אלי פילו
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו-י.בן עמי
- פיוט על ר׳ משה חאליווה
פיוט זה הוקלט בהילולה בירושלים אצל צאצאי ר׳ משה חאליווה. הפיוט מורכב משש מחרוזות כאשר שתי המחרוזות האחרונות הן ביהודית־מוגרבית. המחרוזת היא של שלושה טורי סטרופה וטור איזור אחד המסתיים תמיד במלה משה.
אשירה נא/ שבחי תנא/ בגן עדן חנה/ רבנו משה
נשיט לו חופה/ בעולם הבא /בצלו נשבה/ ויגדל משה
פזמון: אשירה נא שבחי תנא
בגן עדן חנה רבנו משה
יום הילולתו/ תעשו שמחתו/ על עילוי נשמתו/ עלה עלה משה
אכפה נתאווא/ מאלו בלענאווא מה קבלת חלווא /הווא רבנו משה
פזמון: אשירה נא…
תרגום:
נקל ונשקול פנו בענווה לא קבלתי עוגה הוא ר׳ משה
פזמון: אשירה נא…
דימא ליל ונהאר/ גיר מחבוש פדדאר/ פלמשנה ידאההר /אה בייאד רבי משה
פזמון: אשירה נא…
תרגום:
יומם ולילה הוא כלוא בבית במשנה מעיין אשרי ר׳ משה
פזמון: אשירה נא
מבואות וחצרות בעיר מכנאס-רבי יוסף משאש
רבי יוסך משאש
קיב
פ׳ תשא. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה׳׳ש כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.
קח נא עוד ידידי, חלק השמאלי ממבואות העיר והחצרות, מפתח השער ולפנים לשמאל הנכנס, סמוך לפתח יש חנויות מוכרי תבלין ופירות, וסמוך להם פונדק גדול מלא אורוות לסוסים ולפרדים ולחמורים, וסמוך לו שורה של חנויות מוכרי פירות ודגים ובשר וירק, וסמוך להם פונדק גדול מלא כתים ועליות, ורפתים לבקר וצאן, וסמוך לו עוד חנויות מוכרי ירק, וסמך להם מבוי קטן מפולש לפונדק הנז׳, נקרא מבוי אסקאייא [שוקת המים], יש בו אלו החצרות:
א׳, חצר לעאמרייא.
ב׳, חצר אטרזמאן,
ג׳, חצר אזילאסי.
ד׳, חצר דוד כהן, ועוד חרבות. וסמוך לו עוד שורה של חנויות מוכרי קופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי אלעטארין, יש בו אלו החצרות:
א׳, חצר אלביי״א [לביאה, וכבר הודעתיך מזה].
ב/ חצר ר׳ פתחיה בירדוגו ז״ל.
ג׳, חצר דניאל כהן,
ד, חצר יוסף עמאר,
הי, חצר אברהם בידרוגו.
ו׳, חצר יעקב אסודרי.
ז', חצר יצחק עטייא.
ח׳, חצר ן׳ אסודרי.
ט׳, חצר אזייאת,
יו״ד, חצר ר׳ שלמה ן׳ הדוש ז״ל.
י״א, חצר ישראל יעקב.
י״ב, חצר תברנא.
י״ג, חצר . יעקב אוחנא.
י״ד, חצר גייאן.
ט״ו, חצר ר׳ רפאל בן צור זצ״ל.
וסמוך לו שורה של חנויות, וחצר אחת, נקרא ע״ש מרדכי עטאר, וסמוך לה איזה חנויות מוכרי קליות וזרעונים, וסמוך להם מבוי אלגזארין [קצבים, ע״ש חנויות הקצבים שהיו סמוכים לו בזמן הקודם], והזקנים קורים לו ע׳׳ש המשורר הנשגב כמוהר״ר דוד ן׳ חסין זלה״ה. יש בו אלו החצרות:
א׳, חצר ימין אסודרי.
ב' חצר ר׳ שלמה ן׳ ׳שטרית ישצ״ו,
ג' חצר בלכאווא,
ד׳, חצר מסעוד אסבאג.
ה׳, חצר ר׳ יצחק אבן צור ז״ל.
ו׳, חצר ר׳ דוד חסין ז״ל.
ז׳ חצר אסלוקייא [נהר קטן עובר תחתיה],
ח׳, חצר ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל.
ט' חצר ן׳ אריפי.
יו״ד, חצר מכלוף גייאן,
י״א, חצר אליהו גייאן.
י״ב, חצר דוד מורינון.
י״ג, חצר דוד אדרעי.
י״ד, חצר מכלוף ן׳ שלוש.
ט״ו, חצר טאפירו.
וסמוך לו יש עוד חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם חצר אחת, נקראת, חצר עכו. סמוך לה, מבוי ר׳ שלום לעזימי ז״ל, יש בו אלו החצרות:
,א׳ חצר ר׳ שלמה ן׳ עטארא ישצ״ו.
ב׳, חצר אברהם אוחנא.
ג׳, חצר אלקובי.
ד׳,חצר ן׳ לחסין.
ה׳, חצר יצחק כהן.
ו', חצר ר׳ שלום לעזימי ז״ל,
ז', חצר מאיר מריגין.
חי, חצר ד סוסאן.
ט׳, חצר אהרן ד היי״
יד״ד, חצר יוסף לעזיכי.
י״׳ א, חצר אברהם ף לחזאן.
י״ב, חצר ישועה אסודרי.
י״ג ־חצר חיים ן' עזרא
י״ד, חצר ן' דאנינו.
ט"ו חצר ן'שלוש
סמוך לו עוד חנויות, ושני חצרות, הצי ן' מאמאן וחצר יצחק כהן.
סמוך לו מבוי אלבאב אלמסדודא [שער סגור], ע״ש הפתח שהיה פתוח בסופו סמוך לרחוב גדול של הערבים הנקרא בשם ברימ״א, ומפני הגנבים ושודדי לילה, סגרוהו בכותל אבנים. יש בו אלו החצרות:
א', חצר ר׳ יצחק מחפודא.
ב׳, חצר ן׳ חמו.
ג' חצר אלבאג.
ד׳, חצר סונבל.
ה׳, חצר ן׳ כסוס.
ו' חצר מימון עמאר.
ז', חצר סלוקייא.
ח' חצר סמחון אשיך.
ט׳, חצר שמואל ן׳ עזרא.
י׳, חצר ר׳ ידידיה כהן ז״ל.
י״א, חצר שלום אדרעי ז״ל.
י״ב, חצר לובטון.
סמוך לו מבוי אלגרנא [בית המטבחיים]׳ יש בו אלו החצרות:
א׳ חצר מאיר אזוגי.
ב' חצר ן׳ אדראווי.
ג' חצר אברהם בטאן.
ד׳, חצר אלענקרי.
ה', חצר אלפילאלי.
ו', חצר אלבאלאג.
ז׳, חצר יעיש.
ח', חצר סתוואר.
ט׳, חצר ר׳ שמואל דאנינו ז״ל.
יו״ד, חצר דוד ן׳ זקן. י״א, חצר סריקי.
י״ב, בית המטבחיים.
סמוך לו מבוי אטו״ב, בכלל מבוי אדייק [צר ודחוק]. ואלה שמות החצרות שיש בהם:
א' חצר ן׳ לחזאן.
בי, חצר ן׳ יתאח.
ג'חצר אביחצירא.
ד׳, חצר אדהאן.
ה׳, חצר אלחממאם [מרחץ של חמין],
ו', חצר לפראסקירא.
ז', חצר ראמו לחזזאמא.
ח', חצר צולמאן.
ט' חצר ר׳ פינחס טולידאנו ז״ל.
יו״ד, חצר באראטו.
י״א, חצר ן׳ נאמוס.
י״ב, חצר בריהם.
י״ג, חצר ן׳ וואעיש.
י״ד, חצר חזקיה.
ט״ו, חצר זנאתי.
ט״ז, חצר אצאייאג.
י״ז, חצר יעקב בוסידאן.
י״ח, חצר ר׳ שמואל בוסידאן.
י״ט, חצר ר׳ עזריה אסבאג ז״ל.
ך', חצר עייסא לקאבלא.
כ״א, חצר לענקרי.
כ״ב, חצר אסוסי.
כ״ג, חצר משה צאייאג.
כ״ד, חצר זהרא.
כ״ה, חצר סלאם.
כ״ו, חצר ך עדי.
כ״ז, חצר כללאל,
כ״ח, חצר בווידיר.
כ״ט, חצר מרדכי בן ר׳ יחייא ן׳ זנו ז״ל.
לי, חצר ביהי.
ל״א, חצר פילאלא.
ל״ב, חצר ן׳ סמחון. ל״ג, חצר אדאלייא.
ל״ד, חצר אלבו.
ל״ה, חצר דווידא.
ל״ו, חצר ן׳ ענינא.
ל״ז, חצר מכלוף צאייאג.
ל״ח, חצר ן׳ הרוס. ט״ל, חצר דוד ן׳ בדוך.
מ' חצר יוסף לענקרי.
מ״א, חצר ליתים.
מ״ב, חצר מימונא.
יש בהם הרבה חרבות, יעלה סכום כל החצרות שבעיר מימין ומשמאל ובאמצע מאתים וחמשים ושתים. יש בכללותם, כאלף ומאתים בתים, והחנויות והאוצרות, והרפתים כשלש מאות. יש בעיר ששה תנורים, לאפיית פת ולקדרות ההטמנה של שבת, הכל כאשר לכל הוא רק של ישראל. ודרים בהם רק ישראל, ואין לשום נכרי חלק ונחלה בתוכם, והכל מוקף חומות גבוהות ורחבות מארבע רוחות. זהו מה שיש להודיע עתה לכבודו, ויודיעני עוד הצריך אליו. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-שבתות מיוחדות
שבתות מיוחדות
מלבד יום השבת, שהוא יום המנוחה השבועי וגם יום קדוש ומכובד, ישנם עוד מספר שבתות בשנה הנושאות אופי מיוחד והמציינות מאורעות מיוחדים, כגון:
שבת בראשית
היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות בה פותחים מחזור חדש בקריאת התורה בפרשת ״בראשית״. הגאונים קראו לה ״ראש השנה לפרשיות״ . בשבת זו נוהגים להעלות לתורה את ״חתן־בראשית״ ולכבדו שוב, הגם שכבר ביום שמחת־תורה, כבדו אותו בעליה. לרגל המאורע, משנים את סדר ההפסקות שבפרשה (סדר העליות). לעולה הראשון לתורה, קורא החזן מ״בראשית״ עד ״ויהי ערב, ויהי־בקר יום אחד״. לעולה השני, עד ״יום שני״ והעולה האחרון (משלים) הוא חתן־בראשית, אשר מכבדים אותו בקריאה בתורה והוא בעצמו קורא בספר־תורה מתחילת הפרשה ועד סופה. כאשר יורד מהתיבה זורקים עליו סוכריות וממתקים והוא מצידו מכבד את כל באי בית־הכנסת ב״קידושא רבא״ ומגיש לכולם, שתיה וכל מיני תקרובת. לכבוד שבת־ בראשית חוברו פיוטים מיוחדים.
שבת שירה
בשבת ״פרשת בשלח״ שהיא השבת השש־עשרה שלאחר חג הסוכות, וכן ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו לשיר בנוסף לשירת הים הרגילה, גם שירה מיוחדת הנאמרת לפני שירת־הים. בקהילת יהודי דבדו, לא נוהגים לומר את השירה הזאת.
בשבת זו נוהגים למכור בכסף רב את העליה לתורה המתייחסת לשירה, והעולה קורא בעצמו את הקטע של ״שירת־הים״. בגמר התפילה העולה שזכה וקרא את השירה מתוך ספר־תורה מזמין את המתפללים בכיבוד.
נהגו בשבת שירה לפזר ריפות (גרגירי חיטה לפני הצפורים והעופות משום שבפרשת בשלח, מסופר על ענין ״המן״: ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות טז – כז).
- בכמה קהילות אשכנזיות קיים מנהג זה ראה: אוצר מנהגי ישורון, עמי 134.
שירת הים
יהודי מרוקו נוהגים לקרוא שירה זו פעמיים בשנה. בשבת פרשת בשלח וביום שביעי של פסח, את השירה הזאת קוראים לפני שירת הים.
שבתות ״עשרת הדברות״
שתי שבתות בשנה נקראות ״שבתות עשרת הדברות״ והן: פרשת יתרו אשר בספר ״שמות״ (לאחר ט״ו בשבט) והיא מהווה את עיקרה של התורה, ופרשת ״ואתחנן״ החלה בשבת ״נחמו״ ושגם בה קוראים את ״עשרת הדברות״, זאת בנוסף לחג השבועות בו גם קוראים בתורה את ״עשרת הדברות״. בשתי שבתות אלו, נוהגים להעלות לתורה את רב בית־הכנסת והוא קורא בעצמו את הקטע של ״עשרת הדברות״, כאשר כל קהל המתפללים עומד על רגליו ואינו פוצה פה, רק מקשיב. בהעדר הרב, מעלים במקומו את אחד הזקנים המכובדים ולא נותנים לעלות ל״עשרת הדברות״ לכל מי שרוצה.
אצל יהודי טריפולי, קיים מנהג והוא: קודם קריאת ״עשרת הדברות״
בספר תורה, שרים פיוט מיוחד, סימנו-יצחק וזה נוסחו:
יום מעמד סיני, עת בא רעיוני, יה מלאו מתני, צירים וחלחלה.
צפון וימין חל, גם מערב זחל, כל ממך דחל, הודך בעת נגלה.
חסין יה שמך מלכי, בפתחך ב־אנכי, הסו יצורים, כי לא יכלו מלה.
קולך כמו שמעו, שחו ונכנעו, זעו וגם נעו, מטה וגם מעלה.
חי אל קצות גדלך, מי יערוך מולך, כי אין תחילה לך, אתה אין לך תכלה.
זאת בחזות לבי, יחיל במו קרבי, אפחד ויבוא בי, רעד ובהלה.
קושר מזומתי, חוקר עלומתי, רוחי ונשמתי, תודה לך סלה״.
לאחר קריאת פיוט זה פונה הש״צ לקהל המתפללים ואומר:
״ל עמה דבית ישראל, אציתו ושמעו, ית קל עשית דברייא דאתאמרו למשה רבנו בטורא דסיני, ברעם וברעש, ברתת ובזיע, רֶכֶב אלקים ובתים אלפי שנאן, אדוני בם סיני בקודש, הכל תנו עוז לאלקים ותנו כבוד לתורה״.
אחרי זה קורא הש״ץ את עשרת הדברות בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו.
המנהג במרוקו הוא: כאשר עלה הרב שהתכבד בקריאת ״עשרת הדברות״, שר עליו הקהל את הפיוט ״תורת אמת נתן לנו״ שסימנו-יוסף חזק!
תורת אמת נתן לנו ברוך אשר בחר בנו.
״יקרה היא מפנינים, נטעיה נעמנים, ירדה משמי מעונים,
היא זאת מצאנו גם ירשנו.
ומה נעמו אמריה, סודותיה סתריה, אשר רודף אחריה,
גם שם ישיש בנו.
סועדת היא אוהביה, גם עודדת נביאיה, אין מבין תעלומיה,
לבד אשר יצרנו.
פנים שבעים בתורת אל, מבחר רועים נתנה אל, סגולה יה עם ישראל,
אבותינו גם אנחנו.
בקולות גם ברקים, ירדה משמי שחקים, סוכת דוד האל תקים,
מהרה ואנחנו קמנו.
חזקו אמצו אומתנו, שישו עלצו קהילתנו, קרבה שנת גאולתנו,
כי ממצרים גאלנו״.
ראה: יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רםאל בן שמחון-אוצרות המגרב-תשנ"ח עמ' 72-69
תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג'
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
והרי תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 87
יום הברית.
הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה " תחפיף " – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן.
באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת.
כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת.
המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.
בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה.
וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.
יצחק דל מילה קבור בהר שעל ידי העיירה צפרו. ההר נקרא א-זבל לכביר ההר הגדול או הגבוה, כנראה שצדיק זה נהג בכל ימיו להשתתף בכל ברית, ועל כן זכה בכינוי רבי יצחק דל מילה. גם בספרו של יששכר בן עמי " הערצת הקדושים " מציין בן עמי שרבי יצחק הכהן " ידוע גם בשם רבי יצחק מול למילה. קבור ליד ההר הודוע בצפרו. עלו לקברו בזמן עצירת גשמים.
עד כאן התוספות לפי הערותיו של המחבר ולפי ראות עיני.
במכנאס הייתה קבוצה ידוע של גברים ונשים שלא ויתרו אף פעם על טכס ברית מילה כלשהו. בקיץ ובחורף יקיימו את המצווה. במכנאס היו עשרות אנשים ונשים שלא ויתרו אף פעם על נוכחותם בברית מילה והתרוצצו מברית לברית.
השמות הזכורים לי עדיין הם : הזקן שלמה אלבאז אביו של אבנר אלבאז ( מראשוני הציונים של מכנאס ), מוסי – משה אברג'ל אביו של פנחס אברג'יל, מורה לעברית מהראשונים במכנאס, משה פרייאנטי, רבי שמואל בן ישעיה, אביו של הפייטן הידוע אליאסף בן ישעיה ממכנאס.
רבי יהודה בירדוגו שהיה גם מוהל ומל רוב האוכלוסייה בעיר, משה בירדוגו אביו של פנחז בירדוגו שליח ציבור נודע במכנאס, י' בוטובול ועוד רבים. ומבין הנשים אפשר להזכיר : מירה בירדוגו אחותו של נר המערב, הר יהושע בירדוגו, שמחה בנת למלך ( בוטבול ) רחל אילוז, עיישא בנת בנימין אוחנה, פריחה וואקראט, אחותו של גדול הפייטטנים במכנאס, מרדכי וואקראט ז"ל ועד הרבה נשים זכר כולן לברכה.
בשנות בצורת, היו קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה בבית הכנסת. בצפרו למשל, אחרי שערכו את הברית בבית הכנסת, העלו אחר כך את הבגד המוכתם בדם הברית, לקברו של הצדיק רבי יצחק דל מילה, הקבור בהר הנקרא א-זבל לכביר – ההר הגדול. היו גם קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה ברחובה של העיר, אם הייתה שנת בצורת.
עריכת הברית בבית הכנסת.
פעם היה מנהג ברבאט וסאלי למול בבית הכנסת. לצורך זה, היה נלקח הרך הנולד בטכס מיוחד ובהמולה רבה לבית הכנסת בבוקר, כשקבוצת נערים צועדת בראש. אחד הנערים נשא מנורה בעלת שנים עשר קנים ובהם נרות דולקים, וזה היה כנגד שנים עשר שבטי ישראל.
נער שני צעד אחריו כשהוא מחזיק מגש ביד, ובו חול ים. נער שלישי, עם הכלים ( מכשירי המילה ) בהם משתמש המוהל. והנער הרביעי נשא עמו צלוחית שמן, מטליות ומשחות הדרושות לברית. מאחרוי הנערים צעדו כרגיל הזג'ארתאת שלא חסכו בצהלות לאורך כל הדרך, ועימן כל יתר הציבור הרחב שלא ויתר אף פעם על סמוע למילה ( נועחות בברית המילה )
בפתח בבית הכנסת חיכו להם אבי הבן והמתפללים אשר קיבלו אותם בברכת בדרך הבא.
ביום הברית, עם עלות השחר מורגשת תנועה רבה בבית. האם הלבישה כבר את פרי בטנה בשמלה ךבנה נאה, כולה עשוייה תחרה וחבשה לראשו כבוע לבן. היא מוסרת אותו לחמותה וזו מגישה אותו לנשים הזקנות הרבות הסובבות אותה.
כל אחת מנשקת, מברכת ומאחלת הצלחה להוריו. הילד מוחזר אחר כך לידי האם, אשר מוסרת אותו לידי אביו. זה מגיש אותו למוהל, ובעוד האחרון משחרר את חיתוליו של הילד, הקהל קורא את מזמור " שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ( תהלים קכח ).
המוהל מרים אחר כך את התינוק ומכריז בקול רם " זהו כסא אליהו הנביא זכור לטוב ", והקהל עונה : " ברוך הבא בשם ה' ". מיד אחר כך שורר שקט מוחלט. הקהל מתוח עתה ומחכה לפעולת המוהל.
הסנדק כמוהו כאבי הבן, עטוף גם הוא בטלית, מקבל את התינוק מידי המוהל, מחזיק אותו בין ברכיו ומחכה כיתר הקהל להכרזת המוהל " ברשות מורי ורבותיי " והקהל עונה : " ברשות שמים ", והמוהל ממשיך, מברך, כורת, פורע, מוצץ, שם איספלנית או רטייה על המקום.
אך, בקול רועד ובהתרגשות : " אשרי תבחר ותקרב, ידכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך ". אם יש תאומים, בעל הברית לא מברך פעמיים. בקיודש ובקיראת השם לתינוק, מכבדים את הרב של בית הכנסת או את אחד הרבנים אשר הוזמן ביוחד אצל הנכבדים.
בגמר הקידוש, אומר הרב במנגינה מיוחדת : " כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה, למצוות ולחופה ולמעשים טובים "
בקהילות אחרות כמו בקהילת תלמסן למשל, המנהג הוא קצת שונה. הסנדק מתעטף, בטלית ותופס את מקומו על כסא אליהו. מיד רעייתו מביאה למוהל את הילד כשהוא מונח על לוח עץ מיוחד ומוסרת לו אותו ביד, והוא מנשקו, מרים אותו מעלה ומכריז :
" זהו כסא אליהו הנביא מלאך הברית ", ומחזירו אחר כך לסנדק כדי להחזיקו בין ברכיו. באותו זמן החכם עושה " מי שברך " לסנדק ולקהל הנוכח בברית, ואם נמצא איזה חולה במעמד, הוא זוכה גם בברכה מיוחדת.
אחרי שהמוהל מל את הילד, כל הקהל קורא בקול רם את הפסוק : " אשרי תבחר " ולא בעל הברית. אחר כך שרים כולם את הפיוט של רבי יהודה הלוי " יום ליבשה ", ואחריו פיוט אחר " קרב נא קץ משיחנו ".
אחרי הקידוש ונתינת השם, מסיימים את הטכס באמירת מזמור " הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו " ( תהלים קל"ו ). יש להזכיר כי בשעת טכס ברית המילה כל הקהל עומד על רגליו, זולת הסנדק היושב על כסא אליהו.
אוצר המכתבים, חלק ב', עמוד קמה: החכם מברך את הילד שיזכה לתורה, למצוות ולחופה בחיי ההורים , הסנדק והמוהל. תפילת שחרית של יום הברית עוברת בחגיגיות רבה ובהרבה פיוטים שירת הים " אז ישיר משה " נאמרת במנגינה מיוחדת כמו בחגים, משום שבה נזכרים מי הים שנכרתו ועמדו כמו נד במים אדירים….
זוהי גם סגולה טובה לעצור דם של הרך הנימול, מטעם זה נהגו באלג'יריה, וברוב הקהילות שם לשיר את הפיוט " יום ליבשה נהפכו מצולים " של רבי יהודה הלוי, אחרי שמלו את התינוק, מכאן המנהג שהסנדק נהג לזרוק אגוזים ושאר דברי תיקה לאחר הברית, כדי שיחטפו התינוקות וזהו רמז לביזת הים. בלוב נוהגים לקרוא את ההלל השלם כעין ברכת הגומל, לבריאותה של היולדת שניצלה מכאבי הלידה.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
269 אש תצלאחלו זינת אל־כ׳יאל,
אידא מא ענדו מזל?
اش تصلاحلو زينت الخيال
ادا ما عندو المال
כלילת יופי, מה תועיל לו, אם מזל אין לו?
״שקר החן והבל היופי״ אם אין מזל בצידם. (שלום עליכם, מנחם מנדל)
חיים, בנים ומזונות אינם תלוים בזכות אלא במזל. (מועד קטן כחי)
לשוא העמל, אם אין לך מזל. (ספר פתגמים מקבילים, עמ׳285)
270 זינת דורא, ולא זינת צורא.
زينت صورا ولا زينت صوره
חרוצה בביתה, ולא יופי דמותה.
יפת תואר בלי מידות טובות, כיין שפג טעמו
אין יופי מועיל באין תבשיל
271- זינת צורא,מא תחדאג׳ סורא.
زينت صورا ما تحداج سوره
יפה ויפיפיה, אינה צריכה נדוניה.
272 – זינת אל־כ׳יאל, מא תחדאג׳ מאל.
زينت الخيال ما تحداج مال
יפת פנים אינה צריכה נכסים.
יפות תואר אינן זקוקות למוהר. (ספר פתגמים מקבילים )
יופי-תואר ־ מיטב המוהר.
יופיה ־ נדוניה שלה.
273 – אלי עבאהא ב־פלוסהא,
פל־אכ׳ר יאכּל כּפוסהא.
اللي عباها بفلوسها
فل اجر ياكل كفوسها
אם לקח אותה עם כספה, בסוף יאכל לכלוך אפה.
אין יופי מועיל, באין תבשיל. (סופר המלך)
לא יקח אדם אשה למען ממון, כי ההמון יעשה לו כנפיים כנשר יעוף בשמים.(בחיי, חיי אשה).
לוקח אשה למען עושרה, ספר כריתות כתב למנוחת נפשו. (משלי יהושוע).
לוקח אשה לשם ממון, ירח נכנס ירח יוצא, והממון כלה.(א״ב דבן סירא).
הלוקח אשה לשם ממון, אינו רואה יום טוב עמה.(שם)..
נדוניה וירושה עם השד בחברותא.(א״ל לוינסקי)..
274 מאלאה חבורתהא, ולא סורתהא.
مالها حبورتها ولا سورتها
מוטב הכיעור שלה, ולא הנדוניה שלה.
275/1 יא שארי א־זין, טוף על אל־פעאל.
يا ساري ازين طوف على الفعل
הרוצה יופי לקנות, יחפש את המידות.
אם תחמוד יופיה בלבך, לסוף תהיה מורט זקנך. (יהודה הלוי)..
נושא אשה למען יופיה, לא ידע מנוחה לעולם. (משלי אגור)
275/2 לא זין, אילא זין אל־פעאל.
لا زين الا زين الفعال
אין יופי, אלא יופי המעשים.
יופי האדם במפעליו ולא במראהו… (בן המלך הנזיר)
אין היופי במעיל ומצנפת.כי אם במידות יפות. (נועם המידות)
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח-שבתות
שבת יתרו
בשתי הקהילות השכנות למרוקו: אלג׳יריה ותוניסיה, נוהגים לציין את ״שבת יתרו״ באירוע מיוחד ובסעודה גדולה המכונה בפי יהודי תוניסיה בשם ״סעודת יתרו״. ואילו יהודי אלג׳יריה מכנים אותה בשם ״סיו״מ״ שפירושה בר״ת: סעודת יתרו ומשה.
יהודי תלמסן שבאלג׳יריה עורכים את ״סעודת יתרו״ ביום חמישי של שבוע פרשת יתרו. ביום זה אין אומרים תחנון וכל המשפחות עורכות סעודה גדולה בה מגישים ״כוסכוס״ עם עוף ולא עם יונים. מנהג זה התפשט אחר־כך בכל אלג׳יריה. מקורו של מנהג זה, מספרים: עם היהודים הראשונים שהגיעו לתלמסן, באו גם מבני הקיני, חותן משה והם היו מקיימים מנהג זה שנה בשנה זכר לכתוב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים(שמות, יח, יב) והם ראו עצמם, כצאצאי חותן משה ומהם נשתרבב המנהג אצל כל בני העיר.
אצל יהודי תוניסיה הסיבה היא קצת שונה, אמנם גם שם האירוע מתחיל ביום חמישי של שבוע ״פרשת יתרו״ בסעודה גדולה ובה שוחטים באותו יום חמישי, יונים לבנות כמספר הילדים הזכרים שבמשפחה, לא עופות כמו באלג׳יריה. בסעודה זו היונים הן המנה העיקרית. באותו שבוע מחיר היונים מרקיע שחקים והערבים מנצלים את ההזדמנות, ולמרות המחירים הגבוהים, היהודים משלמים כל מחיר הנדרש מהם. זהו גם חגם של הילדים, בגלל שההורים מבשלים להם את היונים בכלים זעירים ומיוחדים. גם דפים מיוחדים הנקראים "וורקאת לעסל" (דף הדבש) מופצים בשבוע זה לכבוד המאורע.
לפי האמונה העממית, מקור המנהג הוא, שמגיפה פרצה בתוניסיה במאה ה־19 והפילה הרבה חללים בקרב הילדים הזכרים. בשבוע של ״פרשת יתרו״ התרחש נס גדול, בו פסקה המגיפה. לזכר המאורע, קיבלו היהודים על עצמם לציין אותו שבוע בסעודות גדולות. יש עוד סברה אחרת האומרת, שמקורו של המנהג קשור בפרשת יתרו, אשר בה כתוב : ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וכו׳ (שמות, יח, יב), ולזכר אותה סעודה מקיימים יהודי תוניסיה סעודה דומה.
שבתות התוכחה
אלו הן שתי שבתות: אחת היא שבת ״בחקותי״ שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, קוראים אותה כשבועיים לפני חג השבועות. בפי המוני העם, פרשה זו נקראת ״פרשת הקללות״, הפרשה השניה פרשת ״כי תבוא״ היא בספר דברים כו כח וקוראים אותה, כשבועיים לפני ראש־השנה. פרשה זו מכונה אף היא בפי ההמונים ״פרשת התוכחות״.
בדרך כלל, המתפללים לא היו ששים לעלות לתורה בקטע של ״הקללות״ שבפרשת בחוקותי, או ״בתוכחות״ של פרשת כי תבא. רובם פחדו והדירו את רגליהם מלעלות, על־כן נהגו להעלות בשבתות אלה, את שמש בית־הכנסת, לתורה, אבל פיצו אותו בעליה לתורה בשבת שירה.
במכנאס קרו מקרים בהם היה נעדר השמש מלבוא להתפלל בשבתות אלה מסיבה כלשהי ואז היו בבעיות והגיעו הדברים עד כדי כך שפעמים מספר נאלצו לחפש אדם שיואיל לעלות לתורה תמורת תשלום כספי.
השליח ציבור נהג לקרוא את התוכחות שבפרשת ״כי תבא״ והקללות שבפרשת ״בחוקותי״ בקול נמוך וכאשר סיים את קריאתן, ירד העולה והקהל קיבל אותו באהדה ובאמירת כמה פסוקים מתוך ספר משלי בניגון ובטעמי משלי:
מוסר ה׳ בני אל תמאס, ואל־תקץ בתוכחתו:
כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן־ירצה,
ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב״ (משלי, ג, יא, יב)
היו משפחות שנזהרו ודחו את השמחות שעמדו לערוך בשבתות אלה,
וערכו אותן מאוחר יותר.
שבת שקלים
כינוי לשבת שלפני ראש־חודש אדר הסמוך לחודש ניסן, או בראש־חודש עצמו, על שום שקוראים בה בספר־תורה השני, את ״פרשת שקלים״(פרשת כי תשא, (שמות יא, טז) זכר לנוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, להשמיע בכל ערי ישראל, שיביאו מחצית השקל לגולגולת. לזכר מנהג זה, גובים היום הגבאים ממתפללי בתי־הכנסת, בארץ ובחו״ל, סכום מסויים הנקבע מידי שנה בשנה על ידי המועצות הדתיות והרבנות, ״זכר למחצית השקל״.
שבת זכור
כינוי לשבת שלפני פורים, בה מוציאים שני ספרים. בספר השני, קורא השליח ציבור: ״זכור את אשר־עשה לך עמלק״ (דברים סוף פרק כה ). בכמה קהילות במרוקו, נוהגים המתפללים לרקוע ברגליהם על־האדמה, כאשר שומעים מפי החזן את המלים האחרונות של הקטע הזה ״לא תשכח״. הרבנים התנגדו תמיד לנוהג זה מחשש חילול שבת, אך כל פניותיהן ותוכחותיהן לא הועילו ו״עמך״ ממשיך כהרגלו לרקוע ברגליו בעת אמירת המלים ״לא תשכח״.
שבת פרה
כינוי לשבת הקודמת לשבת שלפני ראש־חודש ניסן. בשבת זו מוציאים שני ספרי־תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת ״חוקת״, בה מסופר על עניין ״פרה אדומה״ (במדבר, יט, יז).
שבת החודש
זוהי השבת שלפני ראש־חודש ניסן או בראש־חודש עצמו. בספר השני קורא ״המפטיר״ בפרשת ״בא אל פרעה״ (ויאמר ה׳ אל משה וכר… החודש הזה לכם ראש־חודשים (שמות, יב, א־כ).
שבת הגדול
השבת שלפני חג הפסח נקראת ״שבת הגדול״ . היא נקראת גם ״שבת דרגילא״ (שבת של חג). הרבה טעמים ופירושים נכתבו על שבת הגדול.
הערת המחבר: בכל קהילות ישראל בעולם, נהגו הרבנים לדרוש בשבת הגדול על עניינא דיומא״ והרבה רבנים השאירו לנו ספרות עשירה בנידון, על שבת הגדול, שבת כלה ושבת שובה, חלק מהם נדפסו ויצאו לאור. ראה דרושי מהרש״ש סירירו: כנף רננים, חלק ב. ״הגדה של פסח, של״ל, בה דרשותיו של ר׳ רפאל בירדוגו, על שבת הגדול.
- נהוג בכל תפוצות ישראל לשמוע את דרשת רב העיר־להודיע לעם על הלכות פסח, על דיני הגעלה ואיך להיזהר מחמץ ושאר ענייני החג.
- בשבת הגדול קוראים בהפטרה, פרק ג׳ במלאכי: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״.
- בשבת זו עשו בני ישראל המצווה הראשונה (בה נכנסו למצוות) שהיא מקח הפסח בעשור, לכן נקרא ״שבת הגדול״ (האבודרהם).
- כשהיו בני־ישראל במצרים נחו בשבת על־פי בקשת משה מפרעה, אבל במוצאי שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג, וחוזרים ליגיעה ועינוי, אבל במוצאי שבת זו לא חזרו להשתעבד, לכן נראתה להם השבת גדולה וארוכה (המבי״ט).
- במרוקו, בזמנים קדומים, נהגו בשבת הגדול לקרוא את ההגדה של פסח בציבור אחרי תפילת מנחה, זאת כדי להתרגל באמירתה. מנהג זה כידוע היה קיים אצל אחינו האשכנזים שנהגו בשבת הגדול לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול ואחר הצהרים קראו את ההגדה של פסח מ״עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו.
- במרוקו נהגו גם שבשבת הגדול, עושים חמין מחיטה, וזה בנוסף לחמין הרגיל, חמין זה נקרא בערבית המדוברת,"להריסא דלזראע".
הערת המחבר: קהלת צפרו, ח. ד. עמ' כד, סי׳ו: אוצר כל מנהגי ישורון, עם׳ 293, מהד׳ ד. אצל אחינו האשכנזים, נוהגים לומר בשבת הגדול, פיוטים בתפילת שחרית. אחר הצהרים, קוראים ההגדה של פסח. ראה: ספר השבת, עמ׳ .90 גם לכבוד שבת הגדול נוהגין לאפות לחם גדול וקורין אותו״ לחם חלת עני״, או ״חלת בית הכנסת״ ומחלקין אותה לעניים, ומיום שזלזלו בה נשתלחה מארה בתבואה (כל בו סי׳מ׳׳ז בשם הרא״ש).
שבת כלה
השבת שלפני חג השבועות נקראת ״שבת כלה״, לפי שהתורה היא משולה כאן ל״כלה״ על־כן נהגו בכל קהילות ישראל הספרדיות, שביום שבועות, בשעת הוצאת ספרי־תורה לקרוא נוסח ״כתובת נישואין״ בין התורה הרומזת ל״כלה״ ובין בחיר ליבה ״עם ישראל״ המקבל את התורה. לכבוד מאורע זה, רבנים רבים חיברו כתובות לחג השבועות. היו גם משפחות מיוחדות שנהגו לערוך ״חתונות פיקטיביות״ לילדיהם הקטנים בחג זה והנקראות "לעורס דל כתאייב"
שבת חזון
שבת חזון הוא הכינוי שניתן לשבת שלפני תשעה באב, על שום שמפטירין בה בישעיה א׳: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״. שבת זו נקראת גם ״שבת איכה״, או ״השבת השחורה״. המוני העם במרוקו נהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבבא-דיכא". לשבת זו חוברו קינות רבים . בבתי־כנסת במרוקו נהגו בזמנים קדומים, לקרוא את הקינות בתפילת שחרית של שבת חזון, לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת כל־חי״, אולם הרבה ערערו על מנהג זה בגלל האיסור לנהוג מנהגי אבילות בשבת ואז חדלו מלומר שום קינה. דורשי רשומות ובעלי נוטריקונים, דרשו את המלה ״חזון״ בראשי תיבות חציו זעם וחציו נחמה. הפטרת שבת חזון נאמרת תמיד בניגון נוגה ועצוב. בדרך־כלל, היא נאמרת על־ יד הרב או איש בעל־קול וירא שמים.
שבת נחמו
שבת נחמו היא שבת שאחרי תשעה באב והיא נקראת גם ״שבת נחמה״ לאחר ימות האבל על חורבן הבית, שריפת המקדש ופיזור העם בגלות הארוכה, על־כן בשבת זו מפטירין בישעיהו, פרק מ׳ ״נחמו נחמו עמי״. שבת נחמו באה בדרך־כלל בפרשת ״ואתחנן״ ואז יש בה גם ״עשרת הדברות״ לכן נוהגים להעלות לתורה את רב בית הכנסת ל״עשרת הדברות״ ואדם זקן ונכבד להפטרה. שבת נחמו היא שבת של שמחות משפחתיות. בשבוע זה רבו השמחות: חתונות, בר־מצווה שעוכבו בינתיים, בגלל שלוש השבועות של האבל.
שבת שובה
היא השבת שבין ראש־השנה ויום הכיפורים, בה מפטירין בהושע, פרק יד: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך״. שבת זו נקראת גם ״שבת תשובה״ על שום שהיא חלה בעשרת ימי־תשובה. הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־כנסת: ״דרשות התעוררות״.
שבת מברכים
היא השבת שלפני ראש־חודש, שבה מכריזין בבתי־כנסת על החודש שיבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
בקהילות ג׳רבה מכנים את שבת מברכים בשם ״שבת אחינו״.
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח- עמ'76-72
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. א.בשן
ב – 5 באוגוסט פנו ראשי קהילת טנג'יר לשגריר צרפת וביקשו שידרוש בצורה תקיפה מהסולטאן שיבטיח משפט צדק. גם השגריר של איטליה קיבל מידע על האירוע. השגריר הבריטי קיבל הוראה ממשלתו בלונדון לפעול בנדון.
גם הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו היה מעורב בנושא, ודיווח לממשלתו. לדבריו, המשרתת הייתה כושית. הוא הגיב בצורה ביקורתית על יחסו של הסולטאן אשר הצהיר בועידת מדריד שהתקיימה במאי עד יולי 1880 שהיהודים יזכו ליחס הוגן, והתנהגות זו עומדת בניגוד להצהרתו.
העיתונות בבריטניה ובארצות הברית פירסמה את המקרה, שהועתק העיתונים שונים. ה " טיימס " הלונדוני פירסם ביולי אותה שנה מכתב של א. לוי, מזכיר " אגודת אחים ". במכתבים למערכת ציינו הכותבים כי אירוע זה מוכיח שדבר לא השתנה במצבם העלוב של היהודים במרוקו, למרות ההבטחות והציפיות.
פרטים נוספים על הפרשה מצויים בשלושים ושתים תעודות מה – 21 ביוני 1880 עד 23 באוגוסט 1881 מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם ושאת תוכנן נסקור. נראה כיצד עלה נושא זה בהתכתבויות בין שר החוץ הבריטי ובין ג'והן דרומונד האי, שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ולאחר מכן עד 1886 בתור שגריר.
הוא היה בעל מעמד חזק והשפעה על הסולטאנים, וניצל את קשריו גם לטובת היהודים שסבלו מהפחיות, פרעות ומצוקות שונות בידי מושלים מקומיים או המונים קנאים. הוא פעל בימי שלטונם של שלושה סולטאנים : עבד אלרחמן השני 1822 – 1859, מוחמד ה -18, מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, ואלחסן הראשון אבו עלי, מספטמבר 1873 עד יוני 1894.
עצותיו הידידותיות לסולטאנים התקבלו בדרך כלל ברוח חיובית. ממשלת בריטניה בימי המלכה ויקטוריה זכתה ליוקרה רבה, והסולטאנים היו מעוניינים ביחסים טובים אתה. יחסי המסחר היו אמנם לתועלת שני הצדדים, אבל במשבר הכלכלי ששרר במרוקו בעיקר בשנות ה – 70 וה – 80 שך המאה ה-19, התחשבו הסולטאנים בדעתן של במעצמות האירופאיות.
כשהגיעו ידיעות ממרוקו לאגודת אחים על רציחות או פגיעות אחרות ביהודים, הייתה מזכירות האגודה פונה בדרך כלל למשרד החוץ כדי שהשר יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושא במישור הדיפלומטי. אולם, יחד עם מסירותו לענייו היהודי, גילה דרומונד האי עמדה עצמאית וביקורתית, ולא להסכים למשל, לעמדת האגודה הנ"ל בדבר הרחבת החסות הקונסולרית ליהודים שאינם ממלאים תפקיד דיפלומטי בפועל.
לדעתו, הענקת החסות למיעוט קטן בעל אמצעים אינה פותרת את בעיית מעמדם המושפל של המוני היהודים, ולמעשה הם נפגעים מהחסות. בהיעדרו מילא את מקומו ה.פ וייט שכיהן בתור קונסול כללי של בריטניה במרוקו בשנים 1864 – 1885 ושפעל ברוח דומה לטובת היהודים, ללא המקוריות של קודמו.
הנושא העסיק גם את הוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואת ראש הוזירים מוחמד אבן אלערבי אבן מוח'תאר,. וכן נראה את המעורבות של היהודים המקומיים בפרשה, שעמדתם אינה אחידה.
עדותם של יהודים מאנתיפה על הפרשה.
בז' בתמוז תר"ם – 1880, הופיעו בפני נוטריונים ציבוריים במראכש שמונה יהודים יליד אנתיפה, עידאן בן מימון אלקובי, מכלוף בן שלום אביטבול, דוד בן חסן אלבאז, עדי לוי בן מסעוד, ראובן לוי, שלום בנישתי, יצחק מור יוסף ודוד אלגרבלי.
והצהירו שהם יודעים בבירור שיעקב אדהאן יליד אנתיפה, היה אדם זקן וירא ה', משנהג ךקרוא תהילים, בעל צדקה ומכניס אורחים בחינם. בבצורת האחרונה מאורים רבים קיבלו ממנו מזון ומשקה, וביתו היה כמו זה של אברהם אבינו.
בערב א' תמוז הקאיד עבד אללה זנאגוי, ימושל אנתיפה אסר אותו ואמר לו שאישה מאורית שאכלה אצלו, עבדה בירותו בזמן הבצורת. המושל שאל : " איך הוא יכול להרשות שאישה מוסלמית תהיה בשירותו של יהודי, וכל יהודי שאישה מאורית משרתת אותו בביתו, ראו שיישרף ".
המושל ציווה לכבול אותו ברגליו ובידו ולהלקותו עד שנפטר. ואחר כך פקד להביר גופתו לבית הסוהר. לא הרשה לקוברו עד שהיהודים הקריבו שבעה בעלי חיים, ושילמו לו 86 דולרים, נתנו לו פרד ולכ התבואה שהייתה ברשותו של דהאן.
אמיתות העדות אושרה על ידי חתימות של שני היהודים סעיד אוחנה ודוד בן ג'ן המכונים " נוטריונים ציבוריים " ). שני חכמי מראכש המכונים " רבנים גדולים " רפאל יוסף הרוש ושלמה יעקב אצבאג אישרו שהחתימות הנ"ל הן כתב ידם של סעיד אוחנה ודוד בן ג'ו.
לאחר שמונה ימים – טו בתמוז – חתמו במראכש בפני שני הנוטריונים הנ"ל שמוןנה יהודים ילידי אנתיפה שלמה בן דוד לוי, חסן בן מסעוד תורגמן, אברהם לוי, שמעון אביטבול, יצחק אלחדאד, מנסי ( משה ) אלענקרי, אליאס ( אליהו ) כהן ודוד אביטבול על אישור שכל הנאמר על ידי העדים הנ"ל היה נכון, והם היו נוכחים בעת העדות ושוב חתמו שני הרבנים הנ"ל שחתימות העדים הן אמיתיות ונחתמו על ידם.
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך
כמה ממנהגי יהדות אלג׳ריה
תפילת ערבית של ליל שבת
בתפילת ״ערבית״ של ליל שבת עוברים לפני התיבה מספר חזנים: הש״ץ פותח ואומר ״קדיש״ וחוזר למקומו. אחריו קם ״המסדר״ ומתחיל וקורא בקול רם עד לפני סיום הפיסקא ואז הש״ץ מסיים בנעימה ובנגינה את המלים ״מעריב ערבים״, וכן בכל פיסקא ופיסקא.
את קריאת שמע אומרים אותה בלחש גמור מתחילתה ועד סופה.
לאחר ה״עמידה״ קוראים ביחד את הפיוט ״בר יוחאי״.
מנחה של שבת
בתפילת מנחה לפני הקריאה בתורה, מתעטף הש״צ ומברך ״להתעטף בציצית״ ואחרי כן קורא בתורה.
שנת העו״ף באלג׳יר
אחת לשש או לשבע שנים, היא שנת העו״ף באלג׳יר, היינו:
ה ־ ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע
ע ״ שנה מעוברת
ו ־ את פרשת ״ואלה״ (המשפטים)
פ ־ פַלֵג לשניים.
בשנה כזו אין קוראים בעיר זו את פרשת משפטים בשבת אחת, אלא מחלקים אותה לשתי שבתות. בשבת ראשונה קוראים בתורה עד ״ושמעתי כי חנון אני״ ובשבת שלאחריה קוראים מפרשת ״אם כסף תלווה את עמי״, עד סוף הפרשה. מנהג דומה קיים גם בתוניסיה.
סידור כזה נעשה כדי שתמיד יקראו את פרשת ״מצורע״ קודם חג הפסח. המעניין הוא כי בני אלג׳יר מדקדקים במנהג זה עד כדי כך שאם בן העיר אלג׳יר מזדמן לעיר אחרית, או לבית כנסת אשר משום מה אין נוהגים בו לפי ״העו״ף״ אסור לו לעלות לתורה באותה שבת בפרשה אחרת. המהדרין שבין יהודי אלג׳יר נוהגים בבואם בשבת כזו לעיר אחרת או לבית כנסת שאין מפלגין את ״ואלה המשפטים״, הם יוצאים מחוץ לבית הכנסת בשעה שהחזן ממשיך וקורא אותה פרשה עצמה.
פרשת פקודי
בפרשת פקודי, בהגיע הקורא בתורה לפסוקים שבסיומה של הפרשה (כאשר ציוה ה׳ את משה), משנה הקורא בתורה את קולו. שבע פעמים ירים את קולו, וכן בפסוק ״ויכס את הענן״, במסעות שבפרשת ״ואלה מסעי בני ישראל״, אין מפסיקים, אחד עולה לתורה וקוראים לו כל המסעות בנשימה אחת.
ברך עלינו
ליהודי אלג׳יר יש סימן מתי להתחיל לומר ״ברך עלינו״ בראשית החורף.
פשוט לפי סדר אותיות רגיל זה: א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ראשי תיבות של אומרים ברך ג׳ דצמבר.
ראש החודש
״ישראל מונים ללגנה ועכו״מ לחמה. (סוכה כ״ט, א׳)
מולד הלבנה מבשר לעולם כי בא חודש חדש, ומאז ומעולם, הוא משמש מעין דף בספר השמים. הוא גם נחשב כחג וקיבל את השם: ראש החודש.
הזוהר מפליג בשבחו ומשווה אותו לשבת: ״בכל שבתא ושבתא וריש ירחא כלהו מתחברן ומתעטרן כחד״. ־בכל שבת ושבת וראש חודש, הנשמה, הרוח והנפש מתחברות ומתעשרות יחד. (אחרי מות). לפנים בישראל היו מקבלים את ראש החודש בתקיעת חצוצרות כמסופר בתורה: ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י, ).
ראשי חודשים ותקופותיהם
מאחר וכל ראש חודש הוא חג, יצאו איפוא שמתוך שנים־עשר החודשים שבשנה, ארבעה מהם מיוחסים בעם ישראל, אבותינו העמידו אותם בראש ארבע תקופות השנה והם: ניסן, תמוז, תשרי וטבת.
ראש חודש ניסן, הוכתר מלך תקופת האביב, בו חוגגים את חג הפסח אור לחמשה־עשר לחודש.
ראש חודש תמוז, ראש לתקופת החום המתגבר, כי הפירות בשלות כבר.
ראש חודש תשרי, ראש תקופת חודשי הבציר, האסיף והקטיף.
ראש חודש טבת, ראש תקופת חודשי הקור והשלגים. במרוקו, נהגו לייצני הדור לומר על חודש טבת:די כא דכ'ל טבת, כא יוסל חתא לסביבית ״כשנכנס טבת חודר הקור עד פנים נעל הלבד״. המדרש הגדיר את ארבע תקופות השנה בצורה מודגשת יותר:
אמר ר׳שמעון בן גמליאל: ארבעה שמות נקראו לארץ, כנגד ארבע תקופותיה : ארץ, תבל, אדמה, ארקא.
ארץ כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה.
תבל כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת את פירותיה.
אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה.
ארקא כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה (ברא׳ רבה, יג, יב).
מכל חודשי השנה, ראש חודש ניסן הגדיל מכולם והכתוב הכתירו בתואר ״ראש חודשים״ – ״החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות יב, ב), זאת מלבד הכתר בו הכתירוהו חכמי המשנה ״ראש השנה למלכים ולרגלים״. (מסכת ראש השנה, פרק ט).
כן הכתירוהו בעוד תואר נוסף: ״ראש השנה לשכירות בתים״ (ראש השנה, ז, ע״ב):
במרוקו נהוג היה לשכור בתי מגורים וחנויות מניסן עד ניסן ואחרי חג הפסח היו מתגלים לעיני רבים, מחזות עצובים וקורעי־לב. אנשים דלי־אמצעים היו נזרקים לרחוב יחד עם מטלטליהם הדלים, משום שלא היו יכולים לעמוד בתנאי דמי השכירות החדשים, שנדרשו מהם מצד בעלי הבתים, מה עוד שחוק להגנת הדייר לא היה קיים ואז, אחרי חג הפסח, היה מתברר להם כי בעל־ הבית מכר את הנכס ועל הדייר היה לפנות את הבית ומיד, או היה מתגלה שבעל הבית השכיר את המקום לדייר חדש ששילם כמובן מחיר טוב יותר וגבוה יותר, כך המשפחות החלשות היו נזרקות ואין אל־מי לפנות וגם אין מי שיושיע. במכנאס למשל, ראשי הקהילה ופרנסיה הרגישו בסכנה והעוול שנעשה לאוכלוסיות חסרי ישע והוציאו אז תקנות להגנת הדייר השכירות, זאת בתקוה שאותה תקנה תישאר לעד כמו שצויין בה ״לדורות עולם״, על בעיות מסוג זה, חוברו פיליטונים או בערבית ״קצידות״, בהם המחברים היו מתארים בציניות את היחס והזלזול בהם השתמשו בעלי־בתים, כלפי הדיירים.
שכר דירה
בעיית שכר־דירה הייתה כה קשה במיוחד למיעוטי יכולת שלא היו יכולים לעמוד בתנאים שנדרשו מהם ועל־כן ״מחברי שירים״ נודדים הנקראים בשפת העם "אל-קצאיידייא" (בריבוי) היו מתאימים שירים או פיליטונים לכל מצב ולכל זמן. הם היו מתמקמים ברחבת שכונת ה־מללאח, ברחובות, בשווקים, במיוחד ביום השוק היו ניצבים על גג של חנות או על שולחנות וכשהם מסובבים בהמונים חסרי מעש, היו מדקלמים את ״הקצידא״ שחיברו והאספסוף מקשיב נהנה וגם קונה את ״פרי דימיונם״.
הערת המחבר: תקנות חכמי מכנאס. תקנה יד משנת תקנ״ז דנה בהגנת הדייר בשכירות. ובנוסף יש עוד תקנה טז(ב) על ״הגנה על הדר בשכירות״. (שם).
הנה לפנינו״ קצידא״ שחוברה על־ידי אלמוני המתלונן על־שכר־דירה
הגבוה.
האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך .
תרגום: קצידא על השכר־החדש של הדירה בלחן: ״אל תגיד זאת לאימך״
פסח דאזלי בנהאר, ומול לקרא זאני לדדאר, קאללי: נפדדיוו פהאד נהאר, ונחיידו מננא אל״ג׳ייאר:
ת. : פסח תם לפני יום ונגמר, ובעל־הבית בא אלי ואמר: בוא נגמור היום עם עניין השכר, ונמנע מעצמנו כל סכסוך מר:
סוף פייא וחן מנני, ייא מול לקרא דייאלי, ועלאס תכ׳ררזני, זיד האד לעאם זררבני:
ת. : הבט־נא בי וחוסה-נא עלי, הו בעל־הבית שלי, ומדוע תסלקני מביתי, הוסף נא לי עוד שנה אחת, שבה תנסני:
קוטלו אנא פ׳מודעי מרססי, ולאיין ענדי נמסי, אידא בקית כא תסאללי סי,מוזוד נכ׳לסך פ׳י כולסי:
ת. : אמרתי לו: אני בביתי זה קבוע, ולאן אלך ומדוע, אם עלי עוד לשלם לך, מוכן אני לרצותך, הכל כרצונך:
רזע לענדי וקאללי: אידא ג׳ארדך תבקא פי־אסלי, לקרא דלעאם כללו דזיבלי,אוו מן מודעי תכ׳רזלי:
ת. : חזר אלי ואמר לי: אם ברצונך להישאר דייר אצלי, את שכר־דירה מראש תשלם לי, או את ביתי תפנה ותשאיר לי:
ווידא אתאך א־זהר, אוו טלבלו תטביק די סהר, ועבביהולו קבל מלפיטר,ועבביה לסופרים בלבטר:
ת. : ובאם ישחק לך מזלך, בקש ממנו שיסכים לך, לקבל תשלום של חודש מראש ממך, מסור־לו את הדמים לפני ארוחת הצהרים, וקח אותו מיד אצל עורכי החוזים:
ווידא סיבת סי בית כ׳אוויא, סקסי מולאהא עליהא, איוואזביק בעינו מרכ׳ייא, וויקולק לבית מקרייא:
ת. : ובאם תמצא חדר פנוי לשכירות ועל מחירו תשאל באדיבות, יענה לך בעיניים זועפות, החדר לא לשכירות:
יקייד ביק סיכאייא וויסקי ביק ענד למכ׳זן, תלת סהור יעטיק דלאדן, או דזידהא בדדאמן:
ת. : יתלונן נגדך, השלטונות יזמינו אותך, שלושה ירחים יקציבו לך, בתור זמן, ותוסיף לזה עוד עד מהימן:
יעבביווה למכ׳אזנייא, יסרטו עליה בלכ׳טייא, מא יסכן פ׳דדאר ג׳יר הווא בלוחדאנייא, בללאה האדי וואלא לחבס ולכטייא:
ת. : יקחו אותו השוטרים, יחתימו אותו על תנאים ועונשים, בתנאי שיגור רק לבדו וללא קרובים, ומוטב זה ולא עוד תשלומים ומאסרים:
ווידא מסא וקראהא ומא סכנס פיהא, על תאמאן די דזאדלו פיהא, די סכן יכ׳רז מנהא:
ת. : ובאם יקרה וישכיר החדר, בו יגור אדם אחר, הסכום שיקבל תמורתו, יהנה ממנו רק בעל־ביתו, והוא יסולק אז מדירתו:
ווידא פ׳טן ביה לבאשא, יספ׳דלו עלאם פלכ׳מסא, יכ׳לסו עליה אוקת לעסא, באס יהדר נהאר לגלסא:
ת. : ואם הדבר יגיע לאזני הפאשא, ישגר לו הזמנה דחופא לשעה חמישה, יגיעו אליו השוטרים בארוחת ערב במרוצה, ויזמינו אותו לישיבה דרושה:
האד-סי כללו תחקיק, ורבבי יפ׳כנא מן־דיק, וואכ׳א יכון כ׳אק סקיק, לקרא ג׳יר בתסביק:
ת. : כל דברי, דברי יציבות ושהשם יצילנו מזאת, הצפיפות, כי אף על־פי שבעל הבית יהיה אחיך, שכר־דירה ידרשהו למפרע ממך:
נהאר סבת פיקת בקרי, וכרזת מן דאר כא נזרי, מסית לצלא עלא כ׳אטרי, כרזת מן תממאק טאיירלי:
ת. : ביום שבת קמתי עם שחר בזריזות, ויצאתי מן הבית במהירות, הלכתי לבית־כנסת בלב שקט ובנועם, ויצאתי משם מלא זעם:
מסית לצלא פ׳לפזר, א״שממאש טלעני לסיפ׳ר, לחזזאן בדא יבארק א-סהר, וואנא בקית מסככר:
ת. : הלכתי להתפלל בבוקר השכם, ביום מלא אורה, השמש העלני לספר תורה,
החזן הודיע בשבת מברכים, את שם החודש הנורא ואני נהייתי המום כשיכור נורא:
דג׳ייא כרזת מן תממאק וקלבי תעממר בלהם, מסית לדאר וסירת נכ׳ממם, ומא נזמתס נתכללם:
ת. : מיד יצאתי משם ולבי מלא דאגות, לבית חזרתי עם המון מחשבות, ולא יכולתי לענות לכל השאלות המטרידות:
למרא בדאת תסקסיני, אס ענדיק גיר כ׳בברני, קולטלהא תפרק מנני, מול לקרא ג׳דדא יזיני:
ת. : הרעיה התחילה לשאלני, מה יש לך, אנא ענני, עזביני! בעל־הבית מחר יבוא יבקרני:
אזי תסמע וטרא פלוס דראווס די מסאוו פ׳לכטארא, ג׳יר פל־קפ׳וף דלכדרא ולבאקייא כא יעבביה מול לקרא:
ת. : בוא ושמע!איך מבוזבז כסף האביון, יורד כללו לטמיון, רק על סלי מזון והיתר על תשלומי שכר השיכון:
ייא כוואני נוססיכום, רתאוו עלא פלוסכום, טלבו מן רבבי יעאוונכום, באס תסריוו חתא נתום אסלכום:
ת. : הו אחי ורעי, אייעץ לכם, שמרו על כספכם, בקשו מהשם שיעזור לכם, שתזכו לדיור ותהיו בעלים לרכושכם:
למללאח דייאק בינא, ורבבי יוסעהא עלינא:
ת. : המללאח נהייה צר בשבילנו, והשם ירחיב את גבולנו:
משיח בן דוד יפ׳כנא, וויעבבינא לירושלים בלאדנא, תממאק נבניוו דיורנא ונרזעו למאככאננא, פחאל מן לוול די כוננא, ונבניוו מקדאסנא;
ת. : משיח בן דוד יושיענו, ויקחנו לירושלים עיר קודשנו, שמה נקים את בתינו, ונחזור לעצמאותנו, כמו שהיינו, ונקים מחדש את בית מקדשנו:
האדא תאכ׳יר א־זמן, והאד סי כללו פזמיע לבלדאן, לוכאן מא דאהיר דסלטאן, לקרא מא ילהא תאמאן:
ת. : זוהי אחרית הימים, ומצב זה קיים בכל הערים, ולולא חוקי הסולטן, דמי שכר דירה היו עוד יותר יקרים:
(הקצידא תורגמה לעברית על־ידי מחבר הספר)
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך –עמ'85-79
Studies in the history of the jews of Morocco- David Corcos
David Corcos, author of the present papers, was born in Mogador in 1917, son of Jacob Corcos (d. 1951) and Hannah Abulafia. He was thus on his mother's side too the scion of a famous family and he was perfectly right in combining both family names, according to the old Spanish fashion, and calling himself Corcos Abulafia
He was brought up by his father in a way befitting the son of a family imbued with Jewish and Western culture, and was faithful to the tradition of his ancestors. His father engaged private teachers who gave him lessons in all 
branches of secular knowledge and others who taught him Jewish lore, Talmud and even Zohar
Like so many members of his family, he became a merchant. The Jews of Mogador, and not least the Corcos, had always carried on overseas trade and had close relations with French and English ports. David Corcos too was a successful merchant, engaged in export and import activities, such as the export of almonds, grain, carob, etc. to England, France and Germany, and the import of tea and linen to Morocco. In the course of his commercial activities he often travelled to France and England. Life seemed set fair
But in the years following the foundation of the State of Israel, life in the newly independent Arab states became more and more difficult for the Jews and everywhere a mass exodus began. The great majority of the upper classes, the rich and the intelligentsia, chose France. The Jews belonging to these classes were not only imbued with French culture: they felt themselves to be Frenchmen. Many, like the Algerian Jews, were indeed French citizens. People belonging to the lower classes of Jewry went to the State of Israel. The rich and intellectual settled in France, and as their attachment to Judaism had been somewhat weakened by an assimilationist education, their descendants, or most of them, are lost to the Jewish people. The sons and grandsons of these Moroccan and Algerian Jews will no longer be Jews. David Corcos chose Israel and settled in 1959 in Jerusalem. He frankly avowed that he did it for one reason: he had realized that only by going to Israel could he be sure that his children would remain Jewish and not betray the traditions of his family, so dear to him
In Israel, he was at first engaged in commercial activities. But before long he withdrew from commerce, seeing that he could not succeed in a country whose social framework and style of life were unfamiliar to him. Thereafter he occupied himself with the study of the history of the Jews in Morocco and began to publish learned papers, in French, English and Hebrew. His interest in history was genuine. In talking with him about historical studies, one had the feeling that he had finally found the opportunity to devote his time to what he considered not only a fascinating activity, but also the fulfilment of a sacred duty. He believed that a great heritage, the achievements of Moroccan Jewry, should be fittingly commemorated and that historical records and data referring to it must be saved, now that the millenary existence of North African Jewries had come to an end
How was his great interest in historical studies aroused? As a child, he surely heard many stories about the achievements of his forefathers. But perhaps we shall not be wrong in explaining it also by the care he took of the family archives
The Corcos of Mogador, who were for several generations on close terms with the Royal Palace, carefully kept the letters exchanged with the Moslem rulers. So there came into being true family archives comprising documents of almost two centuries, the 18th and the 19th. These letters deal with commercial transactions, such as the purchase of various articles commanded by the sultan's government, others with services rendered to the Royal Palace, recommendations, etc. Some letters are purely personal, congratulations or condolences; others are documents referring to the civic status of Moroccan Jewry
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
הקאדי והאבנים
לאב זקן, היו שבעה בנים, והאב אהב אותם אהבה כה עזה עד שהוריש להם את רכושו בעודו בחיים, אך תנאי אחד התנה עמהם, שבכל יום מימי השבוע חייב אחד מהם לפרנסו ולהלינו. וכך דאגו לו לפי התור.
עם חלוף הזמן התעייפו הבנים ומאסו בחיים אלה. יום אחד טרקו בפניו את דלתות בתיהם ולא קיבלו אותו, ולזקן לא היה דבר.
הלך אל הקאדי וספר לו על בניו האכזרים ועל אשר עוללו לו כגמול לטובה שהוא עשה להם. אמר לו הקאדי: ״לך קנה ארגז גדול – מידות ומלא אותו אבנים, נעל אותו היטב והביאו למרתפי, ואחר קרא לבניך.״
עשה כמצות הקאדי, קנה ארגז, ומלאהו אבנים, סגר אותו היטב והניחו במרתף ביתו של הקאדי. אחר, שלח שליח לקרוא לבניו לבוא לביתו של הקאדי.
משהגיעו הבנים לביתו של הקאדי, הצביע הלה על הארגז ואמר להם: ״אביכם הביא לי ארגז זה והוא מתאווה להורישו לכם, אך בתנאי שתכלכלוהו שבעת ימי השבוע.״ שמעו זאת הבנים, והסכימו מיד, כי חשבו שהארגז מכיל זהב ואבנים טובות ומרגליות. והם חתמו על חוזה שיכלכלו את האב וידאגו לו עד יום מותו. ומשמת האב, זקן ושבע ימים, הלכו לבית הקאדי. פתח לפניהם הקאדי את הארגז, ומה נדהמו משמצאוהו מלא אבנים וחלוקי נחל. אמר להם: ״זה שכרכם על שהפרתם מצוות כבוד אב.״
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
שבתאי צבי
אוי לתשעה באב.
בקהילה כה אדוקה ושומרת מצוות כיהדות מרוקו, המחלוקת סביב ציון תאריך תשעה באב, זכר לחורבן בית המקדש, נהפכה לסמל החלוקה בין שני מחנות. למאמינם בתנועה השבתאית היה ברור כשמש שאין עוד להתאבל על חורבן ירושלים, בימות המשיח שעתיד בקרוה להקים מחדש את תפארת עמנו.
במקום הצום הם ארגנו סעודות חגיגיות ברוב הדר וששון. המתנגדים לעומת זאת התאבלו כפליים, על חורבן המקדש ועל התועבה של משיח השקר. כה עזה הייתה המחלוקת שהדיה ניכרים במרוקו עד היום הזה כפי שנראה. יש יסוד לשער שהחל משנת הגאולה – 1666 – לא צויין כהלכתו יום ט' באב ברוב הקהילות. אולם גם שלוש שנים לאחר המרת הדין של המשיח נמשך הבלבול במערב.
בשנת 1669 רבים עוד במראכש ובתדלה החרימו את אלה שאינן אוכלים ושותים בתשעה באב. בפאס נאלצו הרבנים " בכוח הריתוק " לאלץ את פליטי קהילת אזאוויא לצום ולהתאבל. כיהודי פאס עשו גם קהילות תיטואן, מכנאס ואלקצר, להיות על משמרות הצומות.
לשיא הבלבול הגיעה קהילת סאלי, שם נתחלקו הקהל לארבע כתות. הראשונה, בהנהגת הרב אהרן הסבעוני ונגיד קהילת מכנאס רבי דניאל טולידאנו, שעשה עם משפחתו וקרוביו בעיר הנמל מחמת הרעב בעירו, קיימו את הט' באב כהלכתו, התענו וצמו בפרהסיה מבלי להתחשב בכרוז החרם שהוצא נגד הצמים על ידי מנהיג הכת השניה רבי יעקב בן סעדון.
כת זו הרחיקה לכת עד כדי ארגון סעודות מלכותיות, ויביאו משוררים לא יהודיים לשורר להם בכלי שיר ובמנענעים. הכת שלישית בחרה לצום, אבל במחתרת. ורוב העם כנראה לא ידע מה להחליט צמו אולם לאחר הזמנת השבתאים סעדו אתם מפני הבושה ויאכלו ויחוגו כמוהם. הבלבול העצום הזה ניכר עד היום הזה בצורת ציום תשעה באב.
מוזר ביותר שאותו יום אבל שאין דוגמתו, היה נחוג על ידי הילדים בדיוק כיום הפורים : קבלת מתנות, משחקי קלפים, איסוף תרומות למפעלי ציבור וכו'…הדבר סיקרן תמיד את החוקרים ואחד מהם שאל פשר הדבר את רבני מראכש. שתי התשובות שקיבל היו פחות משכנעות, ההורים נותנים מתנות וצעצועים לילידים, הם רבים ביניהם ומתחילים לבכות ובכך מצטרפים לאבל הכללי. אולם ההסבר המשכנע נעוץ לפי דעתנו ולפי דעת חוקרים רבים, בבלבול הזה של ימי שבתי צבי כשהעם לא ידע אם לחגוג או להתאבל וליתר ביטחון שמר קצת מזה וקצת מזה.
עוצמת הזעזוע והאי נכונות לזנוח את האמונה במשיח תמצא את ביטויה המקורי כמה שנים לאחר שעל פני השטח נראה היה שהמשבר חוסל סופית.
ההתעוררות המשיחית.
אט אט שכבה ההתלהבות והחיים חזרו למסלולם. אולם כל רמז היה בכוחו להדליק שוב הדמיונות והתקוות. הגל הראשון הגיע ממרחקים ועליו יש לנו יותר מזים מידיעות, אבל הוא מאיר כמה ממאפייני התנועה במרוקו. נחזור אם כן לעדותו של מיודענו הצרפתי, מואט.
" בהיותי בסאלי הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמסטרדם, שהביאה נבואות מהולנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייולד בהולנד המשיח שלו מצפים כבר זמן כה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.
יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב באנו די מסקיטה, העשיר מבין אלה הלבושים לפי מהג הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון לאוביה סוחר מבאיון, הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה.
מסקיטה, שהבין שהוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון לאוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פסו, כי המשיח שאנו מצפים לו ייולד בהולנד בתוך שנה ? לאוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים.
והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו ברי תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את רארבע מאות האקי, אם המשיח לא ייולד בהולנד תוך הזמן שהוא קבע,מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר מכן הזמין את לאוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא לאוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האקי שזכה בהם.
הביקור הפתיע את היהודי, שחשב שההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם לאוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי שהפסיד, ואין כל ערעור על פסק הדין. וכשימאו היהודים חילקו ביניהם המושל ולאוביה את 400 הכתר ".
המעניין ביותר בסיפור זה הוא התפקיד המכריע שמלאו האנוסים בהפצת האמונה השבתאית במרוקו. קשריהם עם אירופה, ובמיוחד עם מרכז השבתאות שבאמסטרדם, איפשרו להם לדעת מהר יותר על ההתרחשויות בעולם היהודי. ידוע בכל המאה השבע-עשרה המשיכה מרוקו לקלוט אנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל כדי לחזור בגלוי לדת משה.
האנוסים, שהתנסו על בשרם בחבלי המרת הדת, נטו ביתר קלות לקבל את הגרסה כי המרת דינו של שבתי צבי הייתה רק למראית עין והוא עתיד לחזור ולהסיר את בגדי המומר. בכל המדינות בהם התיישבו מגורשי ספרד מילאו האנוסים תפקיד חשוב בהפצת האמונה, בטריפולי למשל גדול השבתאים היה הרב אברהם קרדוזו שכתב שהמשיח עתיד ללבוש בגדי אנוס ועל כן לא יכירו אותו היהודים.
המרת הדין היא רק למראית העין, מעין כיסוי כדי לרכז את הטומאה ולשחרר את האור הגנוז. רק אמונות כאלה בכוחן להסביר שגם לאחר המרת הדין לא נגנזה התקווה.
רבי אברהם אביכזר- ארזי הלבנון..חכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח
אהבת ציון
את מצות הצדקה, קיים רבי אברהם אביכזיר בעצמו. ביתו היה פתוח לרווחה לשלוחי ארץ ישראל. כל שליחי ארץ ישראל שהגיעו למצרים ידעו כי בביתו יוכלו למצוא מקום אכסניא. הרב דוד שלוש סיפר, כי סיפרו לו הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ״ל. ראש ישיבת "פורת יוסף״, ואביו רבי יוסף שלוש ז״ל, כי בשנת תרע״ד, שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, נאלצו כל הנתינים הצרפתיים לצאת מארץ ישראל, ורבים מהם הגיעו לעיר אלכסנדריה. בראות רבי אברהם את הדבר הזה, הוא התמסר להיטיב עמהם בכל כחו. ראשית, דאג לגייס תרומות רבות מעשירי העיר. לחלק מהם סייע להתיישב בעיר, לאחרים יעץ לנסוע לערים אחרות. בזכותו של איש החסד, הנדבן ההגדול רבי נסים נחום שהגיע מטראבלס המערב למצרים – הקים ישיבה גדולה לפליטים של ארץ ישראל. בישיבה זו, למדו כמאתיים תלמידי חכמים, והוא טיפל בכל צרכיהם החומריים, וכך יכלו לשבת על התורה ועל העבודה, ללא דאגות פרנסה, הוא השתדל במסירות מיוחדת, למען הרבנים האלה שהגיעו מארץ הקודש, ובסיועו הנכבד של הגביר רבי נסים נחום, הרגישו חכמים אלו כמו ״בבית״, כאילו שהם נמצאים בארץ הקודש, פרט לכך, הוא ייסד ישיבה בשם ״טובי ישבעו״, בחצר הכולל של עדת המערבים, בעיר העתיקה שבירושלים [בסמוך ל״סראייה״].
בעול הוצאות הכספיות של הישיבה, נשאו משפחתו של נשיא הקהילה, הגביר שלום טובי, ושמם נקרא עליה – ״טובי ישבעו״.
פרט לגדולתו בתורה ובמעשי-החסד, הצטיין הגר״א אביכזר גם ב״חכמת חיים״. בקי גדול היה בהויות העולם, כפי שהיה בקי ב״הויות דאביי ורבא״. כן ידע לדבר בכמה שפות, וחן מיוחד היה יצוק על שפתיו, עם כל אדם, דיבר בנועמ-חן ובמתק-שפתיים. ויחד עם זאת, היה תוכו כברו – ישר פה-ולב היה, עקב כל זאת, זכו לו מהשמים, שהצליח בכל מעשיו, כי כולם היו לשם-שמים. בזכות ההיכרות המיוחדת שהיתה לו עם משפחות עשירות ואצילות רבות – כפי שהזכרנו לעיל – ידע לבקש מהגבירים הללו את תרומותיהם, ואף פעם לא השיבו את פניו ריקם. חכמי ארץ ישראל ומצרים, ידעו שיש להם יהודי גאון בתורה ובחסד, המתגורר בעיר אלכסנדריה, ומצודתו פרוסה על מקומות רבים נוספים, מדי פעם בפעם, פנו אליו בבקשת סיוע, והוא עזר להם ככל יכולתו, ״אחת מהנה לא נעדרה״. כמו-כן, היה שולח להרה״ג רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, תרומות שאסף מדי שנה בהילולת מר זקנו, הרב הקדוש המלומד בנסים, רבי יעקב אביחצירא זיע״א, שהיה קבור בעיר דמנהור שליד אלכסנדריה.
״במכתבו אלי, כותב הרב: גם ירושלים, כמו לאלכסנדריה – לא עשיתי דבר טוב יוצא מהכלל, ולכן איני ראוי שמע״כ נ=שמעלת כבודו], יטרח לרשום תולדותי, אשר אין בהם מתום״ – כך כתב הגאון העניו רבי אברהם אביכזיר לסופר משה דוד גאון ז״ל, בעת שהלה רצה לרשום פרקים מזהירים מתולדותיו ומעשיו הטובים הכבירים. בחודש סיון התרס״ח, נפטר הרב הראשי של אלכסנדריה – הגאון רבי אליהו בכור חזן זצ״ל – מחבר ספר ״תעלומות לב״. יחסי ידידות והערכה רבים שררו בינו לבין הגר״א אביכזר, והדבר התבטא בין היתר, גם בעובדא שרבי אליהו חזן, תמך בצורה נלהבת בפעולותיו הכבירות של הרב אביכזר, למען לימודים של בני ישראל. אז שמו ראשי הקהילה עיניהם עליו, ומינוהו לתפקיד ראש-אב-בית-הדין וממלא מקומו של ראש הרבנים בעיר זו.
גאון בתורה
גם הגאון רבי בן-ציון קואינקה זצ״ל – עורך הבטאון התורני ״המאסף״ – כיבד הרבה את הגר״א אביכזר. כדרכם של תלמידי-חכמים, בעת שנפגשו פנים אל פנים, הרבו לשוחח ביניהם בדברי-תורה.
מדי פעם בפעם, בעת שהגרב״צ קואינקה הגיע לאלכסנדריה – והוא נסע לשם פעמים רבות – היה מתארח אצל ידידו ראש הבית-דין של העיר, הגר״א אביכזיר. בנוסף לכך, שמרו שני חכמים הללו על קשר ביניהם, בהתכתבות קבועה של חידושי תורה והלכה.
כדי שנעמוד במקצת על גאונותו בתורה, והערצתם של חכמי דורו אליו – נזכיר להלן בקצרה ענין הלכתי אחד חשוב, שהגר״א אביכזר כתב להגרב״צ קואינקה, לפרסמו בבטאון ״המאסף״ – בחוברת הראשונה. בכותרת מכתבו מתנוססת הכותרת: ״בית דין הצדק דעוב״י [=דעיר ואם בישראל] נא אמון [־אלכסנדריה] יע״א [=יעזרה אלוקים]״.
המכתב נכתב ביום כ״ד חשון תרפ״ג, ופותח במלים: ״למעלת ותהלת רב חביבא, עינא ולבא, הרב הגדול ומעוז ומגדול, ראב״ד מקודש בעה״ק ירושלים ת״ו, כקש״ת נ־כבוד קדושת שם תורתו] כמה״ר בן ציון קוינקא נר״ו יהשל״א [=נטריה רחמנא ופרקיה, יתי שמו לעד אמן]. אחרי דרש״ת באה״ר ת״כ [=אחרי דרישת שם תורתו באהבה רבה, ונושאי כליו]. בתחילת מכתבו, כותב רבה של אלכסנדריה, שמכתבו של עורך ״המאסף״ הגיע לידו, ״ואני כלוא בבית ממחלתי הקודמת, וזה היום תחלת מעשי – יצאתי ב׳כי טוב׳ מעט לבהמ״ד, ה׳ יגמור עלי לטוב, ויבריאני ויחלימני לעבודתו ית׳ אמן, ומכאן הוא עובר לנושא הנדון – ״קודם שלחתי למעכ״ת קונטרס קטן, אשר כתבתי אודות העירוב פה העירה, אשר בעוה״ר, אין נקי [=אף אחד לא נקי מעוון], וכל העם מקצה, עוברים בשאט הנפש, ומוצאים מרשות לרשות, גם יחידי סגולה החרדים על מצות ה׳. וכבר על מדוכה זו, שבנו ודברנו כמה פעמים, בהיות מעכ״ת אתנו פה. ועד כדין [=עד עכשיו], לא היה באפשורת לתקן העיר, כי הממשלה מיום ליום, היתה משנה את פני
העיר… אך כבר עתה, תוקן הכל, ואין להם עוד מה לשנות״.
בהמשך דבריו, הזכיר הרב כי בימים שהיה חולה ומרותק למיטתו, ״העיר ה׳ את רוחי, וברגעים המעטים אשר הייתי חלים [=בריא], ויכולתי לתפוס ספר – כתבתי בקיצור נמרץ מה שיכולתי. ואם מעכ״ת וב״ד [=מעלת כבוד תורתו ובית-דינו], ימצאו אותם נכוחים ויסכימו עליהם, אזי בעזה״י [־בעזרת השם יתברך], אעשה עירובי חצרות ושיתופי מבואות, ואפרסם את זה בבתי-כנסיות. והיה זה שכרי. ושכמ״ה [־ושכרו כפול מן השמים]. ומברכתו יבורך עבדך… והנני דשו״ט נ־דורש שלומו וטובתו], ומצפה לתשובתו ברוב עוז ושלום״. ועל החתום ״אברהם אביכזיר ס״ט״ נ־סיפי טב].
שבעה עמודים של דיון הלכתי מעמיק – וביניהם מפת העיר אלכסנדריה בצורה מוקטנת – שלח הגר״א אביכזר לגרב״צ קואינקה ואת אלה מכנה הרב במלים ״בקצור נמרץ״.
תשובתו של הגאון רבי בן ציון קואינקה זצ״ל – כראש אב בית דין בירושלים – התפרסמה בגליון מס׳ 2 של ״המאסף״, והיא משתרעת על 22 עמודים, הדברים נכתבו ביום י״ז כסליו תרפ״ג, ולמדנו מכך, כי עורך ״המאסף״ הזדרז לענות לרבה של אלכסנדריה, שהרי מאז כתיבת המכתב, עברו עשרים ושלשה ימים בלבד. בהמשך המכתב, מתברר כי המכתב הגיע לידיו ביום ט״ו בכסליו, ויומיים לאתר מכן, הזדרז לענות, לא ברור אם המכתב נשלח בדואר, או בידי שליח יהודי. יודעים אנו, כי הקשרים החברתיים בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי אלכסנדריה, היו חזקים.
נתבונן בפתיחת התשובה ההלכתית החשובה הזו, שממנה נלמד את צורת כתיבתם של רבותינו וחכמינו הספרדים – אשר מפיהם ומצורת כתיבתם אנו חיים. וכה כתב: ״יו״ה [־ליום ה/ חמישי] לס׳ [־לסדר, לפרשת] ׳ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר׳ [״וישלח״], ובדברי חכז״ל; כי קבע תחומין [אימרה זו מתקשרת יפה עם הנושא הנדון, עירובי תחומין, ולכן הזכיר דוקא את הפסוק הנ״ל מתוך הפרשה]_ החיים והשלום וכטו״ס [־וכל טוב סלה], לכבוד אהובי וידידי מאז ומקדם, הרב הגדול, מעוז ומגדול, המפורסם בחריפותו ובקיאותו, גבר חכם עוז, נודע לתהילה ולתפארת, כקש״ת כמהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו, ראב״ד מקודשו בע״׳ת נ״א נ־בעיר תהלה נא-אמון] יע״א״.
בפתח מכתבו, הוא מדגיש כי הוא מקיים את הבטחתו לחוות דעתו בענין העירוב של העיר אלכסנדריה, ״וכאשר כתבתי לו במכתבי הקודם, כן עשיתי לי מועד לעבור רעיון כדבעי, על הענין הזה, בהמשך כתב עוד: ״ואמנם, כי בלילות לבדי יכולתי לעיין [כי ביום איני פנוי כלל], וראיתי כי בעזה״ק כל דבריו אמת וצדק להלכה ולמעשה, בלי שום פקפוק וספק כלל״. אבל בעת שעסק בענין הזה, התקשה בכמה ״לשונות מהפסוקים, אשר מימיהם אנו שותים, אשר באמת צריכים ביאור ועיון… ולילה אחת, הוכרחתי לעמוד עד שעה ג׳ וחצי לעלות השחר, ושלי״ת [־ושבח לא-ל יתברך] כי ׳האיר השי״ת את עיני בכמה הערות חדשות״.
תשובתו הארוכה של עורך ״המאסף״ היתה מוכנה שבוע לפני משלוחה, אבל הרב הכותב, כתב את דבריו בטיוטא, והוכרח להעתיק את הכל בצורה נאה. ובסיום מכתבו, מאחל לו, ״לי השי״ת יזכהו במהרה לברך על המוגמר, כי היא מצוה גדולה ומצוה דרבים, ועל כגון זה אמרו חכז״ל, כי זכות הרבים מסייעתם וצדקתם עומדת לעד״. ומסיים – ״דברי ידידו הנאמן, מברכו בכל טוב. מוקירו ומכבדו כרום ערגו הגדול ודושו״ט באה״ר [־ודורש שלומו וטיבתו באהבה רבה] ובידידות נצח, בן ציון אברהם קואינקה הי״ו״.
בשולי התשובה הארוכה, מזכיר עורך ״המאסף״, גם את. ״חוות דעת חברי הרבנים בדה״ץ [־בית דיו הצדק] יצ״ו. נחנא בי דינא רבה [-אנחנו בית דין הגדול]… דחת״ל נ־דחתומים למטה], ראינו את דברי הרב הגאון המפורסם בחריפותו ובקיאותו כקש״ת כמוהר״ר אברהם אביכזיר יצ״ו… והנה הרב הגדול הני אינו צריך לדידן ולדכוותן [=אינו צריך לנו ולשכמותינו]. ואמנם, באשר זה רצונו כי גם אנחנו נחוה דעתנו בזה, לכן עברנו על-כל דבריו… וראינו כי כמעט לא הנית פנה וזוית אשר לא נשתטח עליה… ולכן גם דעתנו, מסכמת בכל דבריו להלכה ולמעשה.
על החתום הדיינים הגאונים: הרב בן ציון א׳ קואינקה, הרב בנימין אשר לוי ס״ט, הרב מרדכי מיוחס ס״ט, והרב אברהם ביג׳אג׳ו הי״ו.
המשך…….
תולדות רבי אליעזר די-אבילה וחכמי רבאט
תולדות רבי אליעזר וחכמי רבאט
תולדות חייו של רבינו
רבינו המחבר מיוחד בדורו היה. שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה. בפרט בעיון ופלפול בעולם התלמודי. אומנם תולדותיו נסתרים ונעלמים. כאן אציין את קורות חייו כפי מה שהשיגה ידי יד כהה ממה ששמעתי מזקני עירינו רבאט וחכמיה. וממה שעולה מספריו וספרי חכמי דורו. וכך מתארים אותו:
תנא דאורייתא הנשר הגדול רבי אליעזר די אבילה זלה״ה
צךיק יסוד עולם, יראת האל אוצרו, קדוש הוא תארו כמראה מלאך ה׳. נר ישראל פטיש חזק עמוד הימני, תמך והחזיק ביד אביון ועני חן חן על שפתיו, רבים זכה וזכה, בעשר אצבעותיו, יגע בדבר הלכה.
דין המצֻין יחיד בדורו היה, בר אבהן בר אורין זיו ליה כבר בתיה דבקה תמיד נפשו וגם אותה, בספרא וספרי ותוספתא.
דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים
דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים
כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר הרבתי עם פנה הודה והדרה.
אם למסורת
הנשר הגדול
א. כך מתארים אותו חכמי רבאט, וכך כתוב בקבורת ראה להלן (אם למסרת כ ) ובכל נרות הנשמה התלויות על שמו בבתי כנסת ברבאט, נראה שתואר זה קיבל על היותו גדול החכמים בדורו כי על ״נשר״ אומרת הגמרא בחגיגה י״ג ע׳׳ב שהוא "מלך" העופות, אותו תואר נאמר גם על "אריה" אך מכיון שכבר קדם אותו בדורו הרה״ג רבי יהודה בן עטר מפאס המתואר "גור אריה יהודה" ושם בגמרא כתוב: "אריה" מלך החיות, על כן כדי להבדיל בין שני המלכים האלו "מאן מלכי רבנן" תואר רבי אליעזר "הנשר הגדול", וכבר הרב חיד׳׳א רמז בהקדמתו באומרו: ויהי עליהם לראש וצניף ״מלוכה" וכוי וגם רבנו דומה בעיונו לקלות הנשר כמ״ש הוי "קל כנשר" וכן כתב מהר״ח טולדאנו בהקדמתו: ומודים דרבנן על "קלות עיונו״ כי לא נמצא מעין זה בארץ תובב״א עי״ש.
ב. שיר זה הוא מאוסף חריזות מתוך שני הקינות אשר קונן עליו המשורר רבי דוד חסין ממכנס מחכמי בן דורו של רבינו ע״ה (מובאים לקמן במושלם).
ג. זיו פניו דומים לפניו של משה רבינו בנה של בתיה בת פרעה עפ״י ב״ב עה ע״א.
דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים
דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים
כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר רבתי עם פנה הודה והדרה.
91 – אקרע סגור לבי
קינה קוננתי על הרב רבי אליעזר די אבילה בעמדי על מצבת קבורתו, סימן אני דוד חזק
אקרע סגור לבי / אזעק " אהה " במרה
לעטרת צבי / ולצפירת תפארת
אבכה ואהימה / אוריד לארץ ראשי
את מדי אפרימה / ושק אשית לבושי
יום חשך אור שמשי / והלבנה חסרה
ויקם בי כחשי / ונשמה בי לא נותרה
נפל רב החובל / הן אראלים צעקו
וכל יושבי תבל / ארצה פניהם דבקו
כפים ספקו / קול צרה כמבכירה
עד שנתפקפקו / כל חליות שבשדרה
יואבד יום אשר בו / נגעל מגן גבורים
איש אשר כל בו / סיני עוקר הרים
ראש המדברים / ארי שבחבורה
נלחם בשערים / את מלחמתה של תורה
דין המצוין / יחיד בדורו היה
בר אבהן בר אורין / וזיו ליה כבר בתיה
כסלת נקיה / דעתו זכה וברה
מבני עליה / חד או תרי בדרא
ויגדל כאבי / במספד מר כתנים
מיום שמת רבי / אבדה עצה מבנים
כן פסקו השקדנים ואנשים של צורה
בטלו הדרשנים / קומי וספדי תורה
דמעה מכל עין / הורידו כאפיקים
איך היה לאין / דגל התורה מקים
משפטים וחקים / שמר כדת כשורה
צור שוכן שחקים / לקחו לכפרה
חן חן על שפתיו / רבים זכה וזכה
בעשר אצבעותיו / יגע בדבר הלכה
בשפתיו ערוכה / בכל וגם שמורה
את נפשי אשפכה / בעת אלה אזכרה
זכרה לו אל עילום / יראתו טצדקתו
מלאכי השלום / צוה יצאו לקראתו
שלמה משכרתו / תהיה אתך שמורה
ושים מחיצתו / עם ישני מערה
קדוש אין בלתך / רב טוב אשר צפנת
אלהים אתך / ועין לא ראתה
בגן עדן שיתה / את נפשו הטהורה
תשביע והיתה / בצרור חיים צרורה