הורים וילדים בהגות חכמי צ.א. א.ב.


הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

כל אלה יוצרים תמונה מקיפה וכוללת, המציגה בפני הקורא את ההווי והתרבות של חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה.

פרוסור אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חייהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספר זה הוא ספרו התשיעי.

הקדמה

חובה נעימה היא לי להביע תודתי לעורך הספריה פרופסור יהודה פרידלנדר, ולחברי הוועדה המיעצת שאישרו את הוצאת כתב היד. להנהלת העמותה: אפרים בן חיים, החלוץ והשליח ליהודי צפון אפריקה, ליו״ר הנהלת העמותה חברי משה מושקוביץ, שאני מכירו ומוקירו כשישים שנה כאיש רב פעלים.

לידידי הרב ד״ר משה עמאר, המומחה לספרות הרבנית של חכמי מרוקו, שהעיר הערות מחכימות לחיבור זה. לעורכות ורדה בכור ותמנע הורביץ שעשו מלאכה יסודית, לעובדי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לאילן דוידוביץ שסייע בידי בידע טכני. לגופים שהשתתפו במימון: לסגן הנשיא למחקר באוניברסיטת בר אילן הפרופ׳ מינה טייכר: לפרופ׳ טובה כהן ראש המרכז לחקר האשה ביהדות ע״ש פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר אילן: ליו״ר קרן המחקר הפרופ׳ אפרים חזן ולמנהל מרכז דהאן מר שמעון אוחיון. לבסוף, לרעייתי האהובה דבורה המלווה אותי ומסייעת לעמלי מעל יובל שנים. כולם יעמדו על הברכה.

זה ספרי השני הרואה אור בספריית הילל בן חיים. ייזכרו לטובה ד״ר מאיר איילי ז״ל שהציע לחבר את הספר יהרות מרוקו עברה !תרבותה, שראה אור בספריה זו בשנת תש״ס. וכן יהודית נסיהו [פרידמן] ז״ל, שהכרתיה לפני קרוב לשישים שנה כאשה מוכשרת, מסורה לעם ישראל ולארץ ישראל, שבינתים הלכה לעולמה.

חברי ד״ר אברהם שטאל ז״ל, שחיבר את הספר משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח, ירושלים תשנ״ג, בו רשם 1001 מקורות ועדויות על היבטים שונים של חיי המשפחה, ביניהם גם אצל יהודי צפון אפריקה. מקצת הנושאים בחיבור זה נזכרו בספרי יהדות מרוקו עברה ותרבותה, תל־אביב 2000, בפרק ט ״המשפחה ומעמד האשה״, בייחוד בעמודים 224-215.

עד עתה פרסמתי ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בעברה של יהדות מרוקו, והמבוססים על מקורות עבריים ולועזיים; מהם תעודות מארכיונים, רובם משל משרד החוץ הבריטי ומיעוטם מהארכיון הלאומי בוושינגטון. הספר שלפנינו כולל את כל ארצות צפון אפריקה, ורוב המקורות מובאים מהספרות הרבנית. זהו ספרי התשיעי שרואה אור, נוסף ל־152 מאמרים וערכים באינצקלופדיות בעברית ובלועזית, בתחום התרבות והחברה היהודית במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

מבוא

בספר זה אנו מתארים את הדינים, המנהגים, התקנות והאמונות העממיות בנושא של הורים וילדים, כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה כולל ג׳רבה וטריפולי(לוב), מגירוש ספרד עד המאה ה־20 וראשית המאה ה־21, תקופה של כחמש מאות שנים. רוב העדויות הן מהמאות ה־18 עד ה־20.

נוסף למקורות שרובם מספרות התשובות, הזכרנו את המנהגים, האמונות העממיות והפיוטים, וכן מידע שהגיע לידינו ממקורות חיצוניים, כמו תיירים יהודים ונוצרים מאירופה שביקרו ורשמו את חוויותיהם, וממצאים של אנתרופולוגים וסוציולוגים שנוגעים לנושאים הנידונים לגבי היהודים שחיו בהרי האטלס ובמדבר סהרה.

 כמו כן רשמנו זיכרונות של עולים מצפון אפריקה, והדים בסיפורת העממית ובשירה. בהערות ובביבליוגרפיה הזכרנו גם מקצת הדינים והמנהגים המקובלים בשאר תפוצות ישראל, מהם השונים או התואמים את אלה הנהוגים בצפון אפריקה.

בדברים שהבאנו מודגשת השאיפה להמשכיות האומה, נוכח תמותת תינוקות גבוהה, מחלות, מגפות, בצורות ומצוקה כלכלית, והחשש מאובדן המשפחה. בעיות אלה מסבירות את התופעות האופייניות כמו נישואי בוסר, נישואי אשה שנייה ולעתים שלישית.

 בכתובה של ׳המגורשים׳, כלומר מגורשי ספרד, בניגוד ל׳תושבים׳ שחיו במגרב לפני הגירוש, היה נהוג להתנות בכתובה, שהבעל לא יישא אשה שנייה אלא בהסכמת הראשונה. אולם תנאי זה פקע כאשר האשה הייתה עקרה. לגבי ניתוק הנישואין במקרים בהם הבעל היה עקר, גישות החכמים היו שונות.

אנו עוקבים בספר אחר השלבים השונים של הנושא, החל מהנישואין דרך נישואי בוסר, נישואי קטינה לזקן, חשיבותו של בן זכר כממשיך השם והמסורת של המשפחה, תחליפים לצאצאים, וכן חייה של האשה: עקרות, הריון, הפלות, לידה, שמירת התינוק והיולדת, פטירת יולדות, תינוקות וילדים, ריבוי טבעי, הנקה, ברית המילה ופדיון הבן, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהילה, בר מצוה, בת מצוה, הכשרה מקצועית של בנות, חובת ההזנה שחלה על ההורים במקרים של ניתוק הנישואין! זיקת ההורים לבן ולבת ולעתים זיקת הסבתא והסב אליהם, היתום והיתומה – הדאגה לקיומם במשפחה ובקהילה.

בביבליוגרפיה הנלווית לפרקים השונים רשמנו גם מבחר מהספרים והמאמרים הדנים בנושאים מבחינה הלכתית, והחורגים מן התקופה הנידונה ומהפרישה הגיאוגרפית.

התקופה המתוארת מתחילה בגירוש ספרד, אבל ציטטנו גם מקורות מכתבי החכמים למשפחת דוראן שעברו מספרד לאלג׳יר אחרי גזרות קנ״א (1391), תקופה שקדמה לגירוש רנ״ב (1492). חכמים אלה הניחו את היסודות למורשתם ההלכתית של המגורשים על אדמת המגרב, וחכמי הדורות הבאים ציטטו את כתביהם.

ככל הידוע לי טרם פורסם ספר בנושא זה, ואני מקווה כי תהיה בו תרומה להכרה טובה יותר של פרק בחיי אחינו בארצות אלה. בעזרת שוכן מרומים הנותן ליעף כוח, אזכה לפרסם חיבורים נוספים על חייהם ותרבותם של יהודי צפון אפריקה..

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

פרק א: מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

הנישואין בחברה מסורתית מתקיימים לשם המשך הדורות והעברת המורשת ומערכת האמונה והמצוות לדור הבא. זו המצוה הראשונה הנזכרת בתורה, בה נצטוו אדם וחוה ״פרו ורבו״(בראשית א, 28). הברכה בתורה מדגישה את הפוריות: ״ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״(דברים ז, 14). יונתן בן עוזיאל תרגם: ״לא יהוון בכון גוברין עקרין ונשין עקריך. כלומר לא תהיה אשה עקרה ולא גבר עקר. רש״י: ״שאינו מוליד״.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לפי חז״ל, מטרת הבריאה היא פריון. במסכת עדיות פרק א, משנה יג: ״והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר ״לא תהו בְרָאָה לָשֶבֶת יְצָרָהּ״ (ישעיה מה, 18).

ביטוי קיצוני לכך מובא בדברי ר׳ אליעזר בברייתא: ״כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״ (יבמות, סג, ע״א). בברייתא: ״תניא ר׳ אליעזר אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים״(שם, ע״ב), כי הוא מנתק את שרשרת הדורות.

הרמב״ם כתב בספר המצוות, מצוה ריב: ״היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו״. וכך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים״(ביטוי בהשפעת יבמות, סג, ע״ב).

חכמים ציטטו את הפסוק בישעיה: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״(מה, 18), כלומר: מטרת הבריאה היא שתהיה המשכיות ליצירה. הפריון והשאיפה להמשך המשפחה, היו גורם מרכזי בתודעת החברה, ועל רקע זה יובנו כמה תופעות בחיי המשפחה והציבור.

מי מצווה על מצוה זו? לפי המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, בתלמוד דף סה, ע״ב: ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר – על שניהם. הוא אומר ״ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו״(בראשית, א, 28). אבל דעתו נדחתה מפני דעת חכמים, ולפי הדין הבעל מצווה על חובה זו, והאשה פטורה (עירובין, כז ע״א). כך הרמב״ם בספר המצוות, מצוה ריב: ״האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה״, וכן פסק בהלכות אישות פרק טו, הל׳ טז. בשו״ע אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל״.

מצוה זו אנו מוצאים בכתביהם של חכמי צפון אפריקה

האם כופים במרוקו על נישואין? לפי השו״ע, אהע״ז, הלכות פריה ורביה, סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקים מצות פריה ורביה״. אבל הרמ״א כותב: ״בזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה״.

אין כופים אם אין לו יכולת כלכלית: ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, שפעל במכנאס כ־70 ק״מ דרומית מערבית מפאס) הסתמך על הרמ״א [ר׳ משה איסרליש שחי בקרקוב במאה ה־16, מחבר ׳המפה׳ על ׳שלחן ערוך׳], וכך כתב בהקשר לדין הנ״ל:

מלשונו משמע אם יכולת בידו לישא אשה והוא אינו רוצה הוא דכופין, אבל אם רוצה אלא שנתעכב עד שימצא זיווג נאה, או לאיזה סיבה אחרת, כגון אם אין לו מעות במה לישא, לא כייפינן ליה [לא כופים אותו] ועל זה סמכו בדורות הללו כשאינו רוצה – לא כייפינן ליה. (׳השמים החדשים׳, הלכות אישות, סי׳ יא, דף ל, ע״א). חכם ממכנאס, בן המאה ה־19, ציטט את הרמ״א לשו״ע הנ״ל, אבל גם ציטט את דברי ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד שקבע כי ״מצוה לכוף בדברי מוסר״. והחכם קיבל את דבריו של ר׳ יוסף חיים (חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, דף קפב, סי׳ פ).

הכפייה התבטאה בלחץ חברתי, בעקבות נורמה מקובלת, אך במקורות של חכמי המגרב לא מצאנו ראיה שכפו על מישהו לשאת אשה.

המנהג אצל יהודי תפילאלת, שלא היו ממגורשי ספרד, ״קרוב לארבעים שנה שאין נוהגין לכוף על זה כלל, אפילו מי שעברו עליו עשרים שנה או כד שנים ויותר, ולא נשא – אין כופין אותו לישא אשה״. כך כתב ר׳ שלום אביחצירא, בן המאה ה־20, בן למשפחת רבנים שפעלה בעיר זו. לדבריו, יש לנוהג זה אסמכתה מדברי הרמ״א שהוזכרו לעיל. ניתן להבין מכאן שבדורות עברו היו כופים (׳מליץ טוב׳, תשל״ג, אהע״ז, סי׳ א, דף ג).

בהסתמך על הרמ״א הנ״ל, בג׳רבה המנהג הוא שלא לכוף על מי שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה. אבל חובה עליו ועל האב להשתדל בעד בניו להשיאם לפני הגיע הבן לגיל עשרים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, שהיא מצות עשה דאוריתא [מהתורה]. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן (׳ברית כהונה השלם׳, תש״ן, אהע״ז, סי׳ ו, עמי שסב, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד, סי׳ קפב).

חכמי צפון אפריקה דנו בנושא זה בהקשרים שונים, תוך הסתמכות על מקורות בהלכה ובאגדה. הם התקינו תקנות בנידון, כשלנגד עיניהם החובה להמשך הדורות, בעיקר בגלל התמותה הרבה, והחשש מפני אובדן משפחות.

באלג׳יריה כתב ר׳ דוד הכהן מקונסטנטין: פריה ורביה היא מצות עשה מצוה ראשונה שנצטוינו בה בתורה כמאמר הכתוב ״ואתם פרו ורבו״, וחז״ל הפליגו מאד בשכר המקיימה, ולהפך החמירו בעונש המבטלה, ואמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכאילו ממעט

הדמות (׳זכרי כהונה׳, מערכת פ, דף יט). ר׳ יוסף בן נאיים מפאס הציג את השאלה מדוע אין מברכים ״שהחיינו״ על הנישואין. תשובתו היא כי ״סמכו על ברכת שהחיינו שמברכין בשעת המילה, דתכלית נישואי אשה הוא משום קיום פריה ורביה, וכשנולד לו בן זכר שהתחיל לקיים המצוה, מברך״(׳צאן יוסף׳, סי׳ ו).

הברכה לזכות בצאצאים הייתה ברכה מקובלת: ״יפקדהו בזרע אנשים של קיימא״. כך, למשל, נכתב ברשימת התורמים להדפסת ספרו של ר׳ חיים הכהן מטריפולי, ׳דבר המשפט׳, ג׳רבה תרפ״ח. ברשימת חברי החברה ״דובב שפתי ישנים״, שתרמו להדפסת ספרו של ר׳ מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, מכנאס תש״א, המהדיר בירך אישית את התורמים במילים: ״יפקדהו ה׳ בזרע של קימא״.

העמדת צאצאים היתה חשובה עד כדי כך שהזכות לקבלת ירושה הותנתה בקיום מצוה זאת. כך אנו מוצאים במאה ה־18 שיהודי באלג׳יר השיא את בתו, ובעודה ארוסה כתב לה שלא תירש אותו אם במשך שבע שנים לא יהיו לה צאצאים (יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, חו״ם, סי׳ כ).

בחיבורו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס מסופר על אלמנה שהעניקה נדוניה לבתה בתנאי שיהיה לה ״זרע של קימא״, וקבעה שאם לא יהיה לה, תהיה המתנה מבוטלת (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד).

בתחילת המאה ה־19 ציוה אדם לפני פטירתו שביתו יינתן במתנה לבנו רק ״אם יזכה לחופה, ואם לא זכה לחופה ישאר [הבית] לשמעון אוהבו״. כלומר, יינתן לאדם מחוץ למשפחה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ שג).

בצוואה של בני זוג במרוקו נכתב, כי ״אם נעדר [נותר] אחד מן הזכרים בלי זרע, חלקו המגיעו יזכה [יזכו] בו האח והאחות״(שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל/ חו״ם, סי׳ כט).

בצוואה שכתב יהודי בפאס בשנת תרל״ו (1876), לפני פטירתו, הוא היתנה את זכותה של בתו לירושה ״דוקא וכאשר תפקד בזרע של קיימא [שאז] תזכה גם בקרן״ (שלמה אבן תאן, ׳אשר לשלמה׳, סי׳ ט). אותו תנאי מופיע גם בצוואה שנכתבה בשליש הראשון של המאה ה־20 לבתו של המוריש (רפאל אנקאווא, ׳קרני ראם׳, סי׳ קנח).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

מי שיש לו רק בנות או רק בנים לא קיים מצות פריה ורביה

במשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, אנו מוצאים חילוקי דעות בין בית הלל לבית שמאי לגבי השאלה מתי קיים אדם מצות פריה ורביה. ״לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר ׳זכר ונקבה בראם׳״.

לפי ההלכה אדם קיים את המצוה אם הוליד זכר ונקבה. רמב״ם פסק לפי בית הלל(הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ד): ״כמה בנים יהיו לאיש ותתקים מצוה בידו? זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם״. וכן שו״ע, אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה.

נימוקים מעשיים לקיום מצות פריה ורביה

ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה הסביר את טעמה של מצות פריה ורביה: ״דהיינו ליקח אשה כשרה להוליד ממנה בנים ובנות, כי אם אין האדם בעולם, העולם הופך לתוהו ובוהו״. את טעם הנישואין נימק גם בנימוקים מעשיים, כמו העזרה שאשתו תושיט לו:

ולא תהיה זמה בעולם, וכן בניו ובנותיו שהוא ילמדם תורה בילדותם… מצא לעת זקנתו מי שעתרו… לעת אפיסת כהו… ולא יהיה למעמסה על עצמו… אך יוצאי יריכו להרגלם באהבתו… ומכרם את אשר גמל אתם חסד כל ימיהם… אין ספק כי ירצו לשאת את עולו… כמו שהוא בנסיון לפי הרוח השכיח והרגיל.

בהמשך הוסיף, שיהיה לו למי להוריש את רכושו, וצאצאיו ידאגו לקבור אותו(׳טעמי כהונה׳, בתוך: ׳תורה וחיים/ דף ד).

במרוקו נקטו כבר עם הנישואין אמצעים כדי להבטיח שהזוג יביא דור חדש לעולם, כי היה חשש שעין הרע תחבל במטרה זו. היו שנהגו לשים בפתח ביתה של הכלה שיבולים; לדברי ר׳ יוסף משאש ממכנאס, ״מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה״ (׳מים חיים׳, או״ח, סי׳ רטו). מנהג אחר בקהילה זו היה כי לסעודת שבע הברכות האחרונות הגישו דגים, כסימן שהזוג יפרה וירבה כדגים (אהרן אסודרי, ׳חשבתי דרכי׳, דף צז).

בטנג׳יר היה נהוג כי הזוג הצעיר מתארח בשבעת ימי המשתה בבית הורי החתן. ובערב השביעי היו מגישים דג גדול לסעודה כסמל לפוריות (בנג׳ו, תשמ״ג, עמי 3).

בקהילת דבדו(Debdou, במזרחה של מרוקו) היה נהוג, כי כשהגיעה הכלה לבית החתן הגישו לה כוס של דבש וביצה חיה, וזרקו את הביצה

על מפתן הבית. בכמה מקומות היו משקים אותה חלב, ואחר־כך הייתה שוברת כוס או ביצה (שיטרית, תשס״ג, עמי 563).

במקומות אחרים היו מביאים בעת החופה כלי מלא שמן זית, כדי לקיים את הפסוק ״בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך״ (תחלים קכח, 3), ובעת החופה זורקים על הזוג גרגרי אורז וחיטים. היו שנהגו לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראשי החתן והכלה. אחרי שבע הברכות זורקים על הכלה מיני מתיקה. בבואה לבית החתן היו זורקים עליה אורז, ומשקים אותה חלב עם קוביות סוכר. אחרים היו נותנים לה ביצה שתשבור על הרצפה. היו מקומות בהם היו שוברים כד מלא חיטה ליד דלת הזוג, וכן שוחטים כבש או פרה.

אמצעים למציאת בן זוג ולהריון

אחת הסגולות לאשה למצוא בן זוג ולחרות היא ששורפים את הפתילות של נרות החנוכה ומדלגים על האש. ר׳ יוסף בן נאיים ציטט את חיבורו של אליהו בן אמוזג ״אם למקרא״, בו הוא כותב לפסוק ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים יח, 10), כי המדובר בעבודת המולך! ובתוך דבריו העלה זיכרון מנעוריו, שאמו הייתה לוקחת את הפתילות והשמנים שנשארו מימי חנוכה, ושורפת אותם עד שנראתה שלהבת גדולה. היא הייתה מצוה עליו לדלג מצד לצד ״שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואך. וכשעמד ר׳ יוסף על דעתו, חשש שמא יש בדבר משום דרכי האמורי(׳נוהג בחכמה׳, דף סא).

בתיטואן היה נהוג, לפי הדיווח של שליח כי״ח יצחק בן שימול ב־1889, כי ביום השביעי לאחר החתונה היו בני הנעורים שולחים לזוג הטרי דגים, כדי שיפרו וירבו כמו הדגים. הכלה מכינה מהדגים ארוחה לבעלה (המליץ, כט, תרמ״ט, גל׳ 98, עמי 3).

במראכש נהגו ביום השמיני לאחר החתונה לתת לכלה שבעה דגים קטנים, שעליה לבלוע, כדי שיהיו לה שבעה בנים (א. שטאל, תשנ״ג, עמי 491).

ב: נישוא בוסר ונישואי צעירה לזקן

גיל הנישואין

בחברה היהודית בצפון אפריקה חותנו הבנות והבנים בגיל נמוך מהמקובל בימינו. הייתה זו מסורת רבת שנים המעוגנת בהלכה, במדרשים ובמנהג. הייתה כאן גם השפעה סביבתית: כך היה נהוג בחברה המוסלמית בה חיו היהודים, אך גם בחברה היהודית במזרח התיכון ובאירופה עד הזמן החדש.

כיוון שמטרת הנישואין בגיל נמוך הייתה הבאת דור חדש, התנגדו חכמים לנישואי ילדה לפני הגעתה לגיל הפוריות. הרמב״ם, בהלכות איסורי ביאה פרק כא, הל׳ יח כתב: ״לא ישא קטנה שאינה ראויה לבנים״.

תהליך הנישואין היה מורכב משני שלבים: נערה נתקדשה בגיל נמוך, כגון 7-5, ונישאה, כלומר נכנסה לחופה כעבור מספר שנים.

מדוע התקיימו נישואי בוסר? השאיפה להמשכיות הייתה גורם מרכזי במלחמת הקיום. בגלל מחלות, שנות בצורת ותמותת תינוקות, ילדים רבים לא הגיעו לבגרות, והיה חשש שמא לא יישאר המשך למשפחה. החברה ראתה בעין טובה שהאשה תלד ילדים רבים ככל האפשר בעודה צעירה. גיל הפוריות של האשה התחיל בגיל 12 והיא פסקה ללדת בגיל נמוך מזה שאנו מכירים בחברה המודרנית. לכן, ככל שהיא מקדימה, סיכויה ללדת ילדים רבים טובים יותר.

סיבות נוספות לנישואי בוסר היו רצון ההורים להשתחרר מעול פרנסתם, וכן למנוע מבניהם הרהורי עבירה.

עד המאה ה־20 היו נישואי בוסר בחברה היהודית תופעה מקובלת. התוצאות בארצות המגרב היו כמו במקומות אחרים: קשיים בתיפקוד המיני, תלות הזוג הצעיר בהורים מבחינה כלכלית בשנים הראשונות לנישואיהם, צמצום השכלת האשה, בלות מוקדמת, חולשה פיזית ותוחלת חיים קצרה מזו שבימינו.

בספרות התשובות של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נישואי בנות, לעתים בקביעת העובדה שנישאה כשהיא קטנה. ר׳ משה טולידאנו כתב: ״מנהג העולם שאדם נותן בתו לאשה, בין קטנה בין בוגרת״                                                   (׳השמים החדשים׳, אהע״ז, סי׳ כג).                                                                                                                    

במיוחד הושאו בגיל נמוך יתומות, כדי שיהיה להן גואל, וגם כי היה חשש שהמוסלמים יחטפון ויאסלמו אותן. לעתים מצוין גילה של היתומה שהרשאה. מהן הושאו בהסכמת בית הדין שהייתה מכרעת – גם בניגוד לדעת אמה ואחיה – אם החתן היה בן למשפחה מבוססת, ו״בית הדין אביהם של יתומים״, ראה אינטרס זה לנגד עיניו. כך כתב ר׳ שלמה בירדוגו ממכנאס: יתומה ״כבת חמש כבת שש״, שבית הדין רצה להשיאה, ״בראותם שהזיווג נאה לה [ו]לכל הצדדין, כי החתן רך וטוב וגם בן נדיבים וליכא למיחש [אין לחשוש] למיאון [של היתומה] ואחיה מעכב״. בהמשך נאמר שגם האם התנגדה, אבל החכם הגיע למסקנה ״דהסכמת בית הדין חשיבא [חשובה] יותר מדעת האח והאם״(׳די השבי, סי׳ יג, דף טז ע״א).

גיל הנישואין של הבנות היה לרוב בין 9 ל־14, וכשהיא בת 15 ומעלה כבר נחשבת מבוגרת הראויה לאלמן או לגרוש בלבד. כך נזכר בספרות הרבנית, במקורות חיצוניים, בזכרונות ובעדויות עד המאה ה־20. בדו״ח שפורסם ב־1882 על ידי שלמה בן עוליל, שכיהן כמנהל ראשון בבית הספר של כי״ח בפאס, ולחם בנישואי בוסר, נאמר כי ילדה בת 6-5 נישאה, בגיל 15 נישאה בשנית, ובגיל 18 כבר היתה זקנה.

בספרו של ר׳ אליהו חזן נרשמה כותרת על שנת תרס״ה (1905): ״במנהג שנהגו במארוקו להשיא את בנותיהם בנות שבע או שמונה שנים״ (׳תעלומות לב׳, ח״ד, סי׳ יא).

תופעה זו נמשכה בעיקר בכפרים גם בשנות ה־50 של המאה ה־20. מבין העולים לארץ בשנים אלה רואיינו נשים, ביניהן אסתר אביחצירא מאית עתאב, השוכנת ליד העיר בני מלאל כ־160 ק״מ דרומית מזרחית מקזבלנקה], שסיפרה כי נישאה בגיל 11 (כלפון־סטילמן, תשמ״ג, עמי 62).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן-נישואי צעירה לזקן

אירופים שביקרו במרוקו במאות ה־20-19, וכן בחיבורים של אירופים על ארץ זו, נמתחה ביקורת על התופעה. כך, למשל, רופא צבאי בריטי ששירת בגיברלטר מ־1805, והוזמן בשנה שלאחריה לטפל בווזיר של הסולטאן סולימאן השני (שלט בשנים 1822-1792), כתב ביומנו כי היהודים נישאים בגיל צעיר מאוד, וכי אין זה נדיר לראות זוג נשוי שגיל שניהם יחד אינו עולה על עשרים.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ר׳ שלום הכהן מג׳רבה כתב כי ״סמוך לפרקה ישתדל להשיאה לאיש הגון וירא שמים… ועל כל פנים אם בגרה אל יאחר אותה מלהשיאה…״ (׳ברכה ושלום׳, דף יא, ע״א). הוא קובע אפוא שיש להשיאה בעת בגרותה. נחום סלושץ שביקר בג׳רבה ב־1906 ושוב ב־1928, כתב כי כלה נישאת בגיל 14 (סלושץ, 1957, עמי 83). גיל הגברים הנישאים. לפי המסורת התלמודית בן שמונה עשרה לחופה (אבות ה, כד). במסכתות סנהדרין דף עו, ע״ב, ויבמות סב, ע״ב, משבחת הגמרא את מי שמשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם: ״בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה״ (קידושין, כט ע״ב).

אבל הציפייה היא שכאשר הוא נושא אשה, יהיה בידו מקצוע או רכוש לפרנסתה: ״לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה״(סוטה, מד ע״א).

הרמב״ם פסק כי ״האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוה״ [בדומה למס׳ קידושין שהזכרנו לעיל] (הל׳ אישות פרק טו, הל׳ ב). בשו״ע אהע״ז, הלכות פריה ורביה, א, ס״ק ג: ״מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח והמקדים לישא בן י״ג מצוה… בשום ענין לא יעבור מכי שנה בלא אשה״. ר׳ רפאל בירדוגו כותב בהקשר לקביעת גיל יח לנישואין, כפי שנפסק שם בס״ק ג:

ואף על פי שכל המצות בן יג, משום דכתיב ״הכן בחוץ מלאכתך״ (משלי כד, 27), ואחר ״ובנית ביתך״ (שם), הרחיבו חכמים זמן ה׳ שנים ללימוד אומנות או עיסקא, דבר שיתפרנס בו הוא ואשתו וגם ללמוד תורה. דקימא לן [מקובל עלינו] מי שלא ראה סימן יפה בתלמודו ה׳ שנים שוב אינו רואה. (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ג). בהקשר לס״ק ח, לשו״ע אהע״ז הנ״ל: ״אף על פי שקיים פריה ורביה – אסור לו לעמוד בלא אשה״, כדי שלא יחשדו בו ביחסים עם אשה שאינה אשתו. (על נושא זה ראו: ר׳ יוסף שרביט, ׳אורחות יושר׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ א).

בקהילות בצפון אפריקה נישאו בחורים עד הזמן החדש בגילים נמוכים לפני שהיה בידם לפרנס את בת זוגם הצעירה. בדרך כלל בין 13 ל־20. ר׳ משה מלכה כתב בשנת תרצ״ז (1937) על נער בן 13 שנשא אשה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ סז). אך זה היה מקרה יוצא דופן, ונישואין בגילים 20-18 היו רגילים יותר. הכל אורגן על ידי ההורים, והזוג הצעיר היה פסיבי. הנוהג במרוקו בדורות עברו תואר על ידי ר׳ יוסף משאש, שחי במאה ה־20, בעת שכבר חלו שינויים:

בזמן הקודם היה הדבר תלוי ביד ההורים. בהגיע הבן ליה שנה, היו הוריו נושאים ונותנים בענין זיווגו, בלי ידיעתו וכאשר גומרים העסק לשדך לו בת פלונית] מודיעה אותו אמו. והוא בבושת פנים ושח עינים, משיב טוב, אף שאינו מכיר את המשודכת [הכלה], ואז שולחים שדכנים לדבר עם הורי הבת. וכאשר גומרים גם הם את הדבר, מודיעה אותו אמה. על הרוב לא הגיעה הבת לשנת עשר…. ונקבצים כלם בבית הורי המשודכת, ועמם ב׳ סופרי הדיינים ורב העיר וראש הקהל וכותבים התנאים ביניהם…. וקובעים זמן לחופה… וכל משך ימי השדוכין לא היה המשודך רואה פני המשודכת… כל זה היה בזמן הקודם (׳אוצר המכתבים׳, סי׳ תתקצד). לדברי ר׳ שלום אביחצירא בן המאה ה־20, בדורות עברו היו משיאים בתפילאלת בנים בגילים 13-12. ואם היו שני אחים בגילים 14-13 ואפילו בני 12-11, עם בנות בגיל 9-8, ״היו משיאין אותם בבת אחת״, כדי לחסוך בהוצאות. אבל לדבריו, נישואין בגילים אלה לא החזיקו מעמד, ורובם נגמרו בגירושין. בהמשך תיאר את השינוי שחל בזמן החדש:

בדורות הללו אין מהרין להקדים ולישא בן יג כלל לא, לא מצד חולשת המבעים ושינוי הדורות, אלא מצד שינוי הדיעות ומחשבות לבות בני אדם שעלה בדעתם ובמחשבתם שאין ראוי ונכון והגון לאיש בן י״ג וכו׳ לישא אשה בת עשר שנים, אלא עד שיהיה הזכר בן כד שנה ומעלה והנקבה בת יח שנה ומעלה (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ א). בהמשך ציין בין הגורמים לשינוי, את החסות של צרפת על מרוקו.

בתוניס היה מעשה בשנת תרס״ד (1904) בנער בן 13 ומעלה ש״חשקה נפשו בנערה אחת ישראלית לקחתה לו לאשה, ואביו מאן בדבר״. ר׳ ישראל זיתון כתב כי היות ומגיל יג ומעלה נקרא גדול לכל דבר, ״הדבר ברור כי מבן יג ומעלה יכול לקחת לו אשה אשר ישרה בעיניו וגם אם אביו מוחה בו אין צריך לשמוע אליו״(׳משפט כתוב׳, יור״ד, סי׳ כא).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם מותר לאב להשיא את בנו בגיל 12 וחצי, ״ואיך יקנו העדים מהקטן בכתובה״. החכם הביא את המקורות בהלכה לגבי גיל הנישואין המינימלי, ואינו פוסל את נישואי הקטן(׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כג

נישואי צעירה לזקן

במסורת התלמודית יש גישות מנוגדות לתופעה של נישואי זקן לצעירה. במסכת יבמות סב ע״ב כתוב:

דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם בילדותו – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר (קהלת יא, 6) ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״ (השווה קהלת רבה, יא, ו). לעומת זאת, שנינו במסכת יבמות, מד, ע״א: ״מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך״. במסכת סנהדרין דף עו, ע״א לפסוק ״אל תחלל את בתך להזנותה״(ויקרא יט, 29), לרבי מני, זה המשיא את בתו לזקן כדתניא ״אל תחלל את בתך להזנותה״. אומר רבי אליעזר: ״זה המשיא בתו לזקן… עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״ (דברים כט, 18).

בהלכה אנו מוצאים התנגדות לנישואי בת לזקן: ר׳ יעקב מולין, שו״ת מהרי״ל החדשות, סי׳ קפה: ״לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות״ מצוטט בשו״ע, אהע״ז, סי׳ ב, ס״ק ט.

אצל חכמי צפון אפריקה מצויות שתי הגישות. ר׳ משה עטייא, בן המאה ה־20, תמך בנישואי צעירה לזקן, אם הנישואין מועילים לה. הוא ציטט את ההלכה הנ״ל בשו״ע, אבל לדבריו: ״דוקא בשאינה חפצה בו, אבל כשהיא חפצה בו – מותר״. כראיה הביא את דברי ר׳ יהודה החסיד, בעל ׳ספר חסידים׳ השולל נישואין כאלה, אבל תולה את הדבר ברצונה. החכם כתב על מעשה באשה שחפצה בזקן, ״מפני שהוא יהודי טוב״, והאינטרס שלה הוא להינשא לו(׳מעט מים׳, אהע״ז, סי׳ א).

לעומת זאת, ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (Sefrou, כ־30 ק״מ דרומית מזרחית לפאס) התנגד לנישואי זקן עם ילדה שהוא אמור ליבם, היות והוא רש ואינו יכול לספק את צרכיה ״ועוד שהיא ילדה והוא זקן ותש כוחו״ (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כב).

בתשובתו של ר׳ יוסף משאש מאוג׳דה (Oujda, בצפון מזרחה של מרוקו) הביע התנגדות לנישואי זקן עם ילדה, ולדבריו: ״מצוה רבה לגרשה כי אינה בת גילו והוא זקן והיא ילדה״(׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תרעז).

פתגמים רבים מבטאים התנגדות לנישואין כאלה. ״עלמה לאיש זקן – אגוז קשה לשן רעועה״. וכן ״זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו, סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו״; ״הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה״ (ח. דהן, 1983, א, מס׳ 313-312; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 118).

למרות זאת היו נערות יהודיות במרוקו שנישאו לזקנים, כפי שניתן ללמוד ממקורות עבריים ולועזיים.

ר׳ אליהו חזן שכיהן כרבהשל אלכסנדריה החל ב־1888 עד פטירתו, כתב בטבת תרס״ה (ינואר 1905) לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב הראשי בטנג׳יר משנת 1855, כי הגיעו לבית דינו שלושה זקנים ממרוקו הנשואים לבנות קטנות (אחד מהם בן 60 ואשתו בת ה־15, נישאה לו בהיותה בת 8), והן מרדו בבעליהן. החכם ביקש את ר׳ מרדכי כי: ״בכוחו הגדול יבקש אופן נאות לתקנת בנות ישראל ולעצור בעד המנהג הרע והמר הנהוג בערי מרוקו לשחק בתינוקות ולהשיא בנותיהן בנות ח׳ או עשר שנים״. ר׳ מרדכי ענה לו כי ״דבר זה אינו נוהג בכל ערי מרוקו, רק בקצת מקומות רוקא שהיה מנהג זה אצלם מימות הראשונים״. בהמשך מסר לו על שיחותיו עם חכמים במטרה לבטל נוהג זה ״ששכנינו אנשי אירופה מלעיגים עלינו. ומה כוחי יפה להכריח על מקומות אחרים״ (׳תעלומות לב/ ח״ד, סי׳ יא).

מהדברים ניתן להבין שנוהג זה קדום, ובקהילות השמרניות במרכזה של מרוקו – כמו פאס, מראכש ועוד – המנהג נמשך, ואילו בערי החוף, כמו טנג׳יר ומוגדור, בהן הורגשה השפעה אירופית, נישואי בוסר נדירים יותר, אבל עדיין היו מצויים.

עדויות על נישואי בנות צעירות לזקנים מצויות גם בשנים הבאות, כולל בעת העליות לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

מה היו המניעים לכך משני הצדדים?

גיל הפוריות של הגבר גבוה מזה של האשה. היו זקנים שרצו להביא דור חדש לעולם לאחר שנשותיהם הראשונות פסקו מלדת, גורשו או נפטרו. היו בוודאי גם מקרים שמטרה זו לא עמדה לנגד עיני האלמן או הגרוש. הייתה דרושה אשה שתשרת אותו. לא היה מקובל שגבר ינהל משק בית, והחזקת משרתת כשאין אשה בבית, היתה מנוגדת לכללי הצניעות. בתנאים מסוימים היה לצעירה אינטרס להינשא לזקן:

א. אם משפחת הכלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך, ואילו הזקן המיועד אמיד, או בא ממשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים, והוא עשוי להבטיח את קיומה בכבוד:

ב. הנערה עברה את גיל הנישואין המקובל, ולא מצאה בעל מתאים. לפי האימרה בתלמוד: ״בתך בגרה שחרר עבדך״(פסחים קיג, ע׳׳א). כלומר, בגיל מתקדם, אפילו עבד ראוי לנישואיה;

על מצב כזה אמר בדרשה ר׳ יוסף בן הרוש בן המאה ה־20: ״כשהיא בוגרת אז אביה נותנה אף למישהו גרוע כיוון שעבר זמנה״(׳גביע יוסף׳, דף טו, ע״ב);

ג. גרושה, או עגונה שבעלה נעלם בדרכי המדבר או ההרים בהם סחר, או נרצח לשם שוד. תופעה זו הייתה מצויה, והאשה – בין שהיא אם לילדים ובין שאין לה ילדים – זקוקה למגן:

ד. לנערה היה פגם גופני;

המורים והמנהלים של רשת החינוך מיסודה של כי״ח לחמו בנישואי בוסר. בהדרגה נשא מאבקם פרי, וגם אצל המנהיגות נוצרה מגמה להתקין תקנות בנידון. בפועל נישואי בוסר היו קיימים במרוקו עוד במאה ה־20, אבל בוודאי פחות מאשר בדורות הקודמים.

נישואי הבוסר יצרו בעיות

אחת מהן הייתה שהנערה עדיין אינה בשלה ליחסי אישות, והדבר גרם לחיכוכים. מה היו האמצעים לפתור בעיה זו?

היה תנאי שהחתן לא ידחק את הכלה ליחסים עמו. היו הורים פיקחים שהיו מודעים לעובדה זו, וכתבו בתנאי השידוכין ובכתובות שהחתן יחכה׳ עד שתהיה מוכנה ובשלה לכך מבחינה גופנית.

כך הותנה, למשל, בשנת תקצ״א (1831) כשבתו של החכם עמור אביטבול מצפרו עמדה להיכנס לחופה עם משה בן אהרן אזולאי, ש״לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 508, ח״ג, עמי 74; עמאר, תשס״ג, עמי 171).

ר׳ ש״י אביטבול מצפת דן בנערה שנישאה לפני מלאת לה 12 שנים. אביה התנה עם הבעל שיחכה ליחסי מין אתה עד שתגיע לגיל 12. האב טען ״שמא נעשה לה איזה כישוף״, וביקש זמן להשתדל ברפואתה. לפי אמונה עממית, הכישוף מונע מהכלה הצעירה את הבשלות ליחסים עם בעלה (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כח).

תעודה מספר 508 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל

508

התקצ"א

בה״ ן

להיות שכאשר נשתדכה הבתולה מרים בת החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמד״״ר עמור אביטבול י״א עם הבחור משה בכ״ר אהרן ה״ן אזולאי היו השדוכין על תנאי, ראשונה שכאשר תכנס עמו לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה, ועוד קבל ע״ע הרי אהרן אביו של הבחור הנד להאכיל ולזון על שולחנו את הבחור בנו הנזכר עם כלתו חמש שנים רצופות מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו, ועוד קבל ע״ע הר״א הנזכר שהשושבינות אשר יקבל בזמן החופה המעט הוא רב יתן אותם במושלם להבחוד בנו הנד אלו הם התנאים שהיו בניהם ואני החותם כאן שני הייתי עד בדבר ואדעתא דהכי נתיסדו השדוכין ונגמרו בניהם והן היום סמוך לנשואין כאשר ראה החכם הנזכר שאי איפשר לאהרן הנזכר לעמוד בתנאי השלישי לתת השושבינות לבנו לפי שצריך לה לשלם את נשיו עמד מאליו ומחל לו בתנאי הנזכר ותנאים הראשונים כדקאי קאי, ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הבחור משה הנזכר ובכח הקוש״ח הו׳ הו״ג וחייב עצמו חיוב גמור להתנהג עם אשתו הנזכרת בענייני תשמיש כפי רצונה ולגלגל עמה לפי ערך שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה. והיה.זה קודם כניסתם לחופה ואהרן הנזכר בקוש״ח כ״א למש״י וחייב עצמו להאכיל ולזון על שולחנו לבנו הנזכר ולכלתו הנזכרת חמש שנים רצופות מהיום מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו ונ״ה בקשו״ח כ״א במה שהחזיק על עצמו ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בטבת ש״ש חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ואחת ליצי׳ והשו״ב וקיים.

אליהו אזולאי סי"ט עמרם אלבאז ס״ט

האם כלה צעירה נחשבת למורדת?

לפי הדין, אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה נחשבת מורדת, וזו עילה לגירושה ללא תשלום כתובתה. אולם, הכלל כפי שנוסח על ידי ר׳ מימון בירדוגו הוא: אם היא באה ״מחמת טענה שאינה יכולה לסבול – אין לה דין מורדת״(׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ צט).

במקורות הרבניים יש עדויות על סבלה של הנערה הצועקת ולעתים בורחת מפני בעלה.

באירוע שנדון על ידי ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס בשנת תקצ״א (1831), החתן בא לאחר שבעה חודשי נישואין, וטען שהיא ממאנת בו. אביה אמר שהיא רק כבת עשר ומחצה, והנושא אשה בגיל כזה חייב להתחשב בה. לפי פסק הדין, עליו לחכות שישה חודשים נוספים, ואם אז תמאן, יעשה לה מה שהדין מחייב – כלומר,,היא תיחשב מורדת (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ נח).

גם המגורים עם הורי החתן הכבידו על הזוג ביחסי אישות

ר׳ שלמה בירדוגו דן במעשה בו מסופר בין השאר, שהכלה דרה עם חמותה וחמיה, כפי שהיה מקובל, והדבר מכביד על מציאת פתרון. החכם הציע: ״שיוציאנה [החתן] אם אינה רוצה לדור עמהם ויושיבנה עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבוא עליה״(׳אם למסורת/ דף נ, ע״א-ע״ב). ואכן הרחקת הזוג מבית הוריו – בעיקר כאשר זוגות צעירים גרו אתם בצפיפות באותה דירה, ואצל שכבות עניות אפילו באותו חדר עם וילון למחיצה – עשויה להקל על הזוג בקיום יחסי אישות.

הכלל הוא שאם נבעלה כבר, גם אם גילה הוא פחות מ־12, ולאחר מכן סירבה – נחשבת מורדת. כך כתב ר׳ אברהם עמאר בשנת תרי״ט (1859) (׳מענה אברהם׳, אהע״ז, סי׳ יד).

ר׳ רפאל אנקאווא דן ביהודי שהשיא את בתו הקטנה בת י״א, והיא מיאנה וברחה לבית אביה. השאלה כרגיל הייתה האם היא נחשבת מורדת. תשובת החכם:

אבותינו ורבותינו הראשונים… היו קובעים לה זמן לפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה, יען שמיאון בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינה יכולה לסבול התשמיש… אין לה דין מורדת. לכן נהגו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת… דאין מורדת לקטנה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קכא). לסיכום: חכמים התחשבו בבשלותה הגופנית, ובמידה ועדיין אינה בשלה ליחסי אישות אינה נחשבת מורדת.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

קטנה שלא ילדה במשך עשר שנים – האם רשאי הבעל לשאת אשה שנייה?

על פי הדין, אם אשה אינה יולדת במשך עשר שנים, מותר לבעל לשאת אשה שנייה בגיל הפוריות, למרות שבעת הנישואין התחייב לאשתו כי לא יישא שנייה אלא בהסכמתה. בעיה זו עולה בכמה מקרים. המגמה אצל החכמים היא להתיר לבעל לשאת אשה אף בניגוד לרצונה של אשתו הראשונה, משום שהוא רוצה ילדים. ואכן לפי מקור משנת תקי״ב (1752) היה מעשה בקטנה שנישאה ובמשך עשר שנים הפילה, ובעלה רצה לשאת אשה שנייה כדי שתלד לו. הראשונה סירבה להתיר לו, אבל לבסוף נשא אשה שנייה (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נג).

במחצית הראשונה של המאה ה־19 נשאל חכם על קטנה שסירבה לקיים יחסי אישות עם בעלה, והבעל רצה לשאת אשה שנייה. תשובתו היא כי הדבר תלוי בהחלטת בית הדין, וכי למרות שחתם בעת הנישואין [שלא יישא אשה שנייה], ״יכולים בית הדין ליתן לו רשות לישא אחרת״, ואם רצה לגרש את הראשונה, אין לה תוספת אלא רק עיקר כתובה (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ קה).

בנושא זה היו חילוקי דעות בין חכמי פאס לחכמי מכנאס: חכמי פאס פסקו שאסור לו לשאת אשה אחרת, אלא יגרש את הראשונה [שאינה יולדת], ואחר כך יישא אשה אחרת. חכמי מכנאס היו בדעה שיש להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מבלי לגרש את הראשונה. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו, הצדיק את חכמי פאם, בתשובה שכתב בשנת תרל״ה (1875) (׳הלכה למשה/ אהע״ז, סי׳ מג). החכם הנ׳׳ל דן בנושא גם בתשובה שנכתבה בשנת תרנ״א (1891): מעשה בכלה קטנה שהלכה לבית אביה ושהתה שם במשך ארבע שנים, והבעל רצה לגרשה. החכם כותב כי ״הטוב והישר לפשר״, ואם סירבה לקבל גט, ״רשאי הוא לישא אחרת״(שם, אהע״ז, סי׳ סא).

האם מונים עשר שנים מעת שנישאה או רק מזמן שהייתה בשלה ללידה?

אחת השאלות שעלו היא האם מונים את עשר השנים מעת הנישואין עם הקטנה, למרות שאז עוד לא יכלה ללדת, או מהזמן שהייתה בגיל הבגרות והפריון – כלומר, לעתים מספר שנים לאחר שנישאה.

מעשה בנערה במחצית הראשונה של המאה ה־18 שנישאה שנתיים לפני גיל בגרותה, ואחרי עשר שנים עדיין לא ילדה. הבעל רצה לשאת אשה נוספת כדי להיבנות ממנה. נציג האשה דרש בפני בית הדין שידחה רצונו לשנתיים. אבל בפסק הדין, עליו חתמו חכמי פאס ר׳ יהודה בן עטר ור׳ יעקב אבן צור, הצדיקו את הבעל, ולא הסכימו לדחות את נישואיו בשנתיים (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כו). החלטה זו מבטאה את הרצון לעודד את הילודה, כבר בגיל צעיר.

שאלה דומה הופנתה לחכם כשלושה דורות לאחר מכן, בקשר לאדם שנשא קטנה כבת שש שבע. לדברי ר׳ יוסף בירדוגו ״חכמי פאס הראשונים פסקו שמונים [שסופרים] מעת הנישואין״, בהתאם לפסק הקודם (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ב).

חכמים דנו גם בשאלה על קטנה שנישאה ומחלה על כתובתה – האם מחילתה תקפה, וכן בנושאים אחרים הקשורים לגירוש הקטנה. התקלות שנגרמו כתוצאה מנישואי בוסר היו חוסר יציבות של הזוגיות, אי התאמה ומריבות בין בני הזוג, והדבר חייב התקנת תקנות להעלאת הגיל של הנערה הנישאת.

תקנות לגיל הנישואין

בתקנה שתוקנה על ידי חכמי מכנאס בתרס״ח (1908) נאמר:

בענין נשואי בנות בלתי מבוגרות שאנו רגילים בהם, ראינו שזה דבר רע בעיני אלקים ואדם… עוד זאת, אנו רואים בעינינו כמה תקלות יוצאות ממנו, ועל הרוב אינו מתקיים אותו זוג כי אם זמן מועט, ואפילו אותו זמן מועט שנשארים נשואים אין בו אלא חיי צער ומריבות בין משפחת הבעל ומשפחת האשה, ובפרט אם הבעל מבוגר יותר ממנה, והיא אינה נשמעת לו מקלות דעתה… לכן ראינו לתקן… שמהיום הזה והלאה לא תנשא הבת רק אם תהיה בת עשר שנים ויום אחד לפחות, ופחות מזה לא תוכל להנשא כלל זולת מן האנשים שכבר סיידו הבית לצורך נישואין… ובלעדם לא יוכל אף אחד לחתן בתו פחות מגיל זה שאמרנו(מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי שסז). מהעובדה שהחכמים תיקנו שגיל 10 יהיה הגיל המינימלי, ניתן להסיק כי בנות היו נישאות אפילו מתחת לגיל זה.

בשנת 1916 הגיש הרב יהושע בירדוגו מכתב למושל מכנאס, חתום על ידי מספר חכמים, ובו בקשה לקבוע את הגיל המינימלי לנישואין: 14 לבת, ולבן – 18. המושל ענה שהעניין אינו מסמכותו. המתנגדים לבקשה הגישו אף הם עצומה, חתומה על ידי 150 אישים. בסופו של דבר קבע ממשל החסות הצרפתי שהגיל המינימלי יהיה כפי שביקש הרב בירדוגו. ב־1937 הוציא המלך מוחמד החמישי הצהרה מלכותית נגד נישואי בוסר, למרות התנגדותם של רבנים.

במועצת הרבנים השלישית של חכמי מרוקו שהתכנסה בעיר רבאט בשנת תש״י (1950), הוחלט ש״גיל הבת לנישואיה הוא עד שתהיה בת חמש־עשרה שנה שלמות ולא פחות״. בהקדמה לתקנה נאמר: לפנים כמעט בכל ערי מרוקו שהבנות נשואות בקטני קטנותן אשר לא כברכת אלקים ״פרו ורבו״, ואף שלעת כזאת נשתנו הדעות בהערים הגדולות, עוד רעה חולה זאת בהערים הקטנות ובכפרים, בקטני הדעת אשר אינם שמיס לב לכל הנזקין הנגרמים בנישואי הקטנה, ובפרט לאיש גדול (מ. עמאר, תש״ם, עמי 273).

בג׳רבה נישאת הבת בגיל 14 כפי שכתב נחום סלושץ בביקורו שם בשנים 1906 ושוב ב־1928 (׳האי פליא׳, 1957, עמי 83). הנ״ל כתב על אמהות בגילים בין 13 ל־15 ובעל בן 18 בטריפולי(מסעי בארץ לוב, א, עמי 39, ב, עמי 97).

היה מעשה בג׳רבה במאה ה־20 ביתומה צעירה שקרוביה רצו להשיאה. ר׳ כלפון משה הכהן התנגד ופסק: ״אין ראוי להשיאה כעת, רק אחרי מלאת לה חמשה עשר שנה״. בתשובתו התייחס לעובדה שבדורות עברו היו משיאים בגיל נמוך, כמו 11. אבל עתה – ״שהדור חלש״ – אין להשיאה. בדבריו יש אידיאליזציה של דורות העבר, בהם נישואי בוסר היו רגילים. בטיעון ״שהדור חלוש״ – אין הכוונה לחולשה פיזית, אלא אולי הסבר לשינוי שחל בעקבות השפעות מודרניות, ״ואנו חלשים בשמירת המסורת״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ תמט).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

השתטחות על קברי צדיקים

בשנת תרפ״ט (1929) פנתה אשה שלא ילדה במשך 13 שנים, לר׳ דוד צבאח בעיר אזדידא, והוא שאל אותה: ״אם כבר עשתה רפואות והוליכה [בעלה] להשתטח על קברי הצדיקים, ואמרה כן״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחת מן העצות שניתנו לעקרה הייתה שתחגור סביב מותניה מעיל בלוי של ספר תורה. ר׳ יוסף משאש, שהיה רציונליסט, נשאל על כך, וקבע שסגולה זו אין בה ממש,

ולו היה הדבר מועיל היינו יכולים לצדד להקל מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין אדם לאשתו… אבל כיון שאין ממש בסגולה זו, ואינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידם, ויש שניזוקו ותלו ההזק בעון זה, לכן הדבר פשוט שאסור לעשות כן (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תשכו). ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו צוטט מתוך ׳ספר חסידים׳ כי ״איש ששהה עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן גט, נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת את הקרובים, כולם חוטאים״ (׳עדן מקדם׳, עמי כג, ערך ׳אישי, עמי רלז-רלח).

המנהג כי נשים אינן טועמות מיין ההבדלה, הוא בגלל אמונה כי כתוצאה מכך יפסיקו ללדת (א. מיוסט, 2000, עמ 65).

בספרות ההלכה ובספרות התשובות

לפי הדין אם אחרי עשר שנים אין האשה יולדת, מותר לבעל לשאת אשה שנייה או לגרש את העקרה.

המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו קובעת כי ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל״. והמסקנה שישא אשה נוספת או יגרש את הראשונה.

בתלמוד נדון הנושא במסכת כתובות עז ע״א: ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו״ [לגרשה]. בניגוד לדעה זו אומר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל, כי כופין אותו להוציאה. וכך גם הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הלכה ז: ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה [כלומר יגרשנה] או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא – כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא״. וכך גם בשו״ע אהע״ז סי׳ קנד, ס״ק י.

בספרות השו״ת של חכמי המגרב נדון הנושא בהקשר לשאלות: האם מייבמים אשה שאינה יולדת, האם לגרשה אם לא ילדה, והאם מותר לשאת אשה נוספת בתקווה שתלד.

באלג׳יריה עלתה השאלה: האם מייבמים אשה חולנית שאינה ראויה לילד

אשה שבעלה נפטר בלי צאצאים, ויש לו אחים, האם חייבים לייבם או לחלוץ לה. ר׳ דוד הכהן סקלי מאוראן ענה בעקבות השו״ע, אהע״ז, סי׳ קעב, כי אין מייבמים ״אבל צריכה חליצה מספק״(׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ לא, דף קכד ע״ב).

נשיאת אשה שנייה. אדם שנשא אשה שהיה ידוע לו כי אינה בת בנים, ונשבע לה שלא יישא אחרת עליה, אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, מאחר שעל מנת כן נשאה. כלומר, הוא ידע מראש שאינה יכולה ללדת (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף כה ע״א).

בטריפולי שבלוב קבעו שאחרי עשר שנים יישא אשה שנייה

לדברי ר׳ מרדכי הכהן, לרוב לא יישאו שתי נשים, אלא רק מי שלא נבנה מאשתו במשך עשר שנים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, וגם אז רק בהסכמת אשתו הראשונה. היו יהודים מאירופה שלא נבנו מנשותיהם ובאו לטריפולי, על מנת לשאת שם אשה שנייה כדי לזכות בצאצאים.

בג׳רבה לא נהגו לחייב גירושה של אשה שבמשך עשר שנים לא ילדה, למרות שהבעל לא קיים מצות פריה ורביה (כלפון משה הכהן, ׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, סי׳ ז, עמי שסב).

החכם הנ״ל נשאל על אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשא אחרת, וכשראתה אשתו הראשונה שהשנייה התעברה, ״רוצה לעשות לה כישופים״, מתוך קינאה ואולי כדי לפגוע בתינוק, והבעל רצה לגרשה. החכם כתב שהיא ״צריכה התראה מראש ובירור שעברה על זה״, ואז רשאי לגרשה (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, סי׳ תסה). עשיית כישופים מוכרת במסגרת חיי המשפחה בדרך כלל בהקשר לאשה שנייה או כאשר הגבר עקר.

במרוקו דן בנושא זה יעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) במספר תשובות, כפי שנראה להלן:

אחרי עשר שנים רשאי לשאת אשה, גם אם אלה אינן שנים רצופות. לפי ההסבר של החכם, עשר השנים שעל הבעל לחכות ללידה, כוללות גם תקופות בהן לא היה בביתו, או אם האשה הפילה במהלך שנים אלה, ואין מנכים שנים אלה מאלה שאחריהן כדי לשאת אשה נוספת. כך פסק יעב״ץ ונימק זאת כך: ״וזיל בתר טעמא [לך אחרי הסיבה] דחששו לכלוי משפחות ולמיתת ערירים, ועשו תקנה כדי שכל ישראל יראו זרע יאריכו ימים ופרו ורבו על הארץ״(׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כח).

הראשונה לא ילדה עשר שנים, והבעל נשא אשה נוספת בעיר אחרת. בעל שבתוך עשר שנים אשתו לא ילדה, אבל לא עברו עשר שנים רצופות בהן היה בביתו, ונשא אשה נוספת בעיר אחרת. האשה הראשונה דרשה גירושין, והחכמים פסקו שעליו לגרשה ולפרוע לה כתובתה. חכמים התנגדו לכך שהבעל ישא אשה נוספת ללא אישורו של בית הדין במקום מגוריו. על פסק הדין חתומים בשנת תפ״ו(1726) יעב״ץ וכן חכמי פאס, מכנאס, סלא ותיטואן (שם, ח״ב, סי׳ כט).

היו מקומות בהם לא נהג התנאי שלא יישא אשה שנייה. בשנת תפ״ז (1727) כתב יעב״ץ על יהודי מסג׳למאסה (נוה מדבר באלג׳יריה) בשם משה בן חיון, שאמר שהגיע לארצות המערב ואשתו חזרה לעירה ״ואינו יכול להתאפק לשבת בלא אשה״, ושם לא נהוג לכתוב בכתובה שלא יישא אשה אחרת עליה אלא בהסכמתה, כפי שנהוג אצל מגורשי ספרד. ״ובכן נתננו לו רשות גמורה לקחת לו אשה אחרת במדינה זו מטעם ׳לא תוהו בראה לשבת יצרה״(ישעיה מה, 18) (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ סט).

יעב״ץ דן במקרה של אדם שנשא אשה שנייה כדי שתלד לו, וגם זו לא הרתה לו(שם, ח״א, סי׳ קמב, שג).

שונה המצב כאשר האשה אטומה, ולכן אינה יכולה ללדת. מעשה במכנאם בשנת שמר״ה (1785) באדם שטען על אשתו שהיא אטומה ולכן אינו יכול לבעול, והיא הכחישה אותו. הם התפשרו והבעל שילם לה חלק מכתובתה – וגירשה. לאחר מכן נישאה לאדם אחר והתברר שהבעל הראשון צדק. עתה הוא דרש שתחזיר לו את מה שנתן לה מכתובתה, כי אינו חייב לפרוע לה, באשר הטעתה אותו. החכם הצדיק את הבעל. מאוחר יותר כתבו לחכם שהתרפאה וילדה, אבל הדבר לא שינה את הפסיקה ההלכתית (רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קכב).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

במכנאם הותקנה תקנה המחייבת לישא אשר. שנייה.

בשנת תקנ״ט (1799) תיקנו חכמי מכנאס כי מי שנשוי עשר שנים ולא ילדה, ניתן לכפות את הבעל לישא אשה אחרת ״בת בנים״, כלומר בגיל הפוריות, ואם לא נשא – ישלם קנס. אם נפטר לפני ששילם, בית הדין יפרע מנכסיו. התקנה הוכרזה בשבת בכל בתי־הכנסת בעיר (מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי סו).

ר׳ יוסף בירדוגו דן בשאלה אם אדם שאין לו צאצאים מותר לו לישא אשה שאינה ראויה לבנים. התשובה שלילית, ״שהרי כל עיקר ההיתר אינו אלא משום קיום המין וליכא [אין]״, (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ה).

במראכש על הבעל לחכות עשר שנים ועוד שנה לביקור צדיקים

בשנת תרכ״ג(1863) כתב ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא, שכיהן כרב ראשי במראכש, פסק דין במעשה זה: אדם שנשא אשה בפאס, בה המנהג שאם שהתה עמו חמש שנים ולא ילדה, הוא רשאי לשאת אשה אחרת עליה. אבל הוא עבר למראכש, ושם מנהגם שאינו רשאי לישא אשה על אשתו כי אם אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ונוסף על זה – שנה אחת לבקר הצדיקים. הבעל רצה לישא אשה בת בנים כבר אחרי חמש שנים, כי לדבריו הוא נשא את אשתו בפאס, ונוהגים לפי המקום שנשאה; הוא אינו רוצה לחכות 11 שנים כנהוג במראכש. החכם הצדיק את האשה, ופסק כי עליו לחכות 11 שנים מאז שנשאה (׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ יד).

מקרים של נשים שלא ילדו במשך שש עד חמש־עשרה שנים נידונים בספרות התשובות של חכמי מרוקו. להן נביא כמה דוגמאות:

אשה שלא ילדה במשך שש שנים וזה שלוש שנים ״פסק להיות לה אורח כנשים״, מותר לו לשאת אשה בת בנים. ר׳ יוסף בירדוגו כתב כי הכוונה בתקנה בשנת גש״ן(1593) על היתר נישואי אשה שנייה ״לא היו אלא מחמת ראותם כמה משפחות נעקרו מישראל מחמת שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ח, טו).

אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ־ מגרש אותה. האיש רצה לשאת אחרת ולגרש את הראשונה, אבל אין לו כדי לשלם לה כתובתה. הדין הוא, כי היא רשאית לעכב גירושה עד שישלם לה כל כתובתה. אבל בסיום תשובתו כתב המחבר כי ״נתפשט המנהג בזמננו זה שאפילו במגרש לרצונו תהיה כתובה עליו חוב עד שירחמו עליו״. כלומר, עד שיהיו בידיו האמצעים לתשלום (שם, אהע״ז, סי׳ מז).

שהה עם אשתו יותר מ־15 שנים ולא ילדה. היו גברים שלא נשאו אשה שנייה, למרות שהראשונה לא ילדה. ר׳ יעקב בירדוגו כתב על יהודה בן עבו הנשוי לזהרא בת יונה מלכא יותר מט״ו שנים ועדיין היא עקרה. הוא רצה לגרשה ולישא אחרת במקומה ״אולי יבנה ממנה״. לפי הדין היה רשאי לישא אחרת מבלי לגרש את הראשונה, אבל אין לו אמצעים לכלכל שתי נשים. החכם אישר את רצונו לגרש את אשתו הראשונה, וקבע כי הוא חייב לשלם לה רק עיקר הכתובה, ולא את התוספת לכתובה (׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ נא. אותו אירוע מודפס גם בספר של שר שלום משאש, ׳דברי שלום׳, סי׳ יא).

במאה ה־19 חי אדם במקום שהיתה בו תקנה: ״שאין שום אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו, בין תהיה אשתו זקנה או עקרה שלא ילדה מעולם, זולת אם נפלה יבמה לפני הבעל – מיבם אותה״.

התקנה נזכרת בהקשר לאדם שייבם את אשת אחיו וחייתה עמו שתי שנים, אבל לא ילדה לו, ומשום כך גירשה. לאחר זמן רצה להחזירה ״באומרו אולי תלד עמו ויקים לאחיו שם בישראל״. האשה סירבה לחזור אליו ״באומרה מזלי גרם״ [שגורשתי]. גם אשתו הראשונה התנגדה לכך שהשנייה תחזור אליו. ר׳ יעקב אביחצירא דן בנושא זה ופסק ש״הרשות ביד הבעל להחזיר את יבמתו, ואין אשתו יכולה לעכב עליו״ (׳יורו משפטיך ליעקב׳, סי׳ צח).

השאיפה להוליד תינוק כדי שיישאר זכר לבעל הראשון שנפטר, קבע במקרה זה. לסיום הדיון בנושא זה נביא דוגמאות אחדות מן הפסיקות במאה ה־20.

אשה לא ילדה במשך 13 שנים – הותר לבעל לשאת שנייה. יליד מוגדור שנשא שם אשה לפי התקנה שלא יישא אשה נוספת על פניה, עבר לעיר אזדידא והופיע לפני ר׳ דוד צבאח בשנת תרפ״ט (1929). הוא אמר כי הוא נשוי 13 שנים ולא ילדה לו, ולכן רוצה לשאת אשה שנייה. החכם התיר לו, והתנה עמו שייתן לאשתו הראשונה כלי הבית שלה, וכן ישהה עמה חצי חודש בכל חודש. בשלב מסוים באה האשה הראשונה לחכם ואמרה שאינה יכולה לחיות עם השנייה, וביקשה שיגרשנה.

החכם כותב: ״כשראיתי אותה בוכה ומבכה… פייסתי לבעל בכמה פיוסין מתפשר עמה בכתובה… ונתחייב לה כל כלי הבית וגירשה״ (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחרי 18 שנים לא ילדה – מותר לו לשאת אשה שנייה. בשנת תש״ט (1949), בהיותו דיין בעיר סאפי, כתב ר׳ יהושע מאמאן פסק דין על רקע המקרה הבא: אדם ביקש מאשתו שתרשה לו לישא אשה נוספת, כי במשך 18 שנות נישואין לא נבנה ממנה. האשה הציעה ששניהם ייבדקו אצל רופא, כדי לברר מי משניהם העקר. היא אמרה שרק אם הרופא יקבע שהמניעה ממנה – תרשהו. החכם חוזר על דברי ר׳ רפאל אנקאווא ב׳תועפות ראם׳, סי׳ טו, שכתב כי עקרות הגבר נדירה. על סמך זה פסק שהאשמה בה, ואינה יכולה למנוע ממנו לשאת אשה שנייה.

בתשובה זו החכם הטיל ספק במסקנת הרופאים. ״הרופאים אינם נביאים ולא בני נביאים״, גם אם לפי מסקנתם האשם בו, אין לקבל חוות דעת זו. הוא הסתמך על פסק דין דומה של ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז. מסקנתו הייתה שמותר לבעל לשאת אשה נוספת עליה ״הראויה לבנים״, כלומר בגיל הפוריות. זאת בהסתמך על התקנות בנידון משנת גש״ן(1593) המובאות על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳ דף פב ע״ב-פג(׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ נג).

אשתו העקרה מרשה לבעל לשאת אשה נוספת. על אדם שנשא אשה שנייה כי הראשונה לא ילדה, כתב ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תש״ח (1948). אשתו העקרה של אותו אדם נתנה לו רשות לשאת אשה עליה, והוא אמנם נשא גרושה (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אם אין לו ילדים מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשנ״ו(1996), כי אם יש לאדם בנים ובנות מאשה אחת ונשא אשה שנייה, ובמשך עשר שנים לא נבנה ממנה, מותר לו לשאת אשה נוספת, כדי לקיים ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת יא, 6) (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד).

מותר להחזיר את אשתו הראשונה שלא ילדה, אם אשתו השנייה ילדה לו. בשנת תרצ״ו(1936) נשאל ר׳ שלמה הכהן אצבאן על מקרה כזה בעיר דבדו: ״מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו. ואחרי כן רוח אחרת היתה אתו ורצה להחזירה מי מצי [האם רשאי] או לא?״

החכם כותב שאמנם היו מקרים ש״עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים״, אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד, לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצות פריה ורביה עם אשה אחרת (׳לך שלמה׳, אהע״ז, דף קנג ע״א-ע״ב).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן-עקרות הבעל

 

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

יגרש את האשה שאין לה ילדים לאחר שתבריא ממחלתה. זוג הופיע בפני בית דינו של ר׳ שאול אבן דנאן במראכש. הבעל טען שרוצה לגרשה כי לא נבנה ממנה. ״השיבה האשה שהיא חולה ולא יגרשנה עד שתבריא״. אמנם החכם עמד לצדה של האשה לגבי תביעותיה, אבל אישר את הניתוק בין בני הזוג(׳הגם שאול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

׳, ח״א, סי׳ כא).

יהודי שגירש את אשתו העקרה נשא אשה אחרת ותמך בראשונה.

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס נשאל על מקרה בו יהודי גירש את אשתו כי לא הביאה לו ילדים. נשא אשה אחרת, אבל ריחם על אשת נעוריו שלא היה לה תומך, והיה שולח לה כסף מדי שבוע. כשנודע הדבר לאשתו השנייה, השביעה אותו שלא יתמוך בה יותר. החכם שנשאל על כך פסק כי ״זה האיש כוונתו לשמים ואין למונעו מלעשות מצוה״(׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ל).

אם אחרי עשר שנים לא היו לה ילדים – כופים אותה לקבל גט. נציגי זוג שלא היו להם ילדים עמדו לפני בית דינו של ר׳ שמעון דיין. מר בירדוגו, מורשה הבעל, ביקש שבית הדין יאשר לבעל יוסף בן עבו לגרש את אשתו כי ״יותר מעשר שנים משנישאו ולא זכה הבעל להוליד ממנה בן או בת״.

הביא עדים על כך והציג את הכתובה להוכחה שהם נשואים יותר מעשר שנים. המורשה של האשה הודה שהאשה עקרה והביא ראיות מספרות ההלכה שאם לא נבנה ממנה עליו לגרשה או לשאת אשה שנייה. פסק הדין היה כדלקמן: לפי הדין עליו לגרש את אשתו וכופין אותה לקבל גט. הבעל פטור מתשלום הכתובה, כי נסעה לחו״ל למשך שבעה חודשים בלי רשותו. היא מפסידה כתובתה וזכאית לקבל רק את נדוניתה (׳זהב שבא׳, סי׳ צז).

אשה שבגיל עשרים אין לה מחזור כלל. מהעיר אזמור נשאל ר׳ רפאל אנקאווא על אשה שנישאה בתולה: ״והגיעה לקרוב לעשרים שנה ועדיין לא ראתה דם נדה והבעל עדיין לא נבנה בזרע של קיימא. ועל זה טען, שמום לאשה שאינה רואה והוי כחולה המונע הלידה״. החכם מודע לעובדה שאשה כזו לא תלד. על פי הדין, אילו העלימה את מומה בכוונה לפני הנישואין, היה בעלה מגרשה ללא תשלום הכתובה.

אבל היא לא ידעה זאת לפני נישואיה. היא מפייסת את בעלה בכך שמנסה תרופות ״וממתין לה אולי תעלה ארוכה ומרפא״. לפי חכמים שטיפלו בנושא לפניו, אין לה תוספת על הכתובה אלא ״התוספת שמרצונו ולא התוספת שעושים לפי המנהג. על כן ראוי לפשר ביניהם בתוספת זה כפי ראות עיני הדיין״(׳תועפות ראם׳, סי׳ נא).

אצל היהודים החיים בכפרים בהרי האטלס אשה שאין לה ילדים מתגרשת כדי לנסות להרות מגבר אחר. לעתים הגבר הוא היוזם. התהליך הוא כדלקמן: אחד מהם הולך לרב, רצוי לרב שהשיא את הזוג, ומסביר לו את המצב. לאחר מכן הוא שומע את הצד השני. הוא מנסה להביא לפיוס, אבל אם הוא נוכח לדעת שאין סיכוי, הוא מזמן את שניהם והגירושין מתבצעים.

פרק ד: עקרות הבעל

אצל יהודי צפון אפריקה כמו בחברות מסורתיות אחרות מקובל שעקרות נובעת מפגם של האשה, עד שמתברר שהגבר הוא העקר. עקרות הגבר פחות נידונה במקורות לעומת זו של האשה. אבל היות שהבעל הוא המצווה על פדייה ורבייה, היה לנושא זה משקל במערכת המשפחתית וההלכתית, בדיוני החכמים בבעייה זו בא לידי ביטוי הרצון לא לאמלל את בת הזוג, באשר מיצוי נשיותה הוא בהבאת דור חדש לעולם. האשה רוצה בצאצאים גם כדי שיהיה לה תומך בעת זיקנתה, כאשר בע

לה לא יהיה בין החיים, בהנחה שהיו יותר אלמנות מאשר אלמנים. אבל אם יש סיכוי כלשהו שהבעל יתרפא, מעדיפים לא לנתק את הנישואין.

בנושא זה קיים גם הגורם העממי של אמונה בכוחות נסתרים כמו ״כישוף״ שפוגע בבעל. נבחן כיצד בא נושא זה לידי ביטוי בספרותם של חכמי צפון אפריקה.

יש להבחין במצבים שונים:

א. מי שנולד עם פגם באיבר ההולדה, המכונה ״כרות שופכה״.

ב. מי שאיבר זה נפגע אצלו כתוצאה ממחלה או תאונה.

ג.  אדם שאיבר ההולדה שלו אינו פגום, אבל הוא אינו פורה, דבר שמתגלה רק במהלך חיי הנישואין.

בעקבות הפסוק ״לא יבא פצוע־דכה וכרות שפכה בקהל ה״(דברים כג, 2), דנו חכמים בשאלה האם כאשר מומו ידוע לו – מותר לו לשאת אשה, והאם חייב הוא לגרשה, אם המום התגלה כאשר כבר היה נשוי.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ ה: ״פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת״. בהמשך דן הפוסק בי״ד סעיפים בפרטי דינים אלה.

בספרות של חכמי צפון אפריקה היו גישות שונות לנושא ההיתר לשאת אשה למי שפגום באיברי ההולדה, והדבר היה תלוי גם במצבו הרפואי. יש נטייה חזקה לאפשר לו נישואין, אבל כמובן לא בכל המצבים.

כרות שופכה כתוצאה ממחלה – מותר לו לשאת אשה. באלג׳יריה במאה ה־19 דן ר׳ דוד מועטי ביהודי שקידש אשה בהיותו בריא, ועדיין לא הכניסה לחופה. לאחר בדיקה רפואית התברר שיש לו מחלה באשכיו, והרופא אמר שלא יוכל להוליד. חכם אחד אמר לו שאסור לו לשאת אשה ״שהוא נקרא פצוע דכא, ועמד מרעיד על הדבר שהוא עדיין לא קיים פריה ורביה״. בבדיקה נוספת ניתנה חוות דעת רפואית שונה – שיוכל להוליד. החכם הגיע למסקנה שמותר לו לשאת אשה (׳צוף דבש/ אהע״ז, סי׳ ה).

במכתב של ר׳ יוסף משאש למגנייא [מג׳אנה באלג׳יריה] לנגיד ר׳ מימון כתב: ״ורשאים להשיאו אשה את הפצוע דכא״ (׳אוצר המכתבים/ ח״ב, סי׳ תקץ).

במאה ה־20 בא לפני ר׳ מסעוד הכהן בחור שרצה לשאת אשה. הוא היה כרות שופכה בגלל מחלה שחלה בה בהיותו תינוק, וחולי זה התמיד בו עד עתה. החכם התיר לו לשאת אשה, כשהוא מסתמך על ההנחה כי האיסור חל רק על גבר שנולד פגום, אבל לא אם חלה לאחר מכן. החכם בא לקזבלנקה והתייעץ עם הרב משה מאיר אליקים, אב״ד בקהילה זו, והלה אישר את פסק דינו(׳פרחי כהונה/ אהע״ז, סי׳ ד-ו).

לפי חכם בג׳רבה הנטייה היא להרשות לו לשאת אשה. מעשה ביהודי שעמד לשאת אשה, וביום שעמדו להוליך את הכלה מבית אביה לבית בעלה, הודיע החתן כי בקטנותו היה מרגיש כאב באיזה מקום בגופו וכן באיזה מאשכיו, ואחר כך חסרה לו אחת… אמו אמרה לו כי נולד בשלמות, ובא לשאול אם על־פי הדין מותר בבת ישראל.

ר׳ כלפון משה הכהן ענה כי היות שאין די זמן לגמור את הבירור בנידון, יש להעלים ממנו עין. לבסוף החליט החכם להתיר לו לשאת את הכלה (׳שואל ונשאל/ ח״ב, אהע״ז, סי׳ כח).

חכם זה דן בתשובותיו במספר מקרים שבהם לגבר היה פגם באשכיו, אך לפי חוות דעתם של הרופאים הוא מסוגל להוליד. הוא התיר להם לשאת אשה, לפי פסק דין משנת תרצ״ב (שם, חלק ו, אהע״ז, סי׳ ב-ח). ר׳ רחמים חי חויתה דן במעשה בבחור שאחד מאשכיו קטן מהשני, ולפי זיכרונו עד גיל תשע היו שניהם באותו גודל. החכם התיר לו לשאת אשה (׳שמחת כהן/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ ד).

חכם אחר נשאל בשנת תרצ״ב (1932) על אדם שחל שינוי באיברי ההולדה שלו, ולא ברור אם נולד כך או שהשינוי בא כתוצאה ממחלה. האם הוא רשאי לשאת אשה? תשובת החכם חסרה, אבל לפי הבן – שהעתיק את השאלה – הנטייה היא להתיר (מצליח מאזוז, ׳שו״ת איש מצליח/ ח״א, אהע״ז, סי׳ א-ב).

היו חכמים שחייבו גירושין במקרים דומים. ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, נשאל האם על האשה להתגרש מבעלה שהוא פצוע דכה וכרות שפכה. החכם מחייב לגרשה, ואשתו אסורה עליו(׳משחא דרבותא׳ דף צד ע״ב).

בטריפולי דן חכם בן המאה ה־20 בבחור, שבגלל פגם באברי ההולדה, אין לו כל סיכוי להוליד. מסקנת החכם שאין להתיר לו לשאת אשה (חיים הכהן, ׳דבר המשפט/ סי׳ ח).

במרוקו אנו מוצאים פסיקה אחרת. חכם שכיהן בין השאר כדיין במראכש כתב פסק דין בשנת תרפ״ו (1926) על קרובו, בחור מהעיר תפילאלת, שהתיר לו לשאת אשה, למרות שכתוצאה מסיבוך בעקבות ברית המילה, היה ספק ״מפני שאינו ראוי להוליד״. כשגדל עבר הבחור לאלג׳יר, נשא אשה והוליד ממנה שני בנים. לאחר שגירש את אשתו ונשא אשה אחרת, נולדו לו ממנה עוד חמישה בנים ובנות, ולאחר מכן עלה ארצה (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה/ אהע״ז, דפים שטז-שיט).

בשנת תש״ם (1980) אושר לפי פסק דין של ר׳ יהושע מאמאן וחברי בית דינו לאדם חסר אשכים לשאת אשה (׳עמק יהושע/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ה: כך גם גם ר׳ שלמה עמאר, ׳שמע ׳שלמה/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ג). לעומת זאת, בית הדין במכנאס פסק כי אשה שטענה על בעלה ״שלא בא עליה כלל״ לכן ״אינה יכולה להיבנות ממנו״, וכי הוא כרות־שופכה, כי עליו לגרשה מיד. ר׳ שלום משאש אישר פסק דין זה בהיותו בקזבלנקה בשנת תשל״ט (1979) (׳שמש ומגן/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ סה).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

אין לו גבורת אנשים

לפי התלמוד היו אבותינו אברהם ויצח

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ק עקרים והסיבה ״מפני שהקב״ה מתאוה לתפילתן של צדיקים״ (יבמות, סד ע״ב). הדבר נתן לגיטימציה לגברים עקרים.

במשנה ובתלמוד נדון נושא זה בהקשר לדין שאם אחרי עשר שנים אין לזוג צאצא, הבעל יגרש את אשתו וייתן לה כתובתה (יבמות פרק ו, משנה ו, בתלמוד דף סד, ע״א). לפי חלק מהפוסקים (כמו הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ח) אם יש ויכוח בין הבעל לאשתו, היא נאמנה להעיד שחוסר הפוריות הוא באשמתו. זו היתה עילה לאפשר לה גירושין. למרות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, אבל היא רוצה ״בנים לזקנותה״, על מנת להבטיח את קיומה במקרה שתתאלמן. במקרה כזה, גם אם הבעל מסרב, כופים אותו לגרשה, ועליו לתת לה עיקר כתובה (שם, הל׳ י). בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז:

אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת. הרמ״א: ואפילו לא שהתה י׳ שנים. וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין. ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות [האשה] אינה נאמנת [בשם המרדני] אבל המהרי״ק [ר׳ יוסף קולון] כותב: ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת – נאמנת. בספרות הרבנית נידונים מקרים בהם הבעל היה עקר, בהקשר של מתן היתר לשאת אשה נוספת או בקשר לגירושין. השאלות שעלו: אחרי כמה זמן יגרשה? האם ישלם לה כתובתה והתוספת? מה גורל הנדוניה?

את ההסתייגות הנ״ל של הרמ״א שיש בזמן הזה חצופות לכן אינה נאמנת, לא קיבלו חכמי מרוקו בצורה גורפת, אלא רק אם הייתה הוכחה שאינה אומרת אמת, כפי שכתב ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס: ״לא נהגו קדמונינו לפסוק כהך סברא [לפי סברה זו] רק כשיש קצת רגלים לדבר שאינה טוענת אמת, וכל שאין רגלים, כופין אותו לגרש״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קכז).

מי נאמן להעיד על עקרותו – האיש או האשה?

ר׳ שלמה בירדוגו, קיבל בנושא זה את הנחת הרמ״א כי ״בז

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

מן הזה נשים חצופות״(׳די השב ואם למסורת׳, דף ג, ע״ב, סי׳ כ). ולכן האשה אינה נאמנת.

גם כאשד הבעל מכחיש שהוא עקר – האשה אינה נאמנת. בתשובתו של ר׳ אברהם ריוח בעיר זטאט (Setat כ־70 ק״מ דרומית מזרחית לקזבלנקה) בשנת תרצ״ו (1936) הוא מביא את סיפורה של אשה שעמדה לדין עם בעלה ואמרה כי אין לבעלה גבורת אנשים ורוצה להתגרש ״והבעל מכחישה בפניה, ואומר שהוא כאיש גבורתו, ואם רוצה להתגרש תישבע בספר תורה שכדבריה כן הוא, ואז מוכן הוא מעתה לגרשה״. החכם כותב כי בהיותו בעיר רבאט נפגש עם הרב חיים יקותיאל בירדוגו, שציטט את דברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת״, וכי מי שהוא חצוף – חשוד לשבועה, והמסקנה – גירסתו של הבעל מקובלת (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ עב).

אשה טוענת שהוא עקר בגלל מחלתו והבעל מכחישה – אינה נאמנת. בט״ו במרחשוון תרפ״א (8 בנובמבר 1920) כתבה רחל בת משה הכהן לד׳ שלמה אבן דנאן, והתלוננה כי היא נשואה לרפאל בן חסין במכנאס, ובמשך שנים הוא חולה ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ. החכם שלח לבעל הזמנה להופיע לפניו. במכתב תשובתו הכחיש האיש את דברי אשתו. החכם חושד ״שמא נתנה עיניה באחר משום איבה, ויש אומרים דבזמן הזה דיש נשים חצופות אינה נאמנת״, והיא חייבת להישבע שדיברה אמת (׳בקש שלמה׳, סי׳ לה). ר׳ רפאל אנקאווא דן בנושא זה בשתי תשובות: במקרה אחד, בו בעל נשא אשה ואין לו כוח גברא, פסק בעקבות השו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ש״כופין להוציא״, דתן לה כתובתה ללא התוספת, ואת הנדוניה שהכניסה בעת נישואיה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קט).

אם עדות האשה על עקרותו נדחתה – רשאי בעלה לשאת אשה שלישית, בתקווה שייבנה ממנה.

היו חכמים שתלו את הסיבה לחוסר הפריון באשה. כך ניתן להסיק מפסק הדין באירוע הבא:

אדם שהיה נשוי שבע שנים ולא נבנה מאשתו, רצה לשאת אשה אחרת עליה. אשתו מעכבת בעדו באומרה שכבר נשא שתי נשים ולא נבנה מהן, ״זה ודאי לאות שהמניעה ממנו, והוא עקר שאינו מוליד״. ר׳ אהרן בן חסין בן המאה ה־20 דן בנושא זה בעיר דבדו, והגיע למסקנה שיישא אשה נוספת, ״וטענת האשה מהבל תמעט, ובלבד שלא ישא עקרה וזקנה״ (׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ יד).

אך היו מקרים בהם פסקו כי האשה נאמנת. במעשה המובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, הכחיש הבעל את טענת האשה שהוא עקר, אבל היא נאמנת ובית הדין קיבל את עדותה וכפה אותו לגרשה בניגוד לרצונו. לאחר מכן נישאה לאדם אחר וילדה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ תב).

בשנת תרצ״ד (1934) דן ר׳ שאול אבן תאן בתשובה ארוכה ומנומקת בנושא זה: זוג הופיע לפני בית דינו. האשה טענה שקרוב לארבע שנים מאז שנישאה לבעלה ״ומעולם לא בא עליה כי אין לו גבורת אנשים, ואינה יכולה עוד לסבול״. הבעל הכחיש דבריה וטען ״כי הוא איש גבור חיל ושוכב עמה תמיד כדרך כל הארץ״. האשה דרשה שייבדק על ידי רופא, ובית הדין הסכים לדרישתה. אבל הרופא אמר ״כי הבחנת הביקור לא יספיק בזה״. אין אפוא הוכחה לעקרותו. בית הדין החליט שעליהם לשבת יחדיו באהבה, וחובתו לקיים עונתה, אבל ללא הועיל. היא חזרה על טענתה, והבעל בהכחשתה. עדים העידו שהוא בריא וכי ראו אותו בגבורתו. בסיכום, בית הדין קיבל את טענתה! באשר ידוע שהבעל היה נשוי קודם עם אשה אחרת, ומעולם לא זכה לצאצא. גם עם האשה הראשונה היה ארבע שנים ולא ילדה, ועתה הבעל בן חמישים ומעלה. האשה נאמנה אפוא ״שכדבריה כן הוא [אך] הואיל והוא מכחישה בטענת בריא״, היא חייבת להישבע (׳הגם שאול׳, סי׳ ה).

בדורנו פסק ר׳ יוסף שרביט שהאשה נאמנת בנושא שהובא לפניו – זוג הנשוי מעל עשרים שנה ללא ילדים. האשה טענה שאין לו גבורת אנשים, וזה י״ג שנים אינו מקיים אתה יחסי אישות. היא דרשה גירושין וויתרה על דמי הכתובה. הבעל הכחישה, וטען שלפני כמה שנים הרתה והפילה – והאשמה בה שאינה יולדת. בפסק הדין הובע אמון בגירסת האשה, ונפסק כי הוא חייב לגרשה ולשלם לה עיקר כתובה ללא התוספת, וכן להחזיר לה כל מה שהביאה בנדוניתה, ולשלם לה מזונות כל זמן שאינו מגרשה (׳ארחות יושר׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ טו).

אם כן, היו שתי גישות מנוגדות: לפי חלק מהחכמים האשה אינה נאמנת, לעומת אחרים שכתבו שהיא נאמנת ועדותה על עקרות בעלה מקובלת. עם זאת, ההנחה הייתה כי עקרות הגבר היא תופעה נדירה. כך הניח ר׳ רפאל אנקאווא:

דסתם אנשים רובם ככולם אין שם עקרות עובר עליהם וכתב הנביא ישעיה לפי פשטיה דקרא [לפי פשוטו של מקרא] ׳רני עקרה ולא ילדה׳(נד, 1) ולא כתב רוני עקר. גם בתורה ״ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה״(בראשית כה, 21) ולא אמר עקר… בודאי תליית העקרות מצד רבקה היתה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).

למרות זאת דנו ר׳ רפאל הנ״ל וחכמים אחרים במקרים בהם הגבר עקר. בתשובה לעיר אלקצר [Ksar el Kebir, במערבה של מרוקו] דן ר׳ רפאל אנקאווא בנושא זה: אדם רצה לשאת אשה אחרת, כי שהה עם אשתו ולא נבנה ממנה, והיא טוענת ״שלא ישא בתולה אלא אלמנה או גרושה״, בהנחה שזו תלד לו. כוונתה תואמת את הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד ס״ק י׳: ״נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד״. החכם מזכיר את התקנות של חכמי פאס ״זה שהתרנו למי שאין לו זרע לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים״. כלומר, המטרה של נשיאת האשה השנייה היא להביא לו צאצאים. אבל החכם התנגד לתנאי שלה שהתנתה שלא יישא בתולה ״שמעולם לא ילדה, זה שטות… והרי כל בתולות למה לא יהיו ראויות לילד וכולן בחזקת יולדות הן״.

וכך גם לשון התקנה המתירה לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה במשך עשר שנים. ואין הכוונה ״לומר הראויה היא שכבר ילדה, אלא כל הנשים בין נשאו או עדיין לא נשאו ראוים [ראויות] לבנים קרינן בהו״. הדבר בא להוציא אשה זקנה או קטנה שעדיין אינה ראויה ללדת. אולי כוונתה ״דאולי הבעל מצדו היא העקרות דאינו מוליד״ ואם ישא אשה אחרת בתולה ולא תלד לו גם כן, אולי יתלה הדבר בכך שהיא עקרה ויבוא לישא אשה שלישית. ולכן היא דורשת שיקח אשה שכבר ילדה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בפרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים והמגוונים הקשורים לחיי המשפחה וביניהם: מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידת בנים או בנות בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון, הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת הלידה או לאחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים למשפחה, הנקה, ברית מילה, פדיון הבן וזבד הבת, חופת נעורים, החינוך המסורתי, הילד במשפחה ובקהורים וילדיםהילה, בר-מצוה ובת־מצוה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

מעשה במאה ה־20 ביהודי שחי עשר שנים עם אשתו ולא ילדה, והיא אמרה אפשר ממנו העקרות ולכן אם רוצה לישא אשה אחרת עליה, יפרע לה כתובתה ויפטרנה בגט. האשה ביקשה ששניהם ייבדקו על ידי רופא. בפסק דין בעיר אוג׳דה בשנת תר״ץ (1930) הטיל ר׳ דוד צבאח ספק בהנחה שהוא העקר ״דבאנשים לא שייך עקרות״. הוא ציטט את דברי ר׳ רפאל אנקאווא הנ״ל, ״סתם אנשים רובם ככולם אין בהם עקרות״. החכם פקפק בחוות הדעת הרפואית ״דאפשר גם הרופאים אינם בקיאים בכך לידע בבירור שהוא הוא הגורם״, והיות שהיא מסופקת אם האשמה בה או בו, מסקנתו היא שרשאי לשאת אשה נוספת (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז).

לעתים התגלתה עקרותו של הבעל רק לאחר שנשא אשה שלישית. הדבר מעיד אולי על הפחד מפני גילוי האמת, ועל סבלנותן של הנשים. מעשה באדם במחצית הראשונה של המאה ה־18, שנשא אשה שנייה, כי הראשונה לא ילדה, וכחמש שנים אחרי פטירת הראשונה נשא את אשתו השלישית, וגם ממנה לא נבנה, ״כי אומרים שהוא עקר בודאי״ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעא).

דרכי ריפוי עממיות

במרחשון תצ״ד (סוף 1733) ניתן פסק דין באירוע הבא: היה ויכוח בין אבי הכלה ובין החתן שעל אף שחלפו שנתיים ורבע מאז שנשאה ״עדין לא עשה מעשה כי אין לו גבורת אנשים״. הוא חייב לגרשה ולפרוע כתובתה, כי לפי הדין אין האשה חייבת לסבול יותר משישה חודשים. אבל החכם קבע להם זמן נוסף ממרחשון עד פורים, כלומר כארבעה חודשים, תקופה בה ״אולי יחנן ה׳ וישלח דברו וירפאהו״.

אבל התנאי היה שישכור לה מדור חדש בין שכנים חדשים הגונים, לפי ראות בית הדין, יחזיר לה מלבושיה להתקשט בהם ויקנה לה חדשים, ולא יקניטה ולא יכעיסה, כל שכן שלא יקלל אותה ושלא ייכנסו אליה לא אמה ולא חמותה, אבל תלך לבקר את אמה משבת לשבת. ובזמן הזה ישתדל החתן למצוא תרופות ״על ידי היודעים ובקיאים בטבע ובסגולה״. אם התרפא ובעל – הרי טוב. ואם לאו, יפטרנה בגט, ויפרע כתובתה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ ח). במקור אחר מדובר באשה שהייתה נשואה 18 חודשים, מהם במשך 12 חודשים לא קרב אליה, כי היה עקר (שם, ח״א, סי׳ שנט).

קישור – כישוף.

 הייתה אמונה שחוסר אונות (כמו גם אי מציאת חתן או כלה) הוא תוצאה של ״קישור״, בערבית ״תקאף״. דהיינו, יש איזה כוח סמוי שמונע מהאדם את פעולת ההפריה, וניתן להתירו על ידי פעולות מיסטיות. יעב״ץ מספר מעשה ביהודי אשר: נשא בתולה אחת ושהה עמה יותר משתי שנים ועדיין לא עשה מעשה. ונתברר הדבר שהעיכוב מצד ראובן הנזכר שאין לו גבורת אנשים, יען הודה לשואלים אותו שאין לו גבורת אנשים באשר הוא מקושר, ורבתה המחלוקת בין החתן ובין אבי הכלה, שתבע גירושין. פסק הדין במקרה זה היה כי על החתן לשלם לאשתו עיקר כתובתה ללא התוספת, ונדוניה שהכניסה לו, ויגרשה (׳מוצב״י/ ח״א, סי׳ קפג).

בפני ר׳ ש״י אביטבול מצפרו הובא נושא זה לדיון בשנת תקל״ט (1779): האשה הקטנה עזבה את בעלה כי הוא עקר. האב, משה אדהאן, שדיבר בעד בתו, טען שאין לחתנו גבורת אנשים ״מחמת שהוא קשור… ושהיה משתדל עם כותבי קמיעין שבאים לכאן ברפואות וסגולות וקמיעין להתיר קשורו״. האיש שייצג את החתן טען כי הקשר הותר והוא בריא ״ובא עליה כדרך כל הארץ״.

החכם תולה את החלטתו בעדות האשה. אם היא תאמר שהוא בריא ופורה, אין לנתק את קשר הנישואין. הוא ציטט את הדין בשו״ע אהע״ז סי׳ עו, ס״ק יא: ״אם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא… ואחר־כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נח).

לפי מקור משנת תקנ״ד (1794) נערך דיון בבית הדין בצפרו, במעמד הנגיד, בקשר לחתן יעקב אלבאז ״שהוא קשור ואינו יכול להזדקק לכלתו מזמן נישואיה עד היום הזה כמו עשרה חודשים״.

נקבע כי הוא חייב לפעול להתרת הקישור בתוך עשרה חודשים. יהודי אחד הבטיח להתיר את החתן על ידי רפואה, תמורת תשלום, אבל הפעולה לא הצליחה. אבי החתן היה מוכן לשלם לו שוב, ואמר ל׳מרפא׳:

הילך הסך הנזכר שאמרת ותתיר את בני מן הקשר ותרפאהו שבודאי אתה הוא שאסרת וקשרת את בני ומחמת שהיית רוצה לשדך את הכלה אשת בני ולא אסתעייא לך מלתא [לא הצלחת], לכן קשרת אותו לבלתי יזדקק לה. הנאשם הכחיש את האשמה. אבי הכלה דרש שיישבע שלא עשה לבעל שום כישוף וקשר, ולא עשה לו כל עוול. אבל הנאשם סירב להישבע על זה. ר׳ שלמה אביטבול מצפת פסק כי הדיין יכול להשביעו. ר׳ אליהו הצרפתי מפאס אישר את פסק הדין, ותבע שהנאשם יישבע בספר תורה שלא עשה לבעל כישוף, ואם יסרב ולא יתירו מהקישור ׳הוא מנודה לשמים׳(׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ לג).

חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־19, כתב על: ״ראובן שנשא בתולה ומיום שלקחה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה אותו אשתו להוציא וליתן כתובה (יצחק אבן מאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ י, דף טז ע״א).

ר׳ יוסף משאש כתב על מעשה בבעל שהיו לו שתי נשים ״והראשונה עשתה כשפים לשנייה״. וכשהבעל בא לשנייה אבדה ממנו גבורת אנשים. הוא דרש ברופאים ולא הועיל ״והזקנות הודיעוהו כי יד כשפים באמצע ודרש בכותבי קמיעים, ולא הועיל״.

הבעל ואשתו השנייה היו מתקוטטים עם הראשונה, וטענו שהיא שגרמה להם זאת, אך היא הכחישה. בהמשך מסופר כי נמצאה בבית מסגרת של ברזל. לאחר שזו נפתחה, הוא הצליח לשמש עם אשתו בדרך נורמלית. למחרת שלח החכם שיבואו אליו הבעל עם נשותיו, והראה להם את המסגרת. והאשה הראשונה הודתה ובכתה. החכם הטיל עליה חרם אם תחזור על כך. לבסוף עשה החכם שלום ביניהם. הוא מספר על אירוע נוסף, דומה לראשון (׳נחלת אבות׳, ח״ב, עמי קפז-קפח).

בפסק דין שניתן בסיוון תש״ב (מאי 1942) על ידי חכמי פאס, עליו חתומים ר׳ ידידיה מונסונייגו, ר׳ משה אבן תאן ור׳ אהרן בוטבול, נדון המקרה הבא:

נציג הבעל התלונן שרבקה בת אברהם מאמאן, לא טבלה במשך ארבעה חודשים – מאז שנישאה – באומרה שבעלה עקר, והיא מביאה את אחותה ללון עמם באותו בית. לבעל תעודה של רופא ראשי בבית החולים הממשלתי הצרפתי, המאשר שאינו עקר. היא עזבה את ביתו עם נדונייתה והוא תובע שתחזור עם הנדוניה, ואם תסרב – תיחשב כמורדת. הוא אומר שכל זמן שאינה חוזרת לביתו לא ישלם לה מזונות. הוא דורש שהוריה לא ייכנסו לביתו אלא לזמנים קצובים, והיא לא תלך לבית הוריה, לא תצא לשוק אלא פעם בשבוע, ובעלה יצא עמה.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

הורים וילדים בהגותם של חכמ

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

י צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בא כוח האשה טען שבמשך ארבעה חודשים מאז שנישאו היא טבלה שלוש פעמים. הוא לא הצליח לבתק בתוליה. אחותה, בת שש, באה ללון אצלם רק פעם בשבוע. לדבריו, הבעל נבדק על ידי שלושה רופאים, וכולם הגיעו למסקנה שהוא עקר. אם בית הדין ירצה, ייבדק על ידי שלושה רופאים אחרים. היא לא מוכנה לחזור אליו, אלא אם כן ישכור דירה רחוקה מהוריו.

המזכיר קרא את האישור הרפואי שהביא הבעל, לפיו האיש בריא וחזק וראוי להוליד. בפסק הדין כתבו החכמים שיש תקדימים לכך שלוקח זמן עד שבעלים באים על נשותיהם בצורה נורמלית ״ויש שהם נקשרים בכישוף וכו ומשתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים וכו ומתרפאים״. לכן אין למהר בגירושין. על האשה לגלגל עמו עוד שישה חודשים מיום שתשוב לביתו, ובזמן הזה ייקח תרופות מתאימות. ושלא יהיה עמהם בחדר ״שום נברא גדול או קטן, ואפילו תינוק״.

החכמים פסקו כי הבעל אינו חייב לשכור לה מדור לעצמה, כי היא מודה שהוריו אינם מציקים לה (״פאת ים״, סי׳ כח).

כיוון שהנושא רגיש, העלה ר׳ יעקב בירדוגו בפסק דין בשנת תרח״ם (1888) כמה אפשרויות, בעקבות חכמים שקדמו לו(כמו ר׳ חיים בנבנישתי בעל ׳הכנסת הגדולה׳ לשו״ע), כדי לא לפגוע באדם הסובל נפשית מהעובדה שאינו פורה. הוא הציע כיצד לפנות לאשה – שמא תוך שלווה תהרה. כי ידוע שיש קשר בין הצד הנפשי ובין הריון. הוא גילה רגישות, ומצפה שבית הדין יגלה הבנה לנושא העדין המעיק על הצדדים המעורבים. הוא נשאל על אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים מיום שנישאה, האם כופים אותו לגרשה? החכם הציג את השאלות שיש לברר, והצעותיו:

א.  אם עברו עשר שנים מנישואיה, ואינה תובעת כתובתה, ״וגם שאין לנו שום דבר במה לתלות תביעתה״, כלומר אין לה כל כוונה שלילית או סחטנית כלפי בעלה, אזי כופים לגרשה.

ב.  אם טען שרוצה לישא אשה אחרת ״ואבדוק את עצמי״ – כלומר שמא האשמה בה, ואצל אשה אחרת יוכל להוליד – שומעין לו.

ג.  אם היא אומרת בפני הבעל ובפני בית הדין שאינו יכול לבוא עליה כלל, כופים אותו לגרשה מיד ולא יתן לה כתובה (לפי שו״ע, אהע״ז, סי׳ קנד, ס ״ק ז).

ד. אם אינו רוצה לגרשה – ״אין כופין אותו בשוטין אלא כותבין עליו אגרת מרד ויכולין בית דין לאיים עליו בדברים, ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו…״

ה. ״ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר. ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה״.

ו.  ״ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם, אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש״. ואם לא רצה – כופין אותו ליתן כתובה, אבל אין כופין אותו לגרש, אלא יכולין בית דין לאיים עליו״.

ז.          הכפייה היא בדברים ״כגון לקרותו עבריין שעבר על דברי חכמים, ולא מנדין.

החכם סיכם כי ״צריך להיות בית דין ראוי והגון שראוי לסמוך על הוראתו והכרעתו, מה שאין כן בבית דין הדיוטות, אין לנו לסמוך עליהם״.

המשך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר