לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי…..

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

היחסים בין שתי העדות קיבלו גם ביטוי מוסדי במסגרת הנהגת שתי הקהילות ומעמדן כלפי השלטונות העירוניים. כבר בראשית השתקעות האשכנזים באמסטרדם אנו נתקלים בתופעות יוצאות דופן. בעוד שכל קבוצה יהודית – המאוחדת במבטא, בנוסח תפילה ובמנהגים – שואפת להקים לה במהירות מסגרות קהילתיות, כגון בתי כנסת ובית קברות, מגלים האשכנזים הראשונים באמסטרדם נטייה ברורה להיצמד אל הספרדים ולא להינתק מהם.

וכך קרה שעברו שמונה עשרה שנה קודם שהתקיימה התפילה הראשונה בציבור של העדה האשכנזית באמסטרדם, שכן קודם לכן התפללו בשלושת בתי הכנסת של הספרדים. ספרי התורה הושאלו על ידי פורטוגזים עשירים, ויש להניח שאלה לחצו על האשכנזים לקיים תפילה נפרדת בגלל הצפיפות בימים הנוראים, שהרי לאחר התפילה הראשונה אין האשכנזים מקיימים את תפילותיהם בנפרד אלא מזמן לזמן.

שנה שלמה עברה עד ששכרו להם חדר קטן והפכו אותו בלית כנסת, אף שכבר אז גרו הרבה אשכנזים בעיר. אשכנזים רבים המשיכו, אפוא, להתפלל עם הספרדים, עד שאלו קבעו בסעיף שלוש של תקנון הקהילה המאוחדת בשנת 1639, שהכניסה ללא ספרדים תהיה מותרת אך ורק באישור המעמד ( הוועד ).

פרשה דומה קשורה בית הקברות. הספרדים רכשו להם סמוך לבואם בשנת 1602 חלקה לבית הקברות, הרחק מן העיר אמסטרדם, בעיירה חרוט, ולאחר מכן קרוב יותר בעיירה אודרקרק. והנה, אין האשכנזים מזדרזים כלל לקבור את מתיהם בבית קברות משלהם.

המעמד של הספרדים מפציר באשכנזים כמה פעמים לרכוש לעצמם חלקה לבית הקברות, אך לשווא. לבסוף מחליט המעמד ב-11 באוגוסט 1642, שלהבא לא ייקברו עוד מתי האשכנזים בבית הקברות הספרדי, כי הם התרבו עד כדי כך, שאין מקום לקבור את כל המתים.

ורק אז, ובעזרת הלוואה כספית שהעמיד המעמד לרשות קהל האשכנזים, נרכשה חלקת אדמה על יד העיירה מאוידרברג, המשמשת עד היום כבית הקברות של קהל האשכנזים.

אך בזה לא תמה התעסקותה של הקהילה הספרדית – או ביתר דיוק : של האדונים של המעמד – בקהילה האחות. לעתים טוענים ההיסטוריונים, כי היה זה יצר השלטון של המעמד, אשר רצה להטיל את מרותו על האשכנזים, שהביא להתערבותם בענייניה הפנימיים של הקהילה האשכנזית.

אולם האמת ניתנת להיאמר, שהאשכנזים המציאו להם שוב ושוב עילות לכך. התכונה המאפיינת ביותר את קהילת האשכנזים באמסטרדם במשך מאת השנים הראשונות לקיומה, וזו לא פסקה לחלוטין במאה שלאחריה, הם הסכסוכים המתמידים שהתחוללו בקרבה.

דומני שלא היה בית כנסת אחד של קהילה גדולה באירופה, ששמע כל כך הרבה גידופים והשמצות וראה כל כך הרבה קטטות ואפילו תגרות ידיים בין כתליו, כמו בית הכנסת האשכנזי המרכזי, ולאחר מכן בית הכנסת הגדול.

במישור העממי: סגולות להולדת בן

חכמים רצו לעודד קיום מצוות, ותלו בקיומן כגמול – לידת בנים. כך למשל: מי שמקיים מצות הכנסת אורחים יהיו לו בנים זכרים. לדברי ר׳ רפאל משה אלבאז(׳עדן מקדם׳, תשמ״ט, עמי פז).

במראכש היו נותנים לכלה במשך שמונה ימים אחרי החופה שבעה דגים קטנים, אותם עליה לבלוע, ומאמינים שיהיו לה שבעה בנים. בפאס ובצפרו, לפי עדות מהמאה ה־20, אם הכלה וקרובות לוקחות ילד קטן ומניחות אותו על מיטת הכלולות, הן מאמינות שלזוג יוולד בן זכר. בפורים היו מבקשים, נוסף לפרנסה ובריאות, בנים זכרים (א. מיוסט, 2000 עמי 102, 158).

סגולות ״לעורר רחמים אם יזכה להוליד בן זכר״, הועתקו על ידי ר׳ יוסף כנאפו מהספרים ׳שבט מוסר׳ של ר׳ אליהו הכהן מאיזמיר ומהחיד״א (׳אות ברית קודש׳, דף צד ע״ב).

עלייה לקבר צדיק נחשבה לסגולה. לפי זכרונות של אדם שאשתו בת למשפחה בה נולדו רק בנות, ובמשך 15 שנים ילדה לו חמש בנות. היא עלתה לקבר צדיק, וקנתה מחצלת למקום. לאחר שנה נולד לה בן(מאפו מחלוף, 2000, עמי 19).

בברכת מי שברך בזבד הבת לקרובים נאמר בין השאר: ״ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה בבנים זכרים״ (יצחק קורייאט, ׳נחלת אבות ותקון יצחק׳, דף יט).

בתוניסיה ובג׳רבה היו נשים עקרות או כאלה שציפו לבן נוהגות לעמוד ליד כסאו של אליהו בעת ברית המילה, בתקווה שהן תזכינה לבן(י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

הספד על אשה שמתה בלא בנים. אשה שנפטרה בגיל צעיר ובלי בנים היתה נחשבת כמי שראויה לרחמים, ולעתים מצאה נחמה לעקרות במעשים טובים לזולת. בחיבורו של ר׳ אברהם אנקאווא מהעיר אלמעסכר מופיעה הכותרת: ״דרוש דרשתי על אשה כשרה בת קדושים שמתה בלא בנים רחמנא ליצלן״ (׳יקרא דשכבי׳, בתוך: ׳מלל לאברהם׳, דף רעא).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב בהקדמה לספר דרשותיו ׳פטר רחם׳, ירושלים תרע״ג, כי הוריו רצו בן זכר. לשם כך עלו לקבר ר׳ עמרם בן דיוואן ליד ואזאן. לבסוף נדרו נדר שאם ה׳ ייענה לתפילתם, יעלו לארץ ישראל עוד בהיות התינוק יונק, וכך היה. תפילתם נענתה, ולאחר שנולד המחבר עלו לארץ עם תינוקם.

ב־1884 פורסמה ידיעה על אשה יהודית בטנג׳יר שנדרה שאם תלד בן זכר, תערוך בעת ברית המילה מסיבה מלווה במוסיקה, אליה יוזמנו עניים יהודים ונוצרים, שישבו לחוד:(1884 ,.TM, 13 Nov).

יצחק בן שימול, שליח כי״ח בתיטואן, כתב דו״ח שפורסם בשנת תרמ״ט, ובו נכתב:

לידתו של בן זכתה לתשומת לב על ידי המשפחה והקהילה. המיילדת פורצת בקריאות שמחה בהיולד בן. אדם נכבד היה מורח דבש על שפתיו, ורק לאחר מכן ניתן לאם להניקו. ואילו לידת בת התקבלה בקרירות כנחמא פורתא, ובתקוה לטוב יותר(המליץ, תרמ״ט [1889], גל׳ 93, עמי 3). כשנולד בן אומרת המיילדת ״ברוך הבא״, וכשנולדת בת אומרת ״מסעודה מימונא״ – מבורכת במזל טוב או ״מבארכא מסעודא״ – מבורכת ומאושרת. לביטוי שמחתן על הולדת זכר, הנשים פורצות בקריאות יו־יו. לפי מנהגי קהילת דבדו כשנולד בן אומרת המיילדת (בתרגום מערבית יהודית): ״אלוקים, אלוקים, הרחמים מאלוקים, ברוך הבא באליהו הנביא״. ואם נולדה בת אינה מכריזה דבר, ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים (א. מרצייאנו, תשמ״ז, עמי 103: י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 69-67).

כשהמיילדת מסיימת את מלאכתה בחיתוך הטבור, בניקויו וחיתולו, היא אוחזת בתינוק בשתי כפותיה, ובעומדה מול המזוזה היא נושאת עיניה למרום בתפילה בערבית יהודית:

השבח וההודיה לשמך הגדול והקדוש על גאולתך את היולדת ופרי בטנה. יהיה רצון מלפניך שהבן הזה יגדל בתורה ובמעשים טובים, חכם וירא ה׳ בחיי אביו ואמו, ויביא ברכה וגאולה לעם ישראל. אחר־כך היא מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר ואומרת לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה״. מוסרת אותו לאם, ומברכת אותה בברכת מזל טוב, ולאחר מכן סועדת עם המשפחה.

במשך שמונה הימים עד הברית נהגה המיילדת לבקר בבית היולדת יום יום, להחליף התחבושת על הטבור. היו שמים רצועת בד טבולה בשמן ומלח סביב בטנו עד שהטבור מתרפא לגמרי. את שכרה קיבלה המיילדת ביום הברית.

היו אמהות שהחזיקו את התינוק ומלמלו באזנו את כל האלף בית, כדי שיתחיל את חייו בשמיעת אותיות התורה. כהגנה מפני השדים היו מניחים לידו צרור מלח ולמראשתיו ספר תהלים. עד ליום הברית היו הנשים באות לבקר את היולדת ולברכה.

שיר למיילדת ולתינוק

המקור: בערבית יהודית

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

 את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו.

המיילדת המיילדת, מתוק בואך אל דירתי,

 זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי. (לסרי, תשמ״ז, עמי 39).

כביטוי לנחיתות הבת לעומת הבן היו שרים במכנאס שירים אלה, המובאים כאן בתרגום מערבית יהודית: מיילדת מקובלת מזלות מבשרת

בשרתיני בבן

תזכי בעיניים פקוחות לגן עדן.

שונים מאד היו השירים ששרו כאשר נולדה בת:

מיילדת אילו היה זה בן

 כי אז זוג נזמים לך אתן

 אך הנה בשרתיני בבת,

 מקל על ראשך ינחת.

כאשר אמרת בת לי

אמרתי לתהות חלילה לי

כי עם החינה בידיה

 בגדי משי יהיו מלבושיה.

מיילדת עיניך שמה

 אם בן, בשרי אמא

אך אם בת מבשרת

תיכווה לשונה בגחלת. (אסתר טולידאנו, תשל״ז, עמי 70-61).

שיר שהיה נהוג לשיר בצפרו:

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מנה יפה

 אם תאמרי היא נקבה סתום פה וגם שפה

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה מעין המחט תצאי. (׳יקרא דשכבי׳ לחברת גמ״ח, תרפ״ו! ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 84).

במרוקו, כשהיו אומרים בעת הלידה ״בסימן טוב״ – היה ברור שנולד בן (א. מיוסט, 2000, עמי 143).

ר׳ שלום משאש כתב כי ״דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת כלל ובעת לדתה נשמע בבית קול נהי והמה בוכים״ (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג אהע״ז, סי׳ יט).

היה מנהג אצל יהודי מרוקו כי כשנולד בן, היה המלמד בא עם תלמידיו לבית היולדת עם אגרות נגד מזיקים ועין הרע, ושרים ״המלאך הגאל אותי מכל רע״ (בראשית מח, 16): ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ (תהלים קכא, 1) ואלה נתלו בבית היולדת.

בכל לילה עד הברית היו מתכנסים הקרובים בבית היולדת, אומרים פסוקים נגד מזיקים ושרים פיוטים. אחד האורחים נוטל סכין גדולה ודוקר סמלית את הקירות של החדר בה שוהה היולדת, כדי לגרש את השטן. הנוכחים אומרים את הפסוק ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו אלקים״(בראשית ז, 1). מבית הכנסת מובא ׳כסאו של אליהו׳ לבית היולדת, כשהוא מעוטר בשטיחים וברדידים (ש. מייזליש, תשמ״ה, עמי 106).

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

הקצין הצרפתי שיצא מדעתו וירד מנכסיו

סיפור זה סופר אישית על ידי מיודעינו מר משה דהאן נ"י, מעשה זה קרה בשנות ה-40 בזמן היותו עוד במרוקו, לפני עלייתו לארץ…… 

*בשנים בין 1930-1931 בא להתיישב בוואזן אחד מהקצינים הצרפתים בדימוס, הממשל הצרפתי הקולוניאלי  היה מאד מעודד קצינים רבים שיבואו למרוקו ולפתח החקלאות שהיתה בפיגור לעומת ארצות אחרות שחלה בהן התפתחות וקידום החקלאות המכנית.

. ממשלת צרפת העניקה אשראי או הלוואות נוחות לזמן ארוך על מנת לעודד אנשי צבא בדימוס מדרגת סגן ומעלה, מצד אחד הכוונה היתה להגדלת התוצרת החקלאית שעשתה דרכה לצרפת עצמה, ומצד השני על מנת להקל על קצינים אלה שהשתתפו כבר במלחמת עולם השניה, ויש לדאוג להם שלא יסבלו מחוסר מעש.

הפוטנציאל של הקרקעות לא היתה בעיה, כי מרוקו היא  ארץ רחבת ידים.

אך לצערם של היהודים, המתיישב הקצין הצרפתי ז. פייר פורנייז בא להתנחל בשכנות של בית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, המקום שהוקצב לו היה על חלקת גבעה גבוהה, ממש מעל ראשם של היהודים הרבים הבאים להשתתף בהילולת ל״ג בעומר ובהילולתו ליום פטירתו של הצדיק רבי עמרם זצ״ל אשר נערכו כאמור ביום ט״ו באב ובראש חודש אלול.   

בהתחלה, על האדמה שהוקצתה לו לשם גידול בעלי חיים וחזירים, הקים גם מטעים של עצי פרי שונים, אלא, וישמן ויבעט, כשהתבםם טוב, שם עיניו באדמות שהיו רכושה של הקהילה היהודית אשר בחלק הראשון הוקם עליו בית הקברות היהודי עוד מזמן שהקהילה של אשג׳ן היתה קיימת בערך משנת 1730 כאמור, בהתחלה היתה שייכת לכפר הערבי אשג׳ן אשר היתה סלעית ושימשה למעבר תושבי הכפר וכמוצא לשדות ולמטעים שלהם.

אחר כך לועד הקהילה הוצעו אדמות לקניה להרחבת בית הקברות וכרזרבה לצורך פיתוח בבוא הזמן. הרכישה נעשתה בהשראתו של הגביר משה לוי ז״ל שהיה גם בעל חווה רחבת ידים, ערביי הסביבה כיבדוהו מאד ובתיווכו נקנו הרבה דונמים של מטעי פרי הדר, עצי זיתים, העיסקה נעשתה כמה שנים לפני בואו של המתישב הצרפתי ז׳פייר פורנייז.

הקצין התחיל להקניט היהודים ולהפחיד את אלה הבודדים שבאו להתייחד עם מתיהם, פעם ע״י התנכלות עובדיו הערבים בחווה שלו, ופעם הוא בעצמו היה מתקרב לחומה  של בית הקברות שהפרידה עם אדמות הכפר ועם הגישה לחוותו של הנוצרי האנטישמי ומתחיל לירות באויר לשם הפחדת הבודדים שהתכפלו מיד, מי שברגל ומי על בהמתו, תחבורה עדיין לא היתה בנמצא.

החוואי פורנייז כשראה שהתכסיסים שבהם השתמש לא עזרו לו לסלק היהודים מהמקום, וכחיל קצין במילואים פנה לרשות שיפוטית.

היתה אז התקופה ששלטון ״החסות״ הצרפתי היה במלוא עוצמתו, היתה מתהלכת מין שמועה שאמרה שהצרפתים מצאו במרוקו גן עדן עלי אדמות, וכל ״הקלושרים״ השוכנים תחת הגשרים והעניים המרודים שבאו למרוקו בזמן ההוא. התעשרו, נעשו יבואנים גדולים, וכל עניני הנדל״ן היו בידיהם, פשוט הם שלטו במרוקו ללא מצרים, הם חשבו שהכל מגיע להם, והם ״האדונים״ של הממלכה המרוקנית;

בבתי משפט המחוזיים והעליונים ישבו משפטנים צרפתיים, היו גם בתי דין שרעיים (דתיים) אבל אלה לא דנו בדיני נפשות ובדיני ממונות, רק השופטים הצרפתיים ועורכי־דין מלומדים ישבו במשפט הצרפתי, הם שניהלו כל בתי המשפט במרוקו, לכן החוואי פורנייז היה כל כן בטוח שאם יגיש קובלנא נגד היהודים על מנת להפקיע האדמות שמעברלגדר בית הקברות היהודי הוא יצליח לסלקם מהמקום ויעמיד בית קברות במין סנדוויץ מאד צר.

המשפט התנהל שנים רבות, היהודים העמידו מטובי עורכי הדין יהודים מלומדים, וסוף סוף תודה לאל הצרפתי הקצין הפסיד במשפט, ושילם פיצויים על כוונותיו הזדוניות נגד הקהילה, הוא נשאר מסוגר בארבע אמותיו, ונאלץ על כורחו להסתפק באדמות שהוקצאו לו בראשית התנחלותו.

במשך הזמן נולדו לו שני בנים, אשתו היתה צרפתייה טובה, יודעי דבר אמרו שהמאבק של בעלה נגד היהודים על מנת לסלקם היה למורת רוחה, עברו שנים, ובשנת 1939 הגרמנים הכריזו על מלחמת עולם השניה נגד צרפת ונגר מדינות אחרות באירופה, הקצין נקרא אל הדגל, גוייס לחיל ההנדסה ונשלח ללבנון שהיתה גם כן מושבה צרפתית, שם הצבא והקצינים היו צריכים לתחזק הכבישים והגשרים, וחששו מהארמיה השמינית תחת פיקודו של הג׳נרל רומל, שנחתה בטריפולי.

החווה של מר פורנייז בכפר אשג׳ן התחילה לסבול מחוסר טיפול ומידים עובדות של הערבים שעבדו אצלו, המלחמה הביאה למחסור בכל, ואין מי שהיה קונה התוצרת של החווה, הבנקים הפסיקו לתת הלוואות, הממשלה הצרפתית הפסידה במלחמה והגרמנים פלשו לצרפת, ושררה בה אנדרלמוסיה כשמחצית ממנה כבושה ע״י הנאצים.

אשת פורנייז בעלת החווה לא יכלה לשאת לבדה בניהול החווה, במטעים ובאדמות, במיוחד כשהעוברים בחווה לא היו מקבלים שכרם בזמן, כספים לא היו לה כדי להחזיק העובדים, בנתיים העמידה בחווה שומר אחד ערבי ונטשה עם ילדיה את המקום, וחזרה לצרפת מולדתה.

בעל החווה הוכה בתדהמה כשנודע לו על הידרדרות אחוזתו ועל עזיבת אשתו את המקום, הוכה בהלם נוראי ובדכאון נפשי, עד שמפקדיו ראו לנכון לשלוח אותו לאישפוז בבית חולים בבירות.

כאמור לאחר שהנאצים כבשו החלק הדרומי והמזרחי בצרפת שוחררו הרבה קצינים כאשר חתמה צרפת על  שביתת נשק.

 הקצין פורנייז השתחרר וחזר מיד לחוותו, עיניו החשיבו כאשר ראה העזובה והשממון שאליהם ירדה חוותו, מספרים שמבית חולים במזרח התיכון עזב כאשר מצבו השכלי, כולו היה מעורער ולא יציב.          

כשהגיע למקום מיד פנה לבנו של הגביר משה לוי, אברהם לוי והציע לו אם הוא יהיה מוכן לקנות ממנו את אחוזתו וכל הרכוש והקרקעות של החווה שלו, הצעה שבעל החווה פורנייז היה שואף לבצע מקודם בכיון הפוך.

אולם אברהם לוי ז״ל הלך להתייעץ עם גיסו יוסף עמרם שהיה גם כן אמיד, ומר יוסף עמרם ז״ל שראה צחוק הגורל למצב שאליו הגיע המתישב הצרפתי, התחיל לנהל עמומשא ומתן והחווה של ז.פ. פורנייז כאמור נמכרה לנ״ל במחיר חיסול.

קהילת וואזץ ראתה בזה נס גדול כשהקצין האנטישמי הצרפתי ז.פ פורנייז יצא מדעתו ונשאר בלתי שפוי בדעתו זה מה שנאמר בתהלים ז׳ פסוק ח׳ בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל: ישוב עמלו בראשו ועל קדקודו חמסו ירד הבור אשר חפר הקצין דהיינו שהיה בכוונתו לסלק את היהודים ולהפקיע את אדמותם הסמוכים לציונו הקדוש של הצדיק בזה שתבעם למשפט אזי גמולו שבעצמו יפול בו והוא עצמו הצטרך לשלם פיצויים לקהילה הקדושה המטפלת בעינייני צדקה וחסד ובטיפול המקום בו קבור הקדוש. זאת ועוד ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד, שכאמור מצבו השכלי התערער ולא יציב.

כן יאבדו כל אויבך ישראל

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ברית מספר 30

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה. חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.  

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל הצרפתי המקומי. בפתיחת שנה"ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-165. בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסְקולריזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. בשנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה"ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי הפקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל.תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו 

את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

4.2.2 הפונקציה הכפייתית והמסדירה

עבור בני הקהילה מקורותיהם של הטקסים הם בעיקרם אנונימיים הן בחברה המסורתית הן בחברה המודרנית, וזאת גם כאשר ניתן להצביע על יזמה זו או זו שהביאה לייסוד הטקס ולמיסודו. גם במקרים כאלה ביצועו המחזורי או המתחדש של הטקס משכיח לרוב את מקורו ואת זהות יוזמיו, והופכו לאירוע שמחוללו אנונימי או כמו־אנונימי. תכונה מייסדת זו חשובה ביותר למיסודו ולהסדרת ביצועו של הטקס. בדרך זאת החברה מראה את עצמה בפעולה על פי תסריטים ותרחישים המקובלים על כולם ומפגינה את סדרי ההגמוניה שביסודה, את שליטתה על סדר יומם של בניה ואת יכולתה להבנות מקטעים שונים בחיים החברתיים שלהם בצורת אירועים ממוסדים ומאורגנים. החברה עושה זאת כדי לכונן או לאשר מעמד חדש בחייו של בן הקהילה, שבא לו מתוקף היותו בן הקהילה או מתוקף סדר חברתי מוגדר, או כדי להצהיר על שינוי מחזורי בתהליך או בנוהל מסוים וחידוש המחזוריות הנוגעת לו. כך, למשל, בחברה המסורתית טקסי החתונה השוגים מכוננים ומסדירים את מעמדם החדש של החתן והכלה בבעל ואישה בקהילה ובגרעין שקיבל לגיטימציה לייסד משפחה חדשה. כמו כן, בין שמקורם של הטקסים אנונימי בין שהוא ידוע באופן ברור, כיבוד הטקס וקיומו על כלליו המקובלים מצביעים על היענותם של בני הקהילה לצו ההביטוס התרבותי שלהם ועל קבלתם את ההכוונה החברתית המשתמעת מכך. בחברה המסורתית במיוחד הסירוב להשתתף בטקסים המקובלים על בולם או סירוסם ושינוי כלליהם נחשב עברה שכרוכה בה כביכול הפרת הסדר הציבורי; הנוהג כך צפוי לעתים לעונש חמור. תוקפם של הטקסים כאירועים חברתיים מוסכמים והלגיטימיות שהם זוכים לה מועצמים הן על ידי ביצועם החוזר בפעלה החברתית הן על ידי הדגשת תכונתם המייסדת כיצירים חברתיים סימוליים אנונימיים; המקיימים את הטקס יוצאים לכאורה מן ההנחה, שהטקס נותן ביטוי לרצון של הכוח העליון המכוון את מהלכי הקהילה, ובאותו הזמן גם לרצון של בלל בניה.

מבחינות רבות קיומו השגרתי והתקין של הטקס משמש הצהרה מופגנת, חוזרת ונשנית, על תקפותם של הסדרים החברתיים המקובלים ועל הרלוונטיות הנמשכת שלהם להגדרת הזהות הקהילתית. ממד הצהרתי והפגנתי זה של הטקסים מתקיים במיוחד בחברה המסורתית, שבה משמשים הטקסים ערוץ מרכזי בתקשורת התרבותית הפנימית והבין־דורית.

הפונקציה המשמרת, המעצבת והמחנכת

קיום הטקסים בצורה מחזורית או מתחדשת תורם לעיצוב ההביטוס הקהילתי ולשימורו ואף להנצחתו, ובכלל זה הערכים והמיתוסים המייסדים אותו בתודעה הקהילתית ובפָעלה החברתית. הוא גם מאפשר את העברתו מדור לדור בצורה חיה ומוחשית, ואף דרמטית או תיאטרלית לעתים." החזרה על ביצועו הנמשכת לאורך שנים ודורות מקבעת את הטקס כחלק מהותי של המסורת הקהילתית, ותורמת לשימורו בזיכרון החי של בני הקהילה. כך, למשל, בלא הטקסים הליטורגיים הרבים בצורת שלוש התפילות היומיות שנקבעו בתרבות הרבנית קשה להניח שהמסורת היהודית כפי שאגו מכירים אותה היום היתה מתקיימת. כמו בן, בלא טקסי התפילות והקינות המיוחדות לתשעה באב והמנהגים הקשורים לתקופת בין המצרים קשה להעלות על הדעת, שזכר החורבן היה נשמר בצורה חדה כל בך בקהילות היהודיות המסורתיות. אולם דרך ביצועם הטקסים משמרים לא רק את ההביטוס הקהילתי אלא גם את הסךרים החברתיים המקיימים אותו, שכן הביצוע מאשר את הלגיטימיות שוב ושוב. אי קיומם של חלק מן הטקסים המסורתיים או התרופפות ביצועם יכולים לשמש סימנים ברורים לתמורות שחלו בסדרים החברתיים־התרבותיים המקובלים; הם מעידים על פרימת הלכידות הקהילתית ועל היחלשותה של הסולידריות החברתית המסורתית.

לבד מן החינוך הקהילתי הפורמלי למסגרותיו השונות, הטקסים ממלאים אפוא תפקיד מרכזי בקיבוע הערבים והסךרים של החברה ובניהול מושכל של הזיכרון הקהילתי או הרב־קהילתי, ותורמים לייצוב ולעיצוב של החברה ושל ההביטוס שלה. הם תורמים בו בזמן גם לעיצוב אישיותם וזהותם של בני הקהילה המשתתפים בהם באופן סדיר דרך רישומם בזברונם ובשגרת חייהם ודרך המחשת הערכים המייסדים והמכונגים של התרבות הקהילתית שהם מציגים להם, ולמעשה כופים עליהם.

הטקסים נערכים לרוב בפומבי, בפגי קהל רחב או מצומצם, ומביאים לשיתוף בני קהילה שונים בביצועם. אלה ממלאים בהם תפקידים, מרכזיים או מזעריים, מוגדרים וצפויים בדרך בלל בהתאם לכללי ההביטוס הקהילתי. כאמור, הטקסים מציגים לעתים מקטעים משמעותיים מתוך הפעילות החברתית בעורה דרמטית ותאטרלית; על ידי כן הם תורמים לשילוב כל אלה שנוטלים בהם חלק ומביאים אותם למעשה להזדהות עם ערבי החברה שביסוד הטקסים ולקבל אותם כל פעם מחדש תוך הזדהות מלאה. הזדהות זו, אם מודעת היא ואם לאו, היא תנאי לליכוד החברתי ולתחושת הסולידריות שמתלווה אליו בתודעת בני הקהילה.

אשר לבני הגילים הצעירים, הטקסים תורמים לעיצוב אישיותם הקהילתית ולחינוכם הנמשך כבנים נאמנים לקהילה, לערביה ולסדריה, וזאת דרך שיתופם בהצגה הכמו־תאטרלית שביסוד החוויות שהם מזמנים להם ויצירת הזדמנויות חוזרות להתנסות כלל־קהילתית. מאז ומתמיד שימשו הטקסים אמצעי סוציאליזציה ראשון במעלה.

עמוד 62

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

מבוא

חג המימונה, פרץ זה מכבר מרשותם של יוצאי צפון אפריקה והוא הולך ונעשה במידה רבה נחלת הכלל בארץ ובתפוצות, מלומדים רבים ניסו לעמוד על מהותו ולהסביר את משטעותו. ולא בכדי. ככל שמתרחב מעגל החוגגים של חג זה, ביניהם אנשים שמעולם לא שמעו עליו קודם לכן, כן נוצר הצורך להצדיק את קיומו ולהסביר את רקע צמיחתו. למעשה, גם בקרב החוגגים המקוריים, עוד בהיותם באפריקה הצפונית, תהו על טיבו של החג, ואף נתנו בו טעמים לרוב. אותם טעמים מתגלגלים גם כיום בפיותיהם של הבריות אף בעלוני הסברה של אנשי הציבור המארגנים את החגיגות הציבוריות של המימונה. דא עקא, שמרוב עצים אין רואים את היער ומרוב טעמים אין רואים עוד את המקורי. ׳בחינה מתודולוגית ריבוי הטעמים מהווה בעיה, והריהו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. ריבוי זה מעיד, מן הסתם, על חוסר רציפות בשלשלת מסירת ״מצוות החג, טעמיו ורמזיו״ ואולי על העדר מסורת כלל.

ואמנם ראשיתו של חג זה לוטה בערפל ההיסטוריה. אף אין בידינו תעודה כלשהי מימים קדמונים, שתעיד באופן חד־משמעי על טיבו של החג. לא נותר אפוא לחוקרים אלא ליתלות באסמכתאות עקיפות: במסורות שבעל־פה, רופפות ככל שתהיינה, בהתבוננות מנהגי החג ובניתוח הלשוני של שם החג.

לאמתו של הדבר, לא רק מסורת הטעמים אינה מגובשת. העיון השטחי ביותר עשוי להראות, שגם החג עצמו לא נתגבש בדפוסים קבועים, לא בעבר ולא בימינו. כל קהילה חגגה אותו בסגנון משלה ובהדגשים שונים. יש ששמו דגים חיים על שולחן המימונה ויש שלא נהגו כך. יש שנהגו לאכול חמץ – מופליטה או כוסכוס – עוד בליל המימונה, ויש שהחמירו שלא לאכול שום סוג של חמץ עד למחרת היום. יש ששמו כוס שמן בתוך קערת הקמח, ויש שלא נהגו לשים על השולחן לא קמח ולא שמן. יש שנהגו לחבוט על בני ביתם בענפי ירק או בשיבולים ויש שלא. יש שהלכו בבוקרו של יום המימונה אל המעיין, אל הנהר או אל הים, ויש שלא הלכו. וכיוצא באלה הבדלים.

גם אופיו הציבורי של החג טרם נתגבש. רמז לדבר אתה מוצא בהצעה להופכו ל״אחד במאי יהודי ישראלי… ליום של הזדהות וסולידריות בין תושבי ישראל״, אך אין הכוונה לדון כאן בגלגולי החג בזמננו, במדינת ישראל.

חוסר הגיבוש עשוי לרמז, שגילו של החג צעיר יחסית, על כן אין לו מסורת, אך אפשר שהיותו חג עממי ובלתי מחייב מבחינה הלכתית או לאומית הוא שגרם להיעדר הגיבוש ולנתק בשלשלת המסירה. בכך שונה חג זה מהחגים שנתמסדו בתולדות האומה ושגלגוליהם מתועדים בספרות הכתובה, כגון החגים הדתיים והלאומיים.

הערת המחבר : ואמנם יש הסבורים כי לא הוחל לחוג מימונה לפני המאה השמונה־עשרה. ראה להלן.

נושא המימונה כבר נידון בהרחבה ובהעמקה על ידי מיטב החוקרים בזמננו ונציין כאן אחדים בלבד: את ההיסטוריון ח״ז הירשברג, במאמרו המקיף והמפורסם ״המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח״, את חוקר הפולקלור, י׳ בן־עמי, שייחד מחקר לנושא, ״חג המימונה של יהודי מרוקו״, ואת האנתרופולוג וההיסטוריון הארווי גולדברג. קשה אפוא לחדש דבר לאחר ממצאיהם, אלא כמעמר אחר הקוצרים.

עם זה, מבקש אני לעיין מחדש בניתוח הלשוני של שם החג, ניתוח העשוי להשליך אור על משמעות השם וגם על מנהגי החג ומקורו.

נראה שאת בליל המנהגים על משמעיהם המרובים אפשר ליישב, בדרך של הצטרפות זה לזה והתרבדות זה על זה. ואולם שם החג מחייב ביאור חד־משמעי, בהיותו נתון בצורה ובצירוף מוגדרים.

כעשרים הסברים הוצעו בניסיונות לעמוד על טיבו ההיסטורי של חג זה, חלקם המבוססים על מדרש אטימולוגי של השם ״מימונה״, חלקם המנמקים את עצם קיומו של החג וחלקם הדנים באחד ממנהגיו. ההסברים יש שהם משלימים אלו את אלו, אך יש מהם הסותרים זה את זה, והעיקר, יש שאנו יודעים בדיוק מתיי וכיצד באו לעולם. הרב י׳ משאש נתן להירשברג טעם מסוים על השם ״מימונה״(ראה להלן) ולימים נתן לאיינהורן טעם אחר. כשאיינהורן שאלו לפשר הדבר, השיב לו הרב משאש, כי מה שאמר להירשבדג בשעתו לא היה אלא משום ״דרוש וקבל שכר״… בדרך הטבע, המידיינים כבר דחו הסברים אחדים וקיימו אחרים מטעמים שונים. כאן נתמקד בבוחן האטימולוגי־סמנטי בשם החג, כדי לאשש או לדחות קביעה זו או זו.

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

מן המבוא למהדורה הראשונה

גם אין זה מתקבל על הדעת, שמנהיג בעל שיעור קומה ייטוש את עמו לשֵם יתרון גשמי כלשהו. אבל אם נוציא מכלל ההסברים האפשריים שיקולים של דת וכדאיות, עלינו להניח שהמרתו של דון שמואל באה בעקבות משבר חברתי, משבר שהביא לידי קרע חסר תקנה בינו ובין יהודי קסטיליה.

אף על פי כן אין מסקנה זו גורעת מן התעלומה האופפת פרשה זו בחייו של דון שמואל, ולא עוד אלא שהיה אף מגבירה אותה. נסתפק כאן בציון כמה עובדות בחייו של דון שמואל המומר. ידוע לנו שמעולם לא חזר ליהדות, שהתמסר אך ורק לצבירת הון ולשיפור מעמדו בחברה הנוצרית, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בניהול עסקי הכספים של המדינה, וכן שרבים מיוצאי חלציו נישאו לאצילי ספרד.

אין ספק שידע קודם המרתו, שהדבר יגרום לפילוג במשפחתו  ולניתוק גמור של כמה מבניה מחייו. העובדה שהדבר לא שינה את החלטתו מעידה על תקופה של החלטה זו וכן על הרגשתו, שלא יוכל להמשיך בחייו כיהודי. ואמנם לפחות שניים מבניו הבכירים, וכן יהודה הצעיר, שלימים נעשה אביו של דון יצחק, ניתקו את יחסיהם עמו ועקרו לפורטוגל, שבה קנו להם בכישרונותיהם ובכוח המצאותיהם עושר, מוניטין וקשרים מכניסי רווחים עם נסיכיה של פורטוגל. הודות להם הוסיף שם משפחתם להזהיר בהיסטוריה היהודית.

המרתו של דון שמואל והעובדה שלא חזר ליהדות הותירו רושם עמוק בתודעתם של בני אברבנאל. אפילו במילה אחת אין דון יצחק מזכיר בחיבוריו הרבים את המרת הדת של סבו. ודאי ראה בדבר כתם כבד על דברי ימיה המפוארים של המשפחה, כתם, שאולי ביקש שלא מדעת, למחותו במסירותו הנלהבת לעמו ולאמונתו. שום מחבר יהודי בימי הביניים לא הִרבה לעסוק בבעיית האנוסים כאברבנאל. אבל מאחורי עמדתו המורכבת ביחס לאנוסים, מאחרי התוכחה הקשה והחמלה העמוקה שבהן הוא מטפל בהם בכתביו, טמונה, אפשר, לא רק תגובתו השקולה על בעיית האנוסים החמורה בזמנו, אלא גם עמדתו האישית כלפי התנסויותיו העגומות, ואולי השליליות, של סבו, שאותן רצה , אך, אהה, לא יכול היה לשכוח.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל

חיי הכלכלה

יהודי מרוקו מילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה בתקופה בה אנו דנים. מלכי השושלת העלאווית פיתחו עם ראשית שלטונם קשרי מסחר וכלכלה עם ארצות אירופה והמסחר התחיל לתפוס מקום מכריע בחיי הכלכלה של המדינה. פריחה כלכלית פקדה את רוב ערי החוף: טנג׳יר, טטואן, סאלי, אגדיר, אספי ומאזאגן. סוחרים יהודים רבים נהרו לערי החוף ויחד עם יהודים מקומיים תרמו לפתוח קשרי המסחר עם ארצות חוץ.

שבתאי צבי

בסוף המאה ה־17 חלקם של היהודים במסחר היה מכריע. לפי עדות מוסמכת ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה יותר.״ הקהילות היהודיות של סאלי וטטואן התפתחו מאד ומשכו אליהן יהודים רבים. רוחה חמרית היתה ברוב ערי החוף. היהודים עסקו ביצוא ויבוא של תבואות, בסחר בנשק ובבנקאות. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות נהר הבורגרג המפריד בין שתי הערים. יצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלבדי. קשריהם המסחריים ועסקיהם איפשרו להם להכיר מקרוב את עמי אירופה שבאו אתם במגע, ואת בעיות מדינותיהם. הם למדו מהם שפות אירופיות. משום כך הם נקראו למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ראשונות במעלה.

אך אליה וקוץ בה. לא כל תושבי ערי החוף נהנו מרוחה כלכלית שפקדה את עריהם. רוב מנינה ורוב בנינה של האוכלוסיה היהודית גם בערי החוף וגם באזורים אחרים שלחו ידם במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכות שונות כמו צורפות, ריקוע נחושת, אריגה, חרטות, צביעה, נגרות, נפחות, סנדל­רות, חייטות ועוד. לאלה הפרנסה היתה מצויה להם בקושי.

העצמה הכלכלית התרכזה בידי קבוצה אוליגרכיה מצומצמת שצברה הון עתק בנגוד לשאר התושבים ובעיקר לתושבי ערי הפנים והדרום, אשר כלכלתן נפגעה מהבצורות התכופות שפקדו אותן ומהרעב ששרר בעקבותיהן. פערים כלכליים וחברתיים העמיקו ונוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה – אצולת ההון.

לאריסטוקרטיה חדשה זו היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל ותמורת שוחד ומתנות זכו לטובות הנאה ניכרות ובין השאר היו פוטרים אותם מתשלומי מסים והטלים אחרים. אנשי שכבה חברתית זו התנכרו לשאר בני קהילתם אשר נשאו בנטל החובות וכרעו תחת המשא הכבד של מסי המלך והמושלים. הדים חזקים מהמצב החברתי ששרר מגיעים אלינו מאחת התקנות של התקופה: ״וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר המם מלאה הארץ חמם, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונידלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המם כבל היהודים, והנה נתלים גאלי הארץ גויים אלימים ופורעים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא המלך והשרים המוטל על כל בר ישראל… וכמה בני אדם חלושי כוח … וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול (הרבה ילדים), שופכים דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם… והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה.״ התקנה מסתיימת בחרמות ונדוים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום וכו'.״

כך החריפו היחסים ונוצרו מתחים בין המנהיגות הרוחנית והמוני העם מצד אחד ובין אצולת ההון מצד שני, מתחים שעלולים לסבך את היחסים בתוך הקהילה ועליהם נעמוד בהמשך.

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ב.  מצרים

בראשיתה של התקופה בה אנו עוסקים, תקופת הגאונים, קמה קהילה יהודית גדולה בעיר פוסטאט, ובשאר הערים גדל היישוב. כיבושי האיסלאם בארצות רבות – במזרח ובמערב – אפשרו ליהודים לעסוק במסחר בין לאומי ולהתמיד במגע עם ישיבות בבל – מרכז התורה בעת ההיא. רב סעדיה גאון – מחשובי ומגדולי הגאונים – רכש את רובי תורתו במצרים, בעת ההיא. עם התפוררות השלטון העבאסי בבבל, היגרו יהודים רבים מבבל למצרים, והקימו מרכזי תורה רבים, תוך שהם שומרים על קשר עם גאוני בבל. הגירה למצרים היתה גם מארץ ישראל ומסוריה, ואף מהגרים אלו הקימו קהילות משלהם, אך שמרו על קשר של סמכות עם גאוני ארץ ישראל.

בראש יהודי מצרים, במשך כחמש מאות שנים, עמד ׳נגיד׳, שהיה נציגם הפוליטי של יהודי מצרים בפני השלטון. בתפקיד זה כיהנו גדולי תורה רבים, מהם מפורסמים: הרמב״ם, בנו רבי אברהם ובן בנו רבי דוד (משרה זו המשיכה בירושה במשפחת הרמב״ם עד למאה ה-14), רבי יצחק הכהן שולל, רבי אברהם די קאסטרו ועוד.

עדות לפעילות תורנית רחבת היקף במצרים, מעידה הגניזה הגדולה בת אלפי דפים, המכילה תשובות מתקופת הגאונים, קטעים מן הספרות העתיקה ועוד. אוצר זה נחקר עד היום, ותוצאותיו מסייעים בפענוח קשיים רבים בספרות התורנית ותעלומות היסטוריות.

עם עליית הממלוכים לשלטון – במחציתה השניה של המאה ה-13, החל להדרדר מצבם של היהודים במצרים, ונותרו בה רק מספר מאות של משפחות יהודיות.

בעקבות גירוש ספרד בשנת רנ״ב(1492), החלה שוב הגירה של יהודים למצרים, שהביאה לפריחה חדשה של היישוב היהודי שם. בדור זה מפורסמים החכמים: רבי יעקב בירב, רבי דוד בן זמרא (הרדב״ז), רבי משה אלשקר, רבי יעקב קאסטרו, רבי בצלאל אשכנזי(עורך השיטה מקובצת), רבי יצחק לוריא ועוד. במאות האחרונות, עם עליית משטר עריצים במצרים, החלה הירידה במעמדם של הקהילות במצרים. מחכמי מצרים האחרונים מפורסם הרב רפאל בן שמעון, שאף סיכם בספרו ׳נהר מצרים׳ את כל מנהגי ארץ זו.

ג.  לוב

ארץ ומדינת לוב יושבת בצפון אפריקה, כאשר במערבה אלג׳יר ובמזרחה מצרים. גבולה הצפוני הוא הים התיכון.

מעטים הם הידיעות שבידינו על הקהילות היהודיות שבלוב. במחצית השניה של המאה הי״א היה בעיר טריפולי בית דין שלא היה כפוף לזה שבארץ ישראל. במאה הי״ב סבלו הקהילות היהודיות מנצחונם של המוחדין, על אף שלא נאלצו להמיר את דתם ולא פגעו בנפש. במשך כארבע מאות השנים הבאות – אין על יהודי לוב שום ידיעות.

לאחר הכיבוש התורכי במאה הט״ז התחזק היישוב היהודי בלוב. ובאותו זמן התיישב בטריפולי הרב המקובל רבי שמעון לביא, מגולי ספרד. הוא האיש שקומם את מצבם הרוחני של יהודי לוב.

חכמי לוב יש לציין את הרבנים: רבי מוסה בוג׳גאח – פייטן ומשורר גדול; רבי מסעוד חי רקח, מחבר ספר ׳מעשה רקח׳ על משנה תורה לרמב״ם; רבי אברהם חיים אדאדי בעל ׳ויקרא אברהם׳ ועוד.

ד. תוניסיה

ארץ ומדינת תוניס שוכנת על חוף הים התיכון הדרומי, בין אלג׳יריה ובין לוב.

מן החשובות שבקהילות ישראל שבתפוצה היא קהילת תוניסיה. על פי מסורת יהודי ג׳רבה, הגיעו היהודים הראשונים לתוניס עם חורבן בית ראשון, דהיינו במאה השישית לפני הספירה. יוסף בן מתתיהו מספר שטיטוס – במאה הראשונה לסה״נ – הגלה כשלושים אלף יהודים לקרתגו(שבצפון מערב תוניס). מאז הכיבוש הערבי, במאה השביעית לסה״נ, התקיימו בתוניס קהילות יהודיות ומרכזים רוחניים: בקירואן, מהדיה ובגאבס.

חכמי תוניס נודעו ברחבי התפוצה היהודית ועמדו בקשר עם הגאונים – חכמי בבל. מחכמי תוניס בראשית האלף בו אנו עוסקים, חיו ופעלו: דונש בן תמים, חושיאל בר אלחנן, יעקב בן נסים(אבן שתהין), רבנו חננאל, משה בן לבראט ועוד.

מהתקופה החאפזית(1574-1234), מצויות בידינו ידיעות מעטות על תולדות היהודים בתוניסיה. לאחר גידיש ספרד בשנת רנ״ב(1492), החלו להגיע מחכמי המגורשים גם לתוניסיה, ביניהם ידועים: רבי אברהם זכות, רבי אברהם אבוקראט ורבי ישמעאל כהן טנוג׳י.

במאה הי״ח, עם הגירה של יהודים מאיטליה ועוד, החלו להתרחב הידיעות על יהודי תוניס. בתקופה זו מפורסמים הרבנים: רבי עוזיאל אלחאייק (מח״ס ׳משכנות הרועים׳), רבי מסעוד אלפאסי (מח׳׳ס ׳משחא דרבותא׳), רבי נתן בורג׳יל, רבי ישועה בסיס ועוד.

כידוע היתה הקהילה היהודית בתוניס מחולקת לשתי קהילות. האחת ״תואנסה״ והשניה ״גראנה״. התואנסה הם תושביה היהודים הוותיקים של תוניס, והגראנה הם התושבים החדשים שהגיעו לתוניס החל מהמאה הט״ו. שתי קהילות אלו הקימו לעצמם מערכת קהילתית נפרדת: בתי כנסת, מסגרות חינוכיות, רבנים ובתי דין עיקרה של היצירה הרוחנית היתה בעיקר בערים תוניס וג׳רבה.

עם הקמת מדינת ישראל היגרו רובם של יהודי תוניס, וכעת נותרו בה כאלף וחמש מאות יהודים בלבד המקיימים קהילה יהודית לתפארת.

הבולטים בחכמי תוניס היו: רבי אברהם הכהן (שכונה: ״באבא רבי״), רבי צמח צרפתי, רבי אברהם טייב (שכונה ״באבא סידי״), רבי עוזיאל אלחאייק, רבי יצחק טייב ועוד. ידוע הפתגם המצוי בפי יהודי תוניס: לולא אמרה התורה ׳כי מציון תצא תורה׳, היינו אומרים ׳כי מתוניס תצא תורה״, ואכן רבה היא התורה בקרב יהודי ­­וחכמי תוניס.

אי אפשר שלא להתפעל מריבוי החכמים והיצירה הרוחנית של קהילת תוניס. מספרי הפרשנות על התורה ראוי להזכיר את הספרים: ׳קרני ראם׳ לרבי יצחק חדאד; ׳תועפות ראם׳ לרבי מרדכי ברוך קאראבאליו; " בגדי אהרן "  לרבי אהרן פרץ; ׳חולת אהבה׳ לרבי צמח הכהן; ׳ירך יעקב׳ לרבי יעקב פיתוסי; ׳מנחת כהן ' לרבי רחמים חי חויתה הכהן ועוד.

בתחום פרשנות התלמוד – שהיה עיקר לימודם של חכמי תוניס – ראוי להזכיר את הספרים הבאים " חק נתן " – פירוש על סדר קדשים לרבי נתן בורג׳ל; ׳מזבח כפרה׳ – לרבי יעקב פיתוסי; ׳לימודי ה״ – לרבי יהודה נג'אר ;  ׳אהלי יצחק׳ – לרבי יצחק בונאן, ׳ווי העמודים׳ – לרבי יצחק טייב; ׳משמרות כהונה׳ – לרבי אברהם הכהן יצחקי ועוד.

בתחום ההלכה מפורסמים בעולם הפסיקה הספרים הבאים: ׳ערך השלחן׳ – לרבי יצחק טייב; ׳אבני צדק׳ – לרבי יהושע בסיס; ׳בגדי שש׳ – לרבי שלמה שמאמה; ׳משחא ררבותא׳ – לרבי מסעוד אלפאסי; ׳משכנות הרועים׳ – לרבי עוזיאל אלחאייק; ׳שואל ונשאל׳ – לרבי כלפון משה הכהן ועוד.

שפר חלקם של חכמי תוניס, שהודות לקשר ההדוק עם העיר ליוורנו שבאיטליה, התאפשר להם לפרסם את רובי תורתם בדפוס.

קד

פ׳ בשלח.

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו. שלום, שלום.

שלשם הגיעני מכתבו הבהיר, כלו מלא חנא וחסדא על מכתבי הקודם, תודה רבה. ועתה הוספת לשאול ליישב לך המאמר (בחולין פ״ט) דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי מצות, חוט של תכלת ורצועה של תפלין, עכ״ל. וקשיא לך מה מצוה יש באמירת אם מחוט וכוי, הלא הנר׳ מהכתוב שאמד כן, כדי שלא יתגאה עליו מלך סדום לאמר אנכי העשרתי את אברם?

דע ידידי, כי חפשתי בכל המפרשים שיש תחת ידי, ולא מצאתי מי שנתעורר בזה, זולת רש״י ז״ל, שכתב שם, שלא רצה ליהנות מן הגזל ע״ש, ועני אני לא ידעתי מה גזל שייך בזה, מאחד שהסדומיים ודאי נתיאשו, וארבעה מלכים הם הגזלנים, ואברהם לקח מהם הרכוש בחרבו ובקשתו בעזרת ה׳? ולדעתי המעט נרי, במה שצריך תחלה לדעת, מה הפסד יש לאברהם, אם יאמר מלך סדום אנכי העשרתי וכו'? ואפשר לומר, ע״פ מ׳׳ש בס׳ לחם רב דרושי׳ עה״ת בפי חיי שרה, ע״פ, וה׳ ברך את אברהם בכל, וז״ל, כי מזלו הי הגרוע. ביותר, ואך בשביל דביקותו בה׳, וה׳ ברך את אברהם, ולא מחמת המזל, ולכן היו הרבה גרים מתדבקין בו, ומתוך שלא לשמה וכו', עכל״ה, ע״ש שהאריך, וכתב עוד מזה בריש פ׳ לך לך, ע״פ ואעשך וכו׳, ע״ש. ועל פי זה נוכל לומר, שמלך סדום ברמאותו רצה לבטל דבר זה מאברהם, ולכן אמר לו, והרכוש קח לך, ובזה יוציא קול, כי הוא העשיר את אברהם, ולא מסבת דביקותו בעבודת ה׳, ואז לא יתוספו עליו גרים ותתמעט עבודת ה׳ חלילה, ואברהם אע״ה הבין מחשבתו הרעה, ומחל בהון עתק בשביל כבוד ה׳ ועבודתו, ולכן הקב״ה שלם שכרו שזכו בניו לשתי מצות גדולות, שהמקיימם כאלו מקבל פני שכינה בכל יום, והאומות יראים מהם, כמ״ש שם בגמרא, ע״ש, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס׳׳ט

קה

פ׳ הנז׳. תרפ״ט.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו, שלום. שלום. קח נא ידידי מה שנר׳ לע״ד, באותם חדושי תורה שכתבת לי, והם:

א.   בפ' מקץ, ע״פ, ועל השנות החלום וכו', כי נכון וכו׳ וממהר וכו', וקשה, שהן אמת שהכפל מורה

כי נכון הדבר, אבל וממהר מנ״ל? ואפשר כדרך בני אדם הכופל צוואתו לעבדו מורה על צורך הדבר מהר. ואך צריך להבין, באמרו, ועל השנות החלום, הוא פעמים, ומה ת״ל פעמים? אפשר, כדי שלא נפרש השגות לשון שנוי ותמורה, שהם הפרות והשבולים, עכ״ל. ולדעתי המעט נר׳, דשיעור הכתוב כך הוא, ועל השנות החלום, כי נכון הדבר, ופעמים, כי ממהר וכר, ור׳׳ל, הכפל מורה כי נכון וכר, ופעמים, שנחלק לשתי חלומות ונתעורר ביניהם, להורות כי ממהר וכו׳, ולכן עוררוהו לבקש תקון תכף, כי ההתעוררות מורה על מהירות הענין. ע״ כ.

ב.   ע״פ ועתה ירא פרעה, קשה, מי שמו ליועץ, הלא גמר הפתרון ילך לו? ושמעתי דלהודיע את

עצמו כיוון, שהוא חכם גם בהנהגת המדינה, ע״ד אמרם שרי ליה לצמ״ר לאודועי נפשיה באתרא דלא מודעין ליה, עכ״ל. ובכתבי יד אבא מארי ז״ל מצאתי, שפירש, דמ״ש ועתה ירא פרעה, נוכל לומר שאינם דברי יוסף, רק דברי היועץ הגדול של פרעה, שאחר שגמר יוסף הפתרון, ונתקבל על לבם, אמר היועץ, ועתה שנפתר החלום על נכון, ירא פרעה וכוי, ויקבוץ וכו׳, ויאמר פרעה אל עבדיו וכו׳, ואח״כ ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע וכו׳ וכר. ע״כ.

ג.   ע״פ ולא יודע השבע בארץ וכד, וקשה, והלא כבר נאמר ונשכח כל השבע, ומה ת״ל ולא יודע

השבע? ואפשר, כי יש שכחה שנזכרת אחר זמן, לכן תיב ולא יודע השבע וכו׳ שלא יהיה לו שום זכרה, עכ״ל. ולדעתי המעט נראה, שפי׳ ונשכח, דהיינו שבימי הרעב ישכחו השבע, ופי׳ ולא יודע וכי שאף בימי השבע עצמם, לא יודע שיש שבע בארץ כי יהיה דוחק ולחץ גדול על התבואה לקנות.לאצור לימי הרעב, וזה שאמר מפגי הרעב ההוא שיהיה אחרי כן וכו׳, ע״כ. זהו מה שהשיגה ידי עתה, ועוד אתבונן בשאר, ואודיעך דעתי בע״ה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

שיר חדש לחג העצמאות

לנגון אשירה נא, שבח האי תנא, סתם משנה. הוא רבי מאיר

בא סימן, אני יוסף משאש חזק:

אתן הודאות , ללובש גאות.

עשה פלאות , בחג עצמאות.

נגה אור נעלם , על ראש עם עולם.

 הרימו דגלם , בכל מבואות.

יקר מאד בא , אחרי כבה.

 נר ת״ר רבבה , בכל פראות.

יום הקץ השלים , שעבוד אנגלים.

יצאו גאולים , נפשות נכאות.

ובצאת הגאים , שסו ערביאים.

 אומות פראים , מכל הפאות.

סמכו ידיהם , בכלי זייניהם.

 ובעצותיהם , שנאה מלאות.

פראים באו , כנשר דאו.

ארבו נחבאו , לדם צמאות.

מושיע ורב , ריבנו הוא רב.

 הכה ערב רב , מכות מופלאות.

שם כח ואל , בצבא ישראל.

 הפעם הואל , גדלו להראות.

אויבים נפלו , וגם נשללו.

ישראל עלו , מעלות נשאות.

שנת תשי״חה , גדלה השמחה.

גבורה נחה , על עם נבואות.

חמשה אייר , יהיה מצוייר.

תושב ותייר , ירבו הודאות.

זכרו נפשות , הקדושות.

יהיו נדרשות , לדורות לאות.

קדש עמך , בנה אולמך.

 יתברך שמך , בכל פיות.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

3. נמכר יוסף! חידושים על התורה בדרך הפשט, הרמז והדרש, ערוך לפי סדר הפרשיות. בכל פרשה יש חידושים על מספר גדול של פסוקים, יחסית לשאר חיבוריו. כמו בן יש פסוקים שיש עליהם מספר פירושים. בהקדמתו הוא עומד על חשיבות החידושים שמתחדשים בתורה בכל דור. הוא מציין את העובדה שחידושיו על הפסוקים אינם נוגעים להלכה, לכן הרשה לעצמו לפרשם בדרך המתקבלת על הלב. על המניע לקביעת השם כותב: ״וקראתי אותו בשם נמכר יוסח שמו נאה לו, ע״ש הפסוק לעבד נמכר יוסף, כי אני עבד מכור וקנוי עבד נרצע, עבד עולם לתורתו הקדושה…״.

מעיון ראשוני נראה כי רוב חידושיו לתורה שבחיבורו ״מילי מעלייתא״ הוכנסו בחיבור זה.

הקובץ הוכן בידי המחבר, לכן אין אחידות בסוג הנייר ובגודל הדפים. לספר שער מצוייר בידי המחבר. מאחורי השער רשימת חיבוריו שלשים וחמשה במספר, בצירוף תפילה ״ונזכה ונחיה להוציאם לאור עולם להעלותם על מכבש הדפום, ליהנות מהם בני אדם, ואל ידל כבודם, להיות בעפר יסודם. ולא יצא לריק יגיעי…״. את ההקדמה קרא בשם ״ויפתח יוסף״, ובה שלשה דפים. החיבור ממוספר בידי המחבר ולפי מיספורו יש קנט דפים. נראה כי המחבר הוסיף וכתב עוד חידושים על דפים בודדים  והדביקם לספר. ולמעשה יש בספר 223 דפים כתובים. הדח 13.5×19.s. בעמוד 21—27 שורות. בשורה 11—15 מלים.

בקובץ זה נמצאים גם חיבוריו: ״נמכר יוסף — מהדורא תניינא׳/ ״אחרי נמכר״ ו-״נושא היית״.

12.נמכר יוסף — מהדורא תניינא, חידושים על התורה בדרך הפשט, הרמז

והדרש. ערוך לפי סדר הפרשיות. יש לו הקדמה קצרה, בה מציין שאלה חידושים שקבלה נשמתו בסיני, ומבקש בין היתר:

ויזכני עד שיבה וזקנה לחדש חידושים ופסקי הלכות כאשר עם לבבי … ואהיה חי ובריא אולם ללמוד תורה לשמה עד עת בא דברו, עד דכדוכא אחרונה. ויקויים בי ובזרעי ובזרע זרעי מקרא שכתוב: לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. תורה וגמרא ומשנה, אמן כן יהיה רצון״.

החיבור כרוך יחד עם חיבורו ״נמכר יוסף״ ועם חיבוריו ״אחרי נמכר״ ו־״נושא היית״. אינו ממוספר ובו 129 דפים. הדך! 13.5×19.8. בעמוד 22—26 שורות. בשורה 12—15 מלים.

13. אחרי נמכר חידושים על התורה בדרך הפשט, הרמז והדרוש, כתובים על סדר הפרשיות. אותם חיבר לאחר שסיים חיבורו ״נמכר יוסף״ מהדורא קמא ובתרא. אין החידושים מקיפים את כל הפרשיות, ויש מספר מועט של חידושים על פסוקים מהפרשה, יותר משליש החיבור עוסק בחומש בראשית.

לחיבור יש שער משל המחבר בו הוא מתפלל בין היתר:

ותוחלתי לאל יעזיריני להוציא לאור כל ספרי אשר בכתובים לאור הדפום ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים. או לעש המחרים כל מחמד עין, פנינים יקרים שם אותם כאין, וב״מ נ=ובר מינן] כל יגיעתי תהיה לריק ומה שילדתי לבהלה. מעי מפלה ואני תפילה שפתי לא אכלה, שיהיו מעשי לפליטה גדולה… הקובץ הוכן בידי המחבר, לכן אין אחידות בסוג הנייר ואין אחידות בגודל הדפים. הוא כרוך עם חיבוריו ״נמכר יוסף״ מהדורא קמא ובתרא ועם ״נושא היית״. החיבור אינו ממוספר ובו 25 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—22 שורות. חלק מהעמודים אינם מלאים בכתב. בשורה 12—15 מלים. המחבר כתב השלמות לחיבור זה והן נמצאות בתור קובץ חיבורו ״ויקן יוסף׳ ח״ג, וכה כתב שם בפתיחתו:

בעזר העוזר האמיתי כשסיימתי ספר ״נמכר יוסף״ מהדורא קמא ובתרא, וחדשתי עוד חידושים אחרים וקבעתי להם קונטריס ואת שמו קראתי אחרי נמכר על סדר הפרשיות, שוב חדשתי חרושים אחרים ואני כותב אותם כאן עד שבע״ה נחזור לתקנם [ב]קונטריס אחרי נמכר איה״ב [אם יגזור ה׳ בחיים]״. כלומר חיבור זה נועד להכלל בעריכה סופית עם הספר ״אחרי נמכר״. אין החידושים ערוכים לפי סדר הפרשיות. בכל פרשה יש רק חידוש אחד, החיבור אינו ממוספר אם כי נראה שהמחבר התחיל למספרו כהמשך למיספור של הספר ״ויקן יוסף״. כלולים בו 16 דפים כתובים. הדף 21.1×17.6. בעמוד 8—13 שורות. בשורה 10—20 מלים. עפ״י צורת הכתב והרווחים הגדולים בין השורות, נראה שנכתב בשנים הסמוכות לפטירתו.

שירי דוד ביאור בדרך דרש ורמז על ספר תהלים. החיבור נקרא על שם

דוד המלך, מחברו של ספר תהלים. הביאור אינו שטתי על כל המזמורים והפסוקים אלא על מספר פסוקים בכל פרק, וישנם פרקים שאין עליהם ביאור. כפי שנמסר לי, למחבר היה שיעור קבוע עם הציבור, כל יום לאחר ערבית שעסק בספר תהלים, ונראה שהוא חיבר ספר זה תוך כדי ההכנות לשיעור ונתינתו. חלקים מהפירוש למזמורי ההלל הובאו גם בחיבורו ״מגיד לאדם״ ביאור על ההגדה של פסח במזמורי ההלל, ובחיבורו מלי מעלייתא.

בחיבור קפ דפים. הדף 18.2×13.5. בעמוד 21—23 שורות. בשורה 12—15 מלים.

[1]  ראשי אבות — ביאור על מסכת אבות על פי הדרוש והרמז. את חיבורו

זה הקדיש לכבוד אביו ולעילוי נשמתו, ומכאן השם ראשי אבות: ״ושמתי פני למסכתא זו שנקראת אבות, שמא גרים להיות בזה ברא מזכי אבא וקראתי שם הקונטריס הזה ראשי אבות כלומר זה עטרה לראש אבות…״ הביאור הוא גם על פרק ששי. בחיבור זה מעתיק את המשניות בכתב אשורי באותיות גדולות, כולל אותן משניות שאין לו עליהן ביאור, ומתחתיהן כתב את ביאורו בכתב רש״י. בדרר כלל כתב מספר פירושים לאותה משנה. על חלק ניכר מהמשניות לא כתב ביאור.

הקובץ הוכן על ידי המחבר. בחיבור יש שער משל המחבר, המשמש כהקדמה. בספר יש צ״א דפים. הדח 24×18.1. בעמוד 25—26 שורות. בשורה 14—17 מלים. דפים פה, עב—צא, השמטות והשלמות. ההשמטות אינן ערוכות לפי סדר המסכת.

מגיד לאדם — ביאור על הגדה של פסח. המחבר מעתיק את ההגדה

כולל ההלל, באותיות גדולות בכתב אשורי, ובשולי ההגדה כתב את ביאורו בכתב רש״י, פירושו אינו מקיף את כל הפסקאות של ההגדה וההלל, לעומת זאת ישנן פסקאות שכתב עליהן מספר ביאורים. בחירת השם מגיד לאדם כי ״בנוי על דברי המגיד״ [ = מחבר ההגדה]. בתחילת החיבורו ביאר מזמור קו בתהלים, שנוהגים לאומרו בחג הפסח_; וכן רמזים על הסימן שנקבע לפרשיות שנוהגים לקרוא בחג הפסח. חלק מביאוריו על ההלל, לקוח מספרו שירי דוד, חיבורו על התהלים. בדפים א ע״ב— ב ע״ב רשימת שלושים ושמונה חיבוריו ותוכנם. הקובץ הוכן על ידי המחבר. בחיבור נו דפים. הדח: 24×15.7. בעמוד 22—26 שורות. בשורה 11—14 מלים.

מעט מעט — חידושים על אגדות הש״ס ומאמרי חז״ל. שכתב אותם

בתחילה על דפים בודדים ואחר כר אספם וערכם. החידושים לפי סדר כתיבתם הם על המסכתות: ברכות, שבת, פסחים, עירובין, סוכה, יומא, ראש השנה, מועד קטן, חגיגה, תענית, מגילה, שקלים, כתובות, קידושין, גיטין, סוטה, נדרים, נזיר, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, מנחות, חולין, ערכין, תמורה, תמיד, נדה, עוקצין וכלאים.

החידושים כתובים בדרר הדרוש, אולם אינם שיטתיים ולפעמים על מסכת שלמה יש רק חידוש אחד. ויתכן שמכאן בא השם ״מעט מעט״; כלומר,

באוטוביוגרפיה הקצרה שכתב המחבר, הנמצאת בכ״י בסוף חיבורו נפלאותיך אשיחה, כתב כי בסוף חיבורו תאמרו ליוסף יש ביאורים למסכת אבות. וכן כתב ח׳ זעפראני (הנ״ל בתיאור תולדות יוסף הערה 10), בתירגומו לצרפתית של האוטוביוגרפיה. בכ״י ״תאמרו ליוסף״, שהיה תחת ידי לא נמצאו ביאורים על מסכת אבות.

הוא מתעכב ומבאר רק על מקומות מעטים מהתלמוד. אך, המחבר נתן טעם אחר לבחירת השם ״כי מחברם הוא מעט מעט מן המעט ובאין הוא וכלא חשיב…״ עמודים 143—203, ביאורים על מאמרי חז״ל מהמדרשים, כגון: מכילתא, רבה, תנחומא, פסיקתא, ילקוט, פליאה, זוהר ואדרא. החיבור כתוב על פנקס חשבון, אינו ממוספר, ובו 203 עמודים. הדך! 29.9×19.2. בעמוד 26—35 שורות. בשורה 13—18 מלים. לחיבור יש הקדמה משל המחבר ואין שער.

קציצת חמין

חומרים:

200 גרם אגוזים או שקדים

2 ביצים

250 גרם בשר טחון

3 כפות פירורי לחם

תבלינים :

5 כפות שמן

חצי כפית פלפל שחור 1 כפית קינמון

רבע כפית זנגוויל

רבע כפית מוסקט

2 כפות סוכר

רבע כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את האגוזים ומערבבים יחד עם כל החומרים והתבלינים לקציצה גדולה

מגלגלים את הקציצה לתוך חתיכת גזה לבנה וקושרים בצדדים באופן שנוצר מעין נקניק

הקציצה מתבשלת בתוך סיר החמין. מגישים אותה חתוכה לפרוסות יחד עם החמין.