תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג'

הווי ומסורת

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

והרי תיאורו שוב של רבי דוד זצוק"ל ליום הברית מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 87

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה " תחפיף " – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן.

באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת.

כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת.

המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.

בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה.

וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

יצחק דל מילה קבור בהר שעל ידי העיירה צפרו. ההר נקרא א-זבל לכביר  ההר הגדול או הגבוה, כנראה שצדיק זה נהג בכל ימיו להשתתף בכל ברית, ועל כן זכה בכינוי רבי יצחק דל מילה. גם בספרו של יששכר בן עמי " הערצת הקדושים " מציין בן עמי שרבי יצחק הכהן " ידוע גם בשם רבי יצחק מול למילה. קבור ליד ההר הודוע בצפרו. עלו לקברו בזמן עצירת גשמים.

 עד כאן התוספות לפי הערותיו של המחבר ולפי ראות עיני.

במכנאס הייתה קבוצה ידוע של גברים ונשים שלא ויתרו אף פעם על טכס ברית מילה כלשהו. בקיץ ובחורף יקיימו את המצווה. במכנאס היו עשרות אנשים ונשים שלא ויתרו אף פעם על נוכחותם בברית מילה והתרוצצו מברית לברית.

השמות הזכורים לי עדיין הם : הזקן שלמה אלבאז אביו של אבנר אלבאז ( מראשוני הציונים של מכנאס ), מוסי – משה אברג'ל אביו של פנחס אברג'יל, מורה לעברית מהראשונים במכנאס, משה פרייאנטי, רבי שמואל בן ישעיה, אביו של הפייטן הידוע אליאסף בן ישעיה ממכנאס.

רבי יהודה בירדוגו שהיה גם מוהל ומל רוב האוכלוסייה בעיר, משה בירדוגו אביו של פנחז בירדוגו שליח ציבור נודע במכנאס, י' בוטובול ועוד רבים. ומבין הנשים אפשר להזכיר : מירה בירדוגו אחותו של נר המערב, הר יהושע בירדוגו, שמחה בנת למלך ( בוטבול ) רחל אילוז, עיישא בנת בנימין אוחנה, פריחה וואקראט, אחותו של גדול הפייטטנים במכנאס, מרדכי וואקראט ז"ל ועד הרבה נשים זכר כולן לברכה.

בשנות בצורת, היו קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה בבית הכנסת. בצפרו למשל, אחרי שערכו את הברית בבית הכנסת, העלו אחר כך את הבגד המוכתם בדם הברית, לקברו של הצדיק רבי יצחק דל מילה, הקבור בהר הנקרא א-זבל לכביר – ההר הגדול. היו גם קהילות שנהגו לערוך את טכס ברית המילה ברחובה של העיר, אם הייתה שנת בצורת.

עריכת הברית בבית הכנסת.

פעם היה מנהג ברבאט וסאלי למול בבית הכנסת. לצורך זה, היה נלקח הרך הנולד בטכס מיוחד ובהמולה רבה לבית הכנסת בבוקר, כשקבוצת נערים צועדת בראש. אחד הנערים נשא מנורה בעלת שנים עשר קנים ובהם נרות דולקים, וזה היה כנגד שנים עשר שבטי ישראל.

נער שני צעד אחריו כשהוא מחזיק מגש ביד, ובו חול ים. נער שלישי, עם הכלים ( מכשירי המילה ) בהם משתמש המוהל. והנער הרביעי נשא עמו צלוחית שמן, מטליות ומשחות הדרושות לברית. מאחרוי הנערים צעדו כרגיל הזג'ארתאת שלא חסכו בצהלות לאורך כל הדרך, ועימן כל יתר הציבור הרחב שלא ויתר אף פעם על סמוע למילה ( נועחות בברית המילה )

בפתח בבית הכנסת חיכו להם אבי הבן והמתפללים אשר קיבלו אותם בברכת בדרך הבא.

ביום הברית, עם עלות השחר מורגשת תנועה רבה בבית. האם הלבישה כבר את פרי בטנה בשמלה ךבנה נאה, כולה עשוייה תחרה וחבשה לראשו כבוע לבן. היא מוסרת אותו לחמותה וזו מגישה אותו לנשים הזקנות הרבות הסובבות אותה.

כל אחת מנשקת, מברכת ומאחלת הצלחה להוריו. הילד מוחזר אחר כך לידי האם, אשר מוסרת אותו לידי אביו. זה מגיש אותו למוהל, ובעוד האחרון משחרר את חיתוליו של הילד, הקהל קורא את מזמור " שיר המעלות אשרי כל ירא ה' ( תהלים קכח ).

המוהל מרים אחר כך את התינוק ומכריז בקול רם " זהו כסא אליהו הנביא זכור לטוב ", והקהל עונה : " ברוך הבא בשם ה' ". מיד אחר כך שורר שקט מוחלט. הקהל מתוח עתה ומחכה לפעולת המוהל.

הסנדק כמוהו כאבי הבן, עטוף גם הוא בטלית, מקבל את התינוק מידי המוהל, מחזיק אותו בין ברכיו ומחכה כיתר הקהל להכרזת המוהל " ברשות מורי ורבותיי " והקהל עונה : " ברשות שמים ", והמוהל ממשיך, מברך, כורת, פורע, מוצץ, שם איספלנית או רטייה על המקום.

אך, בקול רועד ובהתרגשות : " אשרי תבחר ותקרב, ידכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך ". אם יש תאומים, בעל הברית לא מברך פעמיים. בקיודש ובקיראת השם לתינוק, מכבדים את הרב של בית הכנסת או את אחד הרבנים אשר הוזמן ביוחד אצל הנכבדים.

בגמר הקידוש, אומר הרב במנגינה מיוחדת : " כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה, למצוות ולחופה ולמעשים טובים "

בקהילות אחרות כמו בקהילת תלמסן למשל, המנהג הוא קצת שונה. הסנדק מתעטף, בטלית ותופס את מקומו על כסא אליהו. מיד רעייתו מביאה למוהל את הילד כשהוא מונח על לוח עץ מיוחד ומוסרת לו אותו ביד, והוא מנשקו, מרים אותו מעלה ומכריז :

" זהו כסא אליהו הנביא מלאך הברית ", ומחזירו אחר כך לסנדק כדי להחזיקו בין ברכיו. באותו זמן החכם עושה " מי שברך " לסנדק ולקהל הנוכח בברית, ואם נמצא איזה חולה במעמד, הוא זוכה גם בברכה מיוחדת.

אחרי שהמוהל מל את הילד, כל הקהל קורא בקול רם את הפסוק : " אשרי תבחר " ולא בעל הברית. אחר כך שרים כולם את הפיוט של רבי יהודה הלוי " יום ליבשה ", ואחריו פיוט אחר " קרב נא קץ משיחנו ".

אחרי הקידוש ונתינת השם, מסיימים את הטכס באמירת מזמור " הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו " ( תהלים קל"ו ). יש להזכיר כי בשעת טכס ברית המילה כל הקהל עומד על רגליו, זולת הסנדק היושב על כסא אליהו.

אוצר המכתבים, חלק ב', עמוד קמה: החכם מברך את הילד שיזכה לתורה, למצוות ולחופה בחיי ההורים , הסנדק והמוהל. תפילת שחרית של יום הברית עוברת בחגיגיות רבה ובהרבה פיוטים שירת הים " אז ישיר משה " נאמרת במנגינה מיוחדת כמו בחגים, משום שבה נזכרים מי הים שנכרתו ועמדו כמו נד במים אדירים….

זוהי גם סגולה טובה לעצור דם של הרך הנימול, מטעם זה נהגו באלג'יריה, וברוב הקהילות שם לשיר את הפיוט " יום ליבשה נהפכו מצולים " של רבי יהודה הלוי, אחרי שמלו את התינוק, מכאן המנהג שהסנדק נהג לזרוק אגוזים ושאר דברי תיקה לאחר הברית, כדי שיחטפו התינוקות וזהו רמז לביזת הים. בלוב נוהגים לקרוא את ההלל השלם כעין ברכת הגומל, לבריאותה של היולדת שניצלה מכאבי הלידה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר