מורשת יהדות מרוקו

אחת מן השאלות ההלכתיות שנשלחו אליו, הייתה מהחכם השלם רבי יחייא מזרחי מעיר נא אמון שבמצרים, אשר ביקש את חוות דעתו של הרב בעניין אתרוג שבא ממקום שאתרוגיו מוחזקים לכשרים ואולם יש בהם איזה סימן מסימני האתרוג המורכבים.

לאחר שחווה את דעתו בהלכה וכתב פסק מנומק כפי שהדין נותן, לרוב ענותנותו הגדולה. הוא לא רצה להכריע ולהחליט הלכה למעשה, אלא אם כן יסכים אתו הראשון לציון וראש הרבנים דאז הגאון המפורסם רבי חיים נסים אבואלעפייא זצוק"ל הידוע בכינויו " רב חנ"א ", וכן הוא כותב :

" זה כתבתי בעטיו של נח'ץ אגב טרדאי שלא באתי לכלל ישוב עד הנה וכל זה תלוי ועומד בהסכמת מרן מלכא משיחא עטרת ראשינו וצ"ת ראשון לציון חיים עד העולם אמן כן יהי רצון "

כאשר הגיע הפסק לידי לראשון לציון, מיד הסכים לדעתו של הרב צוף דב"ש, והרעיף עליו שבחים " ואחזה תשובת חכם רב נהוראי הרב הכולל מגן דוד מתוק מדב"ש מר"ו…ומחזיקנא טיבותא לידיד נפשי הרב המשיב שיגע ומצא….דברים שיש בהם ממש תשובה ניצחת אפריון נימטיה…וכמו שכתב הרב המשיב דב"ש נ"י מצאת אכול דייך, כבר האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו ".

הרב חיים נסים אבולאעפייא נולד בשנת תקנ"ה – 1795 בטבריה, בהיות לו למעלה מחמישים שנה העתיק דירתו לירושלים, הוא התבלט בגדלותו בתורה בין כל הרבנים שקדמוהו והבאים אחריו, בשנת תרי"ד מונה לראש הרבנים וראשון לציון בירושלים, ובשנת תרכ"א בכ"ח שבט נתבש"מ ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. 

הקהילה מערבית בירושלים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 מנתה הקהילה המערבית בירושלים מאות אחדות של נפשות בלבד, מצבם החומרי היה בשפל המדרגה, רבות סבלו מעוני ומחסור משווע. משפחות מרובות ילדים חיו בתוך חצר צר ואפלולי שקירותיו היו רטובים ואחוזי טחב, מצבם הקשה מחוסר תעסוקה היה כה ירוד ומדולדל עד כי רבים מתוכם ובפרט הזקנים נהגו לבלות ימים ולילות במבואות הכותל המערבי בצפייה למבקרים שיתנו בידם מתת כסף להחיות את נפשם ונפשות טפם שסבלו מתת תזונה וממצב בריאותי ירוד.

המערבים בירושלים שהיו אז מעוטי אוכלוסין ותפסו מקום מבוטל בתוך כלל העדה הספרדית שבידה הייתה קופת החלוקה. טענו והתלוננו שהספרדים מקפחים אותם, ולכן רצו לייסד קופה משלהם שלא תהיה תלויה עוד בעדה הספרדית.

הם החלו בניסיונות להיפרד ולהתארגן בהקמת גוף עצמאי. לא אחת תבעה העדה המערבית אוטונומיה מוחלטת לקהילתם, כל זאת אפשר ללמוד מתוך האיגרות השונות והקונטרסים הרבים שנתפרסמו על ידי שני הצדדים היריבים, המציינים את תהליך מאבקם.

ואין כאן המקום להאריך ולתאר את הפולמוס הקשה והמרירות הרבה שהיו מנת חלקם של שתי העדות הללו. מכלל הדברים עולה כי המערבים לא הצליחו להקים את הגוף העצמאי הנכסף והם המשיכו להיות שנים רבות נספחים בתוך העדה הספרדית על אף סבלם הרב.

עם עלייתו של הרב צוף דב"ש ירושלימה, חל מפנה חשוב בחיי העדה המערבית, תנועה גדולה בין יהודי מרוקו התעוררה לעלייה לארץ ישראל, ואכן המונים רבים עלו להתיישב בירושלים ומספר המערבים הלך וגדל, ויחד עמם גדלו מחסוריהם הרבים שהלכו וטפחו. 

מצבם הקשה של בני העדה, נגע בציפור נפשו של הרב צוף דב"ש, לבבו הרגיש לסבלם לא נתן לו מנוח. הוא החל לחפש אמצעים כיצד להטיב עמהם ולהקל מעליהם את התנאים הקשים שבלאו הכי הכבידו על כל תושבי ירושלים בלי יוצא מן הכלל.

הרב צוף דב"ש ראה בעינו הבדולח כי הפעולה היעילה שיש לעשות כדי להביא לידי רווחת בני העדה המערבית הוא, להקים ועד עצמאי שינהל את ענייני הקהילה ויטפל באופן יסודי ואינדיבידואלי בעונייה ומרודיה הרבים.

השתדלותו ומאמציו של הרב צוף דב"ש, להביא את הדבר לידי כמר בצורה הטובה ביותר, לא עלו יפה, כי מעצורים ומכשולים רבים עמדו בדרכו, מצד המתנגדים לעצמאותה של העדה המערבית. אך לא ארכו הימים והנה קרה מקרה מביש ובלתי נסבל, שהעיב מאוד על היחסים בין שתי העדות והביא אותם עד כדי מאבק בכוח הזרוע, דבר שהחיש את תהליכי ההתפוררות, ומעשה שהיה כך היה :

באותם הימים התיישב בירושלים הרב הגאון החסיד והמקובל רבי יוסף בן רבי יעקב אלמאליח, יליד העיר רבאט שבמרוקו, בצעירותו עבר לגור לעיר מוגאדור ונתיישב בה. שם נשא לאישה בת הגדולים למשפחת גדליה העשירה שמסחרה פרץ במרוקו ובלונדון.

ובזה זכה רבי יוסף לשני כתרים, כתר תורה וכתר גדולה, כי נוסף על התמנותו כרב העיר וראש אב בית דין, גם היה לו בית מסחר גדול. רבי יוסף נודע לשם ולתהילה, בשל גדולתו בתורה וגם בשל עשייתו חסד עם כל קשה יום, ובמיוחד הוא סייע בידי השדר"ים הרבים שהגיעו מארץ ישראל לעירו.

בסוף ימיו הפסיד רבי יוסף את מסחרו ועלה לירושלים לבלות את שארית ימיו. עם מותו, דרשו הספרדים סכום גדול עבור חלקת קבר, כי חשבוהו לעשיר, אך בניו של רבי יוסף לא יכלו לעמוד בדרישה זו. הרב צוף דב"ש ששמע את דרישת הספרדים חרה לו מאוד, וראה בזה פגיעה חמורה בכבוד הנפטר הגדול, ופגיעה חמורה לא פחות בכבודה של העדה המערבית שרבי יוסף השתייך אליה.

תוך זמן קצר גייס הרב צוף דב"ש את כל העדה, ויחד אתם עלה להר הזיתים ולאחר מאבק נטמן רבי יוסף בחלקת מבלי שהמשפחה תשלם פרוטה.

אחר המעשה הזה נרתם הרב צוף דב"ש במלוא עוזו ומרצו לפעילות נמרצת כדי להקים קהילה מערבית נפרדת, הוא הקהיל אליו את ראשי העדה והנחה אותם והמריצם לבנות בתי כנסיות ותלמודי תורה לבני הקהילה. לשם יישום הצעותיו הוא שלח שליחים לקהילות מרוקו כדי לאסוף נדבות.

בתעודות שהצטיידו בהן השליחים, תיאר וגולל בצבעים קודרים את מעמדם ומצבם השפל של אחיהם המערביים בירושלים. דבריו שנכתבו בכוונה טהורה ויצאו מלב טהור עשו את פעולתם ובתוך זמן קצר נרכשה קרקע גדולה למרות המכשולים ואבני הנגף שעמדו בדרכו, ועליה נבנו שני בתי כנסיות ובתים אחדים לשימושם של עניי העדה, כמו כן הקים בית דין, שיטפל בעיזבונות ובנחלות של בני העדה וכן בכל נושא האישות וכדומה. בביתו ייסד הרב צוף דב"ש ישיבה, והוא דאג לכל מחסורם החומרי והרוחני של לומדיה.

שלוחא דרבנן.

השד"רים שנשלחו לסובב קהילות ישראל בארצות פזוריהם, היו תלמידי חכמים מובהקים אשר שמם הלך לפניהם. הם נבחרו בקפידה על ידי שולחיהם, כי מתפקידו של השליח היה לייצג נאמנה בכבוד ובהדר את שולחיו ו " שלוחו של אדם כמותו ".

השד"ר היה חלון הראווה למה שהוא ייצג. על כן השד"רים היו צריכים להיות ראשית לכל דבר, תלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד ובפוסקים ויד להם בתורת הקבלה, מוכתרים במדות מוסריות, ובעלי תכונות טובות וישרות.

מתוכם נבחרו אלה שגם דעתם הייתה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהוויות העולם. גם הצורה החיצונית קבעה מאוד לגביהם, וזכות ראשונים ניתן לאלה שהיו בעלי צורה נאה, בעלי קומה והדרת פנים. מלבד כל המעלות הטובות שנדרשו לממלא תפקיד של שד"ר, הרי שעליו היה להיות בעל לשון לימודים בקי במלאכת הדרוש על החיים והמתים, ואף בעל ידע בחכמת השיר והחרוז.

כל המעלות והתכונות שמנינו היה צורך למילוי תפקיד השד"ר ולמידת הצלחתו, היו אף מקומות בגולה שעל השד"ר הוטל לעבור את כור הבחינה בידע  ובבקיאות אצל רבני הקהילה ועל פי הצלחתו בה, יחוסו המשפחתי, אופיו, אדיבותו ואצילות נפשו, נקבעה מידת הצלחתו באיסוף התרומות.

רבים הפעמים שהשד"רים נתבקשו במקום נדודיהם, לפסוק בהלכות סבוכות הן בשאלות הלכתיות והן בעניינים ציבוריים של הקהילה, לא אחת נתבקשו להיות בוררים בין רבני הקהילה לראשיה ולנגידיה. לתקן תקנות ולגדור פרצות, ואף להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, ולחבר שירים ופזמונים לכבוד הגבירים ופרנסי הקהילה.

מאות בשנים הגיעו למרוקו שד"רים מד' ארצות, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. שד"רים אשר שמם הולך לפניהן כגדולי תורה וחכמה ובעלי סגולות ובעלי מופת. הים כונו בשם " רב דלכולל ", כלומר הרב של הכולל.

ואם בעיני יהודי הגותה השד,ר סימל את ירושלים עיר הקודש והמקדש, והוא אשר היווה את הקשר האמיץ בין ארץ הקודש ליהודי הגולה, הרי שבעיני יהודי מרוקו משמעות הדבר בא לידי ביטוי במשנה תוקף. מתעדי השד"רים של ארץ ישראל, מצביעים על כך כי ארצות צפון אפריקה שימשו כאחד מאזורי השליחות החשובים ביותר לשד"רי ארץ ישראל.

עם זאת יש לציין כי למרות מצוקותיהם הקשות מכל הבחינות, יהודי צפון אפריקה, בזמן שנתבעו לתרום, הם תרמו ביד רחבה לחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל. בנוסף לתרומתם הכספית הם שלחו עולים רבים לארץ ישראל בכל התקופות ובכל הזמנים.

הסופר הנודע רבי אברהם אלמאליח ז"ל, מתאר באחד ממאמריו על תרומת יהודי צםון אפריקה לתרבוטת ישראל, וכך הוא כותב :

…….שליחי ארץ ישראל בצפון אפריקה היו תמיד הקו המקשר את ארץ ישראל לגולה, הם0 היו מביאים את דבק ארץ ישראל לגולה ואת דברי הגולה לארץ ישראל, והם היו מלהיבי הלבבות ולא נתנו לאש האהבה לארץ שתכבה.

להם אנו חייבים הרבה על ההתעוררות הכבירה שקמה בין היהודים בצפון אפריקה למען ארץ ישראל, אחדים מהן היו זוכים למלא את תפקידם שם באמונה ולחזור בשלום לארצם, ואחרים לא היו זוכים לראות שוב בעיניהם את אץ מולדתם והיו מתים בגולה מיתה טבעית או שהיו נהרגים על ידי שודדים ולסטים ומותם היה עושה רושם כביר על היהודים, ושמם נשאר חקוק בכל הלבבות ומשמש פולחן עד היום.

כמו למשל רבי עמרם בן דיוואן מחברון, שעל קברו נערכות הילולות בכל שנה, ומכל ערי המערב נוהגים יהודים לאלפים, ממש כמו להילולא של רבי שמעון בר יוחאי במירון. לפי כתבי יד שנתגלו בזמן האחרון, היו משולחים מיוחדים מיהודי פולניה פונים לאחיהם בצפון אפריקה בבקשת תרומות ונדבות.

בשנת 1720, למשל, בקרו משולחים אשכנזים מפולניה בצפון אפריקה לשם איסוף כספים לפדיון שבויים. בשנת 1728 סבלו יהודי לבוב מעלילת דם נוראה, שבסופה נהרגו כמה יהודים על קידוש מהשם, ומשולחים יהודים מפולניה פנו לאחיהם שבצפון אפריקה, וקבלו מהם תרומות הגונות לפדיון השבויים. 

ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל.

אש הדת וההכרה הישראלית שקוננה תמיד בלבות יהודי צפון אפריקה הלהיבה אותם להשתתף בצורה פעילה, גם בהתחדשות היישוב בארץ ישראל, ובכל מקום שאתה מוצא ניסיון לקומם תרבות יישוב הארץ, שם אתה מוצא גם יהודים צפון אפריקנים שלא היו אחרונים לשיבת ציון.

יוסף בן מתתיהו ואחרים מספרים שקהילות ישראל בצפון אפריקה היו רגילים לשלוח את כסף השקלים, תרומה לבית המקדש, ביד אצילי בני ישראל שנבחרו לעריהם בכל שנה לעלות לרגל לירושלים, ובכל עיר ועיר הייתה קופה מיוחדת לזה.

 גם אחרי חורבן בית המקדש היו מאספים את התרומה הזאת לצרכי בית הנשיא, והסנהדרין בגליל, עד המאה הרביעית לחורבן, וזה נעשה באמצעות " שליחי ציון ", שהיו עוברים בכל ארצות הגולה והיו מחזקים בתקפו את הקשר הין חכמי ישראל בארץ ישראל ובין אחיהם שבגולה.

מארצות צפון אפריקה הייתה תמיד עלייה מתמדת לארץ ישראל, והיישוב המרוקני בה לא פסק אפילו לפני גלות ספרד. אפשר להגיד בבטחה שהיישוב היהודי בארץ ישראל במובנו הרחב, נוסד על ידי צפון אפריקה ובייחוד על ידי עולי מרוקו.

המשורר רבי יהודה אלחריזי מספר כי בביקורו בארץ ישראל מצא בירושלים " את הקהילה החשובה מן המערבים " שבראשה עמד רבי אליהו המערבי.

בימי רבנו עובדיה מברטנורא בשנת הרמ"ה – 1485, היו מתפללים בירושלים " לפח מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב"ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו ". תייר אחד מספר שגם בצפת מצא יותר משלוש מאוש בעלי בתים ולהם שלושה בתי כנסיות : אחד של הספרדים, אחד של מוריסקים ואחד של " מערבים ".

מתוך ויקיפדיה

רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.

יש הטוענים; כי השם יר"א הינו למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים; כי שם המשפחה הנו ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."

בנעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית מערבית לבירת המחוז אנקונה.

 מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של נהר הטיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מה-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ומועדי ישראל

מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.

בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו ( 9 בנובמבר 1485 ), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, נאפולי שבאיטליה, פלרמו שבסיציליה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, ועזה, חברון ובית לחם שבארץ ישראל.

בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם…" תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.

עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים

חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק חברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה^.

כשהתחילו הרדיפות במרוקו בשנת רס"ג – 1523, התחילה עלייה מוגברת של מערבים לארץ ישראל, באותה תקופה באו ממרוקו לארץ ישראל  גאוני תורה היודעים הרבה בספרות התלמודית, כגון רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, רבי דוד בן זמרה, שהתיישב בירושלים ועבר אחר כך לצפת והיה ממייסדי מרכזי התורה בארץ ישראל.

במאה הט"ז נוסד " ועד ארבע ארצות הקודש " : ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין מייסדי היישובים בארבע ערים אלה אנו מוצאים את " יהודי המערב . רוב מורי העם ומדריכיו בצפת היו מרבני המערב. 

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

במאה השמונה עשרה אנו מוצאים את הרבנים המרוקנים " רבי זרחיה אזולאי, רבי חיים דוד אזולאי – חיד"א -, הרב הגאון המקובל רבי חיים עטר מחבר ספר " אור החיים " שהאשכנזים מעריצים את שמו יותר מהספרדים, משום שהם עמדו על גדולתו בתורה ובחסידות, ועוד הרבה רבנים גדולים מהמערב.

אולם גם הרבנים שלא יכלו לעלות לארץ ישראל מפני סיבות שונות, היה לבם קשור לארץ שיראל, והמשוררים והפייטנים שבהם הקדישו את רוב יצירותיהם לארץ ישראל, מבין אלה נזכיר את הפייטן המהולל רבי דוד בן אהרן חסין, שמספר שיריו ופיוטיו בספרו " תהלתה לדוד " עולה למאות ושירו " אערוך מהלל ניבי, לפני אלהי אבי, לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא ", מושר לא רק במרוקו אלא בכל תפוצות הגולה המזרח.

הפייטן המהולל רבי יעקב בן רבי יקותיאל בירדוגו ממכנאס,, וספרו " קול יעקב " בו נדפסו שירים ופיוטים וקינות, הפייטן הפורה רבי אברהם אלמליח, וספר שיריו " שוב שמחות " ועוד כמה משוררים שלא ארבה לדבר כאן עליהם.

החיבה והגעגועים לציון עוברים כחוט השני בכל שיריהם ופיוטיהם של משוררים אלה, כולם כמהים לראות את ארץ שיראל בבניינה, וכולם משתוקקים לעלות אליה, " להתפלש בעפרה ולחונן את אבניה ", כולם מתגעגעים לראות בה " קיבוץ גלויות " כדברי הפייטן רבי אברהם אלמאליח :

אל מקומי ולארצי, השיבני אשובה

נכספה וגם כלתה נפשי, לארץ טובה ורחבה

שובה ה' רבבות, השב לב אבות. 

המשוררים והפייטנים שקמו בצפון אפריקה, היו מחוללי רעיון שיבת ציון, הם, הם שעודדו את העולים בדרכם הקשה וזרועת החתחתים, הם, הם שירו את אבן הפינה ליישוב יהודי ב " ארע ארצות הקודש ", והיו החלוצים הראשונים לחיזוק היישוב.

משפחות בן שמעון, אשריקי, ארוואץ, אלמליח, אלעלוף, בחבוט, בטיטו, חלוואה, בו עטר, די אבילה, מלכא, בן טובו, אצראף, אביכזר, עזרא ועוד – היו ממייסדי היישוב המערבי בירושלים.

משפחות טולידאנו, דהאן, ממאן, זריהן, ביבאס, אביחצירא, בהלול – ממיסדי היישוב היהודי ביפו.

משפחות בן שבת, כלפון, נהון לוי, בוזאגלו ועוד – ממייסדי היישוב היהודי בחיפה. בטבריה, צפת, יפו וחיפה, היה האלמנט המרוקני כל כך גדול ומרובה על האלמנט הספרדי, עד שהשליט את השפה הערבית על השפה האיספניולית, ואפילו עולי תורכיה ובולגריה, שכחו את שפתם ודיברו ערבית.

ראשי משפחות המערביות ביפו היו גואלי קרקעות ראשון לציון, רחובות, פתח תקוה ועוד. משפחות עבו, גאלו את אדמת ראש פינה, ומשפחת שלוש הייתה מראשוני המייסדים את השכונה " נוה שלום ", " נוה צדק " וממייסדו החברה " אחוזת בית " היא תל אביב של היום…….

לאור הדברים הנזכרים, מה נעמו אמרי קודש, של הרב הגאון המפורסם, קדוש יאמר לו, רבי חים פלאג'י זצ"ל, מאיזמיר. בספרו " ארצות החיים " שער ד' אות נ"א, וזה לשונו : וראיתי להרב עיון יעקב, בפירושו במאמר דהקדוש ברוך הוא מצוי בבתי כנסיות. 

דהוא משום דעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל. ולכן נקרא ארץ ישראל – מערבא, כי שכינה במערב, זה תוכן דבריו. ומוסיף רבי חיים זצ"ל, וכותב : " ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'……עד כאן לשונו.

עד לפני יסודה של העדה המערבית בצורה ממוסדת על ידי צוף דב"ש, המונופול על השליחות למען כוללות ירושלים, היה בידי כוללות הספרדים. ובתוקף רב הביעו את התנגדותם לכל התארגנות של הקהילות האחרות שחיו בירושלים, וקל וחומר שישלחו שליחים מטעמם לחו"ל על מנת לאסוף תרומות לצרכיהם.

הספרדים חששו מתחרות בין השליחים. והם מהטעם הפשוט שאם תינתן לכל קבוצת עולים להתארגן ולשלוח שליחים לארצות מוצאם, סופה של הכוללות הספרדית הירושלמית להתמוטט.

בשנים תר"א – תר"ח – 1841 – 1848, הייתה תסיסה רבה בקרב הציבור המערבי. הם התקוממו נגד הקיפוח מצד כוללות הספרדים, ואף טענו שהספרדים אינם דואגים דים לענייהם המערביים, שמנה באותה תקופה כאלף נפש.

החכמים המערביים, ובראשם הרב משה תורג'מן ובנו רבי יעקב החליטו בחשאי לשלוח למרוקו שליח מטעמם, על מנת שיביא לידיעתם של הרבנים וראשי הקהילות, את צרתם וצעקתם של אחיהם העניים, ויאסוף כסף לרווחתם.

בשנת תר"ח – 1848, הגיעו למרוקו רבי מימון פדידיה, יד ימינו ועושה דברו של רבי משה תורג'מן, הוא הגיע לעיר פאס, ומיד הצטייד במכתב המלצה מאת הרב הגאון רבי שלמה אליהו אבן צור, ואביו רבי יעקב, נין ונכד להגאון המפורסם רבי יעקב אבן צור, הידוע בכינויו הרב יעב"ץ בעל המחבר " משפט וצדקה ביעקב ". 

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר :

" כאשר בא החכם החשוב השלם כהר"ר מימון בן פצ'יצ'ה בשליחות חכמי ועניי המערב בירושלים תוב"ב, וסיפר את בקורות והמאורעות שאירעו למערביים שדרים שם, איך הם בזויים נעים ונדים, ושום דבר אין להם מהכוללות של הציבור, ועניים מרודים הם, מנוגבים וריקים מכל טוב, ובפרט הרב של המערביים החכם השלם והכולל יראת ה' היא אוצרו כמה"ר משה אתורג'מאן נר"ו עני בתכלית העוני ומקיים את התורה מעוני.

ובימי ילדותו היה דר בכאן פאס יע"א, וכל היודעים אותו מספרים בשבחיו, שהיה ירא את ה, מרבים. ובכן בהסכמה עלו חכמי ורבני עירנו ישצ"ו לקבוע קופה לשם חכמי המערביים הנזכרים, לבד הנדבה שעשן להם, וטרח וידע השד"ר הנזכר על ידי אומנים תיבות קטנות של בדיל, וחלקם לבתים לתת כל אחד בתוכם פרוטה בכל שבוע, והיה מידי שנה בשנה יגיע ירא וירצה מול אחינו המערביים הנזכרים, וזהו מה שכתבתי לו על זה.

בדין הוא שיטול שכרו מאת ה' מן השמים, מנה אחת אפיים. החכם החשוב השלם השד"ר כההר"מ הנזכר שטרח בעשר אצבעותיו במצווה זו ועלתה בידו, זכה וזיכה את הרבים, ויתן לכסף מוצא ועשה תיבות קטנות ככף איש וחילק עליהם אחת לבית ותעמוד בפת"ח ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה לידי עשייה, פרוטה בכל שבוע וכל המוסיף מוסיפין לו.

והיה מידי חודש בחודשו הגבאין מחזרין לקבץ על הגבאות הנידר והנדיב לשלחו לחכמי המערב אשר בעיר עז לנו הר ציון וגבעת הלבונה, מקודשת היא קדושה רבה ירושלים העדינה, לחלקו ביניהם חלק כחלק כולם שווים לטובה, ומש"ב על גביהן ( הוא הכרב שלהם כמה"ר משה הנזכר בראש הדף, ליטול חלק בראש מנה הגונה.

ובזה יהיה להם פנאי ללמוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וכבר בדורות הראשונים בימי הרב הגדול א"ז מוהר"ר יעב"ץ ז"ל הייתה ישיבת מערביים בעיר קדשנו אראץ ישראל תוב"ב. 

והיו מספקות להם מים ומזון מערי המערב כאשר סופר באגרת הרמ"ז זלה"ה – רבי משה זכות – שכתב למהר"ר שמואל גואקיל זלה"ה, בבואו בשליחותיי הו דרבנן מעיר הקודש וכתבו וחתמו בידי הרבנים שהיו בדורו כמה לקח מהם, והנה בעת"ה תלי"ת חזרה עטרה ליושנה אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם שנו כאן ואכל העם מקצה שמחו בזה.

ויאותו האנשים כן יהיה תמיד לא תתנשי מינן ומי יתן והיה תנתן דת בכל ערי המערב ישצ"ו להצטרף עמנו בדבר מצוה רבה כזו, כי רבה היא  ויכולה היא שתגין אלף המג"ן, ירושלים תפדה וההיכל תווסד, ובא לציון גואל עני ורוכב על חמור המשי"ח לפי תומו, ייתי וניחמיניה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

נאם הנער לא גמיר ולא סביר, אין חכמה ואין תבונה, לא במקרא ולא במשנה אדם מוע"ט לעולם, יושב בין ברכי רבנן ומתאבק בעפר רגלם, הצעיר שלמה אליהו אבן צור בן לא"א החכם השלם והכולל חן ערכו מי ימלל הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב נר"ו, נין ונכד להגאון א"ז מוהר"ר יעב"ץ זצוק"ל. זה כתבתי בייר תר"ח וחתם עליה אבא מרימר נר"ו.

למותר יהיה לציין, כי עוז רוחם של רבי משה תורג'מן ובנו רבי יעקב ורבי מימון פדידה, גרמה לתגובה חריפה וקיצונית ביותר מצד ראשי כוללות הספרדים, עד כדי מסירתם של אלו לשלטונות, על מנת לגרשם מן הארץ.

רבי משה ובנו רבי יעקב ורבי מימון, שהעזו להמרות את פיהם של ראשי כוללות הספרדים, נרדפו וסבלו יסורים קשים ומרים, הם הוחרמו ונודו ואף האשימו אותם בכך שהם שותפים ל " סטרא אחרא " רחמנא ליצלן, וכרתו ברית עם המיסיון ואף האכילו נבלות וטרפות, עד כדי הרחיקו לכת ראשי הכוללות הספרדים בעניינם, עד כי פרסמו ברבים שהם חשודים שהמירו את דתם.

באופן כי משה תורג'מן הנזכר ובנו אבדו מתוך הקהל ונטמעו בעמקי הקליפה, ומי יודע אם לא עליהם הייתה כוונת הבושם בגאזיטה שלו הנז"ל שכבר רוצים להממיר דתם שני ספרדים…." הפרשה העצומה הזאת מתוארת בפרורוט בקונטרס " משפט לאהלי יעקב " ובקונטרס " עדות בישראל " משנת תר"ז. 

יערי, בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם, מציין כי המרד דוכא, אבל התסיסה לא שככה, ומה שלא עלה בידיו של רבי יעקב תורג'מן, עלה חמש עשרה שנה לאחר כך בידי רבי דוד בן שמעון, שעלה לירושלים מרבאט שבמרוקו בשנת תרי"ד – 1854

ובשנת רת"ך – 1860 לערך הצליח לכונן בירושלים עדה מיוחדת של המערבים עם מוסדות תפילה, מוסדות תורה ומוסדות חסד משלה, ועם רשות לשלוח שלוחים משלה לארצות צפון אפריקה, נוסף על שלוחי כוללות הספרדים.

כשנתכוננה העדה התאמץ להרחיבה ולבססה על ידי בניין שכונה מיוחדת לעולי ארצות המערב, ולמטרה מיוחדת זו שלח שלוחים אף לארצות אירופה. וכל זה נעשה ברשות ראשי כוללות הספרדים שבירושלים שלא יכלו עוד לעמוד בפני כוחם של המערביים ונתפשרו עמהם.

השליח הראשון של עדת המערביים החדשה הידוע לנו בשמו הוא רבי אברהם הרוש, מראשי העדה, שנשלח למרוקו בשנת תרכ"ב – 1862…..

רבי אברהם בן רבי יצחק הרוש. חתום עוד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תרי"ך. בתרכ"ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באגרת השליחות נאמר : " לה' הישועה, אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…..

הנה הנס מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו….ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים…יהי שלום בחילם…אמינו חכמי וראשי ומנהלי קהילתינו קהילת קודש המערביים יצ"ו…..המסתפחים בנחלת ה' פה עיר הקודש ירושלים תובב"א….

תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו..כתל המערבי מקום מקדשינו…ותפלת ה' יבשרו, הלא ידעתם….כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי"ו, וברצות ה' דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת….

ופינו מלא תהלות…על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, וה' עשו והצליחו ושלחו לנומ קומץ של ברכה…לשלם את נשיינו..ובנינו כמה בניינין ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה…

והנה….אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ישרושלים…עיר שכולה רשי"ם, ובפרט אנשי קהילתינו אשר רובם ככולם עניים מרודים,,,ואין להם שום משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני…

ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה המעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפליים…ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…כי כוללות עיר הקודש ירושלים תובב"א.

קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החובות….על כן….חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל ( להלל ) כמוה"ר אברהם חרוש נר"ו בן לאותו צדיק…..כמוהר"ר יצחק חרוש…למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצווה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…….

לימוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה…..להחיות בהם נפשות רבות…ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, על כן באו דברינו על זה מזבח הדפוס פה עיר הקודש ירושלים ת"ו , כי כן נא חוסו…על אחיכם וקרוביכם וישועתה לנו.

כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצווה מוטל להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פה עיר הקודש ירושלים ת"ו….להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה….וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב"י…….

ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ובנפש…ונזכה יחד כולנו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו…הכ"ד אחיכם….החותמים פה עיר הקודש ישרושלים תובב"א בח' אב הנחמות שנת תרכ"בברב עז ושלום.

איגרת זו נמצאה בגנזי הרב יצחק נסים זצ"ל ראשון לציון והרב הראשי ךלישראל – שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם ; ואלה הם : הצב"י מעט דב"ש, משה מלכא, דוד אוחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס"ט.

עד כאן לשון האיגרת.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

הרב שלמה דיין

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר : 

שליח אחר אשר נשלח לארצות המערב למען עדת המערבים, היה זה הגאון רבי חיים בן וואליד זצ"ל. בן אחיו של רבי יצחק בן וואליד, מרבאט. אודותיו כתב יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם.

רבי יצחק בן רבי מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לארץ ישראל. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן שן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו : החכם השלם והכולל זר"ק כמוהר"ר…ויש שאלה ממנו בספק פקודת אלעזר חלק ג' סימן תס"ו.

על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב"ש, נחרת : " בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נח. ה"ה מעלת החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר"ר יצחק בן וואליד ז"ל, נלב"ע יום ט' לתשרי שנת התרמ"ט תנצב"ה " אשתן הצדקת מרת רחל, קבורה לצדו, נלב"ע ד' תשרי תרנ"ג.

" בשנת תרל"ז – 1877 סיבב בשליחות עדת המערבים שבירושלים בתוניס רבי חיים בן וואליד. ובהתעוררותו כוננו א ראשי קהל תוניס קרן מיוחדת לייסד ישיבה בירושלים. שלושים שנה לאחר כך בא לתוניס בדבר אותה ישיבה, ואז מסרו בידו רבני תוניס ביום כ"ה אלול תרס"ז – 1907 אגרת המלצה לקהילות הקטנות בתוניס, ובה נאמר :

" איך האיר וזרח אל עבר פנינו…מבני עלייה חו"ר עיקו"ת ירושלים תובב"א, ה"ה כמוהר"ר חיים בן וואליד הי"ו, כי זה קרוב לשלושים שנה צדיק זה למחוז קודשינו לש'ור על פי שליחותו, שד"ר כולל נהוג מכוללות קהילת קודש מערבים הי"ו אשר בעיר הקודש ירושלים ת"ו, ועשה והצליח בהימים ההם ויצא מאתנו מלא וגדוש מכל טוב. 

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר : 

וכל כבירי ושועי העיר ואת כל חכמיה תמכו בידו…בראשם כמוהר"ר אברהם חג'אג' זלה"ה, ונשתדל עם מעלת ראשי העדה אשר היו בהימים ההם לקבוע ישיבה בתוככי ירושלים ת"ו ללמוד בה תלמידי חכמים בקביעות לזכות קהילת קודש עדתנו, ומינה גזברים מעלת השר המנוח, מיכאל וזאן ז"ל.ואתו עמו מעלת הרב כמה"ר יצחק דאנא ז"ל.

והטילו חוק קבוע על בית מטבחיים סך חמישה עשר פראנק בשבוע, והיו שולחים מידי שנה בשנה ליד מעלת הרב השד"ר הנ"ל, ומתחלקים לחכמי הישיבה אשר נקבעה בבית הרב הנזכר, והוא עומד עליהם הי"ו, וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לדור ודור ונכתב בספר.

ויהי כאשר נתקלקל עניין מכירת הבשר ונקבע מקולין על פי חוקי השררה יר"ה, נתבטל הפרס הנ"ל. ונלאה הרב הנזכר לכתוב לראשי הוועד, ולא מצא מענה. הן היום דרך ובא לו פה מחננו לעורר לבב אנשי הוועד להחזיר עטרה ליושנה.

ויען כי כעת הזמן המוכשר להתייעץ על דנא פתגם, מיהא לפוטרו בלא כלום אי אפשר, ועלתה הסכמתנו לעשות לו נדבת כולל לצאת י"ח על השנים שעברו עד אשר יחונן ה' לגמור העניין לטובה. הנה כי כן באנו במגילת ספר מול מעלתכם, לקבל בסבר פנים יפות ולעשות לו נדבה ראויה והגונה.

ושוב נשלח בשליחות עדת המערביים שבירושלים לפורטוגאל, מרוקו וברזיליה בשנת תרנ"ג – 1893 – באגרת שליחותו נאמר : " אותותינו אלה באו להודיע צרת כוללות אחיכם קהל קדוש המערביים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א, כי מלאה הארץ עניים הבאים מערי המערב הפנימי והחיצון יע"א. יום, יום הכול מעלין לירושלים, ערומים יחפים, טף ונשים.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

וכולם צועקים אלינו תנה לנו לחם, ובפרט צרת התלמידי חכמים, ומאין יבוא עזרנו לנהל אלף וחמש מאות נפשות, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל הצעקה בירושלים. , כי צריכה רבה לשלם השכירות של כל השנה בבת אחת בתורת מוקדם.

וחלינו פני ידידנו כבוד מורינו הרב חיים בן וואליד, נין ונכד…כמוהר"ר יאודה נהוראי זצוק"ל, ומעלת כבוד מוהר"ר יוסף אלמאליח זצוק"ל, להודיע צערינו לרבים, ובכן קומו השרים לקבלו בשמחה רבה, ולעשות לו נדבה גדולה.

בדרכו מאחת משליחויותיו חיבר בשבילו קרובו רבי שלמה טובי מפתח לכתב יד של שאלות ותשובות חכמי המערב, על מנת שהשליח ישלח לו מירושלים חותמת חקוקה בשמו. בסוף המפתח כתב : " נשלם מפתח על ידי אני שלמה טובי, והייתה לאות ולמזכרת בית ידידינו שאר בשרינו החכם השלם והכולל השד"ר כמוה"ר חיים בן וואליד, שישלח לי חותם יאמ"ן כדר עגול על שמי ויכתוב הצב"י שלמה טובי הי"ו.

באותה שנה שבה נשלח רבי חיים בן וואליד בפעם הראשונה בשליחות עדת המערביים, בשנת תרל"ז – 1877 – נשלח בשליחותם למרוקו רבי יהודה אלבו. באגרת לנדיבים בדבר שליחותו נאמר, שמספר בני עדת המערביים בירושלים הולך וגדל מיום ליום ומגיע לאלף נפשות ומעלה…..

למרות היחסים הטובים והסבירים שנוצרו בין העדה המערבית לבין ועד הספרדים, בעקבות ההסכם בדבר החלוקה, עדיין נותרו אי אלו ניצנים של חוסר אימון וצרות עין ביניהם, הדבר בא לידי ביטוי גם בקרב השד"רים שנשלחו מטעמם לארצות שונות.

וכשנפגשו, לא תמיד פרגנו זה לזה, אף היו מקרים שראשי קהילות בחו"ל, קיבלו הוראות ברורות כיצד לנהוג בשד"ר המגיע אליהם, ואחת הדוגמאות לכך אנו מוצאים בשנת תרל"ו – 1876 – כאשר השד"ר רבי חיים בן וואליד, יצא בשליחות הרב צוף דב"ש למערב החיצון, והגיע לעיר אאוהראן שבאלג'יר, והוא נתקל בסירובו המוחלט של נשיא הקהילה, הגביר רבי שמעון לקנווי, אשר לא הסכים להכניסו לעיר וגם לא לגבות כספים לכוללות המערבים. 

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל. 

הדבר גרם לעוגמת נפש ולמורת רוח מרובה, לשליח ולשולחיו, על כן רבני העדה ובראשם הרב צוף דב"ש, הריצו מכתב בקשה לגביר רבי יוסף יום טוב אבירג'יל, מראשי הקהילה הג'יברלטאר – נפטר בשנת 1894 – ושהיה קרובו ובעל השפעה של רבי שמעון לקנוי, וביקשוהו להתערב בנושא, ולהיות מליץ יושר בעד העדה ושליחה.

המכתב שלפנינו מדבר בעד עצמו :

ירושלים תובב"א ראש חודש תמוז שנת ויברכ"ו ש"ס כבוד"ך לפ"ק.

למעלת ידינו ואור עינינו הדר כולו בהדרת הגביר המרומם ונעלה לשם טוב ותהילה. רודף צדקה וחסד נדיב ושוע כבוד הרב רבי יום טוב אבירג'יל יצ"ו. אתה ה' תשמרהו לעד ולעולם, כן יהי רצון.

אחרי עתרת החיים והשלום, שבח השלמים רבים ועצומים. ומצלאין אנינא לפני שכינת עוזנו שלא זהה מכותל המערבי למען יעמוד חי לנצח אב שמח שקט ובוטח, במרומי ההצלחות בשובע שמחות, שקט ושאנן כזית רענן כן יהי רצון.

ובא האות לחלות פנו רו"מ על דבר מצוה רבה ויקירא, כי אנחנו בקודש שלחנו שליח מצווה דרבים למעלת ידידינו ציר אמונים הרב הכולל, בישראל להלל, מזר"ק טהור כמוהר"ר חיים בן וואליד יצ"ו לערי המערב החיצון לשד"ר נהוג מזה כמה שנים.

לעורר אחינו בית ישראל אל החסד והרחמים ולחלצנו מן המיצר, כי בצרה גדולה אנחנו, הן מחמת ריבוי העניים המתחדשים ובאים יום יום ממערב פנימי וחיצון., עניים מרודים נודדים ללחם, והנה כהיום יותר מסך אלף נפשות ואת היותרת ועלית על כולנה צרת המס המוטל על הכולל מאת המלך יר"ה, ארבע אלפים בשנה.

ומאין יבוא עזרנו אם לא מאחינו בית ישראל אשר במערב פנימי וחיצון כי להם משפט הגאולה. ודאבה נפשינו לנהלם בלחם, עם עניות כוללנו אשר הוא כולל עני ומדולדל כידוע, וחוץ משכירות בית דירתם אשר מלבד חצר הקודש אשר בנינו שהוא מלא על כל גדותיו.

עוד הוצרכנו לשכור להם שני חצרות קרוב לסך אלף וארבע מאות פראנק הוצאות השכירות שנה זו בלבד. וכאשר כל זה הנהו גלוי במכתבים שמסרנו ביד הרב השד"ר הנזכר ומשם באר"ה, ומודע למעלתו כי תלי"ת בכל קצווי ארץ נתקבלה שליחותינו באהבה וברצון גם בערים אשר לא ידעו אותנו תמול שלשום.

צרפת וענגלאנד ואיטלייא וערי מזרח הקרובים והרחוקים ביודעם או בשומעם צרת כוללינו האומלל, זולת עי"ת ווהראן יע"א, אשר לדאבון רוחנו זה פעמים הקשו ערפם לבלתי קבל שליחות המערבים כלל, וחזרו בידיים ריקניות ואשמם בראש הפרזידאן סידי לקנווי אשר הצאכזר על כוללינו בשצף קצף. ולא נתן לשליח כוללינו ליכנס בתחום ווהראן, מה שלא עשו בשאר המדינות.

ותחת אשר המה היו מחזיקים בידינו בכל כוחם בעבור בני מערב החיצון אשר אתנו. ומקבלים מקופת כוללינו בלי הפרש כי כולנו קומפנייא אחת. ונהפוך הוא יצאו לקאתינו בלב אמיץ וחזק לבלתי תת מקום לשועתנו. ומי יודע אם לא גם הערים הקרובות אליה יתלמדו גם הם לעשות כדבר הזה. ומזה ימשך נזק גדול ליישוב קהלינו בארץ.

אי לזאת באנו בתחינה ובבקשה, נא ידידינו, שן שמענו כי רו"מ שיחיה יש לו שאר בשר עם סידי שמעון לנקווי יצ"ו ודברי קודשו חביבים הן בעיני סידי שמעון הנזכר. חהי נא חסדו שמנו שרו"מ יכצוב אגרת ריקומאנדסיון להרב השד"ר חיים עד העולם ההולך להת"ם ע"ד פתגם לסידי שמעון אלקנווי יצ"ו, ולהגיד לו צרותינו רחמיו בדברים המשברים את הלב.

כאשר באמת כל השומע צרותינו ומכאובינו הפנימיים תרדנה מעיניו דמעה. ובטחנו בה' שעל ידו תהא צליחת העם הזה. ובפרט כי לשמע אוזן שמענו שרק הוא המעכב, כי כל גבירי ואצילי ווהראן יחפוצו לקבל שלוחינו בעשר ידות.

כי למה נגרע ? ואנחנו לא נדע מה חטאו ומה עוו אלו העניים עם ווהראן אשר לא מצאו בעיניהם חנינה, וחוסה נפשינו כי במתק שפתי פי חכם חן ילהיב לב סידי לקנווי אל החסד והרחמים. ויכולה היא שתגן אלף המגן עליו ועל כל אשר לו מסבי למען צינה וסוחרה.

ואנן מהכא על משמרתינו נעמדה להעתיר בעדו עתרת החיים. כסא כבודו ירום ונשא וגבה מאוד כעתירת חו"ר ופקמו"ש כו…קהילת קודש המערבים ישצ"ו בעה"ח פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ושלום.

הצב"י מעט דב"ש – הצעיר משה מלכא – הצעיר מאיר עובדיה – ע"ה שלמה אבושדיר – ע"ה שלמה חזן

לא נוכל לסיים פרק זה, מבלי להעלות על נס, את הסדרים והדפוסים החדשים שהנהיג הרב צוף דב"ש, בענייני הכספים והחשבונות. הוא הגבר הוקם על, ראשון במעלה שפתח את פנקסי החשבונות של העדה. לפני הציבור הרחב.

ואף פרסם מעל דפי העיתון " החבצלת " שנה ב' גיליון 1-5 ז' תשרי כ"ו חשון תרל"ב. ובשנה ב', גיליון 25 עמוד 196 – דין וחשבון כספי משליחותו של רבי משה מלכא – ראה אודותיו פרק בפני עצמו – וכך כותב הסופר יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותם עמוד 741.

כשחזר רבי משה מלכא לירושלים מסר דין וחשבון כספי משליחותו לרבי דוד בן שמעון, ראש עדת המערבים בירושלים, והלה פרסם את הדין וחשבון בעיתון ירושלמי " החבצלת ".

עורך " החבצלת ", שהשתדל מאז שמוסדות ירושלים יפרסמו את חשבונות הוצאותיהם והכנסותיהם מציין בשמחה, שרבי דו בן שמעון " הנהו נותן כעת לפני כל קהל קוראינו הנכבדים חשבון מאוסף הכספים אשר אסף שלוחם מורנו הרב משה מלכא הי"ו במדינת איטליה, ומעט במדינת אונגרין וטירקאיי לשם בניין " בית המחסה " אשר למו.

ובשובע העבר, בשוב השד"ר הנזכר ירושלימה, התאספו כל מנהלי הקהילה הזאת ובראשם הרב הגאון מורני הרב דב"ש הנזכר, ומתוך ספר המסע אשר לו, אשר בו חותם יד כל נדיב ומקווים בחותם הרב אשר בכל עיר המעיד על מכסת הכסף אשר השיג יד השד"ר לאסוף.

פרסום הד"וח ראשון במינו עשה רושם, והסופר א.ב. גוטלובר, הביע את שביעת רצונו בכתבו : " מה מאוד שמח לבי לראות חשבון שד"ר מודפס במכתב עת לבני ישראל, נגדה נא לכל עמי, סימן טוב ומזל טוב הוא לנו ולכל בני ישראל, כי אי"ה יהיה אור במושבותם וכבוד ה' עליהם יזרח ".

הנה כי כן נוהג חדש שהנהיג הרב צוף דב"ש. נוהג יוצא דופן ומגדר הרגיל באותם הימים, דבר חדש, שלא נהגו בו קודמיו באשר קהילות הקודש, למרות שהיו קיימים מאות בשנים, אך זהו כוחו ויפי דרכיו של הרב צוף דב"ש, לחדש בעל עת וזמן, הנהגות חדשות, ובפרט בנושא חשבונות וכפסים.

למען יראו כל הציבור את ניקיון כפיהם של מנהלי העדה, וגם התורמים ידעו, כי כספיהם ותרומתם הגיעו ליעדיהם, והם בידיים נאמנות, והשליח עשה את שליחותו הדק היטב ומסר את ממונם בידי מנהלי וגזברי העדה במושלם עד פרוטה האחרונה. 

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

אבי יתומים ודיין אלמנות

במשך שש שנים תמימות משנת תרכ"ב עד תרכ"ו 1860 – 1866 נשא הרב צוף דב"ש את עול הציבור והיחיד, לבדו. הוא היה הרוח החיה בעדה, לא נח ולא שקט ושם לילות כימים לביסוסה וקיומה של העדה בכל המובנים, הוא דאג לחינוכם של ילדי העדה שנחשבו בעיניו כבניו.

העניים והאביונים היתומים והאלמנות, מצאו בביתו בית מחסה ומשען, ובצדק כינוהו " אבי יתומים ודיין אלמנות ". בחגים ובמועדים דאג לכל מחסורי עניי הקהילה, ובפרט בחג הפסח שנה ושילש את הסיוע בצרכים הרבים, ודאג לספק לכל עניי הקהילה מצות שמורות, וכך מתאר הדבר בנו הגר"א בן שמעון זצ"ל.

" ונהירנא מכד הוינא טליא בזמן עט"ר מרן אב"א זלה"ה אשר היה רועה הנאמן לעדתנו קהילת קודש בני מערבא יצ"ו בירושלים ת"ו, אשר היה עושה כן לחלק לכל עניי הקהל דעדתו מצות שמורות לכל בית ובית בערב פסח.

והוא מצי למיקם בהיות העדה הנזכרת קטנה בערך עדת כללות עיקו"ת אזרחיה מפנים, ואף גם זאת בסוף ימין ז"ל הוא טריחא ליה מילתא טובא מתוספת המון המקבלים אשר היו מוסיפים והולכים וכסף הכנסות העדה הלוך וחסור – שער המפקד.

הרעב ויוקר השערים שרר באותן ימים בירושלים. הפרוטה לא הייתה מצויה ועניים רבים עלו על משכבם בלא פרוסת לחם בפיהם, ועל אחת כמה וכמה שטעם הבשר לא בא אל פיהם חודשים רבים, כי בנוסף למחירו הגבוה של הבשר, היה על הקונה לשלם מס מיוחד – גאבילה -, ואף לשחד את הקצב בכמה פרוטות כדי לזכות בנתח בשר ראוי לאכילה, שאם לא כן היה הקונה " זוכה " בעצמות בלבד.

הרב צוף דב"ש, שהיה ער לתופעה זו וראה שהעניים והאביונים יתומים ואלמנות נבצר מהם לטעום בשר אף בחגים ובמועדים, החליט לפתוח חנות קטן למכירת בשר למען העניים בלבד.וכדי להוזיל את מחיר הבשר, היה מוכר בה את חלק האחוריים של הבהמה, למרות שמנהג ירושלים להשתמש רק בחלק העליון.

אך הוא ז"ל העדיף להיטיב עם עָם העניים על פני המנהג וכך כותב בנו הגר"א בן שמעון " ונהרינא כי בעיר הקודש תבנה ותתכונן ירושלים ת"ו אשר נודע בה צרת דוחק הבשר. וגם מפני הצרה הצרורה ומיוחדת שמינה שהייתה שוררת בירושלים מקדמת דנא, להיו7ת כל הבשר הנמכר לכל תושבי ירושלים ת"ו רק בחנות אחת דווקא מפני הגאבילה.

ולרוב דוחק העניים שאין ידם משגת לקנות בשר בתוך דוחק כזה, והצריך גם כן מתנת יד לקצבים בסתר למען יזכוהו בנתח בשר אפילו שעצמותיו מרובים יותר מריריו ועורקיו וגידיו שיש בהנתח ההוא 

עמד עט"ר מרן א"א זצוק"ל, ופתח חנות קטנה למכור בה בשר אחורים בניקור תחת השגחתו, כי הוא זיע"א היה אומן נפלא ומומחה בניקור, דבר פלאי, וסכום הבשר היה כערך עשרים רוטלים לשבוע, וזה רק עבור העניים, ושני מנקרים עשה, אחת לניקור השני בודק אחריו ומחטט…..

כמובן שבאופן טבעי, הפך הרב צוף דב"ש להיות מנהיגה של העדה, אביה מייסדה, רבם ומאורם של המערבים, וכל העם כבדוהו כערכו הרם והעריצוהו כיאות לאיש אלקים קדוש כמוהו..

מצודתו של הרב צוף דב"ש הייתה פרושה לא רק על ירושלים, אלא גם מחוצה לה נדד מעיר לעיר וממקום למקום כדי לסייע, לעודד ולחזק את בני העדה בכל מקום מושבותם, באחת ממסעותיו הגיע הרב צוף דב״ש לעיר חיפה, ובהתעניינו על במצבם של בני העדה, אשר זה מקרוב עלו להתיישב בארץ הקודש, פגש שם את הנער משה בן נאים, שלימים נודע כגאון מופלא שר התורה ומופת הדור.

פגישה זו הייתה גורלית לעתידו וגורלו של הנער משה, כי עשתה עליו רושם בל ימחה ולימים חרת זיכרונות ממנה בהקדמת ספרו ״ פטר רחם ״.

הרב רפאל חיים משה בן נאים זצי׳ל

 נולד בעיר טיטואן שבמארוקו. בהיותו בן ששה חודשים, עלו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בעיר חיפה, עם משפחות אחרות שעלו אתם. המשפחה סבלה ייסורים רבים ודוחק הפרנסה הקשה מכולם, כאשר גדל משה והיה לנער, התעוררה בעיית הלימוד שלו, וכך מספר רבי משה:

״…ואז לא היה נמצא שם ( בחיפה ) לא סופרים ולא ספרים, רק מלמד תשב׳׳ר ולא יכלתי ללמוד עמו רק מעט מקרא בלי פיסוק טעמים, רק עט׳׳ר אבא מארי החכם ונבון הירא את ה׳ מרבים כבוד מורינו הרב  ישעיה זיע״א היה לומד עמי בלילות בעתות הפנאי, מעט אגדות ושו״ע או׳׳ח וזוהר הקדוש ותיקונים, וביום הייתי הולך לחנות בעל דודתי ולמדני לכתוב מעט, ואחר כך החילותי להסתתר ולא הצלחתי.

 אחר כך נתיישבתי בחנות איש אחד להיות לו כמו סופר לכתוב וכוי, ובכל הזמן הלזה היו מצטערים אבותי ז״ל שלא יכלו לגור במקום תורה.

אדהכי והכי מופלא הסמוך לאיש, נגה אור איש אלקים קדוש מעלת הרה״ג מבצר עז ומגדול, כל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ראש הרבנים לעדת בני מערבא במרום הר ציון ירושלים דדהבא ת״ו כמהר״ר דוד בן שמעון זצוק׳׳ל מדי עברו דרך חיפה ת״ו וראה אותי עלם קטן יושב בחנות, ולגודל קדושתו לא יכול להתאפק וכד עד שחקר מעט״ר אבי מורי נ״ע מדוע הוציאני מבית הספר וכר וענהו כי הוא צערו וכוי שאין מורה, רק מקרא מעט ורק בחומשי תורה וכוי…

 אזי הרב המלך דוד ז״ל הוציא ספר קטן מחיקו, אולי היה עין יעקב או סספר מעמדות, ובחן אותי לקרות לפניו אגדה אחת קלה כמות שהיא ממה שלמדתי עם מור אבי ז״ל, ואחר שלמדתי הגרסא שאלני אם אני מבין הדברים, ואז פרשתיה גם כן.

 זכורני כי אז נתלהב הרבה זיע״ א ובקש ממור אבי ז"לל להוליך אותי לירושלים ת״ו לביתו, וקבל על עצמו שכל מחסורי עליו וכוי, ושישלח אותי לבית הספר עם בניו שאז היו צעירים ללמוד לפני המורים, ושהוא ישלח אותי לפרקים למען יראוני אבותי וכוי וכוי…

 דברים היוצאים מלב טהור וקדוש בכל לבו, ומרוב התלהבותו הסכמנו על זה בדברים היוצאים מן הלב, לולא כי עט״ר אדוניתי מרת אמי נ״ע לא יכלה להרחיק אותי וכוי אף על פי שהייתה חפצה, כי לא היו אניות קיטור וכר. אך הרב הנזכר ז״ל עודו היה מתאמץ שלא להניח אותי וכוי עד שנתן לו מור אבי ז״ל דבור, לצמצם על עצמו ולשלוח אותי לטבריה ת״ו ללמוד תורה כי היא קרובה, ובזה נתפייס הרב ז״ל ועזב אותי.

ואחר עבור ד׳ שנים אתרמי כי נסעתי לירושת״ו, שמח מאד והזמינני לאכול בביתו וגם נתן לי ספרו הבהיר שהדפיס ראשונה, איידי דחביב עליה אקדמיה, וזה שמו ״ שער החצר ״ משום חיבת הארץ. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל זרעי אמן.

 והגדתי זה לקחת מוסר השכל ולהודיע כמה תקיף חייליה באילנא רברבה, כי מי ראה כזאת איש קדוש עובר לדרכו דרך העברה להשגיח ולהתבונן בעלם קטן יושב בחנות, והוא לא ידע מתחילה אם מילדי העברים זה וכר ועשה כמה חקירות וכר והוכיח במישור לאיש שלא הכיר וכוי, בהיותו נחוץ לדרכו, והיותר מבהיל כי עם היותו רב גדול ודיין וכו׳….

ונושא עליו עול הצבור קהל גדול בן פורת יוסף יצ״ו, וכל צרכם וכו׳ ועול הישיבות וכוי. נתרצה לקבל בביתו נער קטן רך וענוג ונבור, ולהפרידו מעל הוריו החרדים עליו וכו׳ ולקבל עליו אחריות מחסוריו, עם היותו מטופל ביוצאי חלציו, ומסתמא הוא לא עשיר היה, והיותר מפליא איך לא חשש שמא הרבנית שרביטו נ״ע לא תמאן בדבר כמשפט הבנות אפי׳ נשים צדקניות כנודע. ודי בזה הערה. זיע״א, עכלה׳׳ק.