אלי פילו
Une histoire de familles-Abensour
Abensour
Nom patronymique probablement d'origine hebraique, forme de l'indice de filiation arabe Aben et du subsantif hebraique " tsour ( prononce avec l'accent marocain, sour ) qui signifie textuellement le " rocher ", et par extension " le fils de Dieu ", Eternel etant decrit dans la tradition comme " le rocher d'Israel et son gardien.
C'etait deja dansla Bibleun prenom masculine porte dans la tribu de Benjamin ( Chroniques, 8, 30 ). En restant toujours dans la racine hebraique, toponyme de la ville phenicienne fortifiee et autrefois repute impregnable de Tyr ( Tsur dansla Bible), dans le Liban actuel, devolue a la tribu de Zeboulon dans le partage par Josue dela TerrePromise.
Selon la tradition familiale transmise de generation en generation au Maroc, ses ancetres descendent effectivement de la tribu de Benjamin. Selon une autre version, l'origine du nom serait non hebraique mais arabe, le mot " sour " etant pris dans son sens litteral en arabe dialectal maghrebien : le mur, le fils du mur d'enceinte du quartier juif, Mellah, Juderia ou Hara.
Le nom est btres anciennement atteste en Espagne, dans la ville deLeonqui fut un tres grand centre de Kabbale aux XIV-XVeme siecles. L'arbre genealogique de la famille Abensour au Maroc remonte jusqu'en Espagne, au XIVeme siècle.
Apres l'expulsion de 1492, la famille a trouve refuge essentiellement au Maroc, mais egalement en Italie, et plus tardivement aussi en Hollande et en Allemagne, a Hambourg. Autres orthographes : Abensor, Bensur, Abensour. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Fes, Tanger, Tetouan, Meknes, Sale, Rabat, Casablanca, par emigration a Gibraltar et en Algerie – oran, Alger.
Mais c'est au Maroc qu'il s'est universellement illustre dans la rabbanout – aMeknes,Fes, dans le commerce et la diplomatie – a Tanger.
Autre source
ABENSOUR ou ABENTSOUR : nom associant le mot arabe ben (fils) et un nom d’origine berbere tsur signifiant rocher : donc fils du rocher.
Rabbi Moche Abensour
Surnomme " Moche Haןvri " " Moise l'Hebreu ", parce que comme le Patriache Abraham le premier Hebreu, il eut un enfant vers l'age de cent ans, auquel il donna le prenom d'Itshak. C'est l'ancetre de la famille au Maroc.
Ne en Castille en 1450. Au moment de l'Expulsion, n'ayant pas reussi a quitter a temps l'Espagne, il s'etait converti de facade au christianisme poue echapper a la mort. Mais en 1496, il reussit a fuir l'Espagne pour revenir ouvertement au judaisme a Fes et participer a la redaction des premieres Takanot ( ordonnances religieuses ) des expulses de Castille
Rabbi Itshak Abensour
Fils de Moche, un des rabbins les plus marquant de la seconde generation des Expulses a Fes, Il participa a la redaction de nombreuses Takanot dont celle reglementant l'octroi de dons ala TerreSainte.Dayan au tribunal Rabbinique, il fut assassine en 1605 par l'un de ses justiciables, mecontent de son arret alors qu'il etudiait le passage du Pentateuque justement consacre au sacrifice d'Isaac.
Le livre d'etudes du rabbin, tache de son sang, est reste comme relique dans la famille jusqu'a nos jours. Ses deux freres, Abraham et Shemouel, furent egalement parmi les codificateurs des takanot des Expulses de Castille edictees a Fes mais adoptees peu a peu dans presque tout le Maroc.
Yossef – 1634 – 1676 Abensour
Heros de l'un des episodes les plus estranges de l'histoire des juifs auMaghreb. Alors que l'immense trouble jete dans les esprits par la catastrophe que fut la conversion a l'islam a Constantinopole du faux Messie Shabtai Zvi, l'annee meme prevue por la deliverance, 1666. commencait a se dissiper dans l'ensemble du monde juif, la tension messianiquereprit de pkus belle au Maroc avec l'apparition aMeknesen 1674, d'un nouveau prophete annoncant le retour du vrai Messie, Shabtai Zvi.
Le jeune home de 30 ans, Yossef Abensour reste estrangement celibataire, aux connaissances religieuses rudimentaires, pretendit avoir ete visite par un ange, le Maguyid, qui l'avait baptize et lui avait designe shabtai Zvi comme le vrai Messie, notre Seigneur, notre Roi et lui avait annonce que lui meme etait desormais le Messie fils de Yossef, qui selon la tradition doit announcer la venue du vrai Messie, fils de David.
Il raconta dans l'un de ses sermons, que le Patriache Abraham lui avait revele en reve que la date de la delivrance avait ete effectivement fixee a l'an 1666. maus qu'elle avait ete retardee de dix ans a la requite de Shabtai Zvi lui memepoue eviter au people juif les tourments qui doivent obligatoirement precederla Redemption.
Le Messie avait accepte de se sacrifier en se convertissant de façade a l'islam " afin que l'on se moque de lui et qu'il endure seul les tourments de la delivrance ". Il expliqua qu'en s'enfermant dans l'enveloppe de l'apostasie, de l'impurete, le Messie avait voulu attirer vers lui les rayons de lumiere prisonniers de leurs enveloppes d'impurete, accelerant ainsi le processus de reconstitution de toute la lumiere divןne qui, selonla Kabbaleconstitue la " correction ", le " tikoun " de l'Univers' prealable a l'arrivee du Messie.
Traumatisee comme toutes les communautes par le lamentable achec de la premiere aventure shabtaiste, la communaute de Meknes, exigea cette fois des preuves irrefutables et Yossef Abensour les lui fourmit. Tout d'abord son prenom predestine nelui permettait-il pas de remplir le role du Messie fils de Yossef annonciateur du Messie fils de David ?
Ensuite un argument politique : " J'irai dans les rues de la ville et je crierai partout que Shabtai Zvi est le vrai Messie et on ne me fera rien et on ne vous fera rien non plus " Pari hautement risque, les autorites ayant brutalement refrene l'enthousiasme debordant des disciples du faux messie lors de la premiere crise.
Mais cette fois tout se passa sans aucun accident. Troisieme argument qui emporta la conviction, revelateur du respect immense reserve aux letters : de simple croyant, Yossef etait devenu la plus grande autorite de Halakha, commentant aves science les texts sacres.
De tout le Maroc et meme d'Algerie, on venait consulter ce prodige. Je n'ai pu me retenir, j'ai pris le livre du Zohar et d'autres livres pour me rendre aupres de lui a Meknes. Je lui ai dit : " Je suis venu a toi pour connaitre le sens cahe et le mystere des passages obscures du Zohar sacre ".
Et il m'a repondu : " Je m'etonne de ta question, chacun sait que je ne suis qu'un inculte et que je ne fais que repeter ce que le Maguid met dans ma bouche " . Toute la nuit nous restames eveilles en compagnie de deux rabbins d'El-Ksar et il nous a entretenus des secrets de la fin des temps dans une langue Claire et chatiee…..
Il nous a dit des choses qu'il est impossible d'ecrire, demontrant que la date dela Delivranceest, avec l'aide de Dieu, pour Pessah de l'an prochain, 1675. Ce temoinage envoye par rabbi Abraham Ben Amram au grand rabbin d'Alger, Binyamin Douran, ajoute que l'ensemble de la cimmunaute vivait des mois d'extase dans l'attente confidante de l'arrivee imminente du Messie.
Ils ont fait techouba, repentance, avec plus de ferveur encore que lors de la premiere apparition de notre Seigneur. Toute l'annee, ils ne se sont pas livres ni au commerce bi a l'artisanat, dans l'attente du Jour et des ordres de leur prophete.
Pesssha arriva, mais de Messie point. La deception fut immense et quelques mois plus tard, Yossef devait mourir, et la tradition rapporte qu'une voix, Bat kol, s'etait faite entendre du ciel interdissant de dire le moindre mal du prophete qui n'avait pas menti car la date dela Delivrance avait ete simplement de nouveau repoussee.
Mais cette fois c'etait definitivement la fin de la crise messianique. Les rabbins qui y avaient adhere en majorite allaient s'efforcer desormais avec success d'effacer de la memoire collective jusqu'au souvenir du nom de Shabtai Zvi et de son prophete yossef Abensour.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- התינוק מאופראן-אשר כנפו
אשר כנפו נולד ב-1935 במוגדור, היא אסווירא שבמרוקו, למשפחת רבנים ידועה. עולה ארצה בשנת 1951 עם חברת נוער המצטרפת לקיבוץ כפר דרום. ב־ 1961, שליחות באיטליה ובצרפת. לימודים בםורבון. ב־1973, שליחות חינוכית בפנמה.
מ־1980 מפקח וראש תחום חינוך חברתי במחוז הדרום. תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב. פרסם מאמרים, סיפורים ושירים בבמות שונות, ועורך של ״ברית״, ביטאון של יהודי מוגדור, שממנו יצאו עד כה ח״י גיליונות.
בינתיים נוספו הרבה מן החוברות האלו, אשר כולן מעניינות ביותר, חלק מהן בעברית והשאר בשפה הצרפתית. נושאים מעניינים ומרתקים כהרגלו של מר אשר כנפו
יהודי אופראן בדרום מרוקו חיו בשלחה ומתוך יחם׳ רעות עם שכניהם הערבים, עד שבאשה וקאדי חדשים משתלטים על העיר וגוזרים על היהודים להתאסלם. היהודים נקלעים לשרשרת אירועים טרגיים הכוללים מעשים של קידוש-השם ונקמה נוראה בפורעים. תינוק יהודי הנולד מתוך מערבולת-האש מוברח לעיר אסווירא שם הוא עולה לגדולה. הרומן מבוסס על אירוע היסטורי.
עמוד הראשון בספר…..
קדוש מחה את הזיעה מעל מצחו והסיר באצבעו את גרגרי החול שהצטברו בזוויות העין. הוא מצמץ בעיניו וניסה לפוקחן ולהבחין במשהו במרחב הדיונות, אלא שהבוהק של מדבר הסהרה אילץ אותו לעוצמן שוב. עתה ניסה למצוא תנוחה טובה יותר על המרדעת, לשווא.
הנאקה הלבנה, שעליה רכב כמעט בלא הפסקה במשך ששת החודשים האחרונים, המשיכה בפסיעותיה הגדולות, כאילו מנסה לדרוך על צילה של נאקת ראש-השיירה, שצעדה בגאון תמיד ראשונה.
קדוש ידע, שעוד היום יגיעו לפאתי אופראן. עוד לילה אחד בחוץ ומחר יהיה שוב עם אשתו וילדיו. הוא תהה אם ימצא בזרועותיה בן או בת. כאשר יצא למסעו המפרך, מנה, אשתו, הייתה בחודש הרביעי להריונה. לפי כל החישובים שלו ושל ראש-השיירה היה צריך להיות בחזרה באופראן לקראת הלידה, אלא שהמסע התארך הרבה מעבר למתוכנן.
מה תאמר מנה?
האם תסלח לו על שנטש אותה ואת בנותיה, כשכרסה בין שיניה ?
אולי תתרכך כשתראה אותו… מה דחף אותו למסע הנורא הזה לתוך המדבר, הוא עצמו לא ידע אל-נכון. יצר ההרפתקאות? תאוות הרווח? הרצון להתרחק מאשתו ומבנותיו? ואולי כל התשובות נכונות, אמר בלבו.
הוא היה, קרוב לוודאי, היהודי הראשון שהצטרף לשיירת טוארגים – האנשים הכחולים, כפי שקראו להם.
שנים רבות סחר אתם, וכשהיו מגיעים לאופראן לחניה ממושכת אחרי מסע מפרך במדבר, היה דואג לכל מחסורם ועוזר להם למכור את סחורתם ולרכוש סחורות חדשות.
קשרים הדוקים נרקמו בינו לבין חברי השיירה ובמיוחד בינו לבין ראש-השיירה, שראה בו איש אמונים.
לאחרונה הספר תורגם גם לצרפתית וגם לערבית
המחבר אשר כנפו
הוצאת בימת קדם לספרות – שנת 2000
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
מתוך מכתב ממרוקו :
ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.
הנסיעה, סוף, סוף !
שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?
הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ".
החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.
פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות.
התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.
והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.
ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.
הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.
ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.
חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.
גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?
האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….
חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.
בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?
ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.
דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.
מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "
חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.
מרוקו צעדים ראשנים.
למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.
כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.
את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.
ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.
נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.
משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה.
ממזרח וממערב
סדרת ספרים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, הינם ספרים אודות יהדות המזרח כולל צפון אפריקה.
בספרים אלו, בינתיים תשעה במספר, ישנם מאמרים מאלפים על נושאים שונים ומגוונים, מאת חוקרים ומלומדים שונים.
הכרך הראשון יצא לאור בשנת תשל"ד – 1974 ונערך על ידי ח"ז הירשברג, מייסד הקתדרה לחקר יהדות המזרח באוניברסיטת בר-אילן.
כל כרך הינו ספר מרתק בפני עצמו ובו גילויים חדשים גם ישנים, מפי טובי החוקרים בארץ.
בשירשור אביא בפניכם, נושאים שונים כל פעם מכרך אחר ואציין גם את מספר הכרך ושנת הוצאתו.
אני תקווה שתהנו מן הקריאה ותפיקו ממנה את התועלת המירבית.
על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ
חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.
תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.
ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.
פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".
מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.
חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.
תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.
ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.
פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".
כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כ רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.
דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.
שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר.
שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.
בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.
אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה.
אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.
במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.
בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.
ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.
במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".
לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.
ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי, כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".
צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.
בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.
בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.
אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
הוספתי ושאלתי היכן שוכנת איית ארבע, ( שהזכירה לי קירית ארבע ) מקום מושבם ?.
אחד מהם הושיט את ידו הארוכה והגרומה כלפי האופק, הצביע על נקודה מסוימת באוויר ואמר : אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, עולה להר ושוב יורד ושוב עולה, במשך שלוש שעות ברכיבה על פרד, או ארבע שעות הליכה ברגל ואז תגיע לאיית ארבע.
המשכתי בשאלות אחרות והתברר לי מתשובותיהם של מידעי החדשים כי בכפר יושבות שש-עשרה משפחות יהודיות, וכי מעשיהן " חארתין – קאסאבין – חורשים וקוצרים. נשמתי לרווחה ולשמחתי לא היה גבול, ידעתי שהשמועה על יהודים עובדי אדמה יש לה על מה להתבסס.
שיערתי בנפשי וגם נתאמת הדבר בהיותי במקום שיהודים אלה על אף היותם עובדי אדמה וחיים מיגיע כפיהם, אינם אלא אריסים, וכי האדמה אינה רכושם אלא חוכרים אותה מן האפנדים הערבים תמורת עשרים וחמישה אחוזים מן היבול.
אלה הם תנאי השותפות של אלה אשר יש להם בהמות עבודה וכלי עבודה משלהם. אך אחרים שאין להם לא כלי עבודה ולא בהמות, ומקבלים הזרעים, בהמות וכלי עבודה מבעל הקרקע, החלוקה של היבול היא אחרת. האריס היהודי מקבל עשרים וחמישה אחוזים מהיבול ואילו הערבי מקבל את היתרה.
לבסוף שאלתי אם אני יכול להילוות אליהם עד לכפרם, ענו לי כמצטדקים שאין אפשרות לכך יען כי היישובים בהרי האטלס נמצאים באזור שהוא סגור לזרים, והכניסה לאזור זה היא אך ורק לפי רישיון מה " קאיד " ( המזכיר הצבאי ) היושב על פי רוב בעיר הקרובה לאזור.
הבטחתי ליהודים אלה כי אבקר בקרוב בכפרם ( יותר לא הוספתי כי על עדם עמדו אנשים שאינם בני ברית וחששתי מעינא בישא ). מתוך התרגשות משותפת נפרדתי מהם באמירם " שלום " ובלחיצת יד חמה.
חזרתי למסעדה והכרזתי בפני חברי בשמחה ובצהלה : מצאתי את אשר ביקשתי !. יש יהודים עובדי אדמה במרוקו. חברי התלוצצו על חשבוני באומרם שאני רואה תמיד מהרהורי לבי, אך זה לא הפחית במאומה מעצם התלהבותי ושמחתי.
לאחר שחזרנו מסיור אשר נמשך, עשרים ושלושה ימים, הגעתי למראכש בערב הושענה רבה כשבדעתי להגיע לכפר " איית ארבע " בחג שמחת תורה. מה גדלה תדהמתי בבואי אל מנהל מחלקת העלייה במראכש לקבל אינפורמציה על כפר זה, כאשר התברר לי שאין לו כל מושג או ידיעה על מציאות כפר כזה שיש בו יהודים.
לאחר ששאלנו עוד יהודים במראכש ואלא יכולנו למצוא אצלם כל ידיעה או רמז מועיל, הציע לי מנהל מחלקת העלייה שישי למצוא אדם אחד בשם אלקיים המקיים קנטינות רבות בכל רחבי דרום מרוקו ממראכש ועד ל " טאגוניט " על סף מדבר הסהרה.
ניסינו כמה פעמים להשיגו טלפונית ורק בערב הצלחנו להתקשר אתו. סיפרנו לו את כל העניין והסברנו לו את המטרה ( העלייה ). ביקשנו ממנו מלכוון אותנו ולהדריך אותנו איך וכיצד נוכל להגיע לכפר " איית ארבע ".
הוא תמה מאוד למשמע בקשתנו, והודיע באופן פסקני כי על אף שדרום מרוקו ידועה לו כעשר אצבעותיו לא שמע מימיו על כפא כזה ובוודאי שאינו בנמצא. לאחר חילופי דברים התברר בסופו של דבר שכפר זה ישנו במרוקו אלא שהגישה אליו יכולה להיות על גב בהמה או בהליכה ברגל, ושאין כל אפשרות לנסוע ברכב כלשהו.
הסברתי לו שלמען מטרת שליחותי אני מוכן לכל ובלבד שיעזור לי להגיע לכפר זה. לאחר הדרכה קצרה התברר שאני צריך קודם כל להגיע לעיירה " טאדרט " ומשם להמשיך עד לכפר רגלי או ברכיבה על בהמה .
שאלתי אותו במה אפוא מתבטאת עזרתו ? " אתן לך מכתב המלצה לערבי אחד בטאדרט שהוא מכר שלי, והוא ידאג להביאך למחוז חפצך " בינתיים נזכר שהיום הושענה רבה ויש לדחות את הנסיעה ליום אחר, והסיבות הן :
א. האוטובוס ל "טאדרט " יוצא רק פעם ביום בשעה חמש לפנות בוקר ( כלומר שהוא יצא כבר.
ב. הרי הערב שמחת תורה ויש להימנע מלהגיע לכפר ביום חג. היהודית הכפריים הם דתיים אדוקים וכניסתי לכפר ביום חג תעשה עליהם רושם לא טוב ותפגע ברגשותיהם, ומה גם שאני בא מארץ ישראל.
עניתי לו כי בשאלת החג אני מעוניין דווקא להגיע ביום החג כי רצוני לערוך את ההקפות יחד עם אנשי הכפר. אשר לתחבורה אינני מפונק ואהיה מוכן לנצל כל אמצעי אפשרי ובלבד להגיע לכפר ללא כל דיחוי נוסף.
ניסינו לברר אפשרות נסיעה בטקסי. התברר לנו כי ההוצאה היא גדולה 5000 פרנקים. מובן שלא הסכמתי. מר אלקיים שלח אלי מבט תמהוני ושאל : " הרי זה על חשבון הציונים " ( הכוונה לסוכנות היהודית ולמשרד העלייה. הסברתי לו שחשבון הציונים הוא גם חשבוני, וכסף הציונים הוא כספו של כל העם היהודי.
שאל אותי אם אסכים לנסוע בטרמפ או באוטו משא, הסכמתי. לאחר זמן קצר נמצאתי יושב באוטו משא גדול כשבידי מכתב המלצה ממר אלקיים אל הערבי בעיירת " טאדרט ".
כל ההרפתקה הזאת תמוהה הייתה בעיניו, ולא יכול היה להיפרד ממני מבלי לשאול אותי " מה השגעון הזה לצאת לדרך רחוקה בלתי נודעת ודווקא בערב חג מבלי שים לב לכל הסיכונים הכרוכים בה ?".
עניתי לו בלחיצת ידיים ובדברי ברכה – רשמת י לפני כי רכשתי ידיד שיכול להיות לי לעזר בשליחותי בקרב הכפרים הנידחים שהוא אחד מן היחידים שמכיר מוצאם ומבואם.
בשעה חמש לפנות ערב הגענו ל " טאדרט ".
ראשית חוכמה היה עלי למצוא את הערבי שאליו מופנה מכתב ההמלצה של מר אלקיים. את הערבי מצאתי ללא כל קושי מיוחד. בהיות השעה מאוחרת לא הסכים הערבי לשלוח אותי מייד, מפחד בלילות, והבטיח שלמחרת יעמיד לרשותי ערבי אשר יביאני למחוז חפצי.
כנראה שערבי זה הוא בעל בעמיו כי תיכף ומיד מצא ערבי בעל פרדות אשר הסכים להביאני לכפר, וקבענו את מועד היציאה למחרת בשבע בבוקר. השכמתי קום וחיכיתי, אך הערבי לא הופיע בזמן שנקבע. לא רציי לעמוד בפני אפתעות במקום מרוחק זה, ושכרתי לי ערבי אחר בשכר של 30 פראנק שר ישמש לי כמורה דרך
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
ונראה שהטלות חדשות אלו יצאו משר העיר מבלי שתהיה לו רשות לכך מהמלך. כפי שנשמע ממשפט הבא " שביבי בישי מוסיפים משלהם ואי אפשר להתנגד להם כי אם פותחים פה נגד גזרותיהם הם נוקמים ועברתם שמרה נצח ". הקהל החליטו על אף האיומים, ללכת אל המלך ולשטוח טענותיהם בפניו.
בשנת תקל"ה שימש בעיר צפרו כשר " לקאייד קאסם אסרידי וכנראה השר " מולאי דריס ( אבני שיש ). בשנים 1779 – 1781 היה הרעב בעיר צפרו כבכל ערי מארוקו. רבי שאול אביטבול כותב כך " בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו ויתובי יתבינן במצור ומצוק ארם מקדם ופלשתים נוסף על חיצי רעב דאייקור חיטי ואינם בנמצא בעיר הזאת, אשר נתקיים בנו קורות שתים, שהן השוד והשבר והרעב והחרב ".
על הרעב הנ"ל מספר רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבשנת תקל"ט, היה החטה אוקייא ועל צד המרבה אוקייא וחצי ובתמוז הגיע לחמשת אוקיות, ועכ"ז רחמי שמים רבו עלינו שבני אדם מיושבים ואין רעב ונמצא החטה לרוב אלא שהוא ביוקר, ושוב רבו העוונות עד שהיגיעו החטים לשניים עשר אוקיות, בטבט של שנת תק"מ ומקודם רוב העניים נודדים ללחם איה בשווקים וברחובות וכל העולם בצער גדול כי מלבד הרעב הגדול היתה עצירת גשמים " ומסיים " ויתר המקרים בשנה ההיא הלא הם כתובים בספר דברי הימים ".
בשנים אלה, עבר כנראה מולאי מוחמד על כפרי הברברים הסמוכים לצפרו וגבה מהם מס, שבט " איית מסעוד ועלי ".הנשללים נקמו נקמתם מיהודים רוכלים שנזדמנו לכפריהם והרגום בחשבם שבידם הון רב. גם בשנת התק"ן היתה עצירת גשמים, אך צרות היהודים בימי מולאי מוחמד היו כאין וכאפס לעומת סבלותיהם תחת מלכותו הקצרה של בנו, מולאי יזיד ימ"ש.
יש לציין שכל הכתבות על צפרו, לקוחות המה מספרו " קהלת צפרו " של רבי דוד עובדיה, יליד העיר צפרו.
תעודה מספר 171
התקכ"ח – 1768.
ב"ה.
בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא ה' מכלוף בן סאלם ה"ן חמו אן לעאם די פאס ג'א חארך אלקאייד עלי בו עבד לא משא הווא מכלוף הנזכר אלכפר אוטאט דאיית יוסי וג'בר נג'מא היקר מרדכי אצייאד בת הי' יעקב דאבילא עודנה ברותה שעה בחיים חייתה, עד כאן סיים עדותו וקבלנוה כדחי וחתי' הכא תמ"ת והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה והכל שריר וקיים.
יעקב א"א כבוד הרב יוסף אדהאן – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט
וצריך לאודועי שכעת בא הי' אהרן בן גיגי והזמין הי, מכלוף הנזכר להעיד העדות הנזכרת בפניו והעיד ככל הנזכר וראיה שכן העיד בפני אהרן הנזכר חתומים פה בעשור אחרון משנת תקכ"ט ליציקה וקיים
יעק אדהאן ס"ט.
תרגום התעודה מספר 171.
בביטת דין של שלוש היינו והעיד לפנינו הי" מכלום בן סלאם המכונה בן חמו שבשנה שבא להלחם אלקאייד עלי בן עבד לא הלך מכלוף הנזכר אל כפר אוטאט של אייצי יוסי ומצא נג'א אשת היקר מרדכי אצייאג בת היקר יעקב דאבילא עודנה בחיים אז באותו זמן והיה זה בתמוז משנת תקכ"ח ליצירה.
עוד בתלת הוינא כד אסהיד קדמנא היקר דוד בן היקר ישועה הנכבד אסודרי כדבר האמור לעיל וקיבלנו עדותו כדחזי והתי' תמ"ת וקיים
שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א"א יעקב אציני ס"ט
בתלת הוינא כד אסהידו קדמנא כבטד הרב שמואל בן חמו והרב יעקב בן סיסו בתורת עדות גמורה והגידו אן קבל לחרכא הנזכרת כמשלש שנים ויותר מת היקר יטצחק די אבילא על כן סתמו עדותם וקבלנוה כדחזי ולראיה חתומים פה באלול שנת כשחר נכון וקיים.
מסעוד בר מכלוף ה"ן הרוש ס"ט – עיוש א"א אברהם נ"ע ג'ייני סיל"ט
תרגום
בבית דין של שלוש היינו והעידו בפנינו כבוד רבי שמואל בן חמו והיקר יעקב בו סיסו בתורת עדות גמורה והעידו שקודם המלחמה הנזכרת יותר משלוש שנים מת היקר יצחק די אבילא עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כראוי ולראיה חתמנו פה באלול שנת תקכ"ח.
מחמת שהר"ש הנזכר בעדות זו קרוב ךבעלי הריב בטלה עדות זו ואתו קדמנא שני עדים כשרים יהעידו בתורת עדות גמורה כדבר האמור שנלב"ע הרי"צ די אבילא קודם אלחרכא ( המלחמה ) של השר הנזכר ולראיה חתומים פה בחודש זו משנת חמשת אלפים וחמש מאות וארבעים וחמש ליציקה וקיים.
אברהם א"א יעקב נ"ע אציני ס"ט – מסעוד א"א עמור בן יתאח סי"ט.
סוף תעודה מספר 171.
תק"ן – תקנ"ב 1790 – 1792
בשנת תק"ן מת מולאי מחמד, ומלך במקומו, במו מולאי יזיד, אשר רדף את היהודים עד חורמה. את יהודי פאס גירש מבתיהם במללאח, וגזר גזירות רעות על היהודים בכל ערי מרוקו. צפרו, אף שכנראה לא נתן עינו בה כבשאר ערי מרוקו עם זאת סבלה רבות. הוא הטיל עליהם הטלות כבדות, תחילה 5000 מתקאל על כל הקהל ומשנתברר לו שהעשירים לא נתנו כפי עושרם, הטיל עליהם עוד קנטאראיין דלמאל אוכרה מלבד מה שכבר נתנו.
ואם זוהי התוספת רשאים אנו לשער שהעיקר היה הרבה יותר. באותו זמן הוכנסו שני דייני העיר רבי שאול לישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול לבית הסוהר, ושר העיר שכנראה שמו היה " חאז עבד אלכביר " העליל עליהם וחייב כל אחד מהם בסך של 100 מתקאל ולא שוחררו עד שנתנו הסכום הנזכר.
תעודה מספר 1
התק"ס – 1800.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצוים כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך צייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הר בשלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובהו די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה .
ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .
ומא חבשייסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עש כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית
יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.
תרגום תעודה מספר 1.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שברטותו זמן שהיו תופסים החכם השלם נדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבות אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שלנת התקנ"א והעליל העליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.
והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוק=ריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.
והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.
ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.
סוף התעודה מספר 1.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ללא מצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה
ללא מצרים – חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה
יורם בילו
הוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית ירושלים 
מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת תשס"ד.
ספר זה בא להאיר את דמותו המסתורית של רבי יעקב ואזנה. מרפא יהודי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים באזור האטלס המערבי הגבוה במרוקו ושנפטר קודם העלייה הגדולה מארץ זו לישראל.
כוחות הרעפוי הבלתי נדלים של ואזנה שנבעו מזכות האבות המרשימה שלו ולא פחות מכך מדבקותו יוצאת הדופן בנוהגי האסלאם ובעולם השדים, סגנון חייו המיוחד וסיפור מותו הטראגי – כל אלה ממשיכים לחיות בעוצמה רבה בזיכרונם של רבים ממכריו המתגוררים כיום בישראל.
המסע בעקבות ואזנה נסמך על סיפוריהם של מכרים אלו, הרוקעים את דמותו על הסדן של זיכרונותיהם ההיסטוריים והוויית חייהם הנוכחית.
בניסיון להתמודד עם האתגר שמציבה " ביוגרפיה מתווכת " הספר מציג כמה זוויות ראייה פרשניות לצורך הבנת כוחות הריפוי האדירים המיוחסים לואזנה ותהליך המיתולוגיזציה שעברה בדמותו.
פרקי חייו של ואזנה, המוצגים בהקשר החברתי והתרבותי של החברה המסורתית בדרום מרוקו, משמשים בסיס להארת דמותו באמצעות כלי ניתוח פסיכולוגיים.
במהדורה הנוכחית נוסך לספר שער רביעי, המתאר את גלי התהודה שהתעוררו בקהילת המאמינים בעקבות הופעת המהדורה הראשונה של הספר, ובמיוחד את הניסיונות להפוך את ואזנה לצדיק מקומי ולחדש את מסורת הריפוי שלו.
יורם בילו הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, מופקד הקתדרה על שם סילביה באומן במחלקה לפסיכולוגיה וראש המגמה לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
סיים את לימודיו בפסיכולוגיה קלינית, השתלם באנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובסן פרנסיסקו ולימד באוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו. שימש נשיא האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. תחומי התעניינותו המחקרית כוללים נושאים שונים באנתרופולוגיה פסיכולוגית כמו אתנופסיכיאטרייה, חלימה ותרבות, דת עממית וקידוש המרחב בישראל.
תוספת שלי – אלי פילו – פרופסור יורם בילו גם כתב ספר מקיף על נושא הערצת הקדושים " שושביני הקדושים " בהזדמנות אחרת אביא גם תקציר מהספר המופלא הזה.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו ומה תענו על חכמי ורבני ארצות מערב הפנימי ובראשם מארוויקס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.
ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא – מ"ך בכתב יד עתיק בזה"ל מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בזנת נז"ר לפרט האלף הששי וסימן בא יבא ברנ,ה וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.
וראה מה שכתוב בספר המעלות לשלמה מעניין גירוש קאשטילייא שהיה בשנת רנ"ב ורנ"ג, וראה גם כן מה שכתב גראטיץ בזה, ומהגירוש ההוא באו כמה וכמה משפחות רבנים וחכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע בבני מערבא, והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב, ובידם מסור כל ענייני הרבנות והשררות והמשרות ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב אחרי דבריהם לא ישנו.
ורוב חכמי המערב חיברו ספרים למיניהם כי אם מה שאיוותה נפשו ומה שהשיגה נשמתו כמו שתראה בתוך הספר בהזכירי איזה חכם שידעתי שחיבר איזה ספר, אבל אשמים אנחנו שלא נותרו לנו חיבוריהם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהחיות נפשנו באור תורתם שכיסה ענן אורם, וספו תמו מן בלהות הזמן, וחשך משחור תארם, ונשארו נפשזרים בכתב יד ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשכי בתי עק"ד הספרים מטושטשים ומשובשים.
הן מצד העניות שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער להשיג לחם לשבר את רעבונם, ושרא דעניותא רדף אבתרייהו עד זיבולא בתרייתא, וקיימו צורתם מעוני, וחייהם היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתם לא הייתה מצויה להם ברווחה עם כל זה שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמם משרתים לה ולא החכמה משרתת להם.
וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים – מתוך מילון אבן שושן – (ז') [אכדית: hִalluru; ערבית: חֻלַּר] קוֹץ, שֵׁם כּוֹלֵל לַקּוֹצִים לְמִינֵיהֶם; יֵשׁ סוֹבְרִים כִּי הוּא זֵהֶה לַסִּרְפָּד )Urtica): "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד לא). וירד עפר כבודם, והלכו מחיל אל חיל, על פת לחם, וסיבות איומות ורדיפות עצומות מעם לו-עז חמת תנינים שתה רוחם, ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם.
הן מצד שלא נמצא בארצות המערב מכבש הדפוס כי אם בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כי מעולם לא היינו אזרחיים בארצות המערב, ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שלחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחנו, ותמיד אנחנו לישועתו מקווים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה.
ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים נפוצות אגודות אגדות בין הישמעאלים וזולתם, ובגאווה ובוז יביטו למרחוק בעם הישראלי ואנחנו בתוכם כטלה בין זאבים, וכרחל בין זאבים. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ואם אבוא לספר זלזולי יהודי המערב יקצרו היריעות מהכיל ומכלל כשהיה המלך נלחם על איזה שבט של גוים שמררו עליו והמרו את פיו אזי מי שהיה תפוס ביד אנשי צבאו היו חותכים את ראשו בסייף וכל הראשים הנחתכים מביאים אותם לעיר לרחוב ידוע ותולין אותם ב' וג' ימים להטיל אימה על העם.
וישמעו ויראו, ותליית הראשים תהיה על ידי סבלים יהודים לחרפת התלויים להתבזות בפני הרואים שנתלו על ידי אנשים בזויים. עוד יש להם מנהג שכל בהמה טמאה שתמות נגררת למקום הקבורה על ידי סבלים יהודים שאין כבוד לגויים שתקבר הבהמה על ידם.ה' יסיר חרפת עמו ישראל.
ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכתב יד טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקנו מכל צד מגיו הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו. ( דרך אגב נרשום כאן מה שראיתי בעלה א' בכתב יד הרב הגאון מורקנו הרב ידידה מוסונייגו זצ"ל וז"ל בקיצור, בפאס אלבאלי יש גוים שנקראים אנדלוס והוא חלק שלישי מן פאס אלבאלי ולא ידענו מעט השם הזה של אנדלוס.
אחרי זה זיכני ה' וידעתי שאנדלוס היא עיר אחת מערי ספרד אשר גלו ממנה יהודים רבים וחלק מהם באו לפאס וכשבאו למחוז קדשנו הרבה מישראל מריבוי היסורין והצרות מאין ספורות ומה גם שהיו מעונגים הרבה והמירו דתם ונשאר שם אנדלוס על שם העיר שנתגרשו ממנה עד כאן לשונו בקיצור. ועד היום יש להם בית תפילה בנקרא ז'אמע לאנדלוס ).
ועול הגלות ומגרש,י הערים היו בעוכרנו לאבד ממנו כל הון יקר ונעים תורתן של ראשונים כמלאכים. ואחר כמה הרפתקי דעדו עליהם וכל חייתם בקדישים תלויים בשערה, ורדפום עד חרמה, וירדו עד לעפר, ושבעו עמל ותלאות בנדודיהם, וע כל גל וגל נענעו ראשם, ולא נשאר להם כי אם גויתם דווקא.
גם עמודי גויתם ומצב בריאותם התמוטט, כמעט שכנה דומה נפשם, גם הותר דמן, מחסדו הגדול שנותר לנו שרדי, לולא ה' שהיה לנו. ואפילו חשקה נפשם רק בחכמה, ולה הקדישו עתותי מרגועם גם בהרביצם תורה ברבים וחיו בצלה כל ימי חלדם, ומעט מהמעט מסופר כבר בכתבי הראשונים של המערבנ"ן, בספר דברי הימים למרנו הרב שלמה אבן דנאן זיע"א
הספרייה הפרטית של אלי פילו- יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש.
הוצאת מכון הרש"ם – ירושלים ה
שלמה ת"ו – שנת תשנ"ז
הקדמה.
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.
זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.
בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.
ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.
לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.
מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !
המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו.
עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.
ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.
הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב' מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.
הצב"י אליהו רפאל מרציאנו.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א-הקדמת המחבר
שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך.
הוא הראשון שחקר את חיי קהילות ישראל במרוקו לפרטי פרטיהן, ולא היה דבר אשר נעלם מעיניו הטהורות, ואחר כל ידיעתו המופלאה, לקח את קן קולמוסו והעלה ברשמי הוד ויקר את זכרון אבותינו הקדושים נ"נ ( ראה את תולדות משפחתנו הרוממה בהקדמת ספרו שאלות ותשובות " מים חיים " חלק א' הנדפס בפאס שנת תרצ"ד לפ"ק ) .
והוסיף מעשיות נפלאות ומרתקות, ולא היה מעשהו כמעשה היסטוריון בעלמא, אלא היה מכוון בכתיבתו איך להחדיר יראת שמים טהורה בלב הקורא, עד שזעקה ונהמה תעלה מקירות לבו, איטמתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
כזה היה רבינו זלה"ה, אשר כל פותח ספר מספריו, בעיניו יחזה ולבו ירגיש בנעימות המשתפכת מכל שורה ושורה מדבריו, וכמה אמונה זכה וברה הכניס בלב כל קורא, ללמוד איך בני ישראל שבכל דור ודור ובכל אתר ואתר, מושגחים מאת הי"ת על כל צעד ושעל.
ונהג כמאמר רבותינו ( מכות כד ) בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה, כי המקיים את מצוות האמונה בהשם יתברך יקיים את כל התורה כולה.
יפה דודי אף נעים.
הנוי והפאר שלטו בכולו, בדמותו החיצונית, ובפנימיותו, בנועם מדותיו היקרות הנגלות והנסתרות מעין כל, והיה ממש מבחר המין האנושי, וכלל מעשיו היו על הצד הטוב ביותר. ולדוגמה מפליאה עד מאוד , נראה את ספריו הקדושים בכתב יד, שהיה כותבם בכתב כל כך נאה, עד שהרואה תמה, אם הוא דפוס או כתב יד אדם.
כי הכל כתוב בכתב יד נאה עד להפליא, ובאחידות מפליאה ללא שום מחיקה ותליה בין השיטין, וזה יורה לכל עד כמה הייתה נפשו שלמה בכל מכל כל, ויחכם מכל כי אין בנמצא איש כזה, שיקובצו בו כל המעלות הנפלאות הללו יחדיו, כמעלת הדיבור, ומעלת המליצה והשיר, ומעלת הכתיבה, ומעלת המנהיגות, וכל שאר מעלותיו הנפלאות הידועות והנסתרות. עד שהוא דומה לפרי עץ הדר, יפה פרי תואר, אשר בכל מקום שתסתכל בו תמצא תוספת נוי ויופי.
עשות ספרים הרבה עד אין קץ.
הן ידוע לכל על ספריו הרבים שחיבר בכל תחום ועניין. ומעלה מיוחדת יש לספריו הקדושים, כי לצד יופי הלשון והמליצה למעלה להפליא, עוד נתייחד בבהירות עצומה, עד שכל אדם מוצא בהם מעט טעם לפי דרגתו והבנתו, והוא מאמר רבותינו ( ברכות לא ) דברה תורה בלשון בני אדם, כלומר, שהקב"ה נתן את התורה הקדושה באופן שכל אחד ימצא בה טעם ועניין לפי השגתו.
וממדת בוראו יש בו ברבינו זלה"ה, שאף הוא כתב דבריו בעמל ויגיעה ולשון פלאית המתאימה לכל אדם ואדם. וכל זאת במתיקות מיוחדת, ועליו אפשר להמליץ את מאמר הכתוב I שה"ש ד, יא ) דבש וחלב תחת לשונך.
כי כל העוסק בדברי תורתו מוצא בהם טעם נפלא, כי כל דבריו מלאים רגש נפלא, החודרים אל בתי הנפש ומרוממים אותה אל היכל השיר, לשבח לפאר להדר ולרומם את אבינו שבשמים.
הן אלה קצת נקודות ורישומים אשר כתבתי לכבוד דודי זלה"ה, וזכותו הגדולה, וזכות העסק בתורתו יעמדו לכל העוסקים והמסייעים בהדפסת ספריו הקדושים, וברכה מיוחדת קובעת לעצמה לבנו שאר בשרנו, אהובי ורעי, כאח לי רבי אליהו משאש ורעייתו יצ"ו, וכל משפחתו ובניו ובנותיו וכל אשר להם. אשר אנחנו והם כמשפחה אחת ממש.
ובפרט בנו ידידי ורעי רבי יוסף יצ"ו, נכד המחבר, שממשיך והולך בדרך אבותיו, יהי רצון שזכות המחבר תגן בעדם ויצליחו בכל מעשי ידיהם ובלימודים בנחת בשלווה אמן כן יהי רצון.
כה דברי הכו"ח למען כבוד רבינו זלה"ה ע"ה דוד משאש ס"ט, הרב הראשי לעי"ת פאריש ואגפיה בן לאאמו"ר מרא דארעא קדישא ירושלים מרן שר שלום זלה"ה.
לאחרונה חידשו בני משפחתו של רבי יוסף משאש, אחד מגדולי וענקי ההיסטוריה וההלכה יליד מכנאס. אוצר המכתבים, מחולק הוא לשלושה כרבים, ובו אלפי שאלות שהופנו לרב מכל רחבי העולם בשל בקיאותו הרבה בהלכה, תשובותיו המנוסחות בלשון מליצית, ולעתים גם בחרוזים.
שלושת הכרכים מכילים אוצר בלום לאין ערוך אודות העיר מכנאס, וגם בהלכה. ברצוני להביא בפניכם חלק ולו הקטן ביותר מחכמתו הרבה של הגאון הזה. אנו תקווה שזכותו וזכות אבותיו ומשפחתו תענוד לימין לכל עם ישראל. אמן כן יהי רצון.
הקדמת המחבר לשלושת הכרכים, הרי היא לפניכם ככתבה וכלשונה.
אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם ( גיטין ).
טפת הנופת הזאת צלולה, הנוטפת ציערת דבש גדולה, אשר על פלגי מים היא שתולה. תורת האמרואים, בעי פלאים, חכמי לב נוראים,. היא ניצוץ אחד מהליכות עולם, אשר האם שתלם, בטבע בני האדם כולם. שלא ישים אנוש על לבו, ליישר נתיבו, ביופיו ובטובו. של כל דבר ודבר, לעשות לו מכבר, להיות נקי ובר, קטון או גדול, לעשות או לחדול, לקרב או לבדול, להשקיע או לשתול. בין בקודש בין בחול, בין בגשמיות, בין ברוחניות, עם השמיים, ועם הבריות. עד אשר יהיה בו נכשל, כבהמות יהיה נמשל, והאמת ממנו ישל. ואז יבין הדבר לאשורו, ואף ראייתו בכשלון חברו, ולא תועיל להזהירו. להשמר במעשהו, לבלתי עשות כמוהו, פן ילכד גם הוא. רק כשלון עצמו לבדו, ולא של בלעדו, הוא אשר חכמה ילמדו. ובקרן אורה אותו יעמיד, ועם האמ אותו יצמיד, כי חטאתו נגדו תמיד. ויהיו לו תוצאותיה, כדרבן המכוון את הפרה לתלמיה, לבלתי נטות מנתיבותיה. ואף כי אשר לא יתקנו עותום, אף כשלונותם, ועוד ישנו באולתם. המה בכל שער, מעט מזער, יכתבם נער, ובתר רובא אזלינן, ולמועטא לא חיישינן, אמרו רבנן.
ואך אהה ! דבר אחד עיקר, ומאוד יקר, והוא הופקר. ויצא מן הכלל, ובים השכחה כעופרת צלל, ונפל חלל. והוא ! ראיתי כמה רבנים, חכמים ונבונים, מהראשונים ומהאחרונים. אשר הרבה מהם, חקקו בידיהם, תולדות רעיונותיהם. על ניירות קטנות, חדשות או ישנות, מן הבא בידם בלי התבוננות, מרובעות או עקומות, אף אם אינם מתאימות, דקות וצנומות. ומלאו אותם בחידושיהם, משני עבריהם, ולא הניחו גליון בהם. מכל ארבע הפאות, אף כמלא אות, רק מכל צד כתב מלאות, והשיטות לוחצות, אחת באחת נעוצות, והאותיות דקות קמוטות וכווצות, והרבה מהם זו בזו משולבות, ויש באחת תחובות, ונוסף עוד צרת הראשי תיבות. שלא נשמעו, ולא נודעו, ואצל הסופרים לא הוקבעו. ובמעט תקופות, אשר עליהם חולפות, נאכלו השפות. ונשאר התוך בלא מובן, דברים ככתבן, וכל זה גרם להם חרבן. ונאבד מכל נייר פרי בשמיו, ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו נסתרה מעמיו.
ויש אשר כתבו הדברים, על גליונות ספרים, שלהם או של אחרים, אשר אצלם שואלים ועת החיזורים לבעלים, שכחו את השתילים. אשר שתלו ידיהם, על גליוניהם, ואבדו חדושיהם, וכאשר בלו ונפרדו עליהם. והגיעו ליד, הכורך לכרכם וחדשים להפכם, בתער השכירה חתכם. כי למען תקן מלאכתו שתהיה יפה, בלי מגרעת ובלי העדפה, גלח להם את השפה, ומעט החכמה, הנשארה פנימה, לא חזי למאומה.
ועוד נמצאו בהם עצלנים במעשה ידיהם, אשר הריצו תשובות לשואליהם. בדברים יקרים, לכמה מדינות וערים וכפרים, ולא הניחו אצלם העתקה מכל הדברים. והזניחו אותם זנוח, וחכמתם פרחה פרוח, ונתפזרה לכל רוח. ואיבדו בעצלותם כל פעלם, ולא נשאר אצלם, מאומה מכל עמלם. ומקבלי תשובותם, קראום והטמינו אותם, יש בתוך ביתם. בין כתביהם, ובין דפי ספריהם, ושי מסרום לחבריהם. ואחר כמה דורות, נגלו מהם איזה נסתרות, ונראו בהם אורות. ודברים אלו, כמה טובה שללו, וכמה חכמה ומדע קמלו.
עמוד ראשון של ההקדמה לשלושת הכרכים
Juifs du Maroc R.Assaraf
Première partie
La dispersion desJuifs du Maroc
C'est, sans nul doute, l'un des plus grands paradoxes de l'historiographie du judaïsme marocain. Un cliché tenace veut que l'immigration juive marocaine en Israël ait commencé au lendemain de la création de l'État juif par une résolution de l'ONU.
Ce serait alors qu'aurait commencé le regroupement, en Terre sainte, de l'immense majorité des Juifs marocains, soucieux de participer à la construction du rêve national juif et de réaliser l'aspiration multiséculaire du « rassemblement des exilés ».
L'historiographie israélienne classique n'est pas la dernière à véhiculer ce cliché. Dans son survol des différentes alyah qui ont permis le développement duyichouv palestinien, elle ne retient que celles qui sont venues d'Europe centrale et orientale à partir des années 1880 marquant l'apparition des premiers mouvements sionistes.
L'alyah marocaine n'aurait commencé que très tardivement, au lendemain de la Seconde Guerre mondiale. C'est prendre là beaucoup de liberté avec la réalité. S'il est vrai que l'on ne peut parler d'immigration massive qu'à partir de 1948, il ne faut pas oublier l'existence d'un très ancien courant migratoire du Maroc vers la Terre sainte au fil des siècles
Chapitre premier
L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
L'on peut parler d'un lien privilégié entre le Maroc etla Terresainte, un lien qui ne concerne pas uniquement les Juifs. C'est ainsi que l'historien byzantin Procope, dont s' inspira Ibn Khaldoun, croyait voir dans les Berbères les descendants des Cananéens chasses par Josué lors de l'entrée des Hébreux en Palestine.
Il est plus vraisemblable que diverses populations originaires du Proche-Orient suivirent, tout au long de l'Antiquité, exemple des Phéniciens, et vinrent s'installer, temporairement ou définitivement, dans les comptoirs puniques établis sur la côte atlantique.
au début de l'ère chrétienne, la présence juive au Maghreb était suffisamment importante pour que le Talmud se fasse l'écho d'un voyage qu'y aurait entrepris rabbi Akiba, l'une des figures les plus importantes du judaïsme antique.
Il est possible que des Juifs, fuyantla Palestineau lendemain de la destruction du Deuxième Temple, en 70 ap. J.-C., se soient établis au Maroc, y renforçant les petits groupes juifs locaux.
Après la conquête musulmane de l'ancienne Afrique romaine, les relations ne cessèrent jamais entre les petites communautés juives du Maghreb et leurs frères de Terre sainte, même si ces relations varièrent d'intensité selon les époques et les circonstances.
A partir du xvf siècle, l'on note l'installation de nombreux érudits marocains en Terre sainte. Profitant de l'impulsion donnée àla Galiléepar le duc Joseph de Naxos, le vizir juif de plusieurs sultans ottomans, ces lettrés s'installèrent à Safed, centre renommé de la mystique juive. Ce fut le cas, en particulier, de rabbi Yossef Teboul, de rabbi Messod Azoulay et de rabbi Slimane Ohana.
Au xvii siècle, le grand kabbaliste et commentateur rabbi Abraham Azoulay s'installa à Hébron, l'une des quatre communautés juives de Terre sainte avec Jérusalem, Safed et Tibériade. Son exemple fut suivi, au xviii siècle, par l'un des plus grand érudits qu'ait produits le judaïsme marocain, rabbi Haïm Benattar (1696-1743).
Gendre de Moshé Benattar, le confident et conseiller de Moulay Ismaïl, il quitta le Maroc en 1739 Après un bref séjour à Alger puis à Livourne et à Modène, où il fit imprimer son principal ouvrage Or HaHayim, il décida de se rendre en Terre sainte, mû par une inspiration essentiellement religieuse : « Dieu a illuminé mes yeux et ma raison, pour me lever et monter versla Terre sainte. »
Accompagné de plusieurs disciples, il s'installa à Jérusalem, où il fonda la yeshiva Knesset Israël, mais mourut en 1743, deux ans à peine après son arrivée. Son rayonnement peut se mesurer à l'éloge que firent de lui les rabbins de la cité de David
« Cet homme venu du Maghreb possède tout : sagesse, science et frémissement devant Dieu. Il est comme un fils d'Elohim… Il a l'apparence d'un mortel, mais c'est un ange de l'armée céleste.
Pour rabbi Haïm Benattar, l'installation en Terre sainte avait valeur de commandement religieux et s'inscrivait dans le plan de rédemption de l'humanité comme le montre cette citation du Or HaHayim : « La rédemption du peuple se trouve entre les mains du juste qui est proche de Dieu.
Elle surviendra quand le juste aura ranimé le cœur des hommes et quand ces derniers auront amélioré leur conduite… Ce sont les maîtres de la terre et les guides d'Israël qui devront rendre compte à Dieu de l'humiliation du sanctuaire dans son actuelle désolation. »
L'un de ses disciples indirects fut rabbi Yehouda Bibas, que l'historiographie israélienne actuelle considère comme l'un des pères du sionisme religieux. D'une famille originaire de Rabat, il naquit à Gibraltar en 1777.
Après des études à Livourne et à Londres, il fut nommé grand rabbin de Corfou, d'où il put assister à la guerre d'Indépendance grecque, qui souleva un véritable enthousiasme dans l'opinion publique européenne de l'époque.
Pour beaucoup, la reconquête par les Grecs de leur indépendance marquait le début de la renaissance de toutes les nationalités opprimées des Balkans ou de l'Empire ottoman.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
רושמי הסיפורים והמספרים.
הקשר המקויים על ידי " ארכיון הסיפור העממי בישראל ( אסע"י ) " עם המספרים – נושאי המסורת העממית – מתנהל באמצעות רושמי הסיפורים. משפחת הרושמים, כוללת קרוב ל-60 רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את " המשפחה " לפני 8-9 שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. יבואו הם ומספריהם על התודה ועל הברכה.
מרכיב הנתונים שלמטה, הנוגעים לרושמים ולמספרים, נמסרו על ידי הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם.
בנתונים אלו כללנו גם עובדות החורגות ממסגרת ביוגרפית מצומצמת, אם היה בהן כדי לשפוך אור על ה " אני " של המספר, על רקע החברתי, על חינוכו במרוקו, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה.
על דברי הרושמים, שנמסרו לנו בכתב, הוספנו אנו פרטים בנוגע לכמות סיפוריהם באסע"י, לפי המצב בסוף שנת 1963. הדברים ערוכים לפי סדר האלפבית של הרושמים והמספרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם מפיו.
פתחיה אבוטבול. מספר סיפורים 27 – 29. הוא נצר ממשפחת אבוטבול מצפת. אבי זקנו היה שליח מארץ ישראל, שנסע למרוקו בשליחות " עזרת דלים " של עיר הקודש צפת.
בעקבות הרעש בצפת בשנת תקצ"ו – 1836 קיבל השליח במרוקו ידיעה, כי אשתו מתה, ונשאר במקום שליחותו, סאלי העיר שבה פעל, רבי חיים בן עטר, בעל " אורח חיים ".
פתחיה נולד באיפראן שבדרום מרוקו, והוא עתה בן 70, תושב תל אביב, בה רשם ממנו שמעון ארנסט כמה סיפורים על בעל " אורח חיים "
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
פתגמים…חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
פרק א' – אבות ובנים
אב ואם
6 – אל אום מא תבדל בלכ'אלא
דודה, אינה תחליף לאם
7 – פחאל לי בדל בוה, בכ'שבא
כמחליף אביו בבול עץ
8 – אל אום הייא אלחנינא
האם היא הרחמנית
אמרות אחרות
הכל ניתן להחליף, אבל להחליף זהב בכסף, שטות – פתגם ערבי
יש רק אהבת אם, כל היתר הבל – פניני ספרד
האם זו אם, והיתר זה רוח – פתגמי יהודי מרוקו הספרדית