אלי פילו
יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה א.בשן
שלמה בן ואליד
שלמה בן ואליד היה מאנשי חצרו ומזכירו של הסולטאן, לצד שמואל סומבל. ידוע עליו מחיבורו של ג׳ הוסט (Host) — הוא כותב, כי בשנת 1766 קיבל בן ואליד את תפקיד HofjudeTt', ״יהודי החצר״, עם שמואל סומבל — וכן מארבע תעודות שטרם פורסמו. בדיווחו של מסעוד מגוארס, סגן הקונסול היהודי של בריטניה בטע׳יר (1771-1770), לקונסול הכללי סמפסון מ־8 באוגוסט 1770 על המצב בטע׳יר ציין הכותב, כי המקום אינו מושן סוחרים ואין מצפים לבואם, וכי הדבר היחיד הראוי להודעה הוא, כי בן ואליד עומד לבנות באן בית.
סמפסון מתאר אותו ואת שמואל סומבל ב״שני המזכירים היהודים של הסולטאן״ אשר מצפים ל״מתנה מכובדת״. כמקובל היו הדיפלומטים הזרים מעניקים לאנשי החצר והממשל מתנות בהזדמנויות שונות, כמו בחגים, וכן בביקורים, וכשהגישו בקשות, ובאמצעותן היה סיכוי למילוי הבקשות.
הערכה על מהימנותו מסר לויטננט הוטו (Houghton) על פי ההיכרות אתו בחצר המלכות, וזו העדות האישית המשכנעת ביותר עליו. הוא פגש שם שלושה יהודים: את בן ואליד, את יעקב בנידאר ואת שמואל סומבל; והראשון הוא הטוב והישר שבהם. הדבר נמסר בדיווח מפורט למושל גיברלטר ב־6 באפריל 1772. הוטון גילה בקיאות במתרחש בחצר המלכות, ובין השאר ציין את היחס המשפיל כלפי יהודים הממלאים תפקידים בחצר.
לבן ואליד היה חלק בשחרורם של רב־חובל ושני ספנים של אנייה בריטית שעלתה על שרטון ושהיו אתו במכנאס. הוא הביא אתו את השבויים לתטואן, כפי שמסר להוטון יהודי שבן ואליד כתב לו על כך. הכותב הניח, שהסולטאן שלח את בן ואליד לתטואן גם כדי להיפגש עם הוטון.
העדות האחרונה עליו היא מה־18 באוגוסט 1773. ממנה מתברר, שהוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.
ישעיה בן עמור
ידוע בתור השליח היהודי הראשון של הסולטאן ללונדון. הוא הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־31 במרס 1772, ובו הוא מציג עצמו במשרת נאמן של הסולטאן וכסוכנו לעניינים שונים בממלכתו. לדבריו הוא יליד גיברלטר, וקשור בעבותות של נאמנות למלכות בריטניה ולעמה. הודות לעובדה שאביו נולד במרוקו וחי שנים רבות בפאס הוא מכיר היטב את השפה והמנהגים של תושבי מרוקו ובקי בעניינים הקשורים בממשל. בהתחשב בקשרי הידידות בין מרוקו לבריטניה ובהעדפות המוענקות לאזרחים בריטים במרוקו מעוניין הפונה לחזק את האינטרסים המסחריים של בריטניה.
בן עמור קיבל ייפוי כוח להשיג בבריטניה מהנדס וצוות מקצועי שיעבוד תחת פיקוחו, שיבוא לטנג׳יר ויעסוק בתיקון הרציף של הנמל; הדבר מחייב את הסכמת מלך בריטניה וממשלתו, בתיאום עם הסולטאן. הקולונל בויד, שאליו כתב הסולטאן בקשר לשליחותו של בן עמור, נמצא עתה בלונדון, ויוכל לאשר את הדברים. בידו העתקים מאושרים מהמכתב שהוא מגיש. בסיום הוא מבקש להתקבל לריאיון כדי למסור פרטים נוספים. זה המידע היחיד על בן עמור שפורסם בספרו של הירשברג על יהודי צפון־אפריקה.
מ־16 תעודות נוספות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי מה־30 ביוני 1769 עד ה-5 באוקטובר 1775, וכן ממקורות אחרים, ניתן לשחזר את חייו ואת פועלו מתחילת 1768 עד 1791.
ישעיהו בן עמור היה מזכיר ותורגמן לאנגלית בשירותו של הסולטאן, ומילא שליחויות שונות למענו. בתחילת שנת 1768 שלחו הסולטאן לגנואה לשם קשירת קשרים דיפלומטיים. בעקבות ביקור זה יצאה ביוני 1769 משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי, ואתה חזר בן עמור.
אותה שנה ביקר בן עמור בגיברלטר בקשר להשגת תחמושת לצבא הסולטאן. רוברט בויד הבטיח לו שיתמוך בבקשה לשם ״קיום ההרמוניה בין שתי המלכויות״ ויפנה לשר החוץ בנדון, אבל הזכיר נושא המעיב על יחסים אלה — האיסור שהוציא הסולטאן על אספקה לאניות מלחמה בריטיות בלא תשלום מכס(2 באוקטובר 1769). בעיית האספקה לצי הבריטי בנמלי מארוקו בלא מכס הייתה נושא להתכתבות בין נציגי הממשל הבריטי בגיברלטר ובמרוקו ובין הסולטאן ומזכירו היהודי בן עמור גם בשנים העוקבות. הבריטים טענו שמכירת אספקה בלא מכם תואמת את ההסכמים בין שתי המדינות.
המכתב הראשון שמצאנו שבן עמור כתב בנידון בשם הסולטאן הוא מה־8 במאי 1770, והוא מופנה לקונסול הבריטי הכללי סמפסון, כתשובה לבקשתו מ־14 באפריל, שהסולטאן יורה למושלים של ערי הנמל למכור אספקה לצי המלחמה הבריטי בלא מכם. הסולטאן השיב, כי הוא ייענה לכל בקשותיו של הקונסול לאחר בואו לסלא בחודש הבא. ואמנם נענה הסולטאן לבקשה, כפי שדיווח ב־15 ביוני 1770 סגן הקונסול היהודי מסעוד מגוארס .
באוגוסט 1770 נשלח בן עמור מאת הסולטאן לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל וללוות את סמפסון בביקורו אצל הסולטאן ולשמש לו תורגמן. הוא בא לשם בלוויית שלושה יהודים ממשרתיו. הוא עמד על כך שבהיותו בשליחות ממלכתית, מצויד במכתב מהסולטאן, תועמד לרשותו אנייה בריטית.
בויד והקונסול הכללי סמפסון היו חלוקים בהערכותיהם לבן עמור: בויד התייחס אליו בחיוב והעסיקו, מכיוון שמסר מידע מועיל על מרוקו; סמפסון התייחס אליו בעוינות. התברר שהסולטאן ראה בעין יפה את העסקתו של בן עמור בתפקיד קונסולרי בידי הבריטים, כנראה משום שראה בו מקור מודיעיני.
האמון הרב שהסולטאן רחש כלפי בן עמור הוא הסיבה לדחיית העסקתו, כפי שטען סמפסון. אין הוא מתנגד לו בגלל זהותו היהודית, ״הגם שכיהודי ברברי הוא נחות, אבל הסולטאן ראה בו לא רק משרת שלו, אלא הפגין הערצתו כלפיו ונכונותו להאזין לעצותיו, ומצאו טוב יותר ממשרתיו האחרים. ואין זה מתאים להעסיק אדם בשירותם של שני מלכים שהאינטרסים שלהם מנוגדים״.
סמפסון יודע על תקדימים של שני יהודים(בנידאר ומגוארס) שמונו לייצג את בריטניה בתור סגני קונסולים. הוא מכיר בכך, שלא ניתן עתה לבצע שירותים עבור מלך בריטניה במרוקו בלא היהודים, כי הם מנהלים את הסחר העיקרי בארץ זו. אבל הוא מעדיף לבחור יהודי באופן חופשי, ומציע מועמד אחר, כי דעתו על בן עמור מסויגת — אם כי ניתן לנצלו למטרות משניות, ולשם כך רצוי לשמור אתו על קשר. אגב כך הוא מציע לעודד בריטים צעירים שיתיישבו במרוקו וילמדו את השפה והמנהגים המקומיים, ואלה יעשו את השירותים שיהודים עושים עתה.
סמפסון הגיע מגיברלטר לתטואן בלוויית בן עמור, אבל כאן נפרדו דרכיהם. כבר באוקטובר 1770 נודע לסמפסון על תכניתו של בן עמור להגיע ללונדון בשליחות הסולטאן (דבר שביצע במרס 1772 כאמור), וקיווה שייכשל.
המידע האחרון על בן עמור הוא משנת 1791 : אז הוא היה ממונה על בניית מעגן חדש בטנג׳יר, לאחר שהעיר הופגזה בידי הספרדים."
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
83 ـ تاج المره التوضع
תאג' אלמרא, אלתאוצ'אע
כתר האישה, הצניעות
84 ـ جهل الجتيار مالوش دبار
ג'אהל ולח'יתיאר, מאלוש דֻבאר
טפשות הזקן אין לה טיפול
נאמר על זקן מאוהב שמחפש אישה צעירה
85 ـ شعرالنسوان طويل وعقلهن قصير
שער אלניסואן תאוויל, ועקלהן קציר
שער הנשים ארוך ושכלן קצר
86 ـ طاعة النسوان ندامه
טאעת אלניסואן נדאמה
הציות לנשים חרטה
87 ـ طلقها ورجع يتطلع على سيقانها
טלקהא אורג'אע יתטלט עלא סיקאניהא
גרש אותה וחזר להביט על יריכה
נאמר על אדם המתגעגע לגרושתו, אך על מי שנוטש דבר
שעסר בו תקופה, והתחיל להתגעגע אליו מחדש
88 ـ حلا الرجال الادب وحلا النسوان الذهب
חלא אלראג'ל אלאדב, ולא אלניסואן אלדהב
יופי הגברים הנימוס ויופי הנשים, הזהב
89 ـ السرفي الخمر مش في العنب
אלסר פי אלח'אמר, מש פי אלענב
הסוד ביין ולא בענבים
האישה המבוגרת דומה ליין והצעירה חסרת הניסיון לענבים
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית
טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל
יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ט'
תרגום השיר
1 הלילה ליל החינה והעשירים תורמים בהכרזה,
תורמים לך, הו כלה, ריאל ומתקאל.
תורמים לך, אהובי, את הריאל המובחר.
טקס החינה-אלישבע שטרית
אחי אהובי, זה מה שאיחלתי לך,
שהכלה תשהה בחדרך ואני אשיר לך.
חתן יקר, שהאל ייתן לך מה שאיחלו לך:
הון וילדים וכן מזל מושלם.
אחי אהובי, בגדים בלויים אינם יאים לך.
תלבש ביום חג רק בגד לבן מבד עדין.
אחי אהובי, בעל הכתף הערומה:
אתה דג בורי מובחר הנידוג בנחלים.
אחי אהובי, אתה כמחרוזת פנינים צפופה,
מחרוזת פנינים ובתוכה מטבעות זהב.
חתן יקר, עלם האחראי על שני בתים,
חמשת אחיך מלאים ביהלומים.
מחרוזת פנינים ובתוכה יהלומים.
אחי אהובי, הו תמר מתוק,
גחלת אש בלב האישה האויבת.
שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בגד עליון.
שהאל לא ייסרך, אתה רוחי ועיניי.
לך, שהאל לא ייסרך בפי שייסר את לבי,
בגעגועים, במרחק מן הבית ובבדידות.
לן, שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בורנום.
שהאל לא ייסרך, אחי החתן.
לך, שהאל לא ייסרך, אתה בעל הבית הנאה,
שהאל לא ייסרך, אחי בבת עיני.
באה להתגרות בי כדי שאתגרה בה.
לולא כיבדתי בני אדם הייתי רודפת אחריה.
באה להתגרות בי עד לפתח החדר,
רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה.
באה ונטפלה אליי עד לשער עם הקשת,
ידי מרוחה בחינה ופניי מאופרות באיפור שחור.
לבי חולה, הו אימא, הוא זקוק לריפוי,
דברי השמעה גורמים מועקה ללבי.
אימא, הו אימא, תני לי לנוח,
הדליקי לי נר בשער המלאח.
אימא, הו אימא, פרעי לי צוהר,
בטקס הבר-מצווה של שלומי נמצא מנוחה.
אימא, הו אימא, למדי אותי מקצוע,
במוצאי החג בלילה עם כוס משקה ונר דולק.
בית ליד בית ועמוד התווך מוצב,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך בחורה / מנחה.
בית ליד בית וגפן נטועה,
יחיה לך אביך, הו שלומי, ויביא לך כלה
. בית ליד בית וגפן ביניהם,
יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך את המובחרת בבנות.
אלוהים היקר לי, אתה המעניק רווחה,
חון עלינו לשעה בזה הלילה.
אלוהים היקר לי, הבא שנה טובה,
שיתחתנו בניי ואמצא מנוחה.
אלוהים היקר לי, אתה הנותן ישועה,
אתה תביא לי רווחה ותמלא משאלתי ,
אתה תשלים את ענייני בטוב ותביא לי רווחה
טקסים מקדימים וטקסי המשך
לשלושת טקסי החינה המרכזיים קדמו טקסים שונים שנגעו להבאתה של החינה ולהכנתה בבית הכלה; כמו כן נערכו טקסים שנבעו בעקיפין או במישרין משלושת הטקסים הללו. ברוב הקהילות נהוג היה שהחתן הוא ששלח במתנה מגש שלם של עלי חינה יבשים לכלה יחד עם מגשים של פרות יבשים, דברי מתיקה ועוגיות. המנחה נשלחה ביום שהתקיים בו טקס האזמומג או טקס החינה הקטנה, והובלה בתהלוכה של נשים לבית הכלה. עם צאת התהלוכה מבית החתן ועם הגיעה לבית הכלה וכן בתחנות שונות בין שגי הבתים הושמעו צהלולים מפי הנשים שנשאו את המנחה ומפי השכנות כדי לציין את התרחשותו של האירוע. בבית הכלה נכתשו עלי החינה בפני נשות המשפחה והנשים שטיפלו בכלה בכל ימי החתונה תוך ביצוע שירים, השמעת ברכות והשמעת צהלולים.
בקהילות רבות נכתשו עלי החינה במכתש גדול מעץ ( אפרדו ) ולידו עמדה הכלה, שכן הוא סימל יותר מכול את עבודות הבית של האישה. לאחר הכתישה יצרו עיסה תוך מהילת האבקה במים, במאחייא או במי בושם להכנת תכשיר המריחה. עם הכנת העיסה נהגו למרוח בה את כפות הידיים של הכלה ושל הנוכחים באירוע, ובכלל זה החתן אם היה נוכח בבית הכלה." בתארודאנת כתשו את החינה ביום שני שלפני טקס החופה בבוקר מיד לאחר שחיטת העגל וביתור בשרו; את העיסה לטקס האזמומג הכינו במסגרת הטקס עצמו, במוצאי אותו היום.
עד למועד טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נשארה העיסה בהשגחה מוקפדת של אם המשפחה וקרובותיה כדי שלא תיפול חלילה לידיה של אישה בעלת כוונות רעות ותשמש בידה לפעולות מגיות כלפי הכלה לפני התייחדותה עם בעלה, אשר ישבשו את מהלך נישואיה. היו אף אימהות שחשדו בעניין זה באם החתן, שלא הסכימה אולי לנישואי בנה עם כלתה" ודאגו להשתמש בעלי חינה שהן עצמן קנו לשם הכנת העיסה ששימשה למריחת הכלה והחתן. אשר לחתן, הוא השתתף בטקסי החינה, וכל פעם שהגיע לבית הכלה לשם כך הוא לווה מביתו בידי פייטנים ששרו לכבודו פיוטים והתקבל בצהלולים עם הגיעו לבית הכלה כמו בעת יציאתו מבית הוריו. אחד הטקסים המרכזיים ביותר בחתונה היהודית המסורתית שקדם לטקס החינה הגדולה היה טקס שחיטת העגל או הפרה בבית הכלה יום לפגי עריכת הטקס או בבוקר אותו היום ברוב הדר ובשירת פיוטים כדי לספק את הבשר הדרוש להכנת המטעמים שהוגשו לאורחים הרבים במהלך החגיגה. בקהילות צפון מרוקו ובקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים נהגו לקשט את העגל או הפרה ואף להלביש אותם מעין חליפה דומה לחליפה הגדולה שלבשה הכלה בטקס החינה הגדולה."
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש"א, יסודתו כנראה בהלכה : " תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה איפת דם כחרדל " שבעה ימים אלה מונה הכלה משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין.
יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.
למחרת ליל הסלח'ה נערכת סעודת צהריים בבית הכלה. כל מי שהוזמן בערב הקודם מוזמן גם בצהריים. במרכז התפריט תבשיל הקוסקוס ברוטב ובחומוס, שאיחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.
שבת שלישית – שבת לבראזאת או שבת להריסה.
השבת השלישית היא השבת שלפני החופה. היא נערכת בבית הורי הכלה וקרויה שבת לבראזאת – שבת השושבינות – ולכבוד שושבינות הכלה המוזמנות לשבת זו. שבת זו קרויה גם שבת להריסה – שבת הגריסין, על שם התבשיל המרכזי של גריסי חיטה בסעודת החמין, בסימן של " ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ". לכבוד האירוע מטמינים מערב שבת בתנור השכונתי כשלושה סירים גדולים מלאים הריסה. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו.
הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שאכלו סלטים, ביצים ותפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ההריסה והבשר. אחר כך נוטלות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות " עקל על עטמתך – זכרי את העצם שלך -, כלומר את האירוע שלך, ואולי העצם סמל לצלע, שממנה נבראה האישה.
כתיבת שטר הנדוניה ושטר הכתובה.
כתיבת שטר הנדוניה.
בתאפילאלת ובארפוד אין רושמים בשטר הכתובה את פרטי הנדוניה וסכומי תוספת ונדוניה והסך הכול. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף החותם את השטר. לפיכך כותבים שני שטרות בנפרד, כל אחד לצורכו. א. שטר הנדוניה, ובו רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה שמביאה האישה עם נישואיה מבית אביה לבית בעלה. זהו שטר חוב כלכלי החל על הבעל, הוא מופקד בידי אבי הכלה או אמה כדין שטרי חוב הניתנים בידי המלווה. ב. שטר הכתובה, המשמש מסמך נישואין, והוא מופקד אצל החתן לראייה שפלונית היא אשתו.
המנהג של רישום שני השטרות בנפרד ולא בשטר הכתובה, כמקובל ברוב הקהילות, נידון על ידי רמ"א ורש"א בפירוט. מכלל הדיון ההלכתי מוסבר הטעם לתופעה, והוא שלא לבייש את בנות העניים והמעמד הבינוני, שנדונייתן דלה, בשעה שקוראים את פירוט הנדוניה בכתובה בזמן החופה, שהרי במעמד זה אין משמיעים סכומים כל שהם המופיעים רק בשטר הנדוניה, שאינו נקרא במעמד החופה.
יום או יומיים לפני החופה, לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע בידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. שטר הנדוניה קרוי בלשון העם " נחלה " על שם נוסחת הפתיחה " זאת נחלת פלונית בת פלונית ". אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו
אוניברסיטת חיפה 2003
מקדם ומים כרך ח
מאת יוסף שיטרית ואחרים
בקהילות רבות נמשכו טקסי החתונה ביום השבת שלפני החופה; יום זה נקרא בהן ״שבת ההתחלה״(בעמק הסוס) או ״שבת ההתייעצות״(בקהילות עם השפעה של מגורשי ספרד) או ״שבת המזל״ (בקהילות תאפילאלת). הטקסים נערכו הן בבית הכנסת עם שירת פיוטים מיוחדים וליטורגיה חגיגית יותר הן בבית הבלה בצורת ארוחות חגיגיות שבהן משתתפים הקרובים והמעורבים בהבנות ובצורת ביקור חברותיה של הכלה בביתה ובילוין אתה במשחקים ובשירים. בקהילות שונות נערך באותו יום גם טקס הלקאתו המבוימת של החתן בבית הכלה. בקהילות הסוס נערכה תפילת ערבית חגיגית בבית החתן, ולאחריה ליוו את החתן לבית הכלה לערב שירה והכנת השמרים לבצק שממנו אפו את הלחם של כל ימי החתונה.
בשבוע החתונה נגזרו רוב הטקסים מן הטקס המרכזי של הנישואין, היינו טקס עריכת החופה והקידושין ולאחריו ההתייחדות והצגת הבתולים, שמשמעותו מעבר הכלה מרשות משפחתה ומתחומה לאחריות בעלה. ביום ראשון נערכו בכל הקהילות פרט לקהילות תאפילאלת טקסים משפחתיים בעיקר להשלמת הכנת הנדוניה ורישום חלקיה בידי סופרי בית הדין, לתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה, לאפיית לחם ועוגיות. רק בקהילות תאפילאלת נערך במוצאי יום ראשון טקס החינה המרכזי בבית החתן, משום שבקהילות אלה נהגו לערוך את טקס החופה כבר למחרת, ביום שני בערב, במקום ביום רביעי כמו בבל יתר הקהילות." ביום שני התנהלו ברוב הקהילות הכנות למסיבת ליל החינה או ״החינה הגדולה״ שנערכה למחרת בערב בבית, בין היתר שחיטת הפר החגיגית בבית הכלה, והכנת הכלה ליום המחרת דרך טקסים של התרת השער של הכלה ומריחת חינה עליו. בקהילות דרום־מערב מרוקו נערכו במוצאי אותו יום טקסי ״החינה הקטנה״. במוצאי יום שלישי נערכו ברוב הקהילות, במסגרת טקס החינה או טקס ״החינה הגדולה״, הטקסים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לחתימת מעמדה הקודם של הכלה כנערה או כרווקה החיה בתחום משפחתה. מסיבת החינה, שלרוב היתה מפוארת, ציינה הן סיום פרק זה בחייה של הכלה הן מסיבת פרדה ממנה, שקהל המוזמנים והקרובים ערבו לה כביבול כדי לעודד את רוחה ולתמוך בה בשלב מכריע זה בחייה כרווקה. מיד לאחר המסיבה נערכו טקסי ההכנות ליום הנישואין שחל למחרת, כמו טקס הטבילה במקווה להיטהרות הכלה לקראת ההתייחדות עם החתן; בקהילות שחלה בהן השפעת מנהגי המגורשים נערך גם טקס החופה והקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי. בקהילות שקיימו את מנהגי התושבים, פרט לקהילות תאפילאלת, נערכו החופה והקידושין במוצאי יום רביעי, וכל הפעילות התמקדה לקראת טקס מרכזי ומכונן זה בחתונה היהודית. בבית הכלה נעשו ההכנות האחרונות לקראת צאתה של הכלה לבית בעלה, הכנת איפורה ותלבושתה תוך בבי ודמעות על הפרדה הקרובה והולכתה לאחר מכן בתהלוכה מרשימה לבית החתן.
בבית החתן שררה המולה רבה לקראת הטקס המרכזי של החופה והקידושין ואירוח המוזמנים במסיבה הגדולה לאחר מכן. לאחר ההתייחדות נערך לרוב טקס הצגת הבתולים בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי. בבוקר יום חמישי נתנו המוזמנים את מתנותיהם לזוג הצעיר. יום זה גם חנך את שבעת הימים של התבודדות החתן והכלה בביתם החדש בלא שיצאו ממנו, אלא אם הוזמנו בידי קרובים ומכרים לארוחה חגיגית שבה ערכו מחדש את טקס שבע הברכות. אירועי החתונה הסתיימו בקהילות רבות, במיוחד באלה שחלה בהן השפעת המגורשים, ב״יום הדג״, שבו אכלו דגים לשידול מזל הפריון וההולדה. בקהילות אחרות התארחה הכלה עם בעלה ביום זה בבית הוריה להצגה מחודשת של בגד הבתולים בפני השכנות ולכיבוס בגדי הכלה והחתן ולארוחה חגיגית, שלאחריה ליוו אותה ואת בעלה במנחה של דברי מאפה ותבשילים.
רק בתום כל הטקסים האלה יצא החתן מביתו לעיסוקי היום־יום שלו. בקהילות דרום־מערב מרוקו התלוו אליו שושביניו ליציאתו לשוק וסייעו בידו לגנוב, או כאילו לגנוב, כלי חרס; כלי זה הוא מילא בדברי מתיקה ושלח אותו לכלתו. באקט סמלי זה המחיש החתן לכלתו את התחייבותו ואחריותו לפרנסתה ולכלכלתה מכאן ואילך, ואפילו יצטרך לגנוב לשם כך.
עמוד66
שירים לכבוד שלוחים
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…
וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״
הכבוד שמכבדים שליח א״י לובש צורות שונות! מקבלים את פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו לדרכו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי לו, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו את שכיות העיר, עתים מציגים אותו לפני חשובי השלטונות, מהנים אותו במצוות כגון עליה־ לתורה, פתיחת ארון־הקודש וכו׳— כללו של דבר, משתדלים להנעים לו את ישיבתו בקהילה. וכל זה מלבד הסיוע לעצם שליחותו, שעליו ידובר עוד להלן.
בואו של שליח לעיר עושה רושם, והכרוניקאים המקומיים רושמים את דבר בוא השלוחים בין המאורעות החשובים שאירעו בקהילה. כך רושם ר׳ מנחם מן ב״רשלמה הלוי בספרו " שארית ישראל " בין המאורעות שאירעו בימין את דבר בואם של שני שלוחי קהילת האשכנזים בירושלים לאמשטרדם בשנת תפ״א (1721) לאחר שהחריבו הערבים את בית־הכנסת של ר׳ יהודה חסיד. הכרוניקאי ר׳ אברהם כלפון מטריפולי שבצפון־אפריקה רושם ב״סדר הדורות״ שלו את דבר בואם של כל שלוחי א״י לטריפולי בימיו, ואם נודע לו אח״כ על פטירתו של אחד השלוחים, הוסיף אח״כ בצד שנת בואו לטריפולי גם את שנת מותו. המדפים אלעזר עראקי הכהן מכלכתא, שהיה גם מנהל עניני הקהילה ההיא, רשם ביומנו את דבר בואם של שלוחי ירושלים לכלכתא.
שירים לכבוד שלוחים
הכבוד לשלוחי א״י התבטא גם בשירים שחיברו בקהילות לכבוד השלוחים ושליחותם. דבר זה נהוג היה ביחוד בקהילות איטליה וצפון אפריקה. הרב המקובל והמשורר רבי משה זכות זכות שר שירים לכבוד ירושלים וחברון לזמר אותם בנעימה ידועה, ואין ספק שהשירים הללו נכתבו לרגל בואם של שלוחי ירושלים וחברון לעיר, שהרי הרבה ר׳ משה זכות להתרועע עם שלוחי א״י ולסייע להם בכל מאדו ולהמליץ עליהם בפני ידידיו בקהילות אחרות. בין שלוחי א״י שנהנו מעזרתו ידועים לנו ר׳ מאיר ב״ר חייא רופא שליח חברון בשנת תי׳׳ב (1652), ר׳ נתן שפירא שליח האשכנזים בירושלים בשנת תט״ו (1655), ר׳ בנימין הלוי שליח צפת בשנות תי״ז—תי״ט (1657—1659), ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין שליח חברון בשנת תל״ג(1673), ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי שלוחי צפת בשנת תל״ד (1674), ר׳ אברהם קונקי שליח הברון בשנת תמ״ז (1687), ר׳ אריה יהודה ליב הכהן, בנו של בעל ״שער אפרים״, שליח לעצמו מירושלים בשנת תמ״ח (1688), ר׳ שמעון ב״ר יהודה חבילייו, שליח לעצמו מחברון בשנת תנ״ט (1699), ואף לכבודו של האחרון ולכבוד חיבורו של אביו כתב ר׳ משה זכות שיר מיוחד. ר׳ שמואל ב״ר משה הכהן מליוורנו שר שיר לכבוד שליח חברון ר׳ אברהם רובייו, שהדפים בליוורנו בשנת תקנ״ג (1793) את ספרו של אביו ״שו״ת שמן המר״! ברומא שרו בשנת תקנ״ד (1794) שיר לכבוד שליח חברון ר׳ יהודה ליאון, שנתקבל אחר־כך לרב ברומא. בפירארה שר ר׳ שמואל יצחק פינצי שיר לכבוד ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו שליח טבריה בשנת תר״ג(1843). לכבוד ר׳ יצחק פרחי, שליח חברון בשנת תר״ח (1848) שרו שירים ר׳ רפאל חיים מפרגולה בליוורנו ור׳ משה עוזיאל בפירינצי. ר׳ יוסף אלמנצי שר שיר לכבוד ר׳ ישראל משה חזן שליח ירושלים שנתקבל לרב ברומא.
וכן בצפון־אפריקה. רבי דוד ך חסין במכנאס שבמרוקו, הפייטן המפורסם ביותר בצפון־אפריקה במאה השמונה־עשרה, כתב שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד ן׳ מרגי ור׳ יעקב עייאש). משורר אחר ממכנאס, ר׳ יעקב בירדוגו, כתב פיוטים לכבוד שני שלוחי א״י, ר׳ יוסף מצליח שליח טבריה ור׳רפאל פראנקו שליח צפת, וחיבר פיוט שלישי עפי׳י הצעתו של שליח א״י ר׳ חיים אשכנזי שהביא אתו מנגינה וביקש מהפייטן לחבר לה שיר מתאים.
במכנאס, פאס וארבאט, כתבו משוררים שירים לכבוד ר׳ יצחק אירגאס, שליח צפת במרוקו בשנת תקפ״א (1821) ואילך. שלוחי א״י שנפטרו בדרך־שליחותם או שנתקבלה שמועה בקהילות על מותם נספדו כהלכה ע״י רבני הקהילות, והמשוררים קוננו עליהם שירי־קינה. ר׳ ישראל נג׳ארה קונן על מותו של ר׳ בצלאל אשכנזי, שהמשורר הכירו בדמשק בעבור הרב שם בשליחותירושלים, בשנת ש״ן(1590) לערך. משוררי צפון־אפריקה קוננו על שלוחי א״י ר׳ עמרם דיואן ור׳ אליעזר גאלימידי, שנהרגו בדרך־שליחותם. באיטליה קוננו על ר׳ רפאל עמנואל חי ריקי, שליח הישיבה שיסד בירושלים, שנהרג בדרכו ליד מודונא בשנת תק׳יג(1743). בשירים שכתבו המשוררים לכבוד שלוחי א״י, וגם בקינות שקוננו אחרי מותם, הדגישו כמובן את מעלותיו האישיות של השליח, את גדולתו בתורה, את רוב חכמתו, את מסירותו לשליחותו ואת שבח מקום־הקודש שממנו הוא בא. וכן בהספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שמתו או נהרגו בדרך־שליחותם. ר׳ רפאל יוסף חזן אב״ד אזמיר שהספיד בשנת תק״ס (1800) את שליח חברון ר׳ אברהם חאייון, אמר עליו ״עד היכן הגיע רוב חסידותו, דעם רוב זקנתו אך יצא יצא בימות החורף לסובב נתיבות לדפוק על פתחי המתנדבים בעם לשליחות עה״ק חברון תוב׳״ב״.״ ר׳ רפאל יהושע פאלקי שליח חברון, שנפטר בדרך־שליחותו בשאלוניקי בשנת תפ״ה (1725) נספד ע״י שלשה רבנים בשלשה בתי מדרש שונים. אחד מהם אמר בהספדו, שהנפטר ראוי להספד משני טעמים ״אי משום יקרא דשכבי [כבוד הנפטר] כי רב הוא בקי בפרד״ס, ואי משום יקרא דחיי רבני חברון, וקיימא לן שלוחו של אדם כמותו…וכי הוא שליח קדוש מעה״ק חברון…ומה גם כי ראיתיהו תוארו כמלאך ה׳ אהוב אוהב את הבריות… ״ מספיד אחר שהספיד שם את השליח הזה ניסה לתרץ בדרך־דרוש את השאלה שניקרה בודאי בראשם של כמה מהשומעים! ״מה זאת עשה אלהים, דקיימא לן! שלוחי מצוה אינן נזוקין, ועל הראשונים אנו מצטערים כמה וכמה שליחי מצוה מעה״ק שלא חזרו לבתיהם ולא זכו לקבורת א״י, ומהם שלא ניתנו לקבורה כלל…."
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
חסד לאברהם
ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר
רבי אברהם אזולאי
הקדמת לספר חסד לאברהם
הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:
אבן שתיה:
להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:
והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.
אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:
אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:
והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:
אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:
הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:
ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר י נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:
אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:
ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:
אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.
כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:
והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.
וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:
והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:
אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:
והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.
ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:
ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.
ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הכשרת כלי קודש
בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.
הכשרת שוחטים והסמכתם
הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.
אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.
תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:
"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהם…למאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".
התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.
סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.
המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.
L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
?Quels furent les diplomates juifs au service de Mohamed III
1757-1790
Il serait fastidieux de faire une liste exhaustive des diplomates juifs au service du sultan. Nous n'en présentons donc que quelques-uns
Samuel Sumbel vécut en France dans sa jeunesse. Il fut envoyé en mission au Danemark en 1751 pour conclure un accord entre ce pays et le Maroc. On lui a attribué l'idée de faire appel à des familles narchandes du Maroc pour développer le commerce dans la ville portuaire de Mogador nouvellement construite. Ces marchands qui reçurent le titre de Tajer (Négociant) du sultan réussirent effectivement a trouver des débouchés au commerce marocain. Ce fut ce même Samuel Sumbel qui veilla à l'application des politiques du sultan en matière de commerce extérieur. Il négocia la libération d'otages et renseigna les Britanniques sur les agissements de l'Espagne au Maroc. Sa fortune fit des jaloux et il fut arrêté trois fois puis relâché. Salomon Benwalid eut
rôle similaire et impressionna grandement les autorités britanniques
Isaïe Benamor fut envoyé en mission à Gênes en 1768 et à Londres en 1772. Il négocia une exemption des douanes aux navires militaires britanniques en retour de l'achat d'armements anglais pour le Maroc. Il fit venir des ingénieurs anglais afin de réparer le quai de Tanger. Le sultan le complimenta plus d'une fois pour ses états de service
Natif de Tétouan, Jacob Benidar fut vice-consul d'Angleterre dans plusieurs villes marocaines: Tanger, Tétouan, Salé et Mogador. Il accompagna des délégations britanniques à la Cour marocaine, fut envoyé par le sultan en mission à Venise. Le sultan adressa à Georges III ces quelques mots à propos de Jacob Benidar : « Vous pourrez avoir confiance en tout ce qu'il avancera… C'est votre Ministre et le mien.»
Les cinq frères Delmar, fils du rabbin Chalom Delmar agirent pour le compte du sultan au Maroc en Hollande. Lorsque l'Espagne accepta de libérer des prisonniers marocains, elle reçut le droit d'utilisation du port de Tanger pendant un an. Durant cette année, le Consul d'Angleterre et les citoyens anglais furent bannis de la ville. Au terme de cette année, Messod Delmar fut chargé de rétablir les liens avec l'Angleterre
Les frères Cardozo étaient d'anciens marranes. L'un d'eux était en poste à Londres, les deux autres au Maroc. Isaac fut conseiller du sultan. Son frère qui résidait à Londres refusa de rentrer au Maroc à la demande du sultan. Aussi, ce dernier fit bastonner à mort Isaac avant de l'incinérer. Les intrigues d'Éliyahou Lévy, Juif tunisien à la Cour, furent a l'origine d'une lettre faussement attribuée à David Cardozo. Cette lerre qui exprimait des réserves par rapport au sultan, aurait été à l'origine de sa condamnation. Les Cardozo auraient informé les Anglais a propos des agissements des Espagnols au Maroc.
Éliyahou Lévy et Jacob Attal avaient conseillé le sultan vers la fin de sa vie et leurs intrigues furent peut-être à l'origine du changement d'attitude du sultan envers les Juifs
L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Moulay Yazid qui succéda à Sidi Mohamed Ben Abdallah persécuta les Juifs où qu'ils fussent et fit de même pour toutes les personnes qui avaient servi son père fidèlement. Il s'en prit aux derniers conseillers juifs de son père, Éliyahou Lévy et Jacob Attal. Mordékhaï Chriqui fut tué sur ordre de Moulay Yazid. Certaines familles de notables juifs s'exilèrent du Maroc pour échapper à la tyrannie de Moulay Yazid. Tel fut le cas d'Abraham Pinto qui alla s'établir à Londres et d'Élias Lévy Yulee qui se rendit à La Havane puis en Floride. Son fils David devint le premier membre juif du Congrès américain
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
L'Avenir Illustre, qui faisait l'apologie en toute occasion de la solidarite juive, regrettait toutefois le peu d’empressement du judai'sme marocain a venir en aide financierement a ses freres algeriens ou au moins a compatir a leur malheur
" D'ailleurs les families de nos coreligionnaires massacres a Constantine n'auront (pas) recu de nos communautes le reconfort d'une expression de sympathie attristee, d'une marque de solidarite dans l'affliction, un geste de secours materiel n'eut pas ete superflu…"
Seul l'avocat juif d'origine algerienne, Leon Sultan, futur premier Secretaire General du Parti Communiste Marocain, decida de mettre en place, a Casablanca, au sein de la nombreuse et prospere communaute d'originaires d'Algerie, une souscription en faveur des victimes du pogrome. La Residence avait en effet " decourage ", Yahya Zagury, le President de la communaute de Casablanca et inamovible Inspecteur des Institutions Israelites, d'organiser egalement une collecte en faveur des victimes du pogrome de Constantine. Elle faisait valoir qu'une manifestation de cette nature etait particulierement inopportune dans les circonstances presentes, car elle risquerait de provoquer des reactions serieuses de la part des elements musulmans. Les communautes Israelites du Maroc, qui ont craint tout recemment des bagarres a l'occasion des fetes de Kippour, ont interet a s'abstenir de toute action en faveur de leurs coreligionnaires algeriens…"
Une nuit de la Saint-Barthelemy marocaine ?
Cette derniere allusion nous ramene a une des plus grandes frayeurs de l'epoque? la rumeur propagee par le journal d'extreme-droite, Le Soleil du Maroc, de l,organisation pour le 19 septembre, jour de Kippour 1934 d'une nuit de la Saint-Barthelemy contre les Juifs de Casablanca — par Musulmans interposes. Devant le tolle general souleve par un tel appel au meurtre et les menaces de poursuites de la part des services de securite de la Residence, l'editorialiste dut corriger le tir. II expliqua qu'il n'avait pas souhaite une telle action — qu'il justifiait implicitement par ailleurs — mais avait simplement fait son devoir de journaliste en rapportant une rumeur qui circulait
« Je n'ai pas demande une nouvelle Saint-Barthelemy… Servant la verite, conformement a la realite des faits, j'ai montre les dangers de la mainmise progressive par les Juifs sur les professions liberates, sur la finance, sur le commerce, sur tous les domaines ou ils tendent a nous supplanter…
J'ai dit qu'ici au Maroc, la France a travaillé au bénéfice presque exclusif des Israélites marocains et j'ai demandé que nos gouvernants fassent quelque chose d'effectif pour les Musulmans, nos alliés sincères et fidèles
]'ai indiqué le caractère d'urgence des mesures à prendre pour contingenter les entrées des élèves juifs dans les lycées et écoles supérieures et dans certaines professions libérales, quitte à orienter les masses vers les métiers dont jusqu'ici elles s'écartent, volontairement ou non… »
Censé ramener le calme, cet éditorial montrait pourtant à quel point la propagande antisémite venue d'Europe avait contaminé une partie de la colonie européenne qui essayait d'entraîner dans son sillage la population musulmane
La propagande allemande
Avant même l'arrivée au pouvoir d'Hitler, l'association pangermanique " Fichte Bund " qui ne s'était jamais consolée de l'abandon par Berlin de ses visées sur le Maroc, menait une propagande au sein de la population musulmane contre la France. Cette campagne de propagande, profitant pleinement de l'asile que lui concédait l'Espagne dans sa zone de protection, prit une toute autre dimension avec la prise de pouvoir par les nazis. La nouveauté était l'exploitation intensive des thèmes antisémites, dans cette propagande dirigée désormais simultanément contre la France et les Juifs. Le chef d'orchestre en était l'agitateur allemand, Adolphe Langenheim, installé à Tanger depuis 1905. Les navires allemands qui abordaient aux Canaries et dans l'enclave espagnole de Ceuta, au nord du Maroc, apportaient presque toujours des ballots de tracts, en langue arabe dialectal, qui étaient destinés au Maroc et à l'Algérie. Le thème récurrent de cette campagne faisait l'amalgame entre haine des Juifs et haine du colonialisme, présentant la France comme " une nation juive "
« ~Le ]uif vous ronge comme la vermine ronge la brebis… La France le protège. Il est l'agent de la France, le suppôt de la France. L'A.llemagne enferme et pourchasse les ]uif s et confisque leurs biens. Si vous n'étiez pas les esclaves de la France, vous pourriez agir de même. »
Cette propagande écrite, peu efficace, en raison du faible niveau d'instruction de la population, était doublée par les émissions en langue arabe et berbère de Radio Berlin, elles-mêmes relayées par la station de radio italienne, particulièrement écoutée dans toute l'Afrique du Nord : Radio Bari. Le succès de ces diffusions préoccupait le Résident Général comme il en faisait part à Paris dans un de ses rapports ?
« L'augmentation des ventes de postes récepteurs radio aux indigènes les rend de plus en plus perméables à la propagande par la voie des ondes… Radio-Bari est de plus en plus écoutée et accentue ses attaques contre la France. Le speaker arabe fait d'abondants exposés sur la situation en Palestine… La politique antisémite tient aussi une large place ? il ne manque aucune occasion d'énumérer les pays d'Europe interdisant l'accès de leur territoire aux réfugiés Israélites… » (18.11.38)
Le relais était ensuite pris par les rares ressortissants allemands encore admis à résider au Maroc, plus particulièrement à Tanger et dans la zone du Protectorat espagnol. Le plus actif, Adolph Renschausen, établi avant 1914 à Tanger où il s'était converti à l'islam, s'était ensuite installé en 1919 à Larache
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
על כן מרובות הידיעות על סכסוכים ומתיחויות בבתי הכנסת בקהילות הספרדים והפורטוגלים באימפריה, סכסוכים שבהם נסתייעו הצדדים לעתים אף בשירותיהם של אנשי צבא עותמאניים כדי ליישב עניינים על פי רצונם, ופעמים אף הגיעו לידי מעשי אלימות.
בתוך יוּרה רותחת זו צריך היה מרביץ התורה לנווט את עדתו בלי שתיפגע סמכותו ובלי שיפסול את עצמו מלשפוט בענייניהם. לא אחת הפך הוא קורבן למלחמת יצרים ואינטרסים זו, שהתנהלה על הבימה הציבורית של כלל הקהל.
חייו של היחיד בחברה זו לא היו נטולי עניין מבחינה חברתית, אולם עיקר מעייניו וזירת קיומו היו בתא המשפחתי המצומצם והרחב. גיל הנישואים בחברה זו היה נמוך מאוד. אצל הבת מתחת לגיל שתים עשרה בדרך כלל, ולפעמים אפילו גיל שמונה תשע. אצל הבן בסביבות גיל שלוש עשרה ועד גיל שש עשרה.
הגיל הצעיר של הנישואים הביא לכך שחיי הנשואים התממשו בשלב מאוחר יותר, ואילו ראשית צעדי בני הזוג, גידולם וחינוכם היה נתון בידי הורי שני הצדדים. משנישאו בפועל עברו בני הזוג לרוב להתגורר בבית הורי החתן או הכלה.
לרוב נסמכו על שולחנם, לפחות בשנים הראשונות לנישואין. מסגרת זו הביאה לחיזוקה של המשפחה הפטריארכאלית וחיזקה את השפעת ההורים ואת השפעת החם והחמות. לעתים מזומנות, כחלק בלתי נפרד מהסדר הנישואים, השתלב הבו בעיסוקי אביו או החתן בעיסוקי החותן.
בין שהיו אמידים ובעלי הון ובין שהיו בעלי מלאכה פשוטי עם. האב והאם, החותן והחותנת, הם שנתנו את הטון, ועל פיהם נשק דבר. אותה חברה חופשית, שבה חשק הליקוחין קבע את הקצב של הנישואים, סמוך לאחר הגירוש, הייתה אפיזודה בלבד.
עד מהרה חזר הסדר הישן למקומו בתחום מערכת השיקולים החברתיים, הן של חיצון והן של מינוי לתפקידים ציבוריים – רבניים או הנהגתיים.
משהתמנה חכם לקהל, לא היסס להמליץ על עצמו, אף בדרשת המינוי, לעיניהם הבוחנות של כלל בני הקהל, והסביר שהסיבה שבגללה היה עליהם לבחור בו היא : בשביל אבותי הקדושים אשר שרתו בקהל הזה ובזכותם ובאמצעותם לקחו אותי לשרת בקהל הקדוש הזה.
במשפחה הפטריארכלית יש היררכיה, והחברה מאורגנת משפחות משפחות הנישאות זו בזו וכך יוצרות מוקדי כוח והשפעה הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי. בידינו תיאורים של משפחות כאלה מן המאה ה-16 וה-17 והרי אחד מהם, מפי שלמה לבית הלוי הצעיר :
….כי אשא אל שמים ידי ימי עולם ושנים קדמוניות עטרת תפארת בני משפחתנו, משפחת רם, רבים גדולים וטובים, בהיותנו יושבים בשבת אחים גם יחד….כבוד חונה בכל משכנותינו, קורות בתינו ארזים ארזי הלבנון כלם עטרת תפארת בחורי חמד…….
…..לשבת בית, בית ועד לחכמים יודעי התורה לא נפקד ממנו איש ועטרת תפארתנו על ראשינו מלמעלה להאיר לנו נר לרגלנו ואור לנתיבתנו שמש ומגן צינה וסוחרה הרב הגדול מורי זקני זצק"ל…..
בני משפחות אלה, בעלי ממון והשכלה גם יחד, לא רק דאגו " ליחד " להיררכיה המשפחתית ולפעולה ההרמונית המשותפת, הם אף הקפידו להתחתן בשכמותן ולהיקבר בחלקות מיוחדות בבית החיים, כיאות לבני יחס ומעלה.
נמצא שבתהליך מהיר חזרו גולי ספרד ופורטוגל וצאצאיהם לדפוסים חברתיים מרכזיים מן העבר ואימצו אותם מחדש. דפוסים אלה היו נאותים גם לסביבה המוסלמית שחיו בה. אולם לעומת העבר בספרד, שבה, לפני הגירוש, לא נתקלה השכבה המנהיגה, החצרנית, בביקורת עקרונית נגד עצם קיומה ותועלתה לחברה היהודית, הרי באימפריה העותמאנית הוטחה כלפי שכבה זו ביקורת נוקבת, עד כדי שלילת כל תופעת החצרנות וראייתה כמכשלה וכאויבת הציבור.
משפחת קורקוס.. וההיסטוריה של מארוקו בזמננו
משפחת קורקוס..
וההיסטוריה של מארוקו בזמננו
מאת מיכאל אביטבול
מכון בן צבי
ירושלים, תשל"ח
דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.
הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.
L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
Premiere periode
L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Si la ville de Colomb-Bechar est fondee en 1903, si, officiellement, les Juifs ont quitte massivement le Tafilalet vers 1905-1906 , pour venir s'installer dans cette nouvelle localite, il est evident qu'une population juive etait presente dans cette region depuis des siecles, donc bien avant la conquete francaise et la fondation de Colomb-Bechar. Pour comprendre les raisons – nombreuses et variees – du choix des nouveaux arrivants, il faut a la fois evoquer 1'histoire des Juifs de cette partie du Maroc, et decrire la situation politique de la region, au debut du siecle
Historiquement
Avant 1903 , Bechar n'avait, pour ainsi dire, pas d'histoire c'est un tout petit ksar (village fortifie) du sud marocain, appele Tagda; les Juifs de la region sont installes a Zakkour (ou Zekkoum), village situe a 4 kilometres au sud de 1'actuel Bechar. Le ksar de Zakkour, dont on pouvait encore voir les ruines sous le sable des dunes, vers 1950 se trouvait au bord de Youed Bechar, sur la route des caravanes qui, autrefois, longeaient les dunes du Grand Erg Occidental pour aller du Tafilalet au Touat et, au-dela, jusqu'au Soudan, d'abord en suivant le cours de la riviere Zousfana, jusqu'a Taghit et Igli, puis ceux de la Saoura et de Poued Messaoud, jusqu'a Tamentit
Quand fut-il fonde ? par qui ? A quel moment a-t-il cesse d'etre habite ? dans quelles cir- constances fut-il abandonne par ses habitants juifs ? Autant de questions qui resteront sans reponse, faute de documents, de temoignages… S'il ne subsiste plus vers Zakkour aujourd'hui que le cimetiere israelite installe par la communaute becharienne apres sa creation, des Juifs ont pu vivre a cet endroit plusieurs siecles auparavant, comme tendrait a le confirmer un recit quelque peu legendaire concernant l'ancien ksar de Bechar, et d'apres lequel cette partie aurait ete detruite par «une expedition (…) commandee par Mohammed El Akhal…»
De fait, Bechar n'etait qu'une bourgade, a l'entree de la vallee de la Saoura, une petite escale sur 1'importante route caravaniere reliant les deux provinces marocaines du Tafilalet et du Touat. Au moyen-age, cette voie commerciale avait fait la fortune des deux communautes juives installees de part et d'autre, dans les deux capitales respectives, Sijilmassa et Tamentit. Est-il besoin de rappeler ce que j'ai abondamment developpe a propos de ces Juifs qui ont tenu le marche de for et le monnayage avant de succomber sous les assauts d'un Islam intransigeant, vers 1050 pour les Tafilaliens et en 1492 pour les Touatiens.
Les anciens de la Communaute ont garde le souvenir d'un roi noir hostile " qui etendait sa domination du Ghard a Colomb-Bechar…»
On garde a Bechar le souvenir d'un siege que le ksar eut a soutenir au XII° siecle [de l'Hegire] contre le Sultan Moulay Ahmed Delhi, surnomme «le sultan noir» il ne doit pas etre question du ksar actuel bati sur la rive droite de I'oued, protege par de hautes murailles, mais de celui dont les ruines confuses, en pierres seches, se trouvent sur la rive gauche»
Voila qui confirme l'existence ancienne, dans cette region, d'une communaute juive ayant conserve le souvenir d'un «sultan noir», son persecuteur
Legende et histoire se separent, la premiere mettant au credit du Sultan Mohammed El Akhal la magnifique palmeraie – aux soixante mille dattiers – qui se serait developpee, au bord de l'Oued-Bechar, a l'endroit ou ses hommes ont bivouaque, mange des dattes et jete leurs noyaux tout autour.