אליעזר בשן


פאס העיר-אליעזר בשן

בקשתו של מונטיפיורי מהסולטאן הייתה שיהודי ארצו יהיו מוגנים בכל חלקי מדינתו, שלא יציקו להם, ושייהנו מהזכויות של יתר נתיניו ומעמדם יושווה לזה של הנוצרים החיים בנמלי מרוקו.

תגובת הסולטאן נמסרה ב-5 בפברואר בייתה ט'אהיר ( הצהרה מלכותית שהיהודים יזכו לשויון כמו יתר הנתינים, ולא ייאלצו לבצע עבודות בניגוד לרצונם. על המושלים לנהוג ביהודים לפי מידת הצדק, ומי שיעשה להם עוול ייענש.

ההצהרה חודשה בשנת 1872. יורשו חסן חזר עליה בשנת 1874. זו צוטטה על ידי אגודות ודיפלומטים אירופאים כאשר התנכלו ליהודים, כי ראו שההצהרה אינה מתבצעת. לפי הערכות שונות, ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הן נותנים אמון ב " חסדו " של הממשל.

הפגיות ביהודים גברו, והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בעלילות בגירושים וברציחות. משנת 1864 עש 1880 נרצחו לפי מידע שהגיע לאירופה 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. נוצרים ויהודים נאורים הישלו את עצמם שיפסקו ההשפלות וההגבלות, ויהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים לפי הדגם האירופי, דבר המנוגד לשריעה ( ההלכה ) האסלאמית.

ולא היו מודעים לכך שהסולטאן ונציגיו לא יתכחשו לנאמר בקוראן ול " תנאי עומר " שהתקדשו במסורת המוסלמית. רק בערי החוף, בייחוד בטנג'יר, שבה ישבו הדיפלומטים הזרים, שופר מצב היהודים, הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם בלכתם ברובע המוסלמי.

ההסכמים עם המעצמות.

הסולטאן מוחמד הרביעי שאף למודרניזציה, שנתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים, בייחוד בעת משבר קשה בשנת 1862. הוא פעל לפיתוח הכלכלי והמסחר. אותה שנה העניקה בריטניה למרוקו הלוואה גדולה כדי להקל את חובה לספרד, דבר שביסס את מעמדה בארץ זו וחיזק את התלות של הסולטאנים בבריטניה.

המדיניות הבריטית הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים ולחזקם על ידי שיפור המנגנון ופיתוח המסחר, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים של בריטניה. קצינים בריטיים הדריכו את צבא הסולטאן, יועצים ומהנדסים פעלו לשיפור התשתית הכלכלית.

עד שנת 1865 נערכו הסכמים בין מרוקו לרוב מדינות אירופה. אלה בייחוד צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ובשלב מאוחר יותר גרמניה וארצות הברית התחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. בהסכם ב-1863 זכתה צרפת לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.

משלחת של קציני צבא צרפתיים שהתה במרוקו. לאחר שכבשה צרפת את תוניסיה בשנת 1881, התאמצה לספח את מרוקו. גרמניה שהביסה את צרפת בשנת 1871 לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנג'יר וקונסוליות בערי הנמל החשובות במרוקו.

טאָטנבָאך שגריר גרמניה במרוקו ביקר אצל הסולטאן וביקש ממנו נמל לגרמנים, קרוב לעיר מלילה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי, הגבירה את תלותם במדינות אלה.

המסחר איתן מילא את קופת הסולטאנים, והם נזקקו למוצרי התעשייה ובייחוד כלי נשק ותחמושת שהובאו מאירופה

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו 13 נציגויות זרות בטנג'יר. הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה לביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים ליישם את העצות בדבר שיפורם במנגנון, ביטול עונשים אכזריים, תנאי מאסר קשים, ביטול הסחר בעבדים, והענקת הגנה על רכושם וחייהם של היהודים לפי המתכונת של מערב אירופה.

התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן להטבת תנאיהם ולהענקת חסות, היו חלק מהמערכה והתחרות של מעמד הבכורה במדינה חלשה זו.

 חולשת הסולטאנים הניעתם בברך כלל לבקשת הדיפלומטים באשר להענשת המתפרעים ביהודים, אבל חוסר שליטתם על מקומות רחוקים מארמונותיהם ועל מעשיהם השרירותיים של מושלים עריצים, שמו לאל את כוונותיהם הטובות.

תעודות החסות.

בהתאם להסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת 1856, לספר בשנת 1861, לצרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המכהנים בתור תורגמנים, סוכנים ובתפקידים אחרים.

אלה פוטרות אותם מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. היהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולאריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים וכן סוכני הסוחרים הזרים קיבלו תעודות חסות.

בפועל נהנו מהחסות גם יהודים ומקומיים אחרים שלא היו זכאים לתעודות אלה, מהם שעמדו בקשרי מסחר עם אירופים ואחרים, וידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה. נוסף לאינטרס של מחזיקי התעודות, נהגו הקונסולים ממכירת התעודות.

הנושא היה שנוי במחלוקת, והדבר לא היה לרוחם של הסולטאנים מוחמד הרביעי, חסן עבד אלעזיז. האחרון תבע לסלק את נציגי בריטניה וצרפת בפאס בגלל סיבה זו. היו נטיות גם מצד גורמים אחרים להפסיק את מכירת תעודות החסות לאלה שאינם זכאים להן.

ג'והן דרומונד האי, קונסול כללי של בריטניה החל משנת 1845 ושגריר בין השנים 1860 -1886, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר, שייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוק, טען שרק מיעוט קטן ואמיד נהנה מהחסות, והרוב הוא קרבן שלה.

שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. יהודים בעלי תעודות גילו אומץ לב מול איום ואלימות של מוסלמים, מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים שתקפום, בהסתמכם על הגנת הקונסול.

המוסלמים לא היו רגילים לתופעה כזו, שכן החזקת נשק ואפילו הרמת יד להגנה עצמית הייתה אסורה על היהודים, שגילו בדרך כלל פסיביות הוכח עלבונות ופגיעות גופניות. התנהגותם גרמה לעתים לתגובות תקיפות, והקורבנות היו יהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תעודות אלה.

תופעה זו גם הגבירה את הפער החברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים נפלו על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי תעודות החסות היו פטורים מהתשלומים. אנשי כל ישראל חברים, " אגודת אחים " וכן עשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת התעודות.

פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו

פגיעות-בחיי-הדת.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. אליעזר בשן

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.

עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.

פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.

המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.

חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.

הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "

תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.

לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.

הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.

במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.

או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.

אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.

הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.

הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.

המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :

                       " ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).

בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.

הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.

הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.

הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.

מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.

לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא

ת (אבות ה כג), לְפִי הַצַּעַר – הַשָּׂכָר, כְּלוֹמַר: הַשָּׂכָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל הוּא לְפִי שִׁעוּר הַטִּרְחָה וְהַיְּגִיעָה שֶׁהִשְׁקִיעַ בָּעֲבוֹדָה. מילון אבן שושן.

כפי שהדברים באו לידי ביטוי בחיבוריהם " אגרת הנחמה ", ו " אגרת השמד ". דומה כי בזכות  השתדלותם ועוז רוחם, יהדות זו החזיקה מעמד תקופה ארוכה למעלה ממאה שנה. אם כי אורך הזמן גרם לשכחת התורה ולחיסולו של המרכז היהודי הגדול שהיה בחבל ארץ זו.

יוסף אבן יעקב 1269 – 1286, מייסד שלטון בני מרין, ביטל את גזירות המייחדים ואיפשר ליהודים לחזור ליהדותם, בתנאי שיעמדו ב " תנאי עומאר " – עליהם לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשיעברו ליד מסגד.

כמעט כל היהודים שהתאסלמו שמחו לחזור ליהדותם בגלוי. אם כי היו יהודים שהדיפו להישאר כמוסלמים, הם היוו קבוצה נפרדת והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, לא התחתנו עמהם ונדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים. כמו כן מוזכרים מקרים של התאסלמות מרצון במאות הי"ג והי"ד.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.ממזרח שמש עד מבואו

1 – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ליהודי המגרב ובכללם לאלה שחיו בארץ מבוא השמש, קשרים עם ארץ ישראל מתקופות קדומות, שנמשכו בכל הדורות, והיו גם יהודים שלו למרות המרחק, הקשיים והסכנות בדרך. עדויות על כך מתקופת הגאונים, וכן מהדורות הבאים בתקופה הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל.

מהמאות הי"ח והי"ט מצויים יותר מקורות על הקשרים ברוח ובחומר, שביטוייהם היו דתיים ועממיים, כמו פיוטים שהביעו ערגה לארץ, הקדשות, חילופי אגרות, , והחל מתחילת המאה הי"ז ואילך פקדו שלוחי ירושלים, חברון, צפת וטבריה את הקהילות במרוקו.

נוסף לכסף שאספו, מילאו השלוחים גם תפקיד הטיפוח היחס הנפשי לארץ הקדושה, שעשויים היו לעודד עליות לארץ. עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשנת תק"א – 1741, עשתה רושם על הקהילות במרוקו כמו במקומות אחרים.

והשפיעו כנראה על אחרים בדורות הבאים לנסות וללכת בעקבותיו למרות הסכנות בדרכי היבשה והים. הסכנות מחמת מלחמות ושבייה בים היו תדירות במאה הי"ח ובשליש הראשון של הי"ט, ופתחו לאחר כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830.

ואמנם בספרות השאלות ותשובות של המאה הי"ח וראשית הי"ט מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך "כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גיסות ומלחמות.

פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מתיטואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה "

ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. באגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי, במכון לתצלומי כתבי ידי בירושלים.

בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו. ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. ובפרט שהוא צריך ליתן למלך המערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב.

בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח " שמועות יבהלוהו מן המערב תרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון  הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת "

הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו בין השנים 1728 ל- 1757, בתקופת הריב בין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד אבן עבד אללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה הרעב, הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב-1713, 1721- 1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744.

רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להיות גורמים לעלייה לארץ הקודש.

יש לשער, כי במלים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב יד, הכוונה לא רק נגד בסיסי הקורס ארים סחוף המגרב, בייחוד אלג'יר וסלא, במטרה לחסל את פעילותם. ראייה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי הסוס ואגדיר.

בניסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה. במקורות הדנים על עלייה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ.

לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובת העלייה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות קי ע"ב " הכל מעלין לארץ ישראל " והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו – תצא בלא כתובה " וכן להיפך.

גם האישה, כופה בעלה ( פי הירושלמי, רק הבעל כופה אשתו ) אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי ישי סכנת דרכים. וסיבה שנייה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.

דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את חובת העלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.

הרשב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר, נפטר בשנת רכ"ז – 1467, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו " בזמן ההוא בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון איטן כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה, מזרחה, כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין לסטים בים "

הוא קבע כללית, כי ככל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה גם על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך סימן עה. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.

מצוות העלייה קיימת – אך ישלם לה כתובה.

בתשובת רבי יעקב אבן צור תל"ג – תקי"ג – 01673 -1753, שפעל במכנאס ובפאס, נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות והאישה מסרבת. בסימן קנט תשובה שניתנה בפאס בשנת 1732, משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם, שבזמן הזה יש סכנה בדרכים, לכן קיימת מצוות העלייה לארץ ישראל.

אך מסקנתו כי ישי להשפיע על האישה שתתרצה לעלות עמו, והיה אם לא יצליח – ישלם לה כתובתה. וגם אם אין לו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.

הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין כל סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.

חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.

בן הדור שאחריו רבי משה טולידאנו ממכנאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצווה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת כסנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא, אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.

הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחריו כי התרת נדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצווה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר. 

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מחקרי אליעזר ספרמבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.

במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.

בשנת 1963 סיים את לימודיו לתואר ראשון בתולדות ישראל וספרות עברית פלוס תעודת הוראה לבתי ספר תיכוניים. בשנת 1964 סיים את התואר השני בתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1967 סיים את בית הספר לספרנות שעל יד האוניברסיטה העברית.

בשנת 1972 סיים את התואר השלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהנחייתו של מורו ורבו הנערץ פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתב עבודה מרתקת על פדיון שבויים בחברה היהודית החל בימי הביניים ועד שנת 1830. תחום התמחותו : חיי החברה והכלכלה של היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מגירוש ספרד עד המאה ה-19 .

אליעזר בשן כיהן באזור מגוריו בתפקידי מנהל וחינוך. בשנים תשי"ח – תש"כ היה מורה בבית התיכון האזורי " שפיר " ובישיבת " אור עציון ". בשנים תשכ"א – תשכ"ג יסד את הספריה האזורית במרכז שפירא וניהל אותה. בתשל"ב ניהל את רשת הספריות שק"ל – שפיר, קירית גת, לכיש. בשנים תשל"ב – תשל"ג שימש יועץ משרד החינוך לספריות ציבוריות ולמגמת ספרנות בבתי ספר תיכוניים.

משנת תשכ"ד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תשס"ב, עסק פרופסור בשן בהוראה ובמחקר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ונמנה על מוריה הבכירים והוותיקים. בד ובד הרצה לפרקים גם במוסדות אחרים : במכללה האזורית אשקלון, בבית המדרש הגבוה לתורה – מכון הרי פישל אשר בירושלים, במכללת ירוחם ובמוסדות אחרים. כמו כן הוא מרצה מבוקש בימי עיון לחוקרים, למורים ועובדי הוראה, בכינוסים ובימי עיון ארציים ובכנסים בינלאומיים.

נוסף על עבודתו בהוראה ובמחקר, תרם פרופסור בשן מזמנו לעריכה ולפעילות ציבורית : חבר במערכת " פעמים " מספר 1-2 תשל"ט, חבר מערכת " ממזרח וממערב א', ב', . ערך את הספר " יהודי המזרח בדורות האחרונים " לבית הספר העל יסודי הדתי, משרד החינוך תשמ"ג. חבר מערכת " הגיגים על העם התורה והמדינה- מבחר כתביו של צבי ירון, חבר מערכת ספר אסופת מאמריו של אהרן נחלון " בעט, ובטוריה, הלכה, ציונות קיבוץ "

כמו כן כיהן בתפקידים ציבוריים שונים : בתשכ"ד היה חבר המועצה לתרבות תורנית. בתשל"ז היה חבר הוועדה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר העל יסודי הדתי; הוא מונה על ידי שר החינוך אהרן ידלין לחבר המועצה לשילוב מורשת יהדות המזרח.

ושימש חבר ועדת הפרסומים ולתוכניות הלימודים של משרד החינוך בנושא ההיסטוריה של היהודים בארצות המזרח. בשנת תשל"ט כיהן כחבר הוועדה האקדמית לחקר יהדות צפון אפריקה, מכון בן צבי; חבר המועצה המדעית מרכז מורשת בבל; חבר הנהלת המכון לחקר היהדות במזרח – בית ספר לחינוך.

בשנת תשס"א חבר ההנהלה האקדמית – ויו"ר ועד הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון. בשנת תשס"ד היה חבר הוועדה המלווה לתוכנית הוראת מקרא וספרות חכמים לתואר שני – במכללה האקדמית " אורות ישראל "

פרופסור אליעזר בשן נמנה על תלמידיו המובהקים של הרב פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, שהיה מהחלוצים הראשונים של חקר תולדות הפזורה היהודית בארצות המזרח. פרופסור הירשברג היה ממוריה הראשונים של המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, וכיהן כראש המחלקה בשנות השישים של המאה העשרים.

בשנת תשכ"ח – 1968, הוא הקים את המכון לחקר היהדות במזרח, שהיה המכון הראשון בישראל ששם לו למטרה לעודד ולהדריך חוקרים צעירים לעסוק בתולדות היהודים בארצות המזרח. בגלל מדיניות של קיצוצים החליטה הנהלת האוניברסיטה בשנת תשס"ד לסגור את רוב מכוני המחקר, אולם בין המכונים היחידים שנסגרו באוניברסיטה בשנת תשס"ה היה המכון לחקר הקהילות היהודיות במזרח.

פרופסור הירשברג הרעיף אהבה וחיבה על תלמידיו החוקרים, והם גמלו לו כפלי כפליים באהבה ובמסירות. הכבוד וההוקרה שרחש אליעזר לרבו, הם נדירים בעולם האקדמי. פרופסור אליעזר בשן פעל רבות להנצחת רבו, לקח על עצמו את מלאכת הוצאת המהדורה האנגלית של חיבורו על יהודי צפון אפריקה, יחד עם אברהם הטל. וכן הקדיש לו כמה מאמרים.

אם מתבוננים באישיותו של פרופסור אליעזר בשן ובתרומתו המדעית אנו רואים שהרבה מתכונות רבו דבקו בו.

שיטתו המחקרית

עבודתו האקדמית של פרופסור בשן בהוראה ובמחקר שהחלו לפני יותר מארבעים שנה מקיפה תחומים רבים בהיסטוריה של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב לדורותיה. מחקריו מתמקדים בנושאי חברה וכלכלה, יחסי יהודים ונוכרים, הקהילה היהודית – מנהגיה ותקנותיה, מנהיגות קהילתית, עליות לארץ ישראל, האישה העבריה במגרב, וכיוצא בזה.

עבודתו האקדמית הניבה יבול רב – כמאה וחמישים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית ותשעה ספרים שפורסמו בכמויות מכובדות. ופרסומים נוספים עומדים להתפרסם.

במחקריו הרבים באים לידי ביטוי סגולותיו של אליעזר כחוקר רב אנפין, חלוץ ומחדש, אשר מחקריו מהווים אבני דרך בהיסטוגרפיה של עם ישראל. הוא מתחקה אחר מקורות ראשונים : יהודיים ולא יהודיים ומפיק מהם חומר רב ערך.

עינו הבוחנת יורדת לעיקרם של ספרי שאלות ותשובות, דרשות, הסכמות ופרוטוקולים של קהילות, ומקורות חיצוניים, ובעיקר ארכיונים, דוגמת ארכיון בלוואנט ובמגרב, ועל ספרות מחקר מקיפה. מתוך אלה הוא משחזר רקמת חיים תוססת של החברה והכלכלה במציאות המדינית הכלכלית.

חותמו של אליעזר ניכר במיוחד בשימוש הרב שהשכיל לעשות בתיעוד של משרד החוץ ומשרד המשובות הבריטי\ וכן במסמכי הארכיון הלאומי של ארצות הברית. הוא בדק תיעוד הנוגע ליהודים ברחבי האימפריה העות'מאנית ובארצות צפון אפריקה.

החידוש שבפנייה שיטתית למקורות אלו מהווה פריצת דרך במחקה ההיסטורי של הפזורה היהודית במזרח ובמגרב. באשר הוא ענן את אוצר המקורות השופעים אור יקרות על קורות עמנו בזמן החדש. ויש לשבחו על תרומתו לחשיפת העבר והורשת של יהודי ארצות האסלאם, בהם היבטים שלא נידונו כלל במחקר ההיסטורי, והיעדרם גרם לא אחת לזלזול בלתי מוצדק כלפי החברה היהודית שחיה בארצות אלו.

פרופסור בשן תיקן במידה מרובה עוולות אלו בלי שהוא נוקט בשיטה של היסטוריה מגויסת, אלא על ידי דיבוב המקורות הרבים וסיכומם. היכולת להתבסס על מקורות כה עשירים ומגוונים למחקריו של פרופסור בשן עוצמה וסמכות היסטורית.

המקורות הקבים עליהם נסמכים מחקריו וכן התעודות הרבות המצורפות למאמריו ולספריו, הם בעלי ערך מוסף לחוקרים של תחומים רבים מהיבט אחר : מדיני, סוציולוגי ותרבותי. כדברי האימרה התלמודית : " אי לאו דדלאי לך תספא מי משכחת מרגניתא תותיה " ( אם לא אני שהרמתי לך את החרס, האם היית מוצא את המרגלית שהייתה ( קבורה ) תחתיו ! יבמות צב.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

ולולא תרומתו הגדולה של אליעזר בחשיפת תעודות וחשיפת ספרות רחבה מארכיונים ובהוספת פרקים חדשים להיסטוריה של יהודי המזרח והמגרב, רובם של החוקרים לא היו יודעים על קיומם של מקורות אלו ולא היו משתמשים בהם במחקריהם.

נושאי מחקריו.

את רוב מחקריו הקדיש פרופסור בשן לתולדות היהודים במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית מפרעות קנ"א עד המאה העשרים. להלן מגוון הנושאים בהם עוסקים המחקרים, מקוצר המצע לא נוכל לסקור את החידוש שבכל מאמר ומאמר, ונסתפק בשמות המאמרים והם ידברו בעד עצמם.

במחקריו בחן רעיונות יסוד במסורת ישראל ואת יישומן במציאות חייהן של קהילות הפזורה היהודית, בהנהגות ובתפיסות עולם, והקשרים שטיפחו אלה עם אלה לדוגמא :

ארץ ישראל.

מקומה של ארץ ישראל בתודעה היהודית והכמיהה לציון וביטוייה כפי שתוארו במאמריו : " על יחסם של חכמי מרוקו במאה הי"ח – הי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל ". " זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ".

" הקשרים המסורתיים בין יהודי המזרח ליישוב היהודי בארץ ישראל ". " חוזים על שכירת אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה . " מגבלות כלכליות כגורם מונע לקיום מצוות העלייה לארץ ".

" העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – י"ח. " שמות ערי ארץ ישראל ככינויים לערים בחו"ל בספרות השאלות ותשובות של בתקופה העות'מאנית.

פדיון שבויים.

קיומן של מצוות יסוד בתחום שבין אדם לחברו דוגמת פדיון שבויים; " מעמדם המיוחד של תלמידי חכמים לגבי פדיונם משבי – הלכה ומציאות ". " תעודות על עזרתה של קהילת ורונה לפדיון שבויים " .

" שבויים ופדיון שבויים "

פרופסור בשן הרחיב את היריעה בחיבוריו : שבייה ופדות בחברה היהודית בארצות הים התיכון 1391 – 1830 ( ספר מספר אחד ) בו תיאר ביד אומן את הביטוי העליון לשותפות הגורל ותחושת האחווה והערבות ההדדית המאפיינים את עמנו כפי שהם משתקפים בפעולות של יחידים וקהילות, למען פדיונם של שבויים שנפלו בשביים של ליסטים נוצרים ומוסלמים, כי ישראל ערבים זה לזה.

בספר תיאור מקיף של הנושא על היבטיו השונים : הדתי, החברתי, הכלכלי, על רקע ההתרחשויות המדיניות והצבאיות במהלך תקופה הנמשכת כארבע מאות שנה. הספר זכה בפרס של עיריית רמת גן, והוא נחשב ספר יסוד בנושא חשוב זה.

הקהילה היהודית .

פרופסור אליעזר בשן הקדיש כמה מאמרים לתיאור קהילות ישראל במזרח ובמגרב; " עדויות של תיירים אירופיים על היהודים בבבל ובכורדיסטאן מסוף המאה ה-16 עד המאה ה-19. " תעודות על יהודי סקופיה לאחר כיבושה בידי האוסטרים בשנת 1688.

" מקור גרמני על הקהילה האשכנזית בירושלים בשנות השלושים של המאה השמונה עשרה. " מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה-19. " קהילת גיברלטר – חכמיה, יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו ".

" המאבק על שמירת ייחודה שלקהילת מוגדור ( אצווירא ) . " קהילת סאפי במהלך הדורות לפי מקורות עבריים ולועזיים. " קהילת וואזאן ועברה  

כמו כן הקדיש פרופסור בשן מחקרים לנושאי חברה וקבילה כגון : " בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו. " חברת ביקור חולים בקהילות המזרח התיכון. " תקנות להגבלת מותרות : הרקע החברתי וההלכתי.

" הלבשת ערומים " המצווה והמעשה. " תורת חיים ואהבת חסד ", " מצוות הכנסת אורחים על ידי היחיד והציבור ". " אנוסים חוזרים ליהדות בתורכיה לפי דיווחי שגריר בריטניה בקושטא בשנת 1784.

ההנהגה הרוחנית והכללית.

ההתעניינות בפרט שבקהילה הפיחה חיים במחקר של סוגיות חברתיות בחיי היהודים, ושל מצוקות יום יומיות ופורענויות שהיו מנת חלקן של קהילות אלה. עיונו מהמעמיק של פרופסור בשן במקורות ההלכתיים, הניב הסתכלות מרתקת בפועלם של החכמים מנהיגי הציבור היהודי, והבליטה את ייחודם של חכמי המזרח והמגרב.

חכמים אלו בהיותם קרובים לחיי צאן מרעיתם, ובגלותם אוזן קשבת לצרכיהם ומצוקותיהם, לא השתעבדו לפסיקה היבשה והשרירותית, אלא שבבואם לפרש את ההלכה, היה השיקול המוסרי וכן הצדק החברתי נר לרגליהם.

כפי שהוכיח במאמרים : " לפנים משורת הדין בספרות ההלכה ". " התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי מדור גירוש ספרד ואילך ". " דרכיה דרכי נועם ", עיון בתשובותיהם של חכמי המזרח והמגרב משנת קנ"א עד המאה הי"ח, בעימות על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות.

פרופסור בשן הקדיש מספר מחקרים להארת דמותם ופעלם של מנהיגים רוחניים וציבוריים בפזורה המזרחית, כגון, : " רבי אליהו חזן רבן של טריפולי ואלכסנדריה ויחסו להשכלה ". " אלמנת רבי שלום שרעבי – תעודות חדשות.

רבי יוסף אלמליח – דיין, סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגדור. ראובן אלמליח – נשיא קהילת מוגדור ופעילותו הציבורית. רבי מרדכי בן ג'ו 1825 – 1917, רבה של טנג'יר – בין שמרנות לקדמה. רבי יוסף בן משה כנאפו 1823 – 1901, ממוגדור – הרקע המדיני והחברתי לתקופתו. חלקם של עמרם אלמליח ושל הרב יוסף אלמליח בסיוע ליהודי מוגדור בשנת 1845.

תרבות וחינוך.

פרופסור אליעזר בשן כאיש חינוך, התעניין בחינוך היהודי בפזורה זו, במבנהו הארגוני וברמת החינוך. לכן הקדיש מספר מאמרים ומחקרים, כגון : החינוך היהודי בארצות האסלאם מגירוש ספרד עד אמצע המאה הי"ט.

החינוך היהודי בארצות האסלאם מאמצע המאה הי"ט עד 1914. עמדותיהם של חכמים להשכלה בעקבות גירוד ספרד. שבייתם ופדיונם של ספרים בהלכה ובמציאות ההיסטורית. ספרים כנכסים וזכותם של לומדי תורה על ירושת ספרים. מכירת ספרי תורה וכלי קודש בשעת הדחק. סטלה קורקוס מחנכת דגולה ופעילה בחיי הציבור במוגדור. חברת אם הבנים במרוקו.

פרנסות היהודים.

פרופסור בשן הקדיש מחקרים ומאמרים לנושאים כלכליים, לפרנסת היהודים ולמלחמת הקיום וההישרדות בתוך חברה שלא תמיד האירה להם פנים, כגון : המשבר המדיני והכלכלי באימפריה העות'מנית החל בשליש האחרון של המאה הט"ז לאור ספרות שאלות ותשובות.

עדויות של תיירים אירופאיים כמקור לתולדות הכלכלה של יהודי המזרח התיכון בתקופה העות'מנית. פעילותם הכלכלית של יהודי איזמיר במאות ה-17 וה-18 מלפי ארכיונים של חברת הלוואנט הבריטית. גילדה יהודית באיזמיר בתחילת המאה הי"ח.

פרנסות היהודים 

ראשית השתלבותם של יהודים ספרדים בקושטא במערכת המסחר של הבריטים. עלית כלכלית יהודית בשלוניקי במאה השמונה עשרה – תעודות חדשות של בני הבורלה 1763 – 1793. חופש הסחר והטלת המסים ומכסים על סוחרי מהחוץ יהודיים באימפריה העות'מנית במאות הט"ז – הי"ז באספקלריה של ספרות שאלות ותשובות.

חיי הכלכלה של יהודי מצרים במאות ה-16, ה-18. יהודי המגרב כגורם יצרני ומצליח לפי תיאוריהם של נוסעים אירופאים בין המאות הי"ז – הי"ט. אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח – י"ט על פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים.

חלקה של האישה היהודייה בחיי הכלכלה של יהודי צפון אפריקה. שמירת שבת על ידי יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעים נותרים.

גם חיבתו של פרופסור בשן לקהילות אותן חוקר לא מנעה ממנו לחשוף את הממצאים כמות שהם ולא גרמה לו להסוות את האמת ההיסטורית. מחקריו חושפים גם יהודים שעסקו בעיסוקים המצויים על גבול הדמדומים של החוקה והמוסר הכללי והיהודי בפרט.

הם מגלים סוחרים יהודים הסוחרים בשללם של פיראטים, סחר אשר נחשב חוקי באזור מחייתם, אבל מן הסתם עור גם נקיפת לב ומוסר, ותרם לחיזוק שנאת ישראל. כפי שתיאר במאמריו : " הקורסארים הברברים וקשריהם עם היהודים באגן המערבי של הים התיכון במאות הט"ז – הי"ח; אחריותם של יהודי אלג'יר ולונדון בשביית בריטים בידי פיראטים האלג'יראיים במאה ה-17.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

יחסי יהודים ונוכרים.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה חסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיביטים ההלכתיים והחוקיים והן לאור המציאות של חיים היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים הכלכלית, ובעיקר לשותפות שבין היהודים והנוכרים, כגון : המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך.

תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים. שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע. יחס האסלאם לשבויים ולפדיונם.

כמו כן תיאר פרוטפסור בשן במאמריו גם עלילות, אפליות, גזירות ורדיפות מהם סבלו היהודים, כגון : שריפות ורעידות אדמה באיזמיר המאות הי"ז – י"ט ותעודה על האשמת יהודים בהצתה. על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822.

תעודה על לעילת דם בירושלים בשנת 1870. שנאת המוסלמים ליהודי מרוקו במאה ה- 19. עלית על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור.

פעילות מדינית.

מחקריו של פרופסור אליעזר בשן מגלים תמונה של ציבור יהודי תוסס, אשר תמורות הזמן וחילופי השלטון פותחים בפניו תחומי עשייה חדשים, וציבור זה מגלה יכולת הסתגלות מהירה ולומד במהירות וביסודיות כל ידוש שעשוי לקדם את חייו.

הוא מגלה יוזמה מופלאה בחיים הכלכליים והמדיניים, ומצליח למצוא לעצמו מקום בפעילות דיפלומטית בין לאומית. בארצות האסלאם יהודים  שירתו כדיפלומטים אצל ח'ליפים וסולטאנים במשך כל ימי הביניים ובעת החדשה, ורבים מהם הגיעו להישגים מדיניים מרשימים.

יהודים אלה סייעו לא אחת לבני עמם בשתדלנות, ולעתים רחוקות אף נקטו בדיפלומטיה יהודית. הם נבחרו בשל הבנתם את הפוליטיקה הבינלאומית, בשל השכלתם ושליטתם בלשונות, וכמובן, בשל נאמנותם המוחלטת למעסיקיהם. אך חרף מאמנותם לא אחת היה גורלם טרגי.

במחקריו חשף לראשונה פרופסור בשן מידע על יהודים במזרח ובמגרב שעסקו בעבודות ובשליחות דיפלומטית. כמו : " תורגמנים יהודים בשירות הקונסולרי הבריטי במזרח התיכון בשנים 1581 – 1825 ". " יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה 1757 – 1790.

והגדיל לעשות בספרו " משפחת טאראגאנו – דיפלומטים יהודים בדרדנלים 1699 – 1817. בספר זה האיר לראשונה מידע רב על ערך משפחת דיפלומטים יהודים – שכיהנה במשך כארבעה דורות בתור תורגמנים וסגני קונסולים בשירותה של בריטניה ושל אזרחיה בפני רשויות הסולטאן העותמאני, ובעיקר לפני " השער העליון " באיסטנבול.

דיפלומטים אלה ישבו בעיר צ'נקלה ( מגדלים ) והושיטו שירותים לנתיני בריטניה המפליגים בים ואישים בני ארצות אחרות שבריטניה הייתה מעוניינת בקשרים טובים עמם, וכן לצי הסוחר וצי המלחמה. נוסף לכך הם מסרו למשרד החוץ הבריטי מידע כלכלי ומדיני על רקע התחרות הכלכלית והעוינות בין בריטניה לצרפת בתקופה הנידונה במחקר.

המחבר ביסס את מחקרו על כ-200 תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וחברת הלוואנט הבריטית, שעצם נוכחות סוכניה ברחבי המזרח הייתה אחד הגורמים המכריעים בכלכלה של האימפריה הבריטית. כמו כן שאב המחבר מידע נוסף מארכיונים וכתבי יד אחרים, ממקורות זרים נוספים כגון מסע נוצרים, וממקורות עבריים העוסקים בבני שמפחה זו. במחקר זה אותר מידע רב ערך על משפחה זו.

קובעי המדיניות של בריטניה דאז התנגדו לשירותים של יהודים כמתורגמנים, קרוב לוודאי מתוך חשש מפני כוחם של היהודים וכישוריהם כמתחרים לאינטרסים של הסוכנים האנגלים. ברם, בפועל העסיק במשך דורות השלטון הבריטי יהודי בתור תורגמנים וסגני קונסולים, תוך כדי איזכור חוזר של היותם יהודים. הדוגמה הבולטת להעסקת יהודים בתפקידים אלה, היא משפחת טאראגאנו.

בני משפחת טאראגאנו היו " פראנקוס " – יוצאי אירופה ממוצא ספרדי שנהנו מחסות זרה, הם דיברו על פי רוב איטלקית ומעט אנגלית. האימפריה העותמאנית שנחשבה בתקופה זו " האדם החולה של שפת ים הבוספורוס " הסכימה למינויים אלה של בריטניה, בתנאי שממלאי התפקידים הקונסולאריים לא יהיו נתינים עותמאניים.

המחבר הקדיש לכל אחד מהדיפלומטים הללו פרק נפרד שבו העלה על הכתב את מכלול פעילותו וקורותיו. הקורא בין ימינו מתרשם שלא תמיד זכו אישים אלה לתגמול הולם, אף העדיפו למלא את תפקידם בנאמנות בגלל שלא קל היה לקבל תפקיד דומה במדינות אחרות, וכן גם בגלל טובות הנאה נלוות שהיו כרוכות בתפקיד זה.

תרומת ספר זה היא לא רק במישור היהודי, אלא אף במישור במדיני שהרי זירת הפעילות הייתה במיצרי הדרדנלים המבוצרים, זירה זו היא נקודה אסטרטגית מרכזית באימפריה העות'מאנית. מן הדיווחים של בני טאראגאנו עולה מידע כלכלי ומדיני רב ערך על אוניות מסחר ואוניות מלחמה שהפליגו בהם, ועל ביקורי דיפלומטים בדרדנלים, מרוסיה, מרוקו, ונציה וכו….

בחיבור זה תיאר המחבר לראשונה גם את הקהילה היהודית בדרדנלים. לחיבור נלוו ארבעים תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי ולצידן תרגום עברי.

בעיות השעה.

למרות שכל מעייניו של פרופסור אליעזר בשן מקודשים לחקר של הפזורה היהודית, הוא חש בבעיות המטרידות את החברה היהודית במדינתנו, ובעיקר את אובדן הערכים החברתיים, המוסריים והיהודיים שליוו את עמנו במשך אלפיים שנות גלותו.

הוא הגיב על תופעה זו במאמרים המבוססים על אוצרות הידע שלו במקורותינו. להלן מאמרים אחדים לדוגמה : " הציפיה לגאולה בתשובות הגאונים ". בעיות דתיות בשירות העבודה של יהודי הונגריה במלחמת העולם השנייה ".

" האם מאבק צבאי מדיני תואם את מסורת היהדות ?. " היחס לחילוניים בארץ ישראל על פי שתובות הרב יעקב טולידאנו. " אספקטים הלכתיים היסטוריים וציבוריים של בעיית הגיוס בני הישיבה. " הביסוס הדתי והציבורי לחיוב שירותן של בנות בצ.ה.ל.

" היחס למלאכה אצל חכמי התלמוד והפוסקים. " יחסם של חכמים לאלימות הבעל כלפי אשתו. עם התפשטות התופעה של האדרתם של קדושים חיים בקרב הקהילות הספרדיות מעין חיקוי לאדמו"ר בתנועת החסידות, והתפשטתן של אמונות עממיות אחרות, פרסם פרופסור בשן מאמר על " היחס של חכמי מרוקו לאמונות עממיות " 

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

הפרק השמיני סוקר את ההתאסלמות במאות ה-15-16. המרות של יהודים היו בפאס במאה ה-15. הסולטאן אבו יוסף עבד אל אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1421 – 1465, פקד בשנת קצ"ח – 1438, על העברת היהודים בפאס למללאח הסמוך לארמון המלכות.

כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. ישנה סברה כי היהודים שסירבו לעבור למללאח התאסלמו. מהשם ששמרו על שמות המשפחה שלהם עד היום כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי  היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכישרונותיהם ובחריצותם.

בהתקוממות שהייתה בשנת 1465ף נגד המלך עבד אלחק אלמריני. התקוממות זו נקראת בשם " גזרות הרון ", על שם יועצו היהודי של המלך אהרן בן בטש, ובה נהרג המלך ויועצו היהודי. האספסוף פרץ למללאח ועשה פרעות ביהודים וברכושם, יהודים רבים שרצו להציל נפשם ממוות המירו דתם למראית עין.

הפרק התשיעי סוקר את ההתאסלמות במאות ה-17 – 18, היה הייתה ברובה של יחידים שהמירו כדי להשיג טובות הנאה, להקל מעליהם את נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על היהודים. או להשיג מזון בעתות בצורות קשות. בתקופה זו נושא ההמרות נדון הרבה יחסית בספרות ההלכה, בפרק זה מציין את הנושאים השונים שנדונו בספרות ההלכה.

הפרק העשירי דן בהתאסלמות במאות ה-19-20. גם בתקופה זו היו מושלים שכפו המרה על יהודי עירם, כמו כן היו יהודים בודדים שהמירו מרצון מהמניעים הנזכרים לעיל. המחסר סקר את המקרים שנזכרו בספרות הרבנית, בתיעוד ובספרות הנוסעים שביקרו במרוקו בתקופה זו.

הפרק האחד עשר עוסק בהתאסלמות של נערים ונערות, כל המקורות הנזכרים בפרק זה הם מהמאות הי"א והכ'. סוקר מקרים של נערים ונערות שהמירו מרצון, כדי להשתחרר מלחץ משפחתי ועול ההורים. כמו כן מוזכרים מקרים של חטיפת נערים ונערות ואיסלומם בכוח.

תופעה זו של חטיפת נערות ואיסלומן בכוח לשם נישואים עם מוסלמים, הטרידה את הנהגת הקהילה במרוקו עד לשנות ה-60 של המאה העשרים. היא ביקשה את התערבותה של יהדות ארצות הברית, שאכן נפגש נציגה עם המלך בנושא זה בפברואר 1961. ובאותו זמן הקהילה פנתה אישית למלך. להלן ציטוט ממכתב ארוך שכתב דוד עמאר נשיא הקהילות היהודיות במרוקו למלך :

                  מועצת הקהילות מבקשת להסב את תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת, אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כשאר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא הייתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלו ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21 מלאות. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה. אנט משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי.

הפרק השניים עשר סוקר מקרים מהמאות הי"ח והי"ט, של התאסלמות למראית עין ושמירת מצוות בסתר.

הפרש השלושה עשר עוסק בחוזרים מהתאסלמות ליהדות, וקרבנות של עלילות על התאסלמות. במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קורבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם, והמציאות ההיסטורית שתי התופעות זהות. מי שחוזר מהאמונה באסלאם אחת דתו למות.

ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא – 15 ויכול להיות נמוך מזה. הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנג'יר שבשנת 1834 הייתה קורבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות.

ועל כן נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבת קבורתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים.

עדות אישית של הרב ד"ר משה עמאר, כותב ההקדמה של הספר והוא ידידו של פרופסור אליעזר בשן.

מידגם מהאמור בחיבור זה על פגיעות ביהדות וביהודים, ראיתי במו עיני במחצית המאה העשרים. נוכחתי במקרים של שריפת בתי כנסת, רצח יהודים, התעללויות של נערים מוסלמים בנערים יהודים, וידועים לי מקרים לא מעטים של חטיפת נערים ונערות יהודיות בשנות החמישים והששים.

לצערי חזיתי זאת על בשרי במשפחתי, וזו הפעם הראשונה אשר אני מרשה לעצמי להעלות תמצית המקרה בכתב, ועוד חזון למועד לכתוב סיפור זה במלואו. במסעותי למרוקו ביקרתי בבתים של יהודיות שנישאו למוסלמים באונס או ברצון מאולץ.

 נפגשתי עם מוסלמים דור שלישי ורביעי להורים שנאנסו להמיר את דתם, והם שומרים עניין זה בסוד ; סייעתי לאישה יהודיה שנישאה למוסלמי להחזירה ליהדות ולהעלותה ארצה, יחד עם בתה שנולדה לה מהמוסלמי.

מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי למרוקו כמעט מדי שנה למטרה גחויה ונסתרת. המטרה הגלויה הייתה להרצות במחנה קיץ בסמינר לרבנים ולמורים יהודים במשך שבועיים. ההרצאות התקיימו בבוקר לגברים, ואחר הצהרים לנשים. אחרי הסמינר נשארתי במרוקו למשך כשבועיים לחיפוש ואיתור תיעוד, וכתבי יד מיצירותיהם של חכמי מרוקו.

המטרה הנסתרת הייתה להתחקות אחר בן אחותי שנעלם בשנת 1960 בהיותו כבן שלוש. הוא יצא לשחק ליד הבית כדרכו, ולא שב. חיפשנו אותו בכל העיר וסביבותיה, אך העלינו חרס בידינו. כמובן, המשטרה והרשויות לא נקפו אצבע, הם שאלו אם אנו חושדים במישהו שהעלים אותו.

מאחר שהתשובה הייתה שלילית, אמרו, כשיהיה לכם שם של חשוד, הודיעו לנו. השמועה נפוצה שהוא נלקח על ידי ערביה שאין לה ילדים, ומקובל אצלם סגולה בדוקה, שעקרה המאמצת ילד יהודי ומגדלת אותו כמוסלמי, תיפקד בילדים משלה.

האבל שפקד את המשפחה היה כבד ואינסופי. אין שבעה, אין חודש, אין שנה. ההורים, מיום שנלקח מהם הבן, עולם חשך בעדם הם כבו ולא עלה עד חיוך על פניהם. המשפחה השקיעה סכומי מכסף עצומים בחיפושים באופן עצמאי, אך לא העלתה דבר. לאחר כשנתיים עלינו אצרה בלב כבד, בהשאירנו אותו מאחור. אולם הפצע שנוצר בעקבות היעלמו לא הגליד, אלא הלך והתעצם אצל ההורים.

פאס העיר-ועידת מדריד.אליעזר בשן

ועידת מדריד.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 140 מדינות אירופיות וארצות הברית, שדנה בנושא. המניע לועידה היה התחרות בין המדינות על הענקת החסות. דרומונד האי תבע בועידה לבטל את החסות לאלה שאינם נמנים על הצוות הדיפלומטי.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בהחלטות הוועידה בשלישי ביולי הייתה החמרה בנוגע לקבלת תעודות החסות לעומת השנים שעברו. אבל נמצאו דרכים כדי להתגבר על ההגבלות. בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, אשר מובטחת במסגרת " תנאי עומר " במידה והד'מים משלמים מס גולגולת ועומדים בתנאים.

בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה בו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק ייענש.

הרעה במצבם של היהודים לאחר וועידת מדריד.

לפי מידע ממקורות שונים סבלו היהודים בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 מעריצותם של מושלים מקומיים, מגירוש, מהתנפלויות על רובעיהם ועל יהודים בדרכים, בייחוד בעיתות של מחסור, כשהשלטון המרכזי חלש או בחילופי השלטון.

ההצהרות של הסולטאנים על אי פגיעה בדתם של הנתינים, לא בוצעו. יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשבתות, בין השאר במליחת ראשי המורדים, וימי השוק הועברו על ידי המושלים מימות החול לשבת.

נוסף להגבלות שחלו על היהודים לפי " תנאי עומר ", הוטלו עליהם הגבלות נוספות. לפי ידיעות שפורסמו בלונדון בשנת 1887, ההצהרות של נציגי צרפת ואיטליה על הסרת החסות ליהודים נתיני הסולטאן, עוררה קנאות אצל המוסלמים.

בשנת 1888 הפליג הסולטאן לפגישה עם האפיפיור וביקשו לפעול לביטול השיטה הקיימת להענקת החסות. בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון בשלישי בפברואר 1888 לשר החוץ הבריטי, כלולים 27 סעיפי הגבלות והשפלות שהוטלו על היהודים.

בחורף שנת 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל-700 יהודים כולל נשים וטף משלושה כפרים באזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שבינתיים נשרפו.

בדצמבר שנת 1893 ביקר בטנג'יר שמואל מונטגיו ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי, לאחר שהגיעו ידיעות על מצוקתם של יהודי דמנאת שהיו קרבנות לפרעות, ויהודי מראכש שסבלו מידם הקשה של במושל והקאדי, שהילקו יהודים באכזריות, וגרמו להתאסלמות של כמה מהם פגישתו עם הוזיר לענייני חוץ ובקשתו לשפר מצבם של בני דתו, לא נשאו פרי

הסולטאן עבד אלעזיז.

לאחר שהסולטאן חסן נהרג בקרב ב-9 ביוני שנצ 1894, הוכרז בנו בן ה-14 עבד אלעזיז הרביעי על ידי איש החצר בו אחמד בתור יורשו, והעולמא אישרוהו. בפועל שלט איש החצר הנ"ל שכיהן בתור ראש הוזירים עד מותו ב-13 במאי 1900.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וכן בין שבטים מרדניים לצבא הסולטאן. התערבות המעצמות גברה מ-10 באפריל 1900 התנהלו קרבות בין חיילים צרפתים ובין שבטים במרוקו.

בשנים 1895, 1897, וב 1902 הובאו שבויים מהמורדים לפאס וראשיהם ניתלו בשערי העיר. אחיו של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה ובשנת 1903 איים על הבירה. המללאח של מכנאס הותקף בשנת 1903 אבל יושביו רדפו את המתנפלים שברחו.

ההסכם בין בריטניה לצרפת בשנת 1904 וכן וועידת אלחזיראס בשנת 1906, סללו את הדרך לפרוטקטוראט. עבד אלעזיז לא נענה לתביעה להכריז ג'יהאד נגד ספרד, והתפטר. אחיו חאפט' הוכרז ב-23 באוגוסט שנת 1908 בתור מחליפו.

ב-1907 כבשה צרפת את העיר אוג'דה במרוקו, קרוב לגבולה עם אלג'יריה. לאחר שנה גברו הרגשות האנטי אירופיים ואני יהודיים במרקו, וחלה הרעה במצבם הכלכלי של היהודים. ההתערבות האירופית ובייחוד זו של צרפת גברה הדרגה עד שנת 1912. ב-30 במרס 1912 נערך הסכם בין צרפת למרוקו, ובנובמבר אותה שנה בין צרפת לספרד על חלוקת החסות על מרוקו.

צרפת זכתה ברוב שטחה וספרד על מיעוטה. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם עם צרפת, התבטאה במרד שפרץ באפריל 1912, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. המרד דוכא ומשטר החסות על מרוקו החל.

גם בתקופה זו הייתה פאס מרכז לחכמת האסלאם, ופעלו בה שבע מכללות קדומות. כאמור, שאף מוחמד הרביעי למודרניזציה. הוא עודד לימוד מדעים מדויקים במכללה שהייתה במסגד אלקראויין, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל – מדרסה דאר אלמחזאן .

מוסד ראשון להכשרה ולחינוך לא מסורתיים. ייסד בית דפוס, בו הודפסו ספקי דקדוק וספרים אחרים, ועודד כתיבת ההיסטוריה. בעת מותו שרר איש קט, ומושל פאס גורש.

בראשית שלטונו של חסן הראשון פרץ בפאס מרד הבורסקאים שסירסו לשלם את המסים שהוטלו עליהם. הסולטאן דיכא את המרד באכזריות. בשנות ה -70 – 80, היגרו סוחרים מפאס לערי המסחר מוגדור וטנג'יר, ומהם שהיגרו לאירופה.

 

דמנאת העיר.בעריכת מר אשר כנפו-ברית מס' 29

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

מבוא.

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.

ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים

Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.

ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה.

החלק הראשון מוקדש לתולדות הקהילה מעת יסודה עד שנות ה-5 של המאה ה-20 בעת עלייתם של רוב יהודי הקהילה לארץ, על ההיבטים השונים של החיים והחלק השני דן במצוקות של הקהילה במשך ארבעים ושבע שנים, מעת רבלת ההצהרה של הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 עד 1911, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות ובהתכתבויות בין אישם יהודיים במרוקו ובאנגליה, וכן בדיווחים של דיפלומטים. 

ביניהם השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי למשרד החוץ בלונדון. הוא היה אישיות דומיננטית, וכתובת לתלונות של יהודים כשנקלעו למצוקה. האישיות היהודית המרכזית בדמנאת הייתה אדם בשם דוד עמר הזוכה במספר תעודות לכינוי רב. לא ידוע עליו ממקורות יהודים, וספק אם אמנם היה חכם.

גם בתעודות אחרות מצאתי כי מכנים מנהיג בכינוי רב.

החלוצים בחשיפת עברם של יהודי מרוקו היו הרב יעקב משה טולידאנו שחיבר את הספר " נר המערב ", ירושלים תרע"א, ופרופסור חיים זאב הירשברג שחיבר את הספר תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, שני כרכים, תשכ"ה.

שניהם הקדישו לקהילת דמנאת והאירועים בשנות ה-80 של המאה ה-19 מספר שורות בלבד, כשהאחרון מצטט ספר המבוסס על תעודות מהארכיון של כל ישראל חברים.

מטרת חיבור זה לתת מידע מרבי על מה שנכתב, פורסם או טרם פורסם על דמנאת ויהודיה. על ההיבטים השונים של החיים, בהתבסס על מקורות עבריים ולועזיים.

התעודות המתפרסמות כאן לראשונה, מאירות פרטים על מצבם ומעמדם של היהודים במרוקו בכלל, על מקומה של המנהיגות המקומית, הקשרים עם הדיפלומטים והממשל המקומי והמרכזי, והיחס של ממשלת בריטניה ליהודי מרוקו.

חלק א. – פרק א.

דמנאת שוכנת על הר בדרומה של מרוקו בגובה של אלף מטר מעל פני הים, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, כ-120 קילומטרמזרחית למראכש בקו אווירי. בימים שלפני היות תנועה ממוכנת, היו הולכים אליה מהלך שני ימים ממראכש, וארבעה ימים מקזבלנקה.

בסביבתה כרמי זיתים. במקום שפע של מים, ונהר עובר בקצה העיר. הגרמני ת. פישר שביקר בה ב-1899 מתאר אותה כשוכנת בגובה אלף מטר מעל העמק, ושומרת על מעברי ההרים. הנוסע המגיע מהערבה מוצא בה נוף מרהיב אוויר הרים קריר וצמחיה עשירה.

מסורת בידם של יהודי המקום שאבותיהם הגיעו לשם בסביבת שנת 1100, כלומר כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במכנאס בשנת 1782 נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו בהם מצויות קהילות יהודיות.

ג'ון דרומונד האי 1816 – 1893 קונסול בריטניה במרוקו מ-1845 ושגריר החל משנת 1860 עד שנת 1886, כתב ב-13 בפברואר 1885 כי דמנאת שוכנת באזור ה- Shlohs  – האוכלוסייה בת גזע מאוד פראי, והיהודים נושאים נשק להגנתם.

בריטי שביקר באמצע המאה ה-19 במרוקו כתב, כי דמנאת מאוכלסת על ידי ברברים יהודים קראים. ספק אם התייר הנוצרי ידע להבחין בין קראים לרבנים. אבל זו גם עדות על מציאותם של יהודים בדמנאת. 

לפי מידע מה-24 בדצמבר 1891 לא גרו שם נוצרים, אבל לאחרונה ביקרו בה. המקום עשיר במים ובכרמי ענבים כפי שכתב ח. מאקלין לשגריר הבריטי במרוקו סאטוו – SATOW ב – 24 באוקטובר 1893.

האדריכל יעקב פינקרפלד ביקר שם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בהתקרבו למקום התפעל מהנוף הנפלא, וכתב כי עוברים בין כרמי זיתים, ודמנאת " נשקפת מלמעלה מתוך חומותיה…הרים גבוהים ומסולעים מסביב " לדבריו.

לפי המסורת של אזור האטלס הגדול, היהודים באו אליה ארבעים שנה לאחר יסודה של מראכש – 1062, כלומר בתחילת המאה האחת עשרה. צילום של העיר פורסם על ידי Josiane Assouline Mayer

באינצקלופדיה של אסלאם נכתב על דמנאת ערך וסיכומו הוא כדלקמן :

עיר ברברית קטנה בקצה האטלס הגבוה,120 ק"ממזרחית למראכש. מספר יהודיה כמחצית מכל האוכלוסייה המונה כ-4000 נפש.

הקצין הצרפתי שרל דה פוקו בילה שנתיים במרוקו בשנים 1883 – 1884, כשהוא מחופש ליהודי, ביקר בדמנאת ב-6 ו-7 באוקטובר 1883. הוא ציין שהיחס ליהודים הוא מצוין, וכי הם חיים יחדיו על המוסלמים.

דמנאת העיר- אליעזר בשן

חכמי המקום.

בספרות הרבנית נזכרים יהודית בדמנאת לראשונה במאה ה-17. לפני המאה ה-16 הקהילה הייתה בעלת אופי יהודי ברברי. בספרות הרבנית מופיע השם דמנאת וגם הכינוי " קסור מוסה ". חכם בשם מרדכי עטייא כתב בהקדמה לחיבורו " מר דרור ", אזמיר ת"ץ

רבי מרדכי עטייא אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – תוספת שלי

חכם גדול בתורה ומפורסם. נולד בדמנאת שבמרוקו. היה תלמידו של הגאון רבי יצחק דילויה זצ"ל, והיה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר ז,ל מדמנאת. רבי מרדכי חיבר ספר " מר דרור " הכולל : פלפולים וחידושי מסכתות הש"ס נדפס באיזמיר ת"ץ. בסוף ימין התיישב בטורקיה. 

אמר הצעיר מרדכי בן לאדוני אבי נבון ומעולה יצחק עטייא אשר גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה בארץ מולדת דמנאת…ועת היותי בר מצווה שלח אותי לעיר המהוללה עיר ואם בישראל בתורה וביראת שמים מרוקוש שקורים בלשון ישמעאל מראכש.

רבי יוסף בן נאיים כתב בספרו " מלכי רבנן " בערך מרדכי עטייא, דף פז ע"ב :

עיר מולדתו דמנאת והוא תלמיד מורנו הרב יצחק דלויה זצ"ל והיה תלמיד חבר למורנו הרב שלמה עמאר ז"ל מדמנאת. הוא חיבר ספר מר הדרור על מסכתות, ובסוף ימיו נתיישב בתורקיא והדפיס שם את ספרו. ראה בהקדמת ספרו. מקור לכל זה ראה בספר " המעלות לשמה "

רבי לוי אביטבול חי בדמאהת ועלה לארץ ישראל. ובחודש אלול תס"זהגיע למגרב בתור שליח חברון ויעב"ץ ( רבי יעקב בן צור ) כתב לו מכתב המלצה. 

מסעוד בן נחמיאש, נאמר ליו כי היה " מלומד בנסים אשר כול ערי המערב נודרים נדרים וקופות לזכותו " כך כותב בהסכמת רבני אספי לספר " וישמע שאול " שחיבר נכדו רבי שאול. מסעוד נחמיאש השני בן יוסף, חתום בשנת תקצ"ד – 1834 על פסק דין.

בדמנאת היו חכמים נוספים אלה : רבי יהודה ה"ן בן לולו ויוסף בלולו : " מלכי רבנן : דפים ה, נט. אהרן בן ראובן אלמלאליח שהתיישב ברבאט, למד אצל רבי יוסף עיוש אלמאליח, ונשא את בתו שהחכם לאשה, כשחותנו עבר לגיברלטר. רבי דוד עמאר היה מחכמי המקום, ורבי יוסף בן נאיים העיד שראוהו חותם בשנת תקצ"ה – 1835.

חכמי דמנאת רבי חיים בוחבוט ורבי אברהם בן יעקב נחמיאש חתומים בשנת תרט"ז – 1856 על הסכמה לספרו של רבי יעקב בן שבת, " רוח יעקב ", ליוורנו תרמ"א.

לפי נחום סלושץ שביקר בה בשנת 1913 חיים בה מספר חכמים, שרואים עצמם עליונים על פני חכמים אחרים במראכש.שמותם שמעון ענקרי ודוד דארין אלה מכירים את הספרות היהודית מימי הביניים, וגם כמה יצירות מתקופת ההשכלה. 

בתי הכנסת.

על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות : בעת ביקורו של נחום סלושץ היו מצויים במללאח שבעה בתי כנסת. אחד מהם הנושא את השם " אלג'מאעה אלמוריסקוס " של מגורשי ספרד בו שומרים על מנהגי התפילה של ספרד. בבתי הכנסת האחרים נוהגים לפי מנהגים מקומיים.

האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר בדמנאת במגרת סיוריו בצפון אפריקה במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת כתב, כי העיר מחולקת לשני חלקים : " המדינה " המוסלמית והמללאח היהודי.

בו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר רק בארבעה מהם. תכניות ל שניים מהם מתוארים בספרו : בית הכנסת של רבי שלמה בן יעקב בן אביג'י. בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת והקיפם בחומת מגן.

אחרי פטירתו של הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 – שלט החל משנת 1873 – נשרפו בתי הכנסת בדמנאת בעת מהומות וביזת המללאח. ספרי תורה הובאו למאראכש ונמכרו, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894 :

בית הכנסת הגדול נשאר בחורבנו גם בשנים הבאות. באוכלוסייה מעל אלף נפש בשנות החסות, היו שישה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר שמונה. ביומנו של חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת תשט"ו צילום של בית כנסת בדמנאת ( תשי"ז, עמוד 152 ) 

קברי צדיקים.

 אחת התוצאות של הדו קיום בין המוסלמים והיהודים היא השפעה הדדית במנהגים ובאמונות עממיות. למשל, בקשר להערצת קדושים, לא תמיד ברור אם הקברים הם של מוסלמים או של יהודים. בדרום מזרחה של דמנאת מצויה מערה ובה מעיין שמייחסים לו סגולות, והמקום נערץ על ידי המוסלמים והיהודים. 

ח.ז הירשברג שביקר בה בשבוע ל"ג בעומר, כתב על העלייה לקברי הצדיקים המצויים במקום ובסביבתו. על שניים מהם, הנערצים על ידי היהודים והמוסלמים, יש ויכוח, המוסלמים טוענים שה " חזן " הקבור כאן היה יהודי שהתאסלם, והיהודים מכחישים לעז זה נמרצות.

והוא הדין לגבי הקדוש " סידי מחצאר " הטמון במערה אימון-איפרי. הוא נתפרסם בזכות כוחו לרפא מחלות עצבים. ה " ברכה " שלו מועילה לזכות נשים בילדים. המבקרים טובלים בבריכה, שאת מימיה מספר נחל איתן, ושוחטים תרנגול לכבוד הקדוש.

בית קברות יהודי עתיק מצוי ליד הגבעה. היהודים עולים לגל אבנים, שלפי אמונתם מכסה את עפרו של קדוש אגדי בשם מוסה בו עושיר, הנערץ על ידי יהודים וברברים כאחד. הקדוש מכונה גם בכינוי מו ולמושיפה – אבי ההזנה – ומייחסים לו מעשה נסים.

לפי סיכום של יששכר בן עמי, המומחה לקברי צדיקים במרוקו, קבורים בדמנאת אחד עשר צדיקים ועוד שלושה ליד דמנאת, של קבריהם עולים יהודים מהמקום ומהסביבה, ואלה שמות הצדיקים : רבי אברהם נחמיאש, רבי אברהם כהן, רבי יוסף כהן, רבי יוסף מלול, רבי דוד דנינו, רבי דוד פרחי, רבי חיים בוחבוט, ונכדו רבי יוסף חיים בוחבוט, רבי יוסף אלמאליח, רבי יצחק חזיזה, רבי ישועה דנינו, רבי שמעון ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

למרות שסכנת דרכים קיימת – אין להתחשב בסכנה.ממזרח שמש עד מבואו

רבי שאול ישועה אביטבול 1739 – 1809, דיין בצפרו מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת בדרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ואישה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו אותו להסתופף בבית ה'.. ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן…לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצת קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא גם לכל אדם, כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל.

הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מערב לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם. לדבריו, אותם הכללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים. ניכר שחכם זה, בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנה ולא הסתמכו על נסים, מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהמישור הרציונאלי.

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגראפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש הסתמך רבי פתחיה יקותיאל בירדוגו 1764 – 1820, חכם שפעל במכנאס, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אישה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצוות העלייה לארץ ישראל.

אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות קי ע"ב, כי יש כמה מצוות התלויות  בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להיזהר בהם ולעמוד בהם.

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעלייה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג, וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחייא, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שליח ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי,ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד, שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו רבי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים

רבי פתחיה הגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות.

1 החשש מפני אי קיום מצוות

2 – משום סכנת הריחוק.

חכם זה שנפטר בשנת 1820, הוא בין האחרונים בשורת החכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית. כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנזכר, רבי יעקב בירדוגו, עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים.

בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ". כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה ההגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורס ארים מסלא, החל משנת 1814 ושל האלג'יראים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830. ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה.

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום התאריך תקצ"ד – 1834, ושי לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן, יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, ורצה לקחת את הילדים מתחת גיל שש עמו בעלותו לארץ, כשהאישה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עמד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא את כל בני ביתו כדברי רש"י למשנה בכתובות קי ע"א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש"י : " את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נטבטל  דין הבן אצל אמו עד שש ,. הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעלייה לארץ החל בשנות ה-30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב ייקח את ילדיו לארץ ישראל, ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.

מתבקשת השאלה, האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצוות העלייה לארץ ישראל כשהיא רוצה לקחת ילדיה ? בשאלה זו דנן רבי רפאל משה אלבאז – 1823 – 1896, דיין בצפרו.

בפסק דין שניתן בשנת תרי"ח – 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז, בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי הפסק אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה לעלות לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עלייה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה. אך יש גפם היבט אחר בנידון, אשר עדיף על העלייה לארץ ישראל, והוא טובת הבנים.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג. היות ועיקר תקנת החכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שיישארו עם אביהם.

 

דמנאת העיר

מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים בקרב יהודי מרוקו "

רבי אברהם חמיאש – דמנאת –

נקרא גם רבי אברהם נחמיאש, חי במאה התשעה עשרה.

רבי אברהם כהן – תידילי.

קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קבר – עדות של מר שלמה ס' תונדות – רק חדש המיועד למבקרים. מכונה גם מולאי מאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו רבי אברהם הכהן.

המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.

לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית, לא שמעתי שמכירים אותו. אחר אומר רבי אברהם כהן. רבי אהרן. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה.

אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים. הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו.

פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי. ואין לו שוטר. השר – השופט אמר לו למוסלמי, שילך היהודי יישבע.

ואמר המוסלמי אני רוצה שיישבע לי במולאי  מאתיל. אמר לו השופט , טוב, הלך הגוי אמר לו ליהודי : נפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל, איך שהגיע לשמה ראה נחש, הזנב שלו כאן והיה מסתובב בכל החדר.

בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך לקראת היהודי ואמר לו : בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע, חזר איתו ועשה פשרה, גם על זה חיברתי שיר.

" אישה אחת מקזבלנקה הייתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של רבי אברהם כהן, מולאי מאתיל, הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק.

למה כי הוא נטפל בחכמים. אז פעם באה אישה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהיריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה בן. קרה נס. 

רבי יוסף כהן – דמנאת

קבור ליד קברו של רבי דוד דדינו

רבי יוסף מלול – דמנאת

נערץ על ידי אנשי המקום. קבור ליד קדושים אחרים

רבי דוד דנינו – דמנאת

היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו הכבשים השתתקו. המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד בקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים והבטיחו שיותר לא ירען את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס.

רבי דוד פרחי – דמנאת.

קבור בדמנאת על פי עדותו של רבי יוסף א' מאימגראן.

רבי חיים בוחבוט – דמנאת

נקרא גם באבא סידי. הוא סבו של רבי יוסף חיים בוחבוט הקבור גם בדמנאת.

הוא היה סגי נהור. כאשר היה עולה אל הקאדי, או נקרא אליו בעת סכסוך בין בעל לאשתו, הוא היה משמש כעורך דין, ועומד על כך שהבעל ישלם מזונות לאישה. כאשר היה רואנ אותו הקאדי, היה קם לכבודו

רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת

קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט

רבי יוסף אלמליח דמנאת

נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה

הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.

היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.

רבי יצחק חזיזה

רבי ישועה דנינו

שייך למשפחת " איית ישועה

רבי שמעון ענקרי

רבי יצחק בן ימי

ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

רבי יוסף חיים בוחבוט דמנאת

קבור יחד עם סבו רבי חיים בוחבוט

רבי יוסף אלמליח דמנאת

נקרא גם באבא חזן. הוא יליד תאביה

הוא התנבא שהולך למות. עשה טבילה, כך סיפרה לנו סבתא. כאשר נסע לדמנאת עקבו אחריו אנשים רכובים על גבי בהמות. נשאר שם שבעה ימים בדמנאת ושם נפטר. סבתא מספרת שכאשר נפטר, ורדו עליו פנסי אור.

היהודים ראות את האורות האלה ומאז נהגו להשתטח על קברו. המון יהודים עולים לקברו. הוא התנבא שימות שם וביקש שיקברו אותו שם.

רבי יצחק חזיזה

רבי ישועה דנינו

שייך למשפחת " איית ישועה

רבי שמעון ענקרי

רבי יצחק בן ימין

ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו

אם אוכל לעמוד במשימה ובתעוזה הנדרשת לצאת אתו יחד בטיסה ממרוקו עם בירוקת והבדיקות שבמשטרת הגבולות, וגם כאן נתגלו קשיים והייתה סייעתא דשמייא גדולה ( על כך ארחיב במקום אחר ) וברוך הגומל לחייבים טובות, שהחלום הפך למציאות והוא נמצא כיום בארץ, התערה בה דובר עברית רהוטה, והושפע מאורייתה לטוב ולמוטב.

מהלך זה ארך שנים לא מעטות, תוך סודיות גמורה. חוץ מרעייתי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע מכל מה שהתרחש. גם כשהגעתי אתו לארץ, והוא שהה אצלנו בבית כחודש ימים, בלי שאף אחד מהמשפחה ידע כך. בתקופה זו לימדנו אותו אורח חיים יהודי, ולקרוא ולכתוב בעברית ולהתפלל.

טיפין טיפין הזכרנו להורים ולמשפחה, את הפרשה הכאובה, ושיש שמועות ממרוקו על מקום היצאות הבן, ואנו משתדלים לבדוק את טיבן. שלב אחרי שלב עד למפגש המרגש בין הבן להורים, ולבני המשפחה מדרגה ראשונה הבוגרים.

חזרתו של הבן האבוד לחיק המשפחה, עוררה והקימה לתחייה רוחם של ההורים, הסבתא והמשפחה העניפה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

עשרות מקרים כאלו מצויים במרוקו, וחלקם הגדול שואפים ומצפים ליד גואלת שתחזירם לחיק עמם ומולדתם.

לסיכום : לבד מערכם הסגולי של החיבורים הנזכרים, הרי עשרות של תעודות המועתקות בשלמותן ונספחים לחיבוריו, מהוות ברכה בפני עצמן, כי הן ישמשו חוקרים מתחומים שונים : מההיבט המשפטי, המשטרים בצפון אפריקה, המדיניות והדיפלומטיה, התרבות העממית והפולקלור ועוד. 

המציץ בסקירה זו, עומד נפעם מול שפע הפרשיות בתולדות יהודי מרוקו שאותן חשף פרופסור אליעזר בשן והיבול הרב שהעניק לנו במחקריו, תוך כעשור זיכה אותנו בשמונה ספרים, לבד מערות מאמרים שפרסם בתקופה זו. וזה לבד ממחקריו ופרסומיו בנושאים אחרים בארצות האימפריה העותמאנית.

פרופסור בשן, זכה בפר גאון – על שם רנה ונסים גאון, לשנת תשס"ט, על תרומתו הרבה לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, במגוון רחב של נושאים, ארץ ישראל, חברה וקהילה, הנהגה, תרבות וחינוך, ועוד……………..

אחתום בברכה לעמיתנו שעוד יזכה אותנו בחיבורים נוספים וחדשים ויקויים בו " וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ ( ישע' מ, לא ) בבריות גופא ונהורא מעילא יחד עם נות ביתו דבורה הי"ו

כעתרת

ע"ה משה עמאר הי"ו

בלא"א שלמה ומ"א רחל ז"ל.

מבוא

יהודי מרוקו שמרו במשך כל הדורות על אמונתם וצוות דתם, למרות כל המצוקות, ההפליות, הסיכונים, תוך ויתור על מנעמי החיים. מסורת אבות, והכבוד למורשת העתיקה נשמרו. מבקרים נוצרים שפגשו יהודים במרוקו התרשמו מתופעה זו. הם ציינו את הקפדתם בשמירת המצוות, למרות הלחצים מהמוסלמים.

 קולונל בריטי בשם Keating, שביק במרוקו בשנת 1785 במשלחת עם קונסול בריטניה במוגדור ושוב בשנת 1814, כתב בין השאר על יהודי מרוקו:

Under all their vexations their honourable attachment to their religion is a unflexible as aksewhere. – למרות כל המצוקות, דבקותם המכובדת לדתם, אינה מתפשרת, כמו במקומות אחרים

בניגוד להם, נוצרים מתאסלמים יום יום, ואם אינם עושים זאת, זה הרי מפני חוסר עידוד לכך, ואילו אצל היהודים התופעה אינה מוכרת, ואם מצליחים ביהודי שהתאסלם, נחשב הדבר כניצחון שלהם.

בכתב עת של החברה האנגליקנית להפצת הנצרות, שפעלה במרוקו החל משנת 1843 נאמר, כי למרות ההשפלה, יהודי מרוקו לא יעזוב את דתו. השבר השפיע על הפעילות של החברה, שתוצאותיה היו דלות, למרות הפיתויים החומריים.

בוטניקאי בריטי שביקר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי סבלים יהודים שנושאים על גבם את המגיעים באוניות לטנג'יר, לא עבדו בגלל חג הפסח. הדיפלומטים הזרים היו מודעים לחגים שהיהודים שומרים.

 והגבר הא לידי ביטוי גם בהתכתבויות ביניהם. ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו החל משנת 1845 עד 1860 ובשנים הבאות עד 1886 שגריר, כתב ב-30 בספטמבר 1885 לקפטן ווראן בקשר למכתב שהוא אמור למסור לסולטאן, לדבריו, כיוון שעתה יש חג יהודי ( כנראה הכוונה לראש השנה ) יש עבודות דחופות, ואין המכתב יכול להיות מוכן עד לאחר החג

ליהודי מרוקו היו חכמים שהדריכו את קהילותיהם, והם כיהנו גם בתור דיינים. והצדדים היריבים התדיינו בפני הדיינים ולא בפני ערכאות של גויים.

בספרות השאלות ותשובות של חכמי מרוקו באה לידי ביטוי המערכת המשפטית הדתית שדנה בכל תחומי החיים, ענייני אישות וחיי הכלכלה, שותפויות, הפרת חוזים, וכדומה. לעתים פנו דיינים לחכמים שחיו בערים אחרות, כדי לברר את דעתם בנושא הנידון

תוקנו תקנות שחייבו את בני הקהילה, וידועים קבצים של תקנות מקהילות פאס ומכנאס. ואלה השפיעו גם על בתי דין בערים אחרות.

החכמים והצדדים המעורבים בדיון בבית הדין לא ראו בעין יפה התערבות של גורמים מחוץ למערכת זו. קונסול ארצות הברית בטנג'יר בשם מאתיווס ביקש בשנת 1872 לראות תיק של ירושה הנוגע לאדם שחי בארצות הברית. המעורבים סירבו לתת לו את בתיק, כי לדבריהם הנושא כבר יושב בהתאם לדיני ישראל.

בכתב עת " המגיד " בגיליון ו' אדר ב', תרכ"ו, 13 במרס 1867 נכתב, כי בין המאפיינים את יהודי מרוקו " שהיהודים ילכו בחקי תורת משה, ישמרו את השבת מחללו "

שמירה על כשרות המזון הייתה אחד המאפיינים של יהודי מרוקו, שגם זרים היו מודעים לה. לפי מכתב שכתב קונסול בריטניה במוגאדור ב-8 בנובמבר 1878 לשגריר ג'והן דרומונד האי, בעת ששרר רעב בגלל בצורת, הוא דאג לחלק מזון לרעבים המוסלמים והיהודים.

לדבריו לראשונים סיפק בין השאר בשר, אבל היות ודתם של היהודים אינה מתירה להם לאכול מזון זה, חילק להם מרק אורז וירקות.

החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 מאז שחברת כל ישראל חברים התחילה לפתוח בתי ספר, חלה בהדרגה ירידה בזיקה לשמירת מצוות, בעיקר בערי החוף הגדולות, בהן הייתה השפעה אירופית. חכמים היו ערים לתופעה, וננקטו צעדים שונים לחיזור החינוך הדתי. לפי דו"ח בשנת 1903, יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים. 

בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 התלוננו חכמים על הפגיעה ברמת החינוך הדתי, וכתוצאה מזה ירידה בהקפדה על שמירת המצוות. מועצת הרבנים שהוקמה על ישי משטר החסות קיימה חמש אסיפות החל משנת תש"ז עד שנת תשי"ד, דנה והחליטה על שורה של צעדים לחיזור החיים הדתיים והחינוך הדתי.

היו גם יוזמות מקומיות. למשל, 18 חכמי מכנאס חתמו על פסק דין בשנת תרפ"ז – 1927 בדבר העלאת " עזר הבשר " לימון החינוך הדתי.

לעומת מקרי החילון בערי החוף, בפאס ובמראקש וכן בכפרים בעיירות, ההקפדה על שמירת המצוות הייתה תקפה כל השנים, גם בזמן החדש.

בדו"ח שכתב נציג קרן הקיימת לישראל במרוקו ב-14 במאי 1950 ציין בין השאר כי רוב היהודים דתיים.

יהודי שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ציין את האפי הדתי של היהודים. בעיירות ובכפרים מצא מתפללים רבים בבתי הכנסת.

לפי מחקר סוציולוגי על הזיקה הדתית של יהודי מרוקו ותוניסיה שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 המסקנות הן כדלקמן :

יהודי מרוקו מגלים זיקה דתית חזקה יותר מאחיהם בתוניסיה. 92 אחוז מהם שומרים על כשרות בבית, ו-70 אחוז אוכלים רק מזון כשר מחוץ לבית. 60 אחוז מהם מבקרים בכל שבת בבית הכנסת, חלקם לא מתוך שכנוע אלא כביטוי של כבוד למורשת אבותיהםTessler 1978  .

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר