ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש


ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפוברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

מן המערכת

הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט.

עוד בגיליון זה נקרא בין היתר לראשונה על סוגיית הרופאים במרוקו באמצעות מחקרו של פרופ׳ אליעזר בשן, נכיר עם משה עובדיה דמויות מוגרביות מירושלים של ראשית המאה העשרים, אמנון אלקבץ חקר את תופעת ה״חמלאת די צפרו״ ומספר לנו על כך, נבחן את סוגיית ה,סלקציה״ באמצעות מאמרו של יגאל בן נון, נעיין בפיוט של רבי כליפא מלכא עם שלמה אלקיים ונקנח בסיפור יוצא מן הכלל על מעברת באר שבע מאת דן וקנין. הגיליון נפתח במאמרים על הסתלקותו של אחד מגדולי זמרי מרוקו ר׳ שלמה אמזלג הוא סמי אל מוגרבי ז״ל ועם סגירת הגיליון התבשרנו על פטירתו ללא עת של הפייטן המצוין רבי יוסף אלבז לו הוקדש שיר הספד המצטרף להספדים לדוד אטיאס ז״ל ולצדקת רחל כנאפו ז״ל שעזבו אותנו שלא בעתם.

בכבוד רב העורך

משה עמאר

אחת מתגובות חכמי בוראכם במאה הי״ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין

העיר מראכש וחכמיה

העיר מראכש היושבת לרגלי הרי האטלס בתוך יער דקלים, נוסדה במאה הי״א. סמוך לייסודה נמצאה בה קהילה יהודית מסודרת. גורלה של הקהילה היהודית במראכש היה כגורל יהדות מרוקו כולה, גם היא תכופות סבלה מרדיפות הקנאים המוסלמים, והיו תקופות שנאסרה ישיבתם של יהודים בעיר.

 

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים אשר עזבו את ספרד בגל הפרעות של שנת קנ״א (1391). הוא ביקר במראכש בשנת קנ״ג ורשם בחיבורו את התרשמותו ממצב היהודים בעיר זו2. וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת, ועברנו על שער השר המושל בעיר. והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשטתחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהייתה…

מדבריו אנו שומעים, על מעמדם הירוד של היהודים בעיני הסביבה הנוכרית, ועל ההשפלה ממנה סבלו, שבמרכז העיר לאור היום, בתוך קהל ועדה, עבד כושי הרשה לעצמו ללא היסוס, להכות רב יהודי מכובד בלא שהתגרה בו; גם על אי יכולתם של בני הקהילה להגיב ולהגן על עצמם, כי אם בהכנעה ובבקשה תחינה ופיוס.

ואולם קושי השעבוד והגלות לא פגעו בתלמוד תורה ובשגשוגם של תלמידי חכמים במקום. דבר זה משתקף באמרת כנף הנפוצה במרוקו האומרת: "שאין תלמוד כמו התלמוד של חכמי מראכש". ידועים לנו שמותיהם של חכמים ושמות יצירותיהם, שפעלו בכל התקופות בעיר, וחיבוריהם מקיפים כל ענפי פרד״ס התורה.

גלי היהודים המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו בשנת רנ״ב (1492), לא פסחו על מראכש, והקהילה היהודית במראכש הפכה מרכז לשיבתם ליהדות של האנוסים. אם כי שלא בדומה לערים אחרות, בהן היו המגורשים רוב מנין ורוב בנין של הקהילה, במראכש המגורשים היו מיעוט ביחס ליהודים המקומיים. ושני קהלים התושבים והמגורשים התקיימו זה בצד זה, וכל קהל שמר על יחודו ומנהגי אבותיו.

הפריחה הרוחנית שהקיפה את יהדות מרוקו החל מהמחצית השניה של המאה הי״ז ואילך, לא פסחה על הקהילה במראכש, ובמאה הי״ח התפרסמו חכמים גדולי תורה והוראה בעיר זו. חכמי מראכש גם העמיקו לחקור בתורת הנסתר, והיו מראשי המדברים בחכמת הקבלה, ותרמו תרומה חשובה בתחום זה. ידועים חיבוריהם של הרבנים: ר' אברהם אזולאי, ר' יעקב פינטו, ר' אברהם פינטו, ועוד. רבי שלום בוזאגלו מחבר "מקדש מלך" שהוא הביאור הראשון שנדפס על ספר הזוהר, רכש את ידיעותיו בחכמת הקבלה מחכמי עיר זו. וכה כתב בהקדמתו:

ותורה מחזרת על אכסנייא שלה, ועיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים. ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא קדישא, המקובל האלקי כמוהר״ר אברהם אזולאי זלה״ה, לרב לי עשיתי, וממנו זאת החכמה למדתי ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי… ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי… הלוא הם מעלת החכם השלם המקובל האלקי כמוהר״ר יעקב פינטו יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו…

כלומר לאחר מאה וחמשים שנה מביקורו של ר' אפרים אנקאווא במראכש, נזדעזע גם ר״ש בוזאגלו ממצוקתם הקשה של יהודי העיר: עניות מרודה, היטלי מם כבדים, ורדיפות בלתי פוסקות על לא עוול בכפם; עד שהוא רואה את יכולתם להתקיים במצב זה לפלא ולנס גלוי. למרות מצבם הקשה לא פסק קול התורה מיהודי העיר, ואף הלך והתחזק. רבי שלום מעיר סאלי בא למראכש, כדי ללמוד מחכמיה את תורת הנסתר.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מ

בית הכנסת בית אל מראכש

בית הכנסת בית אל מראכש

רוקו במגוון, בכמות ובאיכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש. עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס, ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.

מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי״ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חייו. וב״ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.

מבוא לתשובה

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין. כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

מן המערכתברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר מחייב בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.אשר לנזק הנפשי, מתוך התלמוד וספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

חיובי קנסות בשידוכין

מאחר ולפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה והעגמת נפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כקנס, בו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. קנסות בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה הי״ב, ואולי גם לפני כן.

אולם על הסכם זה העוסק בשידוכין, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס והוא אינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל על עצמו, וזה משום שהוא נגוע בפגמי היאסמכתא׳. כי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהווים גמירת דעת וקונים גם באסמכתא. כגון התחייבות בקנין, התחייבות בלשון 'מעכשיו', התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב, ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרים, כולם יחד או צריך לשלב כמה מהן.

שאלת האסמכתא לגבי הסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית מזרחית, החל מסביב ראשית המאה הי״ב ואילך.15 דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנם השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב, הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל.

בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי; שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.

במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתים מהדרכים שנזכרו לעיל בקנין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שעשו שני שטרות כמנהג ספרד הנזכר לעיל. כמו כן היו תקנות בנושא.

בעיר מראכש גם כן היתה קיימת תקנה לענין הפרת שידוכין, אם כי לא השתמר תאריך קבלתה: עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש״ח חייב, ואם לאו פטור, ע"כ

כלומר, מקובל בעיר מראכש לראות בקנס שידוכין כנגוע בפגמי ה " אסמכתא,, ורק על ידי קנין ושבועה ישנה גמירות דעת המוציאתו מגדר היאסמכתא,. לכאורה משמע שמצריכים שנים קנין ושבועה, אבל אחד מהם לבד לא מועיל.

לגבי החזר ההוצאות של מסיבת השידוכין, התקנה מתחשבת בצד הנפגע ואינה מצריכה הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו כפי שנדרש בהלכה, כי הוכחה בעדים כשרים במקרים מעין אלו קשה למצוא, לכן התקנה הסתפקה בשבועה בתפילין לאימות תביעתו.

ר' שאול אבן דנאן, בהיותו דיין במראכש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועת תפילין.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

בית הכנסת בית אל מראכש

בית הכנסת בית אל מראכש

תוכן השאלה

השאלה מורכבת מאפשרויות שונות והיא עוסקת בזוג שהתחייבו בשטר לתאריך נשואין, ושני הצדדים לא עמדו בזה. האם בכך פקעה ההתקשרות ביניהם, או כל עוד שאחד הצדדים ידרוש את יישום ההתחייבות, ההתקשרות ביניהם קיימת, והצד השני שלא ירצה לקיים יצטרך לשלם את הקנס. ונפסק שההתחייבות עומדת בתוקפה.

ב. במקרה שהמתחייב בשטר הוא אבי החתן, והחתן שלח סבלונות לכלה. והחתן חזר בו מכוונתו לשאת את הכלה ודורש להחזיר לו סבלונותיו, מאחר שהוא לא התחייב. צד הכלה מחזיקים בסבלונות כבטחונות, עד לקבלת סכומי הקנס.

האב פוטר עצמו מהתחייבותו באומרו שאנוס הוא, כי מה יכול לעשות אם הבן לא רוצה את הכלה. חכמי מראכש פסקו: טענת האב אינה טענה וחייב לשלם את הקנס. אם אכן הסבלונות ניתנו מכספי החתן, על משפחת הכלה להחזירם לו ולתבוע את האב. השואל ביקש וקיבל הבהרות מהחכמים המשיבים.

מהתשובה שלפנינו אנו שומעים כי באזור מראכש נהגו בחיובי שידוכין גם כפי מה שנהג בספרד.

התשובה

שאלה מבעלי ההוראה יושבי על מדין, בחור אחד נשתדך עם בתולה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסי׳[מן] טו'[ב] שדך ראובן את הנערה פב"פ [=פלונית בת פלוני] והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשית׳ הבחור ראובן שנתחייב חו״ג בשטר,  ( והעידו על עצמם בקנין שלם מעכשיו בחיוב השבועה בשם יתברך הבחור ראובן שנתחייב חוב גמור ).לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה ( כנראה שהנערה הייתה יצומה ואחיה טיפל בשידוכיה ) סך חמשה ועשרים מתקאלי' יתירה באח״ג וכוי ובנא״ג כשע״ך וכו' ( באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה כשני עדים כשרים ) ובכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס עם הנערה פ' לזמן שבועות הב״ק, ע"כ ( הבא קרוב ) לשון השטר כתוב וחתום כתחז״ל. ( כתיקון חכמים זכרונם לברכה ) וג"כ כתבו שטר אחר וכתוב בו שנתחייב שמעון לראובן סך חמשה ועשרים מתקאלים וכוי כמ״ש בשט״ח הנז״ל. ( כמו שכתוב בשטר חוב הנז"ל )  וכל אחד מהם תפס שטרו בידו. והנה כשהגיע שבועות הנז' לא הכינו צרכי החופה לא החתן ולא קרובי הכלה, ושתקו זה לזה עד שעבר הזמן. ולאחר שעבר הזמן באו קרובי הכלה ותבעו לראובן לעשות נישואין או לתת להם קנם הכתוב עליו כמ״ש לעיל. וטען ראובן שאינו רוצה ליקח את הנערה, וגם כן לא יתן לה קנס מפני שכשעבר הזמן נתחייבו זה לזה ואפוכי מטרתא למה לי, ואחייך לא נתחייבו חיוב אחר מחדש, וממילא נפטר מהקנס. ושמעון אחי הנערה טען הגם שעבר הזמן מי שירצה לבטל הנישואין לגמרי הוא חייב בשט״ח.

עוד יש לשאול אם תמצי לומר בנדון זה חייב ראובן כיון שרוצה לבטל הנשואין לגמרי, יש להסתפק אם טען ראובן עדין אני רוצה את הנערה אמנם כשיזדמן לי לעשות נשואין אני עושה בשנה זו או בשנה אחרת. ושמעון טען אין לדבר סוף, בכל פעם תאמר שעדין אין אתה רוצה בנשואין עכשיו אלא האמת הוא אם תרצה לעשות נישואין תכף ומיד כיון שעבר הזמן הנה מה טוב, ואם לאו דחוי קא מדחית לה ומרמה אתה עוד בדבר, ע"כ.

שאלה אחרת ראובן נשתדך עם נערה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסיט״ו שדך הבחור ראובן את הנערה פב"פ והתנו ביניהם וכוי והעי' ע״ע בקש״מ בחייה בשי״ת הרי יעקב אבי ראובן, שנתחייב חו״ג בשטר לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה סך חמשה ועשרים מתקאלי' באח״ג וכוי ובנא״ג וכוי כשע״ך וכו' ( מתקאלים באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה וכו' כשני עדים כשרים וכו" )  וכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס הבחור ראובן בנו לחופה עם הנערה לזמן פסח הב״ק, עכ״ל השטר.

והנה הבחור ראובן שלח לנערה בעת השדוכין סבלונות חפצים טובים כלי כסף וכלי זהב. ולאחר שעבר הזמן לא רצה הבחור ליקח את הנערה לאשה הנז', שלא ישרה בעיניו. ושלח לקרובי הנערה להחזיר לו הסבלונות שלו, ואמר הבחור שאם אביו נתחייב לו קנם, יעשה עמו מה שהדין נותן, כי הוא על כל פנים לא רצה ליקח אותה לו לאשה. וקרובי הנערה טענו שלא נתרצו לכתוב השט״ח על יעקב אלא מכח הסבלונות שבידם, ועל סמך הסבלונות נתרצו לכתוב שטר על יעקב אביהם, ואלו החפצים הם כמו ערב, ואם כן לא יחזירו לו הסבלונות עד שיפרע להם אביו השט״ח הכתוב עליו.

עוד יש לשאול כי הנה קרובי הנערה תבעו את יעקב לשלם להם קנס הכתוב עליו כמ״ש, כיון שלא רצה בנו ליקח את הנערה. וטען יעקב אנוס ופטור, כי לא עלתה על דעתו שיעכב בנו הנישואין ולא ירצה את הנערה. וקרובי הנערה טענו אתה חייב בשט״ח גמור, וכתוב בו שאין לך פטור כי אם נכנס וכוי, וכיון שלא נתקיים התנאי חייב אתה לשלם השט״ח. והמבוקש מכת״ר הוא שישיבו לנו על אלו השאלות, ושכמ״ה.

תשובה על השאלה הראשונה, חייב הבחור לשלם הקנס כשיתבענו אחי הנערה ליכנס לחופה ולא ירצה, דהגם שבזמן שקבעו לא תבעו זה את זה, מכל מקום כיון שכתוב בשטר השדוכין שלא יפטר מהחוב כי אם כשנכנס עם הנערה לחופה בזמן פ', נהי דבזמן ההוא נתרצו זה לזה שלא לעשות נישואין, מ"מ נשאר החיוב על השטר אם לא ירצה הבחור ליכנס עם הבתולה לחופה, וכן עמא דבר.

גם תשובה על השאלה השנית, אם הסבלונות של הבן, לא יעכבו אותם קרובי הכלה. ואם של האב, יכולים לעכבן. וחייב האב בשט״ח הכתוב עליו, זהו מה שנראה להשיב. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה, כי דעת ממנו פליאה. נאם הח"פ מתא מראכש יע״א ס' וכפר עליה הכהן וטהרהמשי לשארו הקרוב אליו,והכל שו״ב וקיים. וחתומים על זה החכמים השלמים הדו״מ: כמוהר״ר אברהס קרקום נר״ו וכמוהר״ר יצחק חרוש נר״ו וכמוהר״ר אברהם פינטו נר״ו וס״לנמ״כוז״ל:

ואם אין עדים שהכלים של הבן, ישבע הבן שהם שלו שהוא שלחם בתורת סבלונות בעת השדוכין, כמ״ש בשאלה. וק״ש וחתום על ענין הכלים כמוהר״ר אברהם המי. וס״ל נמ"כ וז״ל:

שאלה וי״ל על ענין הכלים אם הם של הבן, אם צריך להביא עדים שהם שלו או ישבע שהם שלו, ועל ענין האונס לא השיבו כתייר כלום אם נקרא אונם או לא, ע"כ.

תשובה על ענין האונס עיקר התשובה היא על זה דלא הוי אונס, ומפני כך כתבנו שחייב האב, ומשם תבין התשובה דלא הוי אונס וא"צ לכתוב זה בשאלה דמכללה אתיא, ע"כ.

סוף המאמר

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקשאשר כנפו

העורך : אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

רופאים יהודים במרוקו

לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.

מגירוש ספרד עד ראשית החסות של צרפת על מרוקו, ידוע על רופאים יהודים מועטים במרוקו, ועוד פחות על רופאי חצר. מ. שטינשנידר שרשם את שמות הרופאים היהודים ופרטים עליהם עד המאה ה-18, מנה 2168 שמות של רופאים, ואף אחד מהם לא פעל במרוקו. גם בהוספות לרשימה הנ״ל שפורסמה על ידי ל. לוין ב-1921, ועל ידי C. Roth ב-1962, לא נזכרים רופאים יהודים במרוקו.

בביבליוגרפיה של אברהם הטל על יהודי צפון אפריקה שיצאה בתשנ״ג, מופיע מאמר אחד בלבד המוקדש לרופאים יהודים במרוקו, זה של יהודה בן שמחון שפורסם בשנת 1951. הוא כתב על רופאים ורופאות במאה ה-19 ובתחילת החסות של צרפת, מהם ששירתו את הסולטאנים, האחרון שבהם היה ד"ר שלום מאני – חכם מארץ ישראל, הוא טיפל בסולטאן מולאי יוסוף (מלך בשנים 1926-1913). אבל בן שמחון התבסס על ידע אישי, וללא ציון מקורות למידע.

 במאמר שפרסמה פ. אופנשלאק, 'מן הפולקלור של יהדות מרוקו', ב-1950 הגיעה המחברת למסקנה כי"עד סוף המאה הי״ט לא היו רופאים בערי מרוקו, פרט לטאנגייר. לדבריה, בימלאכת רפאל זאת עסקו 'הצדיקים' והמאראבוטים׳ הערביים. 'קדושים' אלה, שהיו מקובלים על היהודים ועל הערבים כאחד, התמחו במקצועות "רפואיים שונים" שונים: אחד טיפל בעקרות, אחד לדיבוקים"

איני מקבל מסקנה החלטית זו, והשאלה היא מה הייתה הכשרתם של הרופאים היהודים. יש להניח כי אלה המכונים רופאים במקורות היהודיים התבססו בדרכי טיפולם על מסורות רפואיות עממיות. להלן נצביע על מציאותם של רופאים יהודים במרוקו במהלך הדורות.

שני רופאי חצר במראכש במאה ה-12

במראכש שנוסדה על ידי המורבאטון, אסור היה ליהודים להתיישב. אבל עלי בן יוסוף אבן תאשפין שליט מרוקו(1143-1106) הזמין מסביליה את הרופא היהודי אבו אל-חסן מאיר אבן קמניאל, ידידו של רבי יהודה הלוי, אשר הקדיש לו אחדים משיריו. יחד עם שאבן תאשפין, בא למראכש רופא יהודי נוסף בשם אבו איוב שלמה אבו אלמועלם, שעליו נכתבו שירי שבח על ידי ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, ובשבתו במראכש גם מר' אברהם אבן עזרא. שני הרופאים מכונים בתואר 'ווזיר' שהוראתו בתקופה זו, בעל משרה רמה, ולאו דווקא שר בממשלה. לרופאי החצר היה מעמד מדיני מסוים, והם היו גם מיועצי השליט. הזמנת שני רופאים יהודים מספרדלחצרו של השליט המוראבטי במראכש, שלא הצטיין בידידותו כלפי היהודים, יש לה משמעות מיוחדת. יתכן שאבן תאשפין רצה להקים בית ספר לרפואה במראכש או בית חולים ברמה גבוהה שיתחרה עם פאס.

רופא יהודי בפאס בשם משה אלמדג'וסי שמואל בן יחיא אלמגרבי התאסלם בשנת 1163. בימי שושלת המרינים ששלטו במרוקו בין השנים 1524-1213 פעלו רופאים יהודים רבים, אבל הווזיר הקנאי אבן מרזוק, (נפטר ב-1379) היה שבע רצון שעבד אלחסן ששלט בין השנים 1349-1341 לא העסיקם בחצרו.

דוד קורקוס כתב כי: "מקצוע הרפואה היה נפוץ בקרב יהודי ספרד ופורטוגל ואף אחרי הגירוש הוסיפו להחזיק בו". הוא הביא ראייה אחת להנחתו בדבר רופא מהאנוסים באגדיר במאה ה-16, בעת שהעיר הייתה עדיין תחת שלטון הפורטוגזים.

לפי רשימה משנת 1614 של כשבעים רופאים מזרע האנוסים בפורטוגל שהצליחו לברוח ל"ארצות החופש", נמנית גם מרוקו בין הארצות אליהן הגיעו רופאים שחזרו לדת אבותיהם. האם חלו תמורות בתחום זה בדורות שאחרי הגירוש, ומה ידוע על רופאים יהודים עד המאה ה-19 ועד בכלל?

נזכיר שמות של רופאים יהודים שפעלו במרוקו לפי סדר כרונולוגי, מהם אישים שמילאו גם תפקידים אחרים. כזה היה ר' אפרים בן ישראל אלנקאוא ממגורשי ספרד, שזמן מה חי במראכש, הוא היה רופא המלך.

הרופא ר׳ אברהם בן זמירו שלאחר הגירוש מספרד הגיע דרך מלגה לאוראן, נדד לפאס, לסאפי ולאזמור, ומונה רב ראשי ב-1510. ב-1527הוא שימש במאזאגאן כמתורגמן. בשליש האחרון של המאה ה-16 רופא יהודי שירת שני שריפים סעדים. הוא ליווה את עבד אלמלכ בקרב שלושת המלכים שנערך בינו ובין סבסטיאן מלך פורטוגל ב-4 באוגוסט 1578. הרופא תיאר את הקרב ואת מחלת אדונו, הוא טיפל בו עד מותו. אותו רופא שירת גם את אחיו ויורשו בתפקיד של עבד אלמלכ, מולאי אחמד אלמנצור אלד'הבי(1578 – 1603(

 על ר' יוסף בן אברהם אלמושנינו ־ מחכמי פאס – שנולד סביב שנת ר״ץ ( 1530) וכיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576), נאמר: 'היה לו יד ושם בחכמת הרפואה', הוא כיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576) ונפטר קרוב לשנת ש״ס (1600) גם בנו היה רופא. בין החכמים שחתמו על תקנות בפאס בשנת שנ״ט (1599) ובשנת שס"ד (1603), נמנה אברהם הכהן הרופא. יתכן שהוא אברהם הכהן מפאס יליד ש״ג(1543) 'שהאריך ימים ובהיותו בן מאה ועשר שנים בשנת תי״ג הלך לירושלים ונפטר בה.

המשך……

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

לפי מקור משנת שנ"ה (1595), היה בפאם 'חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט '

רופא יהודי בשם יוסף ולנסה היה רופאו של מולאי אחמד החמישי אלמנצור אדיהבי – 1578 – 1603

רבי שלמה בן סעדיה אבן דנאן שפעל בפאס בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה 'חכם גדול גם כן ובקי בחכמת הרפואה',

בכרוניקה של ר' שמואל אבן דנאן הרביעי, בזמן שהייתה מכת דבר בפאס, מוזכר בשנת ת"מ 1680) רופא, אבל זהותו לא צויינה. (בניהו, תשנ״ג, עמי 106)

אומנות הרפואה הייתה עוברת מאב לבן אצל בני משפחת חג'אג,, שבאו ממרוקו לטריפולי לפני כאלף שנים. כך כתב נ. סלושץ, תרצ״ח, עמי 171.

רבי' יעקב אבן צור (1753-1673) כותב על זוג מפאס: 'והאשה חולה כבר שנתיים והשאלה האם יגרשה ויתן לה כתובתה. קרוביה אומרים שנסתחפה שדהו וברשותו חלתה והוא חייב לרפאותה.ועוד שאין כאן רופאים בקיאים ולכן או יוליכה למקום הרופאים או יביאם אצלה שהוא חייב ברפואתה',

בתשובה כתבו החכמים: ימה שטענו שיוליכנה למקום שיש רופאים … לא חייבוהו חכמים בכך דאם כן נחייבהו ללכת לאיספאנייא אן לאיסטנבול ויגלה לעיר גדולה של חכמים רופאים', מכאן שלא היו רופאים מומחים במרוקו, שאפשר לסמוך עליהם (מוצב״י, ח״א, סי' קעז). לפי ממצא של יוסף ינון [פנטון], חכם יהודי בשם רבי מכלוף אמסלם אלכימאי ומקובל, שירת כרופא פרטי את הסולטאן חסן הראשון שמלך בין השנים 1894-1873. החכם לא רכש כל השכלה ברפואה וטיפולו היה מבוסס על ידיעותיו בקבלה ובאלכימיה. המחבר הוסיף כי במרוקו הרופאים היו מצטיידים באישורים של הפציינטים שטופלו על ידם ונתרפאו, ולא היו בידיהם כל תעודות אחרות מפקולטה לרפואה כלשהי.

הרב דוד עובדיה בספרו על יהודי צפרו, פרסם מקור ללא תאריך, כנראה מהמאה ה-19 ובו נשאל רופא בדבר תרופה, ומבקש הדרכה: 'לאדוני האומן הרופא ממני בעל החסות מעיר צפרו'.

בהמלצתו של המחבר : להלן התעודה מספר 243 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, " קהלת צפרו " כרך א'

243

לייד סידנא לחכים אטביב מן ענדי אנא אדממי אצפריווי נבום בייד סידי, ולדאבא יא סידי כא נחיב מן לחאל ומן סידי אידא מא תעלמני כאן מחית נקדי לארבעים יום די קולתלי נכל למעזון כאן נאכל די חיבית אוו לא מא נקטע חתא סי וואזבני בלכתבא דייאלכום וספדלי אתסלל מחית כופית לא ירזעלי דאך סי ולדאבא יא סידי יאך מא נכופס ירזעלי דאך למרד מעדמא כלת למעזון כא נכוף בלמא ירזעלי ודי תממא עלמני ביה סידי לעזיז מחית זמעא מאזאלי ונקדי ומחית נקדי ונרא רוחי אלא ברית נסאפד לסידי חלאוותו ומא נטוול עלא סידי גיר בלכיר אלאה יעמל ידיך מסאעדין מבארכין אלאה יכליה סנידא וזבירא עלא ראשנא.

תרגום

לאדוני האומן הרופא, ממני בעל החסות מעיר צפרו, אנשק ידי אדוני. וכעת אני מבקש מאדוני, שתודיע לי אם אחרי עבור ארבעים יום שאמרת לי שאוכל המרקחת. האם אוכל כל מה שארצה או לאו, ולא אמנע משום דבר, תענה לי בכתב שלכם ושלח לי הדרכה יען שמפחד שיחזור עלי אותו דבר. וכעת אני שואל אדוני, האם לא אפחד להחזרת המחלה ההיא גם אחרי שאכלתי את המרקחת, אני מפחד שלא יקרה לי עוד, ומה שיש, נא להודיע לי אדוני היקר, כי עוד לי שבוע ואגמור, ואחרי כן אם אראה שאני נתרפאתי אשלח לאדוני דורון, ואין להאריך על אדוני כי אם בברכה וטובה, ה׳ ישים ברכה במעשה ידיך, ותהיה משען ומשענה, על ראשנו.

המשך……

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש- אליעזר בשן-רופאים יהודים במרוקו

רופאים יהודים במרוקו

מראכשברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

רופאים יהודים במרוקו

לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות. 

ידיעות ממקורות זרים במאה ה־17

צרפתי שחי 25 שנים באזור הסוס ומראכש במחצית הראשונה של המאה ה- 17 כתב כי בין המאורים מצויים כירורגים [רופאים מנתחים] ויש כמה יהודים היודעים להקיז דם, וזה השיא בידע הרפואי שלהם.

במאה ה-18, גיוהן בריתויית שכתב על המהומות שפרצו לאחר מותו של מולאי איסמעיל הראשון (1727-1672), ציין כי הרופא והמתורגמן של מושל Larache בחוף האוקינוס האטלנטי היה יהודי.

ימי שלטונו של מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757) הצטיינו בשגשוג כלכלי ובפריחה תרבותית. לפחות 16 יהודים היו מקורבים למלכות בתור סוחרי המלך ['תוגאר אסולטאן'], וכן היו יהודים שמילאו שליחויות מטעם הסולטאן לאירופה. בתקופתו מצויה עדות על רופאים יהודים, אבל לא על רופא חצר יהודי. הרופא האנגלי ויליאם למפריאר מגיברלטר שהוזמן על ידי סולטאן זה בשנת 1789 לטפל בעיניו החולות של בנו עבד אסלאם, כתב על רופאים יהודים המצויים במרוקו. 12 בספטמבר, 4, 11 בדצמבר 1789 : 172 .FO 52/8 , p) 78 .Lempriere, 1813, p

בטנגייר פעל רופא יהודי בשם בן ואליד חטואל  Ben el -Oualid Etouiel שהיה בעל רכוש ב- 1758

אגרל אולוף מזכירו של קונסול שוודיה במרוקו, ולאחר מכן סגן הקונסול בטנגיר עד שנת 1797, כתב על רופא יהודי שלקח על עצמו לרפא אישה מאורית באמצעות קמיעות. משלא הצליח, הכה בעלה של האישה את היהודי, ותבע בחזרה את כספו. האם הדבר מעיד על הידע הרפואי של הרופאים והשיטות הרפואיות שלהם?

במאה ה-19: אנגלי שסייר במרוקו בתחילת המאה-19 כתב על רופא יהודי בתיטואן בשם יוסף חאראג' ופרטים על דרך טיפולו בחולה. לאחר שנתן לו כל מיני' תרופות' במשך שישה ימים ולא העלה ארוכה, שינה את השיטות, ולבסוף הבריא החולה. השאלה האם הבריא הודות לטיפולו או בידי שמים.

לפי נוצרי שביקר במגרב בין השנים 1815-1813 היהודים באזורים אלה הם המלומדים ביותר ורק הם רופאים ולכן הם מתעשרים. אבל יהודים בעלי אמצעים נזקקו לרופאים אנגלים מגיברלטר. ב-1846 נשלח לגיברלטר יצחק פינטו יליד טנג׳יר שכיהן כתורגמן( FO 99/31).

רופא יהודי ממוסקבה: רב החובל של אוניה אמריקאית שעלתה על שרטון בחוף המערבי של מרוקו באוגוסט 1815, כתב על חוויותיו בתקופת שהותו במרוקו. הוא ציין כי לא היה במוגדור רופא, זולתי יהודי ממוסקבה שלמד שם רפואה, נדד באירופה ובא למוגדור, בה שהה חודשיים.

רופא יהודי שטיפל באחיו של הסולטאן

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויות תעודות משנת 1827 בדבר יהודי בשם מסעוד בן אליה שהיה רופאו של אחי הסולטאן סולימאן השני"המשקם" (מלך בין השנים 1859-1822). ואחיו של הרופא הנ״ל, הוא עתה רופאו של הסולטאן עבד ארחמאן השני (1859-1822). הכותב על כך הוא בנו של מסעוד בן אליה שעזב את מרוקו למספר שנים, גר בליסבון, הקים שם משפחה, הגיע ללונדון, ועתה רוצה לחזור לליסבון, לקחת את משפחתו ולחזור אתה למרוקו. לשם כך פנה ללורד 1834-1762) Bathurst) שכיהן בתפקידים שונים בממשלת בריטניה, ובעת הזאת שימש שר המלחמה ושר המושבות עד אפריל 1827. הוא פנה אליו באשר עליו לעבורדרך גיברלטר הנמצאת בשליטה בריטית. הוא חתום על מספר מכתבים שנכתבו באותיות עבריות. 8, 9 בינואר, 26 באפריל, 5, 30 ביוני 1827 :בתיק F052/28

תוכן המכתבים: ב-8 בינואר 1827 נכתב על ידי ויליאם פיט כי אביו של מירזה הוד ששמו מסעוד בן אליה היה רופאו של אחי הסולטאן הקודם, וכי כפי שנודע, עתה הוא רופאו של הסולטאן הנוכחי. אדם זה נעדר מספר שנים ממרוקו, גר בליסבון מזה שש שנים. שם הקים משפחה. אם תמצא לנכון להעניק לו דרכון כדי לעבור לליסבון או לגיברלטר יהיה זה מספיק. אחרת הם ימציאו סיפורים על יחסים עם כמה אישים במדינה זו ויסתמכו על הליברליות של הבריטים. הוא מסיים בדברים על הרופא היהודי(52/28 FO)

למחרת, ב-9 בינואר כתב גיימס גרין מברייטון לויליאם האי בו אישר את מכתבו מהיום הקודם עם תזכיר ללורד בטהורסט על ידי נתין מאורי בשם מירזה הוד בן אליה, המציג עצמו כבנו של הרופא המטפל במלך מרוקו. הוא מבקש כי יעביר אליו מידע על אדם זה. 'כתשובה עלי לידע אותך כי עזבתי את מרוקו לפני עשר שנים ואין לי מושג מי האדם עליו מדוברי(שם) ב-26 באפריל 1827 נכתב ממשרד הימייה הבריטי לויליאם האי כתשובה למכתבו מה-10 בינואר בו מודיעים לנמען ולידיעתו של הרוזן מבטהורסט, כי מרזה הוד בן אליה, יהודי מרוקאי, רשאי להפליג בעוד כשבוע על אוניה בריטית בדרכה לליסבון. ב-25 ביוני 1827 כתב מירזה בן אליהו החותם בעברית מכתב באנגלית לרוזן Goderich (1859-1782) שכיהן כשר החוץ בקבינט הבריטי, ומודיע לו כי באפריל האחרון קיבל הוראה להפליג על ספינה בריטית. מסיבות שונות הדבר לא יצא לפועל. הוא מודיעו כי עתה קפטן סביתלנד העומד להפליג לגיברלטר, מאפשר לו להפליג בספינה שאמורה לצאת בעוד מספר ימים. הכותב הנמצא במצוקה מבקש את סיועו של הנמען.

המכתב המפורט ביותר בנושא הנדון, עליו חתום בעברית מרזה הוד בן אליה, הגר זמנית בלונדון, הוא ללא תאריך, אבל נראה שנכתב ביוני 1827. במכתב זה, בן אליה מציג את עצמו כנתין של סולטאן מרוקו, ובנו של אליה מרזה בן מרזה הוד, הרופא של הסולטאן, ושל אחי הסולטאן הנוכחי גיעפר בן אליה. הכותב הוא סוחר שהפליג מליסבון במאי 1823 בדרכו לסלא במרוקו. פיראט מבואנוס איירס תפש את האוניה ובזז את התכולה. לאחר תיאור מפורט הוא מבקש שהממשל הבריטי יעזור לו להגיע לליסבון למשפחתו ומשם יפליג אתם למרוקו. ב-30 ביוני 1827 נכתב ממשרד החוץ הבריטי למרזה הוד בן אליה על ידי איש המשרד בהוראת שר החוץ Goderich כי קיבל את מכתבו מה- 25 בחודש וכי כבר ניתן רישיון למעבר שלו לליסבון.

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא של יהודי מגיברלטר בשם J. L. Bensusan . ב-18 באוגוסט 1827 כתב אל שר החוץ הנ״ל. הוא מבקש להעניק פספורט למסעוד בן אליהו יליד מרוקו המוכר לכותב, שרוצה לעבור לגיברלטר(F052/28)

חיים משה פיצייוטו שנשלח מאנגליה למרוקו ב-1860 שיבח בדו״ח שלו את הרופא שמעניק את שירותיו לעניים וגם מספק להם תרופות. וכן משבחים אותו עשירים ועניים בעניין העיר מוגדור בה חיה קהילה יהודית גדולה, מהם סוחרים אמידים, ציין כי פועלים בה רופאים אירופאים, אבל רופא אינו יכול לעבור במלאח בגלל הלכלוך השולט שם.

בשנים הבאות, מ-1875 ואילך, פעלו במוגדור רופאים מיסיונרים שניצלו את חולשתם הפיזית ובריאותם הלקויה של העניים היהודים, כדי להעבירם על דתם(בשן, 1999).

 בספרו של אנגלי שסייר בספרד ובמרוקו בתחילת המאה ה-19 נזכר רופא יהודי בתיטואן, שנקרא לפצינט. בספר מתוארים דרכי הריפוי וגובה התשלום לכל ביקור.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

פרופסור אליעזר בשן

רופאים יהודים במרוקו

לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות. 

ד"ר האוזר וד"ר שמידל במאה ה-19מראכש 000000

הברון שלמה דה רוטשילד שביקר בתיטואן ב-1859, ראה את המצב הסניטארי במלאח, ושלח לשם ב-1858 את הרופא ד"ר האוזר שפעל שם במשך כשלוש שנים, אחריו ב-1861 הברון שלח את ד"ר מרדכי מקס שמידל ושילם לו 200 פראנק לחודש.

ד"ר שמידל ניתח ללא תשלום כל איש ואישה. במעמד האזכרה לזכרו של הברון רוטשילד, הוא הציע לייסד בית חולים ואף תרם במקום סכום מסוים, ובעקבותיו תרמו גם ספרדים- נוצרים מהקונסוליה בעיר. כפי שנאמר במכתב מ-1865 הוא הצטיין בגמילות חסדים." הרופא היה חיוני בתיטואן בייחוד אחרי המלחמה בה פלש צבא ספרד וכבש את העיר ב-1860. לאחר מכן חזרה תיטואן לידי השלטון המוסלמי. היהודים סבלו מהמלחמה בייחוד מהמוסלמים שהאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב הספרדי. בעקבות המלחמה היו פצועים רבים בין היהודים שנזקקו לטיפול.

 

כפי שפורסם ב-1868 הוא ביקש מכי״ח סיוע ליהודי העיר, ובאמצעותו הועברו 1500 פרנקים למטרה זו. הוא נשא לאישה את חגיואל מגיברלטר ועבר לטנגייר. במרוקו הוא מילא גם תפקיד במערכת הדיפלומטית של ממלכת אוסטריה- הונגריה תחת פיקוחו של גיוהן דרומונד האי שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1845 עד 1860 ושגריר בשנים 1886-1860. אחרי פיטוריו נשאר במרוקו ופעל כרופא והוא נזכר כמי שביקר ב-24 בפברואר 1888 בטנגייר את מר לוי שהיה חולה (99/253 FO) נפטר בשנת.1910

ד"ר שמידל מוזכר בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי בין 23 בפברואר 1868 עד מרס 1888

במאה ה-19 פעל במראכש רופא יהודי בשם הולצמן.

סולטאנים שנזקקו לרופאים מגיברלטר

גם בדורות הקודמים היו סולטאנים שנזקקו לרופאים אירופאים. למשל, רופאו של מולאי איסמעיל, הסולטאן הראשון מבית פילאלי ששלט בשנים 1727-1672, היה ספרדי. יש לציין כי בשנת 1826 יצא רופא אנגלי לחצרו של עבד ארחמאן הנ״ל בלוית קפטן בשם ביקלרק שתיאר את מסעם המשותף.(1828 ,Beauclerk)

הסולטאן עבד ארחמאן השני(1859-1822) נזקק לרופא מגיברלטר לטיפול רפואי שלו ושל בנו 18 בספטמבר, 9, 13, 18 באוקטובר 1845, 19 במרס 33:1846 ,29 ,99/24 FO

כך היה גם באוגוסט שנת 1859, כאשר סולטאן זה היה חולה [וממחלתו נפטר] ביקש הוזיר לענייני חוץ בשם הסולטאן ממושל גיברלטר לשלוח רופא לפאס כדי לטפל בסולטאן. ואמנם למטרה זו, הגיעו לפאס שני רופאים של הצבא הבריטי. (1859 FO 99/91 :6 August) גם בימיו של הסולטאן חסן הראשון, באו שני רופאים אנגליים לחצרו כדי לטפל בסולטאן ובבני משפחתו. האחד בשם מיור [רב סרן] Will והשני לוטננט [סגן] בשם Haynes. {מכתבו של דרומונד האי ב-26 במאי 99/192:1880 FO)

במכתבו של רבי יהושע פינטו ליצחק אבנצור ב-22 בינואר 1894 בהקשר ליהודי שהולקה 700 מלקות בפקודת מושל אכזרי, יהודים שהיו נוכחים ונאלצו להביאו למאסר, הזמינו רופא מגיברלטר שהיה במקום (413/21 FO)

לסולטאן סולימאן השני 'המשקם׳ (שלט בשנים 1822-1792) נשלח בשנת 1806 לפאס רופא אנגלי בשם Buffa .

האמון ביכולתם של רופאים אירופאים לרפא חולים, יצר דימוי כי כל המבקרים האירופאים במרוקו הם רופאים, ולפחות ציפו מהם שידעו לתת תרופות.

שמואל רומאנילי, איש מנטובה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1786, כותב: 'לראות בעלמות השדה אמרתי כי רופא אני כל הנושא כובע בראשו לעיניהם הוא כרופא… לרופאים לבד יפתחו בתיהם ואף בחצר בית נשי המלך, והייתי מאחל אל אהל להעלות ארוכה ומרפא יותר מאיפורא״ט וגאלינו״ס.

לא רק סולטאנים נזקקו לרופאים אירופאים, גם משכבות שונות באוכלוסיה המוסלמית, היהודית והנוצרית – סוחרים ודיפלומטים – נזקקו לרופאים זרים. בין הרופאים הזרים יש להזכיר את  James Curtis1803.

כמה עדויות לאישור הנחה זו: בעקבות מגפה של מחלת האבעבועות שפרצה במכנאס ב-1832, ביקש החכם הראשי של המוסלמים בעיר מיהודי בשם יהודה פארינטה, שישיג לו רופא אירופאי. פארינטה פנה לאבנצור תורגמנו היהודי של הקונסול הכללי של בריטניה שמושבו בטנגייר, כדי להשיג את הרופא המבוקש. 6 בדצמבר 1832 :52/37 FO

געיר מוגדור (אצוירה) שהייתה מרכז מסחרי חשוב בו פעלו סוחרים אירופאים ובה היו במאה ה-19 כעשרת אלפים יהודים, ביניהם בני חסות אמידים, לא היה רופא כפי שדווח באמצע המאה ה-19 ולא מי שמסוגל לרשום תרופה לחולים, למרות המחלות שרבים סבלו מהן בעיקר במלאח הצפוף וכן בעקבות שנות בצורת ומגפות.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה שם רופא שויצרי שנעזר בתורגמן יהודי. רופא אירופאי הובא לעיר ב-1893 כדי לטפל בחולים עניים ביוזמתו של ראובן אלמאליח, שכיהן כנשיא הקהילה, וכסוכן קונסולרי של אוסטריה הונגריה כמו אביו הרב יוסף אלמליח.34 לפי עדותו של הרופא המיסיונר רוברט  Kerr שפעל במרוקו בשנות ה-90 הראשונות של המאה ה-19, יהודים בפאס יודעים להרכיב חיסון נגד מחלות. הם אולצו לעשות זאת בגלל מחסור ברופאים זולתי המיסיונרים, שהיהודים חששו לקבל מהם טיפול.

במכתב שכתב ר' יהושע פינטו ליצחק אבנצור מ-22 בינואר 1894 הזכיר רופא מגיברלטר הנמצא במראכש (99/316 F0)

החלל שנוצר כתוצאה ממחסור ברופאים במרוקו, נוצל על ידי מיסיונרים נוצרים. היו מהם בעלי הכשרה רפואית אשר אגב הטיפול היו משכנעים את חוליהם לקבל על עצמם את הנצרות. התלות של החולה ברופאו יצרה קרקע נוחה להתנצרות.

גם משליחי המיסיון שלא היו רופאים, הייתה ציפייה מצד האוכלוסיה שיעניקו להם סעד רפואי, ולפחות יספקו להם תרופות. בתחנה של האגודה הלונדונית האנגליקנית להפצת הנצרות בין היהודים, שהוקמה במוגדור ב-1875, בראשותו של המשומד גינצבורג, פעל רוקח בשם יואב דהאן שהיה משומד ובעל אזרחות צרפתית שרבים השכימו לפתחו. הוא גילה יוזמה ויעילות בפעילותו המיסיונרית.

השפעת המיסיון הייתה עלולה לפגוע גם ברופא יהודי. לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19, רופא יהודי שבא מקושטא למוגדור התנצר.

מתבקשת השאלה מדוע בקושטא, בשאלוניקי, ובמרכזים אחרים באימפריה העותימאנית אליהם הגיעו מגורשי ספרד ופורטוגל, היו רופאים וביניהם רופאי חצר עוד דורות לאחר הגירוש, ואילו במרוקו מספרם מועט.

ניתן לשער כי התשובה נעוצה בעובדה כי הרופאים שפעלו באימפריה העותימאנית למדו בדרך כלל באיטליה בה היו אוניברסיטאות ידועות שהכשירו רופאים מקומיים, ורופאים מארצות אחרות. בגלל האיסור של הכנסייה על כך שרופאים יהודיים יטפלו בחולים נוצרים, היגרו מסיימי הפקולטות לרפואה לאימפריה העותימאנית, בה היה ביקוש לרופאים.

המרחק בין האזורים הפנימיים של מרוקו לאיטליה היה רב, והיו גם הגבלות על יציאת יהודים מהמדינה. אלה שרצו לעזוב נאלצו לקבל רשות מהשלטונות והדבר היה כרוך בתשלום.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקוברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

רופאים יהודים במרוקו

לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות. 

הגבלות על עיסוק במקצועות ליברליים :

בתזכיר של'אגודת אחים' בלונדון לשר החוץ הבריטי ב-2 במרס 1888 נאמר בין שאר ההגבלות החלות על יהודי מרוקו, כי אינם רשאים לעסוק במקצוע ליברלי. לא מצאנו אישור לדבר במקורות אחרים, והשאלה האם רפואה כלולה בהגבלה זו.(25 .AJA, 1888, p) דומה כי הסיבה העיקרית נעוצה בעובדה כי הרפואה העממית דחקה את רגלה של הרפואה המקצועית. האמונה בכוחם של צדיקים חיים ולאחר מותם, לרפא חולים ולפקוד עקרות, שימוש בשם המפורש בקמיעות, וכישופים, היו נפוצים בקרב יהודי מרוקו ושכניהם המוסלמים. האמונה בכוחם של כוחות מסתוריים ושל המורבאטון לרפא, היוותה תחליף לרפואה המקצועית. חוקר אחד הגיע למסקנה כי ר' שמעון בן צמח דוראן [הרשב״ץ] שלמד רפואה בעודו בספרד, הפסיק לעסוק ברפואה בהגיעו למגרב, כי בני המקום העדיפו להזדקק לרפואה עממית, ומשום כך נאלץ לקבל שכר קבוע בתפקידו כדיין.

רופא מתורכיה שנולד יהודי

במכתב שנכתב ב-25 בנובמבר 1892 לממונה על שגרירות תורכיה בטנג׳יר, נאמר שנתין עותימאני בשם אברהים Chima שפעל כרופא בעיר זו במשך מספר שנים נפטר ב-17 בחודש זה, נקבר קרוב לבית הקברות היהודי באשר הוא נולד יהודי.(443/11 F0) כנראה שהתאסלם, אחרת היה נקבר בבית הקברות היהודי.

רופא יהודי בשם S. M. Gueta פעל בפאס, כפי שניתן ללמוד מתעודה בארכיון משרד החוץ הבריטי שנכתבה ב-11 בנובמבר 1897 והוא גם מונה כסוכן קונסולרי של ספרד בפאס ( F0 99/147)

א. בשן, תשס״ג, עמי קסה, בנספח תעודה מסי 2

בעיר פאס היה השירות הרפואי בתחילת המאה ה-20 בידי שני רופאים יהודים מגרמניה ורופא ספרדי קתולי.

לפי ארכיון כי״ח היו בפאס ארבעה רופאים יהודים כפי שנכתב בדו״ח על מקצועות היהודים בעיר ב־1 בספטמבר 1903. שמותיהם: אברהם אמסילי ושלמה כהן מתורכיה, שלמה ספרא מרוסיה, ומחלוק אמסלם מצרפת  ב-1905 היו בקזבלנקה רופאים גרמנים.

נשים מרפאות

ר' יוסף בן עיוש אלמאליח שחי בסלא וברבאט (נפטר 1823) כותב על'אשה אחת שמוחזקת היא לידע בדרכי הרפואה בתיטואן',

היו נשים יהודיות שידעו לרפא באמצעות צמחים, עקיצות מעקרבים ומיחושים שונים, וכן יהודיה בשם מסעודה בת דאוד בן יוסף שפעלה בהארם בתור רופאה.

גם אנגלי שביקר במרוקו במחצית השנייה של המאה ה-19 כתב על נשים במוגדור הנותנות תרופות עממיות במוגדור.

בזמן החדש

בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת צרפת לגרמניה, מרוקו הייתה נתונה לשלטון הממשל של וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, וחלו הגבלות על היהודים. לפי הט'היר מ-31 באוקטובר 1940, הודחו יהודים מהמינהל והשירותים הציבוריים. לפי הפרוטוקולים של המועצה העליונה של הסתדרות הרופאים בין התאריכים 26 בדצמבר 1941 ל- 19 בדצמבר 1942, מתגלה יחם עוין כלפי רופאים יהודים. אלה שהודחו ביקשו רשות לטפל לפחות בחולים יהודים. המועצה הכריזה על עצמה כבלתי מוסמכת להחליט בנושא.

לפי נתונים משנת 1952, מתוך 706 רופאים שפעלו במרוקו, היו רק 11 מרוקאים מוסלמים ו־ 14 יהודים מקומיים.

סוף המאמר…..רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקוברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

ד״ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8

בחינה מחודדת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו.

ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון-אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.

סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו.

 אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

באופן סכימטי ניתן לומר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זו ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי "תור הזהב" מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.

כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". _ נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.

בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ״ל משרד הבריאות דר׳ חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון-אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתיערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ״עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב״מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו״ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.

כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דרי יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.

בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו "עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.

במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במרכאש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש״ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.

שני נושאים אפיינו את הוויכוח בנושא הסלקציה. האחד מידת הסכנה הפיזית אליה צפויים יהודי מרוקו המחייבת לפנות אותם בכל מחיר, והנושא השני מידת יכולתה של מדינת ישראל לקלוט כל יהודי או כל משפחה יהודית המגיעה ממרוקו. המגבלות הסוציאליות והבריאותיות וכן הפעלתם של עקרונות אלה על בודדים ולא על משפחות היו האמצעים שנבחרו כדי להגביל את ההגירה. ישומן של מגבלות אלה רק על חלק מן המהגרים לישראל ואופן קליטתם של העולים מצפון-אפריקה, הולידו תחושות קיפוח קשות שליוו את החברה הישראלית במשך זמן רב.

המחנה הפוליטי האקטיביסטי בראשותו של ראש הממשלה בן-גוריון ולצדו אלה שעיסוקם בעלייה, גרסו שאין לדעת מה יעשו המרוקאים בעתיד ולכן יש להוציא במהירות האפשרית כל יהודי שרק ניתן להוציא מארצות ערב. נשאלה השאלה בדבר נחיצותו במרוקו של מבצע "הצלה" כה דרמטי, כה דחוף ובהיקף כה גדול, בזמן שמדינת ישראל כלל לא הייתה ערוכה להתמודדות אתו. ניתן להעריך אחרת את מידת הסכנה הצפויה לקהילה היהודית במרוקו העצמאית. כמו כן ניתן להבחין שהערכת מצב זהה הופעלה על-ידי ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לגבי רוב הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד אלה שחיות בארצות ערב. תפיסת עולם זו היא שהדריכה את פעולותיהם של נציגי ישראל במרוקו וגם את דרכי עבודתם שהועתקו מדגמים קודמים שהיו נהוגים בקהילות יהודיות באירופה.

נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית העריך אחרת את הסכנה שארבה ליהדות מרוקו וטען שאין חובה לסיים את עליית יהודי מרוקו עד שנת 1955 ושהיציבות הכלכלית של המדינה קודמת. במקביל התפתח ויכוח חריף בסוכנות היהודית בין ש״ז שרגאי ראש מחלקת העלייה לבין דר' גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה, כאשר הראשון לחץ להגדיל את מכסת העולים לשנה והשני מיתן את תאבונו בגלל המחסור באמצעים לשיכונם וליצירת מקורות פרנסה חדשים. אך 130 1 היהודים שחזרו מישראל למרוקו בשנת 1952 עשו זאת לא רק בגלל שלא הצליחו למצוא פרנסה אלא גם בגלל אווירת האפליה והקיפוח ששררו בישראל ובאו לידי ביטוי בסדרת מאמריו של העיתונאי עמוס אילון. המצב הכלכלי בישראל היה כה קשה שגולדמן הציע להחזיר מאה אלף יהודים מארצות ערב לארצות מוצאם, הצעה שגונתה על-ידי הנהגת הסוכנות.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ד״ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."

בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד […] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".

משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.

דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר׳ חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר׳ גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על- ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

ברית מס 27-ד"ר אלישבע שטרית  מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

 

ד"ר אלישבע שטרית ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז

הבסים לדיון בקשרים בין יהודי מראכש ליהודים שחיו באגפיה ולניתוח מערכת היחסים ביניהם הוא בהבנה של התנאים הגיאופוליטיים של האזור.

בדומה לערי הבירה העתיקות (פאס, מקנאם) נמצאת מראכש בפנים הארץ, במרכז מישור החאוז. אולם היא מרוחקת ומבודדת יותר מהערים הצפוניות, זוהי העיר הדרומית ביותר באפריקה הצפונית. עם זאת חלשה העיר על צומת דרכים חשובות העוברות במישור החאוז, אשר קישרו אותה עם אזור הסוס, אזור תפיללאת והרי האטלס הבינוני, מכוון אחד ועם ערי החוף הדרומיות סאפי, מזגאן, מוגדור) השוכנות על האוקיינוס האטלנטי, מכוון אחר . כמו כן היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים הגדולים של האטלס הגבוה ,שגם בהם עברו דרכים טבעיות (הובילו למאלי ומאוריטניה).

המיקום הגיאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מראכש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשית לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום.

עד למחצית הראשונה של המאה ה י״ט שימשו הדרכים את שיירות המסחר הגדולות שעשו דרכן לכל חלקי הממלכה ואת מרבית השיירות שבאו ממרכז אפריקה אל ערי החוף הדרומיות וחזרה. בנוסף לחשיבות הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מראכש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלווים לשהות בה בחודשי החורף ובכך הם הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה.

במהלך המאה התשע עשרה – במיוחד מהשליש האחרון של המאה – סבל מחוז הדרום מאי יציבות פוליטית וממלחמות פנימיות תכופות. ראשי השבטים הגדולים של האטלס ( הגלאויי, הגונדפי, המטוגי) נלחמו אלה באלה, ואילו שבטי החאוז (במיוחד שבט הרחמנה) ניסו מעת לעת לפרוק מעליהם את עול הסולטן. מסיבות אלה הרבו הסולטנים להאריך את שהותם בבירה הדרומית וחלק מהם, כמו הסולטן מולאי חסאן (1873-1894) ישבו בה ישיבת קבע. בעקבות הסולטן באו להתיישב בעיר גם הקאידים הגדולים של האטלס. התפתחות זו הגבירה את חשיבותה הפוליטית של העיר ביחס למחוז.

אולם, המלחמות הפנימיות ערערו את הביטחון בדרכים והשיירות הגדולות שחצו לפנים את מראכש מצאו להן דרכים חלופיות- בטוחות יותר.

הערת המחברת : השיירות מאזור הסוס עברו ישירות לערי החוף האטלנטי. השיירות מתאפילאלת עברו לפאס נבלי לעבור דרך מראכש. אפילו הדרך הגדולה והישירה ממראכש לפאס, דרך טדלה, נזנחה בגלל המרידות .

 כיבוש סודן בידי הבריטים, תפיסת טימבוקטובידי הצרפתים (1894) וסגירת נאות המדבר בטואט החריפו עוד יותר את המצב. כי מאז נפסקה כמעט כליל תנועת השיירות הגדולות שחצו את מראכש בדרכן ממרכז אפריקה לערי החוף ובחזרה. משמעות הדבר הייתה שעיקר הפעילות הכלכלית של העיר התמקדה במחוז הדרום והיא התבססה כמעט כולה על הקשרים שהתקיימו בין המרכז העירוני לבין הישובים הכפריים של הפריפריה.

הפריפריה של מראכש השתרעה על שטח גדול מאוד, מעל לשליש משטחה של הממלכה. היא כללה אזורים גיאוגרפיים מנוגדים זה לזה: המישור (מישור החאוז); ההר (הרי האטלס הגבוה והבינוני) ; הערבה (ערבות אום א רביע) ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מהאזורים מתאים לסוג מסוים של גידולים שימשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה.

להלכה נמצאו העיר והמחוז תחת שלטון המחזין, הכפופים למרות הסולטן. למעשה, רק מראכש והאזורים הקרובים לה (דמנאת, אוריקה, אסני, נטיפה) היו כפופים למרות זו ואילו שטחים נרחבים היו בבאלד אל סיבא- אזורים שפרקו מעליהם את עול הסולטן. מאפיין בולט אחר של העיר ושל הפריפריה קשור בהרכב האוכלוסייה המוסלמית. האוכלוסייה הזו לא הייתה הומוגנית אלא כללה כמה יסודות: ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן( ישבו בעיקר במישור ובערבות); ברברים תושבי האטלס, שפרנסתם הייתה על החקלאות והמלאכה הזעירה ונוודים מהסהרה. אליהם נוספו במשך השנים כושים מסודן וממאוריטניה. תושבים אלה לא שלחו ידם במסחר בכפריהם. יתר על כן, גם אחרי שהעתיקו את מושבם לעיר הם שמרו על אופיים הכפרי והמשיכו להתפרנס בעיקר ממלאכה ומחקלאות זעירה וכמעט שלא שלחו ידם במסחר. כלומר, במראכש – העיר שריכזה עד ראשית המאה העשרים את מספר האוכלוסין הגדול ביותר במרוקו- נעדר יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר.

לתנאים הגיאופוליטיים, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, היו השלכות על הקשרים בין יהודי הבירה הדרומית לבין יהודי המחוז והם עיצבו, במידה רבה, את אופייה של מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם בתחומי החיים השונים.

הערת המחברת : מימי הסעדים (המאה ה 17) ועד למאה העשרים חולקה מרוקו לשני חלקים: בלאד אל מחיזן ובלאד אל סיבא.בלאד אל מחזין היוו את מרוקו הרשמית וכללו את כל אדמות הקהילה המוסלמית, שהיו כפופים למסי הקרקעות. באזורים אלה ישבו בעיקר השבטים הערביים. בלאד אל סיבא כללו אזורים, שלהלכה היו בשליטת הסולטן. אבל למעשה הם שמרו על עצמאותם וניסו להסיג את גבולה של בלאד אל מחיזן

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר