גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
מתוך מכתב ממרוקו :
ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.
הנסיעה, סוף, סוף !
שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?
הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ".
החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.
פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות.
התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.
והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.
ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.
הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.
ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.
חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.
גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?
האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….
חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.
בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?
ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.
דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.
מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "
חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.
מרוקו צעדים ראשנים.
למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.
כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.
את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.
ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.
נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.
משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה.
כתיבת תגובה