אלי פילו
רבי דוד בוזגלו
חיים לוק – בינו נא מורדים
מאת רבי דוד בוזגלו זצ"ל
לחן : באב אלוואד
בינו נא מורדים, רודפי קרב ורצח, לא לתת בקול
על עם שופך שיחו. מול שוכן שמיו, כל יכול לנצח
כי בצל סֻכן שם שׂם לו מבטחו
זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה
כת שלום בקול מר למריו
הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה
זאת עשו אפוא, קראו לכם שלום
נזר היצירה, אנוש נוצר כמלך, רק לבנות ציה
לנטוע ישימון, אך הוא שת בָתָה שדות יבול רב ערך
וימגר לארץ, עֹפל וארמון זכרו נא……
יעקב, ישר, דרש ברוך ונועם, את שלום אחיו
ואת שלום שונאיו. על צואר נרדפנו, יום חרון וזעם
ושלומים רדפנו, נחנו צאצאיו זכרו נא…..
תוך מֵי המקדש, מחקו שֵם בן ארבע, להשקות סוטָה
יום אשר קנאו להּ, למען בָרֵד את צדקהּ ונקבע
ולהשרות שלום, בינה ובין בעלה זכרו נא
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
קשר נוסף היה בתחום הכלכלי. הרכוש אשר הושאר במרוקו טופל בידי אפוטרופוסים אשר שלחו כספים לארץ ודבר זה עזר לעולים בזמן המצב הכלכלי הקשה. קשר זה כלל גם נסיעות מן הארץ למרוקו לשם טיפול בעניינים שונים ועל זאת סיפר יצחק צבע : המצב הכלכלי הביא לאבטלה גם בקרב העולים מצפרו. בניסיונות לעזור להם למצוא תעסוקה פונה מצפרו בשנת תרפ"ג, שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים :
ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב"ב נבוכים הם בארץ וגם אנייתם הנפלאה חשבה להשבר, ואנו מצטערים על שתי פרידות שבה הלא המה כמוהר"ר אלישע אפריאט וכמוהר"ר שלם מרדכי אזולאי הי"ו ….והם מתפרנסים בצער עם עדת המערבים הדלה והענייה, אי לזאת באנו לחלות את פני רום הדרג למען יטה אליהם חסד כטבע הטוב להיטיב..והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב"ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדרג הנקובה בשם " פורת יוסף " בכן תוחלתנו היא מאת פני הדרג לעמוד לימין האברך כמור"ש אזולאי הי"ו להטעם מפרי נדבת הישיבה המהוללה….
להלן תעודה מספר 465 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל שנשלחה מצפרו לירושלים….
465
התרפ״ג
צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923
שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.
רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.
אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו – ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר.
ע״ה שטעון חייט עובדיה הי״ו כי״ר
ארזי הלבנון-אנציקלופדיה לחכמי הספרדים
ה. אלג׳יר
הארץ והמדינה אלג׳יריה שוכנת על חוף הים התיכון הדרומי, בין מרוקו במערב ובין תוניסיה במזרח. יהודים חיו באלג׳יריה, באופן ודאי, החל מן הכיבוש הערבי במאה השביעית. בקהילת חמד שבמזרח אלג׳יריה, היה מרכז של תורה בתחילת האלף בו אנו עוסקים. הרי״ף ותלמידו רבינו אפרים ישבו בה. המצב הכלכלי והחברתי של יהודי אלג׳יריה, הושפע רבות על ידי המושלים השונים ששלטו במשך הזמן. היו מושלים סבלניים שהגנו, והיו מושלים קצרי רוח שנגשו ורדפו.
לאחר גירוש ספרד הגיעו רבים לאלג׳יריה וביניהם חכמים גדולים. מפורסמים היו: רבי יצחק ברבי ששת ורבי שמעון בן צמח דוראן. שניהם שימשו כרבנים הראשיים בעיר אלג׳יר. במשך כל תקופת השלטון התורכי באלג׳יר, היו היהודים חופשיים לקיים את דתם במשפט וענישה. אולם למרות זאת, סבלו היהודים מחוקים מיוחדים שרדפו אותם, ופחד אפף אותם מפני פרעות וגזירות קשות.
באלג׳יריה קמו ארבע קהילות בערים: אלג׳יר, תלמסאן שבמערב אלג׳יריה, בגאיה [=בוג׳י] וקונסטנטין. בתלמסאן ישב במאה הט״ו החכם רבי אפרים אנקאוה, שהיה נערץ על יהודי תלמסאן. כן חיו בעיר זו הרבנים: רבי יעקב אשכנזי ורבי יהודה כלאץ. בעיר זו היה בית דין חשוב.
קונסטנטין היא עיר במזרח אלג׳יריה, בדרך לתוניסיה. מחכמי עיר זו: רבי מימון נגר, רבי משה מועטי, רבי שלמה צרור, רבי מסעוד זג׳ביב מח״ס ׳זרע אמת׳ על התורה ועוד.
מחכמי אלג׳יריה הנודעים: רבי אברהם בן טאווה (מצאצאי הרשב״ץ), רבי שלמה צרור, רבי סעדיה זוראפה, רבי רפאל ידידיה שלמה צרור, רבי יהודה עייאש – מגדולי חכמי דורו, רבי אברהם טוביאנה – מקובל גדול, רבי יוסף אזוביב, רבי יוסף בושערה ועוד.
ו. מרוקו
יהדות מרוקו, היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. מספר חכמיה באלף השנים האחרונות, עולה על כל הקהילות היהודיות בתפוצות ארצות האיסלאם. חכמי ורבני מרוקו השאירו ספרות תורנית ענפה בכל תחומי פרד״ס התורה: מדקדקים, פרשני תורה ותלמוד, פוסקים, משיבים, מקובלים, פייטנים ועוד. [בכרכי האנציקלופדיה שלפניכם מצויים כשלושת אלפים וחמש מאות ערכים של חכמי מרוקו, מתוך כשבעת אלפים ערכים בכלל].
על אף שאין ספק שהיישוב היהודי במרוקו החל עוד בימי הבית הראשון ולאחריו בימי הבית השני, הרי שמקורות רבים וברורים מצויים בידנו רק החל מן התקופה אותה אנו סוקרים, דהיינו, באלף השנים האחרונות. במאה השמינית נוסדה העיר פאס, שהפכה תוך זמן קצר לקהילה היהודית החשובה ביותר במרוקו, וממנה יצאה תורה לשאר הקהילות היהודיות במרוקו. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל, שהכירו בגדולתם בתורה ובחשיבות קהילתם.
בראשית תקופה זו ידועים החכמים: דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה בן חיוג, רבי יצחק אלפאסי(הרי״ף) ועוד.
יהודי מרוקו קיימו קשרים בתחומי הרוח והכלכלה עם אחיהם שבספרד. כמו כן, במשך מאות שנים היתה הגירה דו-כיוונית, לפי העת והזמן, בין ספרד למרוקו ובין מרוקו לספרד(לדוגמה: הרי״ף היגר לספרד ממרוקו, והרמב״ם היגר למרוקו מספרד).
בדרום מרוקו נוסדה במאה ה-11 העיר מראכש, שאף היא הפכה לאחת ממרכזי התורה במרוקו. במאות ה- 13-12 עברה על יהודי מרוקו תקופה קשה, עם עליית שלטון המייחדים. תנועה זו שאפה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל תושבי ארצם. לפני יהודי מרוקו עמדו שתי ברירות: או להתאסלם או גירוש. בתקופה זו הגיעה משפחת מיימון למרוקו, ובה כתב הרמב״ם את ׳אגרת הנחמה׳ שנועדה לעודד יהודים שנאלצו להתאסלם.
מפורסם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מנהיגה של קהילת פאס, שנהרג על קידוש ה׳ בסרבו להתאסלם. לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד, היגרו מעט יהודים למרוקו, ביניהם הכהנים מייסדי העיר דבדו. עם גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492), היגרו למרוקו מספרד עשרות אלפי יהודים. אלה התיישבו בערים: טנג׳יר, תיטואן, קסר-אלכביר, סלא, רבאט, וכמובן בערים המרכזיות שבמרכז מרוקו: פאס, מכנאס וצפרו. מחכמי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מפורסמים: רבי יעקב בירב, רבי שמעון לביא, רבי אברהם ביבאס, רבי אברהם סבע (מח״ס ׳צרור המור׳) ועוד.
בין התושבים הוותיקים במרוקו לבין המגורשים מספרד שהתיישבו במרוקו, היו חילוקי דעות בהלכה ובמנהג. על רקע מחלוקות אלו כתב בעת ההיא רבי חיים גאגין את ספרו ׳עץ חיים׳, העוסק בתיאור הלכתי מעמיק להבדלים בהלכה בתחומים מסויימים.
המשפחות: טולידאנו, עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד, היו ממגורשי ספרד. את תולדות יהודי מרוקו באלף שנים האחרונות אפיינו צרות רבות ורעות. מהם בידי שמים (בצורת, מגפה ועוד), ומהם בידי אדם (מלחמות, פרעות וכדו׳). עדויות רבות על כך מצויים בספרות חכמי המערב, ובאופן כללי ניתן לומר שיהודי מרוקו היו נתונים לחיי עוני והשפלה ברוב שנות גלותם בארץ המערב. אולם במקביל לעובדה זו, שירתו יהודים רבים במרוקו בשירותים ממלכתיים ודיפלומטים וכסוחרים. אישים אלו סייעו סיוע של ממש למרוקו בקשירת קשרי מסחר עם ארצות אירופה.
אלפי חכמי מרוקו הותירו ירושה עצומת מימדים, שאפילו כדי להציגה באופן סכימטי בלבד, דרושים גליונות רבים.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..
תימן
כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.
הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.
שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.
במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.
במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.
שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.
בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-יצחק בצלאל נולדתם ציונים
יצחק בצלאל
נולדתם ציונים
הספרדים בארץ ישראל ובתחיית העברית בתקופה העות'מאנית
מדברי נחום סוקולוב על הספרדים
" אנחנו נעשינו ציונים
אתם נולדתם ציונים "
האמונה המשיחית מהווה תשתית לכמה עמדות של היהדות הרבנית בסוגיות מרכזיות: מהות הגלות, האם ראשיתה גאולה נסית או טבעית, קדושת הארץ ומידת המחויבות לעלות אליה, יישוב הארץ, ומאוחר יותר העמדה כלפי התנועה הציונית ומדינת ישראל.8 גם בכמה מסוגיות אלה חלוקות הדעות בקרב רבנים של שתי העדות. אפרט בסוגיה אחת. צבי זוהר דן בהשקפות החכמים הספרדים בארץ־ישראל בשנות 1849-1777 בדבר מטרת החיים בארץ והעלייה אליה. מסקנתו היא כי בכתביהם, שלא כבכתבי כמה רבנים אשכנזים, אין: ערך להימצאות יהודים בגולה, אין חובה להימנע מן העלייה לארץ, הגבלת העלייה לקבוצה מסוימת בעם, החשבת החיים בארץ בשל אתריה הקדושים, הטיעון שהישיבה בארץ מקדמת את בוא המשיח או שהיא היערכות לקראת בואו הקרוב. ובהכללה ׳ארץ־ישראל הממשית ולא ארץ־ישראל כמטפורה לדרגת התעלות מיסטית היתה משאת נפשם׳. עוד לדעתו, יש קירבה בין השקפת־עולמם של חכמים ספרדים אלה ובין גירסות של זרמים מרכזיים בציונות בדבר שיבה לארץ וחיים בה. כדבריו:
הזדהותם של גורמים מובילים בקרב האליטה הספרדית בארץ עם מסרים לאומיים מרכזיים, אליהם התוודעו במחצית השנייה של המאה ה־19, נבעה לא רק [.״] מפתיחותם היחסית כלפי תהליכים של שינוי [״. אלא] גם מן הקרבה והרציפות שבין עמדותיה המסורתיות של אליטה זו בדבר חשיבות החיים בארץ לבין עמדות היסוד של זרמים ציוניים מרכזיים.
בשני תחומים אלו, האמונה המשיחית והקשר המסורתי עם ארץ־ישראל, מצאנו אפוא הבדלים בין גישות הספרדים לגישות האשכנזים החרדים, שיש להן השפעה על מידת הנכונות לקבל את הציונות המודרנית. ומכאן לתחום השלישי.
רבנים ספרדים מארץ־ישראל כגורם מקשר בינה ובין הקהילות במזרח. הרבנות הספרדית בארץ־ישראל מילאה תפקיד בולט, לעתים ראשון בחשיבות, בתחומי הדת, החינוך והתרבות בהרבה תפוצות של הספרדים והיוותה אפיק קשר מרכזי בינן ובין הארץ. תופעה ספרדית זו, שאין לה מקבילה בקהילות אשכנז, היו לה שלושה סוגי ביטוי שונים.
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי – חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
שבת שנייה – שבת לע'טא.
שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה שבת אלע'טא, שבת של פשטידות, על שם התפריט המרכזי בסעודת היום בשם לע"טא, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. לע'טא מן השורש הערבי ע'טא, שמובנו כיסה.
בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות, סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואילה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו, הקרויים " לוזאייר ". הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים כמו.
הזה שבת לע'טא / ומעה לח'יר ורצ'א
זה השבת " לע'טא / ועמו הטוב והנועם
לוזאייר – מונח ערבי דיאלקטי. בלשון ערביתת התקנית " וזראא – שירים – וביחיד וזיר.
השושבינים – לוזאייר.
השושבינים הם חברי החתן בני גילו המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה, שבת לע'טא, ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר בכלולות וסועדים אתו בכל הארוחות במשך תקופה זו.
חגיגת החינה הגדולה בבית הכלה.
אור ליום שני נערכת החינה הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה. אין בת מכל חברותיה של הכלה שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומעמים. במהלך האירוע מורחים את החינה לכלה ולמשתתפות. בחגיגת החינה נוכחתת המיילדת, ושם ישנה היא ורבות מחברותיה של הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.
אלילה לילת חנאניה / עקבאל לילת מיאליהא
הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה.
תהלוכת הסִבלונות.
ביום שני ללמחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלווית המיילדת, ובידיהן מגשים ובהם מתנות וסבלונות, מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב בצורת שמש וירח, אולי כסמל לחתן הסהר ולכלת השמש, כדברי המשורר.
נבעלה שמש לסהר / כל יקר אין די למוהר , נפלאו בפאר הזהר ( משירי הקודש של רבי יהודה הלוי ).
בהגיע הנשים לבית הכלה הן פוצחות בשיר
ג'ינאתום בלהנא / ג'ינאתום בלהנא
אלאלא פרשי / גולינא מרחבא
באנו אליך באושר / באנו אליך באושר
הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות
אסלח'ה.
אור ליום שלישי, שבת " אלע'טא " עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא " אסלח'ה ", והוא מתקיים שבוע לפני החופה.
לכבוד האירוע בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים נערך טקס " השחום " – רחצה -. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות עם הכלה.
לקראת ערב מגיעה תהלוכת הגברים מבית החתן עם רעיו ושושביניו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת " רננו צדיקים , ו " בר יוחאי " עד הגיעם לבית הכלה, הכול לכבוד אירוע ה " סלח'ה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בענייני דיומא בנושא הכלולות ופרשת השבוע.
החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
2.4~4 הפונקציה המכוננת
לבד מתפקידם המעצב, המשמר והמחנך רבים הם הטקסים שמכוננים מעמד חברתי חדש או לפחות מצהירים בפומבי על כינונו ותורמים לפרסומו ולהפצתו בקרב הקהילה. כאלה הם רוב טקסי החתונה המסורתית ואף המודרנית: הם מכוננים את מעמדם החדש של החתן והכלה כבעל ואישה ובזוג חדש בתוך הקהילה, וחונכים אותם באותו הזמן למילוי תפקידיהם החברתיים החדשים. בתפקיד מכונן ופרסומי זה משמשים בעיקר טקסי המעבר וטקסי החניכה; אלה נוגעים בעיקר לפרטים או לקבוצות שבתוך החברה. בקיומם הסדיר הם מעניקים גושפנקא רשמית למעמדם החדש בקהילה. טקסי חניכה אלה הם גם חד־פעמיים בחייהם של המעורבים בהם, אך מתחדשים מקבוצה לקבוצה ומפרט אחד לרעהו.
בכינון המעמד החדש של הפרט או של הקבוצה מתבטא במיוחד התפקיד הסימבולי של הטקסים, שהמחקר הרבה לדון בו ולהבליטו מעל ומעבר ליתר התפקידים המצוינים כאן. הטקסים הם חלק מהותי מן הפעילות החברתית הממשית, והם מפנים אליה, כאמור, ולמקטעים בתוכה ואל הקיום האנושי מבט פרשני כמו־מנותק. הם מאורגנים כך, שבני הקהילה מזהים אותם לעתים עם המציאות עצמה שהם באים לסמל אותה. עצמה סימבולית זאת של הטקס היא העומדת ביסוד הפונקציות השונות שהטקסים ממלאים בתרבות הקהילתית. אולם תוקפם החברתי והתרבותי המלא של הטקסים וקבלתם בהסכמה בידי בני הקהילה הם המעניקים לערכם הסימבולי את הממד הסמיוטי שלו עבור בני הקהילה, ומכאן גם את מידת הרלוונטיות שהם חשים כלפיו. בתקופות מעבר ושינוי סדרים תרבותיים תחושת הניכור כלפי הטקס מטילה ספק בערכו הסימבולי ומעמעמת את משמעויותיו בעיני בני הקהילה או בעיני חלק מהם אף שהם ממשיכים לקיים אותו מתוך שגרה או מתוך כפייה.
4.5 מערבת הטקסים של החתונה היהודית במרוקו 43.1 מגוון הטקסים ורצף קיומם בחתונה היהודית במרוקו
בטקסי החתונה היהודית המסורתית ניתן לזהות את מכלול המרכיבים הפרשניים־סימבוליים (בנוגע לחיי האדם בכלל והאדם היהודי בפרט) המעצבים, המחנכים והמכוונים שנמנו כאן בטקסים. רוב טקסי החתונה משמשים, כאמור, טקסי מעבר, טקסי חניכה וטקסי הצהרה ומשנים את מעמדם של שני הצעירים שהטקסים נוגעים להם במישרין לבעל ואישה אחרי תקופת מעבר שבה הם מילאו תפקידים של ״חתך ו״בלה״. המעמד החברתי החדש שלהם אמור להיות חדש ואף מהפכני בחייהם משום היותו כרוך בניתוק הנערה או הרווקה מבית הוריה והצבתה בבית שהוא זר לה בעיקרון. ריבוי הטקסים וגיוונם בתהליך הנישואין בא לתמוך בכלה במיוחד, להחדיר לתודעתה שינוי קרוב זה ולקיים עבורה מעין חניכה מרוכזת. גם החתן זוכה דרך הטקסים שהוא משתתף בהם לתשומת לבן של המשפחה והקהילה, אך בגלל מעמדו בגבר, גם אם הוא חסר כל ידע בנוגע לאשר יקרה לו כאדם נשוי, טקסי החניכה המיועדים לו מצומצמים ביחס, כפי שנראה להלן.
טקסי החתונה היהודית בקהילות מרוקו היו מגוונים ביותר, אך מגוון זה אינו אחיד בבל קהילה וקהילה. בקהילות אחדות נמשכו טקסי החתונה שלושה שבועות ויותר, באחדות שבועיים ובאחרות בין שבועיים לשלושה. בחתונה המסורתית החלו הטקסים עם רכישת המצרכים ששימשו להכנת הארוחות החגיגיות השונות, במיוחד שקי חיטה, שמן וסובר. עם הבאתם לבית הבלה ולבית החתן הושמעו הצהלולים הראשונים של השכונה ושל בנות המשפחה; אלה מבשרים את סדרת הטקסים שייערכו מעתה עד לטקס הצגת הבתולים. במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 כללו הכנות אלה גם קניית עגל או פר זמן מה לפני החתונה ופיטומו בבית או במקום מתאים לכך בדי שיהיה זמין לשחיטה בשבוע החתונה על פי טקס מרשים שהיה מקובל בקהילות רבות. במאה ה־20 המשיך נוהג זה להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה בלבד, משום שבערים הגדולות נאסרה השחיטה בבתים פרטיים והמשפחות נאלצו לרכוש את הבשר הנחוץ להן מן האטליז. בקהילות רבות החלו הטקסים עם ניפוי החיטה וניקויה כדי להכינה לטחינה בבית או בטחנת קמח מקצועית אם נרכשה כמות רבה. טקס זה, שהשתתפו בו נשות המשפחה והשכנות, הסתיים בקהילות שונות בטקס המגי של סתימת הכד כדי לסתום את פיותיהם של המקטרגים ושל כל אלה שעלולים לשבש את מהלך החתונה ולעורר שערוריות בימים החגיגיים הצפויים." בשבוע שלפני החתונה הכינו גם את דברי המאפה הרבים שילוו את אירוח הקרובים והמוזמנים בטקסי החתונה הרבים. בקהילות אחרות, במו קהילות תאפילאלת וקהילת דבדו ובנותיה, נערך בשבוע הכנות זה גם טקס החינה או טקס ״החינה הקטנה״, ביום שלישי או ביום חמישי, וכינס בעיקר את בני המשפחה של הבלה ואת קרוביה. הטקס בלל ארוחה חגיגית ומריחת עיסת החינה על ידיה ורגליה של הבלה ועל ידי קרוביה וקרובותיה.
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית
מתוך כרך ח' של מאז ומקדם – אוניברסיטת חיפה
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו-יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל
יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט'
1 מבוא
טקסי החינה השונים קבעו, לצד טקס החופה והקידושין, את אופייה ומהלכיה של החתונה היהודית המסורתית במרוקו ותפסו בה מקום מרכזי. הם התנהלו כולם בבית הכלה, שכן הם נגעו בעיקר לה ולמעמדה בטקסי החתונה. הם ציינו סיום פרק חשוב בחייה של הכלה כרווקה (או בנערה ולעתים אף כילדה), והכינו אותה לפרדתה מבית משפחתה. בכולם מעורבת עיסת החינה, שהוכנה על יסוד עלי החינה היבשים, שנטחנו ונמהלו במים רגילים או במים מבושמים; העיסה נמרחה על הידיים והרגליים, ולעתים גם על שערות הכלה. טקס החינה המרכזי נערך לרוב ערב לפני טקס הקידושין, אך בקהילות רבות לא הסתפקו בטקס מרכזי אחד אלא קיימו טקס נוסף מוקדם יותר בשבוע שלפני החתונה או ערב לפני הטקס המרכזי, והבחינו ביניהם על ידי מתן שמות שונים לשני הטקסים.
טקס החינה-אלישבע שטרית
מרכזיותם של טקסי החתונה בהביטוס התרבותי של יהודי מרוקו יוצאת גם מן המקום החשוב שהם חזרו ותפסו באחרונה בחתונה של בני יוצאי מרוקו החיים בארץ, באירופה ובאמריקה. בשנים האחרונות אף צצו חברות ומיזמים רבים שמארגנים את טקסי החינה ומספקים אביזרים ומלבושים מרוקניים שהם חלק מהותי מטקס החינה המחודש.
בפרק זה הכוונה היא לתאר בקצרה את טקסי החינה בפי שנערכו במשך הדורות בקהילות שונות במרוקו ואת התמורות שחלו בהם לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו במקומות הגירתם. טקסי החינה המסורתיים יוצגו על פי כללי התיאור שגובשו בפרק המבוא.
2 טקסי החינה המסורתיים
2.1 מקורם של הטקסים
על פי המידע העומד לרשותנו היום קשה לדעת במדויק את מקורותיהם של טקסי החינה השונים שליוו את אירועי החתונה היהודית המסורתית במרוקו, אך אין ספק שיהודי מרוקו שאלו אותם ממסורות בֶרְבֶרִיות ומוסלמיות מקומיות. שורשיהן של אלה נטועים כנראה עוד בעת העתיקה וקשורים לסגולות החיטוי, הריפוי וההגנה שיוחסו לעיסת החינה ולתפקידי הקישוט שהיא מילאה בגלל הצבע האדום העז שהשאירה על העור. הן בקרב המוסלמים הן בקרב היהודים עילת הטקסים היא מריחת עיסת החינה על חלקי גוף שונים של הכלה לשם קיום פעולות מגיות מגוננות דרך קישוטה וצביעתה בצבע אדום. לשימושה הרב בטקסי החתונה ייתכן גם שנוער קשר ביודעין או שלא ביודעין בין צבע החינה לצבע הדם של הבתולים. אולם אצל המוסלמים במרוקו מריחת החינה על גוף האישה, על הבת ואף על הרך היילוד היא עניין של יום יום וברובה לעתים בציורים גאומטריים שונים על הגפיים של העומד או העומדת במרכז הטקס, שמבוצעים בידי אישה מומחית לכך. לעומת זאת אצל היהודים מריחת החינה שמורה בעיקר לטקסי החתונה, ואינה מלווה בציורים כלשהם. בטקסי החינה המרכזיים של החתונה, שהתקיימו תמיד בבית הכלה, מורחים חינה גם לחתן, לקרובי המשפחה ולאורחים הנוכחים, אולם על כפות ידיהם בלבד. אצל המוסלמים התקיימו טקסים למריחת החינה גם בבית החתן.
[1] על טקסי החינה בקרב האוכלוסיות הברבריות והמוסלמיות במרוקו ראו וסטרמרק,
הערת המחבר : הנשים היהודיות השתמשו באופן סדיר בתמיסת חינה לחיזוק צבע שערותיהן. כמו בן נערך בקהילות יהודי מרוקו טקס חינה בחגיגות הבר־מצווה.
תכלית הטקסים
תכלית הטקסים היתה קשורה כנראה, כאמור, בסגולות הטיהור, החיטוי וההגנה המגיות שייחסו לעיסת החינה בעת העתיקה, ואשר מיוחסות לה גם בימינו, ביודעין או שלא ביודעין. המטרה הראשונה היתה להגן על הFלה ועל החתן מפגי מזיקים ומפני עין הרע דרך קישוט חלקים שונים בגופם בעיסת החינה. תכלית הטקסים היתה מגית בעיקרה, והיא בולטת במיוחד בטקסי האזמומג המגוונים שנערכו בקהילות השונות, לרוב כהכנה לטקס החינה המרכזי. לתכלית מגית עיקרית זו ניתוספו מטרות שונות שקשורות בהכנתה האישית והחברתית של הכלה למעמדה החדש כאשת איש ולפרדתה מבית הוריה. משום כך קיבלו הטקסים העיקריים שקשורים בחינה ממד עיבורי-קהילתי, והוזמנו אליהם קרובי המשפחה ואורחים נוספים. טקס החינה המרכזי נערך לרוב בנוכחות אורחים רבים שהזמינה משפחת הכלה.
2.3 מעמדם של הטקסים
לעד טקס שבע הברכות, הממסד את הנישואין של בני הזוג החדש דרך הקידושין, עמדו טקסי החינה במרכז האירועים של החתונה היהודית המסורתית. הטקסים נערכו כולם בבית הכלה, וביטאו את חלקה של משפחת הכלה בחגיגות החתונה. הם נוהלו כולם בידי נשות המשפחה, שכן רק נשים מרחו את החינה על הכלה, על החתן ועל האורחים. מעמדם הרם של טקסי החינה נובע גם מגיוונם ומריבוים בקהילות השונות. כפי שנראה בהמשך הדברים, הטקסים כללו בקהילות שונות את טקס האזמומג, את טקס החינה הקטנה ואת טקס החינה הגדולה.
2.4 זמניהם ומקומם של הטקסים
בחתונה היהודית המסורתית נערכו, כאמור, טקסי החינה תמיד בבית הכלה, אך מספריהם וזמניהם היו שונים מקהילה לקהילה. בקהילות כפריות מסוימות מרחו חינה על הכלה בשבעת ימי החתונה עד ליום הובלתה לבית החתן, אך מנהג זה היה יוצא מן הכלל. מריחת החינה והטקסים שנספחו לכך התקיימו לרוב במסגרת טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה טקס החינה הגדולה, היינו הטקס המרכזי של החינה. טקסהאזמומג נערך בקהילות רבות עם תחילת ימי החתונה, היינו ביום רביעי או ביום חמישי שלפני השבת הראשונה של החתונה או ביום שבת עצמו, ובקהילות אחרות בימים שבין יום ראשון ליום החופה. גם טקס החינה הקטנה נערך בערב בימים שונים לפי הקהילות שערכו אותו, אם בשבוע שלפני השבת הראשונה ואם בימים ראשון או שני שלפני יום רביעי של טקס החופה. טקס החינה הגדולה (או טקס החינה סתם בקהילות שלא קיימו שני טקסים שונים) נערך לרוב יום לפני החופה.
2.5 המשתתפים בטקסים
שלושת טקסי החינה היו שונים זה מזה גם בקבוצות האנשים שהשתתפו בהם. בטקס האזמומג השתתפו כמעט תמיד רק נשים, היינו אם הכלה, אחיותיה ובני משפחתה הקרובות ביותר וכן נשים נשואות צעירות אימהות לילדים (מזואראת) ונשים מבוגרות שהיו ידועות כמנהלות הטקס; לרוב לא נלוותה לטקס ארוחה חגיגית. בטקס החינה הקטנה השתתפו בעיקר בני משפחות הכלה והחתן וכן קרובי משפחה ושכנים; כולם השתתפו בארוחה שהוגשה במסגרת הטקס. בטקס החינה הגדולה, או בטקס החינה המרכזי, השתתפו אורחי משפחת הכלה, שמעבר לחוג הקרובים והידידים, והוא כלל ארוחה חגיגית שלקראתה אף נהגו לשחוט עגל או פרה.
הערת המחבר : על טקסי האזמומג בקהילות שונות ראו בן־עמי, החתונה, עמי 12-45, וכן בפרקי התיעוד השונים שבקובץ זה, ובמיוחד הפרק על מנהגי החתונה היהודית בתארודאגת, ובכלל זה הערה 12. בקהילות שונות, כגון פאם, נערך טקס זהה תחת שם אחר. ראו בפרק על טקסי החתונה בפאס.
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
תכנית הלימודים.
מתכונת הלימוד השבועית קבועה וידועה מזה דורות. פרשת השבוע וההפטרה, פרט לתוספות המתחייבות למועדים וחגים, כמו : מגילת אסתר לפני פורים, הגדה של פסח וקצת מהלכות פסח לפני חג הפסח. אחרי פסח לומדים פרקי אבות ומשלי עד חג השבועות.
אחרי חג השבועות לומדים איוב עד לראש חודש אב, מראש חודש אב ועד ט' באב לומדים קינות. אין חופש גדול ואין קייטנה וגם לא בריכה. אחרי ט' באב לומדים ספר דניאל. זה המפגש הראשוני עם המלים של בית מרקחת, שהרי ספר דניאל כתוב רובו בארמית.
ושם צריך להתמודד עם המלים כמו הפסוק " בעידנא די תשמיעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פנסתירין וסומפוניה וכל זני זמרא. ועלי להוסיף כאן הבעיה של השרח, כלומר התרגום לערבית יהודית המדוברת.
שפתם של יושבי הכפרים שונה מזו של העירונים, וכל מלמד היה מתרגם את הנלמד בלהג שלו הוא. הילדים היו מלבישים קטעים על המורים שלהם בעלי העגה השלוחית שהייתה להם לדיבור של להג חדש.
מיותר לומר שגם ההורים לא כל כך אהבו אותו. היו ספרים שבמקורם בתוניס וג'רבה, שעל יד כל פסוק היה תרגום בצדו בגעהה תוניסאית, למרבה הפלא זו הייתה יותר קלה וקורבה להבנה לאנשי מראקש והקרובים לה, מאשר לחוברת השרח שנכתבה לפי העגה הצפונית בתרגומו של הרב רפאל בירדוגו זצ"ל.
על זה יצא קצפם של פרנסי הקהילה מזה זמן רב. כל המורים רצו לתרגם לתלמידיהם את הכתוב בניבם ובשפתם הם, כל אחד לפי סגנונו ומוצאו. וכאן נבלה שפתם אשר לא ידעו איש שפת רעהו.
פרנסי הקהילה רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהגיע למצב שכל הארץ שפה אחת. למסור את ילדיהם הרכים רק בידי מורים בני העיר, שידברו בשפתם הם ובניגון המוכר להם, ללא מנגינה זרה או ניב זר. אבל איך עושים את זה בלי המימון של הקהילה, כשהמורה המלמד תלוי בחסדם של ההורים הכורעים תחת נטל המשפחה, שיביאו לו " שרט " – שכר לימוד שבועי – ביום שישי.
וגם שכר רעב זה לא תמיד מגיע לידיו של המלמד, שאולי הילד התפתה וקנה ממנו ממתק בדרך. או פשוט הילד נשלח בלי, כי אין כסף להורים עכשיו. לכן מקצוע ההוראה בדרגים הנמוכים, היה בשפל המדרגה מבחינת התמורה.
לאלה שעסקו בהוראה לגיל הרך, הייתה עבודה קשה שאין שכרה בצידה. וכל הזמן שהקהילה לא התעוררה לקחת נושא החינוך תחת חסותה, שדה החינוך היה הפקר לפני אלה המלמדים שאילמו לדאוג לעצמם, לחיות על לחם צר ומים.
הפיצוץ לא איחר לבוא, ההורים דרשו מהקהילה לשים קץ להפקרות השוררת בשדה החינוך של ילדיהם. ומצב כזה לא משך מורים רציניים שיכלו למלאות את החסר. כי המוכשרים התרחקו ממקצוע ההוראה, כי זה מקצוע שאין לו אבא שיממן אותו.
כך למדנו.
שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר
בעשור הרביעי של המאה העשרים, חלה התפתחות שהחזירה בבת אחת למערכת כוחות הוראה מבני העיר. רבנים ופרנסי הקהילה, פנו בקריאה נרגשת לאלה מבני העיר שלדעתם ראויים הם לעסוק בהוראה, שיקבלו עליהם את התפקיד תוך הבטחה שהם ערבים לשכרם המלא.
לימוד הגמרא היה מיועד לתלמידים מצטיינים, לאחר שהללו בלטו בהישגיהם בחומש נביאים וכתובים. כי ספרים נבחרים מהתנ"ך היוו חלק מתוכנית הלימודים המקובלת, כמו, משלי, איוב, ישעיה, וירמיה. ואלה מהתלמידים שהצליחו בשלב הראשון של הלימודים, התחילו ללמוד מסכת ברכות, כצעדים ראשונים בתלמוד.
ולאחר תקופת הכשרה בלימוד הגמרא, המצטיינים עוברים ללמוד בישיבה, בה הלימוד ברמה גבוהה יותר. ריכוז הגדול שכלל מורי הוראה הוותיקים של העיר, היה בשני בתי הכנסת הגדולים במללאח. והם " צלאת לעזאמה " בית הכנסת של המגורשים, ו " צלאת תלמוד תורה. שם נמצא הריכוז הגדול של התלמידים והמורים.
בעלי חזקה מדורי דורות מאב לבן מהוותיקים " רבי יעקב ויזמאן ז"ל, רבי יעקב חזוט, רבי לעזיז לוק, ורבי אהרן אבוזגלו זצ"ל. חדרי הלימוד היו מלאים תמיד.
לפני זה התלמידים היו יושבים לפני המלמד וחוזרים אחריו אחרי כל פסוק או קטע של פסוק. שיטת הלימוד העיקרית היא השינון שלא נגמר, שיטה שהייתה מקפחת את התלמידים המוכשרים, ומונעת מהם אפשרות להתקדם בקצב המתאים להם.
אבל בהחלט זה היה תואם להגיע למטרה של האינטרציה בקבוצה. למדו אתנו עמה מאלה שסבלו מקשיי למידה, לא היה צריך בשום אבחון מוקדם לגלות אותם. בתוך הלימוד הקבוצתי מתגלים מאליהם. התלמידים המתקדמים קיבלו את התפקיד לעזור לחבריהם הנחשלים, יש לציין שלא תמיד בהצלחה.
היו גם כאלה שכחום לא היה נכנס להם לראש, ואיש לא היה מתרגש מזה. כי ראו זה דבר טבעי, שהרי ממאה למקרא לא דורשים יותר מעשרה למשנה וחמישה לגמרא. וכזה היה המצב במיוחד בזמן רעב והמחלות, כי למי יש חשק ללמוד כשהבטן מקרקרת ?.
אך למרות הכל היה יתרון בולט בשיטה הזו לתלמידים החרוצים. אלה יזכו לתשומת לב רבה יותר, והעברתם לישיבה לא תהיה קשורה כלל בגיל. לפעמים ימצאו תלמידים בני שתים עשרה ושמונה עשרה לומדים יחד באותה חברותא. מה שלא כן בשיטה החדשה, הגורסת בחני כניסה וחלוקת הרמות של התלמידים בכיתה.
בשנות העשור הרביעי של המאה העשרים, החינוך היסודי היהודי עלה מדרגה גדולה, בזכות אותם צעירים שעליהם דובר למעלה ובראשם רבי חיים שושנה זלה"ה. כל תקופת המלחמה הייתה דריכה במקום, ואפילו ירידה עקב תנאי המחייה הקשים ששררו אז, שעוד יסופר בהם.
אחרי המלחמה הייתה תנופה אדירה, חל שיפור בתנאי החיים, שליחים של ארגונים שונים מחוץ למרוקו הקימו מוסדות תורניים. כמו " אוצר התורה ", " חב"ד ". כדי לעודד את התלמידים נקטו בשיטה של לימוד תורה ששכרו בצדו.
מוסדות של אוצר התורה, שילמו לכל תלמיד שיעמוד למבחן ויישנן דף תלמוד בעל פה, יקבל עשרים פראנק. המורים הצעירים, זוכים פעם ראשונה לקבל אמצעי קיום מכובדים. במארקש האווירה של לימוד תורה מורגשת בכל מקום, המושג של " והגית בו יומם ולילה ", מיושם כמעט בכל בית. פה ושם קביעות של שכנים הלומדים יותר דף גמרא על כוס תה. או אבות המשננים לבניהם משניות.
זכורים לי שני תלמידים כבני עשר, היו יותר גדולים ממני. אחד קרוב משפחה מצד אימי ז"ל, האבא שלו תלמיד חכם יודע ספר. שני בניו הראשונים לא עשו חיל בלימודים ותלמידי חכמים לא יצאו מהם. עקב כך חשב האב להירתם לעזרת הרב המלמד, האיש היה סבל שהתפרנס בעמל רב.
בשעות המתות של היום, היה מוצא זמן לבוא לשנן עם בנו פרק בפרשת השבוע, כילד ריחמתי על האבא, שגדולת הצער והכאב חרשה קמטים בפניו בטרם עת. קומתו של הבן לא השאירה מקום לספק ליחס שבין גילו לבין החומר הנלמד.
אוי לה לאותה בושה, שהבן עדיין לא מספיק ללמוד פרק שני של פרשת השבוע. התייאשותו של האב הגיעה לשיאה, בשינון האחרון של פסוק י"ג בפרשת וישלח. " ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב ".
גם החזרה של האב על שינון הפסוקים לא נתנה להיספר מרוב. נפשו של האב נקעה מהמצב של בנו, ושלח אותו ללמוד מקצוע
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:
הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.
באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:
היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…
ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.
תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.
ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי
כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.
עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.
קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
HDI RASSEK, MEFIE-TOI
— A 'mel mi a'mlou nas Qui a ne pas faire comme les autres s'entete Lama tbqj bla ras Risque fort d'y laisser sa tete
C'est le devoir de conformisme. Au premier sens conformisme politique: il ne faut pas se joindre a la rebellion. car comme nous l'avons vu les rebelles tues au combat risquaient fort de voir leurs tetes exposees sur la place publique. Dans le Vieux Maroc, les Juifs prives, pour des raisons religieuses, de la participation a la gestion du bien public, n'etaient jamais meles aux intrigues politiques et ce proverbe ne s'adressait pas a eux. Au sens figure c'est un appel au conformisme social, a faire comme tout le monde et la il a un frere jumeau dans le Talmud qui recommande aux fideles de ne jamais "sortir du commun" (Brachot 29) C'est l'equivalent du proverbe francais "A Rome conduis-toi comme un Romain". La tradition juive egalement recommande de se plier aux coutumes locales. Un Juif qui passe d'une ville ou d'un pays a l'autre, est tenu en arrivant de respecter les coutumes locales. C'est parce qu'ils ne l'ont pas fait et on essaye — et reussi — d'imposer leurs propres coutumes, que les Megurachim, les Expulses d'Espagne, entrerent en conflit ouvert avec les autochtones, les Tochabim, a Fes au debut du 16eme s. comme nous le verrons dans la troisieme partie.
— Ghrra douz e'l dib — ka yihfdha On ne peut jouer un tour au renard qu'une fois. Un homme averti en vaut deux, l'experience sert.
— Di rito saket Si tu le vois assis tranquillement Ah khrito nabet C'est qu'il couve ses excrements
La naissance de ce proverbe est aussi vieille que la naissance de 1'homme et il etait avant tout utilise en _puericulture: si tu vois qu'un bebe est trop tranquille c'est qu'il faut verifier immediatement ses couches. Au sens figure il est l'equivalent du proverbe francais: "Mefie-toi de l'eau qui dort" ou encore "Trop poli pour etre honnete".
La scatologie est la forme la plus primitive de l'humour, quand la seule evocation de la m. . . suffit a declencher l'hilarite generate et nous retrouverons souvent cette matiere premiere dans la suite des proverbes.
ON VA Y ARRIVER
"Nous allons arriver a la m. . ." etait l'expression employee pour dire: on est arrive a la limite de la bienseance, si vous continuez on va la depasser. Tout le monde connaissait cette expression et Joha encore mieux que tous. Un jour qu'il etait particulierement fauche. il emplit deux jarres d'excrements et au-dessus une couche du miel le plus succulent. II se presenta avec sa marchandise au marche. Les gens passaient et mettaient le doigt pour gouter. Un client plus serieux gouta a plusieurs reprises, bien plus souvent que ne le permet la coutume. Alors Joha lui dit — Ya Sidi, nous allons arriver a la merde!
L'autre s'arreta de gouter et acheta les deux jarres. Vous devinez la suite l'affaire est portee devant le tribunal et le Pacha dit a Joha "qu'as-tu a dire pour ta defense?" — Mais je l'ai parfaitement averti de ce qui l'attendait, ne lui ai-je pas dit a plusieurs reprises —ya Sidi nous allons arriver a la merde? Est-ce qu'il peut nier? Et c'est ainsi qu'encore une fois Joha gagna un proces!
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
החברה הערבית. חיי הציבור. הדת
המיסמכים ההיסטוריים הקדומים ביותר מעידים על כך, כי תושבי הארץ נחלקו לשני סוגים, שהיו מתקיימים זה ליד זה, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו. ואלה הם: (א) מתיישבים, המכונים בערבית צפונית חַצֵ'רי, יושבי חצרים, (ב) נַוָדים, בַּדְוִי או עַרַבי גם אַעְרַבי, בני הערבה, רועי גמלים וצאן. שתי השכבות האלה נבדלו לא בדרכי פרנסתן בלבד, אלא גם באופיין, בתרבותן הרוחנית וביחסן לדת. הבדלים אלה, שהיו קיימים במשך מאה דורות, קיימים גם בזמננו. גם כיום מתייחסים האכרים ותושבי הערים בבוז אל הנוודים הפראים ומחוסדי־התרבות, החיים על חרבם ומתפרנסים מן הגזל; והנוודים מצדם בזים לכפריים ולעירוניים, הקשורים למקום מושבם. הכינוי ״נבטי״, שם שבט וממלכה שאזרחיה הצטיינו בחקלאות, הפך אצל הבדוים לשם גנאי, שהוראתו ״עבד העובד את האדמה». הבדוי אין לו כמעט שום יחס לדת, אף־על־פי שלמראית עין הוא מוסלמי.
לא תמיד סמכו המלומדים על ההבדלים העצומים שבין שתי השכבות האלה, ומתוך כך נסתבכו בבעיות שלא ידעו לפתור אותן. בייחוד טעו אלה שראו את הבדוי כאבטיפוס השמי בצורתו הטהורה ביותר, וביצירתו הרוחנית, כלומר בשירה, כפי שנתגלמה ב״קצידות», ראו ביטוי נאמן להלך־הנפש של כלל דוברי הערבית. הכתובות הדרומ־ערביות ויצירות המשוררים יושבי החצרות מעידות, כי דעה זו היתה מוטעית.
יש והבדוי מתיישב ונעשה חצ'רי, ולפעמים האכר הופך נווד. עובדה היא שהבדוי נוהה אחר חיי הקבע. בתנאים מסויימים, כשקיים במדינה משטר חזק, המבטיח לתושבים את בטחון חייהם ורכושם, מתחילים הבדוים מגדלי־הצאן לעבוד בשדות, תחילה דדך־עראי ואחר־כך בקביעות, מקימים אסמים לאגירת יבולם ולאט־לאט הם נעשים מתיישבים לכל דבר. מגדלי הגמלים מתקרבים אל הישובים, מתחילים לעסוק בגידול צאן,ובמרוצת הימים נלווים גם הם אל החצ׳רי. הישוב מתרחב איפוא וכובש את המדבר. תהליך כזה אנו מוצאים בנאות חגאז הצפוני: הבדוים מתחילים להתיישב בקרב היהודים ומתייהדים.
ולהפך, אם תש כוחה של המדינה או של הישוב הסמוך למדבר, גוברת הציָה על הארץ הנושבת. הבדוים הטהורים מתחילים להתנפל על מגדלי־הצאן השוכנים ליד הכפרים, והללו מתחילים לשדוד את שדות האכרים, הנאלצים לעזוב את המקומות המסוכנים ולהתיישב בנקודות מרוחקות מן הערבה. מקצתם מחליפים את בתיהם הקבועים והופכים אף הם רועי־צאן, יושבי אהלים.
בצורה בולטת נמשכים הזעזועים האלה עד היום בדרום ערב. מרכזי התרבות המעינית־שבאית הוקמו בשעתם באזור הגובל במדבר הגדול רובע אלח׳אלי. השטח הנושב נמשך מואדי חצ׳רמות אל מארב, דרך מעין והג׳וף, והגיע עד נג׳ראן. כיום כולו עזוב ושומם, חוץ מחצ׳רמות ונג׳ראן, והישוב הקבוע נדחק מערבה, אל קצה הרמה החיצונית. לכן מעטים שרידי התרבות העתיקה במקומות שבהם נמצא כיום ישוב צפוף. מצד אחר, במקומות שבהם מוצאים חורבות וכתובות, רבה כיום העזובה. תושבי המקומות האלה, שהיו מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה אינטנסיבית, נידלדלו לאחר שהחקלאות נחרבה עקב סיבות פוליטיות, ולאחר שגילוי כיוון הרוחות הנושבים בים סוף הניע את הסוחרים להשתמש באניות ולזנוח את דרך היבשה. תהליך הידחקותו של האכר ממזרח הרמה אל ההרים, מערבה, נמשך גם עכשיו: הנאות שבעמקים המזרחיים ק בקושי הן מחזיקות מעמד בפגי הבדוים של המדבר.
החיים הציבוריים בתימן היו מפותחים מאוד. בראש המדינה עמדו מלכים, או נשיאים־כהנים— בתקופה מסויימת במדינת שבא הקדומה ובקַתַבַאן. פקידים גבוהים (״כביר»•, את הכהונה הזאת היה אב מוריש לבנו) היו מנהלים את כל עניני המחוזות שנמסרו לפיקוחם, ושהיו מיושבים כרגיל על־ידי בני שבט אחד. בתקופה מאוחרת דחק ה״קול» את ה״כביר״ ממשרתו; ה״קול» הוא נשיא של שבט, ״מלך» בזעיר אנפין, ומשרתו היתה נחלת משפחות מסויימות, שהיוו את מעמד החוֹרים והאצילים. ״מחלק המים״ היה אחד הפקידים החשובים: בכתובות הוא נקרא ״כַּבִיר», ועליו היה לשקוד שחלוקת המים תיעשה בצדק. לפי סדר מסויים היו משקים את שדותיהם של כל תושבי המקום ומוליכים את המים אל הגנים.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
חביבות דברי תורתו
דברי תורתו היו חביבים על בני דורו, והם הפיצום בעולם, וגם לכך נביא כמה דוגמאות:
החיד״א בקונטרס אחרון למחזיק ברכה (או״ח סימן רס״ח סעיף ג׳), מביא את הכרעת ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו אב״ד דק״ק מראכש״ שאין לשנות מנוסחאות הספרדים בברכת מעין שבע בערבית של ליל שבת, ויש לומר: ״קונה ברחמיו שמים וארץ״, בלי לדלג תיבת ״ברחמיו״. בזה הצטרף ר׳ יעקב לדעתו של הגאון ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל – גיס אחיו רבינו שלמה פינטו זצ״ל, כפי שהביא החיד״א שם.\
הערת המחבר : מעניין לציין: מלבד הכרעה זו, גם בפסק הדין בענין שבועת הקומיסיון המובא לעיל היתה דעת ר׳ יעקב כדעת ר׳ כליפא בן מלכא, וכפי שהובא בשו׳׳ת משפטים ישרים שם סימן מ׳, וראה בספרנו בפרק אודותיו עמוד 163.
עוד מביא החיד״א בספרו שיורי ברכה (יו״ד סימן מ׳ אות די), את הוראתו של: ״הרב החסיד מהר״ר יעקב פינטו״ בענין נצרר הדם בעובי בשר הלב. ושם (סימן ל״ב אות א׳) מביא את תרוצו של ״הרב הגדול כמהר״ר יעקב פינטו״, על קושית חכמי מרוקו בענין סימני בהמה שיש בה חשש נפולה.
בשו״ת נפת צופים להגאון ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו סימן מ״ט (עמוד ט״ו) מביא את תשובתו הנפלאה של ר׳ יעקב לר׳ דוד מאמאן אודות נידון קריאת שם כשמו של רשע.
בספר יוסף חן להגאון ר׳ יוסף קורקוס (פ׳ קדושים) מביא פירוש נאה בשמו: ״שמעתי מהחכם ושלם הר״ר יצחק פינטו נר״ו משם מר אביו הרב המובהק המקובל האלקי מוהר״ר יעקב פינטו זצוק״ל״. והחיד״א בספרו חומת אנך (פ׳ עקב
מביא פירוש ״אשר שמע בשם הרב המקובל כמוהר״ר יעקב פינטו ז״ל״ וכן בספר וילקט יוסף לר׳ יוסף פינצי (בלוגראדו תר״ב) אות י״ז, מביא את אשר שמע משמו, ואף השד״ר ר׳ חיים אברהם סורנאגה זצ״ל – שליח ירושלים, מביא את שמע מר׳ יעקב בהיותו במרקש, וכך עוד ועוד.
נוכחנו לראות עד כמה היתה תורתו של ר׳ יעקב חביבה על בני דורו, ואיך נפוצה על פני הארץ גם בלי שזכה להביא חידושיו למכבש הדפוס. בנוסף לכך, הרגשנו בין השיטין בהערצה המיוחדת אשר גילו גדולי דורו כלפיו, באלה תארים תארוהו, ובאיזה הדרת כבוד הביאו את דבריו. אין זאת אלא משום שגדולתו וקדושתו חפפה על בני דורו, אורו הנעים סוכך עליהם וחימם לבבותיהם, ותורתו היתה להם שעשועים..
חיבוריו (מקדש מלך – לקט שושנים)
ספרא רבא היה ר׳ יעקב. בהיותו ארי בתורת הנסתר, שקד יחד עם רעהו ר׳ ישעיהו הכהן, לחבר פירוש נרחב על דברי הזוהר הקדוש. במשך זמן רב עמלו ויגעו לפרש בו כל צפון ונעלם, עד שחפץ ה׳ עלה בידם. לחיבורם קראו ״לקט שושנים״, אות לכך שליקטו בו פירושים שונים מגדולי המקובלים.
ביום שישי ח׳ בכסלו שנת תק״ט סיימו את כתיבתו, וחיכו להזדמנות להדפיסו. כך כתבו בהקדמתם בתחילת הכתב יד שלפנינו.
באותה עת, שקד גם תלמידם, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל, על חיבור פירוש דומה, הרי הוא ספרו הנודע: ״מקדש מלך״ על הזוהר. בהיות ר׳ שלום תלמידו של ר׳ יעקב, קיבץ בספרו מפירושיו, ומפירושי שאר רבותיו: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב גדליה, ור׳ יעקב מאראגי, כפי שמספר על כך ב—מתו למקדש מלך.
הערת המחבר : רז״ל שם: ״וספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי (הכוונה לר׳ אברהם אזולאי), ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה, עד מלך ביופיו עיניו תחזינה, ובהדר כבודו לנוכח יביטו, הרי הוא מעלת החכם השלם, המקובל האלקי, כמוהר״ר יעקב פינטו, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב כל קהל עדתו. ומהם נוחי נפש בעדן גן אלקים, לכהן ה״ה מעלת החכם השלם כמוהר״ר ישעיה הכהן, ואריה דבי עילאי וכו׳ מעלת החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר יעקב גדליה זלוז״ה״, עכ״ל.