מורשת יהדות מרוקו

אולם עוד לפני שנודע רד״א כמשורר יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעיתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). את כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב-תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה ביטא את עמדותיו כלפי הנושאים שעליהם כתב, ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות שעליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאי דופן אלה הוא ראה שרידים של תורת השבתאות. כך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאיסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו. כמו כן תיאר בקווים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ׳היר (=הצו המלכותי) בשנת 1864 למשה מונטיפיורי, צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של היהודים במראכש ובכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ של מושל מראכש.

הערות המחבר : ראה הצפירה, תחת הכותרת ״מכתב ממארוקו״, שנה יח (תרנ״ב), גיליון 208, עמי 840 וגיליון 209, עמי 845; גיליון 237, עמי 959-958 וגיליון 241, עמי 975; גיליון 259, עמי 1047 ; גיליון 268, עמי 1084-1083 ; שנה יט (תרנ״ג), גיליון 245, עמי 1045-1044 וגיליון 246, עמי 1049. השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המוות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשביל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת העניין. כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳ (הצפירה, שנת תרנ״ב, גיליון 208, עמי 840).

הערת המחבר : השווה ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותנים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״ב [=וגם כן] עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכול, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן.

כבר בכתבות אלה הפגין רד״א את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אווירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, וכן, להבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצווה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה גם בין השיטין רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, אשר לה התוודעו רד״א ואנשי חוגו דרך העיתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא, שאת כתבותיו להצפירה שיגר בזמן שלעיתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעיתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א-תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח רד״א משנת תרנ״ח עד לשנת תרס״ז, ובהן תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1895-1885), בעשור הרביעי לחייו, כתב כנראה רד״א גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, שבהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכיליות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים – החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה, כמו בשירים אחרים, אין המדובר בחכמה סתם – כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל – ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות ה־18 וה־19, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו את מנוחתו של המשורר.

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה,
ר' דוד אלקיים

שָׁפָה בֵין הַשָֹּפוֹת, מַה לָּך נִרְדֶּמֶת?

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,
הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תִּהִי נִכְלֶמֶת.
תּחַתַ הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,
תִּתְנַשִֹּאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ, נֱעֶצֶמֶת

וּבְנוֹת הַשִּׁיִר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,
כִּבְתוֹךְ מַעֲשֵֹה רִקְמָה נִקְסֶמֶת

יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה;
בָּך נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוֹמִי אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כּמְּנוֹרָה;
בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,
כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת

עמוד 283

עריפת ראשים ברבאט

 דיברנו על עריפת ראשים בפתח המלאח, ומליחת ראשי מורדים בחוקי המלך ובמלחמותיו. בשנת 1872 קרה מקרה מדאיב ״לחכמי ולשוחטי העיר רבאט״. באותה שנה הצליח הסולטן מוחמד ה־4 לדכא שבט בני מוסא אשר מרדו בו, ארבעים ושמונה מהם נתפשו ונידונו למוות, לפי פקודתו נשלחו ממראכש לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים להשלח לפאס, שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם, וזה השפלה גדולה ועונש מחפיר לגויים המורדים שיהודים המושפלים בעיניהם (ח״ו) הם שיערפו את ראשיהם, אך מכיון שזה היה ביום שבת קודש החכמים סירבו בכל תוקף לבצע צו המלך מפני קדושת השבת, למרות איומיו של המושל, זה פקד על חייליו להיכנס לבתי הסרבנים החוצה, הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם. הנושא הגיע לאגודת אחים בלונדון ותגובתם פורסמה בדיווחים השנתיים וזה עשה רעש בכל עולם היהודי [ראה דיווחים ותזכירים בספר מזרח שמש עד מבואו עמי 268 והלאה].

מתוך הספר " ממזרח שמש עד מבואו "- אליעזר בשן

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס. שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו  Tissotשגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso ב-21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים ברבאט, שהם אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה²¹. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1) עד כאן מספרו של אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו.  

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן לא צוין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר חול הכתוב בערבית חצי ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמרוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמים באלג׳יריה ובמרוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי מקצועיים במרוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתיים שונות, ואפשר גם שהשנייה מוסלמית. (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במרוקו.)

הערת המחבר : סמחון חלואה קשור ביוגרפית לשלושת המקורות, כיוון שהוא העתיק את הבקשה במכנאס ולאחר מכן הלך ונתיישב באוהראן/והראן, שבה נתפרסמו או הועתקו שאר הגרסאות. ואף על פי כן אין להניח שהוא זה שהביא את הבקשה ממרוקו לווהראן. נדידתם של פיוטים ובקשות בין קהילות צפון־אפריקה היא מן המפורסמות, ויעיד על כך הקובץ שבחי אלהים, שכמחצית מהטקסטים שבו אפשר לשייכם בבירור למשוררים ממרוקו. מלבד זאת, נראה שכ״י מב״צ וכן כתב־היד המזוהה בהערה 13 נכתבו שנים הרבה לפני שהגיע הרב סמחון חלואה לווהראן. סיבה נוספת לסבירות הנמוכה של אפשרות זו היא שקיימים שינויים מרובים בין גרסתו של ס״ח ובין הגרסאות המצויות במקורות של והראן. מכאן שמקור הבקשה בווהראן שונה מזה של ס״ח.

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במרוקו. חלק מהן נכתבו במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממרוקו או מאלג׳יריה, כמו יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתבו במאות ה־16 וה־17 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו ר׳ יצחק לוריא (האר״י), ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חייתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן.

אשר למקום מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מרוקו לאלג׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם פריחא נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במרוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלג׳יריה, פרט אולי ליוצאי מרוקו שהתיישבו בווהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך סביר יותר להניח, כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממרוקו לווהראן, והפיצוה במקום יישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגרסאות של והראן לעומת הגרסה של מכנאס.

פרק ה

ג׳האד וד'ימה: ניסוחים חדשים

ההיסטוריה האנושים כולה רצופה זרמים רחבים של מחשבה ומגמות מדיניות הדרים בכפיפה אחת, והתנהגותו של היחיד ושל הקיבוץ מיטלטלת בין קנאות קיצונית להבנה ועזרה הדדית. כך גם כיום מושגי הג׳האד והד׳ימה מבטאים רק אחת מהרבה מגמות במחשבה המדינית הערבית. אף־על־פי־כן יצטמצם ניתוחנו כאן רק בקיומם הנמשך של מושגים אלה בעולם הערבי של זמננו.

עם ביטולה של הד׳ימה — בין על־ידי מעשהו של שליט מוסלמי בממלכה העות׳מאנית או בפרס, בין על־ידי גירושם או יציאתם של הד׳ימים ובין כתוצאה מן הקולוניזציה האירופית — מתבקשת השאלה אם המונח ״ד׳ימי״, שהגדיר מצב היסטורי מסוים, עודו הולם את המציאות בת־זמננו. והנה נראה שמחשבה ודפוסי־התנהגות שעוצבו על־ידי העבר, על־ידי החינוך והמסורת, מעידים אמנם על קיומה של תסמונת ד׳ימית. בן־המיעוט, הכבול והמנוכר תכופות כתוצאה ממצב היסטורי נתון, נוטה להנציח את מעמדו השולי של הד׳ימי. כך אפוא התנאים שמאז־ומתמיד קבעו את קיום־הצוות המסורתי בין המיעוט לאומה, המיוסד על כניעתו וניכורו של האחד ועלסובלנותושל משנהו/ עודם פועלים את פעולתם. אבל האדון עומד בסובלנותו רק כל עוד הד׳ימי עומד בכניעותו.כוחן והתמדתן של עמדות מסורתיות אלו במהלך ההיסטוריה אפשר לתרצם בהתחדשותן המתמדת במסגרות פסיכו־חברתיות, בכך שאותם ערכים שהצדיקו והגדירו לכתחילה את המסגרות האלו עצמן קמים לתחייה בכמה אידיאולוגיות מדיניות חדשות. הנה על כן נוסיף ונשתמש במונח ״ד׳ימי״ שעודנו בר־תוקף לגבי עמדות ומשטרים מדיניים. הואיל ומעמדו של הד׳ימי נקבע על־ידי הג׳האד והד׳ימה, הרי עלינו לבדוק באיזו מידה נשתמרו מושגים אלה בעולם המוסלמי של זמננו, התפתחו או ניטשו, אף שברור כי עוד גורמים מדיניים דרים בכפיפה אחת עמהם.

בארצות דוברות־הערבית אנו עדים להעברתם של ערכי־דת מוסלמיים אל הערכאות המדינית. מי־שהיה נשיא אלג׳יריה, אחמד בן־בלה, לימים נשיא הליגה־לזכויות־המוסלמים, כך הצהיר בראיון שנתן ב־1982:

1. יש לי הרושם שמתפתחת מין יניקה הדדית בין הערכאות לאסלאם. אני אופטימי מאד ועמוקה אמונתי בגישומן של תכניות נאות וגדולות, בגניוס הערבי ובנצחון.
2. בזה אתה מתכוון לומר, ״בהיעלמותה של מדינת־ישראל״?
3. בדיוק כך.

הגיהאד נגד ישראל

כמה וכמה פעמים הכריזו מנהיגים ערבים, בין בנפרד ובין ביחד, על ג׳האד נגד ישראל, ובכך אישרו את דבקותם במשטר תיאוקרטי המקיף את האנושות כולה(ראה תעודות 1 ו־5).

הואיל והוכרז על הג׳האד בשם הלאומנות הערבית, והואיל והארגון־לשיחרור־פלשתינה תמיד הגדיר עצמו כחלוץ הלאומיות הערבית, ראוי לנו שנבדוק את טיבו של הג׳האד האש״פי.

בוועידת־הפסגה המוסלמית השלישית לשאלות ארץ־ישראל וירושלים, שנערכה במכה בינואר 1981, הכריזו שלושים־ושמונה ראשי־מדינה ערביים (להוציא את מצרים) יחד עם יאסר ערפאת על ג׳האד נגד ישראל. ב־1970 הכריז יאסר ערפאת:

שיחרורה של פלשתינה והפסקת החדירה המדינית, הכלכלית, הצבאית והתעמולתית של הציונים למדינות המוסלמיות הם מחובותיו של העולם המוסלמי. חובה עלינו לאסור מלחמת־מצוה (ג׳האד) על האויב הציוני, החומד לא רק את פלשתינה אלא את האיזור הערבי כולו, לרבות מקומותיו הקדושים.

הקריאה לג׳האד לשם הקמתה של מדינה חילונית דמוקראטית שבה יהיו היהודים, הנוצרים והמוסלמים שווי־זכויות היא בבחינת דבר־והיפוכו, שהרי מטרתו של ג׳דאד המרת־דת של הכופרים או כפיפתם לד׳ימה(ראה תעודות 1 ו־3). אכן, לעתים קרובות מדגישים מנהיגים ערבים את הצורך לכבד את כללי הג׳האד. ב־1971 הזכירה אפילו סוריה, שהפליגה בדרך החילון, כמה מכלליו הטאקטיים:

לפי דיני הג׳האד המוסלמי מותר להילחם באויב תוך כדי שימת מצור על מחנותיו ומשכנות אזרחיו. כמו כן מותר להחריב את בתי האויב ולהעלותם באש, לגדוע את עציו ולהשם את שדותיו [על־מנת] להכריחו להיכנע. מותר גם לנתק את אספקת המים של האויב, אפילו מצויים במחנהו נשים וילדים.

ועידת־הפסגה המוסלמית השלישית בטאיף, ב־1981, סמכה ידיה במפורש על הג׳האד בחמישית מתוך שש החלטותיה:

ארצות האסלאם הבהירו בהחלטתן כי המלה ג׳האד משמשת בהוראתו המוסלמית, שאינה מניחה מקום לפרשנות או לאי־הבנה, וכי הצעדים המעשיים לגישומו יינקטו בהתאם לזה ותוך התייעצות מתמדת בין ארצות האסלאם.

לא כל מאבק הוא בהכרח ג׳האד, אבל אם מכריזים עליו שכך הוא הרי חובה על הלוחמים להקפיד על הטאקטיקה והאסטרטגיה שלו, הנקבעות על־פי חוקי־נצח בלתי־משתנים, ובפרט על־פי החוק האוסר ״שיתוף־פעולה בין מאמין לכופר״ — אם זה האחרון מתעלם מציווייו או מערער עליהם (ראה תעודה 3). הסעיף הראשון באמנת אש׳׳ף מטעים את אפיו הערבי של ״העם הערבי הפלשתינאי״, ומכאן את זכויותיו על ארץ המרוחקת אלף מיל כמעט מן המולדת הערבית. לשון אחר: זכותם של הערבים הפלשתינאים על ארץ שאינה ערבית (ישראל) מיוסדת על סיפוחה לשעבר על־ידי הג׳האד ועל סיערובה באמצעות הד׳ימה:

פלשתינה היא מולדת העם הערבי הפלשתינאי; היא חלק בלתי־נפרד מן המולדת הערבית, והעם הפלשתינאי הוא חלק בלתי־נפרד מן האומה הערבית.

מצבם הרפואי של חלק ניכר מהעולים היה ירוד ומכמה סיבות. רבים מהם היו פליטי השואה, ניצולי מחנות וגטאות, ואין פלא ששיעור הנכים והחולים בקרבם היה גבוה. גם הסבל הנפשי שהם חוו בשנות המלחמה הותיר בהם את רישומו. רופאים ששהו במחנות העקורים דיווחו שיותר מעשרה אחוזים מהפליטים זקוקים לאשפוז מיידי. אשר ליהודי ארצות האסלאם, רבים מהם חיו לפני עלייתם בתנאי חיים קשים וברמת היגיינה ירודה ואלה ניכרו במצב בריאותם. למשל מחלת הגרענת הייתה נפוצה בקרב יושבי הכפרים בהרי האטלס עד כדי כך שהיא כלל לא נתפסה כמחלה. בקרב עולי תימן 16,000 איש מתוך 46,000 העולים נזקקו לאשפוז. המבנה החברתי של העלייה שיקף את חתך האוכלוסייה של קהילות יהודיות בעולם. אולם היו מי שראו בעולים את הזיבורית (  (נ') קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע; סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה ) שביהדות התפוצות וטענו שכמה מראשי הקהילות דאגו לשלוח לישראל את החלשים והנזקקים בקהילותיהם ועל כן היו קשייהם החברתיים רבים לאין שיעור מבקהילה יהודית רגילה. בחודשים האחרונים של 1951 אף הגדירו את התהליך המכוון שהביא למצב זה ׳סלקציה שלילית׳.

זאת לא הייתה רק מדיניותם של ראשי קהילות. לעתים נשלחו בני המשפחה החולים לישראל בעוד שאר המשפחה נשארת במקומה או מהגרת למקום אחר. התופעה התגלתה תחילה בקרב יושבי מחנות העקורים באירופה. חלק מהפליטים ביקשו להגר לארצות הברית אך עקב ההגבלות הרפואיות המעוגנות בחוקי ההגירה האמריקניים הם הפנו את בני משפחותיהם החולים והקשישים לארץ. בחלק ממדינות מזרח אירופה נהגו השלטונות לשלוח בעיקר את החולים הכרוניים כדי לפנות מיטות בבתי החולים. שליחת החולים והקשישים ארצה והגירת שאר המשפחה לארצות המערב אפיינה גם חלקים מיהודי תוניסיה, מרוקו ועיראק.

הערת המחבר : אין נתונים מדויקים על היקף התופעה אך בדיונים שונים היו התייחסויות רבות לכך (למשל דברי יוספטל בהנהלת הסוכנות, 13.11.1952, אצ׳׳מ, 8100/83). יש נטייה במחקר לייחס את העומס על מערכת הבריאות לעלייה מארצות האסלאם דווקא (למשל הכהן, עולים בסערה, עמי 302), אך שיעור גבוה של חולים היה בקרב העולים הן ממזרח אירופה הן מהמזרח התיכון. למשל בעניין מחלת השחפת, דווח שהיא הובאה ארצה מרומניה ומפרס (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג״מ/43/ג/3029/4), ובעניין העלייה מרומניה טען חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, שבאין יכולת בקרה יש ייבוא של מחלות׳(שיבא, המוסד לתיאום, 9.9.1951, שם).

העולים החולים הביאו ארצה מחלות שכמעט לא היו קיימות בקרב היישוב הקולט. הבולטת מכולן הייתה השחפת, שנחשבה אז לחשוכת מרפא. מרבית החולים בה היו ניצולי השואה. מחלה אחרת ששכיחותה עלתה בעקבות העלייה הייתה העגבת, ועוד נוספו מחלות כרוניות שונות ומחלות נפש.

הערת המחבר : הנתונים המספריים בעניין חולי השחפת, כמו בעניין תחלואת העולים בכלל, אינם ברורים. ראו בעניין זה סטולר־ליס ושוורץ, עולים במספרים. דייר אברהם שטרנברג, ראש השירות הרפואי לעולה, העריך שהיו בארץ 15,000-12,000 חולי שחפת פתוחה, פי ארבעים משהיו לפני קום המדינה. 30,000 עולים נוספים היו נגועים בשחפת לא־פעילה (שטרנברג, בהיקלט עם, עמי 127). הערכה זו נראית מופרזת במקצת. השירות הרפואי לעולה דיווח על 848 חולי שחפת פתוחה שהתגלו בקרב 270,000 העולים שעברו דרך שער העלייה. להערכת מחברי הדוח היו עוד כ־1,000 חולים בקרב עולים מתימן שלא עברו דרך שער העלייה. מנכ״ל משרד הבריאות דיווח ב־1949 על 1,760 חולי שחפת שנתגלו באותה שנה (הכהן, עולים בסערה, עמי 190). שיבא ציין שב־1951 נכנסו לארץ 3,416 חולי שחפת (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג׳׳מ/43/ג/3029/4). אולם גם לפי ההערכות הנמוכות ביותר חל גידול עצום בחולים במחלה והדבר הטריד את העוסקים בבריאות ובקליטה.

הערת המחבר : אין נתונים מדויקים על מחלות אלו. בדוח של השירות הרפואי לעולה . נמסר על 4,000 מקרי עגבת. שיבא מסר שבארבעת החודשים הראשונים של 1951 נכנסו ארצה 1,000 חולי עגבת (המוסד לתיאום, 18.4.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). מרבית תיקי משרד הבריאות שעוסקים בפיקוח רפואי על העלייה סגורים בפני חוקרים מטעמי צנעת הפרט.

המחלות השכיחות ביותר היו הגרענת (Trachoma )  והגזזת  (Tinea ) אלה לא היו מחלות חשוכות מרפא אולם שיעור הנגועים בהן היה גבוה מאוד, בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם. על המחלות ש" ייבאו " העולים מארצות מוצאם יש להוסיף את השפעת תנאי הקליטה הראשוניים בארץ על מצבם הרפואי. במחנות העולים, ומאוחר יותר במעברות, היו צפיפות רבה ותנאי תברואה ירודים. המגורים בדיור הזמני במהלך החורף החריפו את המצב הרפואי וגרמו להתפרצות מגפות כמו דלקת קרום המוח, שיתוק ילדים ומלריה. גם תמותת התינוקות עלתה והגיעה לממדים מדאיגים. בתקופת המנדט הייתה תמותת התינוקות ביישוב היהודי מן הנמוכות בעולם, 29 פטירות לכל 1,000 לידות. בעקבות העלייה ההמונית עלה השיעור ל־52 פטירות לכל 1,000 לידות. בקרב העולים היה שיעור תמותת התינוקות גבוה הרבה יותר מביישוב הוותיק. על פי אחד הנתונים – פי עשרה (16.2 פטירות ל־1,000 לידות ביישוב הוותיק לעומת 157.8 בקרב העולים).

• הערת המחבר : Trachoma מחלת עיניים נגיפית הגורמת להתעברות הקרנית. המחלה עצמה אינה מחלה מידבקת במיוחד אך הצפיפות ותנאי ההיגיינה שהחולים במחלה חיו בהם גרמו להתפשטותה המהירה, לעתים היה הזיהום מתפתח וגורם לאבדן הראייה בעין הנגועה ואף בשתיהן עד כדי עיוורון גמור. תנאי חיים משופרים ובידוד היו אפוא הכרחיים כדי לרפא את חולי הגרענת ולמנוע את התפשטות המחלה. עד להמצאת האנטיביוטיקה התמצה הטיפול בה בטיפוח ההיגיינה האישית ובסילוק פיזי של תוצרי הזיהום מהעיניים. בראשית שנות החמישים הוחל טיפול בתכשירי סולפה וממדי הזיהום פחתו. בתנאי היגיינה נאותים אפשר היה לרפא את הגרענת בתוך חודשים אחדים.
• הערת המחבר : Tinea פטרייה שצמחה על עור הקרקפת בין השערות. זו הייתה בעיקרה מחלה של ילדים. הפטרייה גרמה לנשירת שיער ולהיווצרות קרחות. הטיפול בגזזת היה הקרנת רנטגן. כעבור זמן מה נשרו השערות באזור המוקרן ואז אפשר היה לחטאו ובמקום היו צומחות שערות בריאות. בתנאי היגיינה נאותים ובעזרת הקרנות רנטגן אפשר היה לרפא את הגזזת בשישה שבועות. לימים, התברר שהקרנות הרנטגן הממושכות הגבירו את הסיכון לחלות בסרטן. רבים מהילדים שטופלו בארץ לקו במחלה בבגרותם. על כך ועל חוק שתוקן כדי לפצותם ראו דוידוביץ׳ ומרגלית, הקרנות גזזת.

מים חיים

מלחמה התרגשה על המדינה. חרושת השמועות על האוייב המתקרב עוררה פחדים בקרב האוכלוסיה, ותושבי העיר ברחו ונטשו אותה. מחוץ לעיר, כך סיפרו, יהיה בטוח יותר אם וכאשר יגיע האוייב לשער. גם הרב חיים פינטו היה ביניהם. והנה, בהיותו עם אנשיו בדרך, התקרב אל הקבוצה ערבי חורש רעות וביקש להכות את הרב. ערבי אחר, שחש להציל את הרב פינטו, השכים להרוג את זה שקם עליהם.

הקבוצה המשיכה בדרך. כחום היום צמאה נפשו של הרב פינטו והוא ביקש לשתות. ״הבא נא לי מעט מים״, אמר לתלמידו, רבי יעקב. ״וכי מהיכן אמצא מים במדבר הזה להביא לכבודו?״ – השיב־ שאל רבי יעקב. חזקה עליו מצוות רבו, ורבי יעקב יצא לחפש מים. עוד לא הרחיק ללכת והנה ניקרה על דרכו כושי, הנושא על שכמו כד מים גדול. ״תמסור נא את הכד לרב פינטו״, אמר לו הכושי. רבי יעקב עמד נפעם, ומשהתעשת חזר אל הרב פינטו וסיפר לו מעשה שהיה. ״כן״, אמר לו הרב. ״האיש שפגשת היה אבי זצ״ל. ועל כך כבר אמרו חז״ל ׳צדיקים במיתתן קרויים חיים׳, וזכותו אכן עמדה לנו להחיותנו במדבר הזה״.

גשמים בעיתם

ימים קשים באו על הארץ. לא טל ולא מטר. נשיאים ורוח, וגשם אין. השנה היתה מעוברת, וכבר יצאה מחצית אדר שני, ולא ירד זרזיף על האדמה.

בצר להם פנו אנשי העיר אל הרב חיים פינטו, כדי שיושיעם. הם סיפרו לו על מצוקתם, וביקשו שיבקש עבורם רחמי שמיים. ״אם גשמים אינם יורדים״, אמרו, ״כולנו אבודים. הושיעה נא!״ הרב פינטו שמע את הדברים, ופסק: ״למחר התאספו כולכם בבית הכנסת. אל תאכלו ואל תשתו, והרבו בתפילות. אחר כך צאו משם אל בית החיים, וצפו לישועת ה׳״.

וכך עשו. למחרת הכריזו על יום תענית, והציבור נאסף בבית הכנסת. לאחר ששפכו את שיחם לפני קונם יצאו אל בית החיים, ושם ראו כי גם הרב פינטו הולך איתם. כשהגיעו אל בין המצבות אמר הרב לשמשו: ״ קרא בקול גדול: ׳אדר ב׳ בנידוי, אדר ב׳ בנידוי׳״. השמש עשה כמצוות רבו, והוא טרם כילה לצעוק והרב קורא אחריו: ״אדר ב׳ שרוי לו, מחול לו, מותר לו״, וכך הלאה, כבסדר התרת נדרים. בדרכם לבתיהם נפתחו ארובות השמיים, ומטר ניתך ארצה. ולא הגיעו לבתיהם עד שכל בגדיהם היו רטובים מגשמי ברכה.

הכנסת כלה

יהודים ולא יהודים כיבדו את הרב חיים פינטו הקטן, פקדו את ביתו והביאו לו דורון, כדי להתברך על ידו. ביניהם היו גם יורדי ים רבים, אשר הביאו לו שי מארצות שונות באירופה, שאותן פקדו לרגל מסחרם. אשתו של הר״ח, הרבנית מסעודה, ריכזה את המתנות בחדר מיוחד, והסבירה לבעלה כי בבוא היום יהיו מתנות אלה הנדוניה לבנותיהם, כשיגיעו לפירקן ויינשאו במזל טוב. הרב הקשיב, והשיב לה בפסוקים ״כי לא יעזוב ה' את חסידיו״ ו״ הבוטח בה׳ חסד יסובבנו״.

אולם, הרבנית עמדה על דעתה, ואמרה כי יש לנהוג בנושא כמו כל משפחה אחרת, ולשמור את המתנות למטרה זו. הרב לא השיב.

מספר חודשים אחר כך התדפק יהודי עני על דלת בית הרב, ושטח בפניו את צרותיו. אשתו נפטרה והוא נשאר מטופל בשמונה בנות. ארבע מהן הגיעו לפרק ״האשה נישאת״, אך אין לו נדוניה לתת להן. ״מי ירצה להתחתן עם עניות שכאלה ?״ – שאל במר ליבו את הרב, וביקש ממנו עצה. ״סוד ה׳ ליראיו״ – ענה לו הרב. ״בוא מחר בלילה, הבא איתך את עגלתך ואצייר אותך במתנות עבור בנותיך, כדי שלא יישארו ברווקותן. אולם, שמור את הדברים בסוד ואל תגלה אותם לאיש״. בלילות הבאים היה היהודי מגיע לבית הרב עם עגלה ריקה, וחוזר לביתו כשהיא מלאה במתנות מפורטוגל, אנגליה וספרד. בסופו של דבר התרוקן החדר מתכולתו, כשזו נמצאת באחד מחדריו של האב האלמן.

יום אחד עברה שמועה בעיר, כי האיש מחתן את אחת מבנותיו. מינהג הנשים היה לבוא אל בית הכלה ולשמח אותה, ובאותה הזדמנות העיפו עין על מתנות הנדוניה שלה. הרבנית פינטו היתה גם היא בין המבקרות, ומה מאוד השתוממה לראות, כי מתנות הנדוניה מוכרות לה מאוד. היא מיהרה לשוב לביתה ופתחה את חדר הנדוניה, וגילתה לתדהמתה כי הוא ריק מתכולתו יקרת־הערך.

״שומר שמיים״, אמרה לבעלה. ״פלוני עומד להשיא את ביתו, ולשם כך גנב מביתנו את כל המתנות היקרות, ששמרנו בחדר. יש לעשות מעשה״.

ענה לה הרב בניחותא: ״את זוכרת את כל האנשים הרבים שפקדו את ביתנו והביאו לנו את המתנות? אותו עני, המשיא את בתו, לא זוכה לכך. אני נתתי לו את המתנות. הסירי דאגה מליבך. לא אחד ולא שניים ירצו להשתדך עם הבנות למשפחת פינטו, ואם תהיה או לא תהיה נדוניה-בנותינו לא תישארנה רווקות. הן עצמן הנדוניה״.

הרבנית שמעה את הדברים, וידעה כי אין טעם להתווכח עם בעלה, הגם שהמעשה כבר נעשה ומתנות הנדוניה כבר עברו לרשות הכלה. היא נוכחה בצידקת דבריו שנים לאחר מכן, כשהבנות הגיעו לפירקן, וכל אחת מהן נכנסה לחופה עם נדוניה גדולה יותר מזו ששמרה הרבנית באותו חדר.

באוטאט שבאזור תאפילאלת כתב שיר על הצדיק ר׳ יחיא לחלו, הקבור סמוך לקצר א־סוק. בקהילה זו הוא נתבקש לחבר פיוט עבור העולים לקברו של ר׳ עמרם בן דיוואן סמוך לוואזאן, וזאת שנים מעטות – ואולי אף שנה אחת – בלבד לאחר פטירתו של השד״ר. הוא ביקר גם בכפר בוחאמיד ושר שירי שבח לנגיד הקהילה, ה״שיך״ של המלאח כנראה, אברהם בן משה. הוא שהה גם בקהילות הגדולות כגון מראכש, ושם חיבר פיוטים לכבוד הדיינים ר׳ יצחק ור׳ אברהם פינטו, בניו של המקובל ר׳ יעקב פינטו. כן הוא כתב פיוט לכבוד ר׳ אברהם אזולאי מצאצאיו של המקובל ר׳ אברהם אזולאי, לבקשתו של ״הנכבד וחשוב״ דוד בן דוד ויוסף. הוא ביקר קרוב לוודאי גם במוגאדור ובמאזאגאן. בפאם הוא שהה כנראה תקופה די ארוכה שאפשרה לו לשהות במחיצתם של רבני הקהילה ר׳ אליהו הצרפתי, ר׳ חיים דוד סרירו, ר׳ שאול סרירו, ר׳ יהושע סרירו ור׳ יעקב הצרפתי. שהייה זאת והיכרותו העמוקה עם קהילת פאס ורבניה הן שהביאו אותו כנראה להקדיש קינות רבות כל כך לזוועות שעברו על יהודי המקום בימי מולאי יזיד, אף שלא היה עד ראייה להן, ואף לכתוב פיוט שבח לכבוד הקהילה לאחר שנודע לו על החזרת בניה למקום מושבם ב״מלאח״ עם מותו של המלך הצורר.

• הערת המחבר : ״שיר חדש יסדתיו וכוננתיו בהיותי מתגורר חוץ לארץ מולדתי, ולשמע אוזן שמעתי מדי עוברי בכפר וואטאט יע״א [=יכוננו עליון אמן] שיש צדיק גדול אחד קבור בגבול אחד מגבולי תאפילאלת העיר המהוללה יע״א, והגבול הנז[כר] הוא הנקרא בפה קצאר אשוק. וכשומעי מפי מגידי אמת הרבה צדקתו חברתי שיר זה […] לאומרו בע״ה [=בעזרת האל] בהגיעי לקבורתו […]״ – הכוונה היא לקברו של ר׳ יחיא לחלו. הכפר אוטאט המוזכר כאן נמצא באזור תאפילאלת, ואין הכוונה כאן לעיירה בשם דומה – אוטאט אולאד לחאג׳ – השוכנת בצפון מזרח מרוקו. הטור הראשון של השיר הוא ״צדיק מדבש לחכי מתוק, גדול בישראל״.

הערת המחבר : ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א […] לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד״ר [=שלוחא דרחמנא] כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רבי] עמרם דיוואן זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא] שנלב״ע [=שנסתלק לבית עולמו] בוואדג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאומרו על קבורתו […]״. השיר הוא ״היום הזה הנה באתי / לשחר זוהר פנינה, // לשמע אוזן שמעתי / בתפלתי אתחננה״. ר׳ דוד חסין, שהכיר אישית את ר׳ עמרם בן דיוואן מביקורו במכנאס, כתב בחייו פיוט לכבודו וקינה לרגל פטירתו בשנת תקמ״ב (1782). שני השירים מופיעים בדיוואן שלו תהלה לדוד, דפים מו, ב – מז, א; פה, ב – פז, א.

• בכתב־היד הראשון המצוין בהערה 17 לעיל, שנכתב במוגאדור, בדף 201א מופיע הפיוט עם חתימתו של ר׳ שלמה חלואה לכבודו של ר׳ מרדכי ן׳ לבחאר – ממאזאגאן שהיה קרוב למלכות, לצד פיוטיהם של ר׳ דוד חסין ור׳ חיים בן משה (חלואה) בשבחו של אותו נדבן. הפיוט של רש״ח ״אשירה בשיר מזמור לכבוד צרור המור״ אינו מופיע בדיוואנים שלו. על מרדכי ן׳ לבחאר ראה לקמן, וכן משא בערב, עמי 114-104.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

אֱלֹהִים חַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, / בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, לֵבָב חוֹקֵר;

 בִּקְהַל עַם אֲנִי אָשִׁיר עֻוזְּךָ, / חַסְדְּךָ אֲרַנְּן לַבֹּקֶר,

כִּי רַב טוֹב עָשִיתָ עִם עַבְדְּךָ, / נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר;

 יוםֹ עִירֲ אֲשֶׁר לָהּ יָם חוֹמָה עֵינַי / רָאוּ, אֶפְצַח שִׁיר, אוֹמְרָה כָכָה

5 ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂ[י]ךָ יְיָ! / מאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ ! "

מקורות וביאורים

• בוחן…: על פי תהלים ז, י.
• אשיר עוזך… לבקר: על פי תהלים נט, יז.
• נצח ישראל…: שמואל א טו, כט.
• עיר אשר לה ים חומה: הכוונה למושבה גיברלטר, הממוקמת על צוק שהוא לשון יבשה בלב ים! התיאור על פי שמות יד, כב, כט ״והמים להם חומה״.
• מה גדלו… מחשבותיך: על פי תהלים צב,

כ. הטקסט של ״מעשה נסים " ותרגומו

(בשער החוברת כתוב): ספר מעשה נסיש זמיע די יקרא האד למצחאף ירא זהד דנסים ונפלאות דצדיקים די כא יעמלו מעאנא פכול ווקת יה״ר זכות הצדיקים תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו ויבא משיח צדקינו במהרה בימינו אכי״ר.

הפקיד משה ואזאנא הי״ו דרב לפנדק נו' 115

אדונים יקרים אתה ה׳ תשמרם ובצנה רצון תעטרם כיר״א :

סניוריס נעלמוכום באיין לקדושים די בוחלו הייא מערה כבירא וקדימא אפשר מבית שני ופיהא חכמים וקדושים לאין קץ׳ בלחק, מא מערופין ענדנא מן גיל לגיל גיר זוז דלהכמים ר׳ מוסא בן ישי ור׳ ינאי מול למכפייא ונסים די עמלו די כיף תה יעאוודו לווליין מן גיל לגיל ר׳ מוסא ע״ה נהאר חבת תנבנא ״דמנאת״

תרגום:

כל מי שיקרא ספר זה יווכח בכוח הנסים והנפלאות של הצדיקים שהם עושים למעננו בכל הזמנים. יהא רצון זכות הצדיקים תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

אדונים יקרים אתה ה׳ תשמרמ וכצנה רצון תעטדם כיר״א:

אדונים, אנו מודיעים לכם שהקדושים של בוחלו שם יש בית קברות גדול ועתיק, אולי מתקופת הבית השני ושם טמונים חכמים וקדו־ שים לאין קץ. אבל ידועים לנו מהזמנים הקדר מים רק שני חכמים. ר׳ מוסא בן ישי  ור׳ ינאי מול למכפייאוניסיהם שעשו כמו שסופרו לנו על ידי הראשונים מהזמנים הקדומים. בזמנו של ר׳ מוסא ע״ה, ביום בו רצו להתחיל בבנית ״דמנאט״

הערות המחבר : a קיימות שתי מסורות מפי יהודי דמנאט על המקומות בוחלו ואלמדין הקרובים מאוד לדמנאט.

"Dans les temps anciens, nos familles habitaient à Bou-Hlou (à quatre kilomètres de là, où se voient encore les traces d'une agglomération). D'autres, dont le rabbin palestinien Moïse Jacob Tolédano appellent ce lieu Çor Mûsa, c'est à dire Mur de Moïse. Lors d'un mariage célébré là, les convives se jetèrent au visage du berkouks. Ils furent sur le champ transformés en pierres pour

avoir jeté de la nourriture, don de Dieu. Et les survivants fuirent leur village, désormais maudit, pour venir habiter avec les Arabes dans la qaçba de Demnate. D'après une autre version de la tradition orale, la

fondation de Demnale serait due eu Sultan Noir. Ce piince aurait groupé des Juifs de diverses localiiés voisines

Aimedin, Bou-Hlou .

 "Un mellah en pays berbère: Demnate", Pierre Ram- mand, Paris 19S2, p.

פלאמאן הביא מסורות אלו מפי יהודי דמנאט, אבל, כדרכו, הוא לא טרח לבדוק אם ישנן מסורות אחרות אצל יהודי דמנאט וכן לא הביא בשלמותן מסורות אלו. לא ברור מאין שאב את האינפורמציה אודות עדותו של טולידנו, בספרו ״נר המערב״ (ירושלים תרע״א). והרי תיאורו של Voinot ביהס למקום:

A quelques kilomètres de Demnate, près et au-" dessus de la dechra Bou-Hallou. Aucun Juif n'habite cette dernière, où il aurait pourtant existé un mellah autrefois. Dans un terrain pierreux et nu, au milieu d'une douzaine d'oliviers et de figuiers, se trouve une pierre ronde, posée à plat, dont la face supérieure présente un léger creux, cette pierre marque l’emplacement consacré". L. Voinot, .Paris 1948, p _׳Pèlerinages judéo-musulmans

ד. על ר׳ מוסא (משה) בן ישי לא ידוע לנו דבר. ידועים לנו מספר ,חכמים במרוקו ששמם מוסא. השמוש במוסא מופיע גם כשם פרטי וגם כשם משפחה: ר׳ מוסא בן דוד אוחיון, חכם ממרקש שנפטר בשנת תקע״ז (1817). ר׳ מוסא אבוטבול — מחכמי צפרו. ר׳ מוסא הלוי. שלשת החכמים האחרונים הוזכרו ע״י יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים, תרצ״א.

מוסא כשם משפחה נפוץ יותר. נציין את ר׳ מסעוד בן־מוסא אפלאלו (הקבור במערת אופראן), ד׳ דוד בן מוסא, ר׳ אברהם בן מוסא (מחכמי מאראקש), ר׳ אברהם בן מוסא (מחכמי סאלי), ר׳ דוד בן מוסא, ר׳ אברהם ה״ן מוסא בר שלמה (מחבר השיר ״נרדי נתן ריחו״), ר׳ יהודה בן מוסא (מרבני מאראקש), ר׳ יצחק בן מוסא (בן נאים משער שהוא ממאראקש), דוד קורקוס במאמרו  Les Prénoms״  des Juifs du Maroc ״מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג/ בעריכת בן־עמי, ירושלים תשל״ג, עמי 207—208, מציין ביחס ל״מוסא״ שהשם היה מקובל, ושכינו כך את הבן הנולד ביום הברית, בעליה לתורה וכו'. ביחס לישי (עמי 203) הוא מציין שהוא מצוי כשם פרטי בקהילת צפרו, אבל הוא אינו קיים בקהילות הדרום.

כאמור, ר׳ מוסא בן ישי אינו נזכר במקורות שלנו. בן ישי כשם משפחה אינו מקובל על יהודי מרוקו ואף חכם בשם זה אינו ידוע. החוקר פלאמאן (דמנאט, עמי 108) מביא כציטוט שר׳ מוסא בן ישי הוא צאצא ישיר של המלך דוד, אך אינו מגלה את מקורותיו. סיפור הנס שהוא מביא עליו, גם כן בצורת ציטוט, הוא מ״מעשה נימים״ אם כי הוא אינו מזכירו.

8. מכפייא (רבוי מכאפי) פרושו: צלחת גדולה ושטוחה.

 أُوْلَئِكَ الَّذِينَ لَعَنَهُمُ اللَّهُ فَأَصَمَّهُمْ وَأَعْمَى أَبْصَارَهُمْ 23

העושים זאת הם אשר קיללם אלוהים ועשה אותם חירשים, ועיוור את עיניהם

 أَفَلَا يَتَدَبَّرُونَ الْقُرْآنَ أَمْ عَلَى قُلُوبٍ أَقْفَالُهَا 24

למה זה לא יתבוננו בקוראן, או האם נעולים הלבבות על מנעול ?

إِنَّ الَّذِينَ ارْتَدُّوا عَلَى أَدْبَارِهِم مِّن بَعْدِ مَا تَبَيَّنَ لَهُمُ الْهُدَى الشَّيْطَانُ سَوَّلَ لَهُمْ وَأَمْلَى لَهُمْ 25

אלה אשר נסוגו אחור לאחר שכבר התבררה להם דרך הישר – השטן הוא אשר השיאם ומילא את לבם תקוות שווא.

אלה אשר נסוגו אחור : מפרשים שהם המתחסדים, או לפי אחרים, היהודים.

מילא את לבם : או : נתן להם ארכה, המפרשים כך גורסים כי הנושא הוא אלוהים

ذَلِكَ بِأَنَّهُمْ قَالُوا لِلَّذِينَ كَرِهُوا مَا نَزَّلَ اللَّهُ سَنُطِيعُكُمْ فِي بَعْضِ الْأَمْرِ وَاللَّهُ يَعْلَمُ إِسْرَارَهُمْ 26

הם אמרו לאלה שמאסו באשר הוריד אלוהים במרומים, נישמע לכם במקצת הדברים. ואלם אלוהים יודע את אשר יסתירו.

אמרו לאלה שמאסו באשר הוריד אלוהים : הפרשנים מסבירים שהדוברים הם המתחסדים הפונים אל היהודים בהצעה לשתף פעולה נגד מוחמד. ויש המפרשים שהדוברים הם היהודים הפונים אל הכופרים – בני קורייש-.  

מקצת הדברים : הנוגעים למעשים נגד הנביא

فَكَيْفَ إِذَا تَوَفَّتْهُمْ الْمَلَائِكَةُ يَضْرِبُونَ وُجُوهَهُمْ وَأَدْبَارَهُمْ 27

כיצד ירגישו כאשר יאספו המלאכים את נשמתם וילקו אותם על פרצופיהם ואחוריהם ?

ذَلِكَ بِأَنَّهُمُ اتَّبَعُوا مَا أَسْخَطَ اللَّهَ وَكَرِهُوا رِضْوَانَهُ فَأَحْبَطَ أَعْمَالَهُمْ 28

זאת על שום שנהו אחר הדבר אשר הכעיס את אלוהים וסירבו להפיק רצון מלפניו, לכן יכשיל את מפעלותיהם

أَمْ حَسِبَ الَّذِينَ فِي قُلُوبِهِم مَّرَضٌ أَن لَّن يُخْرِجَ اللَّهُ أَضْغَانَهُمْ 29

האם חושבים אלה אשר פשה הנגע בלבבם כילא יגלה אלוהים את טינתם ?

وَلَوْ نَشَاء لَأَرَيْنَاكَهُمْ فَلَعَرَفْتَهُم بِسِيمَاهُمْ وَلَتَعْرِفَنَّهُمْ فِي لَحْنِ الْقَوْلِ وَاللَّهُ يَعْلَمُ أَعْمَالَكُمْ 30

אם נרצה, נוכל להראותם לך ואתה תכירם על פי קלסתר פניהם ועל פי נימת דיבורים המגונה, אלוהים יודע את אשר תעשו

קלסתר פניהם: יש אומרים שפרצופם של הרשעים שחור ועיניהם כחולות

وَلَنَبْلُوَنَّكُمْ حَتَّى نَعْلَمَ الْمُجَاهِدِينَ مِنكُمْ وَالصَّابِرِينَ وَنَبْلُوَ أَخْبَارَكُمْ 31

נעמידכם במבחן, למען נדע מי בכם הקמים להיאבק ומי עזי הרוח. כך נבחן את אורחותיכם

إِنَّ الَّذِينَ كَفَرُوا وَصَدُّوا عَن سَبِيلِ اللَّهِ وَشَاقُّوا الرَّسُولَ مِن بَعْدِ مَا تَبَيَّنَ لَهُمُ الهُدَى لَن يَضُرُّوا اللَّهَ شَيْئًا وَسَيُحْبِطُ أَعْمَالَهُمْ 32

הכופרים והמרחיקים אנשים מעל נתיב אלוהים, והחולקים על הנביא לאחר שהתבררה להם דרך הישר, לא יזיקו לאלוהים כמלוא נימה, והוא יכשיל את מפעלותיהם.

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا أَطِيعُوا اللَّهَ وَأَطِيعُوا الرَّسُولَ وَلَا تُبْطِلُوا أَعْمَالَكُمْ 33

הוי המאמינים, הישמעו לאלוהים והישמעו לשליחו, ואל תסכלו את מעשיכם

אל תסכלו:אל תגרמו לאלוהים לא להתחשב בהם בגין חטאיכם.

إِنَّ الَّذِينَ كَفَرُوا وَصَدُّوا عَن سَبِيلِ اللَّهِ ثُمَّ مَاتُوا وَهُمْ كُفَّارٌ فَلَن يَغْفِرَ اللَّهُ لَهُمْ 34

הכופרים והמרחיקים אנשים מעל נתיב אלוהים, והמתים בעודם כופרים, לא יסלח להם אלוהים לעולם.

فَلَا تَهِنُوا وَتَدْعُوا إِلَى السَّلْمِ وَأَنتُمُ الْأَعْلَوْنَ وَاللَّهُ مَعَكُمْ وَلَن يَتِرَكُمْ أَعْمَالَكُمْ 35

אל תרפינה ידיכם ואל תושיטו יד לשלום, כי ידכם על העליונה ואלוהים עמכם ולא יגרע משכר מעשיכם.

ידכם על העליונה :  יש המפרשים כי במצב שבו ידם של המאמינים אינה על העליונה הרשות בידם לעשות שלום עד אשר ישובו ויתחזקו ויגברו על אויביהם (כמו שעשה מוחמד בחודיביה). ברוח זו יש לתרגם: ״…כל זמן שידכם על העליונה״.

إِنَّمَا الحَيَاةُ الدُّنْيَا لَعِبٌ وَلَهْوٌ وَإِن تُؤْمِنُوا وَتَتَّقُوا يُؤْتِكُمْ أُجُورَكُمْ وَلَا يَسْأَلْكُمْ أَمْوَالَكُمْ 36

חיי העולם הזה הם רק משחק ושעשוע. אם תאמינו ותהיה בכם יראה, ייתן לכם את שכרכם ולא יבקש מכם את רכושכם.

ולא יבקש מכם את רכושכם: למעט מס הזכאת(צדקה).

إِن يَسْأَلْكُمُوهَا فَيُحْفِكُمْ تَبْخَلُوا وَيُخْرِجْ أَضْغَانَكُمْ 37

אילו היה מכביד עליכם בבקשו אותו, הייתם מקמצים, והיה מלבה את טינתכם

هَاأَنتُمْ هَؤُلَاء تُدْعَوْنَ لِتُنفِقُوا فِي سَبِيلِ اللَّهِ فَمِنكُم مَّن يَبْخَلُ وَمَن يَبْخَلْ فَإِنَّمَا يَبْخَلُ عَن نَّفْسِهِ وَاللَّهُ الْغَنِيُّ وَأَنتُمُ الْفُقَرَاء وَإِن تَتَوَلَّوْا يَسْتَبْدِلْ قَوْمًا غَيْرَكُمْ ثُمَّ لَا يَكُونُوا أَمْثَالَكُمْ 38

בזאת נקראים הנכם להוציא ממון למען אלוהים, ואולם יש בכם מקמצים. כל המקמץ, מקמץ רק על עצמו. אלוהים הוא העשיר ואתם הנזקקים לו. אם תפנו עורף, יחליפכם באחרים תחתיכם, והם לא יהיו כמותכם.