אלי פילו
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
פרק ד
האמאנציפאציה
החסות האירופית קשורה לתנועת־האמאנציפאציה של הד׳ימיס, שהרי לא די שסיפקה לה השראה רעיונית אלא גם נתנה לה תמיכה מעשית — בשעת הצורך אף ככוח צבאי. במישור הרעיוני שאבה האמאנציפאציה מן ההצהרה על זכויות האדם ומעקרון ההגדרה־העצמית הלאומית. בביטויה הקיצוני ביותר נעשתה תנועה זו של אמאנציפאציה מלחמה לשיחרור לאומי של עמי הד׳ימה.
האמאנציפאציה של הד׳ימים חייבה שינוי־ערכים יסודי. מושג חדש החל־על־הכל הזכות בא על מקום המושג הקודם של סובלנות, שהיה פועל־יוצא ממערכת־יחסים מידרגית בין עליון לתחתון — מושג שיצר מצב של אי־שוויון, פירנס אותו, והנציחו. זכות אינה ניתנת לביטול, אבל סובלנות, המיוסדת על רצון טוב או על אופורטוניזם מדיני, יכול השליט לחזור בו ממנה כל־אימת שירצה. הזכות מבטיחה כבוד־עצמי ובטחון, אך הסובלנות, באשר היא שלילתה של הזכות, מולידה ערמה, קנוניות ושלמונים בבחינת אמצעים יחידים שבגדר האפשר לשמירת הקיום במצב של אי־בטחון מתמיד.
בחברות המוסלמיות של המאה הי״ט, שאמונות היו עדיין על אי־שוויון בין הד׳ימי למוסלמי, ראו מחזיקי־המסורת במושגי הזכות והשוויון כפירה חתרנית, שהנצרות באה להשרישה כדי להחליש את האסלאם. חדירת העקרונות המערביים של שוויון זכויות בין הבריות ובין העמים עוררה בעיות דתיות ומדיניות מכאיבות בממלכה העות׳מאנית. הנהגת תיקונים ובפרט שוויון הדתות שאירופה תבעה אותם בתמורה לסיוע טכנולוגי או צבאי, יצרה ניגוד בין מדיניותו של הסולטאן למעמדם של אנשי־הדת. אכן, שיווי־זכויותיהם של הרעאיא היה חלק בלחי נפרד ממערכת נרחבת של שיתוף פעולה והשפעות גומלים בין דאר אל־חרב לדאר אל־אסלאם שינוי היחסים שביניהם התסיס מהפכה רעיונית, חברתית ומדינית. המושג של מלחמת־תמיד הוחלף ביחסים של שלום, המסייעים לאימוצם של תיקונים ורעיונות מבית־היוצר של דאר אל־חרב. כך נפתח שער לשיווי־זכויותיהם של הרעאיא, שהגיונו הפנימי של הג׳האד לא היה יכול להשלים עמו.
התכתובת והדו״חות של הקונסולים מתקופה זו מתארים את המצב בממלכה העות׳מאנית לפרטי־פרטים. מתכונת מדינית אחידה מצטיירת בכל מקום, ברורה ומפורשת. העולמא, נוטרי הערכים המדיניים־הדתיים המסורתיים, מלבים את קנאותו של העם. מניעי המרידות הם דתיים: ביטול הד׳ימה, והרצון להעניש את הרעאיא בשל חוצפתם ויהירותם. אך מטרתם מדינית היתה: להפיל פחד על המושלים התורכים האחראים להגשמת התיקונים. בסוריה ובלבנון, בארץ־ישראל, הרצגובינה ומוריאה הסתלקו הפקידים מן התיקונים, מחשש פן ירצחום נפש כבוגדים באסלאם (ראה תעודות, חלק ב: האמאנציפאציה). כתחליף למעשי־תגמול קיבוציים או אישיים, שאולי ירגיזו את מעצמות־החסות הנוצריות, הופעלו לחצים ואיומים על ד׳ימים שנשאו נפשם לאמאנציפאציה.
ב־1841, שנתיים לאחר הח׳טי־שריף של גולהאנה, שניתן בלחץ תביעתן העקשנית של מעצמות אירופה והבטיח שוויון־זכויות לכל הנתינים העות׳מאניים, ציין הקונסול־הכללי הבריטי בביירות:
עובדה משונה היא שרק קצת יותר מששה חדשים לאחר שניתן והוכרז הח׳טי־שריף של גולהאנה בארץ הזאת באה תגובה כללית לטובת הקוראן והזכויות המיוחדות למוחמדנים לבדם לעומת הנוצרים, בניגוד גמור לתורת שוויונם של הכל בפני החוק, שהיא עיקרו של הח׳טי־שריף.'
משעה שנעשה סיועו הטכני והצבאי של המערב צורך חיוני להמשך קיומה של הממלכה העות׳מאנית הצליחו צרפת, אנגליה ואוסטריה לכפות על הסולטאן הצהרה המכירה בשוויונם של כל נתיניו כלפי החוק (1856). תמורת שיתוף הפעולה מצדן תבעו מעצמות אירופה הכרה וערובה לזכותם של הד׳ימים ליחס של כבוד, לשוויון ולבטחון להם, למשפחותיהם ולרכושם. אירופי שפעל בשירותו של הסולטאן לא היה יכול לראות בקלונן של הדתות הלא מוסלמיות מחמת דיכוי ועושק, בלי שיפגום הדבר במידה רצינית ביוקרתו שלו.
במצרים התגשמה האמאנציפאציה של הנוצרים, ושל היהודים אחריהם, בקלות יחסית. מוחמד עלי, שמעוניין היה בהמשך תמיכתה הכלכלית והצבאית של צרפת, ריסן את האופוזיציה הדתית. במגרב הביאה האמאנציפאציה של הד׳ימים, פרי יזמתן של מעצמות אירופה, לידי עימות בין השלטון המוסלמי, הצפוי לסכנתה של התערבות אירופית, לבין קנאותם הדתית של ההמונים. ב־1864 הכרח היה אפוא לבטל, בעקבות התקוממות, את חוק היסוד (״ערובת הבטחון״) שכפתה צרפת על הביי של תוניסיה ב־1857. אותה מתכונת חזרה־ונשנתה ברביע השלישי של המאה ה־19 במארוקו ובפרס, כאשר לא הספיק כוחם של הסולטאן והשאה לכפות מדיניות ריפורמיסטית על העם, המונהג על־ידי חכמי־הדת.
אפילו נתחשב ככל הדרוש בהבדלים בין האזורים, ברי שתהליך האמאנציפאציה התפתח על־פי אותם קווים כלליים הן בממלכה העות׳מאנית והן, כעבור זמן, במגרב ובפרס. בכל מקום שבו יצרה שקיעתה או התפרקותה של ממלכה אקלים נוח למדיניות האירופית לעידוד שיווי־זכויותיהם של הד׳ימים, היה הנסיון לשים קין להפליה מביא לידי התנגשות בין יסודות ריפורמיסטיים ולו גם חלשים בקרב המוסלמים לבין איבתם של הכמי־הדת המסיתים את העם. אכן, אמנציפאציה זו היתה חלק ממצע רחב יותר של תיקונים שקיעקע את המסורות המדיניות והמידרגיות של האומה. הופעתן של חברות מודרניות היתה כרוכה בתיקונים המחייבים יחם של כבוד לפרט וצדק שווה לכל.
הכללים החברתיים המיושנים, שהטביעו גושפנקה של קדושה על השפלתו של הכופר ועודדו דיכוי ושחיתות בתחומי החוק והמימשל, לא עלו בקנה אחד עם החברה החדשה שאליה נשאו נפשם מדינאים מוסלמים ריאליסטיים, ששאפו לקדם את עמיהם מבחינה תרבותית וכלכלית. הקונסולים האירופיים עמדו תכופות על קלקלות הצדק העות׳מאני. בסאראייבו סיכם הקונסול הבריטי הולמס את המצב הזה ב־ 1871 במכתב אל שר־החוץ גרנוויל:
העיכובים וההזנחה שלא לצורך, תכופות לנזקם של חפים־מפשע, השוחד והשחיתות בפרהסיה, משוא־הפנים העושקני והמתמיד לטובת המוסלמים בכל המשפטים שבין תורכים לנוצרים, המיוחדים לעשיית מה־שקרוי ״צדק״ על־ידי התורכים ברחבי הממלכה, כל אלה מעלים בהכרח את השאלה: מה יהיה גורלם של זרים בתורכיה אם תוותרנה מעצמות אירופה על הקאפיטולאציות? אני משוכנע שמצבם בפרובינציות, על־כל־פנים, יהיה קשה מנשוא, ושכולם יעזבו את הארץ כאיש אחד, ואילו החלחלה והזעם שיתעוררו באירופה נגד תורכיה סופם שיביאוה עליה חורבן. הבורות, השחיתות והקנאות הדתית, המשותפים לבני כל המעמדות, מונעים כל תקוה לעשיית־צדק יעילה למשך עוד ימי דור אחד, לפחות. מחזיקי־המסורת מצדם סבורים היו כי האמאנציפאציה, תוך שהיא מרוממת את הד׳ימים משפל־מעמדם, ממילא היא מבטלת את אמנת־החסות עם דאר אל־אסלאם (ראה תעודה 45). אכן, דיני הג׳האד לא השלימו עם קיומם של הד׳ימים אלא במסגרת של הפלייה שבה תשלום הג׳זיה מסמל את כפיפותם של עמי הכופרים להגמוניה המוסלמית.
על־פי הגיונו של הג׳האד הרי ביטול הג׳זיה—ולו אף להלכה בלבד—וההכרה בשוויון־זכויותיהם של הנתינים העות׳מאניים היה בהם משום הפרת הד׳ימה. ולפי אותו הגיון הפרה זו מחזירה לאומה את זכותה הראשונית להרוג את הד׳ימים, לבוז את רכושם, למכור את נשיהם וטפם לעבדות, או לגרשם — מעשים שהופסקו רק בתוקף חוזה־הכניעה שחתמו עליו לכתחילה (ראה תעודות בפרק ״משפטנים״). נמצא אפוא שאותם מעשי־נקם בהם וברכושם נחשבו לא רק מוצדקים אלא אף מחויבים, שלא לומר ראויים לשבח. אנשי הדתות הנסבלות הוגנו רק במסגרת האידיאולוגיה המדינית המסוימת של כיבוש טריטוריאלי (ג׳האד) וכלל לא בתוקף מערכת ערכים אוניברסאליים המכירה בזכויותיהם של כל ילודי־אשה. ברור שעצם העקרון של שוויון־זכויות נחשב חילול־הקודש, ולכן אי־אפשר היה לכפותו על האומה אלא בכוח מבחוץ הנשען על היערכות צבאית.
התיקונים, כל כמה שבוצעו בזהירות, החרידו את חכמי־הדת ואת פשוטי־העם. לעתים קרובות הותקפו הד׳ימים, ופעמים אף נרצחו, תכופות תוך הסכמה־שבשתיקה מצד השלטונות, שבאמתלה של מניעת מרחץ־דמים הזדרזו לבטל צעדים שלא היו מקובלים על הציבור. הנה כי כן שוב נקלע הד׳ימי למרכזו של מאבק בין תנועה ליבראלית מוסלמית, השואפת למודרניזציה של הכוח הצבאי הממלכתי, לבין תנועה ריאקציונית הקשורה בפונדאמנטאליזם המוסלמי. מאבק זה בין כוחות הריפורמה והריאקציה—ולעתים קרובות הקנוניה שביניהם, בפרט ברצח־העם שנערך בארמנים—הם שהעניקו למאה הי״ט במזרח אופי רצוף־סתירות כתקופה של תקוה אך גם של שפיכות־דמים, תקופה של אמאנציפאציה אך גם של שחיטות, רדיפות ורצח־עם.
קהילה קרועה – ירון צור
העניין שגילו הארגונים היהודיים האמריקניים במרוקו לא נגע אפוא מראשיתו ומעיקרו ליהודים המקומיים, אלא נבע מן הקשר המקרי שלהם לבעיה יהודית לא מקומית. למעשה, גם המשך העניין של אותם ארגונים נשא אופי דומה. אחרי המלחמה טיפל הג׳וינט בשיקום העקורים היהודים באירופה, ובשיתוף פעולה עם המוסדות הציוניים תרם תרומה מכרעת למבצע העלייה ההמונית לישראל. כאשר התחוור שמרוקו עשויה לשמש מאגר גדול להגירה לישראל, אך מאגר זה לוקה בתחום הבריאות והסעד – נקרא הג׳וינט לעזרה. גורמים בארגון היהודי־האמריקני ומחוצה לו לא ראו בהכרח את פעולתו כקשורה רק לעלייה ולאינטרסים של ישראל, אך לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שכניסתו של הארגון לפעולה נמרצת בקרב היהודים המקומיים היתה קשורה באופן הדוק לעניין העלייה. מעורבותו של הג׳וינט במרוקו היתה אפוא תוצאה של הזעזוע שעבר על העולם היהודי בתקופת מלחמת־העולם השנייה, והבריתות החדשות שנוצרו בעקבותיו בזירה היהודית הבין־תפוצתית.
לעומת יהודי ארץ־ישראל ויהודי אמריקה, שהיחסים בינם לבין יהודי מרוקו נרקמו כתוצאה מן המלחמה והשואה, קיימו יהודי צרפת קשרים הדוקים עם יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, וראשיתם שנים רבות לפני המלחמה. הקשר המוחשי העיקרי של יהודי צרפת ליהודי מרוקו היה באמצעות בתי־ הספר. יהודי צרפת הקימו עוד במאה התשע־עשרה את הארגון ״כל ישראל חברים״ (Alliance Israélite Universelle, להלן: כי״ח), שהחל להפיץ את החינוך הצרפתי בבלקן ובארצות האסלאם. בית־הספר הראשון של הארגון נוסד בתטואן שבמרוקו(1862), ועוד לפני כינון הפרוטקטוראט הצרפתי פתחה כי״ח 25 בתי־ ספר ב־13 נקודות יישוב. לאחר כינון הפרוטקטוראט בשנת 1912, פתחה בי״ח עוד 21 בתי־ספר ב־19 נקודות יישוב, ובשתיים מהן – בקזבלנקה ובפאס – היו בתי־ספר שלה עוד לפני הכיבוש הצרפתי. באופן זה נפרשה במרוקו במשך יובל שנים לפני הכיבוש הצרפתי רשת של חינוך יסודי צרפתי בהשראה ־בפיקוח של הממסד היהודי הצרפתי, ובשלושים השנה שעברו מאז 1912 עד ־מלחמת־־העולם השנייה העמיקה את חדירתה בערים והחלה אף להתפשט לפנים הארץ, הבלאד.
רשת חינוך מיוחדת זו, שכללה 46 בתי־ספר ב־32 נקודות יישוב ושהעניקה ״סודות של חינוך יסודי צרפתי, עמדה מאחורי התקדמותו המהירה יחסית של המיעוט היהודי בהשוואה לרוב המוסלמי. זה היה גם המקור העיקרי להתפתחותה של שכבת מתמערבים יהודים, שנהו אחר תרבות צרפת ונטו להזדהות עם שלטונה. עתה, בעקבות תקופת וישי, ניצבו תלמידי כי״ח על פרשת דרכים. עד כה אימצו ברצון, בדרך־כלל, את ההשראה התרבותית והפוליטית שבאה עם החינוך האליאנסי. הם קיבלו את היהודים הצרפתים כמחנכיהם וכפטרוניהם, ־אולם עיניהם לא טחו מלראות כי מנהיגים אלה עצמם היו נתונים עתה במשבר שעורר ספק גדול באשר לדרכם. הראיה: אחרי הפלישה האמריקנית לא היה טעם לפנות אליהם לעזרה, אלא לממסדים יהודיים אחרים, בארצות־הברית ־בארץ־ישראל. איזה תפקיד ימשיכו אפוא למלא עבורם מורי־הדרך הישנים? א־זה מקום יקצו להם לצד חלופות ההנהגה החדשות שהופיעו עתה?
אך לא רק התלמידים המרוקנים של כי״ח ניצבו עתה על פרשת דרכים, אלא גם מורי־דרכם היהודים הצרפתים. החל משלב מסוים של המלחמה חדל מרכז כ־״ח בפריס לפעול, אולם שלוחותיו בארצות השונות המשיכו לתפקד, כולל הרשת במרוקו, שהמשיכה למרבה הפלא לקבל תקציב משלטונות הפרוטקטוראט גם בתקופת וישי. אחרי המלחמה עלתה השאלה אם תתאושש העילית היהודית הצרפתית מן המכה שהונחתה עליה בשואה ואם תנסה לכבוש לעצמה מחדש את ההגמוניה על יהודי מרוקו. לא היה ברור גם באיזו רוח תנהל ההנהגה היהודית הצרפתית את מדיניותה, אם יעלה בידה להשיב לעצמה את מעמדה במרוקו – האם תמשיך לחנך את היהודים המקומיים לנאמנות מוחלטת לצרפת, מבלי לפנות ימין או שמאל, או אולי תגלה הבנה לנטיות הלאומיות שהתעוררו הן אצל המוסלמים המקומיים והן אצל היהודים? וכן נשאלה השאלה איך תשתלב מדיניות הממסד היהודי הצרפתי עם זו של התנועה הציונית ושל יהודי ארצות־ הברית, הכוחות היהודיים החדשים בזירה המקומית.
- בתי־ספר של כי״ח בתקופה הטרום־קולוניאלית
| מספר בתי״ס | שנת ייסוד | בנות מעורב | בנים | ||
| 2 | 1882 | 1862 | + | + | תטואן |
| 2 | 1881 | 1889 | + | + | טנג׳יר |
| 2 | 1899 | 1881 | + | + | פאס |
| 3 | 1908 | 1906 1888 | + | + | מויגאדור |
| 2 | 1900 | 1897 | + | + | קזבלנקה |
לאראש * * 1901 2
מראכש * * 1892 1901 2
רבאט * * 1903 1910 2
מזאגן * * 1906 2
סאפי * * 1907 2
מכנאס * * 1910 2
אזימור * 1911 1
אלקצאר אלכביר * 1911 1
על פי רודריגז, כל ישראל חברים, עמוד 37-38
בתי־ספר של כי״ח שנוסדו בתקופת הפרוטקטוראט עד 1939
| שנת ייסוד | מעורב | בנים בנות | |
| 1913 | + + | סאלה | |
| 1914 | + | צפרו | |
| 1926 | + | אוג׳דה | |
| 1926 | + | ווזאן | |
| 1927 | + | בו־ג׳עד | |
| 1927 | + | בני מלאל | |
| 1927 | + | ברשיד | |
| 1928 | + | מיללת | |
| 1927 | + | סטאת | |
| 1927 | + | תאורירת | |
| 1929 | + | בן אחמד | |
| 1929 | + | דמנאת | |
| 1929 | + | תארודאנת | |
| 1932 | + | קצבה תאדלה | |
| 1933 | + | + | קזבלנקה |
| 1934 | + | פאס – העיר החדשה | |
| 1934 | + | תיזנית | |
| 1935 | + | אגאדיר | |
| 1935 | + | וואד יא זאם | |
על פי מקור הנזכר בהערה הקודמת
סה"ה 20 בתי ספר
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
בעהו׳
יום ד׳ לסי ושי אל תאחרו לפג׳ והי הצליח דרכי
- עמודא דנורא דתני ומתני גופי הלכות גנור ואיש מלחמה הלכתא גבוורתא כל מילי דמר
- עמוד הימני אשר ישב לחוף ימים בבלי וירושלמי דלית דכוותיה והא איכא מר
- עמוד העולם מר ניהו רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא
- המתחסד עם קונו כמוהר״ר נרו׳ יאיר ויזהיר ויוריח לשבח ולמעליותא ראש מר לעד כיר'
עמוד השלום שלמא עלך מלכא וחיבה יתירה נודעת שכולה מכרעת תרתי לטיבותא. יהא שלמא רבה בבנים ובני בנים נטיעות דומות לשרשים כולם קדושים כך מצלינא בבי כנישתא ובנן נוקבן די יהוין. וחתנים מן המנץ, כולהו כחדא שריין. לרוחא דמילתא, דשנים ורעננים רבות בשנים בברכה המשולשת ברכות דאורייתא הכי אמר מר עיטי׳ המדבריה להודיע במרום איך שבוע שעברה קי׳ אחת אהובה כתב איש הכי מגללי ידקו׳ אורו עיני כל מעיני ללבי גליתי גילה ובבן אשרי עין ראתה אנא דאמרי ה׳ תביני לחזות בנועם ויו איקונין שלו תגילה ונשמחה בו ובתורתו ונתעלמה באהבים באתרא דמארי ביתא. ואבא היום להגיד לאדוני מקורות הומן בלתי נאמן מביאת פה העירה האיש הוה ח׳ יעקב תרוגיימאן ני׳ והביא בידו טומוס של כתבים מדבר סרה על ארצנו ועל נחלת אבותינו לעבור על דברי חכמים ועל תקנותיהם לקדושים אשר בארץ המה דברים אשר בדה מלבו ותולה ברבו לחרף ולגדף מערכות אלדיים חיים אבותינו הקדושים ויע״א ולעבור על דברי חכמים ולהחריב ארצות החיים ערו ערו עד היסוד. והעיר הואת נעומי רבניה וחכמיה לא אבו שמוע אליו. ובפירושא איתא ואיתמר כי כל מי שנגע יראת אלדיים בלבו ורעד יבא בו ויקרע סגור לבבו וראויין לדון אותן בשריפה ואסור לספר בכפירה. ותליתי שהראתי להם כל דבר ודבר על תכונתו מכל הענינים הנעשים פעה״ק ירוש׳ תו׳ ויסבר פי דוברי שקר ומוציאי דינר« על הארץ הקדושה באשר בקרב ימים תחונה עיני צדיק בל הענינים ויגיל וישמח. ובבל ואת לאהבת השלום אמרו לי הרבנים היי שחפצים ורצונם שיעמדו בפניהם שנינו ביחד וחייו לא מנעתי את עצמי לשמוע דברי חכמים ונתווכחנו לפני מעלתם. ולא מצא מענה על כל דבר ודבר ונהפכו פניו כי האמת יורה דרכו ויבואו מהם ויעידו בהם עדים כשרים מתושבי עי״ת פאם יעא׳ והעיד באם לא יגיד שלא נמצא מאנשי מערבי הפנימי למרבה בייל בעלי בתים ואין גם אחד בהם שום ת״ח ולוקחים מן הקופה ומן התמחוי כעם ככהן מערבי ומורחי בולם כאחד טובים. וחילו פני מעלת הרבנים היו׳ לעשות שלום בנינו ומצוה לשמוע דברי חכמים. קיימתי דבריהם ונכתבו כתבים לירוש׳ תו׳ ולחכמי מערב כאשר תחונה עיני צדיק עתקת הכתב וחתימתם. וכשאני לעצמי ביודעו ומכירו במצבו וטבעו ובבר אמרתי להם שאינם חפצים בשלום בי אם בהשחתת עולם. האמנם להפיק רצונם עניתי אמן כדי שיראו ויאמינו לדברינו כי כל בתתם לומר נעשה לנו שם והן היום סמוך ונראה אחר השלום חור לאיתנו הידוע וקם והלך לציפת יע״א. נא גבור ממקומו יפן ברחמיו לאהבת האמת ולכבוד ירוש׳ תו׳ ולכבוד אבותינו הקדושים שיעמדו משם רומי כתרי ואתו עמו מעלת הרב המובהק ואח לברק הדר הוא לכל חסידיו במוהרר ר׳ עמרם אלבאו הי״ו וחכמיה וגביריה הי״ו להפר עצתו הרבי ריבי שמלהיב לבות בני אדם בדברי שקר ואין מוהירין אלא לנוהר שלא ימסרו בידו מהקופה של המערביים אפיי פ״ק שבפי׳ איתמר שבל המקובץ ישלחו הצדיקים ליד עטר מוהרר ראשון לציון סבא דמשפטים מאור הגולה גאון ירוש׳ הרב יצחק קובו נ״י ואתו עמו שניים אחרים ויתחלק למערביים הפנימיאים הנמצאים פעה״ק ירוש׳ תו׳ דוקא כאשר כתוב בכתב מעי הרבנים מתא וו יעא: וחלותי היא בעשר חלות׳ שכתבים האלו יהיו מונחים תחת ידו עד אבוא אל אדוני וימסרים לידי דוקא, ובכן בטחתי באהבתו וקדושתו שיפיר עצת מוציאי דבה כי״ר וסלח נא אנכי מבקש וידב״ש למעי פקידינו וגוברינו החכם השלם והבולל הרב ועצום כמוהרר׳ ר׳ רפאל מאמאן היי שיעמוד לימנינו לכבוד הארץ הקדושה ולכבוד אבותינו הקדושים זיעא׳ שלא תעשנה ידיהם תושיה כי כל חפצם ומגמתם לסתור מעשיהם של ראשונים אשר קבלו עליהם אבותיהם ואבותינו לישוב עיקות׳ ירוש׳ תר כי היא בית חיינו ואורך ימינו ולא מן השם הוא וה שיבואו בעלי ורוע ופספורט של מלכות פראנצייץ בידם ואינם שומעים לתר כי אם לעשות חפצם כידוע לכל תופסי ספר ודי בזה לחכם וצדיק שכמותו, אלא מעתה לכל המסתופפים בצלו צלא דמהימנותא רש׳ כדי נאה׳ עה׳ שועל דאתי מגויית הארי מגזע היחס והוא איש צעיר מרדכי ח״ם בכההר׳ יוסף
מיוחס סט׳
חלותי היא לבל יראו הכתבים הנז׳ שום נברא כי אם רומי כבודו והרב רבי עמרם היו׳ ואם יש את רצונו לשולחם כולם לידי להיות לי לראיה ולא להכביד עליהם בכל עת ישלח אותם ביד רב אחאי ורב נהוראי כמוהרר׳ שלום צרירו הי' ומה שלא באו על החתום עו' כתבים אחרים ממעי הרבנים אחרים יען נמשך העניין לכתוב עד הלילה ודי בזה העיקר הוא שישבנו יפש״אק ויוכו למצות.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
הקמת הסוכה
למבצע הקמת הסוכה, מגוייסים כ
ל דיירי הבית: גברים, נשים וטף, כי בכל חצר גרו מספר משפחות, ולכל משפחה היה חלק בסוכה, אולם בצד אלה שהקימו את סוכתם בכוחות עצמם, היו גם מאושרים וברי־מזל שזכו למותרות בבתיהם, והם הגבירים אשר היו להם סוכות קבע כחלק מן הבית.
ברי־מזל אלה של בעלי סוכות קבע, לא נזקקו לסחוב את הסכך או ערימות הקני־סוף כמו שכניהם העניים, גם סוכת קבע שלהם דמתה לבנין איתן וכל הסערות, הרוחות והגשמים השכיחים בעונה זו לא יזיזו אותה ממקומה.
הסוכה הייתה תמיד חביבה על הילדים הקטנים וכל תינוק של בית רבן זוכר היטב את הלילה הראשון בסוכה, ליל ה״אושפיז״ הראשון אברהם רחימא, במיוחד כאשר הסוכה מאירה כולה בנרות רבים שסודרו על השולחן ושלהבות הנרות נוצצות כלפי מעלה, כלפי הסכך, כלפי פיסת השמים הנשקפים, דרך אותם ענפי הסכך, וממנה ראינו ״כוכבי מרומים״ שדומה כי הם הופיעו לכבודנו אנו הילדים, ויחד עימם, ״שבעה אושפיזין עילאין קדישיף׳
קישוט הסוכה
את פנים הסוכה נהגנו לקשט בסדינים לבנים נאים, עליהם תלינו את מלבושי נשים צדקניות כמו: צניף הראש – א-סבאנייא – האבנט הרקום בחוטי זהב – אל-כוסאקא – וכמה פריטי לבוש של הנשים הצדקניות . היו גם שנהגו להביא את פרוכת ההיכל מבית־הכנסת ותלו אותה על הקיר האמצעי של הסוכה. נהגו גם להניח כסא מיוחד ל״אושפיז הראשון״ ועל אותו כסא הניחו מחזור של שלוש רגלים, ספר ״חמד אלהים״ וספר הפיוטים. בתקרת הסוכה תלו סוגי פירות שהוכנו קודם ונשמרו לחג הישיבה בסוכה
הישיבה בסוכה עם שאר הילדים השכנים הייתה חוויה מיוחדת . כל משפחה הביאה את מטעמי החג שלה לסוכה, וכל שכן הביא את הספר ״חמד אלהים״, שבו קרא את חובת היום־: משנה ממסכת סוכה ופרק זוהר בערב, וביום פרקים מספר התנ״ך והזוהר.
זוכרני, עוד מבערב החג ואנו הילדים כבר יושבים בסוכה ועינינו לא תשבענה ממראות תקרת הסוכה כשהיא משובצת בירק ובין החרכים של הסכך, היינו רואים את ״כוכבי מרומים״ ומן אותה תקרה, השתלשלו וירדו למטה, רימונים ותפוחים.
מיד אחר תפילת ערבית השכנים מתחילים להיכנס לסוכה וכל אחד תופס את מקומו, כל אחד לפי כבודו, גילו ומעמדו ובתוך המראה הנהדר מגיע השכן ר׳ דוד טולידאנו ז״ל וקופסת האתרוג בידו האחת ובשנייה, הלולב כולו מקושט בחוטי משי ומעוטר בהדסים וערבי נחל כיאות. בחרדת קודש הוא
פותח את הקופסא, מוציא מתוכה את האתרוג המונח כרוך באניצי פשתן כתינוק מחותל בעריסה. בזהירות וביראת כבוד, נוגע הוא בקצי אצבעותיו באתרוג, ממשש אותו בזהירות, מתבונן בפיטם ובעוקץ ועיניו קורנות מנחת ושפתותיו לוחשות: ״בן פורת יוסף! בן פורת יוסף! לפעמים היה חוזר על משפט זה שלוש וארבע פעמים. ריח דק היה נודף מן האתרוג ומן ה״סטוב״ (אניצי פשתן) שבהם הוא היה כרוך ואנו הילדים היינו נושמים במלוא נשמתנו את ריח הבושם הזה שריחו היה נראה לנו כריח גן עדן ממש.
אני הייתי נושא את עיני במיוחד ללולב, מסתכל עליו, מהרהר ואומר: הזוהי כפות תמרים׳, הייתי מחכה כשאר הילדים לעלות השחר כדי לקום ולברך על הלולב ועל האתרוג. כשעליתי על יצועי, נזכרתי במה שלימד אותי שכני ומורי ר׳ דוד ז״ל, איך להחזיק את הלולב, ואז כל הלילה שיננתי את המילים שאמר לי תמיד: ״נוכח הלולב לשדרה תפנה״.
שכננו היקר ר׳ דוד ז״ל, אחר התבוננות והנאה בארבעת המינים, היה מתיישב ופותח בקריאה בספר ״חמד אלהים״ וכמוהו שאר השכנים:
״עולו אושפיזין עילאין קדישין, עולו אבהן עילאין קדישין למיתב בצילא דמהימנותא עילאה, ליעול אברהם רחימא ועמיה יצחק עקידתא, ועמיה יעקב שלימתא, ועמיה משה רעיה מהימנא, ועמיה אהרן כהנא קדישא, ועמיה יוסף צדיקא, ועמיה דוד מלפא משיחא״.
׳׳תיבו אושפיזין עילאין קדישין, תיבו אבהן עילאין קדישין, למיתב בצילא דמהימנותא עילאה בצילא דקודשא בריך הוא: זכאה חלקנא וזכאה חלקהון דישראל, דכתיב: כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו״. אחרי פתיחה זו כל השכנים קוראים במשנה, במסכת סוכה:
״סובה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה״
כל אחד מהשכנים קורא פרק לפי התור ואחר־כך פרק מהזוהר.
הערת המחבר : ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, איש חסיד היה וכל חייו היו קודש לעבודת הבורא ולעזרא לזולת. ביתו היה אכסניה לעניים במיוחד יתומים ואלמנות ומחוסרי כל, זאת על־אף מצבו הכלכלי שהיה רחוק מלהיות טוב. בין השאר היה בביתו קשיש אחד שהיה קבוע בשבתות ובמועדים . קשיש זה היה חרש לגמרי, היה בא, יושב וקורא כל הזמן, סועד את סעודתו ונעלם. לדבר עימו, בלתי אפשרי כי לא היה שומע בכלל. האיש הזה ישב שנים בביתו של ר׳ דוד. ראה עליו בפרק ״השבת במרוקו״.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 186
התפ"ג
במעמד הקהל הקדוש קהל צפרו ובמעמד קהילת קודש קהל פאס יע"א הסכימו קהל צפרו הסכמה גמורה על דעת רבים שמהיום הזה והלאה לא יתמנה עליהם נגיד ומצוה לא יצחק בן הרוש ולא שום אחד ממשפחת בן הרוש ולא לזולתם כי אם י"ב אנשים וכו…
יהיו פקידים עליהם שנים בכל חודש ככל דרך הנגיד לצאת ולבא לפני העם וכו…. ובוד הנהגתם זוג זוג על פי הכורל וסברו וקבלו עליהם הסכמה זאת דלא להשנייא כל זמן שיראה בעיניהם לנהוג אותה
אחר כך נמנו האנשים שהסכימו…
כ"ד בניסן התפ"ג ליצירה וקיים
יהודה בן עטר ס"ט
התפ"ז.
בהסכמתנו אנחנו קהילת קודש מתא צפרו יע"א…. ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינו במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש בשום אופן בעולם וכל הפורץ גדר זה וירצה להרוס תקנה זו מבינינו בין על ידי אחרים ממנו.
אנחנו ובנינו הבאים אחרינו ומזרע רעינו עד עולם הרי הוא מנודה לשמים בר מינן וליטריקיה חווייא דרבנן – פירוש רש"י – שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה – דלית לה אסוותא, רק את אשר יבחרו בו הקהל יש"ץ כל הימים לדור דורים ולנצח נצחים הוא יקריבו אליהם להיות לנגיד עליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו לחזר ולבקש כדי להשתרר עליהם……
ועלינו הדבר מוטל לסלק סילוק גמור בהשתדלותנו בגופינו וממוננו ככל אשר תשיג ידינו את כל הפורץ גדר ואת כל בהא בחזקה ובזרוע נטויה ורמה להשתרר עלינו גם השתרר מבני המשפחה הנ"ל ועל דעת שכך קיבלנו חתומים פה מכנאסא ביום ו' עשרה בחודש סיון משנת עטרת פ"ז לפמ"ה וקיים.
בכתב יד הקדוש כבוד הרב משה בירדוגו ז"ל ובלתי חתומה משום אחד מקהל צפרו יע"א אלא שהונח מקום לחתימה ועל גבה כתוב :
בפנינו אחים בית דין החתומים באו מוסמכים כל ראשי קביל קודש במתא צפרו יע"א והגידו את כל הקורות אותם עם הרב יהודה בן הרוש הנזכר… ועל כן נמנו בחבורה של מצוה ותקנו התקנה הנזכרת לתועלת קהילת קודש וראינו דבריהם נכונים.. ושמנו ידינו עימהם בעניין מה שהסכימו לגזור נידוי על הרוצה לבטל דבר מהסכמתם ולפרוץ גדרה ככל המבואר בפנים
יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט
מעשה בארבעה שהלכו להתרות בהרב יהודה בן הרוש.
אחרי דרישת שלומכם וטובתכם באו לפנינו קהל עדתכם מרעמים וקובלים בדין אודות הרב יהודה בן הרוש אשר לא השיב ידו….ונסתלק מהנגידות ועדיין רודף אחריה והקהל הקדוש אינן בוחרים בו וזה אחר התרו בו בבית דין פעימים שלושה ולא הטא אוזן וזו גדולה על כולם שאחר שהייתה הסכמה בבית דין הצדק יש"ץ דמתא פאס יע"א.
כתובה וחתומה כראוי ששום אחד ממשפחתו לא יהיה חנגיד עליהם עמד בחזקה ותפסה מידם וקרעה וכן לא יעשה אשר על כן אנו חוזרים ומתרים בו בבית דין התראה גמורה שאם לא יסלק עצמו מלרדוף אחר השררה שמעכשיו הרשות נתונה בידם להוציא וכו…
לאחריות לשלם במיטבא ואף גם זאת מעתה אנו מחדשים התקנה ההיא בבית דין ישצ"ו ששום אחד ממשפחתו כל הנקרא בשם בן הרוש לא יקבלוהו ולא יהיה לנגיד עליהם עוד כל ימי עולם רק את אשר ירצו ויבחרו בו הקהל יקריבו אליהם ומבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו והפורץ גדר מהם ומהבאים אחריהם ישכנו נח"ש – נידוי, חרם שמתא – חוייא דרבנן וכו….
ככתוב וחתום שטר התקנה בידם לתועלת הקהל וכו…והאיש אשר יעשה בזדון חבוא בחזקה ולפרוץ גדר התקנה הנזכרת על הקהילה הקדושה הדבר מוטל חובה לסלקו סילוק גמור, את כל הדברים האלה הגידו הקהילה הקדושה והתרו בפנינו ביר מתא מכנאסא יע"א ביום ששי בשבת עשרה ימים לחודש סיון משנת כתם פ"ז לפמ"ה.
יעקב אבן צור ס"ט – משה בירדוגו ס"ט
נדפס בספר אבני שיש חלק שני סימן צ"ה
סוף תעודה מספר 186
תפקיד הנגיד כרוך בקשיים מרובים. נושאו היה צריך להיות פוליטיקאי מנוסה, בעל כושר שכנוע רב להטות לבם של השלטונות לטובת היהודים. עליו להאבק והעיז פניו נגדם אף שזה כרוך בסכנת ממון ואפילו נפשות, כי הר יכול בעת כעסו להעליל על היהודי עלילות קשות
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן -כרך א'
282 א־שכּר פיהא, תעביהא.
אשה אם שיבחת, אותה לקחת.
הלל לפני אשה יופיה, ותסלח לך על כל עווניך. (משלי יהושוע פרק נח׳)
תגיד פעם אחת לאשה שהיא יפה, השטן יגיד לה את זאת עשר פעמים ביום(86 j. pineaux)
283 חתא חד מא תסמא ב־ערסו אוו ב־נפאםו.
אף אחד לא נקרא לפי(עושר) חתונתו, או(עושר) לידתו.
לא בשם וביחס יתרון גבר, כי כל איש בן מעלליו הוא(דון קישוט, תרגום ביאליק)
הגדול שביחוסים – השם הטוב. (מבחר פנינים פרק י׳).
ריבוי נשים
284 מול זוג׳ ד־נּסא, יבאת פ־זנקא.
בעל לשתי נשים, ילון בחוץ.
ולו שתי נשים: ולו הכין כלי מוות.(תולדות יצחק, פרשת כי תצא)
שתי נשים בבית – מריבה בבית. (תנחומא תצא)
שני סירים על האש סימן לחגיגה, שתי נשים בבית -סערה גדולה. (פתגם צרפתי)
285 מול זוג׳ ד־נסאמא ענדו ראחא,
מוצוב בין אחג׳ר א־רחא.
בעל לשתי נשים אין לו מנוחה.
מצוי בין אבני הריחיים.
286 מול זוג׳ נסוואן, מחצור בין זוג׳ ביבאן.
בעל שתי נשים, לחוץ בין שתי דלתות.
היתרון לבעל אשה אחת, זה שהיא מגינה עליו מכל האחרות.
287 רבאעא ד־נסא, ול־גרבא יאבסא.
חבורת נשים, והנאד יבש.
אדם אחד היו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה: הצעירה מלקטת לו בנות, הזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. (בבא קמא סי)
בית אשר שתי נשים צופיות הליכותיו, צלמוות ואי סדרים בו. (משלי הושוע)
כל בית אשר לו הרבה בעלות בית לא ינקה לעולם. (יב׳ל יהושפט)
ברוב משרתים אין מי שיטאטא החדרים.(אוסם בושם)
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
סעודת האושפיז הראשון
מאחר ומשפחות רבות גרו בחצר אחת, על כן הקימו סוכה אחת גדולה, שהספיקה לכל המשפחות שבחצר.
לכבוד ה״שבעה אושפיזין״, נהגו שכל משפחה מארחת בסוכה לפי התור, את השכנים ללילה אחד, כך שבלילה הראשון, אחד השכנים מגיש כיבוד קל לכל המשתתפים: מגדנים, אגוזים, תמרים וכל מיני תרגימה בלי לשכוח את השתייה.
השכנים עושים את הקידוש בצוותא, טועמים ומברכים על כל דבר שהשכן הביא לסוכה וכך מקיימים את מצוות סעודת ה״אושפיז״ הראשון. בלילה השני, עושה אותו דבר השכן השני שבחצר ומארח גם הוא את השכנים לכבוד ה״אושפיז״ השני וכך הלאה. אחרי הכיבודים עורכים את הסעודה המרכזית של החג וכל משפחה מביאה את מאכליה ומטעמיה לסוכה, כאשר כל הגברים יושבים סביב שולחן גדול, חוץ מן הנשים הנשארות בחוץ מחוסר מקום, גם כדי להגיש למסובים את הארוחה.
ריחות התבשילין של כל משפחה היו נודפים למרחקים ובאמצע הסעודה הייתה מתפרצת שמחת החג מגבולות השולחן הגדול ומכל פינות הסוכה, כך הייתה נשמעת ערבוביה של מקהלות שירים ופיוטים מכל הסוגים. קולות השכנים היו מתערבבים זה בזה ולא נאלמים אלא עד חצות כמעט.
מאחר שחצרות הבתים היו מאוד מצומצמות, לכן רוב תושביהן הקימו את סוכותיהן על גגות הבתים, כך העובר בסמטאות ה־מללאח היה יכול לשמוע בקלות ערבוביה של פיוטים, ויכוחים או סתם שיחות קודש וגם חולין הבוקעים מכל מבוא, בעיקר איחולי ברכות החג כגון: ״שמחתך א־זארנא״ (לחיים שכננו), או ״שמחתך א־כ׳אי״ (לחיים אחי־ידידי) ואם האיחול מופנה לתלמיד חכם, אז הפניה והברכה משתנות: ״שמחת כבוד תורתך א־רבבי רבי״.
הזמנת העני לסעודה
מנהג עתיק יומין קיים ביהדות והוא להזמין לסעודת שבת או החג, עובר אורח ובמיוחד בחג הסוכות ככתוב: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך״ (דברים טז׳ יד).
היראים המדקדקים נהגו להזמין לשבתות ולמועדים את העניים לשולחנם ובפרט לחג הפסח וחג הסוכות . היו גם שהיה להם אורח קבוע לשבתות וחגים.
בכמה משפחות במכנאס נהגו להזמין אורח עני לסוכה, להושיבו בשולחן ולכבדו מכל טוב, והוא משמש כממלא מקום לאושפיז של אותו יום.
נטילת לולב
המדקדקים ואנשי מעשה נוהגים לקום ביום הראשון דסוכות, באשמורת הבוקר לנטילת ארבעת המינים, לפי מנהג האר״י מברכים על הלולב בתוך הסוכה וקוראים את ההלל עם הנענועין. את ההושענות ושאר ההקפות, עושים בבית־ הכנסת.
ראוי לציין, שבמרוקו לא היו הדסים משולשים כמו שיש כאן בארץ, לכן כל אחד הצמיד ללולבו חבילה מכובדת של הדסים כדי לצאת ידי חובה, גם נהגו לצרף ללולב חבילה של ערבי נחל ולא רק שני בדי ערבות. באשר ללולב ולאתרוג, מאחר והיו בשפע ובמחירים השווים לכל נפש, כל אחד רכש לו את כל ארבעת המינים, גם נהגו לרוכשם לכל הילדים שבמשפחה כדי להרגילם, כך שבשעת קריאת ההלל וההושענות, דמה בית־הכנסת ״לגדוד״ של חיילים, כאשר כל הלולבים מורמים אל־על כמו רובים וזה הוסיף עוד הארה והוד והדר למעמד.
שינה בסוכה
מעטים מאוד נהגו לישון בסוכה, משום שכל המשפחות נהגו להקים סוכה אחת בלבד לכל הדיירים שבאותה חצר, לפעמים זה היה מתבטא בעשר משפחות ויותר, אלה שהייתה להם סוכה פרטית בבית, יכלו להרשות לעצמם לישון בה, אולם, בכפרי האטלס, אב המשפחה לן בסוכה במשך שמונת ימי החג.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Les succès de la France au Maroc furent accueillis avec réserve par les puissances européennes qui lui livraient une concurrence acharnée. Les rivalités entre la France, l'Allemagne, l'Angleterre et l'Espagne qui se disputaient alors l'influence prépondérante au Maroc furent résolues par des concessions territoriales décidées lors de la conférence d'Algésiras, réunie à partir du 16 janvier 1906, et à laquelle participèrent les treize puissances signataires de la convention de Madrid de 1880. Pour la première fois dans leur histoire, les Etats-Unis rentrèrent aussi dans le concert européen. Le délégué américain y évoqua notamment «la question de la liberté religieuse et des restrictions imposées aux Juifs du Maroc». La France se vit confier un «mandat» sur le Maroc qu'elle accepta de partager avec l'Espagne
Les tractations d'Algésiras dont la délégation chérifienne fut tenue à l'écart, soulevèrent l'indignation de la population marocaine. Les réformes qui lui furent imposées par la conférence, l'occupation des territoires sahariens, et l'intervention française en Chaouïa firent passer Mawlây 'Abd al-'Azîz, accusé de mollesse, comme un suppôt des intrigues coloniales; il fut alors désavoué par les oulémas de Fès. Le climat insurrectionnel qui s'intensifia dans le pays fut le prélude de l'occupation française du pays. Le meurtre à Marrakech en mars 1907 d'Emile Mauchamp, médecin humanitaire qui avait exercé jadis en Palestine, fournit le prétexte de l'occupation militaire d'Oujda par une force expéditionnaire française menée par Lyautey et venue d'Algérie
Les événements de Casablanca et leurs suites (août 1907)
Depuis peu la communauté juive de Casablanca commençait à se développer et comprenait environ six mille âmes. Les Français y entreprirent de grands travaux d'aménagement du port et surtout la construction du chemin de fer. Répondant à l'incitation à la guerre sainte lancée par le marabout Mâ' al- 'Aynin, des centaines de Kabyles armés, venus de la campagne, envahirent les chantiers le 30 juillet 1907 qu'ils saccagèrent, massacrant les ouvriers européens. Le 5 août, en représailles, la ville fut bombardée par le croiseur «Galilée», déclenchant une émeute de la populace casablancaise. Rejointe par des tribus kabyles, elle se rua sur la médina et surtout, sur le mellâh, et pendant trois jours, pilla, saccagea, tua et viola. Trente Juifs furent assassinés, une centaine furent sauvagement blessés, tandis que les femmes et les filles juives subirent les pires outrages. Sans défense, quatre mille Juifs abandonnèrent le mellâh pour se réfugier autour du consulat de France. Certains purent gagner le port où, poursuivis et frappés jusque dans l'eau, ils s’embarquèrent à bord des navires mouillés au large où ils restèrent sans vivres pendant plusieurs jours. La masse des habitants les plus démunis se barricada dans le mellâh; ce dernier fut entièrement détruit, provoquant la fuite de centaines de réfugiés juifs qui trouvèrent abri à Settat et à Mazagan. Beaucoup n'y parvinrent pas et furent capturés par les Kabyles. Plusieurs lettres adressées à l'Alliance à cette époque font état des détachements de secours qui, dans des provinces éloignées et dans des conditions périlleuses, se mirent à la recherche des captives juives dont certaines avaient été converties de force à l'islam ou vendues sur les marchés de l'intérieur
Suite aux événements de Casablanca les troupes françaises occupèrent la ville, puis toute la plaine voisine de la Chaouïa (1907-1908), soulevant l'hostilité de la population musulmane. Cette hostilité, qui se propagea dans toute la province, menaça aussi les Juifs dont la situation même dans les grandes villes devint précaire
L'anarchie marocaine se doubla bientôt d'une guerre civile. Le frère aîné d'Abd al-'Azîz, Mawlây al-Hâfid (1876-1937), réputé pour sa piété exemplaire, se posa en champion de la résistance aux Français. Il intriguait depuis longtemps contre son frère pour parvenir au trône. L'occupation de Casablanca lui fit franchir le dernier pas et le 16 août 1907, il fut proclamé sultan à Marrakech, la capitale du Sud, avec l'approbation des ulémas de la ville. Mawlây ' Abd al-'Azîz accusé par une fatwâ de «collusion avec l'ennemi d'Allah et de la religion» sera déchu et se réfugiera chez les Français à Rabat, ce qui le condamnera définitivement dans l'esprit de ses sujets
L'arrivée au pouvoir de Mawlây al-Hâfid (rég. 1908-1912) n'arrangea pas la situation politique. Le chaos général s'installa, dont les répercussions pour les Juifs, plus que pour d'autres sections de la population, furent particulièrement douloureuses. Des rapports publiés périodiquement dans le Jewish Chronicle indiquent chez les Juifs un sentiment constant d'insécurité. S'ils eurent à souffrir jusque-là de l'insécurité générale du pays et de la crise économique, désormais ils eurent à déplorer les instincts de pillage de certaines tribus arabes et les attaques à main armée
הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון
פוגרום בפאס
הסכם החסות (הפרוטקטורט)
בהפרה בוטה של ההסכם שהתקבל בוועידת אלג׳זירס לא הסתפק הגנרל מואניה בהצלת האוכלוסייה האירופית מטבח בפאס, אלא יצא עד מהרה לשחרר את מכנאס – שבה לכד, בשם הסולטן, את מולאי אלזין לפני שהתקדם לכבוש את כל צפון מרוקו. הממשלה בברלין מחתה על כך בתוקף ושלחה את אניית המלחמה פנתר כדי להגן באופן רשמי על האינטרסים של גרמניה באזור סוס. כדי למנוע את העימות הצבאי בין צרפת לגרמניה ולפתור את הסכסוך הקולוניאלי נדרשה תמיכה דיפלומטית של אנגליה, ובנובמבר 1911 נחתם הסכם צרפתי־גרמני: צרפת העניקה לגרמניה פיצויים טריטוריאליים במרכז אפריקה, ובתמורה גרמניה ראתה במרוקו מדינת חסות של צרפת. כך הוסר המכשול האחרון בדרך של צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. ואולם, היעדר הסכם רשמי עם הסולטן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה.
סוף ׳הסיוט המרוקני׳ התקבל בשמחה עצומה ועורר תקווה גדולה בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.
עמדת ליאוטי הייתה שצרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע שכיבוש פאס, הבירה המלכותית, תביא לסופה של ׳האנרכייה המרוקנית׳, ועודד את הממשלה הצרפתית להיות מעורבת אפילו יותר, אם כי בכוחות קטנים ככל האפשר, כדי להשליט את החסות של צרפת במרוקו.
מלווה בגנרל מואניה, אוז׳ן רייניו ציר צרפת בטנג׳יר ודיפלומט מוערך, הגיע לפאס ב־24 במרץ 1912 במטרה לכפות על הסולטן את הסכם החסות, שבו הועברה הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. על זמן הגעתה של המשלחת הצרפתית הוא כתב: ׳הריעה לכבודנו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות והתזמורות שלהם קיבלו את פנינו במנגינת השיר La mere Michel [שיר ילדים צרפתי ידוע] שנחשבה אז במלאח להמנון הלאומי שלנו!׳
בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, ב־30 במרץ 1912, השיג הציר הצרפתי רייניו את מטרתו וההסכם נחתם. בלחץ שהופעל בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו של השייח׳ חתם מולאי אלחאפיד על ההסכם שהעניק באופן רשמי לממלכה העלווית חסות צרפתית, וכל הסמכויות של צרפת בה הוענקו למפקד העליון הכללי Resident general commissaire
על פי ההסכם הלה ייצג את הממשלה הצרפתית מול השריף, יממש את במרוקו וישגיח על יישום ההסכם. עוד הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של שליטה השריף, ואילו הסולטן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו. נוסף לכך, צרפת תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו – ביבשה ובים. הוסכם גם כי הסולטן, או כל אדם שתינתן לו הסמכות לכך, יפקוד על האזרחים פקודות הקשורות לניהול צורכי הציבור. הסולטן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, ואף הופיעה בעיתונות הצרפתית. על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב:
הייתה זו תדהמה כללית. ההסכם למדינת חסות נתפס כשטר מכירה, וכל העיר, מהשורפא (המשפחות המיוחסות) וחכמי הדת ועד אחרון הבקאלים (מוכרי הירקות), גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, אשר רומם ארבע שנים קודם לכן לתפקיד סולטן הג׳יהאד, ׳מכר׳ לנוצרים חלק מדאר אלאסלאם. שקט כבד עטוי איומים עטף את העיר, אבל הסימנים המבשרים את הסערה טרם נחשפו לאירופים, פרט ליחידים שהכירו היטב את החיים הפנימיים בבירה.
מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תפילת החג
כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.
נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.
הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.
ההושענות וההקפות
הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.
נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :
״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״
ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:
״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.
יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.
למענך אדיר אדירים,
למענך בורא רוח ויוצר הרים,
למענך גדול העצה משפיל ומרים,
למענך דובר צדק ומגיד מישרים,
למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,
למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,
למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,
למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,
למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,
למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,
למענך כביר כח מכובד באורים,
למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים
(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)
אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:
למענך כבדנו,
למענך מלטנו,
למענך נוצרנו,
למענך סעדינו,
למענך עוזרינו,
למענך פדינו,
למענך צהלינו,
למענך קדשנו,
למענךרפאנו,
למענך שמחנו,
למענך תומכנו
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :
" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.
עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :
האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.
אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.
מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.
דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.
דעת הקהל והעיתונות.
במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.
בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.
בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :
90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.
עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".
כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".
החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.
תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".
" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :
" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "
עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט הבריטי ".
כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :
"ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.
רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "
למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.
החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?
למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.
גורמי התלות של בני המחוז במראכש
גורמי התלות של בני המחוז במראכש
הקבלה המוחלטת שקיבלו בני המחוז את המרות הרוחנית של המרכז במראכש , גם בהעדר תוקף פורמלי או מוסדי-שלטוני מצביעה על התלות המוחלטת שהייתה להם במרכז. מה היו הגורמים שיצרו את התלות המוחלטת הזו?
ראשית גודלו של המרכז במראכש. הקהילה היהודית של מראכש הייתה במחצית השנייה של המאה ה י״ט , מבחינה דמוגרפית, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. במרכז הרוחני שלה פעלו בעת ובעונה אחת ישיבות רבות, שבזכותן היא הייתה ידועה כעיר של למדנים ומקובלים עוד בסוף ימי הביניים. עד לכיבוש הצרפתי למדו בישיבות מראכש מאות תלמידים. וכדברי הרב בן מוחא הייתה מראכש "עיר גדולה לאלוהים, עיר של חכמים ושל סופרים וקהל גיבורים". חיזוק לדברים אלה אנו מוצאים בתיאורו של משה מונטיפיורי ובתיאוריהם של נוסעים אירופאים אחרים, שבאו לעיר בתקופה הנידונה.
שנית: בניגוד לצפון הממלכה – שם קמו במרוצת הדורות כמה מרכזים רוחניים (בפאס, במקנאס ובמידה מסוימת בצפרו) – לא קם בדרום מרכז רוחני נוסף. למעשה, בכל דרום מרוקו לא צמח מרכז רוחני מתחרה למראכש וזאת על אף שמספר היהודים שחיו באזור זה לא היה נמוך. גורם אחר קשור בריחוקם ובבידודם של יישובי הפריפריה: ריחוקם הגדול של היהודים שהיו מפוזרים במרחבי מחוז הדרום מהמרכזים הרוחניים של הצפון וקשיי הגישה אליהם (חוסר ביטחון בדרכים) מנעו התפתחות קשרים רצופים או משמעותיים ביניהם ולמעשה, הם יכולים היו לפנות אך ורק למרכז במראכש.
כמו כן, יהודי המחוז חיו ביישובים קטנים, לעתים קטנים מאוד (משפחות ספורות) בעלי אופי כפרי. ברובם לא היו מקומות לימוד ראויים או ספרים. מצב זה יצר פער אינטלקטואלי גדול מאוד בינם ובין המרכז במראכש.
עוד גורם שקבע במידה רבה את יחסם של בני המחוז כלפי המרכז במראכש קשור ביוקרה שהייתה למרכז ובאנשים החשובים שיצאו ממנו במרוצת הדורות. שמם של חכמים ומקובלים שפעלו במראכש היו ידועים בכל מרוקו. הרב מרדכי בן עטאר, לדוגמא, המכונה "הנשר הגדול" (חי במחצית השנייה של המאה ה ט״ו), הרב חנניה הכהן (אין יודעים באיזו מאה חי) המתואר במלכי רבנן כ "ידוע בכל המערב כצדיק גדול. מלומד בנסים ובאים ומשתטחים על קברו. והקבר ישן נושן ובנוי על גביו כיפה ישנה… נשבעים בו,, ר׳ אברהם אזולאי(נפטר בשנת 1741) ועוד רבים אחרים. הוא הדין בדיינים שנמנו על משפחות החכמים שהייתה להם שררה על הדיינות במשך דורות רבים במראכש. ביניהם ניתן לציין את משפחות סאבאג, פינטו, צרפתי, חרוש, אבטאן ועוד.
במחצית השנייה של המאה ה י״ט יצא שמם של החכמים : ר' דוד צבאח (נפטר בשנת 1858 ) , ר׳ מסעוד בן מוחא (נפטר בשנת 1873) , ר' מדרכי צרפתי(נפטר בשנת 1884), ר׳ יעקב אבטאן (נפטר בשנת 1873) ואחרים.
על ר' יעקב אבטאן נמצא כתוב : "כשעבר השד״ר ר' ברוך פינטו במערב (=במגראב) שהוא היה מפורסם בחכמתו, אמר שראה שני מעיינים גדולים במערב. אחד מו״ה יעקב אבטאן במראקס ואחד מו״ה שאול אבן דנאן בפאם". בשנת 1914 כותבים דייני מוגדור על חכמי מראכש מהדור ההוא- בין השאר- את הדברים הבאים: "אלוקים ראינו עולים מן הארץ רבנן תקיפי דעי״ת מראכש …אב״ד מקודש הרב המופלא שבסנהדרין ראש הרבנים נזר החכמים עטרת החסידים ארי שבחבורה…רבנו יעקב אבטאן זיע״א ….הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו בהגלות כתב ידים קדשי״ם טהרו״ת …ואחריו יאיר נתיבות משפט הרבנים …צרפתי…ובעקבותיהם חכמי לב אשר המה חיים עדנה חכמי ורבני מראקיש… ונפלאות בעינינו באתר די זיקוקין דנורא מאן… במקום ארזי לבנון מה לאזובי קיר…". מבין הגורמים השונים, נדמה שהפרסטיזיה שהייתה למרכז הרוחני של מראכש- פרסטיזיה שנשענה על יסודות איתנים וחרגה מגבולות מחוז הדרום- הייתה גורם מכריע בקביעת מערכת היחסים בין המרכז ואגפיו בתחום הרוחני והיא מסבירה את הקבלה המוחלטת שקיבלה הפריפריה על עצמה את מרותו של המרכז.
מצד אחד יצרו הגורמים, שציינו לעיל, תלות מוחלטת של הפריפריה במרכז הרוחני של מראכש ומצד אחר, בתלות המוחלטת הזו העניקה הפריפריה למרכז במראכש את התחושה שהיא נמצאת בטבורו של העולם. הדבר בא לידי גילוי, בין היתר, בקיומה של הנהגה רוחנית תקיפה, נחושה בדעתה, בטוחה בעצמה ויותר מכל גאה במידה רבה בידענותה.
כך למשל כתב אחד מרבני רבאט על דייני מראכש שפסקו בעניין מסוים בניגוד לדעתו: "וגם החזיקו(=דייני מראכש) עצמם כמופלגים בחכמה ,ואין זה מן השורה ,שראוי לכל אדם להכיר ערכו ואף אם באמת היו מופלגים בחכמה, מכל מקום ממידת המוסר לא היה ראוי להם לעשות מה שעשו, אלא היו צריכים להתנהג בענווה…".
גם מתוך דברי חכמי מראכש עולה תחושה זו: "ואני אומר" כותב הדיין המראכשי על קביעתו של דיין מהעיר אזמור "שהמתנה בטילה…ונתן כתף סוררת (=התנגד) בהשיאו דיין אחד עצה נבערת ולבסוף הודה בעל כורחו". ובתשובה לחכמי פאס נמצא כתוב: "על עניין המתנה של שלמה גבאי כבר השבנו ע״ע (=על עניין )הנ״ל תשובות נצחות עמ״ש (=על פי מה שכתבו)
חכמי עירינו ואמת אגיד כבר ידוע".
אוצרו של העני
אוצרו של העני
יום אחד הגיעו למוגאדור שליחים מארץ ישראל וגם שליחים ממראקש, כדי לאסוף כסף ותרומות עבור יתומים ותלמידי חכמים. גבאי העיר ופרנסיה היו אובדי־עצות. מחד גיסא, אי־אפשר להשיב ריקם את פניהם של המשולחים, ומאידך גיסא לא ידעו מה לעשות, למי יתנו- לאלה מארץ ישראל או לאלה ממראקש? ושלא לדבר על כך שאותה שנה היתה שנה קשה ביותר, שנת בצורת, וגם הם עצמם חיו בדוחק.
הלכו, איפוא, אל הרב חיים פינטו, כדי ליטול עצה ממנו.
אמר הרב פינטו לגבאים: ״לכו לבתיכם ובואו אלי מחר. ובינתיים, תנו לאורחים לחם לאכול ומקום לישון״.
הלכו הגבאים ועשו כדבריו של הרב. למחרת בבוקר שבו אליו.
שאל אותם הרב: ״האם עני פלוני הלך לעולמו?״
בדקו הגבאים אצל אנשי החברא קדישא ואלה השיבו להם: ״כן, העני הזה נטרד לבית עולמו״.
אמר רבי חיים פינטו לגבאים: ״לכו לביתו של העני וחפשו מתחת למיטתו, וכל מה שתמצאו תביאו אלי״.
תמהו הגבאים בינם לבין עצמם, שכן האיש שנפטר היה ערירי, עני מרוד, שלא היתה לו פרוטה לפורטה. אבל, מיהרו למלא את רצון הצדיק. נכנסו לביתו של העני, חיפשו מתחת למיטתו ומצאו שם אבנים טובות, מרגליות וכסף רב.
חזרו ובאו אל הרב פינטו וכל רכושו של העני בידיהם.
הרב לקח את כל הרכוש והכסף הרב הזה, חילקו בין משולחי ארץ ישראל ומשולחי מראקש, ועוד נשאר ממון רב כדי לחלקו לעניי העיר.
תציל ממוות
כלל היה נקוט בידי תלמידי הישיבה של הרב חיים פינטו: בעת הלימוד עם הרב אסור היה להעביר אליו שאלה, שלא עסקה בנושא הלימוד. רק מי שהשתתף בשיעור יכול היה להקשות ולשאול, ורק בנושא הלימוד. באחד השיעורים קם הרב פינטו ויצא מאולם הישיבה, מבלי להסביר על מה ולמה. תמוה היה הדבר בעיני התלמידים, שהניחו כי משהו קרה, אך לא שאלו לפשר העניין ולסיבתו. ראה השמש כי רבו יוצא, ופסע בעקבותיו. המשיך הרב, ולפתע עצר בדרכו וחיכה. השמש, שהלך מאחוריו, עצר והביט במתרחש.
והנה עבר לפני הרב יהודי, שהיה מעשירי הקהילה. עשיר היה האיש – אך גם קמצן גדול. הרב ביקש מהעשיר שיתרום מממונו, צדקה לעניים, והעשיר, כמובן, סירב, והמשיך בדרכו.
ראה הרב כי השמש ניצב לידו, ואמר לו: ״לך אחריו, כי ספורים רגעיו ובקרוב ימות. דאג שלא ייפטר מהעולם בלי שתיאמר עליו קריאת שמע״.
הלך השמש בעקבות העשיר, וכדברי הרב – כך היה: בהגיע האיש לפתח ביתו התמוטט ומת. בעת שיצאה נשמתו קרא עליו השמש קריאת שמע.
חזר השמש לישיבה, ומצא כי הרב מרביץ תורה בתלמידיו וממשיך במקום שבו הפסיק קודם שיצא. כשסיים את השיעור ניגש אליו השמש, ושמע ממנו: ״צפיתי ברוח הקודש, כי על העשיר נגזר דין מוות, שהיה יכול להתבטל אילו היה נותן כמה פרוטות לצדקה. משום כך ביקשתי זאת ממנו, כדי להצילו ממוות, כמו שנאמר ״וצדקה תציל ממוות״. אבל, גם את חבל ההצלה שהושטתי לו, כשביקשתי ממנו שיתרום לעניים, לא רצה הכילי לאחוז. הוא התעקש ונשאר בעוונו, ולא ניצל. ידעתי כי קיצו קרב, ומשום כך ביקשתי ממך שתעמוד לידו בעת יציאת נשמתו ותאמר עליו את שמע, כמקובל וכדין״.
לאחר שהתפרסם המעשה הכירו התלמידים ואנשי העיר בכוחה של הצדקה ונזהרו לקיים אותה. בכל בית יהודי בעיר נמצאה קופת צדקה, קופת רבי חיים פינטו זצוק״ל, ולפני שיצאו מביתם שילשלו לתוכה מעות לקיים את הנאמר ״והלך לפניך צדקך״, וכן ״וצדקה תציל ממוות״.
שם לו חוק
בזמנו של הרב חיים פינטו לא היו קיימים סדרי מימשל תקינים במדינה. לא היה ספר חוקים ממשלתי או קובץ אחר שעל פיו נקבעו הלכות המדינה. נקודת האור היחידה בנושא היו בתי הדין הרבניים. היו אף ערים שבהם היו קיימים מספר בתי דיו רבניים, שאליהם ניגשו היהודים בכל מקרה של מחלוקת או סיכסוך. הפונים לבתי דין אלה קיבלו מראש את הסכמתם לפסק הדין, שכן הרבנים־הדיינים היו מוכרים ומקובלים עליהם. גם לרב פינטו היה בית דין שכזה. מקום מושבו היה בבית הכנסת של הרב, והוא שימש למעשה כבית הדין הגדול של העיר.
בתקופת חייו של הרב פינטו החלה מערכת המשפט הממשלתית להתמסד, ונפתחו בתי דין ממשלתיים. אולם, בכך לא היה די: היה צורך בקובץ חוקים שטל פיהם ייקבעו פסקי הדין. תרומה נכבדה לקובץ חוקי המדינה קיבלו פקידי הממשלה בדמות פסקי הדין, שניתנו בכל בתי הדין הרבניים של קהילות היהודים. עלו על כולם פסקי הדין, שנאספו מבית הדין הגדול של הרב פינטו, ופסקים אלה שולבו בתוך מערכת המשפט הממשלתית ועל פיהם היו צריכים השופטים במוגאדור לפסוק את דינם באותה תקופה.
החוט המשולש
הרב רבי אברהם קורייאט היה מתלמידיו של הר״ח. הוא הגיע אל בית המדרש בעקבות הזמנה מיוחדת של הרב פינטו. היה זה באחד הימים שבהם עבר הר״ ח עם חברו, רבי דוד חזאן, באחד הרחובות במוגאדור, ושמעו קול נפלא בוקע מאחד הבתים. הלכו השניים בעקבות הקול ומצאו את רבי אברהם מנגן על כינור ושר בקולו הערב. ״קול ערב שכזה״, אמרו לו השניים, ״ראוי שיישמע לומד תורה. בוא איתנו ותלמד אצלנו תורה״.
הצטרף אליהם רבי אברהם, והחל שותה בצמא את דבריהם. לא היתה לו משפחה ואמצעי קיום, והר״ ח קיבלו כבן ממש, דאג לכל מחסורו ולימד אותו תורה, הלכה ואגדה.
ברבות הימים הפך רבי אברהם קורייאט לגדול בתורה, מקובל, פייטן ומשורר. הוא חיבר את הספר ״ברית אבות״. כשגדל בתורה צירפו הרב חיים פינטו לבית דינו, שבו כבר ישב רבי דוד חזאן, ויודעי ח״ן היו נותנים בהם סימנים: ״אחד״ – אברהם, חיים ודוד.