהם נאד מעור של עז שחורה, והסתובבו בדרך כלל בשווקים וברחובות כשהם מכריזים על מרכולתם בעזרת פעמונים מנחושת התלויים להם על הצוואר. אל מאל בארד – מים קרים.
וכל צמא הרווה את צמאונו במקום תמורת כמה פרוטות, אולם אם אישה הרה תפגוש את הגרראב ולא תשתה ממימיו, אף על פי שלא תהיה צמאה, עלולה היא לגרום לכך, שהילד שתביא לעולם, ישא איזה חלק מגופו נמש שחור, הדומה להפליא לנאד השחור של שואב המים.
נמש זה עלול להופיע על הבטן של הרך שיוולד, על ידו או על כל חלק אחר של גופו. כדי למנוע סכנה זו, על האישה לשתות מים מנאד הגרראב ואף לטבול את ידיה במים הקרים האלה.
תוסימת דלחואם – בהרות הייחום.
אם הצעירה ההרה מתעדתדת להיום אמא, תפגוש בדרכה, אישה ברחוב עם אודם ( אל עככאר ) על הלחיים, ואותה אישה מגרדת באיזה מקום בגופה. הילד שיבוא ישא על גופו לעולם בהרת הנקראת תוסימא דלוחאם. הבהרת תופיע בדיוק באותו מקום בגוף, שבו גירדה האישה.
אם תראה שני ורדים צומחים ולא יהיה באפשרותה להשיגם, ובאותו רגע תגרד חלק כלשהו בגופה, התינוק יוולד עם שתי בהרות אדומות באותו מקום בו האם התגרדה.
התרחקות ממכוערים.
בחודשי הריונה הראשונים אין האישה יושבת בחברתם של אנשים מכוערים או בעלי מומים. היא נמנעת מלפגוש אותם בכל דרך שהיא ולא להסתכל עליהם כלל, פן תביא לעולם ילדים דומים או בעלי מומים, ואם קרה ופגשה בדרכה באחד האנשים האלה, היא חייבת לירוק מיד.
כי הרוק טומן בחובו את כל הרע שהיה עלול להיגרם לה ולתינוקה, ברגע שנתקלה פנים אל פנים עם המכוער או בעם בעל המום.
בכל תקופת הריונה, היא חייבת להתבונן הרבה בלבנה. היא תסיר את חגורתה ותשחרר את עצמה כדי שבבוא העת, תהיה לה לידה קלה. היא תימנע מלסרוג בלילה , אחרת הרך הנולד יישא קמטים רבים סביב צווארו. האישה ההרה לא תצא בגפה בלילה, פן תיתקל במזיקין היכולים להזיק לה ולגרום להפלה.
ילדים יפים ובריאים.
במשך כל תקופת ההריון, נמנעים מלהרגיז את המעוברת, פן תיכנס לדיכאון או תפיל את עוברה. כדי למנוע ממנה את המצבים הלא רצויים, נוהגים
1 – לתת לה לאכול תמרים בשפע, על שום שהם מבטלים עצבות ודיכאון, כך היא תביא לעולם ילדים יפים, בריאים וגבוהים כעץ התמר.
2 – סגולה נוספת לזכות בילדים יפים ובריאים, היא אכילת הרבה כרפס בתקופת ההריון. פרחי הבשם, עמוד 106. כתובות ס"א ע"א, דאכלה כרפסא, הוי לה בני זיותני – האוכלת כרפס יהיו לה בנים יפים. אנציקלופדיה העברית, כרך א טור 1065, הכרפס מביא מזל, נהגו לתלות אותו עם השום והבצל בחדר והשתמשו בו לצרכי רפואה.
3 – אכילת האתרוג מבטיחה גם היא בנים יפים וריחניים ( כתובות סא ע"א ). נשיכת פיטם האתרוג, ביום הושענא רבא אחר תפילת שחרית, מבטיחה לידה קלה ללא צער.
4 – נטילת תאנים יבשות בחודשי ההריון האחרונים, אם שוחקים אותם היטב ומערבבים ביין, הן סגולה בדוקה ללידה קלה ללא צער וכאבים. ( פרחי הבשם עמוד 99 )
5 – גם כוסבר בימי ההריון, הוא גורם אוב להבאת ילדים יפים ובשרניים.
6 – אכילת ביצים רכות, מבטיחה למעוברת ילדים בעלי עיניים יפות. כתובות סא, ע"א, דאכלה ביעי, הוו לה בני עינני – האוכלת ביצים יהיו לה בנים בעלי עיניים גדולות.
7 – כן מוצע לאישה ההרה לשתות כוס מים מעל לראש הצבי שהוא חיה עדינה, להביט ולהסתכל עליו, ומובטחים לה ילדים יפים ונחמדים ובעלי עיניים יפות. כמו כן אם האישה המעוברת תלעז ותתלוצץ על אישה לא יפה, תהיה בטוחה שהילד שייוולד יהיה מכוער ודומה לאישה הלא יפה.
8 – רוב הנשים ההרות נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברי צדיקים. בן עמי, קדושים, " לכל משפחה צדיק מגן משלה, ששמו רשום על הקיר הפנימי של בית המגורים.
Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur interieur du logis.
כיצד לדעת אם תלד בן או בת.
כל זוג צעיר בחברה הנידונה משתוקק דווקא לבן זכר. עזה במיוחד התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה בן זכר בכור ראשית האון, למען יגילו וישישו בו האב, הסבא, הסבתא וכל בני המשפחה.
על מנת לדעת אם האישה המעוברת תביא בן זכר לעולם, יש מגוון רב של " ניסיונות ובדיקות " והרי כמה דוגמאות :
1 – לנשי מכנאס יש שיטה מיוחדת ובדוקה : ראשית המעוברת לוקחת מעט חלב משלה ומורחת ממנו כמה טיפות על הקיר. אם החלב יבריק כמו לכה, סימן שהיא הרה בבן זכר, ואם יצא עמום סימן שתלד בת. ( לפי מה שנמסר לנו מפי אינפורמנטית ירושלמית )
– מחבק רפואה וחיים מזכיר שיטה דומה : " מעוברת הרוצה לדעת אם תלד זכר או נקבה, תיקח חלב מדדיה ותמרח אותו על נייר, ותניחוהו מול האש. אם נעשה אדום, תלד נקבה ואם נעשה לבן כמות שהוא, תלד זכר "
3 – מלכה מביא שיטה הפוכה דווקא : " המעוברת תיקח פיסת נייר לבן, תרטיב אותה בהפרשת חלב של שכנה מניקה ותעביר את הנייר על האש. אם הנייר ייהפך לאדום, סימן שהאשיה הרה בבן זכר, ואם הנייר יישאר לבן, היא תלד לצער כולם בת.
והוא יוסיף : " כדאי לציין שהצבע האדום מסמל את הכוח ואת האופי הגברי, ולעומתו הצבע הלבן נחשב לטפך, על אף היותו סמל של עדינות, הוא גם סמל של חולשה.
4 – אם מעוברת תיקח מהחלב שלה, תשים אותו בכלי של מים, והחלב ישקע למטה, יש לה בן זכר, ואם החלב יצוף למעלה, היא הרה בבת.
עוד מוסיף רבי יוסף משאש זצוק"ל בספרו " אוצר המכתבים חלק ג' סימן אלף שנג הדברים הבאים :
סימן אלף שנג.
לרי"ע אנהורי הי"ו, לקאזא בלנקא, שבט
מכתבו הגיעני, אמר כבודו, כי שמעה אזנו שאני אמרתי כי יש סימנים הרבה להכיר המעוברת אם תלד זכר או נקבה, ובקשתני להודיעך אם אמת בדבר, כי שאלת לרופא אחד ואמר שאין שום סימן לזה.
תשובה, כן ידידי אני אמרתי שכך אמרו הראשונים, שכן כתוב בספר " שבילי אמונה " בנתיב חמישי דף 112 ע"ב, וזה לשונו להכיר בשתן ההרה, קח ההשתנה ושים אותה בקערה מעץ ותקע בה מחט, וישהה שם מעט, אם השמרים יעלו סביב המחט כעמוד ענן, היא הרה מזכר, ואם השמרים לא יעלו רק יעמדו בתחתית הכלי סביב המחט היא הרה מנקבה, ואם השמרים לכל צד אינה הרה אלא חולה.
כתב אריסטו, כי כשכובד העובר או תנועתו הוא בצד ימין, הוא זכר להיות הצד ההוא חם, ולשמאל היא נקבה, או תשרה חתיכת לחם בדם נדתה ותתננו לכלב אם יאכלנו תלד זכר.
כתב אבוקראט,המעוברת מנקבה דדה של שמאל עבה משל ימין, ואם מזכר הוא להיפך. גם כשהיא מעוברת מזכר פניה צהובים, ומנקבה זעופים, גם אם תשים מחלבה בכלי של מים וישקע, הוא זכר ואם יצוף למעלה הוא נקבה.
גם הזכר יחליש האישה יותר כי הוא ימשך מדמה, ועוד כי טבע הזכר הוא חוץ מטבעה, עד כאן לשונו, גם שאלתי כמה רופאים ואמרו שישי עוד סימנים אחרים בדוקים, והרופא ששאל כבודו הכחיש את הכל, רופא אליל הוא, ושלום
אני היו"ם ס"ט
5 – גם לפי השתן אפשר לדעת. מעוברת הרוצה לדעת אם היא הרה בבן זכר או בבת, תבדוק את השתן שלה : אם הוא כהה חזק, יש לה בן, ואם צבע השתן צהוב וחיוור, סימן שיש לה בת – לפי מה שנמסר לנו על ידי אינפורמנטית מירושלים.
6 – עוד " סגולה בדוקה " : בקש מהמעוברת, באופן פתאומי להראות לך את ידיה, אם תראה את ידיה באופן שגב היד יהיה למעלה, היא ההרה בן זכר, ואם כף היד תהיה למעלה, זו נקבה.
7 – בדרך כלל, יש לנשים ההרות סימנים מוסכמים ומיוחדים להבחנה אם הן הרות בזכר או בנקבה. למשל, כאשר הצד השמאלי של המעוברת בולט יותר משל הימני, סימן הוא שהאישה מעוברת בנקבה, אך כאשר יש זכר, הצד הימני ( הדד ) בולט יותר. או למשל, כאשר היא מעוברת בזכר, םניה צהובים ובנקבה הם זועפים.
8 – עוד ניסיון נוסף המכונה " הזזאזא מימונה " : האישה ההרה לוקחת מעיל ישן קצר ( שכמיה ) ותולה אותו בכניסה של החדר, אם ייכנס גבר, סימן שיהיה לה בן, ואם אישה, סימן שתביא בת. דבר אחד ברור, כל אישה עושה כמיטב יכולתה כדי לזכות בבן זכר.
באישה הצעירה שזה עתה נכנסה להיריון, בנוסף לדאגותיה, היא נחשבת על ידי הסביבה והקרובים לייצור הנמצא במצב מסוכן, ופוחדים לבל חס וחלילה תלד לפני זמנה. דואגים שהיא לא תכעס, שלא תתאווה לדברים שאינם בנמצא, שלא תעבור במקומות חשוכים שמא תיפגע ( על ידי השדים ), שלא תצא בגפה בלילות ושלא תעבור בשוק הקצבים אל גזזארין, מקום שבו נמצא תמיד דם.
ברם, סכנות רבות אורבות לה, ולכן בקשותיה ותפילותיה בתקופת הריונה, זה לעבור תקופה זו בשלום וללא תקלה. תפילה זו לא משה מפיה, במשך כל תשעת חודשי הריונה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית ואחרים
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
יוסף שטרית ואחרים
אוניברסיטת חיפה – הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם
2003
קובץ זה בסדרה שונה מקודמיו. הוא עוסק במרחב גאוגרפי־תרבותי אחד מרוקו – ובנושא אחד – החתונה היהודית המסורתית בארץ זו. אולם על אף ההתמקדות באירוע חברתי־תרבותי מוגדר שהתקיים באגד קהילות של ארץ אחת אין אנו מתוודעים לסדרים אחידים, למנהגים אחידים ולטקסים אחידים בבל הנוגע לאירוע כה מרכזי בחיים המשפחתיים ובחיים הקהילתיים בבל קהילות ישראל כמו החתונה.
הקובץ מציע גם דרך הסתכלות רחבה ומגוונת ביותר על הפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את אירועי החתונה השונים בארץ אחת. החתונה היהודית המסורתית נבחנת כאן הן מהבחינה התאורטית והתיאורית המנותקת של חוקרים המתבוננים במציאות החברתית התרבותית שהתקיימה במסגרת זאת במרוקו הן מן הבחינה התיעודית והעדותית של משתתפים בטקסי החתונה ובאירועיה, אם כסוכנים תרבותיים בני הקהילות שחיו וחוו אותם בעצמם ואם בצופים מן הצד שהשתתפו בהם באופן מזדמן או באופן נמשך.
דרך ריבוי זה של זוויות התצפית וההתנסות ושל נקודות הראות והעמדות שסיגלו המסתכלים והמתבוננים כלפי נושא תצפיתם הכוונה היא להציג תמונה רחבה ביותר, רב־קולית במהותה, של מקטע אחד בפעילות החברתית־התרבותית שקיימה את החיים היהודיים הרצופים בקהילות היהודיות השונות.
בעניין זה של סדרי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, כמו בכל יתר העניינים שקיימו – ומקיימים את ההביטוס הקהילתי בכל מקום ומקום בעולם היהודי, סדנא דארעא חד הוא: המגוון, השילוב וריבוי הקולות הם שאפשרו וכיוונו את החיים היהודיים בכל אתר ואתר.פרקיו השונים והמגוונים של קובץ זה הם הדגמה נאותה לכך.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
ההתנגדות הערבית פסקה, משהוצב חיל המצב בטלמסן. עמדת קבע צרפתית הוקמה בעין טמושנט בשנת 1843, ביטוי מוחשי להשפעה, שעתידה הייתה להעמיק שרשיה לאורך ימים.
העמדה הצבאית הצרפתית של עין טמושנט הולידה עיר צרפתית חדשה ממש כמו שהעמדה הצבאית הרומית של סוּפת הולידה את העיר אלבולה. צו מטעם לאוי נפוליאון בונאפארטה, שנחתם ביום 28 בדצמבר 1861, היה בבחינת תעודת לידה רשמית לעיר עין טמושנט החדשה.
מתיישבים שבאו מצרפת, מספרד ומבלגיה התיישבו בין טמושנט עוד בשנת 1846 ופיתחו כאן את גידול הדגנים ובמיוחד את גידול הגפן. הודות להם ניטעו על שטח של קרוב לשבעים אלף דונם, גפנים מן הזן שעתיד היה להעשיר את האזור הזה, אחד העשירים ביותר באלג'ירי
ה.
כאן פגשו בקהילה יהודית קטנה, ניצבת כצוק סלע באוקינוס הערבי, שרוב משפחותיה מוצאן מטלמסן. בשעה שחידשה עין טמושנט את פריחתה היו אבות אבותי, סעדיה שוראקי ואברהם מאיר, ילידי טלמסן, חקלאים המעורים היטס בחברה הערבית ובלשון הערבית, עוטים שניהם לבוש מחלצות, כמנהג מהמקום בו נתמזגו מסורות הלבוש של ספרד – משפחת שוראקי ידעה כי משם מוצאה – וכן של תורכיה ואלג'יריה.
" סארוואל " שופע ולו אלף קפלים סדורים בהשׂכּל, חגורה של הדיאלגו המהדקת את המותניים, חזייה המבליטה היטב את החזה, רקומה ומכופתרת בעשרות כפתורים מקושטים להל, בוֹלִירוֹ, שניכרת בו המסורת הספרדית, גזור מעשה ידי אמן מאריגים חזקים ומעולים, עדיני צבעים, רקומים אף הם.
ממעל לכל אלה התנוסס חבישת ראש בצורת "שָׁשִיַה " אדומה, מהודקת על צניף בצבע זהב, ששיוותה להם קירבה, שאין לחלוק עליה, אם לדון על פי התצלומים שברשותי, אל הפיראטים, שהעניקו לאלג'יר את פרסומה הבין לאומי.
אכן, ההרפתקה שלהם, פיראטים אמיתיים ברוח, שגעונית שהייתה הרבה יותר ובשטח אחד התבטאה : הם לא חיו אלא על מנת לשמור בקנאות, לקיים בקפדנות ולהנחיל בנדיבות את מורשת התנ"ך. מתוך תקוה פעילה לתחייתה במהרה בימינו בדרך נס, לעת שיבת ציון היו אבות אבותי מגלים את הקשר האמיץ הכללי ביותר של יהדות הגולה.
סבי מצד אמי, אברהם מאיר, היה פטריארך בעל אישיות מבריקה ורבת כוח; חקלאי עשיר זה, שופע לעג קטלני, היה תלמיד חכם המושרש במסורת היהודית, שמילא כרסו בתנ"ך, ש"ס ופוסקים, עם חכמה יהודית ערבית.
הוא היה אב לאחר עשר ילדים, ספוג יראת שמים, שכולה שמחה והתרוממות הרוחץ הוא נטע שטחים עצומים של גפנים; גאה היה על כך, שיינותיו הם מהמשובחים ביותר באלג'יריה, והיה בא בקהל בוצריו ודורך בגת בעצמו את מבחר אשכולותיו.
עוד בסוף המאה שעברה היו יינותיו הטובים זוכים בפרסים בירידי הכרמים הגדולים של צרפת. מסורת משפחתית, שמעולם לא הצלחתי למצוא לה אישור בשום תעודה בדוקה, גרסה שמוצאה של משפחת מאיר ממהגרים, שבאו מאירופה והשתקעו באלג'יריה בשכבר הימים, קרוב לוודאי עוד לפני מלחמות נפוליון.
בימי המהפכה הצרפתית ואולי אף קודם לכן; מכאן, אומרים היו בכובד ראש, חזותם של אחדים מדודי ודודי הזקנים מצד אמא, שגבוהי קומה היו, שערם צהוב או אדמוני, עיניהם כחולות ועורם בהיר.
מצד אבי היה ייחוס וודאי יותר. כאן יש תעודות מהימנות המעידות על רישומה של משפחת שוראקי בחייה של יהדות צפון אפריקה. המשפחה הייתה מן הראשונות, שגורשו מספרד ובסוף המאה הארבע עשרה או בתחילת החמש עשרה אולצו לבכּר את הגלות על המרת דתם.
השם שוראקי מקורו בשור הערבי ש ר ק – כולמר, מזרח. בחילוף שי"ן בסמ"ך הצמיחה המלה, בלטינית, את השם סאראצינוס, לציון הפולשים שבאו מן המזרח. בשמות שוראקי, סרקי, סוראקי, שרקי, שריקי, שרגי, אשריקי נתקראו משפחות יהודיות, שמוצאן מן המזרח בסוריה, בעיראק, בקורדיסטאן ובצפון אפריקה.
משפחתנו שהכתה שורשים העיר טלמסן עוד מסוף המאה הארבע עשרה, מוצאה מספרד, ואולי מחבל ואלאדוליד, שידוע בו על מקום הקרוי סוראקה. אבות אבותינו אולי ישבו זמן מה באיים הבילאריים, בבואם מארץ ישראל.
עדיין זכור לי קולו של אבי, כאשר היה מעלה את המסורות המשפחתיות העתיקות שלנו, שכללו את כולנו, כזקן כצעיר, בשם אולאד שראקה " בני המזרח ,. אחדים מאבות אבותינו תירגמו את שמם לספרדית והתקראו דה לבאנטה.
הם עשו חיל בלונדון, בג'אמאיקה, בארצות הברית, מקום שנמנו עם מייסדי הקהילה היהודית בסנט לאויס.
עוד במאה החמש עשרה מופיע בהיסטוריה הספרותית של צפון אפריקה, בזרם העברי האדיר שבה, שמו של אחד הנציגים הראשנים של משפחה זו, אפרים שוראקי, דיין בבית הדין הרבני של טלמסן; הרב המהולל צמח דוראן, שעשה לצרכי ריפוי במאלאגה שבספרד בשנת 1462 ובשנת 1468, מספר על פסק דין חשוב שהוציא בית הדין הרבני של טלמסן, בראשותו של הרב שוראקי.
מתקוטפה זו ידוע לנו גם בגיברלטר על קיומו של עוד נכבד אחד מבני המשפחה הזאת, הרב משה שוראקי.
במאה השבע עשרה הופיעו בטלמסן שני הבנים המהוללים ביותר משושלת זו של חכמי דין, רבנים, דיינים, משוררים ומתימטיקאים : אליהו ובנו סעדיה שוראקי. הראשון ידוע בשירי הקודש שלו, שעדיין יש השרים אותם בכמה בתי כנסת של העדה המוגרבית.
הוא מת בן מאה שנה, שתשעה באב, שנת 1706. בני דורו ותלמידיו המרובים היו מכנים אותו " האשל הגדול "
מופלא וראוי להיזכר עוד יותר היה בנו סעדיה בן אליהו שוראקי, פרשן, גדול בתורה, פילוסוף, משורר ומטימתקאי, שעליו כתב הרב יעקב אבן צור, שמת בפאס בשנת 1753, בגיל שמונים שנה : " זה עץ החיים השתול בלב הגן…מושלם בכל המדעים…ים החכמה…"
כמה מיצירותיו נתפרסמו ב-1856 בקובץ שירים, " שבחי אלוהים ". עיקרן עודו בכתב יד : החשובה ביצירותיו שמורה בגנזי הסמינר התיאולוגי היהודי של ניו יורק. הפרופסור הירשברג מירושלים מכשיר עתה יצירה זו לדפוס.
המדובר בחיבור ענק בשני חלקים : שיר אחד, שיר המעלות, ופירוש תיאולוגי ומיסטי מקיף על מזמור תהילים קי"ט. עוד יצירה של סעדיה שוראקי, חשובה בשל האור שהיא נוסכת על תולדות המדעים המדויקים, שמורה ב- Jews College של לונדון וזה מקרוב הוצאה במהדורה מדעית על ידי ד"ר גד צרפתי, בהוצאת האוניברסיטה בר-אילן. זהו חיבור במתמטיקה, מונה מספר, שהוא אחת היצירות החשובות ביותר בסוגן מן התקופה ההיא.
Histoire des juifs de Safi
De là, l'importance de ce livre qui corrige beaucoup de préjugés qui, à force de répétitions, sont admis comme des réalités.
Pour son travail, l'auteur a choisi la méthodologie convenant à ce sujet épineux, optant pour un cheminement que nous pouvons qualifier de modéré, appuyé sur des opinions diverses. Le chercheur est connu pour son attachement profond à la religion musulmane, et l'esprit de tolérance de cette confession est toujours présent dans ses analyses et dans ses discussions. 
Nous pouvons résumer les grandes lignes de cette étude de la façon suivante :
- La présence très ancienne des juifs aux côtés des autres Marocains à Safi, d'où l'hypothèse de l'appellation hébraïque de la ville et son argumentation parallèlement à l'appellation « amazigh ».
2.La pérennité de cette présence à travers l'histoire de la ville et de sa région.
3.Les juifs ont constitué par leur présence à Safi, à travers les âges, une communauté (Simon Lévy) fonctionnelle (Abdelwahab Al Massiri, spécialiste des affaires et de l'histoire des juifs). Brahim Kredya a privilégié ces données et même en a fait le support principal de son travail.
Ainsi, il a considéré que la communauté des juifs de Safi, bien qu'attachée à ses coreligionnaires dans le monde parla Bibleet le Talmud, avait réagi avec le milieu social de la ville et adopté de nombreux modèles de la culture locale, au point que l'on pouvait faire une distinction entre cette communauté et les autres communautés du peuple juif.
Le chercheur a exploité cela pour montrer combien la puissance et l'attrait de la culture locale ont rapproché les deux parties et pour mettre en évidence le génie de certains juifs et leur rôle dans cette fusion. Il conduit le lecteur à penser que la cohabitation équivaut à l'intégration de la communauté juive aux autres composantes de la population de Safi, dans le passé et dans le présent.
Selon l'auteur, l'intégration des communautés est allée au-delà du voisinage, a éliminé les mellahs ; les gens partagèrent le même domicile dans plusieurs quartiers, exercèrent ensemble les mêmes métiers, sans distinction aucune dans le milieu des indigents comme dans celui des riches, juifs ou musulmans.
La tolérance religieuse, la participation à certaines traditions populaires ont marqué les relations d'amitié et d'affection et ont fait que l'interaction entre les deux parties était courante et normale, contribuant ainsi à la naissance d'une culture commune.
Mais malgré cela, l'étude révèle que les juifs n'ont pas fusionné entièrement avec la population de Safi et leur intégration dans la culture et dans la société marocaines n'a pas été totale : cette communauté a préservé beaucoup des caractéristiques et des spécificités qui la rattachaient à l'ensemble du peuple juif.
Plus important encore, le désir d'assimiler la civilisation occidentale est resté très vif parmi eux et dans ce même contexte, l'auteur révèle comment l'Europe coloniale a pu embrigader la communauté juive de Safi, comment elle l'a mobilisée pour arriver à ses fins et amenée à la servir à l'époque impériale ou coloniale. Cette étude constitue un pas utile et méritoire.
Pr. Ahmed Al Ouarit El Jadida, le 14 juin 2003
הספרייה הפרטית של אלי פילו-המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו יעקב בהט
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו
יעקב בהט – מוסד ביאליק – ירושלים
המרכז ללשונות היחהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית בירושלים
תשס"ב
כל מחקר של המרכיב העברי חותר להגיע לגלוסר מלא ככל האפשר בלשון היהודית שהוא חוקר. גם לפנינו עמדה מטרה כזאת. הגלוסר כולו, מאל׳׳ף עד תי״ו, מציע מילון מקיף מנותח ומבורר של יסודות עבריים מטיפוסי לשון שונים – הסיפור, ההלכה והאקטואליה. בגלוסר רשומים רק היסודות העבריים המצויים בקורפוס הנבדק, וממילא אין הוא מקיף את כל היסודות העבריים אשר שימשו בכתיבתם של יהודי מרוקו. הגלוסר יש בו, ללא הנספחים, 40000 ערכים. מצורפים אליו שני פרקי מבוא: מקורות ועריכה, דקדוק וסמנטיקה¡ ארבעה נספחים: עברית בת זמננו, שמות פרטיי
ם, משפטים וקטעי משפטים, לשון מעורבת ומובאות.
מקורות ועריכה. הפרק כולל סקירה קצרה של הערבית היהודית בכלל ושל הערבית היהודית של צפון אפריקה, ומרוקו בתוכה, בפרט¡ תיאור המקורות ששימשו בסיס לגלוסר¡ קביעת בחנים לזיהוי ולאיתור היקפו של המרכיב העברי¡ פירוט הנסיבות שבהן הועדף היסוד העברי על פני היסוד הערבי המקביל¡ וענייני עריכה המפרטים את דרכי הרישום של היסודות השונים בגלוסר ובנספחים.
דקדוק וסמנטיקה. פרק הדקדוק כולל בירורים בלשניים – בתחומי ההגה והכתיב, המורפולוגיה, התחביר וכן ענייני סמנטיקה – העולים מתוך החומר שבכתב, והמתבססים נם על עדויותיהם של אינפורמנטים משלושה אזורים במרוקו. הערות התחתית בגלוסר עוסקות בהשלמת התיאור הבלשני על ידי השוואה ללשון הדיבור, השוואה ראשונית ללשונות יהודיות אחרות, ואזכור פריטים ביבליוגרפיים מתאימים. נספח: עברית בת זמננו. בנספח זה מובאים יסודות שמקורם קרוב לוודאי בעברית החיה, וקשה לראותם מרכיב טבעי של הערבית היהודית במרוקו. רישומם בנספח נפרד שומר במידה רבה על גלוסר ״נקי״ מהשפעות ״זרות״.
נספח: שמות פרטיים. זה כולל שמות אנשים ומקומות, ספרים וחיבורים, וכן שמות ארגונים ומוסדות למיניהם. השמות מובאים בנספח נפרד משום שאין בהם עניין מיוחד מבחינה לקסיקלית, אלא שהגייתם בפי יהודי מרוקו והכתיב החריג בחלק מן השמות הופכים אותם למקור טוב ללימוד ולהבנה של תופעות לשוניות שונות. לא הרחבתי מעבר לממצאים שבכתב
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Haï m Zafrani
LITTERATURES POPULAIRES ET DIALECTALES DU JUDAÏSME D'OCCIDENT MUSULMAN
L'ECRIT ET L'ORAL
Notre exposé constituera, en quelque sorte, la présentation du troisième volet de la tétralogie que nous consacrons à la vie intellectuelle juive au Maroc de la période qui se situe entre la fin du XVe siècle marquée par l'exil d'Espagne et le début du XXe siècle qui a connu les mutations consécutives à l'avènement du Protectorat français.
Ce troisième volume est la suite logique du second, dédié au piyyut à dominante religieuse, à la poésie d'expression hébraïque. Nos travaux sur la pensée juridique et les environnements socio-économiques et religieux du droit avaient donné naissance au premier intitulé Les Juifs du Maroc. Vie sociale, économique et religieuse. Etudes de Taqqanot et Responsa. Nous examinerons, dans le quatrième, les écrits kabbalistiques et la vie mystique du judaïsme d'Occident Musulman.
Nous avons réuni sous le titre de Littératures populaires et dialectales, des études inédites ou déjà publiées. Notre intérêt pour ce mode d'expression de la pensée a grandi, et notre champ d'investigation s'est élargi à des domaines dont nous ne soupçonnions guère la richesse et la fécondité, à l'origine de notre entreprise, au point de départ de nos enquêtes.
Du centre d'intérêt exclusivement juif, textes bibliques et mishnaïques, compositions liturgiques, hagiographiques, etc…, dont nous avons, du reste, développé les chapitres et prolongé le propos par de nouvelles études et de curieuses découvertes (notre sermon de bar-mitzva et ses préliminaires homilétiques, une ketubbah originale en judéo-arabe, une qasida historique qui raconte, sous forme de complainte, une incursion de la tribu des Qudaya dans Fas-al-zdid), nous sommes passé à l'univers d'une culture laïque et profane, pour ainsi dire symbiotique, où Juifs et Musulmans se rencontrent et se reconnaissent, partagent les mêmes préoccupations et obéissent aux mêmes impulsions (la qasida dumahbub "ballade de ),amant", la composition 'arubidu "caftan", les modèles arabes de la création poétique hébraïque et de la musique juive). . .s
Au demeurant, la documentation, ici rassemblée, ne représente que de manière partielle et fragmentaire les genres multiples et variés de la production intellectuelle judéo-arabe et judéo-berbère.
Dans l'océan de la littérature d'expression dialectale, nous avons été obligé non d'opérer un choix, mais de distinguer des manières de dire, correspondant à des fonctions différentes, et d'en présenter un nombre limité de paradigmes, de types de discours que nous avons, de façon générale, soumis à une investigation littéraire et occasionnellement à un examen linguistique, l'entreprise ayant toujours été conduite avec la rigueur qui convient à ce genre de travaux.
Dans notre analyse du document écrit ou sonore, nous nous sommes efforcés de créer une intimité profonde avec le texte, d'y retrouver une ambiance et de revivre la situation qu'il décrit.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תקי"ז – תק"ן – 1757 – 1790 , ימי מלכות מולאי מוחמד.
בימי המלך מולאי מוחמד, הידוע כמלך חסיד, התבססה הקהילה. בימיו שרתו כרבנים רבי אהרן בן זכרי שנפטר בשנת 1761, בנו רבי יהשע, שמילא מקום אביו, ורבי שאול ישועה אביטבול. ידוע לנו שבית המטבע בצפרו היה אז בידי הצורפים היהודים, שהיו קונים את הרישיון לכך מבן המלך, מולאי עלי, שישב בפאס והיה מושל על פאס וצפרו.
בשנת תקכ"ז, בא יצחק אבטאן, כנראה יהודי מפאס, וקנה את בית המטבע בצפרו, וקיפח בכך את פרנסת צורפי הזהב בצפרו. בידינו התכתבות בין חכמי פאס וצפרו בנושא זה.יצחק אבטאן זה נודע כזייפן, והכניס את הקהילה בסכנה בגלל מעשיו. חכמי פאס הורו לאסרו ולמוסרו לידיהם. באחד הדהיר
תעודה מספר 7
התקכ"ח – 1768.
בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המדכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האחטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בהר"ם הנזכר אלבאז והי" משה בכבטד הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו.
זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.
והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו עד פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל רשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.
ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפבד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר.
אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה.
ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.
ובכוח הרנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.
גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .
ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.
והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורההודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.
והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…
ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.
מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.
ים ( צו המלך ), קבע מולאי מוחמד מס בכסום של 15 מתקאל בחודש ליהודי צפרו.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
היינו מאה ושמונים מתקאל לשנה תמורת שירותים וחיובים אחרים שהיו מוטלים עליהם. ונראה שזה בנוסף על מס הגולגולת. אך עוד בימיו הוכפל הסכום הנ"ל לסך 30 מתקאל לחודש. יתכן שהיה זה כתוצאה מפעילות כלכלית מוגברת או מרבוי היהודים וגידול הקהילה.
תעודה מספר 289
התעודה במקורה מובאת בספר בערבית ספרותית, לא אלאה אתכם בזה ולכן אני מביא כאן רק את התרגום לעברית ומצורף בזה צילום התעודה המקורית.
הודאות לאל לבדו
אין כח ואין עוצמה כי אם לאל עליון.
החותם הגדול של הוד מעלתו סידי מוחמד בן עבאללאה. שהאל ירים ויגביה ממשלתו.
המסמך הנוכחי ימסר לאנשי הקהילה היהודית של צפרו שילמדו מתוכנו שהודות לכח האל יתברך, לעזרתו וברכתו, פטרנו אותם מההטלות הנגרמות על ידי קבלת פנים של ה " שורפא – האצילים, הבאים מתאפילאלת, ומן החובות כלפי השורפא של צפרו לרגל שלושת החגים – גם מן הסאבון, ומן המסים המתחייבים לרגל חתונה הנערכת בין תושבי צפרו, ומהחובות כלפי מושל העיר.
לא יהיו חייבים אלא במס החובה – כ'ראג – הבטחנו להם שישלמו מס זה כדלהלן :
שלושים מתקאל לדודנו מצד האם לקאייד זילאלי בן עמארא, שלושים מתקאל אל המוחתסב, ויעברירו להם סכומים אלה מדי חודש בחודשו.
יתרת המס תזקף כחובה עליהם ולא ישלמוהו לשום אדם, בסוף השנה יביאוהו הם עצמם ואנחנו נגבה אותו ישירות. נעשה אתם חשבון מה שהוציאו מהמס ומה שנשאר, ותשומת לב פקידנו אלקאייד אזילאלי וכל פקידנו על פקודתנו זו.
וכל הסוטה מפקודתנו זו וינסה לעשות אי צדק, איזשהו על עבדנו הנזכר פקדנו לתפסו ולשלחו לנו אסור באזיקים. ושלום.
בעשרים ושמונה לגמאד'אן הראשון שנת אלף ומאתיים ועשר.
בשנת 1767 היתה הדרך מפאס לצפרו סגורה, זה היה בגלל מרד הברברים משבט " סנהזה " שבאטלס הבינוני. נראה שעלי בן עבדאללאה מרד במלך מולאי מוחמד באותן שנים ולחם באיזור צפרו השנים סביב לשנת תקל"ו תוארו על ידי מנהיגי העיר כימי צרות והטלות מסים חדשים, " ירדו עמנו עד לחיינו, והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות על כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן, באופן שפסקו מחיית כל בני העיר מוט התמוטטה ארץ ".
תעודה מספר 31
התקכ"ז – 1767.
בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.
וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתה מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.
והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלהכעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כב לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.
כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.
כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ) אבות א יז )
ולעת שיעלה בקעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.
אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין.
שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים.
לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה ( ישעיה סב א ) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים וגתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.
מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.
סוף תעודה מספר 31
חכמי המערב בירושלים
אין תורה כתורת ארץ ישראל.
אחר ימים אחדים של מנוחה מטלטולי הדרך הארוכה, ישב הרב צוף דב,ש והגה בלבו תוכנית אשר הייתה אופיינית לדרכו, הוא בחר לחיות בצנעה בתוך עולמו הפנימי, כאשר כל עיסוקו יהיה מעתה אך ורק בתורת ישראל, וכן כותב בנו רבי רפאל אהרן :
" כי נדע שעטרת ראשי מרן אבא זצוק"ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, לרוב אהבתו לארץ הקודש אשר היית ה בוערת בלבו לב קדוש ומלאה את חדריו ומשכניו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת ארץ הקודש וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא הכל מוקדש לארץ ישראל. ".
כישרונו הגדול עמד לו שתוך פרק זמן קצר, למד את כל התקנות והמנהגים של ארץ ישראל ושל עיר הקודש ירושלים. הוא אסף וקיבץ את כל מאמרי חז"ל מהמקרא, מהמשנה, מהתלמוד מדברי הפוסקים הרים, ראשונים ואחרונים המדברים בשבחה של ארץ ישראל.
זכרונו היוצא מגדר הרגיל סייעו בידו לקשור חבל לחבל ונימה בנימה מכל המחברים הרבים, בשכלו הישר והחריף פלפל בדבריהם, ביאר אותם, ואף חידש חידושים רבים ודרושים נפלאים, והכל לכבודה ולשבחה של ארץ הקודש.
ימים רבים עמל הרב צוף דב"ש, לאסוף ולכנוס את ראשית יצירתו, הוא הספר הגדול בכמותו ובאיכותו " שער החצר " שהוא החלק הראשון מספרו " שערי צדק " המתפרד ויוצא לארבעה שערים.
לשם הדפסת ספרו זה בחייו, השקיע הרב צוף דב"ש את כל כספיו והונו " ולרוב ענותנותו גם את שמו לא הזכיר על חיבוריו ", כי כל מטרתו היו קודש לכבודה של ארץ ישראל בלבד. אכן, בספר קדוש זה באה לידי ביטוי מוחשי ומעשי, אהבתו הגדולה והנמרצת של הרב לאדמת הקודש.
מרגלא בפומיא של הרב צוף דב"ש לומר : " לא כל אדם זוכה שתהיה נשמתו קדושה ומחוברת לארץ ישראל, לדבר זה דרושה נשמה שיש לה ניצוצות די נור, ןשכל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפיו קרוצים מחומר של הארץ הקדושה.
מי שאין בו כל אלה – היה מוסיף ואומר – גם אם יעלה ויתיישב בארץ שיראל, אין ארץ הקדושה סובלתו, ולאחרי מותו יבואו מלאכי עליון ויחזירוהו לחוץ לארץ, למקום שמשם נצטבר עפרו ונוצרה נשמתו.
דב"ש מצאת אכל דייך.
למרות רצונו של הרב צוף דב"ש להיות מן הצנועים ונחבא אל הכלים, הכרת פניו ענתה בו צדקתו, כי מלאך ה' צבאות הוא, וכי הוא איש אשר רוח אלוקים בקרבו, אך שמו נתוודע לרבים לאחר מעשה שהיה , וכך מספר רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל המחבר " מלכי רבנן ", בספרו " מעשה הצדיקים " שהוא עדיין בכתב ידי וזה לשונו :
הרב הגאון מורנו הרב רבי דו שמעון זצ"ל, מחבר שער החצר ושאר ספרים…שמענו מגודל יראתו וקדושתו להפליא, ושמעתי משד"ר אחד, כי בעלותו מעיר רבאט לירושלים עיר הקודש תוב"ב, שלכון שמה, בתחילת בואו שמו לא היה ידוע.
והלך ביום חמישי לקנות צרכי שבת ומכלל קנה מאת יהודי אחד ביצים ונתנם בחיקו, ופרע את מחירם והלך לו, ואחר שהכם הלך קצת חשד אותו יהודי שמא נטל החכם יותר ממה שפרע, וקרא לו בביזוי :
" הראני נא מספר הביצים אשר נטלת בחיקך ". והחכם נקט בלבו על זה, ובלילה ההוא פתע פתאום מת היהודי ההוא, וכל אנשי ירושלים נרתעו ויראו וזחלו מהחכם, ומאותו יום והלאה ידעו תוקף קדושתו וחסידותו, זיע"א, עד כאן לשון הרב בן נאיים.
לא ארכו הימים, וכעבור תקופה קצרה מאותו מעשה, והנה מן השמים גילגלו הדבר ששמו של הרב צוף דב"ש יתפרסם, וכל העם יכירו בגדולתו וברום ערכו.
ומעשה שהיה כך היה : באותם ימים היה גר בירושלים הרב הגאון החסיד, רבי יהודה פאפו זצ"ל, בנו של הגאון הקדוש והמפורסם, רבי אליעזר פאפו זצ"ל, בעל המחבר " פלא יועץ ". רבי יהודה הנזכר היה ידוע לאיש חסיד ובעל מעשים, בר אבהן ובר אוריין (בן תורה ובן אבות ). וכל חכמי ירושלים גם רוזני ארץ כיבדוהו והעריצוהו לגודל חסידותו.
באחד הימים, נחלה רבי יהודה במחלה אנושה, וגדולי העיר, בעלי תריסין בנגלה ובנסתר, באו אל ביתו לבקרו, לרוב חולשתו, נשאר רבי יהודה שוכב במיטתו, ולא היה בו הכוח לעמוד בפניהם ולכבדם כיאות. והנה לפתע נכנס הרב צוף דב"ש לבקרו, וראו איזה פלא, רבי יהודה החלוש והחולה, המתפתל במיטתו בייסורים, קם ממיטתו ועמד מלוא קומתו לכבודו.
חלשה דעתם של החכמים הקשישים, כי לא הבינו פשר דבר, על מה כל החרדה אשר חרד רבי יהודה, ועמד למרות יסוריו הרבים בפני תלמיד חכם צעיר לימים, נענה להם רבי יהודה ואמר להם :
" אנא רבותי , אל ירע לבבכם, על כי לא עמדתי לכבודכם, להוי ידוע לכם, כי כשל כוחי עד שאין בי כוח לעמוד ממטתי, כי תשוש אני ממחלתי, אך דעו נאמנה שכאשר הרב צוף דב"ש דרך על מפתן ביתי לבקרני, הודיעו לי מן השמים, שאדם קדוש בא לבקרני ושעלי לקום לכבודו, ולכן אזרת את מתני, ובשארית כוחי עמדתי בפניו. רבי יהודה הנזכר היה מכונה " בן פל"א ", נפטר בירושלים י"ג סיון תרל"ג.
למותר לציין כי השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ושמו של הרב צוף דב"ש נתוודע לרבים ומכל עבר ופינה החלו תלמידי חכמים רשומים, לנהור אל ביתו לשמוע דבר ה' ולקבל ממנו עצה ותושיה, עד כי אישיותו הייתה מוערצת ומקודשת בעיני כל העם אשר בירושלים ואף שמו הטוב נודע בכל המדינות.
גדולי תורה, למדנים וסתם עמך, בקשו להנות מעצותיו ומחכמתו של הרב, וכל זאת למרות שבאותם הימים, הייתה ירושלים מרכז לגדולי תורה, אשר שמם הלך לפניהם בכל תפוצות ישראל והיו זקנים בחכמה ובשנים.
באותה מידה ששלחו קהילות רבות, שאלות בהלכה לגדולי וזקני חכמי ישראל, כן שלחו שאלות בהלכה להרב צוף דב'"ש הצעיר שעדיין לא נשא שום תואר רשמי.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי
השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי
הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ז – 1977
יעקב לסרי נולד בשנת 1936 בעיר המחוז קסר־סוק שבדרום־מזרח מרוקו, עיר שנודעה כמבצר עוז לצבא הצרפתי. בשנת 1964 מסר לסרי לפרופ׳ דב נוי, חוקר אתנולוגית ופולקלור, מסיפורי העם היהודי-ם־ מרוקאיים. 95 מהם נרשמו בארכיון הסיפור העממי ומהם נכללו בספר חודש חודש וסיפורו שבעריכת דב נוי. במחיצת חכמים ורבנים (1977) הוא ספרו הראשון של לסרי, על אודות עשרות מחכמי מרוקו, טוניס ואלג׳יר ורבניהן. אהבתו את השפה העברית והכרתו בחשיבות גילוי מורשת המזרח, טיפוחה ושימורה, הביאתו לליקוט השירה היהודית-עממית במרוקו. הספר שלפנינו הוא פרי עמל ושקידה של שנים אחדות. אמנם הוא מכיל רק חלק מועט ממה שליקט, אך יש גם במעט הזה להראות את רקמת ההוויה היהודית לגווניה, כפי שהיא מתבטאת בשירתה.
ועדיין חובה להוסיף ולעשות למען לחקירת גנזי השבט היהודי המפואר והקדום של יהודי מרוקו כדי לשלבם בשאר דברי ימי האומה מדור לדור.
תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות. החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.
מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.
מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.
כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.
יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.
ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.
שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.
כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
La communauté juive de Meknès, abattue, survit à la tourmente. En 1245, la prise de Meknès par les Mérinides, qui vont régner au Maroc jusqu'en 1465, inaugure pour les juifs une période relativement plus tranquille.
Au XVe siècle, le mouvement maraboutique suscite des campagnes de persécutions religieuses contre les "infidèles", et finit par causer la chute du régime. Ainsi, la "découverte" de la tombe d'Idris II à Fez, en 1437, se traduit par l'expulsion des juifs du Vieux Fez.
A partir de 1438 , ils doivent vivre dans un quartier spécial, le mellah, le premier ghetto marocain. En mai 1465, des pogroms sanglants accompagnent le meurtre de 'Abd el Haq, le dernier sultan mérinide(1420-1465) à Fez et dans les villes voisines.
Les juifs de Fez qui ne réussissent pas à s'enfuir sont convertis de force ou massacrés. sans pitié Le sultan Mohammed-Es-Sheikh (1471-1505) permet aux survivants de revenir au judaïsme.
Ce sont donc des communautés très affaiblies qui accueillent le flot des Mégorashim – les juifs expulsés d'Espagne et du Portugal, à partir de l'été de 1492, dans les villes de la côte et de l'intérieur.
La plupart des réfugiés, environ 20,000 personnes, se dirigent vers Fez, attirés par la réputation de ses lettrés et son économie florissante, mais de nombreux Expulsés fuient la famine et la peste meurtrieres qui les déciment en 1493 et 1494.
Beaucoup s'installent dans la communauté de Meknes, où, comme à Fez, ils sont bientôt majoritaires. Dès 1494 les Mégorashim s'organisent et promulguent destaqqanot, ou ordonnances communautaires.
A partir de 1498, leur situation economique s'ameliore, grâce à leur dynamisme, leur talent professionnel et leur culture. Ils s'integrent rapidement à Fez, à Meknes, comme dans les autres villes du Nord du Maroc, où les Toshavim – les juifs autochtones, minoritaires, adoptent progressivement leurs coutumes et acceptent leur hegemonie spirituelle, assurant ainsi l'unité des communautes.
Les lettres castillans redonnent à Fez son rôle de centre intellectuel du judaïsme marocain, rôle qu'elle va conserver jusqu'au XVIIIe siecle.
Tout au long du XVIe siècle, des réfugiés marranes portugais et espagnols viennent renforcer les groupes séphardis au Maroc, à Meknès en particulier. Meknès, à cette époque, est "une grande ville … de 6.000 feux, et sa population est très dense".
En 1549 sa communauté juive est suffisamment affermie pour accueillir 2.500 coreligionnaires réfugiés de Fez, qui est assiégée par les Saadiens. Cependant, sauf pendant le règne prospère et plus paisible d'Ahmed el Mansour Ed Dhabi (1578-1603 ), la population marocaine souffre des divisions qui déchirent le Maroc sous les sultans saadiens, de 155 à 1659.
La communauté juive de Fez, dévastée par les persécutions religieuses, les exactions fiscales, les épidémies et la famine, se dépeuple. Les chroniqueurs de Fez ne parlent que de leurs propres malheurs, mais la communauté de Meknès a sans doute été éprouvée, elle aussi, par cet état d'anarchie, qui ne va cesser qu'avec l'avènement de la dynastie alaouite en 1666
Meknès joue un rôle de premier plan pendant l'équipée sabbatéenne. Profondément marqués par les malheurs de l'Exil et imprégnés par la ferveur messianique de la kabbale lourianique, les juifs marocains, comme leurs frères d'Europe et d'Orient, accueillent avec enthousiasme les prétentions messianiques de Shabbetay Sevi.
Shabbetay Sevi (1626-1676) se déclare messie d'Israël le 31 mai 1665, à Gaza, et soulève !,enthousiasme de communautés entières, en Orient comme en Europe. La désillusion s'installe lorsqu'il se convertit à l'islam le 15 septembre 1666, mais de nombreux disciples continuent à croire en lui longtemps après sa mort.
Le mouvement sabbatéen se désintègre au début du XIXe siècle, bien que la secte sabbatétenne des Doeunmeh se soit maintenue en Turquie jusqu'à nos jours,
La doctrine mystique de Rabbi Yishaq Louria (1534-1572) se développe au XVIe siècle chez les kabbalistes de Safed, presque tous d'origine espagnole ou marocaine, sous l'impulsion de son principal disciple Hayyim Vital 1542 -1620
Elle se répand, au XVIIe siècle, dans les élites dela Diaspora
Schématiquement, selon cette doctrine, l'Exil d'Israël n'est qu'un des aspects du "désordre" qui règne dans l'univers depuis la Création, lorsque des étincelles divines ont été emprisonnées dans les qélippot, ou coquilles d'impureté du monde.
Par l'accomplissement des misvot, chaque individu contribue au tiqqoun, à la réparation de ce désordre primordial, en permettant aux étincelles divines de remonter à leur source.
Dans cette optique, lorsque ce processus du tiqqoun sera terminé, l'harmonie cosmique originelle sera rétablie, et le Messie apparaîtra, faisant cesser l'Exil d'Israël. Ainsi, chaque homme est responsable, non seulement du salut de son âme individuelle, mais du salut collectif, de la venue du Messie.
Selon Gershom Scholem, c'est ce messianisme basé sur la vie personnelle de chaque juif qui assure à cette doctrine son succès prodigieux, et qui explique le raz-de-marée sabbatéen dans le monde juif .
Moins de deux mois après la proclamation de Shabbetay Sevi à Gaza, la fièvre messianique s’empare des juifs du Maroc, comme en témoigne la lettre écrite à Salé le 6 août 1665
Elisha' Ashkenazi, rabbin-émissaire de Jérusalem, kabbaliste, diffuse les idées et les écrits de son fils Nathan de Gaza, le prophète du sabbatianisme, au cours de ses missions au Maroc, où les autorités rabbiniques l'entourent d'un grand respect.
Pendant un de ses séjours à Salé, en 1661, il fonde une yéshiva, et rencontre Ya'aqov Sasportas, futur Grand-Rabbin d'Amsterdam, qui luttera avec persévérance contre le mouvement sabbatéen au Maroc.
Puis il s'installe à Meknès, où il meurt en 1673. De nombreux disciples continuent à croire au messianisme de Shabbetay Sevi, même après sa conversion à l'islam, même après sa mort.
Ainsi, en 1673, une nouvelle effervescence messianique part de Meknès, où un jeune homme ignorant, Yossef Abensour, se proclame Mashiah Ben Yossef ( Messie, fils de Joseph ), et prophétise le retour de Shabbetay Sevi en 1675.
Malgré d'inéluctables déconvenues, et la mort de Yossef Abensour en 1676, des Sabbatéens marocains continuent à annoncer le retour de Shabbetay pour 1715, puis 1725, mais le sabbatianisme finit par s'éteindre au Maroc au XVIIIe siècle, même s'il laisse quelques traces dans la conscience collective. L'espoir messianique renaît une dernière fois à Meknès en automne 1816, pour être de nouveau cruellement déçu.
Une histoire de familles-Abehsera
Rabbi Itshak. Abehsera.
Surnomme Baba Hako. Ne au tafilalet en 1893/ President du Tribunal d'Erfoud jusqu'a sa alya enIsraelen 1948. Grand rabbin de la ville de ramle, il s'aquit une reputation de saintete qui depassait se loin les frontiers de la ville.
Il fut nomme en juillet 1959 par Ben gourion member – seul sepharade – dela Commitiond'enquete sur les evenements de Wadi Salib presude par le juge dela CoueSupremeEtsioni.La Commissionconclut que kes emeutes etaient revelatrices d'un malaise reelet qu'il etait necessaire de prendre des mesures poue mettre fin a la discrimination objective des originaires des pays islamiques.
Mort prematurement dans un accident de voiture a la fin des annees soixante.
Rabibi Abraham. Abehsera.
Fils de rabbi Itshak. Il succeda a son son pere comme Grand Rabbin de Ramle, poste qu'il occupa jusqu'a sa mort en 1973, date a laquelle son frere rabbi Yehiel, lui succeda.
Aaron. Abehsera.
Fils de Rabbi Itshak. Educateur et home politique israelien. Monte en I srael encore enfant avec sa famille, il commenca par enseigner apres ses etudes a l'Universite Bar-Ilan.
Remarque por son intelligence et ses relations familiales par les dirigeants du Parti National Religieux alors a son apogee, il fut encourage a se lancer dans la vie politique. Il fut d'abord, a 23 ans, maire de Ramle avant d'entrer ala Knesset en 1973 comme le plus jeune depute.
Il fut ensuite Ministre des Cultes dans le premier gouvernement de Menahem Beguin. Accusede mauvaise gestion de son ministere, le Ministre des Cultes, il fut acquitte a la suite d'un premier process qui fit grand bruit, reveillant le spectre de la confrontation entres sepharades et achkenazes.
Il quitta sur fond de ces recriminations, le Parti National Religieux, a la veille des elections de 1981 pur fonder Tami ( Parti dela Traditiond'Israel ) qui fit campagne sur le theme de la discrimination des sepharades. Malgre le peu de temps dont il disposa, le nouveau parti reussit a faire passer quatres deputes.
Il se joignit au second gouvernrment de Beguin comme Ministre du Bien etre social, mais il fut constraint de demissionner en1982 ala suite d'un second process ou il fut reconnu coupable de detournement de fonds dans la gestion du fond de charite au nom de son pere, beneficiant de financement public, et condamne a des travaux d'interet public.
Relu en1984 ala Knessetsur la liste de tami, il rejoignait le Likoud aux elections de 1988 et continua a sieger ala Knesset jusqu'en 1992.
Jacques Abehsera
Fils de Yossef. Gerant de societes et militant communautaire, ne a Colomb bechar en 1930 dans une famillle originaire du Tafilalet. Ancien tresorier dela FederationSionisted'Algerie, il fut parmi kes fondateurs de SIONA, le movement de Sionistes d'Afrique du Nord enFrancequi'il representa a plusieurs Congres Sionistes.
President de l'Executif et dela CommissionSocialedela FedrationSepharaditeMondiale, member du Comite Directeur du C.RI.Fet president mondial de l'Association Rebbi Yaacob Abehsera.
David. Abehsera.
Indistruel ne a Meknes, il dirige aCasablancaun des plus grands groupes de textile du Maroc.
Daniel. Abehsera.
Fils de Maurice Abehsera. Assureur, ingenieur et directeur commercial ne aRabaten 1953. Apres des etudes humanistes a l'Institut d'Etudes orientalesde Paris,ilobtint le diploma d'ingenieur de l'Institut Superieur dela ConstructionMecaniqueet un doctorat en Sciences Economiques.
President depuis 1991 d'Intertechnique Aerospatial, il avait ete auparavant directeur commercial de l'entreprise et directeur adjoint des affaires internationals de " Messier Hispano-Bugati.