מקדם ומים כרך ו'


מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח ב

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

פרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

פתח דבר

כרך שישי זה של הסדרה מקדם ומים מוקדש לסוגיות שונות בתולדות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. שני חלקיו הראשונים כוללים מחקרים בנושאים חברתיים ותרבותיים מחיי הקהילות, וחלקו השלישי מציג דיון שהתנהל במסגרת רב־שיח בנושא ״היצגי העבר היהודי וייחודו ההיסטורי והשפעתם על מערכות החינוך והתרבות ועל היצירה בישראל — גירוש ספרד או גילוי אמריקה?״.

הדיון המובא כאן התקיים ביום רביעי כא באייר תשנ״ג( 12במאי 1993) באוניברסיטת חיפה כחלק מכנס חוקרים שהוקדש לנושא ״אסטרטגיות הקיום של הקהילות היהודיות בפזורה הספרדית ובאגן הים התיכון״. השתתפו בו הסופר א״ב יהושע מאוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אסא כשר מאוניברסיטת תל־אביב ופרופ׳ יוסף קפלן מן האוניברסיטה העברית בירושלים, וכן חוקרים, מרצים וסטודנטים מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטאות אחרות. אנו מוסרים כאן במלואם את דברי המידיינים ואת שאלות הקהל ותגובותיו כפי שהושמעו בכנס. מטרתו של רב־השיח הייתה לדון בדימויים של העבר היהודי בכלל ושל העבר של יהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם בפרט כפי שהם באים לידי ביטוי בתרבות הישראלית העכשווית. הדיון התקיים לאור הפולמוס שעוררו אנשי אקדמיה שונים לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד ומחאתם על כך, שלא הובלט באותה המידה מאורע חשוב לא פחות בתולדות האנושות, גילוי אמריקה, שהתרחש באותה שנה.

בחלק הראשון של הקובץ מכונסים מחקרים מגוונים הנוגעים לחברה היהודית בארצות האסלאם. ל׳ בורנשטיין־מקובצקי מתארת את טיב היחסים החברתיים ששררו בין היהודים למוסלמים ולנוצרים באימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17, על פי מקורות פנימיים יהודיים ומקורות חיצוניים, של נוסעים זרים בעיקר. א׳ בשן מפרט את פועלם של דיפלומטים יהודים שפעלו בשירותו של שליט מרוקו מחמד בן עבדאללה (1790-1757) וקידמו את היחסים בין מרוקו לבריטניה במחצית השנייה של המאה ה־18 . י׳ גרשון מתאר את הגירתם של בני קהילת תיטואן אל מחוץ למרוקו החל במאה ה־18 ושמירתם על הלשון הקהילתית, הספרדית־היהודית, במקומות התיישבותם תוך העלאתה על נם של ״רוח״ קהילתם ושימור עברה המיתי. ד׳ שרוטר וי׳ שיטרית מנתחים את הרפורמות שעשה השלטון הקולוניאלי במוסדות היהודיים במרוקו כחלק מהשתלטותו על מנגנוני העצמה וחלוקת המשאבים במרוקו, ומעלים את מערבת השיקולים ואת הכיוונים השונים שעמדו בפני גנרל ליוטה והפקידות הבכירה של הפרוטקטורט הצרפתי כשבאו להחליט על אופיין של הרפורמות ועל היקפן. במאמר גם מובאים בתרגום עברי מסמכים שונים המאירים את לבטיהם של ראשי הפרוטקטורט ואת מניעיהם בגיבוש החלטתם הסופית. ד׳ כהן בוחן את מדיניותה המאוחרת של חברת כי״ח כלפי החינוך היהודי באלג׳יריה ואת הדרכים שהיא נקטה כדי לשפר את החינוך הקהילתי המסורתי ולשוות לו גוון מודרני. ח׳ סעדון מתאר את התפתחות הארגון הקהילתי בתוניסיה בעידן המודרני, את סמכויותיה של מועצת הקהילות ואת יחסי הגומלין שהתפתחו בינה לבין התנועה העיונית שצמחה בתוניסיה בין שתי מלחמות העולם.

החלק השני של הקובץ כולל שלושה מחקרים בנושאים ספרותיים, אחד על השירה העברית במרוקו ושניים על היצירה הספרותית של יהודי עיראק. י׳ שיטרית מציג את שני מוקדיה התמטיים המרכזיים והבלעדיים כמעט של השירה העברית במרוקו מאז המאה ה־16: ההתמקדות בענייני הקהילה ובצרכיה מחד גיסא והתקווה המשיחית של בני הקהילה מאידך גיסא. י׳ אבישור מתאר את התמורות שחלו ביצירה הספרותית ובסוגותיה וכן בלשון הערבית־היהודית בעיראק מאז אמצע המאה ה־18. ר׳ שניר מנתח את יחסי הגומלין הפרובלמטיים שהתקיימו בין הספרות הערבית שנכתבה בידי יהודים בעיראק לבין הספרות הערבית המוסלמית במאה העשרים.

לעונג רב הוא לי להודות כאן לכל אלה שתרמו בעצה ובעידוד, וכן במימון הדפסתו של קובץ זה, בראש ובראשונה לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה לדיקן הקודם פרופ' דוד קושניר ולדיקן הנוכחי פרופ׳ אפרים דוד, וכן לראש מינהל הפקולטה גב׳ בלה טוקטלי.

תודתי נתונה גם לדפוס ״דף־גוי בע״מ״ ולמנהלו מר פ׳ דן על עבודתם המסורה בהדפסת הספר, ולמר א׳ בךאמתי על התקנת הספר והגהתו.

י״ש

ניסן תשנ״ה

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

הגדרת הגושא

מטרתו של מאמר זה לדון ביחסים החברתיים ששררו בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בערי האימפריה העות׳מאנית, ולא ביחסים הפוליטיים שהתקיימו בין היהודים ובין מוסדות השלטון העות׳מאני.י כמו כן לא נדון כאן ביחסים במישור הכלבלי. המקורות שבידינו על מערכת היחסים החברתית בין יהודים ונכרים אינם רבים לפי שעה, וזאת בעיקר משום שרוב המסמכים העות׳מאניים המצויים בארכיונים העות׳מאניים השונים טרם פורסמו. כמו כן יש לזכור, שעד כה פורסמו רק מעט ממסמכי בתי המשפט העות׳מאניים המצויים בערים שונות באימפריה, ובהם אמור להימצא מידע חשוב לנושא הדיון.

הערת המחבר : ראה באחרונה בשן, שותפות כלכלית. נכללת בו ביבליוגרפיה חשובה בנידון. במאמר זה נדון רק בהשלכות של היחסים הכלכליים על המישור החברתי. ראויה לציון העובדה, שאין במחקר עד היום תמונת־מצב של מערכת היחסים החברתיים שבין האוכלוסייה היהודית והנכרית מעבר לדיון בהיבטים שצוינו לעיל. על חוסר האפשרות לדעת מה הייתה האווירה בערים העות׳מאניות והשפעתה על יחסי יהודים ונכתם בחיי היום־יום מעיר אפשטיין, עמי 39. הוא מניח, שמעבר ליחסים כלכליים מוגבלים היו חיי החברה והתרכזו בכל קהילה דתית בפני עצמה. על יחסי יהודים ונוצרים בארצות אירופה הנוצרית בתקופה זו עיין כץ, מסורת ומשבר, עמי 46 ואילך.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייענו במקורות חיצוניים ופנימיים. המקורות החיצוניים הם בעיקר ספרי מסע של נוסעים נוצרים שסיירו בלוונט, שלרבים מהם הייתה גישה שלילית ליהודים, ובתיעוד עות׳מאני שפורסם בדפוס; המקורות הפנימיים הם בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות. המקורות ברובם סובייקטיביים מאוד. בכל זאת ניתן להעלות מהם הערכות מתקבלות על הדעת של טיב היחסים החברתיים שבין יהודים ונכרים. המידע העיקרי מצוי בספרות הענפה של השו״ת והדרשות שנכתבה בקהילותיה השונות של האימפריה העות׳מאנית. ספרות זו מציגה את הדברים מן הצד היהודי, אך למרות זאת יש בה מידע אובייקטיבי רב על טיב היחסים שבין היהודים והנכרים.

מצב המקורות מוליד בעיה מתודית ידועה: אנו לומדים בעיקר על יחסם של הנכרים ליהודים ושל היהודים לנכרים ברוב הפעמים לא על פי דבריהם הם, אלא לפי התיאור של החברה היהודית או על פי התיאור של המבקרים האירופים. ברור גם, שסך כל המקורות העומדים לרשות החוקר, לפי שעה, דלים מכדי שיוכל לקבל תמונה שלמה של ההיבטים השונים של מערבת היחסים שבין יהודים לשכניהם. בבל זאת ניתן להעלות נקודות אחדות המבוססות בעיקרן על מקורות שפורסמו. תקוותנו היא, שעם פרסומו בעתיד של חומר נוסף מן הארכיונים העות׳מאניים יואר נושא זה בצורה מדויקת ומפורטת יותר.

ראוי לציין שבכל המקורות, הן פנימיים והן חיצוניים, קיימת הבחנה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. מבחינה מתודית יש להבחין בין יחסי יהודים ומוסלמים ובין יחסי יהודים ונוצרים באימפריה העות׳מאנית: גם הנוצרים היו בני חסות, בדומה ליהודים, ולכן להלכה צריכים היו שני המיעוטים הדתיים לקבל יחם זהה מצד המוסלמים; אולם במציאות לא נהגו המוסלמים מידה שווה בבני שתי הדתות, ועל פי רוב האירו פנים יותר לנוצרים. אין ספק, שלמספרם הרב של הנוצרים הייתה כאן משמעות. מציאות זו השפיעה בעקיפין באופן שלילי על מערכת היחסים שבין היהודים והנוצרים. כמו כן היו לעתים שינויים ביחסי יהודים ונכרים בין האיאֶלֶתים(־־הפרובינציות) השונים של האימפריה. ניתן יהיה לדון בהבדלים אלה רק לאחר שיפורסמו עיקר התיעוד העות׳מאני ותיעוד של בני הדתות השונות.

היהודים, וכמוהם הנוצרים, היו מיעוט חסוי שזכה במידה לא מבוטלת להגנת החוק העות׳מאני מפני פגיעה בנפש וברכוש תמורת קבלת תנאי ההשפלה הידועים כ״תנאי עומר״. מתברר, כי גם כשנראה היה

שיכולים להיווצר יחסים חברתיים קרובים יותר בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים, הרי הכרת המוסלמי בכך שהיהודי נחות סיכלה זאת ברוב המקרים. הקפדתם של השלטונות ושל האוכלוסייה המוסלמית על לבושו השונה של היהודי השפיעה בלא ספק על מערכת היחסים באימפריה העות׳מאנית, ובמציאות הורגשה הפליה זו בחיי היום-יום בתחומים שונים. ניכר רצון השלטון להבחין בין יהודים ונוצרים לבין מוסלמים. בשל האיסור על פולמוס דתי עם האסלאם לא נוצרו חיכוכים בין יהודים למוסלמים באימפריה העות׳מאנית על רקע ויכוחי דת.

השפלת יהודים ואף רציחתם, בעיקר בדרכים, בידי מוסלמים ונוצרים, הייתה תופעה נפוצה באימפריה העות׳מאנית. גם בתוך הערים רבו הליסטים המזוינים שהטילו חיתתם על היהודים. חזות פניהם של היהודים ולבושם הנבדל מן המוסלמים והנוצרים הקלו על זיהוים כיהודים, והם היו מטרה נוחה לרצח לשם שוד וביזה הן מצד מוסלמים והן מצד נוצרים. יהודים רבים נרצחו בידי מלוויהם, שחמדו את ממונם, ואחרים נרצחו בידי רועים ועוברי דרכים מוסלמים ונוצרים. במיוחד ידועים מקרים רבים של רוכלים שנרצחו לשם שוד בהיותם בכפרים מיושבים במוסלמים או בנוצרים. נוסעים יהודים רבים שהפליגו באניות נרצחו בידי נוסעים נכרים שהפליגו עמם. מאות רבות של שאלות־ותשובות מן המאות ה־16 וה־17 דנות בהתרת עגונות הנרצחים, ועשרות רבות של שאלות־ותשובות עוסקות בכופר הדם ובנקמת דם הנרצחים. הדוקומנטים העות׳מאניים מוסיפים מידע בנידון.

ראוי לציין, שברוב המקרים טשטשו הרוצחים את עקבות המעשה כדי שלא להיות מובאים למשפט. נכרים רבים שהיו עדים לרצח או שידעו פרטים עליו סירבו למסור עדות ליהודים מחשש שיסכנו עצמם, חרף הבטחות היהודים שלא להשתמש בעדויות בפני השלטונות והערכאות. משום כן התעוררו קשיים לא מעטים בהתרת עגונות הנרצחים. מאידן גיסא, נכרים רבים הסיחו לפי תומם בפני יהודים על מות יהודים, ובמקרים רבים גם סייעו למצוא עדויות. היו גם נכרים — אם כי לא רבים — שחיפשו את משפחות הנרצחים כדי לדווח להן על הרצח, ולעתים אף הביעו את צערם על מות אותם יהודים. בשו"ת מן המאה ה־16 מובאת תגובה של נוצרי על מות יהודי בלשון ״כן יהיו כל שונאי ישראל כמוהו״.

היו יהודים שהסתירו את יהדותם מחשש לביטחונם האישי. כך למשל מוסר עד, כי ראה איש ״בלתי ניכר אם היה תוגר – [מן תֹּגַרְמָה שבמקרא, בראשית י ג, כינוי שניתן בימי הביניים ובתקופת ההשכלה לארץ טורקיה] טוּרְקִי: "הֵיאךְ מַגִּיעִין לְשָׁם? הֲרֵי הַתּוֹגָר יוֹשֵׁב שָׁם" (מנדלי מו"ס, סד). "לָקַח הָאַנְגְּלִי מִיְּדֵי הַתּוֹגָר אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל" (ברקוביץ, סיפורים רכב). "הַרְאִיתֶם לְתוֹגָר זֶה שֶׁבָּא לְקַפֵּחַ אֶת פַּרְנָסָתֵנוּ?" (עגנון, כלה שמו).

[תּוֹגָרִית, תּוֹגָרִים, תּוֹגָרִיּוֹת]

 או יהודי בא מעיר פיליפיפול לעיר סופיאה…נגוע מוכה אלים ומעונה מושלך בחוצות וגונח ומתאנח ודבר עמו בלשון פראנקו ואמר שהוא יהודי שבא יחידי בדרך ברגליו ופגע בארחת תוגרמים ביום. ומחששו מהם אמר שהוא תוגר והם לקחוהו עמם והביאוהו לסופיה״. יש לציין, שיהודים שהתלבשו במוסלמים ונהגו במותם בדרבים היו מועדים לסכנה שזהותם תתגלה, והם יוכרחו להתאסלם באשר הצהירו על כוונתם להתאסלם, או לכל הפחות ייאלצו להוציא ממון רב כדי להינצל מעלילה זו. הייתה אף סכנה, שנכרים שיגלו את התרמית יעשו בהם שפטים.

הערת המחבר : ראה למשל רדב״ז ח״ד קלז(סה) י, כהן, יהודי ירושלים, עמי 47. בתור דוגמה נציין יריעה על רצח יהודי שהתחפש לעגלון והלן בחברת שני עגלונים בשנת רצ״ח(1538). שלושה נוצרים פגשום והתחברו ללכת יחד. והנה, העבירו כוס מיד ליד, והיהודי רצה לשתות; ״ובהגיע הכוס ליד העני יהודה הנזכר ענה אחד מהם ואמר לו לא תשתה אלא אם כן תעשה סימן העכו״ם בראשונה והוא עגה ואמר מה צורך לעשותו והיה מונע מלעשותו קמו הרשעים ואמרו אתה תוגר או יהודי תראה לנו הברית וכן נתעוררו הדברים ובין כך ובין כך קם אחד מהחברה והכה לו… והשליכהו ארצה ואחר כך קמו כלם והרגוהו ושללו את אשר לו״(משפטי שמואל פא).

מאידך גיסא מצויות לעתים עדויות על יהודים שהזהירום גברים, שלעתים מוגדרים ב״אוהביהם׳ לבל יצאו לדרך מסוימת שבה אורבים להם רוצחים. נכרים גם דיווחו ליהודים על ידידים יהודים שנרצחו או טבעו, ולעתים אף דאגו אותם נכרים לקבור את הנרצחים. יהודים גם הסתייעו בנכרים להבאת מתים לקבורה ביום־טוב שני; כך היה מקובל בקושטא ובמקומות אחרים. לא ידועים מקרים רבים של אונס נשים יהודיות בידי נכרים.

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מגורים משותפים ולא משותפים    

בערי האימפריה העות׳מאנית לא בודדו היהודים בשכונות נפרדות, ורבים חיו בשכונות מעורבות: לרוב עם תורכים, ולעתים גם עם נוצרים. אולם לעתים הסתגרו היהודים מרצון בשכונות משלהם, דוגמת שכונותיהם הנפרדות של היהודים במצרים, כי נוח היה להם לחיות בלא שכנים נכרים. גם רבים מהיהודים שחיו בשכונות מעורבות האמפריה העותמניתהעדיפו להתגורר בסמיכות ליהודים אחרים בבתים קרובים ובאותם בניינים וחצרות, וכך יצרו מעין תת־שכונה יהודית; וקרוב לוודאי שהדבר מעיד על רצונם להסתגר. בקהיר, שבה התגוררו היהודים בנפרד, הוצב דרך קבע משמר של יניצ׳רים בכניסה לשכונה היהודית כדי למנוע התנפלויות של שודדים, שהרי האמינו שליהודים ממון רב. בקושטא היו יהודים שהתגוררו בבתים מפוארים עם האליטה העות׳מאנית הגבוהה. בקושטא ובערים אחרות מעוניינים היו המוסלמים ככלל להרחיק יהודים ממגורים בשכונות בעלות רוב מוסלמי. מתברר שבקושטא לא התקיים כלל אחיד לגבי מגורי היהודים, והיהודים התרכזו אמנם בכמה שכונות, אך גרו גם בין הנכרים. הרושם הוא, שהדגם של קושטא הוא הדומיננטי ברוב ערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17. הרצון שלא להתגורר יחד היה הדדי, ונלמד גם על נכרים שלא רצו להתגורר בשכנות לבתי היהודים. ברור ששכנות עשויה להניב יחסים חברתיים הדוקים יותר בין יהודים ומוסלמים. אולם אין בידינו ראיות רבות לביטוייה המעשיים של שכנות זו.״ ניתן לומר, כי העובדה שגם בשכונות מעורבות העדיפו היהודים להתגורר בבתים ובחצרות נפרדים מנעה מגע הדוק מדי בין שני הצדדים. כל חברה העדיפה לחיות את חייה בנפרד, ולא נוצרו יחסים שהם פרי של מגעים ממושכים והדוקים.

ואילו באלפי הכפרים הקטנים שברחבי האימפריה העות׳מאנית לא התגוררו יהודים (למעט כמה יוצאים מן הכלל), ותושביהם לא הכירו את היהודים העירוניים בני המעמדות הבינוני והגבוה; רוב הכפריים הכירו את היהודים העניים, רובם רוכלים ואומנים, שפקדו את הכפרים לצורך משלח ידם. יש לציין גם, כי בערים שונות באימפריה הקפידו השלטונות שיהודים לא יגורו ליד מסגד, וכפו עליהם למכור את בתיהם שם למוסלמים. רוב היהודים באימפריה העות׳מאנית שכרו את דירותיהם מנכרים, על פי רוב מוסלמים, ולעתים גם רכשו מהם בבעלות או בדרך ההקדש בתים וחנויות, ועל כך מצויות אלפי עדויות בשו״ת ובמסמכים העות׳מאניים.

מפגשים חברתיים ותוצאותיהם

המפגשים החברתיים בין יהודים ונכרים התרחשו בדרך כלל בחאנים, בשיירות ובאניות, וכן בבתי המשפט המוסלמיים ובירידים הגדולים. מן המקורות עולה הרושם, שיהודים ונכרים מיעטו לבקר אלה את אלה בימי חג ומועד, בחגיגות משפחתיות ובימי אבל. עדות לקיומם האפשרי של מגעים כאלה היא ידיעה מראשית המאה ה־18 על ״ראש הכומרים״ באחת הערים — קרוב לוודאי ינינה שביוון — ששלח ״דורון של ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום שלפני אידו בח״ל״.

ניתן ללמוד על מקרים רבים יותר של בילוי בצוותא של עוברי אורח או מכרים יהודים ונכרים בהיותם בדרכים. לעתים נמנעו היהודים מסעודות משותפות עם נכרים שהזמינום לאכול בצוותא; ומצאנו באחד המקרים את הנימוק שמשיב היהודי לגוי המזמין ״עתה הוא שבת ואין לנו רשות לטלטל״. אולם למדים גם על נכרים ויהודים שסעדו יחדו, אם כי בדרך כלל לא נמסר מי בישל את המזון." לעתים נלמד מפורשות על יהודים הסועדים עם נכרים ואוכלים מזון שהללו בישלו. בסעודות משותפות נהגו המשתתפים, ובכללם יהודים, לשתות בצוותא." במצרים נלמד על ערבים שהביאו ליהודים דברי מאכל כשרים מוכנים לאכילה."

מחשש להשפעה מוסלמית על היהודים אסר רדב״ז במאה ה־16 השתתפות כלשהי, אפילו פסיבית, במסיבות עם גויים, ואף אסר על שתיית קפה אתם. ישיבתם של יהודים בבתי קפה הייתה תופעה רווחת, בעיקר למן המאה ה-18.  רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט1479 – ה'של"ד1573) היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז.

יהודים שחברו למכרים נכרים התבטאו לעתים בחפשיות במהלך אותם מפגשים וסעודות, כגון אותו יהודי בשם יעקב מושטקי, המעיד בפני בית דין בקורפו בשנת ש״א (1541), כי שהה עם ״עכו״ם מקובצים ביחד והיו משתבחים מתפלתם ומעשיהם וענה להם זה יעקב… שכבר היתה לו אהבה ביניהם ומדבר עמהם כל העולה על רוחו ומתוך אהבתו עליהם אינן מקפידין על דבורו. ואז אמר להם מה לכם להשתבח על דבריכם שכלכם אנשי רוח והבלים ואין אתם עושים דבר קיים אלא רוחות. מיד ענה לו גוי אחד מתושבי פרגא [שביוון] אל תאמר כן שאנחנו אנשי רוחות כמו שאמרת והלואי לו יהי כדבריך שאלו היה כן לא היה נעשה הדבר הגדול הזה״; ואזי נמסר על רצח יהודי בידי אביו של אחד המשתתפים.

נראה שדבריו של אוליה צ׳לבי, שנכתבו במאה ה־17 על היהודים, כי אינם מוכנים לשבת עם נכרים ליד שולחן או לקבל מהם משקה, נכונים ככלל, אך היו גם לא מעט יוצאים מן הכלל. מתברר שיהודים רבים במצרים לא הקפידו להתנזר מפת של נכרים ולהסתפק בחלב ישראל וקנו מהם לחם, יוגורט ודבש העשוי מצימוקים. ניתן ללמוד על מקרים דומים במקומות רבים אחרים בלוונט, כפי שעולה מדיונים רבים בספרות ההלכה העוסקת בפת ובחלב עכו״ם ומוצריו שיהודים קנו מנכרים.

הדעת נותנת, שבין שכנים התקיימו בדרך כלל יחסי שכנות נורמליים. כך נלמד, שעקרות־בית יהודיות במצרים במאתיים השנים הנידונות קיימו יחסי שכנות טובה עם שכנותיהן הנכריות, לשו בביתן את הבצק המיוחד הנקרא ״פדייום״ בכלי של הנברייה, אפו ובישלו באותו תנור ואף שאלו מהן לעתים כלים להגעלת כלי פסח. היו נכרים במצרים שהרשו ליהודים ללקט את האתרוגים שבגינתם בלא תשלום. יש להניח, שיחסי שכנות דומים התקיימו במקומות רבים אחרים באימפריה העות׳מאנית. נראה, שהעסקת מיניקות נכריות לא נתפסה כדבר חיובי בחברה היהודית בלוונט, הגם שהייתה זו תופעה קיימת. נראה שהחשש נבע מהשפעה שלילית של המינקת, שאוכלת מאכלים טמאים, על היונק ועל בני משפחתו.

יהודים הסתייעו לעתים במכרים נכרים לפתרון מצוקות אישיות. אין לדעת את היקפה של תופעה זו. כך נלמד על בתו של אליהו נחום מקושטא, שבחודש אב רס״ז(1507) ביקשה מחברה פרח להוציאה מבית אביה, ואיימה, שאם לא יעשה כן תלך עם ״גוי ע״א ( עובד אלילים]״, היינו נוצרי. פרח לקחה לבית ניקולה הצורף, והיא ישבה שם 22 שעות. לאחר מכן קידשה פרח בחיפזון בנוכחות נוצרים ויהודים. הוא דאג לנוכחות הנוצרים ״כדי שלא יתפשו אותם כמו נואפים או כמו זונים״, משום שקודם לכן מצאום תחת מיטתו של אותו נוצרי.

ניתן לומר, שרוב חייו החברתיים של היהודי הופנמו והתנהלו בתוך מסגרת הקהל, הקהילה והמשפחה. היהודים והנכרים לא חיפשו את קרבתו החברתית של הצד השני; גם הייתה להם רתיעה מסורתית־דתית מקשרים כאלה. בכל זאת התקיים, כאמור, מרקם יחסים מסוים עם החברה הסובבת. במסגרת היחסים המשותפים הנורמליים ניתנו עדויות של נכרים על רצח או מוות של יהודים; ועדויות אלו סייעו להתרת הנשים מעגינותן. יהודים התאכסנו בבתי מוסלמים, בעיקר בכפרים, שעה שעסקו ברוכלות ובמסחר. יהודים התגוררו במחיצת מוסלמים בימי הירידים הגדולים, וכן היו להם בירידים חנויות בשכנות. בכמה מקומות שחטו היהודים בתוך המקולין המוסלמי, כגון במאה ה־16 בסופיה.

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מסתבר שיהודים הסתייעו לעתים קרובות במוסלמים, ולפרקים גם ביוונים, כדי לבצע מעשים שסוטים ממוסכמות החברה היהודית, כגון סיוע ליהודי לשאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה בניגוד לרצונה, גירושי אישה בערכאות מוסלמיות או כפיית נערה להינשא לבן בלייעל. בתור דוגמה נוספת להסתייעות בנכרים נביא ידיעה מן המאה ה־16 מאבילונה שבאלבניה: יהודי עשה שם קנוניה עם גוי כדי לשאת אשת איש. כן הסתייעו יהודים בנכרים — על פי רוב בתורכים — שהעידו לטובתם עדות שקר בבית הדין השרעי. החברה היהודית ראתה בהפעלת נכרים להשגת מטרות אלו מעשי קנוניה שאין הדעת סובלתם, ושללה אותם מכול וכול. אולם קשה היה לקהילה היהודית למנוע לחלוטין מעשים מסוג זה.

בתי המרחץ שימשו מקום מפגש חברתי, וכן נזדמנו בהם יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים. נראה שברוב בתי המרחץ לא הבחינו בין יהודים לנכרים, שהרי היה זה אינטרס של הבלנים שלא להפלות בין המבקרים. אולם מצאנו גם מקרים של הפליית היהודים בבתי המרחץ באיאלתים של שאם ומצרים. בירושלים במאה ה־16 היו מגישים בבית המרחץ ליהודים מגבות נפרדות מאלה שהשתמשו בהן המוסלמים. לפעמים החמירו במיוחד עם היהודים בבית המרחץ, ונדרש מהם להיכנס עם פעמון תלוי לצווארם כדי להתריע על כניסתם ולהזהיר את המוסלמים כי יסתירו מפניהם את מערומיהם. ייתכן שהדבר קשור ברגישותם היתרה של המוסלמים לקדושתה של ירושלים.

 ואילו במצרים לא מצאנו, שהתקנה הממלוכית בנדון, שדרשה סימן שיבדיל את היהודים במרחץ מהמוסלמים, קוימה בתקופה העות׳מאנית. ההיסטוריון אלעיני מוסר, כי באוקטובר 1723 בא אגא היניצ׳רים (המפקד שלהם) לקהיר להכריז, שהיהודים והנוצרים אינם רשאים להיכנס לבתי המרחץ הציבוריים (החמאמים) מבלי שיהיה תלוי פעמון לצווארם, כדי להבדיל בינם לבין המאמינים. הגזרה בוטלה לאחר שחבלנים חששו שיינזקו כספית מאי בואם של יהודים, ושילמו סכום גבוה לאגא של היניצ׳רים. במאה ה־17מציין אוליה צ׳לבי, כי היה בית מרחץ אחד של מוכרי הסוכר והממתקים שהכניסה אליו הייתה אסורה ליהודים, לקופטים וליוונים, מכיוון שמייסד ההקדש לחמאם זה התנה שלא תהיה להם זכות כניסה. במקום אחר במצרים מסר אוליה, שהיהודים משתמשים בבית מרחץ מסוים, אך כנראה לא היה חמאם זה מיועד רק להם.

היהודים היו מוכרים לשכניהם בשמותיהם, ובעיקר בכינויים מיוחדים: שמואל הפך קייאמאל; יהודה — אסלאן; שבתי — שעבאן; וכו'.

בתחום אחד — המוזיקה — הייתה השפעה מוסלמית על החברה היהודית. קרוב לוודאי שהשפעה זו נבעה ממפגשים עם נכרים הן למטרות כלכליות והן למטרות חברתיות. ידוע שבמצרים נהגו היהודים להזמין נכריות שיזמרו בחתונות היהודים; נוהג זה גרם לתקלות מוסריות, ועל כן הותקנה תקנה שאסרה מעשה זה. ומאידך נלמד, שבלוונט נהגו יוונים להעסיק מקוננות יהודיות.

השפעת המוזיקה הערבית והתורכית על הציבור היהודי הרחב באה לידי ביטוי מופלג אצל שלושה יהודים נודעים, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ מנחם די לונזאנו ושבתי צבי, שפעלו בקרב ציבור שנהה אחר המוזיקה הזרה. ר׳ ישראל ב״ר משה נג׳ארה, צאצא למגורשי ספרד, היה בעל קול ערב ושלט היטב בערבית ובתורכית. הוא בילה חלק מזמנו בחברת מזמרים ומשוררים ערבים ותורמים, ומפיהם למד את המעינות. השירה העממית וניגוניה משכו את לבו, ושירים ידועים שלו מבוססים על אותן מנגינות. ידוע שר׳ חיים ויטאל קבל על כך כנגדו. גם ר׳ מנחם די לונזאנו, שחי בירושלים, רחש חיבה מיוחדת למנגינות תורכיות, וחיבר את רוב שיריו על פיהן., וכבר הוכח באחרונה, שיש לקבל את עדותו של נג׳ארה על משיכתם הגדולה של יהודים לשירי עגבים תורכיים. וכן ידועה משיכתו של שבתי צבי לרומנסות ספרדיות.

ביזוי ושנאה, עלילות והלשגות מצד מוסלמימ ונוצריס

המקורות היהודיים וכן הנוסעים האירופים מציינים בהרחבה את השנאה ליהודים שרחשו המוסלמים והנוצרים לכתותיהם השונות באימפריה העות׳מאנית. שנאה זו נבעה מקנאתם של הנכרים בהצלחתם הכלכלית של היהודים וגם מרגש קנאות דתית. אף על פי שהיהודים והנוצרים היו שני מיעוטים דתיים ונמצאו במעמד משפטי שווה לחלוטין באימפריה העות׳מאנית, הרי התייחסותם הרגשית של המוסלמים כלפי שתי העדות הללו לא הייתה שווה. מעדויות רבות לגבי מצרים ברור, שהבוז והשנאה שרחשו המוסלמים כלפי היהודים היו עמוקים יותר מרגשותיהם השליליים כלפי הנוצרים, והדבר התבטא בפגיעות פיזיות ביהודים ובביטויי גנאי חריפים שהוטחו בהם. גם הנוסעים האירופים שביקרו בחבלים שונים של האימפריה העות׳מאנית הגיעו בדרך בלל להתרשמות דומה.

התנכלות נכרים לקבורה היהודית ולבתי עלמין יהודיים שונים באימפריה העות׳מאנית היא עדות נוספת לבוז ולקנאה הדתית שרחשו הנכרים כלפי היהודים. המקורות השונים מצביעים על מנהגם של המוסלמים לבזות את היהודים בזמן הלוויותיהם. יהודי קהיר קבלו קשות על כך, כפי שמלמדים מקורות יהודיים ולא יהודיים. היהודים נאלצו לילך בלוויית ערבים שקיבלו על כך תשלום. היהודים נקטו פעולות שונות כדי להמעיט בהתנכלויות. ואילו באיסטנבול פרץ בשלהי המאה ה־16 סכסוך קשה בין הקהילה היהודית לבין תושביה המוסלמים של שכונת קסאם פאשה, שניסו להשתלט על שטח בית העלמין היהודי במקום ולבנות שם בתים. מסתבר שכל דרגי השלטון העות׳מאני שטיפלו בעניין, לרבות אנשי דת מובהקים, התייחסו באופן חיובי ביותר לדרישתם של היהודים לאסור על המוסלמים מעשים אלה. אולם התושבים המוסלמים המשיכו לעקור מצבות, והשתלטו על המקום. גם כשהושגה פשרה לא קיימוה התושבים המוסלמים; הם אף סילקו גופות מן הקברים והשתמשו במצבות לריצוף ובנייה פרטיים. ובאיסטנבול היה בראשית המאה ה־16 ניסיון מצד השלטונות לחרוש את בית העלמין היהודי לשם נטיעת גן במקום.

היחסים החברתיים הגרועים ביותר שררו בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים. המתיחות בין שתי העדות נבעה מהמתח התאולוגי ביניהם, שהיה עתיק יומין, עוד מימי השלטון הביזנטי, ומן המתח הכלכלי בין בני שתי העדות, שהתחרו קשות אלה באלה. המתח הוכבד גם משום יחסו הטוב של השלטון העות׳מאני המרכזי ליהודים בתקופת ״תור הזהב״, היינו מאמצע המאה ה־15 ועד שנות השבעים של המאה ה־.16 לעתים היו גילויים אנטישמיים נוצריים מובהקים, ואלה הגיעו לשיאם בטפילת עלילות דם מצד יוונים אורתודוקסים וארמנים על יהודים, בהאשמות רבות בעשיית עושק שהטיחו נוצרים ביהודים, ואף בסיפורים אנטי־יהודיים מגמתיים שרווחו בחוגי הכנסייה האורתודוקסית. (גם מוסלמים ניסו לטפול עלילות דם על יהודים, בירושלים במאה ה־16, אך בלי היסוד המקובל של ניצול הדם לצורכי פולחן.)

יהודים מצדם התייחסו בחשדנות לנוצרים והביעו אי אמון ״בגוי ערל״., בכתבי רבני סלוניקי במיוחד ובהסכמות קהילה זו נלמד הרבה על קיומה של שנאת ישראל בעיר זו, שהייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה לצד הרוב היהודי. בינינה, שחיו בה יוונים רבים, טענו התושבים במאה ה־16 , לדברי מקור יהודי, כי ״אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״. לצד רגשי איבה אלה של היוונים כלפי היהודים ניזכר בעובדה, שהנוסע סנדיס, אשר ביקר בלוונט בשנת 1610, ציין שהיוונים שם מעסיקים יהודיות במקוננות.,

מתוך ויקיפדיה : יואנינה (ביווניתΙωάννινα) או יאנינה, היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, ובניהם היהודים, מעדיפים את השם "יאנינה".

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

בהסכמות סלוניקי השונות ובכתבי רבניה באה לידי ביטוי שנאת האוכלוסייה הנכרית — מוסלמית ונוצרית — את היהודים. כך, לדוגמה, נאמר בהסכמה שסודרה ב־יז בניסן שי״ד (1554), שבשל צאת הנשים היהודיות מקושטות ברחובות ״ועיני פני אויבינו רואות וכלות לכלות ולהתם כבלוע את הקדש, גם שנאתם גם קנאתם נגדנו תמיד״." בהקדמה להסכמה שתוקנה 16 שנה מאוחר יותר, ב־כג באדר שב״ח (1568), נאמר, שהקב״ה מרחם על צאן מרעיתו בסלוניקי ״עם רב דל והלך הלך הולך ובכה כה וכה בקרב עמים ולאומים נרמסים נחמסים ככבשים… עמוסים בתלאות ארנוניות ומסים. ובכל יום ויום היו עוברים עלינו המים הזדונים״."

המקורות היהודיים מדגישים את קנאתם של הנכרים בעושרם של היהודים, בבגדיהם ובבתיהם המפוארים ובאורח החיים הראוותני של בני המעמד הגבוה שביניהם." היו עשירים רבים שהצניעו את עושרם, וקהילות דרשו מחבריהן בתקיפות להצניע את העושר כדי שלא לעורר את קנאתם של הגויים ואת רצון השלטון לסחוט מסים כבדים מן היהודים. במיוחד מציינים המקורות השונים, ובכללם האירופיים, את קנאתם של היוונים והארמנים ביהודים; ומסבירים הם, ששנאה זו נלוותה לשנאתם את האסלאם ואת השלטון התורכי, באשר היהודים נתפסו בעיניהם כבני בריתם של התורכים. בדברים שכתב ר׳ שמואל בן שושאן בשלהי המאה ה־16 בסלוניקי בסוף ספר דרשות רבו ר׳ יצחק אדרבי דברי שלום מודגש המתח שהיהודים שרויים בו בתקופת הירידה הפוליטית והכלכלית שלהם באימפריה העות׳מאנית:

כי לקחה מיד ה׳ ומלך כפלים בכל חטאותיה… גלו לאדום גלות החל הזה אכן קרא שמו אדום שמה גרים מואב והגרים אהלי אדום וישמעאלים שנאמר ואויבינו פלילים הורידו לארץ… לא על משפחת בית עוטמאן תלונותי יעלזו חסידים בכבוד שבבר מתו ואת אשר חיים עדנה שבח אני מלבנו מושיענו אשר בצלם נחיה בגוים. אבל על משפחות משפחות דלת העם ערבובית עם הארץ עמונית ומואבית חתית צדונית גבל ועמון ועמלק אשר מבטן פשע."

שנאת המוסלמים ליהודים באה לידי ביטוי גם בגידופים שהשמיעו כלפי היהודים; למשל, תורכי שרצח יהודי כינה את הקרבן ״הכלב היהודי״." תופעה זו נחקרה בידי וינטר לגבי מצרים. מתברר כי במצרים רחשו ההמונים שנאה ובוז עמוקים ליהודים וכי האיבה ליהודים הייתה עמוקה מן האיבה לנוצרים, אף שגם הם קופחו ונרדפו. ביטויים לשנאת ישראל מופיעים במובנים מאליהם בחיבורים שונים; לדוגמה, גופת יהודי נקראה ״פגר״. המוסלמים האמינו, שהיהודים רוחשים שנאה עזה לאסלאם ולמוסלמים, וכינום בכינויי גנאי רבים. הנכרים היו ערים לכך שהיהודים פוחדים מהם, והיהודים הצהירו גלויות על פחדם מן הגויים, ובמיוחד התורכים.

הערת המחבר : בתור השוואה נציין ידיעה מפי צליין איטלקי על מושל ירושלים באמצע המאה ה-16, המכונה " אבו סיפין " שקבר כלבים בבית העלמין היהודי בעיר, ואמר ליהודים הממורמרים שכולם כלבים……

שנאת ישראל מוצאת ביטוי מיוחד בכתביו של ר׳ שלמה לבית הלוי מסלוניקי (1600-1531/2), דרשן ופוסק בן הדור השלישי למגורשים, ופרופ׳ הקר עומד על המשמעות האקטואלית של דבריו בסוגיה זו. לדבריו הגויים משתוקקים לבלוע ולטרוף את בני ישראל. הגויים הם קוצים; הם אינם נאמנים. ימי השלווה הם הכנה ליום גזרה. רק באחרית הימים יש מקום לתקווה להתגברות ישראל על צריהם. ר׳ שלמה מציין את קנאת הגויים בממונם של ישראל.הוא גם מבחין בין שכבות שונות בחברה הסובבת מבחינת יחסן ליהודים. יש הבדל בין יחם השכבות השליטות לבין יחס ההמון. שנאת ההמונים ובעיקר הנוצרים ליהודים ומעשי הלשנתם ורדיפתם הם בעלי מסורת ארוכה בסלוניקי. (בעיר זו היו היהודים רוב באוכלוסייה, וגם הנוצרים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים.) ההמונים בסלוניקי רצו גם בנישולם של היהודים וגם בהמרת דתם. יחסים מתוחים אלה בין היהודים והנוצרים באו לידי ביטוי גם בערים אחרות שהייתה בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה, דוגמת איזמיר ועינה.

הד לשנאת המוסלמים ליהודים מצוי באיגרתו של ר׳ משה אלשיך, שנכתבה בתקופת ירידתה של צפת בשלהי המאה ה־16 . הוא מתאר כיצד התנכל השלטון העות׳מאני ליהודי צפת וכיצד רדפו התושבים המוסלמים את יהודי העיר; ועולה מתיאורו חששם של יהודי צפת שיתעללו ביהודים שנשארו בעיר, יחללו את ספרי התורה ויחרשו את בתי העלמין.

עיקר ההתנכלות של מוסלמים ונוצרים ליהודים נעשתה באמצעות עלילות והלשנות לשלטונות. רוב העלילות של נכרים עד יהודים כפרטים היו בענייני כספים." העלילות נטפלו לעתים ביזמת השלטון, אך במקרים רבים היו פרי יזמה של תושבים מקומיים, שניצלו את רשויות השלטון כדי לפגוע ביהודים. העלילות היו בנושאים מגוונים, ובעיקר טענו מוסלמים כי יהודים הפרו אחד מתנאי עומר, כי נטלו ממון שלא כדין מנכרים, כי התאסלמו כביכול, כי הפרו אחד מחוקי המלכות או כי קיימו יחסי מין עם נשים מוסלמיות. מוסלמים אף העלילו על יהודים (כנראה לעתים רחוקות) כי הרגו תורכים. כך נלמד על עלילה של נכרים באחת הערים על יהודים כי הרגו נערה תורכייה, לאחר שגופתה נמצאה מושלכת בבור של תושב תורכי. כל יהודי אותה עיר נכלאו, ונאלצו לשחד את השלטון כדי להינצל מעלילה זו.

רוב הסכסוכים הכספיים בין יהודים ונכרים נידונו בבתי דין מוסלמיים. יהודים הופיעו בערכאה זו כתובעים, כנתבעים וכעדים. לעומת זאת פנייה של נכרים לבית דין יהודי להידיינות עם יהודים הייתה נדירה ביותר. יהודים שעלו לארץ ישראל ציינו את רשעותם של ההמונים הערביים המתנכלים ליהודים ברחובות ומתעללים בהם לעתים קרובות כשהם פורקים מעליהם בכך רגשי תסכול וזעם בשל הלחץ הכלכלי של השלטון העות׳מאני. מלשינים נכרים (גם מוסלמים) כונו יש״ו(=יימח שמו וזכרו).

רוזן, עמי 68-66. תמונה זו שונה מתיאור אידילי של יחס המון המוסלמים ליהודים פרי עטו של פרשן המשנה ר׳ עובדיה מברטינורא באיגרתו שנכתבה בירושלים בשנת 1488 : ״ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה… והם מרחמים מאד על איש נכרי… וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל״(יערי, איגרות, עכל׳ 128). אבל כבר תלמיד אלמוני שלו כתב בשנת 1495 על הצורך בכניעה וכפיפות למוסלמי ועל החשש שהמוסלמים יעלילו על יהודים עשירים כדי לסחוט את ממונם(שם, עמי 159). תיאור חיובי של יחם ההמון המוסלמי ליהודים מובא בדבריו של דוד די רוסי, סוחר איטלקי שעלה, לצפת בשנת 1536 : ״פה [בצפת] אין גלות כמו בארצנו, והתוגרמים מכבדים היהודים הנכבדים…״(שם, עמי 186).

היהודים חששו גם מן המלשינים היהודים שהלשינו לנכרים על יהודים וגרמו להם בכך נזק רב. כך, לדוגמה, בסופיה תיקנו בשלהי המאה ה־16 כל בני הקהילה לרדוף כל מלשין ומוסר ״לרדפו עד חובה ולעשות עמו כל הבא מידם לרדפו לרעה״. מהרש״ך התנגד לבקשה לבטל תקנה זו, וכתב בתשובתו (קרוב לוודאי שהתבסס על ניסיונו כתושב סלוניקי): ״ואפי׳ שהמוסר אינו מוסר אלא ממון, דהיינו, שאומר אמסור ביד גוים, מותר לכל אדם להורגו כדי להציל את ישראל, לפי שכל ישראל הנמסר ביד גוי אפי׳ על עסקי תבן וקש היא סכנה בדבר, ביון שישר׳ נופל בידיהם אין מרחמים עליו״.

מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

השפעת הקשרים הבלבליים על היחסים החברתיים

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

התחום הכלכלי הוא החשוב ביותר במערכת היחסים בין יהודים ונכרים, משום שהוא מוחשי ויום־יומי, וממנו נלמד גם על תלותם של הצדדים זה בזה. לעיל ניסינו לבדוק עד כמה השפיעו הקשרים הכלכליים על התחום החברתי, והאם הולידו קשרי ידידות, עזרה הדדית וביקורי גומלין. למדנו, שבדרך כלל נוצרו קשרים חברתיים מוגבלים בין יהודים ונכרים. מאידך יש לשער, שאותם יהודים שמילאו תפקידים כלכליים בכירים בשירות השלטון ובמערכת המנהל, כפי שלמדנו למשל לגבי ירושלים במאה ה-16, יצרו יחסים חברתיים הדוקים יותר עם מעסיקיהם, והוא הדין ביהודים שהייתה להם שותפות כלכלית עם מוסלמים ויוונים בני המעמד הגבוה. שותפויות עם מוסלמים היו נפוצות הרבה יותר משותפויות עם יוונים; היחסים עם אלה היו, כאמור, מתוחים למדי. גרועים מאוד היו היחסים בין יהודים וארמנים, וזאת בעיקר בגלל התחרות הכלכלית הקשה שהתנהלה ביניהם.

ייתכן מאוד שאומנים יהודים שהיו חברים בגילדות מעורבות עם נכרים יצרו עם עמיתיהם קשרים חברתיים כלשהם. ניתן לומר גם שבעלי מקצועות מסוימים — כגון רופאים, מוכסים וגובי מסים, צורפים וחלפנים, בורסקאים וקצבים, שנמנו עם המעמדות הגבוה והבינוני בחברה היהודית, וכן הרוכלים, שהיו הקבוצה הענייה בציבור היהודי — היו מעורבים יותר לרגל פרנסתם מבחינה חברתית עם החברה הסובבת.

בספרות השו״ת אין התייחסות לעצם האיסור על שותפות עם הגוי אלא לכמה מתוצאותיה של שותפות כזו, בעיקר הכנסות מרווחי שבת, וכן מכירת דגים טמאים, נבלות וטרפות בידי השותף הגוי. ר׳ אליה הלוי מקושטא (נפטר בשנת 1540) נשאל על יהודי הרוצה להשתתף עם גוי בחנות, אלא שהכול יודעים שהיא שותפות עם היהודי, ושואלין מה דינו לעניין שבתות וימים טובים., אולם ברור שלא רק מנימוקים הלכתיים (בעיקר הבעיה של שמירת שבת בשותפות עם נכרי), אלא גם, ובעיקר, מחמת חוסר אמון בנכרים העדיפו יהודים על פני נכרים כשותפים. הד לכך מצוי בהסכמת סידרוקפסי(שליד סלוניקי) משנת שצ״ב (1632), שאין לעשות עסקות בשותפות עם גויים.

דומה שדברי יעקב כץ על החברה היהודית האשכנזית במוצאי ימי הביניים, כי ״ההתנגשות של שתי המגמות — להתיר את ההשתלבות הכלכלית הנחוצה ולשמור עם זה על ההפרדה הסוציאלית־הדתית — גלויה לעין בהרבה מדיוני בעלי ההלכה והמוסר, רלוונטיים גם לחברה היהודית באימפריה העות׳מאנית באותה תקופה."

דומה שאין מקום לדבר על יחסים או השפעות הדדיות בין יהודים למוסלמים בתחום התרבות, מלבד תחום המוזיקה. כל עדה חיה את חייה התרבותיים כשהיא מסוגרת בתוך עצמה וניזונה ממקורותיה היא. הסימביוזה התרבותית לא התקיימה גם בגלל השפות השונות שדיברו וכתבו בני העדות הדתיות השונות. היהודים דיברו וכתבו ברובם לדינו (וחלקם יוונית), ולא תורכית. מיעוט הקשרים החברתיים נעוץ לא רק בהתבדלות הדתית, אלא גם בחינוכם הנפרד והמבודד של ילדי היהודים בתלמודי התורה.

קשרי מין

תחום המין מזמן את איסורי הטַבו הרגישים ביותר. במקצוע העתיק בעולם עסקו מוסלמיות, ואזור בתי הבושת היה בחלק המוסלמי של כל עיר. במקורות לא נמצאו לפי שעה עדויות על יהודיות שעסקו בזנות כמקצוע בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17; נראה שלא התקיימה מציאות של זונות יהודיות במאות אלו. נראה גם שמעטים מאוד היו המקרים של גברים יהודים שניהלו יחסים קרובים עם נשים מוסלמיות. אולם האיסור המוסלמי על יהודים ונוצרים לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית שימש עילה להפצת עלילות עד יהודים שעשו זאת כביבול.

שאלה־ותשובה משנת ת״ז(1647) עוסקת ביהודים שקיימו יחסי מין עם מוסלמיות בעיר סקופיאה ובעלילה על יהודים אחרים בעיר זו באותו עניין. נלמד ממנה, כי התורכים ״עשו שפטים״ באותם יהודים שזנו עם מוסלמיות, וכל יהודי העיר נחרדו. אחד מיהודי המקום נתקף שבץ משום שחשש מפני עלילה של אישה תורכייה שניסתה זה זמן־מה להיטפל אליו; הוא חשש פן תעליל עליו שזנה עמה, ולכן נמלט לקושטא. יש בידינו עדויות ספורות על יחסים הומוסקסואליים בין יהודים לנכרים 

באופן יחסי אין עדויות רבות על פריצות מינית של נשים יהודיות עם מוסלמים ונוצרים. נראה שהחשש מקיום יחסי מין עם נכרים הוליד איומים מצד נשים שתזנינה עמם אם לא תקבלנה גט. במקרים של נשים יהודיות שקיימו קשרים קרובים עם גברים נכרים חייב היה הבעל לגרש את אשתו הנואפת. בין היתר נלמד על תביעת בעל יהודי לגרש את אשתו בעילה שראה אותה מתנשקת ומתחבקת עם נכרי, הגם שלא שכב עמה.

יש לשער, שחלק ממקרי המרת הדת של נשים יהודיות באו בעקבות קיום יחסי מין עם נכרים שלהם הן רצו להינשא, ולעתים בעקבות גירושין מן הבעלים היהודים לאחר התגלות ניאופן עם נכרי.

מקרים של אונם יהודייה בידי נכרי נזכרים לעתים נדירות. נראה שהנשים יצאו תמיד בליווי ובשמירה; וכן הדעת נותנת, שהיו נשים שנאנסו בידי נכרים אך לא דיווחו על כך כדי שלא לעורר בעיות הנוגעות למעמדן האישי וכדי שלא לעורר עליהן לעז.

יהודים ויניצ׳רים

 אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

פרשה בפני עצמה היא מסכת היחסים בין היהודים והיניצ׳רים. חיילים אלה, שלא אחת מרדו בסולטאן ולעתים שדדו וחמסו את האוכלוסייה, היו בדרך כלל שנואים על היהודים על שום התנכלותם להם. שנאה זו הופגנה כבר בימי הרב משה קפשלי, רבה של קהילת איסטנבול לאחר הכיבוש העות׳מאני בשנת 1453. אחיינו, הכרוניקון אליהו קפשלי, תיאר כיצד רדפו היניצ׳רים את דודו. ידוע, שעם מות הסולטאן סלים הראשון (1512) נשקפה ליהודי מצרים סכנה מצד היניצ׳רים; אלה טענו, כי קיים נוהג המאפשר להם לבזוז את רובע היהודים בקהיר. מספר אמירים השתלטו עליהם ומנעו זאת מהם, אך היניצ׳רים איימו לבזוז את העיר. הם נרגעו רק כאשר שולם להם סכום כסף מסוים. זמן קצר לאחר מכן שוב הייתה מתיחות בעיר, והיהודים מיהרו לבצר את הרובע שלהם והוציאו ממנו את אריגיהם היקרים. אולם מאידך יש לציין, שמן המאה ה־15 נתפתחו קשרים כלכליים מיוחדים בין היניצ׳רים לבין היהודים העירוניים, וקשרים אלה נמשכו עד חיסולו של חיל היניצ׳רים בשנת 1826."

היניצ׳רים עמדו בקשרי אינטרסים עם היהודים על רקע כלכלי. היהודים היו לעתים חוכרי־משנה של היניצ׳רים, וכן נהגו להלוות להם כספים. בימי הפאשא הבוגד אחמד במצרים נוצרה שותפות גורל משונה בין היהודים ליניצ׳רים, שעה שאנשי אחמד הרגו את היניצ׳רים ועמם שבעים יהודים ששהו במצודת קהיר לרגל עסקיהם. ואילו בסלוניקי נמסרה לידי היניצ׳רים מדי שנה שנה כמות גדולה של אריגים שייצרו יהודי העיר, וזאת באמצעות שליח שנתמנה מטעם כוללות העיר; אריגים אלה יועדו להלבשת החיילים היניצ׳רים.

למרות הקשרים הכלכליים התנכלו היניצ׳רים ליהודים הן בדרכי היבשה והן בהתנפלות על קהילות יהודיות. ברבע האחרון של המאה ה־16 וברבע הראשון של המאה ה־17 התמרדו היניצ׳רים לעתים תכופות, וסיכנו את משטר הסולטאן. בשנת 1592 הם שילחו אש בבתיהם של היהודים בקושטא. הם גם הוציאו להורג במוות אכזרי את אסתר חנדאלי, יהודייה מפורסמת שהייתה סוכנת בהרמון הנשים של הסולטאן. יניצ׳רים גם התפרסמו לעתים תכופות ברצח יהודים בדרכים לשם שוד." מקור משנת תמ״ה(1685) דן כיהודייה שהתיידדה עם היניצ׳רים; בעלה מאשימה כי השפיעה עליהם שירצחוהו. בעת סכסוך בסלוניקי במאה ה־17 הצליח הפרנס ר׳ יצחק אשיאו להינצל מרודפיו, כת אומני הטקסטיל, בסיוע יניצ׳רים שהכיר.,,

המרת דת וגיור

המרת דת היא התוצאה המשמעותית ביותר של מערכת יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים. אלפי יהודים התאסלמו במרוצת כל מאה ומעט יהודים התנצרו, בעיקר בכנסייה היוונית האורתודוקסית. רוב המרות הדת נעשו משיקולי תועלת, בעיקר כלכליים, או מרצון להינשא לנכרים. נושא זה דורש דיון מעמיק נפרד. לעומת זאת, מקרים של גיור מועטים היו. הגיור נאסר בצו השלטונות העות׳מאניים, ונראה גם שלא קסמה לנכרים האפשרות לחיות ביהודים.

סוף הפרק יחסים חברתיים בין יהודים ונוכריים. לאה בורנשטיין-מקובצקי……

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757) אליעזר בשן

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.    אליעזר בשן……..

חיבור זה יעמוד על חלקם של יהודי מרוקו במערכת הדיפלומטית של סולטאן מרוקו מחמד בתור מזכירים, תורגמנים, שלוחי הסולטאן למלכי בריטניה, ומצד שני על יהודים כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירותה של בריטניה במרוקו. בפרסומים על יהודי צפון­­־אפריקה נמנו עשרה יהודים בתפקידים אלה. בתעודות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי נחשפים עליהם פרטים נוספים שטרם פורסמו, וכן שמות של יהודים אחרים שלא הוזכרו עד עתה בחיבורים על יהודי מרוקו. היו מהם שמילאו רק תפקיד אחד, ואחרים שהחליפו תפקידים ואדונים. אישים אלה הגיעו לעמדותיהם בדרך כלל לאחר ניסיון מסחרי וקשרים כלכליים עם השלטונות בתור תג׳אר א־סולטאן, דהיינו חוכרי מונופול מסחרי מן הסולטאן, שעשו חיל, או מתוך מגעים עם הבריטים במרוקו או בגיברלטר אבל לא תמיד היה העושר מקור ברכה: קינאו בהם, טפלו עליהם עלילות, היו שנאסרו, אחרים נאלצו לברוח, והיה מי שנדון למוות ושילם בחייו.

אירופאים שביקרו במרוקו בשנות שלטונו של מחמד מוסרים על יהודים בין משרתיו. מ׳ קיטינג (Keatinge), שנלווה בשנת 1785 למשלחת בריטית לקונסול במוגדור, כותב שלסולטאן סוכנים יהודים ותורגמן יהודי, וכי הלה תרגם את דברי הסולטאן למשלחת. . רופא אנגלי בשם ויליאם למפריאר(Lempriere), שנשלח מגיברלטר למרוקו בשנת 1789 לטפל בבנו של הסולטאן, מציין, כי בין שלושים בעלי תפקידים בחצר הסולטאן ישנם שבעה תת־מזכירים יהודים. אבל במקורות הללו לא צוינו שמותיהם של היהודים שדובר בהם.

המקור העברי האותנטי היחיד של בן הדור הדן על אישים אלה ומוסר שמות ופרטים עליהם הוא שמואל רומאנילי, איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 . הוא מכנה יהודים אלה סאחב אלסולטאן (אוהבי המלך), ומציין שבדרך כלל התנכרו לאחיהם. הוא מזכיר גם את הסכנות שהם נתונים להן ״אם יסתיר המלך רגע פניו מהם״.

רקע היסטורי

לאחר שלושים שנות אנרכיה והוסר יציבות, שבמהלכן נאבקו על השלטון יורשי הסולטאן מולאי אסמעיל, הצליח מחמד אבן עבדאללה מבית פילאלי להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. הייתה זו אחת התקופות הטובות ביותר במרוקו בתחום הכלכלי. צבאו הנאמן של הסולטאן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב שטחה של מרוקו. הסולטאן קירב את העלמא (החכמים) כדי לזכות בתמיכתם. לשם פיוס הוא שחרר יריבים ממאסרם. הוא חילק ממון לנצרכים בימי אסונות טבע כמו רעש, בצורת ומכת ארבה. בשנת 1769 הוא גירש את הפורטוגלים ממזגן; אבל הוא נכשל בניסיונו לכבוש מספרד את מלילה בארבע שנות מצור(1775-1771). הוא הגדיל את הכנסות אוצרו על ידי הטלת מס חדש.

מחמד הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות אירופה ועם ארצות הברית, וחתם על הסכמים אתן. ההסכם הראשון היה עם בריטניה, בשנת 1760. לבריטניה היה עניין מיוחד בטיפוח היחסים עם מרוקו, עקב היותה מקור לחומרי גלם וכן לאספקת מזון טרי לצבא ולאוכלוסייה האזרחית בגיברלטר, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה החל בשנת 1704, וספרד לא מכרה לה מזון. יהודים בטנג׳יר או כאלה שעברו לגור בגיברלטר היו מעורבים בייצוא המזון. הסולטאן הרוויח מהמכס על הייצוא, והיה מעוניין לקבל מבריטניה נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה שיוצרו בה, וכן להסתייע במומחים בריטים לבניית אניות ולכריית מכרות.

ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה, גובה המכס, זכויות הסוחרים האנגלים הפטורים ממסים מקומיים ונתונים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, אי שבייתם, שחרורם אם ייפלו בשבי, וזכותם של מאורים היהודים ממרוקו לנוע ולסחור בגיברלטר. התנאים מבוססים בדרך כלל על הסכמים שנחתמו כבר שנים לפני כן וחודשו, כי בעקבות חילופי סולטאן צריך היה לחדש כל הסכם, ולעתים נוספו סעיפים חדשים. הבריטים עמדו בתחרות ובמאבק מול ספרד, שגם לה היו אינטרסים פוליטיים וכלכליים במגרב, ומדי פעם העדיף הסולטאן מחמד את ספרד על פני בריטניה. ביחסי מרוקו ובריטניה היו אפוא עליות וירידות.

הערת המחבר : אחרי ההסכם של 1760, בעקבות הפרות ומתחים, נחתמו הסכמים נוספים בשנים 1766, 1772 ו-1783. כבר בהסכם משנת 1727 נאמר, שכל המאורים והיהודים נתיני מרוקו זכאים לתנועה ולסחר חופשי בגיברלטר למשך שלושים השנים העוקבות:

בשנת 1760 יזם מחמד בניית נמל חדש במוגדור, היא אצוירה(־־המבצר הקטן), על חורבותיה של עיר פורטוגלית. הוא דרש מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. הנמל נבנה במשך עשר שנים, והיה לנמל המרוקאי החשוב בחוף האוקיינוס לסחר עם אירופה. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו שם, וכפיתוי העניק הנחה במכם ליצואנים. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת שלחה נציג לעיר החדשה. משקלם של היהודים במסחר כאן היה ניכר, ולהם חלק נכבד בשגשוגה גם בדורות העוקבים.

גם בערי הנמל השוכנות בחוף הים התיכון, שדרכן התנהל מסחר ער עם מדינות אירופה, מילאו יהודים תפקידים של מתווכים, סוחרים עצמאיים ותורגמנים. עיסוקים אלה — שחייבו הכרת השפה המקומית, מנהגים, כללי השוק המקומיים וקשרים עם הממשל, וכן הכרת שפות אירופיות — הכשירו יהודים למילוי תפקידים דיפלומטיים בקשרים בין הסולטאן, המושלים, קונסולים ומלכי אירופה. היו יהודים שלמדו אנגלית בהיותם בגיברלטר.,

ומצד שני, מה הניע את הבריטים למנות יהודים בתור סגני קונסולים בערי מרוקו? עם התרחבות מוקדי המסחר התעורר הצורך למנות סוכנים, נוסף לקונסול הכללי שישב בטנג׳יר. עקב המרחק הרב מעיר זו לערים אחרות לא היה באפשרותו לשלוט על המתרחש במקומות אחרים. בקרב האוכלוסייה המאורית לא נמצאו אנשים מנוסים ומתאימים, ועל כן פנו ליהודים. הם מונו גם בגלל בקיאותם בנפתולי המערכת הכלכלית והאדמיניסטרטיבית, שחייבו לעתים תחכום. הקונסול הכללי סמפסון(Sampson) כתב ב־17 באוגוסט 1770 לשר החוץ הבריטי:

I acknonwledge that His Majesty's service in the dominions of the Empire of Morocco at present cannot be executed without the assistance of the Jews.

היהודים נמצאו אפוא מתאימים גם לשמש אנשי קשר, תורגמנים וסגני קונסולים בערי הנמל במרוקו. תפקידם היה להבטיח את האינטרסים המסחריים של הבריטים. הם היו נתונים למרותו של הקונסול הכללי, שהיה תמיד אנגלי, והיו מהם שהתכתבו עם המושל הבריטי בגיברלטר, שפיקח על הקונסול במרוקו; אבל בהיותם ד'ימים נתיני הסולטאן הם עמדו גם תחת מרותם של המושל המקומי והסולטאן. מעמדם היה אפוא עדין, והיה עליהם להלן בין הטיפות כדי שלא להיכשל.

היו שגרירים, קונסולים ומושלים בגיברלטר שהעריכו את שירותם של היהודים. אחרים הביעו הסתייגות או התנגדות להעסקתם בגלל היותם ד׳מים ומושפלים בידי המוסלמים, המתייחסים אליהם בזלזול, בגלל נאמנותם הכפולה, ובמקרה אחד עקב יושרם המפוקפק." למרות זאת היו יהודים שמילאו תפקידים חשובים בשירותם של שני הצדדים, ונמנה אותם להלן.

חיים ארבונה

עוד בהיותו יורש עצר העסיק מחמד תורגמן יהודי בשם חיים ארבונה.

יוסף בן משה בוזאגלו די פאס

הוא היהודי הראשון הנזכר בתעודה מארכיון משרד המושבות הבריטי מהשנה הראשונה לכהונת הסולטאן מחמד, 1757, בתור נציגו שנשלח לגיברלטר. מושל גיברלטר ציין שאינו נותן בו אמון בהיותו נוכל. בשנת 1758 הציע יוסף לבריטים לכבוש את טנג׳יר. הוא ידוע מפעילותו במרוקו ובאירופה בשנות הארבעים והחמישים, לפני עלות מחמד לשלטון. נפטר בשנת 1767

יהושע בן שלום

בארכיון הנ״ל נזכר Joshua Benselum ב־2 בפברואר 1786 , כמי שבידו מופקדת פקודת ״סולטאן להגדלת המכס לסחורות ייצוא ממרוקו לגיברלטר. הוא היה אפוא ממשרתי ״סולטאן, אבל אין עליו פרטים נוספים.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757) מקדם ומים כרך ו אליעזר בשן

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757)

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

אליעזר בשן

דוד ויצחק קרדוזו

האחים קרדוזו הם בני משפחה מספרד, שממנה היו אנוסים שחזרו ליהדות וחיו במקומות שונים בארצות הים התיכון ובאירופה. לדברי רומאנילי, כשהיה בלונדון שמע עד שלושה אחים ילידי גיברלטר. האחד ישב בלונדון, ושני האחרים דוד ויצחק, שידעו ערבית ואהבו כסף, באו למרוקו ונשאו ונתנו ״במצות הסולטאן״. יצחק הצעיר היה המוכשר, והסולטאן נועץ בו, עד שהיה קרבן לאכזריותו והומת בפניו. מה גרם לכך? הצלחתם הניעה את הסולטאן להזמין את האח שבלונדון להצטרף אליהם, וזה סירב באמרו על הסולטאן ״כמלך כעם אין בפיהו נכונה… ברוב אוולתו ישגה… קל לכעוס… ולפני כסיל אויל מי יעמוד״, וחתם קרדוזו(בלי שם פרטי). המכתב נמסר ליריבם אליהו לוי, שבפניו התפאר יצחק על גדולתו בחצר הסולטאן, וזה ביקש להדיחו: חתך את הכותרת מראש המכתב, ומסר את המכתב לסולטאן. והסולטאן חשב כי יצחק כתב את דברי הבלע נגדו, גזר עליו מוות, ועל אחיו דוד מאסר. רומאנילי ביקרו לאחר שכבר היה שנתיים במאסר, כלומר בקיץ 1788.

בארכיון של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מצויות 18 תעודות על שני אחים אלה החל ב־ 1 בפברואר 1770 עד 20 באוגוסט 1790 . הם עסקו במסחר ובייצוא בקר ממרוקו לגיברלטר. לפי מכתבו של דוד מ־4 במרס 1783 הוא נמצא במרוקו כבר 16 שנה(כלומר משנת 1767), רוב הזמן בחצר הסולטאן, ונאמן לאינטרסים של בריטניה. יצחק שימש תורגמן לסוחר אנגלי בפגישתו עם הסולטאן במרס 1774. הם מסרו לבריטים מידע על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, וכן על המשא־ומתן המתנהל בין שתי המדינות להסבם שלום, דבר שעלול לפגוע באינטרסים של בריטניה, אויבתה של ספרד. למרות שירות זה הייתה דעתו של מפקד הצי הבריטי בגיברלטר ר׳ קורטיס(Curtis), שנתמנה שגריר בריטניה במרוקו ב־16 בינואר 1783, שלילית עליהם, ועל יהודים בכלל בשירותה של בריטניה. שלוש שנים לאחר מכן הביע סגן הקונסול הבריטי הבללי צ׳רלס אדם דף (Duff) דעה מסויגת על שניהם, כי אוהדי ספרד הם; ובייחוד על דוד, שכיהן כסגן הקונסול של ספרד בעיר לרש.

יצחק חוסל ב־22 בספטמבר 1786, לפי תעודה שנכתבה ב־8 באוקטובר. הסולטאן האשימו שקלקל את היחסים בינו ובין מלך בריטניה, וזאת בהסתמך על מכתבים שהנוצרי צ׳יאפה תרגם ומסר לסולטאן. הוא הומת מיתה אכזרית לאחר שחולקה, וגופתו נשרפה.

מרדכי אשריקי

אחרי מות קרדוזו שימש את הסולטאן, לפי רומאנילי, ר׳ מרדכי ממכנאס, ״הנודע בשערים בשם אלחאזאן באכא ר״ל הרב, איש חכם וישר ורב עושר גדול ליהודים ונכבד בעיני המלך והשרים״. יזיד, שעלה על כיסא אביו מחמד בשנת 1790 , התנכל לו, כמו לשאר היהודים ששירתו את אביו. אשריקי יכול היה להציל את חייו על ידי התאסלמות, אבל הוא סירב, ומת על קידוש השם.

אליהו לוי

אליהו בא מתוניס למרוקו. היו לו עסקים בגיברלטר, ושם הכיר את רומאנילי. הוא הגיע למעמד מכובד, וגר בבית השייך לסולטאן. רומאנילי הוזמן לשמש מזכירו, ומכנהו ״משנה הקיסר״(ביטוי מופרז); ואליהו סיפר לו את קורותיו. לדבריו הוא נשלח מאת הסולטאן בתור ציר לספרד, ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא מפחד שודדי הים. הסולטאן כעם עליו על אי ביצוע ההוראה, גזר עליו להשחית זקנו, הטיל עליו קנס ואסרו. לאחר שריצה עונשו המשיך לשרת את הסולטאן. כדי להפגין את מעמדו לא חלץ נעליו בעברו ליד מסגד, כנדרש מד׳מים. הוא דרש מאחיו היהודים שישירו לכבודו בעלותו לתורה. רומאנילי כתב עליו בצורה ביקורתית, וכפי שהזכרנו לעיל, האשימו שגרם בנכליו לחיסולו של יצחק קרדוזו בידי הסולטאן.

הוא היה גם יריבה של משפחת דילאמאר (ראה עליה להלן), כפי שכתב עליו רוברט Heron), ) סוכן של ספרד בחצר הסולטאן יזיד, לאחר שאליהו התאסלם.

מצוי עליו מידע מועט בתעודות בריטיות. בין ה־27 בינואר 1770 ל־28 באוקטובר 1793 עסק אליהו בייצוא בקר מטנג׳יר לגיברלטר ולספרד, והיה לו על כך זיכיון ממלכתי. לפי הוראת הסולטאן מכר אליהו את הזיכיון למשך שנה.

במכתב בלתי חתום ממרוקו, שנכתב ב־27 בינואר 1770 והוא מופנה לקולונל רוברט ב— (Boyd), סגן המושל של גיברלטר, נאמר, שיהודי מטנג׳יר בשם אליהו לוי שולח מכתבים דחופים לסולטאן עם ״אלף המצאות״, והללו מגיעים לסולטאן מגיברלטר מאדם שהוא מתכתב אתו. הכוונה, כנראה, שאליהו משמש כעין אינפורמטור, או מרגל המוסר מידע לסולטאן על המתרחש בגיברלטר.

אליהו כינס קונסולים למסירת הודעה מהסולטאן: באיגרת ממוגדור ב־19 באוגוסט 1785 נאמר, כי אליהו לוי הגיע לכאן, הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם בכתב מאת הסולטאן; לפי מכתב זה ייעזרו אזרחי ספרד, פורטוגל, גנואה וטוסקנה בקונסולים שלהם ויהיו חופשיים לייצא גרעינים במחיר קבוע, והאניות לא ישלמו דמי עגינה.

עם מותו של מחמד אבן עבדאללה הקיץ הקץ על גדולתו של אליהו. בזמנו של יזיד ניצל במוות הודות להתאסלמותו. כדרכם של מתאסלמים בדרך כלל שינה את שמו העברי לבל יוכר מוצאו, ושמו הערבי היה סקריש    .(Skerish

יעקב עטאל

יעקב עטאל עבר מתוניס למרוקו עם אליהו לוי. הוא עסק במסחר בין מרוקו לגיברלטר. כיהן כמזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. רומאנילי הכירו בגיברלטר, ופגשו גם ברבט ובמכנאס. דעתו על עטאל שלילית. הוא ברח מגיברלטר למרוקו, לאחר עשלח אבק שרפה לסולטאן בלי רשות המושל. לדבריו קיווה יעקב, שהסולטאן ישלחהו ללונדון בתור שלוחו.

עוד פרטים נמצאים בכתבי למפריאר. עטאל הוא צעיר שיודע אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית, פיקח ובעל יזמה, מזכירו האהוב של הסולטאן, שהצליח לשלוט על מאוויי אדונו, הכיר את תאוותו לממון, והציע לו כיצד לסחוט כסף מבעלי ממון. עסק בתעלולים ובתככים וכך סיכן את עצמו, ורבים ארבו למפלתו.

אולוף אגרל(Agrell), מזכירו של קונסול שוודיה בטנג׳יר, כותב, שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנג׳יר, ומכהן כמזכירו במחלקה לענייני היהודים. היהודים פחדו ממנו, הנוצרים אהדוהו והמוסלמים שנאוהו. ריגל אחרי מי שהסולטאן חשד בו. נטייתו פרו־אנגלית. רוברט הרון כתב, שעטאל ריגל למען בריטניה בחצר הסולטאן.

בסוף שנת 1788 הציע הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, שעטאל יטפל בשחרורם של מלחי אנייה שעלתה על שרטון ונשבו ובהבאתם לטנג׳יר. זמן קצר לפני מות הסולטאן כתב עטאל מכתב בשם הסולטאן לקונסול, ובו ביקש שהבריטים יעמידו לרשות בנו יזיד אנייה שתיקחנו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו לייצא בלא מכם, וישוחררו המלחים השבויים. הבקשה לא נענתה. עטאל עסק עם הקונסול בשחרור המלחים.

לאחר מות הסולטאן מחמד(11 באפריל 1790), משעלה יזיד בגו לשלטון, נתפס עטאל ונרצח בצורה אכזרית. נכונותו להתאסלם לא הועילה לו. הקונסול הבריטי כתב עליו: ״איבדתי את הסוכן הנאמן והפעיל ביותר שהיה לי במדינה זו״. הוא פעל אפוא בשליחות הסולטאן והבריטים כאחד למען בצע כסף, ואין פלא שקנה לעצמו אויבים רבים.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.    אליעזר בשן……..

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.    אליעזר בשן……..

יעקב פאציפיקו

יעקב פאציפיקו הוא בן למשפחה שחיה בגיברלטר במאה ה־18 , לאחר שהיגרה כנראה מאיטליה. כיהן בתור תורגמן בטנג׳יר בשנת 1775; בשנות השמונים היה לו תפקיד בקונסוליה הבריטית ברבט: ובשנת 1786 כיהן כסגן קונסול של בריטניה בסלא וברבט. רומאנילי הזכירו כמי שהתיישב בעיר רבט ו״עושה מעשה פקיד אינגלינדיר״, כלומר עובד בשירות הקונסוליה הבריטית בעיר זו. בעקבות ויכוח שהשתתפו בו גם יהודים נאמר בהצהרה מתורגמת לערבית ב־30 באוקטובר 1775 : ״כך הסביר לנו התורגמן היהודי יעקב פאציפיקו מגיברלטר״. לא ידוע לנו מה עשה במשך 11 שנים, עד שמונה ב־20 באוגוסט 1786 בידי סגן הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, צ׳רלם דף, סוכן וסגן קונסול בסלא וברבט. לפי מכתב תלונה שהגיש לגנרל ג׳ורג׳ אליוט, מושל גיברלטר, ב־28 בנובמבר 1786 עד רב־חובל שלא שילם את מה שהבטיח, והוא בתור נציגה של בריטניה נאלץ לשלם מכיסו, ניתן לקבל כמה פרטים על פעולותיו ועל תנאי שירותו ברבט. הוא צירף העתק של כתב המינוי שקיבל, וכותב כי מונה לתפקידו כדי לשרת את האנגלים, להקל עליהם את המסחר ולשרתם בתור תורגמן אצל השלטונות. מאז מינויו התמסר לתפקיד בלא שכר, ושילם מכיסו סכומים שונים בתקווה שיקבל דמי טרחתו והוצאותיו. רב־חובל של אנייה בריטית, שהביא שמונה תותחים לסולטאן ועמד להביא עשרים נוספים, מהם מוכנים בגיברלטר, ביקש את פאציפיקו ללוותו למקום שבו הוא היה אמור לקבל את הרשיון להבאתם. רב־החובל לא עמד בהבטחתו לשלם, ונעלם. פאציפיקו מבקש אפוא מהמושל שיפעיל את השפעתו ויאלץ את הקפטן להחזיר לו את הסכום ששילם.

זמן קצר לאחר מכן התלונן פאציפיקו על צ׳רלם דף, שמינה אותו. לא נאמר מה אופי התלונה. אנו למדים עליה ממכתבו של אליוט לשר החוץ, הלורד סידני, שבו מצורף העתק התלונה (16 בדצמבר 1786). הגנרל אליוט ניצל הזדמנות זו בדי להביע את הסתייגותו מהעסקת יהודים. לדבריו ״העסקת יהודים, שהם בזויים ביותר במרוקו, בתפקידים ציבוריים מזיקה לשירות של הוד מלכותו״.

שלמה ד ׳אוילה

רומאנילי מזכירו בתור איש עשיר שחי בתטואן וניהל עסקים עם סוחר בלונדון; מראשי הקהילה ו״קרוב למלכות״. בתעודה בריטית הוא נזכר עם חיים לחסאן(ראה עליו להלן) בדצמבר 1790, שהצליח לשרוד בזמנו של יזיד.

שמואל סומבל

יליד מרוקו. התחנך בצרפת, עסק במסחר והצליח להתקרב לחצר עוד לפני עלות מחמד לשלטון. בשנת 1751 נשלח ממרוקו לדנמרק למשא־ומתן על הסכם בין שתי המדינות; ההסכם נחתם שנתיים לאחר מכן. מכתביהם של חכם ממרוקו ושל תיירים ודיפלומטים אירופים שפורסמו ומ־112 תעודות מהארכיונים של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי החל ב־ 31 במאי 1768 עד 11 בפברואר 1782 מצטיירת תמונת מעורבותו של סומבל בדיפלומטיה של מרוקו. הוא מילא תפקידים שונים למען מחמד — תורגמן, מזכיר שכתב את מכתבי הסולטאן לגורמי חוץ — והיה מופקד על ביצוע הוראות הסולטאן. שמו נזכר בהתכתבויות בין מושלי גיברלטר והקונסולים של בריטניה במרוקו כמי שידיו במשימות שונות ביחסי חוץ: בעיית המכס על ייצוא מצרכים ממרוקו לגיברלטר — נושא שעלה מדי פעם; תקריות על רקע ניסיונות להבריח סחורות בלא תשלום מכם שעשו ימאים בריטים -1770  ; ביצוע משלוחי נשק ותחמושת מבריטניה למרוקו. סומבל התערב גם בסכסוכים בין הנציגים הבריטים במרוקו, וידוע כי העדיף מועמד אחד על פני זולתו לתפקידים אלה. טיפל כמה פעמים בשחרור שבויים בריטים שהיו במרוקו. בשנת 1766 סייע בשחרור שבויים צרפתים ובהשגת הסכם שלום עם צרפת. שנה לאחר מבן היה לו חלק במשא־ ־ומתן לשלום עם ספרד. יחסי ספרד עם מרוקו, שלעתים היו מתוחים, העסיקוהו בשנת 1774. ובשנת 1778 הוא מסר מידע לבריטים על ספרד ועל יחסיה עם מרוקו.

על יחסיו עם אחיו היהודים מצוי מידע מועט. ידוע כי הסולטאן הטיל עליו להעריך את יכולתם של יהודים לעמוד בתביעות לתשלומים למלך. הוא פטר את קהילת צפרו מתשלום מחמת עניותה. הוא עשה הון רב ממתנות וממענקים מדיפלומטים ומסוחרים אירופים ומקומיים, ביניהם יהודים שנזקקו לשירותיו או לתיווכו. עושרו פיתה את הסולטאן לסחטנות: הוא האשימו במעשים בלתי חוקיים, כמו הברחת הונו מחוץ למרוקו. הוא נאסר שלוש פעמים: בשנים 1769,1767 ו־1780 . הודות לכספו הרב הצליח להשתחרר, וכן השביע את תאוות הבצע של אדונו. הוא אכן הצליח להוציא חלק גדול מרכושו למדינות אירופה, כדי שלא יוחרם בידי הסולטאן. נפטר ב־28 בספטמבר 1783, ונקבר בטנג׳יר.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה א.בשן

שלמה בן ואליד

שלמה בן ואליד היה מאנשי חצרו ומזכירו של הסולטאן, לצד שמואל סומבל. ידוע עליו מחיבורו של ג׳ הוסט (Host) — הוא כותב, כי בשנת 1766 קיבל בן ואליד את תפקיד HofjudeTt', ״יהודי החצר״, עם שמואל סומבל — וכן מארבע תעודות שטרם פורסמו. בדיווחו של מסעוד מגוארס, סגן הקונסול היהודי של בריטניה בטע׳יר (1771-1770), לקונסול הכללי סמפסון מ־8 באוגוסט 1770 על המצב בטע׳יר ציין הכותב, כי המקום אינו מושן סוחרים ואין מצפים לבואם, וכי הדבר היחיד הראוי להודעה הוא, כי בן ואליד עומד לבנות באן בית.

סמפסון מתאר אותו ואת שמואל סומבל ב״שני המזכירים היהודים של הסולטאן״ אשר מצפים ל״מתנה מכובדת״. כמקובל היו הדיפלומטים הזרים מעניקים לאנשי החצר והממשל מתנות בהזדמנויות שונות, כמו בחגים, וכן בביקורים, וכשהגישו בקשות, ובאמצעותן היה סיכוי למילוי הבקשות.

הערכה על מהימנותו מסר לויטננט הוטו (Houghton) על פי ההיכרות אתו בחצר המלכות, וזו העדות האישית המשכנעת ביותר עליו. הוא פגש שם שלושה יהודים: את בן ואליד, את יעקב בנידאר ואת שמואל סומבל; והראשון הוא הטוב והישר שבהם. הדבר נמסר בדיווח מפורט למושל גיברלטר ב־6 באפריל 1772. הוטון גילה בקיאות במתרחש בחצר המלכות, ובין השאר ציין את היחס המשפיל כלפי יהודים הממלאים תפקידים בחצר.

לבן ואליד היה חלק בשחרורם של רב־חובל ושני ספנים של אנייה בריטית שעלתה על שרטון ושהיו אתו במכנאס. הוא הביא אתו את השבויים לתטואן, כפי שמסר להוטון יהודי שבן ואליד כתב לו על כך. הכותב הניח, שהסולטאן שלח את בן ואליד לתטואן גם כדי להיפגש עם הוטון.

העדות האחרונה עליו היא מה־18 באוגוסט 1773. ממנה מתברר, שהוא היה כותב מכתבים בשם הסולטאן.

ישעיה בן עמור

ידוע בתור השליח היהודי הראשון של הסולטאן ללונדון. הוא הגיש מכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־31 במרס 1772, ובו הוא מציג עצמו במשרת נאמן של הסולטאן וכסוכנו לעניינים שונים בממלכתו. לדבריו הוא יליד גיברלטר, וקשור בעבותות של נאמנות למלכות בריטניה ולעמה. הודות לעובדה שאביו נולד במרוקו וחי שנים רבות בפאס הוא מכיר היטב את השפה והמנהגים של תושבי מרוקו ובקי בעניינים הקשורים בממשל. בהתחשב בקשרי הידידות בין מרוקו לבריטניה ובהעדפות המוענקות לאזרחים בריטים במרוקו מעוניין הפונה לחזק את האינטרסים המסחריים של בריטניה.

בן עמור קיבל ייפוי כוח להשיג בבריטניה מהנדס וצוות מקצועי שיעבוד תחת פיקוחו, שיבוא לטנג׳יר ויעסוק בתיקון הרציף של הנמל; הדבר מחייב את הסכמת מלך בריטניה וממשלתו, בתיאום עם הסולטאן. הקולונל בויד, שאליו כתב הסולטאן בקשר לשליחותו של בן עמור, נמצא עתה בלונדון, ויוכל לאשר את הדברים. בידו העתקים מאושרים מהמכתב שהוא מגיש. בסיום הוא מבקש להתקבל לריאיון כדי למסור פרטים נוספים. זה המידע היחיד על בן עמור שפורסם בספרו של הירשברג על יהודי צפון־אפריקה.

מ־16 תעודות נוספות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי מה־30 ביוני 1769 עד ה-5 באוקטובר 1775, וכן ממקורות אחרים, ניתן לשחזר את חייו ואת פועלו מתחילת 1768 עד 1791.

ישעיהו בן עמור היה מזכיר ותורגמן לאנגלית בשירותו של הסולטאן, ומילא שליחויות שונות למענו. בתחילת שנת 1768 שלחו הסולטאן לגנואה לשם קשירת קשרים דיפלומטיים. בעקבות ביקור זה יצאה ביוני 1769 משלחת מגנואה למרוקו לעריכת הסכם מסחרי, ואתה חזר בן עמור.

אותה שנה ביקר בן עמור בגיברלטר בקשר להשגת תחמושת לצבא הסולטאן. רוברט בויד הבטיח לו שיתמוך בבקשה לשם ״קיום ההרמוניה בין שתי המלכויות״ ויפנה לשר החוץ בנדון, אבל הזכיר נושא המעיב על יחסים אלה — האיסור שהוציא הסולטאן על אספקה לאניות מלחמה בריטיות בלא תשלום מכס(2 באוקטובר 1769). בעיית האספקה לצי הבריטי בנמלי מארוקו בלא מכס הייתה נושא להתכתבות בין נציגי הממשל הבריטי בגיברלטר ובמרוקו ובין הסולטאן ומזכירו היהודי בן עמור גם בשנים העוקבות. הבריטים טענו שמכירת אספקה בלא מכם תואמת את ההסכמים בין שתי המדינות.

המכתב הראשון שמצאנו שבן עמור כתב בנידון בשם הסולטאן הוא מה־8 במאי 1770, והוא מופנה לקונסול הבריטי הכללי סמפסון, כתשובה לבקשתו מ־14 באפריל, שהסולטאן יורה למושלים של ערי הנמל למכור אספקה לצי המלחמה הבריטי בלא מכם. הסולטאן השיב, כי הוא ייענה לכל בקשותיו של הקונסול לאחר בואו לסלא בחודש הבא. ואמנם נענה הסולטאן לבקשה, כפי שדיווח ב־15 ביוני 1770 סגן הקונסול היהודי מסעוד מגוארס .

באוגוסט 1770 נשלח בן עמור מאת הסולטאן לגיברלטר כדי להיוועד עם המושל וללוות את סמפסון בביקורו אצל הסולטאן ולשמש לו תורגמן. הוא בא לשם בלוויית שלושה יהודים ממשרתיו. הוא עמד על כך שבהיותו בשליחות ממלכתית, מצויד במכתב מהסולטאן, תועמד לרשותו אנייה בריטית.

בויד והקונסול הכללי סמפסון היו חלוקים בהערכותיהם לבן עמור: בויד התייחס אליו בחיוב והעסיקו, מכיוון שמסר מידע מועיל על מרוקו; סמפסון התייחס אליו בעוינות. התברר שהסולטאן ראה בעין יפה את העסקתו של בן עמור בתפקיד קונסולרי בידי הבריטים, כנראה משום שראה בו מקור מודיעיני.

האמון הרב שהסולטאן רחש כלפי בן עמור הוא הסיבה לדחיית העסקתו, כפי שטען סמפסון. אין הוא מתנגד לו בגלל זהותו היהודית, ״הגם שכיהודי ברברי הוא נחות, אבל הסולטאן ראה בו לא רק משרת שלו, אלא הפגין הערצתו כלפיו ונכונותו להאזין לעצותיו, ומצאו טוב יותר ממשרתיו האחרים. ואין זה מתאים להעסיק אדם בשירותם של שני מלכים שהאינטרסים שלהם מנוגדים״.

סמפסון יודע על תקדימים של שני יהודים(בנידאר ומגוארס) שמונו לייצג את בריטניה בתור סגני קונסולים. הוא מכיר בכך, שלא ניתן עתה לבצע שירותים עבור מלך בריטניה במרוקו בלא היהודים, כי הם מנהלים את הסחר העיקרי בארץ זו. אבל הוא מעדיף לבחור יהודי באופן חופשי, ומציע מועמד אחר, כי דעתו על בן עמור מסויגת — אם כי ניתן לנצלו למטרות משניות, ולשם כך רצוי לשמור אתו על קשר. אגב כך הוא מציע לעודד בריטים צעירים שיתיישבו במרוקו וילמדו את השפה והמנהגים המקומיים, ואלה יעשו את השירותים שיהודים עושים עתה.

סמפסון הגיע מגיברלטר לתטואן בלוויית בן עמור, אבל כאן נפרדו דרכיהם. כבר באוקטובר 1770 נודע לסמפסון על תכניתו של בן עמור להגיע ללונדון בשליחות הסולטאן (דבר שביצע במרס 1772 כאמור), וקיווה שייכשל.

המידע האחרון על בן עמור הוא משנת 1791 : אז הוא היה ממונה על בניית מעגן חדש בטנג׳יר, לאחר שהעיר הופגזה בידי הספרדים."

יעקב בנידאר – קונסול בירות הסולטאן וממשלת בריטניה – אליעזר בשן

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יעקב בנידאר

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

יעקב בנידאר התחיל את הקריירה שלו כסגן קונסול בריטי בכמה ערים במרוקו. לאחר מכן שימש שליח הסולטאן לאנגליה. נוסף לחומר שפורסם מצאנו כתשעים תעודות עליו מנובמבר 1767 עד 23 ביוני 1774 שטרם ראו אור. ניתן ללמוד מהן גם על מעמדם של יהודים בתפקידים דומים ועל היחס כלפיהם. הוא נולד בגיברלטר, ובתור שכזה היה אזרח בריטי. אביו אברהם נולד בתטואן, ועבר לגיברלטר. בשנים 1756-1721 מופיע שמו ברשימות בעלי הבתים שם. בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה־18 שימש תורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי הבריטי בגיברלטר, וביניהם אדמירל צ׳רלס סטיוארט, שנשלח בתור שגריר לסולטאן מרוקו בשנת 1748. מנובמבר 1750 ואילך ־־יה מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.

קשריו של אברהם עם השלטונות הבריטיים ועם המושלים המקומיים במרוקו היוו רקע הולם להכשרתו המעשית של בנו יעקב לפעילות דיפלומטית. לפני שהחל בה עסק במסחר, כפי שעולה מתעודות הארכיון של בית המשפט האזרחי בגיברלטר בשנים 1764-1751, והיה לו סוכן בלונדון בשם משה ישראל. כבר בשנים אלה התוודע לממשל בגיברלטר. על רקע קשרים אלה, ובהנחה שהכיר את אורח החיים והמנהגים של המאורים, התבקש בשנת 1763 מאת הגנרל קורנווליס  (Cornwallis) מושל גיברלטר לשמש סגן קונסול במרוקו. בפועל קיבל מינוי לתפקיד זה בטנג׳יר מידי הקונסול הכללי יוסף פופהם (Popham)  ב-1 בפברואר 1765. בטנג׳יר הוא פעל במשך שלוש שנים בלא שכר. היו תקדימים בתקופה זו(וכן במאה ה־19), שסגני קונסולים יהודים שימשו בלא שכר, ונהנו מהטבות עקיפות. באוקטובר 1766 נצטווה בנידאר לעבור לתטואן כדי ללוות את הקומודור ריצ׳רד ספריי(Spry), מפקד השייטת הבריטית בים התיכון, בביקורו אצל הסולטאן למשא־ומתן על הסכם חדש בין בריטניה למרוקו. היה לו חלק במשא־ומתן להסכם עם ונציה. בהמלצתו של ספריי מונה בנידאר בספטמבר 1767 סגן קונסול בעירסלא שבחוף האוקיינוס; הפעם הובטחה לו משכורת שנתית של 100 לי״ש (אולם היא לא שולמה לדבריו). המינוי אושר בידי שר החוץ, שכתב לו ישירות, ובידי המלך ג׳ורג׳ השלישי(מלך בשנים 1820-1760). בכתב המינוי שקיבל מהקונסול הכללי ב־1 בנובמבר :אמר בין השאר, כי היות שהוא מכיר ביכולתו, בנאמנותו ובכישוריו לקידום הסחר בין הבריטים למאורים ניתן לו ייפוי כוח לסייע לכל האזרחים הבריטים במקום ולהגן עליהם, לשמור על זכויותיהם ולשפוט ביניהם במקרים של חילוקי דעות. הוא יזכה לחיסיון ולכל הפריבילגיות המקובלות.

ההודעה לסולטאן על מינויו נשלחה כחודשיים לאחר מכן מספריי מגיברלטר, ותוכנה הועבר לידי בנידאר על ידי מזכירו של הסולטאן, שמואל סומבל. כמקובל היה על הסולטאן להודיע על המינוי למושל העיר שבה מכהן הנציג הדיפלומטי. בנידאר קיבל בית מהסולטאן, והניף עליו את דגל בריטניה.

במרס 1768 ביקש הקונסול משר החוץ שיעקב בנידאר ימלא את מקומו לשישה חודשים. המלך אישר את הבקשה. במאי בא הקונסול הכללי לסלא והורה לבנידאר לעבור לתטואן למילוי התפקיד. בעוד הוא מתעכב קיבל הוראה מגנרל קורנווליס ומספריי להגיע לסולטאן, שישב במראכש, ולמסור לו מכתב, שבו התלונן ספריי על העלאת המכס המוטל על מצרכים הנקנים במרוקו ונשלחים לגיברלטר. בנובמבר אותה שנה חזר בנידאר לתטואן עם תשובת הסולטאן. הסולטאן התנה הנחות במכס במילוי תביעות כספיות מבריטניה, ואגב אורחא שיבח את בנידאר על מילוי תפקידו באמונה לאומה הבריטית. לפחות שנתיים נעדר בנידאר מסלא מקום כהונתו, ועד אפריל 1770 נמצא בתטואן ובגיברלטר, וסירב לשמש ממלא מקום הקונסול הכללי. במאי 1770 הציע פופהם למנותו סגן קונסול במוגדור, בהיותה עיר נמל חשובה לאינטרסים של בריטניה. בנידאר הגיע לשם באוגוסט 1771. לאחר זמן קצר הסתכסך עם סוחר מקומי בעל עמדה בשם ג׳ורג׳ אדמם. הלה האשים את יעקב כי גבה דמי קונסוליה גבוהים, והתלונן עליו בפני הסולטאן. בנידאר הוזמן לסולטאן. במשך שלושה חודשים וחצי של שהות במכנאס (מאמצע דצמבר 1771 עד סוף מרם 1772) יצר קשרים קרובים עם הסולטאן. הסולטאן נתן בו אמון, ושיגרו ללונדון. ב־1 באפריל כתב הסולטאן למלך בריטניה, והציגו כאחד היהודים הטובים מבין היהודים בדורו המוקיר את אומתך ודואג לאינטרסים שלך, ואנגלים רבים מכירים אותו. כיוון שנודע לנו על אהבתו אותך, וכי שירת אותך בנאמנות, אנו שולחים אותו אליך; ותוכל לתת בו אמון מלא לכל דבר שיאמר… אתה מכיר את טיבו. היום הוא מיניסטר שלך ושלי.

באוגוסט 1772 הגיע בנידאר ללונדון, וב־19 בחודש התקבל אצל המלך ומסר לו את מכתבו של הסולטאן. לעומת זאת, שר החוץ התחמק זמן רב מלהיפגש אתו כדי לדון בצדדים המעשיים של שליחותו. הוא ניאות לקבלו רק ב־4 במרס 1773, כשבעה חודשים לאחר מסירת כתב האמנתו. הבקשה העיקרית של הסולטאן הייתה לקבל נשק ותחמושת, והשר השיב כי הכמות גדולה מדי; שליחותו לא הצליחה אפוא. אחריו בא ללונדון שגרירו של הסולטאן, מאורי בשם טאהר פניש. בנידאר נשאר בלונדון עד שנת 1785. אז חזר לגיברלטר עם משפחתו, ומאז לא ידוע עליו דבר נראה שנפטר באותה שנה.

לסיכום, יחסית לשאר היהודים בעלי התפקידים הדומים ידועים עליו פרטים רבים. הוא שירת את הבריטים ואת הסולטאן. היו בין הדיפלומטים הבריטים שהעריכוהו, ואחרים שזלזלו בו.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים-א.בשן

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

חיים טולידאנו

כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון הגיע לשם שליח יהודי נוסף מהסולטאן. הוא פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־22 בספטמבר 1772 בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשתו של הסולטאן. יש להניח שתוכן הבקשה היה קבלת נשק ותחמושת, נושא שטולידאנו עסק בו גם בשנים שלפני כן. נוסף לתעודה הנ״ל, שכבר פורסמה, מצויות 17 תעודות בין 27 בספטמבר 1755 ל־23 ביוני 1772, המעידות על תפקידיו ופעולותיו.

בשנת 1755 שימש תורגמן למושל תטואן לצד יהודי בשם מימון אשיאול; עליו לא מצאנו כל פרטים. בספטמבר 1756 נזכר טולידאנו כסגן הקונסול של בריטניה בתטואן; ייתכן שכבר קודם כיהן בתפקיד זה. בין אוגוסט לספטמבר הוא עסק באינטנסיביות בשחרור בריטים שנשבו בידי פירטים במרוקו. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן.

לגבי עשר השנים העוקבות לא מצאנו עליו כל תיעוד. דומה שבשנים אלה היה סוכנו של הסולטאן; כך הוא מוצג ב־20 בספטמבר 1769 בדיווח על המשפט שהיה מעורב בו עד אזרח אנגלי, ושלא הגיע לפתרון עוד כשלוש שנים לאחר מכן. בשנים אלה התערער מעמדו, והוא סולק ממשרתו כסגן קונסול. מעמדו ומשרתו נדונו בדרגים שונים בממשל הבריטי בגיברלטר ובלונדון, וכן אצל השלטונות המקומיים והמרכזיים במרוקו. נאמנותו לסולטאן לא הייתה מוטלת בספק, וטולידאנו נשלח, כאמור, ללונדון מטעם הסולטאן בשנת 1772. לאחר מכן לא ידוע לנו על מעשיו.

לסיכום, במשך 16 שנים לפחות (1772-1755) הוא מילא שלשה תפקידים: תורגמן המושל בתטואן, סגן קונסול בריטי בתטואן ושליח הסולטאן לאעליה.

מסעוד מגוארס

מסעוד מגוארס היה בן למשפחה שישבה בעיר סלא ועברה לגיברלטר בזמן כלשהו בין השנים 1739-1728 . הוא נתמנה סגן קונסול של בריטניה בטנג׳יר בידי הקונסול הכללי יוסף פופהם, על פי המלצתו של קומודור ספריי, מפקד הצי הבריטי בים התיכון. אין הוא נזכר אצל ההיסטוריונים שכתבו על יהודי מרוקו. בתיעוד שבידינו הוא נזכר בתפקיד זה מפברואר 1770 עד סוף שנת 1771 ; ייתכן שהמשיך גם מעבר לתאריך זה. קדם לו בתפקיד זה בטנג׳יר מפברואר 1765 עד פברואר 1768 יעקב בנידאר, שהכירו; בנידאר הזכיר את טולידאנו במכתב שכתב במלא לסמפסון ב־10 בדצמבר 1771. לא ברור מי שימש סגן קונסול בעיר זו בשנתיים המפרידות בין שניהם; אפשר שמסעוד החליף את בנידאר, אך עדיין לא נמצאו התעודות המעידות על כך.

מסעוד נזכר לראשונה ב־24 בפברואר 1770 במכתבו של מושל טנג׳יר עבד אלצאדק בן חאמד על אירוע בנמל טנג׳יר. לפי הוראת הסולטאן, כל אנייה העוגנת בנמל חייבת להיבדק. פקיד שבדק אנייה אנגלית מצא בה גלילי טבק, ובתוכם הוחבאה סחורה כדי להתחמק מתשלום מכס. לאחר שנתגלה הדבר, דקר אחד המלחים את המפקח בסכין והשליכו הימה. כשנודע הדבר לסולטאן, פקד על מושל טנג׳יר לכתוב למושל גיברלטר רוברט בויד, כי האירוע ייחקר בידי הקונסול מסעוד מגוארס, וזה דווח לבויד. עד אז אוסר הסולטאן על כל אנייה בריטית לעגון בטע׳יר ולהעמיס בה סחורה.

מקרה זה מסופר בגרסה שונה במכתבו של ג׳ורג׳ אדמם (יריבו של בנידאר) למושל גיברלטר בשם הסולטאן מן ה־12 במרס. לדבריו אמנם נמצאה סחורה מוכרחת, אבל הרצח נעשה בלא ידיעתו של רב החובל. לפיכך ביטל הסולטאן את האיסור על עגינת אניות בריטיות בטנג׳יר. אדמס האשים את הקונסול היהודי שאינו מתאים לתפקידו, וזאת מחמת דתו היהודית ובשל חוסר כישוריו לתפקיד הדורש אדם הגיוני, אשר במקרה של ויכוח בין בריטי למרוקאי יוכל להטיל מרותו ויצייתו לו מבלי לפנות למושל טנג׳יר. דומה שפסילתו עקב אמונתו היהודית אינה מבטאת את עמדתו של הסולטאן — הוא התייחס בחיוב ליהודים אחרים שמילאו תפקיד דומה — והיא תוספת אישית של אדמם. לו הייתה זו דעתו של הסולטאן, הרי שהיה לוחץ על הבריטים לפטר את מסעוד.

מסעוד דיווח לממונים עליו בשנים העוקבות בקשר להוראתו של הסולטאן למושלי הנמלים כי תועבר אספקה לאניות הצי הבריטי בלא מכס, וכי יש להעדיפן על פני אניות של מדינות אחרות."

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללאה- 1757-1790

אליעזר בשן

יונה פארינטה

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

יליד מרוקו, כנראה; ניהל עסקי מסחר בין מרוקו לגיברלטר, ובנסיעותיו מילא שליחויות שונות בין הסולטאן ומושל טנג׳יר לקונסול הבריטי הכללי ולמושל גיברלטר. העביר מכתבים וכספים לתשלומים בשני הכיוונים, והיה גם פרשן למכתבים אלה. שימש תורגמן אצל הסולטאן, וכתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס בייצוא בקר לגיברלטר. בו בזמן שירת את הבריטים, ודאג לאספקה טרייה לצוות של אנייה בריטית בתטואן בספטמבר 1773 . יעץ למושל גיברלטר כיצד לנסח תשובה לסולטאן. מסר מידע חיוני לבריטים. ואולי פסגת הישגיו בשירות הבריטים היא הצלחתו לשכנע את הסולטאן שיסתלק מיזמתו להעלות את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. אינו נזכר במקורות עבריים, אלא רק בתעודות של משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי בין ה־23 במאי 1770 ל־26 במרס 1779, ולאחר מכן על ידי בנו אברהם, שבמכתביו בין ה־19 ל־26 במאי 1783 פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה."

מסעוד דילאמאר

מסעוד דילאמאר, בן למשפחת סוחרים שהייתה מקורבת לסולטאן, שימש סוכן של הסולטאן באירופה. ישב באמסטרדם החל בשנת 1775, היה לו סוכן בלונדון, ושם הוא ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות המלך ג׳ורג׳ השלישי לסולטאן. בין הפעולות שעשה עבור הסולטאן בשנים 1786-1783 הייתה תביעת פיצויים לסחורות שהבריטים החרימו באחת מאגיות הסולטאן. מגעיו עם הדיפלומטים הבריטים במרוקו התבטאו במסירת מידע ובמתן הלוואה, שלא ברור אם הוחזרה: שניים מהם הסתייגו ממנו, ואחד משניהם אף התנגד לחלקם של יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו.

לאביו שלום, שהיה תלמיד חכם ומקובל, חמישה בנים שעסקו במסחר או בבנקאות והיו סוכני הסולטאן ומקורבים אליו. רומאנילי כותב עליהם, שבהיותו במזגן ביקר בביתו של אחד האחים, מרדכי, והוא מכנהו ״איש חכם וישר וירא אלקים, היו לו ארבעה אחים, שנים אתו במזגן ואחד באמשטרדם בעושר וכבוד לבטח״. והכוונה למסעוד, שבא לשם בשנת 1775. בתעודות של הארכיון הבריטי מצוי מידע עליו מן ה־1 ביוני 1782 עד דצמבר 1790.

בספטמבר 1782 התבקש מסעוד למסור למלך בריטניה מכתב מהסולטאן, שבו הציע הסולטאן בין השאר לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי המדינות, והודיע כי יעניק לבריטים פריבילגיות שונות. דילאמאר מסר את המכתב למלך ב־13 בספטמבר, והוסיף בעל־פה פרטים בהתאם להנחיות הסולטאן.

וזה הרקע להצעה: עד סוף שנת 1780 הייתה האוריינטציה של הסולטאן פרו־בריטית. אז הוא חתם על הסכם עם ספרד, ולפיו העמיד לרשותה את נמלי טנג׳יר ולרש למשך שנה, החל ב־1 בינואר 1781, תמורת תשלום והחזרת מאה שבויים מרוקאים מספרד. כתוצאה מכך גורשו מטע׳יר הקונסול הכללי הבריטי ואזרחים בריטים ששהו בה. כשתם מועד ההסכם, בסוף שנת 1781, החליט הסולטאן לפתוח את שני הנמלים הללו לכל המדינות, ושיגר את דילאמאר לבריטניה כדי לחדש את הסכם השלום בין שתי המדינות.

בתחילת שנת 1786, בהיותו באמסטרדם, קיבל מסעוד שלושה מכתבים מהסולטאן כדי להעבירם למלך בריטניה. תשובת המלך נמסרה למסעוד ב־7 במרס 1786 כדי שיעבירנה לסולטאן. צ׳רלס דף כעם על שתשובת המלך עברה דרך ״היהודי מסעוד״, אבל התערותו לא הועילה. הסולטאן ענה למלך שוב באמצעות מסעוד, ובדצמבר 1786 התבקש לאחרונה למסור מכתב של הסולטאן למלך. לאחר כשלושה חודשים אישר המלך שקיבל את מכתבו של הסולטאן באמצעות ״היהודי דילאמאר״.

חיים בן לחסאן

סגן קונסול של בריטניה בתטואן בשנים 1790-1785. לפני כן העסיקו הממונה על האספקה בגיברלטר כסוכן בתטואן. לא ידוע ממקורות עבריים, אלא רק מחומר ארכיוני בריטי. בהתכתבות בינו ובין מושל גיברלטר נדונה בעיית המכס שהסולטאן הטיל על מצרכי מזון. כיוון שהבריטים לא מיהרו למלא את דרישותיו של הסולטאן, העלה הסולטאן את המכס. לאחר שאניות הסולטאן תוקנו בגיברלטר, הובטח שהמכס יוחזר לתעריף הקודם, הנמוך יותר. בן לחטאן מסר מידע למושל גיברלטר על האירועים במרוקו. למרות זאת הביע המושל דעה שלילית על העסקת יהודים, כי ״הדבר מנוגד לאינטרסים הבריטיים״.

תפקידו העיקרי היה בהפשרת המתיחות בין בריטניה למרוקו, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה בשנת 1788. המתח החל בכך, שבריטניה סירבה להעמיד לרשות הסולטאן שתי אניות מלחמה שהוא הגה להעניק במתנה לסולטאן העות׳מאני עבדול חמיד(1789-1774) ; הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם רוסיה, אויבת העות׳מאנים. כתגובה הפסיק הסולטאן את האספקה לגיברלטר. היה חשש שמרוקו תכריז מלחמה על בריטניה, רוסיה והולנד. כתוצאה מהאווירה המתוחה פרצו מהומות בתטואן במרס 1788 . הקונסול הבריטי הכללי ג׳ימס מריו מטרה(Matra) אמר עליו, ש״למרות היותו יהודי גילה זהירות ואומץ לב בעת המהומות וגילויי האיבה כלפי הבריטים״.

באפריל 1788 שיגרה ממשלת בריטניה את הקומודור קוסבי בראש שייטת למרוקו, ועמו מכתב מהמלך ג׳ורג׳ לסולטאן, שבו הוא הביע את רצונו לשלום. בשם בריטניה ניהל את המשא־ומתן לשלום בסודיות בן לחטאן. הוא התקבל לריאיון אצל הסולטאן, כשהאדם היחיד שהיה נוכח הוא גזברו היהודי של הסולטאן ונאמנו בשם Baha או Baxa (הכוונה למרדכי אשריקי). הסולטאן נשבע, שיחתוך את בן לחטאן לחתיכות אם יזכיר לווזירים שלו או למושל טנג׳יר את המשא־ומתן הסודי שניהל. הוא מילא תפקיד דו־צדדי, וחזר מהסולטאן בתור שליחו לקונסול הבריטי הכללי ולקוסבי. במכתב שנשא עמו ביקש הסולטאן שיאמינו לכל דבריו של בן לחסאן ״כאילו נאמרו מפיו של הסולטאן עצמו״.

הידיעה האחרונה עליו היא מה־ 6 במאי 1790, כשלושה שבועות לאחר עלות יזיד על כיסא הסולטאנות. הוא נתפש בידי חיילי יזיד ונאסר. הוא שוחרר הודות ליחסו החיובי של יזיד לאעלים. לפי המקור האחרון שבו נזכר בן לחטאן, הוא שוחרר כשהוא רעב ופצוע מכף רגל ועד ראש.

לבסוף נציץ, כי במנגנון של שגריר מרוקו בלונדון הועסקו שלושה יהודים, לפי מקור מה־7 בינואר 1763 : משה מסיאם, ״ליגנויסט״(בקי בלשונות), יהודה אזואלוס ו־י׳ כהן בשירות שאינו מוגדר. יש לשער שהשגריר הביאם ממרוקו, או אולי באו כבר קודם ללונדון.

בניגוד למעמדה של קבוצת היהודים שתיארנו, שזכתה לעושר, לכבוד ולפריבילגיות, הרי רוב יהודי מרוקו היו נתונים להגבלות והשפלות בהתאם ל״תנאי עומר״, סבלו בהתנכלויות וחיו בעניות. רק מעטים תוארו כאנשים שניצלו את מעמדם אצל השלטונות כדי לסייע לאחיהם במצוקתם. מחמד העסיק יהודים בחצרו לא מאהבת מרדכי, אלא משום שהיה זקוק לניסיונם ולכישוריהם. יחסו להמוני בית ישראל לא היה שונה מזה של סולטאנים אחרים.״ כאמור, היו יהודים ששירתו את האינטרסים של שני הצדדים. הבריטים העסיקו יהודים למרות ההסתייגויות, כי הם פעלו ביעילות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
נובמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר