מורשת יהדות מרוקו

אותם הנימוקים אנו שומעים לאחר כך מפי שליח אחר, ר׳ יעקב פייתוסי, שנשלח  מירושלים לארץ מולדתו תוניס ונפטר שם בדרך־שליחותו בשנת תקע״ב (1812). בדרכו הדפיס את חיבוריו ובכללם גם את הדרושים שדרש בשליחותו. באחד מדרושיו הוא מעורר את לב העם להתנדבות בדברים אלה! ״דלהרמב״ן ז״ל ישיבת א״י אפילו בזמן הזה מצות עשה, ואם אל סודו תדרוש כל תפלות בני חייל אינן עולות אלא דרך שער בהמ״ק ובמה יתרצה בן ח"ל להיות לו חלק ונחלה בלימוד וישיבת בני א״י ? היינו ע״י שמחזיקים בידם… שאלו שלום ירושלים, בבוא שליח כולל אל תצערוהו, אלא כל אחד יתנדב בלב טוב מה שיכול ויביאה בעצמו שלא יצטרך השליח לחזר אחריהם… כי הנה כמה בני אדם שאומרים שמתאוים ומצטערים הרבה על א״י שלא זכו לה מחמת איזה סיבה, והי׳ יראה ללבב, מחשבה טובה מצטרפה למעשה, אך ורק במה יודע איפה אמתות כונתם ?

היינו ע״י כשבא אצלם שליח א״י טורחים בשבילו ומהנין ומכבדין אותו יותר מדי, דאם לא כן, הרי כתיב ואת עפרה יחוננו, ומה גרוע שליח א״י ח"ו, ומה גם שע״י שמהנין אותו בכל יכלתם יהיה לו חלק ושותפות עם למוד ותפלות ומעשים טובים דבני ארץ ישראל״»

 ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה באיטליה בשנות תר״ג—תר״ד (1843—1844) השאיר אחריו בכתב־יד את הדרושים שדרש בדרך שליחותו, ובאחד הדרושים הוא מסביר לקהל שומעיו למה רגילים לקרוא גם לכל תושב א״י היוצא לחוץ־לארץ לקבץ כסף מחמת דוחקו בשם שליח (״שליח לעצמו״), וכי איזו שליחות יש כאן ? ועל כך הוא משיב! ״נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל, כשחד מינן מבני א״י יוצא מקדש לחו״ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם, זה שמו אשר יקראו לו שליח, ולנו לדעת למה כינו אותו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחכמי ורבני ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות, מכל מקום הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל, שייך טעם זה, אבל אנו רואים דאפילו מי שהוא שליח לעצמו, שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם, אפילו הכי עדיין קורין אותו שליח. נראה שהטעם הוא כמו שאמרתי לעיל משם הרב מוהרי״א ז״ל – רבי יוסף אזולאי, והכוונה להרב חיד"א בספרו " ראש דוד " שדבריו הובאו לעיל –  דעל ידי שבני ח״ל הם מחזיקים ביד אנשי א״י נעשים כל יושבי א״י שלוחי כל בני־הגולה, אם כן משום הכי קורין לבני א״י בשם שליח, רוצה לומר! אתה שלוחינו ועל ידך תהיה סליחתנו, לנו חלק בתורתכם ותפלתכם״.

לענין זה נזקקו שלוחי א״י בדרושיהם עד הדורות האחרונים. ר׳ אהרן עזריאל, שיצא כמה פעמים בשליחות ירושלים וחברון, והשאיר אחריו בכתב־יד דרושים מרובים שדרש בדרכי־שליחותו בצפון־אפריקה בשנות תר״ט—תרכ״ו (1849—1866), ראה צורך אף הוא להשיב באחד מדרושיו על השאלה! ״על מה סמכו שלוחי א״י בצאתם לקרית חוצות… דעניי עירם קודמיך.

דעת לנבון נקל, שלא הסתפקו השלוחים בדברי הגיון, נימוק והוכחה, אלא תיבלו את דרושיהם בדברים המושכים את הלב והמעוררים את הנפש, כגון סיפורי־מעשיות שונים בשבח א״י ובשבח הצדקה, וגם סיפורי־אגדה ומשלי־חיות שיש בהם לבדח ולשעשע. קצת מהשלוחים לקחו אתם פנקס מיוחד שבו רשמו סיפורי־מעשיות ושיחות חולין של תלמידי־חכמים העשויים לשמש חומר לדרוש ולשיחה. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו משנת תרמ״א (1881) ואילך, בפנקס מיוחד ספורי־מעשיות בשבח מתן צדקה וחידושים שונים על תנ״ך שאפשר לתבל בהם את דרושיו. ר׳ יחיאל פישל קעסטילמאן, שליח החסידים בצפת לארצות המזרח בשנות תרי״ט—תרכ״א (1859—1861), רשם לו בראש פנקס־מסעותיו כל מיני דברי־תורה של גדולי החסידים לתבל בהם את שיחותיו ודרושיו. ״ וכאלה הרבה.

ובודאי ששלוחי א״י הם שהפיצו ספורי־פלאים שאירעו לאנשים שתמכו בא״י ביד נדיבה, כגון המעשה בנער משרת אצל גביר שהוסיף לשליח א״י תרומה משכרו הדל, וסופו שנתעשר בדרך נס וזכה לתורה וגדולה, או הסיפור על ר׳ חיים פאלאג׳י שתמך כל ימיו בשלוחי א״י, ולא זכה לעלות לא״י ונפטר באזמיר, אבל מלאכים הביאו את גופו לקבורה בצפת, וסיפורים כיוצא באלה. מעשיות כאלה כבר סיפרו בימי קדם על אדם מאנטיוכיה שהתנדב למעלה מיכלתו למגבת חכמים ששליחיה היו רבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי עקיבא. מלבד הדרוש שדרש השליח בשבת הראשונה לבואו לעורר את העם לנדבת אי׳י, נתבקש ע״י בני הקהילה לדרוש להם דרושים סתם כדי שיתבשמו מתורתו ומתורת ארץ־ישראל. במיוחד נתבע השליח לדרוש בהזדמנויות חגיגיות, כגון חנוכת בית־כנסת, או הכנסת ספר־תורה לבית־כנסת, או בחגים ומועדים. וכן אם נפטר אדם חשוב, רב, חכם או נדיב, בימי שהותו של השליח, נתבקש השליח להספידו, ולכבוד גדול היה למשפחת הנפטר אם שליח א״י הספידו. עוד במאה השמינית כתבו בעיר וינוסה בדרום־איטליה על מצבת נערה בת נדיב ״שהספידו אותו שני שלוחים ושני רבנים״.  ר׳ יהודה דיואן שליח ירושלים בשנת ת״ץ (1730) הספיד בעיר מוצול אחד מנדיבי העיר שנפטר אז. הרב חיד״א, שליח חברון, נתבקש בשנת תקי״ד (1754) בעיר גואסטלה להספיד את הרב גור פינצי שנפטר אז במנטובה. ר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל, שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תקצ״א (1831), הספיד בתוניס שני נדיבים שנפטרו בימי היותו שם. וכן אם נתקבלה שמועה בקהילה על פטירת אחד מחכמי א״י, מיד נדרש השליח להספידו, כי מי כמוהו יודע להעריך את חכמי א״י, ובמקרים רבים אף ידע השליח את הנפטר פנים אל פנים.

ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א

מעבר לכתבות רבות אלה ששלחו הן כתבים מקומיים והן מבקרים מזדמנים לעיתונים העבריים, ואשר נועדו — כך יהיה לגיטימי לטעון — בעיקר לקהל קוראים אירופי, קיימים מקורות ומסמכים נוספים שנתחברו בקהילות השונות של צפ״א בעברית או בערבית יהודית ויועדו להן מלכתחילה, מקורות הדנים בעקיפין או במישרין בבעיות המודרניזציה של הקהילות ובדרכים המתאימות להתמודד אתן.

ואכן, מסתבר שחלק נכבד מהמשכילים בצפ״א ששלחו מפרי עטם לעיתונים העבריים וכן סופרים רבים אחרים שהשתייכו לחוגיהם השתתפו בו בזמן בפיתוח צורות ביטוי חדשות וצורות ספרותיות חדשות בקהילותיהם השונות. משכילים אלה הם שפיתחו בעיקרו של דבר את העיתונות והספרות הערבית־יהודית וכן את הדפום העברי, שפרחו באלג׳יר ובתוניס בסוף המאה הי״ט, באותה תקופה ממש שהפעילות המשכילית העברית הגיעה לשיאה בצפ״א. החשובים שבהם גם השאירו לנו טקסטים ספרותיים חשובים ביותר להבנת עולמם, מערכת דימוייהם וחוויותיהם ולא רק רעיונותיהם ושאיפותיהם האידיאולוגיות שבאו לידי ביטוי בכתביהם העיתונאיים. זאת ועוד, מתוך עיון בשרידיהם של טקסטים עיתונאיים וספרותיים אלה מתברר מעל לכל ספק, שקיימת זיקה ישירה והדוקה בין היצירה היהודית החדשה בצפ״א — העברית והערבית־יהודית כאחת — לבין היצירה העיתונאית והספרותית של ההשכלה העברית של המחצית השנייה של המאה הי״ט באירופה.

אשר ליצירה הספרותית העברית, יש לציין כאן שלושה משכילים עבריים מובילים בקהילותיהם, המוכרים לנו גם מכתבותיהם בעיתונים העבריים, ואשר השאירו לנו שלוש יצירות מיוחדות ומחדשות ביחס למסורת היצירה הספרותית בצפ״א. בשלושתם ידובר בהמשך, ונסתפק כאן בינתיים במסירת פרטים מעטים על יצירות אלה. ראשון שבהם שלום פלאח (1936-1855) מתונים, אשר פרט לכתביו הדידקטיים בהוראת העברית ולעיבודיו הספרותיים לערבית היהודית כתב ספר היסטורי־פולמוסי, מנקודת ראותו של מי שנמנה עם התושבים, על הסכסוך רב השנים שפילג את קהילת תוניס לקהל הליוורנזים, ה״גראנה״, ולקהל התושבים, ה״תוואנסה״, תוך מסירת מסמכים רלוונטיים רבים כלשונם. בחיבורו זה — צדק ושלום — הוא גם ייחד מקום נרחב לבעיית החינוך היהודי בבית־הספר של כי״ח וליחסם של שני הקהלים לבית־הספר, בעיה שהעסיקה אותו גם בכתבותיו המפורטות להצפירה, וזאת תוך התייחסות ישירה לבעיות ההשכלה בתוניס. המשכיל השני הוא דוד אלקאים (?1940-185) ממוגדור, אשר בדיואן שלו שירי דודים הקדיש שירים רבים לכבוד ההשכלה והחכמה, לכבוד הלשון העברית, וכן לכבוד הרעיון הציוני וארץ־ישראל. בשיריו אלה תיאר בחושפנות ובעצמה לשונית — בלתי רגילות בשירה היהודית בצפ״א — את חוויותיו המשכיליות האישיות, את היסחפותו והתמכרותו לספרות ההשכלה ואת התפכחותו, וכן את חיבתו היוקדת לציון. שלישי בחבורת סופרים עבריים זאת מרדכי הכהן(1929-1856) מטריפולי, אשר חיבורו הגיד מרדכי הוא תעודה היסטורית אתנוגרפית יחידה במינה על יהדות לוב של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, תעודה הכתובה ברוח ההשכלה העברית וברוח חכמת ישראל.

באלג׳יריה ובתוניסיה, כאמור, פרחה העיתונות הערבית־יהודית בסוף המאה הי״ט, במיוחד בין השנים.1895-1884 אנו מוצאים בה שמות רבים של עורכים וכותבים הידועים לנו זה מכבר מהכתבות או מהרשימות שהם שלחו לעיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. כצפוי, גם כאן עומדים נושאי ה״סיוויליזסיון והחכמות החדשות עם שינויי העתים והשלכותיהם לגבי הקהילות היהודיות במוקדי המאמרים הראשיים. בכל העיתונים האלה עולה שאלת המיזוג בין הדת היהודית לרוח הזמנים החדשים, ומתבטאת הדרישה לקיים את ערכי הדת תוך היפתחות לרוחות החדשות המנשבות בארצות אלה, הנמצאות תחת שליטתה הכמעט מוחלטת של צרפת. כהד לדיונים הנמשכים מעל דפי העיתונות העברית של אותה תקופה בדבר ערכה וחשיבותה של הלשון העברית, מתפרסמים גם כאן מאמרים ראשיים בשבח לשון הקודש ובהדגשת הצורך ללמד אותה מגיל צעיר.

באלג׳יר יצאו שני עיתונים ערביים־יהודיים מרכזיים בתקופה זאת, לאחר ניסיון־בוסר שנעשה בשנת.1870 האחד, קול התור, יצא לאור בידי אברהם לעסרי בשנת 1886, ושרידים בודדים ממנו נותרו לעיון. בגיליון אחד המאמר הראשי דן במעמד היהודים בעולם, ובעיקר בארצות שבהן היהודים לא הגיעו לאמנציפציה, ובגיליון אחר בעיית הלשון העברית והלימוד המועיל והכדאי שלה להבנת יתר שפות העולם [ !] הם המוצבים במוקד.

 העיתון השני, בית ישראל, יצא בין השנים 1894-1891, ועורכו היה מיודענו שלום בכ'אש, שהוציא גם חוברות אנציקלופדיות עממיות בשם אור הלבנה וחיבורים מעובדים רבים מהספרות העברית. לצד ידיעות מצוטטות מהעיתונות העברית ומהעיתונות הצרפתית של המטרופול ושל אלג׳יריה כאחת מוקדש מקום נרחב במאמרים הראשיים של בית ישראל לבעיות האמנציפציה ולשמירת ערכי היהדות. גם פה עלתה שאלת הלשון העברית במאמרים ראשיים שונים. בגיליונות הראשונים של העיתון השתתף לפעמים גם המשכיל יצחק מרעלי.

בתוניס אנו מוצאים החל מ־1884 את שלום פלאח ואת מסעוד מעארך (1858־ ?194), מראשי חוג המשכילים העבריים בקהילה, עומדים בחוד המאמצים הרבים והיזמות השונות לייסד עיתונים ערביים־יהודיים לדיון בבעיות השעה ולהפצת דעותיהם בקרב חוגים נרחבים בקהילה. לצדם פעלו סופרים ידועים, כגון אליעזר פרחי (1950-1851), צמח לוי (1922-1868) ויעקב שמלה (1938-1858), שכתבו את כל יצירתם בערבית יהודית, אך ידעו היטב עברית והיו אמונים על העיתונות העברית והספרות העברית; הם נטלו מהן יצירות רבות ועיבדו אותן לערבית יהודית. חמישה משכילים אלה היוו בעצם את הדור הראשון של הסופרים התוניסאיים שעסקו בפיתוח העיתונות והספרות הערבית־יהודית, ומפעלם הספרותי־עיתונאי היה למסד איתן — מעין קלאסיקה — בתולדות היצירה הערבית־יהודית החדשה בתוניסיה. לשם הבהרת התמונה בלבד נציין כאן יצירות עבריות מעטות שנכתבו בידי משכילים עבריים באירופה ועובדו לקהל הדובר ערבית יהודית בתוניסיה וברחבי צפ״א בכלל. שלום פלאח פרסם בין היתר את ״ארץ הצבי״, הכולל לקט של תיאורי מקומות ואתרים בארץ־ישראל; את ״אלתוארך אלאסראלייא״, שהוא קיצור ההיסטוריה היהודית בימי בית שני; ואת ״בן כוזיבא״, שהוא עיבוד מתוך ״הריסות ביתר״ לקלמן שולמאן. צמח לוי עיבד חלק מהרומאן אהבת ציון של מאפו תחת הכותרת ״חכאית אמנון ותמר״, את ״חכאית בנת רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא״ מתוך סיפור באותו הנושא שראה אור בכרך השלישי של האסיף (שנת תרמ״ז), ואת חלקו הראשון של הרומאן ״מסתרי פאריס״ של הסופר הצרפתי Eugène Sue  מתוך תרגומו־עיבודו העברי של קלמן שולמאן.

צמח לוי ומסעוד מעארך עיבדו יחד את הרומאן העברי ״קין או מות ישרים״, המתרחש בתקופת האינקוויזיציה בספרד, ל״כתאב מחארבת אדין [=ספר מלחמת הדת]. מסעוד מעארך, שהיה לאחר מבן מראשוני התנועה הציונית ומראשיה בתוניס, תרגם במלואו את אהבת ציון של מאפו לערבית יהודית, תחת הכותרת ״אלחב ואלוטן וגיסו יעקב שמלה כתב את חיבורו ״ליהוד פי אספסאניא״ על יסוד מאמרים ורשימות שהוא קרא כנראה בעיתונים הצפירה והמגיד.

אשר לעיתונים בערבית יהודית, שצצו ונבלו בתוניס כפטריות לאחר הגשם באותה התקופה, ולפעולתם למען חדירת ההשכלה בשכבות העממיות ולתיקון סדרי הקהילה, נצטט כאן את דבריו של אחד הפעילים המרכזיים בקידומה של עיתונות זאת, שלום פלאח:

אין לך תקון גדול בעולם כמו כתבי העתים( ג׳ורנאליס) וספרי דבה״י [=דברי הימים] שבהם תצטרפנה הדעות וישתגשגו הרעיונות הטובים והמועילים, כי א״א [=אי אפשר] לסופרי כתבי העתים לתת ענינים קלי הערך או שאינם מועילים, עד שנוכל לומר שאלה הונחו לדור במקום ספרי המוסר, ללכת לאור האמון והנסיון בדרכי העת להשקיף על כל סבה ופעולה, אף שקוראיהם כבר באו בשנים והשלימו את חקי למודם בביה״ס […] זה כשתים עשרה שנה היה חזון כתה״ע בתוניס בלתי נפרץ, ורק למעטים שמקבלי שפע זה מן החוץ, ואחרי כן התחילו דברי העתים לציץ והעברים אז יצאו מן החורים להוציא גם הם כה״ע בשפת המדינה בכתב אשורי. אך לפי שהמו״ל לא יכלו להתחרות את פרעות הזמן שפורע בכל דבר חדש ובפרט חסרון הקוראים הנשען על מעוט ההבנה וההרגל, לפ״ז [לפי זה] נשארו כה״ע צצים ונובלים כעשב השדה, כי זה נחרב וזה נבנה מחרבנו. והנה יש לפנינו כתה״ע: ״אל־מובשר״, ״מנוור אלחק״, ״אלמתרגים״, ״משרה אלאצדאר״, ״אלבוסתאן״, ״אלאתחאד״, ״אלנחלה״, ״אלחקיקה״. המכתבים האלה השרישו בלבבות אהבת המין האנושי וקנאת האמת ודרישה אחרי התקון והסדר ואף שכלה כל שארם ולא נשאר בהם לע״ע [=לעת עתה] כ״א [=כי אם] ״אלחקיקה״, בכל זאת השאירו אחריהם רשם חזק, הגזע הנכבד שהוציא חטר ויעש פארות ובדים ושלח יונקותיו עד נהר החסד והפעולות הטובות. כי מרוח אפיהם נתיסדו שלוש חברות נכבדות למעשה החסד, הלא הן: חברת ״חתן וכלה״ העוזרת את החתנים והכלות עת הגיע פרקם להנשא, ח׳ ״עזרת אחים ואביונים״ המחזקת את ידי חבריה עת תמוטינה וידי אביוני עמה, ח׳ ״אופיטאל ישראלי״ לעזרת החולים הישראלים.

יום אחד כינס מולאי אסמעאיל את נכבדי הקהילה היהודית וביקש מהם להמיר את דתם, " מזה שלושים שנה אני שומע שהמשיח שלכם קרב

דיוקן הקיסר מולאי אסמאעיל על פי צייר צרפתי

לבוא והנה הוא לא בא והגיע הזמן שתכירו בעטותכם ". הוא איים עליהם שאם לא יגידו לו תאריך מדויק לבואו של המשיח, לא יורשו עוד לנהל את עסקיהם ולא ייהנו עוד מהגנתו. נתן להם זמן לחשוב בדבר והם ענו לו שהמשיח יבוא בתוך השלושים השנים הבאות ".

למעשה היה המלך בעצמו ער לאי היכולת של היהודים לענות לשאלה כזו וכפי שרומז הכומר הצרפתי שמביא את הסיפור, היה זה עוד תעלול כדי להפחיד את היהודים, ולסחוט מהם עוד כספים. התאווה לכ

ספים הייתה התכונה השנייה, ליד הקנאות הדתית, שהדריכה המלך ביחסיו עם נתיניו ובמיוחד עם בני החסות היהודיים.

זו אולי הסיבה למהפך ביחסו ליהודים בסוף מלכותו והמפתח לעליות ולירידות ביחסו לגבירי משפחת מימראן, טולידאנו ובן עטר כפי שנראה בהמשך. כל הזדמנות הייתה ברוכה להוציא עוד מסים, ומתנות מהנתינים, יהודים כמוסלמים, וגם מנציגי המעצמות הנוצריות. ידוע היה לכל שאין לבוא בפני המלך בידיים ריקות. זכרונותיו של קונסול צרפת בסאלי, האדון אסטל, מלאים מצבים מביכים כאלה :

" תאווה זו לצבור כספים ולקבור אותם עמוק עמוק הרחק ממעגל המסחר האנושי, מביאה אותו למעשי אכזריות הנוראים ביותר, מעריכים שהרג במו ידיו במשך שלטונו שלושים וחמישה אלך איש מוסלמים כנוצרים, פקחותו הרבה יכלה להפוך אותו לאדם נעים הליכות, אולם שעבודו לקמצנותו ביטלה כל אפשרות כזו".

דוגמה מעניינת ביותר מובאת בזכרונותיו של איש צבא ספרדי שנשבה על ידי שודדי הים ונהפך לממונה על תחזוקת הנשק של הצבא, וכך הכיר את החצר לפנים ולפני. לפי אותו מקור הייתה מכנאס רק משפחה יהודית אחת הפטורה מתשלום כל מס, משפחת בן סרת שהנביא מוחמד בעצמו פטר את אבותיה מכל מס משום שלקח לאישה אחת מבנותיה.

יום אחד זימן אליו המלך את ראש המשפחה וביקש ממנו להציג בפניו את כתב הפטור בחתימתו של הנביא. כאשר ראה המלך כתם על המסמך הקדוש נתקף זימה נוראית, קרע אותו לגזרים, אבל בכעסו שמר על הגיונו וציווה להחרים את רכוש המשפחה. ברם כל זה לא היה בכוחו להאפיל על הצד השני של המטבע – הנוצץ ביותר – והוא ההגנה המוחלטת שהעניק לחייהם ולרכושם של היהודים שאיפשרה להם כאמור לנוע בכל רחבי המדינה מבלי שאיש ישאל מאין ולאן ?.

מולאי איסמעאיל שדרש מכל נתיניו לשמור על הסדר ועל הביטחון לא סבל כל סטייה ונעדר כל רחמים בבואו להעניש את המפרים, יהיה מעמדם אשר יהיה. דוגמה לכך אנו מוצאים ב " ספר דברי הימים ", " באותו שבוע באה השמועה אלינו שמולאי עבדלאה, אחיו של המתאכי'ל היה משולח ומשוטט בדוואר א' של ערבא סארג'א ושבה מהם בתולה א' מבנות הגדולים שלהם וילך אחיו למתאכ'ל הנזכר להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא השליט בסראג'א למסיר'ב ( מלך ), ויאמר לו אדוני כך וכך עשה בנך. וישלח מסיר'ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא שתי קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א' בצווארו וקופה אחת ברגליו וישליכו אותו ברהטים בקשתות המים ותיכף ומיד נחנק ומת ".

הגנה מוחלטת על חייהם ורכושם, אחרי יובל שנות בלבול ושיבוש דרכים, הייתה יקרת מציאות עבור הקהילה היהודית שהחזירה למלך, לפחות במחצית הראשונה של שלטונו, רגשי תודה, הערצה ואהבה כפי שאפשר לחוש מסיפור המעשה המובא על ידי רבי שמואל אבן דנאן ב " ספר דברי הימים "  

" ביום ו' בשבת של של שנת 1699 ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מכנאס שנעשה נס גדול עם מסיר"א שהצילו הי"ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך סיפרו לנו.

ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר"א כדי לגנוב, עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם כשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה, יש לרגום אותם, עמד אחד מנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה, שתזנוק על החומה, תכה את המלך ותטרוף אותו.

לפי שהיו האריות  גדלים עמהם והיו הנוצרים נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל, והיד הימנית הייתה דחוקה אל החומה, כי הייתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר.

בא אחד מעבדי המלך וירה כדור בין עיניה. נפלה הלביאה אל סגור האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי"ת . ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול בכל הארץ וערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהילה שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם.

האנשים קישטו את גגות האלמללאח והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומחייא וביקרו היהודים בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נס גדול כתבתי עליו כאן "

רבי אברהם ב״ר מימון יאפיל

דיין הקהל, ברא כרעא דאבוה, אב״ד אלג׳יר [לאחר יציאת הראב׳יד רבי יהודה עייאש ז״ל] כדברי הר׳ ש. הלוי בקונטרס השו״ת שלו [מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תק״א, סימן א׳] וזה לשונו: ״ואחר לכת הרב המובהק מוהר״י עייאש ז״ל לעיה״ק ירושלים ת״ו קבלו הקהל להרב הנ״ז נ״ע להיות הוא לבדו דיין והוא לבדו ידין לכל ריב ולכל נגע״, ועוד כתב הר׳ ש. הלוי, ״העידו על הרב מהר״א יאפיל נ״ע שהיה בקי במשנה ובתלמוד ובד׳ טורים ובשיקול דעת ומעיין בדינים כמה שנים והוא יושב על כסא ההוראה והביאו ראיה לדבריהם מהר׳ המובהק רבי יהודה עייאש ז״ל היה נוהג בו כבוד הרבה וראיה שהיה חותם בראש והאמת שכן ראיתי בכל השטרות.״״; חתימת הר׳ אברהם ז״ל מתנוססת על ספרי רבני אלג׳יר שנדפסו בין השנים ת״צ-תקט״ו, יש מהרב פסק דין, המובא בקונטרס שו״ת, סימן א׳, מאת הגאון רבי ש. הלוי ז״ל [הקונטרס מצורף לחידושי הריטב״א, שאלוניקי, תקס״ו], וכן תשובה בהלכה בשו״ת ארח לצדיק [ליוורנו, תק״מ], חלק אור חיים, סימן י״ג כמו כן חתום על פסק דין בספר בית יהודה, חלק ב/ סימן י״ט. [אודות שם משפחת רבי אברהם ראה ספר היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה תל אביב, תש״מ, עמוד 273]. חי בשנים ת״ס-תק״ל לערך [1770-1700].

מלכי ישורון, עמוד 133

רבי אברהם ב״ר מנוח סיד

היה מורה צדק בק״ק פיליבי. מתואר: ״החכם השלם הדיין המצויין״. אחיו הוא הגאון רבי יהודה סיד בעל ספר ״אות אמת״ שלוניקי תקנ״ט. כיהן רב בעיר דובניצא, שבפילופלי, והיה גדול בתורה ובמצוות. אחיו רבי יהודה סיד זלה״ה מתארו: ״רב אחאי משבחא אברהם רחימא, זקן ויושב בישיבה ותורת חסד על לשונו, זה בני עוקר הרים לאפיקים ולגאיות״.

רבי אברהם ב״ר מנחם מונסונייגו

חי במרוקו במחצית השניה של המאה הי״ח ובמחצית הראשונה של המאה הי״ט. לא ידוע עליו פרטים, לבד מהעובדה שהוא אחיו של הרה״ג רבי ידידיה משה.

רבי אברהם חיבר ספר שיורי מצוה פירוש על הגדה של פסח.

רבי אברהם ב״ר מנשה אבן דנאן

נולד במרוקו י״ג כסלו תקנ״ו [1796], ונלב״ע עול ימים בהיותו בן שלושים ושמונה שנה, ביום י״ב אדר שנת תקצ״ג [1833]. למרות גילו צעיר נודע בחכמתו המופלגת, ומסופר שפעם אחת הגיעה שאלה מסובכת לפני מוהר״ר יהונתן סירירו, ועקב חוליו לא התאפשר לו לענות ושלח את השאלה אל רבי אברהם הנ״ל בתחילת הלילה, ובעלות השחר הביא לפניו פסק דין ארוך ומפורט. הספד עליו נדפס בספר ״תהלה לדוד״.

דשנת כשמן, דרושים, עמוד יט

רבי אברהם ב״ר מרדכי אזולאי

 נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחר גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבינו נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו ״חסד לאברהם״ ״אור החמה״ ״זהרי חמה״ ו״בעלי ברית אברם״ אמנם, כיון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.

קורותיו

משפחת אזולאי היתה משפחה ענפה. מסועפת ומכובדת^. על בניה נימנו מחשובי הרבנים. הפוסקים והמקובלים, מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד״א.

את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו ״קרית ארבע״י": ״ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר״ו. בן לא״א מאד נעלה כה״ר מרדכי זלה״ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כהה״ר אברהם אזולאי זלה״ה המכונה בודוך״.

אבי המשפחה, רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחות חכמי קשטיליא שבספרד, אשר באו אחר ״גירוש לפאס. בנו, אבי רבינו. היה ״איש חי עומד לפני ה׳ זך וישר פעלו הנבון והנעלה כה״ר מרדכי״^. אמו של רבינו היתה בתו של רבי יצחק ב״ר אברהם, חסיד ומקובל^.

תקופת פאס

העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הוסדה אנו מוצאים בה יהודים. שחויבו במס גולגולת שנתי^. קשר עמוק היה קיים בין הקבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וא״י. כך נראה מתשובות הגאונים: ״שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא״. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו: ״לכל רבנא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותיבהון בפאס אשיר…״.

קהילת פאס ידעה גם תקופות של צרות, פורעניות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת ד״א תשצח 1=1038] נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.

אולם. בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבירתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי״ף. רבי יצחק אל-פאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד. על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי ״והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המאגרב״.

כך גם בזמנו של מוחמד אלשיך – שלט בפאס בשנים רל"ב- רס"ה – 1472-1505 – . מחסידי אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלוה ובשלום, ולכן התפתחו שם הישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת רנ״ב, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.

מקובל שרבינו נולד בשנת ש״ל [1570] בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: ״כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….

ואכן באותם ימים עדיין היתה פאס ״עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים״^.

וכך כותב רבינו בהגיעו לעזה ״זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדתי פאס …ואני בקרב חכמים ושלמים, (וכן ובי׳) [ואני] יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא״.

אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סיריה^, מרבני פאס באותם ימים: ״אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב, וצרות רבות …אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ר״ח אד״ב מת איש חסיד וקדוש, כה״ר יעקב בן עטר זלה״ה״. התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס. אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ״ל, שהתרחשו בשנים שס״ד-שס״ו, ע״פ הסיבות ליציאתו מפאס: ויהי כי הקיפו עלי הימים…ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה עיר פאס המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה …יצאתי ממחיצתי ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבא להתגורר בא״י – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול. רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים. וכמו שכתב החיד״א: ודרך אניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז״ל.

בארץ הקודש

אז הגיע רבינו ״אל המנוחה ואל הנחלה עה״ק קרית ארבע היא חברון…ותחי נפשי בחברת הדרת פינת יקרת שבטיה מחזיקי בדק ידי לומדי התורה ויודעיה …השלם העניו החסיד כמוה״ר אליעזר ארחא. ובעזרו עם העזר האלהי זכיתי וחיברתי חיבורי הגדול ספר קרית ארבע״….

אך גם כאן לא ארכה הטובה: ״ויהי היום בשנת שעט נהפך לאבל מחולנו… ואמלטה אני וביתי לעיר הקדש ירושלים״. בירושלים התגוררו אז היהודים שעזבו את פאס ועלו לארץ אחר הצרות שעברו בפאס. אולם המגיפה הכתה קשות קהילה זו ורובם ככולם קפחו חייהם בה. ע״כ חזר רבינו לחברון לתקופה קצרה. אז נדר נדר, אם יעשה ה׳ עמו חסד ויחזירהו לחברון, יכתוב ספר מכל החידושים שאסף במשך השנים ״בשקידות העיון ובטירחא יתירה״.

אז הגיעה הישועה ממקום אחר: ״שמע ה׳ בקולי ותעצר המגיפה מעיר עזתה אשר ליהודה תוב״ב ואמלטה שמה בי״ט לאב ומצאנו שם מעט רווחה״. ושם בעזה, כתב ספריו ״חסד לאברהם״ ו״בעלי ברית אברם״.

לאור כל זאת מובנת היטב הסיבה שקרא רבינו לספרו ״חסד לאברהם״, – ״לזכור חסדי ה׳ אשר גמלני ומחרב מלטני.

בתקופה זו היתה בעיר עזה קהילה גדולה. בהיותה שוכנת על דרך המלך, המקשרת את סוריה וארץ ישראל עם מצרים, התיישבו בעיר סוחרים יהודים שניהלו בה עסקים פוריים. הגיעו גם פליטים מירושלים וחברון בזמן רדיפות או מגיפות וחלקם נשארו לגור בה. ביניהם חכמים שנטעו בעזה את ידיעת התורה, יסדו ישיבה, וחזקו את רוחו של הישוב הקיים.

נשאל הרדב״ז אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש בה יהודים שיש להם קרקעות, והשיב שחייבים. ועיין שם שהאריך וסיים ״שוב מצאתי לבעל כפתור ופרח, תלמידו של הרב ז״ל שכתב ״שעזה בכלל ארץ ישראל היא״. אם כן חלק מקהילת עזה עסק גם בחקלאות, והיו להם קרקעות. רבינו עובדיה מברטנורא, שביקר בעיר בשנת רמ״ח כבר מצא שם ״עיר יפה וגדולה כירושלים ואין לה חומה סביב… ובעזה היום כשבעים בעלי בתים״.

באותה תקופה הרביץ תורה בעזה וכיהן כרב העיר. המשורר הידוע רבי ישראל נג׳ארה, צפת, 1555 – עזה, 1628 עליו אמר רבי יהודה אריה ממודינה ״לא קם בישראל כישראל״, ובשם האר״י הקדוש אמרו ששירותיו חשובות בשמים. כשראה את ספרו של רבינו ״אור החמה״ כתב שיר קצר לכבודו, והביאו רבינו בראש הספר. עם תום המגיפה חזר רבינו לחברון. שם, כנראה, נולדו ילדיו, ושם כתב את ״אהבה בתענוגים״ – פירוש על המשניות. לפי המקורות שבידינו לא עסק רבינו בעסקי ציבור. הוא אף לא חתום על מכתב שנשלח מחברון בשנת שע״ו, ועליו חתומים כל רבני חברון. לעומת זאת מופיעה חתימתו על קבלת מעות מיהודי איטליה, יחד עם מהר״א ארחא ורבי יוסף אבוהב, בשנת ת״ג.

מעשה נורא, שנתרחש ערב פטירתו מובא בספר ״זכרון ירושלים״: פעם אחד בא פחה לעה״ק חברון ת״ו, ומנהג הישמעאלים ביום שישי הולכים להתפלל במערת המכפלה. ובתוכם בא הפחה מסטנבול ורצה לראות מה שיש בתוך המערה. ובין כך נפל החרב שלו מן התיק… והיתה מצופה בזהב ואבנים טובות והיה שוה כל הון וגזר על ישמעאלים שיוציאו מן המערה והורידו אותם בחבלים ולא הספיקו עד שהוציאו אותם מתים. וכיון שראה הפחה כן, מה יעשה וכי ימותו כולם, וגזר על ישראל ונתן להם זמן ג׳ ימים. עשו ישראל תעניות ותפילות, ואחר כך כשהגיע הזמן נתפחדו ישראל להכנס ועשו גורל. ונפל הגורל על הצדיק חסד לאברהם זיע׳׳א. ותכף ומיד כשראה שהגורל נפל עליו, טבל ולבש תכריכים כל הלילה היו יושבים אצלו ודורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו ע״ה. אחר כך אמר להם שיתפללו בעדו שישמר מכל דבר צער, והלך למערת המכפלה, והכניסו אותו בחבל וירד בתוכה, וכיון שירד חזר להם החרב בחבל, ואמר עתה הגיע העת שאראה בתוכה.

והלך בתוך המערה וראה אדם אחד עומד ונתפחד ואמר ושמע ישראל. ואחר כך שאל לו מי אתה, והשיב אני אליעזר עבד אברהם ואמר לו כיצד באת לכאן וסיפר לו המעשה ואמר לו המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב זיע״א אם תכנס. וכך היה ונתנו רשות להיכנס. ונכנס, ומרוב הפחד לא אמר להם שלום עליכם שנתעלף, ונתנו לו ריחות וקם וסיפר להם המעשה.

וכיון שראה שזה הג״ע לא רצה לצאת ואמרו לו שזה לא אפשר. אתה מוכרח לצאת ולמחר תהיה נשמתך כאן. וכל ישראל היו מתאוים לראותו כי חשבו ח״ו וד״ל. ומאת ה׳ העלו אותו בחבלים ובא לביתו שמח והיו כל ישראל שמחים ע״ז. ואמר להם כך וכך נגזר עליו וכך רצונו בזה שלמחר יהיה פטירתו ונצטערו כל ישראל כי אבד חסיד.

כל הלילה היו יושבים אצלו והוא היה דורש להם ענין קבלה עד קודם אור הבקר. וירד בטבילה שלו בביתו וטבל ולבש תכריכים. למד עם הקהל קבלה וקודם אור הבוקר אחר שמע ישראל יצאה

נשמתו. והיתה בכיה גדולה והספרות ועל אלה אני בוכיה.

על זמן פטירתו מביא החיד״א את מסורת המשפחה: ״ומז״ה עלה לשמים יום השישי פרשת חיי שרה, שנת ה׳ ת״ד, בעה״ק חברון תוב״ב.

המשך……

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הדחקתם של זיכרונות הדמים הללו מן התודעה ומן הכתובים אינה מצביעה על דרגת חומרתם. הנה פרעות ת״ח ות״ט ״זכו״ למשמורת־עד בזיכרוננו הלאומי, וראש הפורעים חמלניצקי ימ״ש נותר כה חקוק בתודעתנו שגם היטלר ימ״ש לא יכול להפיג את עצמת מעשיו. אפילו טבח קישינב, שמספר הרוגיו 45, לאמור פחות מפאס ומחצית הנספים בקזבלנקה, לא רק הונצח בכתובינו והוא מוזכר כנקודת מפנה גם בפנייה לציונות וגם בהגירת ההמונים לאמריקה, אלא גם הגיע למעלת פואמה מרטיטה ומזוויעה מעטו של משוררנו הלאומי. כל ילדי ישראל שמעו את שמעו היות והוא קרוב לעתותינו המודרניות והשפעתו המידית על משפחותינו ועל תולדות עמנו חרגה מגבולות מולדבה שבה אירע. יתרה מזו; בקישינב נקשרו הפרעות, לפחות למראית עין, בעלילת דם שפלה שנתנה להן צידוק בעוד השלטון עומד מנגד, ואילו בפאס הצידוק היחיד היה אורגיית המוות והשוד שמוסלמים המיטו על היהודים רק בשל יהדותם.

בהיבטיהם הטרגיים והבהמיים האחרים, לא היו הבדלים בין שתי הפרעות כי בשתיהן נרצחו, נחנקו, נאנסו, עונו והושפלו עוללים וזקנים, נשים וגברים. אולם אצלנו – שָׁאנֵי. הס מלהזכיר מעשי פרעות אם מפאת החשיבה, או שמא חוסר החשיבה, הטמונה בהלך הרוח הד׳ימי שמשביח את הזוועות, מדלג עליהן ומוחל לעושיהן: שמא מפאת התקינות הפוליטית צרת דורנו, שמתירה לפורע להרוג ולהשמיד, אך קוראת לקרבן ״להבין״ ולהראות אורך רוח. היא גם מדחיקה את הנוראות שמעוללים עמים מן העולם השלישי ומן העולם המוסלמי לבני עמם, שדנים אותם לרעב, למגפות ולקטל מלחמתי, ואת נטל ההצלה היא מגוללת על העולם המערבי השבע, שאמור לתרום, להזין, לרפא, להעניק כספים, להציל חיים. אמור הוא אף להתנצל רק כדי להידחות בידי ניצוליו ולספוג האשמות בדבר אנוכיותו, אדישותו, עושרו ששדד מהם, התנכלותו להם ואחריותו לעוניים, לפיגורם ולשחיתותם.

בין כה וכה אנו עומדים נפעמים, מהתפעלות עילאית ומעצבות תהומית, בפני השערים החדשים של הארמון שבלעו אל תוכם את מה שהיה חצר בית כפרי והמבנים שסביבו. הריגוש בא מעצמתה של חוויית המפגש עם שתי דלתות הברונזה המרצדות בשמש, אומרות כבוד והדר. הקישוטים שעליהן מעשה ידי אומן, חרוטים ורקועים בתבליטים ובשקעים, בקווים זוויתיים עדינים וחדים, והכול כמשטח שעליו משחקים הצבעים ומתחלפים – מאדמדם בוהק ועד לצהוב מהבהב כאור נגוהות שנשפך מהן ועליהן. העצב מן המחשבה על חיים שנקטעו, על זכרם של עשרות אלפי תלמידים יהודים שבאו לשם ונגאלו תודות לתורות חיצוניות שהוציאום מניוון החדר. עשרות שנים בגרו משם רבבות תלמידים לאחר חוק לימודיהם היסודי, ואחר כך המקצועי והתיכון, ויצאו אל החיים.

עצב על שכל זה היה ונשתכח, בלא להותיר אות וסימן כי חיים יהודיים צמחו פה, ילדים יהודים הגיעו לפרקם, ולרבים מהם הייתה זו מקפצה ללימודים גבוהים במקום או בארץ־האם צרפת. במושגינו דאז הייתה צרפת המטרופולין זירת התרבות שאין זולתה, שכל השאר לא היה אלא נספח מדולדל שלה. ספרות צרפת, שרק אותה למדנו ושנינו, השירה הצרפתית, מקצועות הדקדוק וההכתבה שבלעדיהם אין ידיעת הלשון שלנו מלאה – כל אלה ביטלו בשישים את מערכות התרבות האחרות בשיירים בזויים. ההיסטוריה בה״א הידיעה הייתה של צרפת, מן הפרנקים ״אבותינו״, כך הורו לנו, עד לרפובליקה השלישית ועד בכלל. לימודי גאוגרפיה לא באו לעולם אלא כדי לתאר את נהרות צרפת ועמקיה, עריה ומחוזותיה, מסילות הברזל והתעלות, הכול על בוריו. על מרוקו, ארץ גידולנו וצמיהתנו, לא ידענו מאומה: לא שפה, לא ארץ, לא יושביה שממילא אין להם היסטוריה: למדנו שעמים ברברים כבושים רק נהנים מזיווה של תרבות הכובש הקולוניאלי, שרק היא נלמדה בבתי הספר היהודיים של ״אליאנס״ שהיו צרפתיים במהותם ובשליחותם. היינו כלואים בעולם מושגים קרתני ולא העלנו על הדעת שקיים דבר מלבדו. גם ידוע ידענו כי כל השואפים לגדולות חייבים להצטיין בלימודיהם, וחעילויים שבהם אפשר שיזכו להגיע למטרופולין כדי להתבשם מתורתה ולשוב עטורי תהילה ולהרביץ תורה בדורות הבאים. לא הייתה שאיפה למעלה מזה, כי מה נעלה יותר ממורה ב״אליאנס״ באווירת הבערות והצמא לדעת שהיינו נתונים בה?

בתי הספר היסודיים לבנים ולבנות שהקנו בסופם את ״תעודת הלימודים״ היוקרתית, שאיפת חייהם של כל בחור וטוב ושל כל בתולה חסודה לפני צאתם לתלאות החיים, לנישואין וגידול הבנים – היו חוט שדרתו של המוסד. מנהלו פיקח ביד רמה על בית הספר לבנים ורעייתו, שמבט עיניה המצמית העביר רעד בנפשותינו הרכות, אחזה בציפורניה את המדור לבנות. מאחר שלא היו מסגרות לימודים סדורות ומחייבות וכל הורה עשה בילדיו כחפצו, רוב הבנים שהו מגיל רך בין כותלי בית ״אם הבנים״(שעליו עוד יסופר), שם שנו תורה ותפילות עד שהגיעו למצוות. בר־מצווה לא נחוג בגיל קבוע, אלא כאשר החתן למד את פרקו והיה מוכן להציגו בציבור. על בנות מן השורה לא כילו זמן כי הן נועדו לשרת את המשפחה ובבוא העת להינשא לאיש. על החידוש בן זמננו של בת־מצווה לא שמעו אז ולא שיערו שיהיה. לפיכך היה טפטוף מתמיד של בנים מן ה״חדר״

לבית הספר בכל הגילים ובכל העונות, כשסברו ההורים כי הגיעה העת ללימודים חיצוניים, ולאחר שנחה דעתם כי הקנו לצאצאם מושגי יסוד בתורה וביהדות ובמנהגים יהודיים שינחו את דרכו. טרחה כזו נחסכה מעם הבנות כי רק יחידות סגולה שהוריהן חפצו בכך דילגו ישירות אל חוג מבטה של המנהלת, והן היו אנוסות להתחיל מבראשית היות ולא צלחו את חוויית ה״חדר״. עשר המחלקות של הבנים היו פתוחות ל״קפיצת כיתה״ מעת לעת לפי קצב הלימודים של כל תלמיד, וכך יצא כי לאחר בר־המצווה בגיל תשע באתי מן ה״חדר״ ישירות לכיתה השלישית, ומשם לשישית, לשמינית ולעשירית, ומקץ ארבע שנים כבר היה בית הספר היסודי מאחורי. ושם, בכיתה האחרונה, חלקתי את הספסל עם אחי הבוגר ממני בשנתיים, שמסלולו היה ארוך ונפתל משלי והוא סיים אותו בגיל 15 לפני שהועבר לבית הספר המקצועי, היות ולבו לא נטה לנוסחאות תאורטיות ולסלסולי הלשון, לקסמי הספרות ולמכמני ההיסטוריה.

לא ימוש מתוך האהל

למרות הטרדות הרבות שנתוספו על שכמו של רבי רפאל אהרן בעניני העדה, לא מש מאהלה של תורה ומד׳ אמות של הלכה. את רוב זמנו בילה בין כותלי ישיבת מור אביו זצ׳׳ל שנקראה בשם ״מגן דוד״. לישיבה זו יצאו מוניטין רבים בשל אוצר הספרים הגדול, שהכיל אלפי ספרים יקרי ערך ומציאות. רבים מהם היו נדירים, ואף כתבי יד נמצאו בה.

לילות כימים שם רבי רפאל אהרן בלימוד העיוני האהוב עליו עוד מימי נעוריו. כוח התמדתו היה להפליא בנוסף לשכלו השנון והחריף. קומתו התמירה ויופי פניו שהבזיקו קרני הוד מאור פני השכינה, הוסיפו נופך לכל המעלות הטובות ששכנו בקרבו.

שד״ר למערב הפנימי

בשנת תרמ״ח (1888), עקב המצב הכלכלי הקשה של העדה המערבית בירושלים, נתבקש רבי רפאל אהרן לצאת למערב הפנימי כשדייר, כדי לעורר את אחיו המערביים לטובת הכוללות של בני עדתם באה״ק.

לאחר סבל רב מטלטולי דרך קשים, הגיע רבי רפאל אהרן לעיר הגדולה פאס שבמארוקו. שם נתוודע לרבני העיר אשר שמחו לקראתו, כי שמעו הגיע אליהם, ובעיקר בשל שם אביו החסיד הידוע ומפורסם לרבים. קשרי אהדה ואהבה מיוחדת היו לרבי רפאל אהרן עם המרא דאתרא הגאון רבי רפאל אבן צור זצ״ל. היתה זו אהבה כנה ואמיתית בצורה הדדית, כמים הפנים לפנים. הם הרבו להרעיף זה על זה דברי חיבה וידידות. להלן מספר קטעים שכותב רבי רפאל אבן צור על רבי רפאל אהרן.

״אהובינו חביב עד לאחת, מעטה תהלה, יקר וגדולה… הוא הרב הכולל, בישראל להלל, זכר למקדש כהלל, ספרא רבא ויקירא, תוכו כברו, דובר צדק ותבר מאני דפחרא, רב טוב חברתו הנעימה והטהורה, לדדיה ירוו חלב ודבש, לאהבתו אני קשור, ובתוך מורשי לבבי יהמו גליה בגבורה, אחי נו׳עם, כמוהר״ר רפאל אהרן בן שמעון הי״ו מר בריה דרבינא, זוית ופנה, אור נערב נר המערב, הוא הקדוש ומפורסם בחסידותו, אשרי יולדתו, אדמו״ר כמוהר״ר צוף דב״ש זיע״א זללה״ה״. ״…ידיד נפשי וחמדת לבבי, איזי וחביבי, אוהב ורע הנאמן…״. ״אהובינו בלב תמים, אהבה בלי מצרים, אהבה שאינה תלויה בדבר, הרב המובהק, מאיר כברק, המליץ היפה, משמח אלהים ואנשים… אור עינינו… ציץ נזר הקדש לי הנפש והבשר…״.

גם רבי רפאל אהרן, השיב לו דברי אהבה וכה הוא כותב:

״ידיד נפשי… אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור…״ …חמדת לבבי אשר בעבותות אהבתו אני אסור וקשור…״

רבי רפאל אהרן חונן בלשון ציורית ומליצית ובכושר הבעה בכתב בצורה מעוררת התפעלות. הוא העלה על הכתב את רישומיו מביקוריו במארוקו. ועל כן מן הראוי להביא את הדברים כלשונו הזהב בכל נושא הנוגע לעניננו.

כך הוא כותב בביקורו הראשון, על התרשמותו מצביון החיים היהודיים במארוקו:

״אנכי בדרך נחני ה׳, בהיותי נושא על שכמי משרת שליח מצוה דרבים של כוללות עדתינו ק״ק בני מערבא יצ״ו אשר אור להם בציון תובב״א לערי מערב הפנימי יכוננה עליון אמן, ובאתי לקריה עליזה פאס יכוננה עליון אמן, קרית מלך מארוקו יר׳׳ה. שם החלפתי כח ואמצא מנוח, מעינוי הדרכים אשר סבלתי עד בואי אליה. בנוה מהולל הזה שבעה לה נפשי עונג ונחת מזיו הדרת חכמיה ורבניה, ומידידות חברתם, ומיופי מדות גביריה ואציליה ונועם שלימותם. החן והכבוד חולק להם ביד נדיבה ויעטרם רצון. שרי החסד והחמלה. להם נאוה תהלה. יהי שמם ברוך ומבורך לעד באורך ימים ושנות עולמים. הם וכל קהלות המערב העי״א. כל משפטי הדת והנהגת הישוב בנוגע לאחב׳׳י נתונים המה ביד רבני העיר יצ׳׳ו, ובראשם ידי׳׳ן רב נהוראי הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא הדו״מ שלשלת יוחסין אשר נפשי קשורה בנפשו ובעבותות אהבתו קשור, כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ״ו. וככה גם בשאר מדינות המערב אשר שמה עוד דגל הדת עומד על תלו. כי צרעת החפשיות לא פשה בקירותם. הודות והלל לה׳. העיר העתיקה הזאת נודעה לשם תהלה מדורות קדומים. היא הרתה שלומי אמוני ישראל. על ברכיה גודלו מרנן ורבנן גאוני עולם ומוסדות תבל זיע׳׳א אשר היו לנו ולתורתינו למגדל עופל ומבצר מעוז, ולאור תורתם ילכו כל זרע ישראל כלו. ולספר קורות העיר ויחס דורותיה מלפנים תלאה עטי. ובהיותי בעיר הנז׳ ראיתי ס׳ יקר ונחמד הכי קרא שמו יחס פאס, פעולת איש צדיק ורב פעלים, הרב הגדול מעוז ומגדול המפו׳ בשמו ומעשיו, תפארת חכמים ושלשלת יוחסין, שהיה אב״ד ור״מ בעוב״י הנז' כמהור״ר אבנר ישראל הצרפתי זצוק״ל. ראיתיו בתוך ספרי כתיבותיו הנחמדים אשר השאיר אחריו ברכה ביד מר בריה רחימא דנפשאי, פריו קדש הלולים, שמו כשם הגדולים, הרב הכולל, בישראל להלל, מזר׳׳ק טהור כמוהר׳׳ר וידאל הצרפתי יצ״ו. הרב המחבר, ברוח מבינתו הכביר, העביר תחת עטו כל דברי ימי עולם של העיר הזאת, וכל פרטי וסעיפי ההודעה הנדרשת לכל חוקר המתחקה על שורש דבר הכל העלה על ספר בשפה ברורה וצחה דפח״ח. ואם כן אך למותר לדבר עוד בזה.״.

תוכן העניינים:

פתח דבר:

תרבות שבטי ישראל, – נחום פסה,

 יו״ר המרכז לתרבות ולחינוך הקדמה:

שמחה במלח – ארז ביטון.

חג המימונה במרכאש – מפי מסעודה חזן.

משוררת עבריה במארוקו במאה הי״ח,

בקשה – פריחא בת יוסף.

חג המימונה בטנג׳ר – מפי פרלה כהן.

חג המימונה בביג׳א (תוניס) – רחל צרפתי.

 חג המימונה בטריפולי(לוב) – טוני גאוי.

משירי משוררי צפון אפריקה:

פראג׳י שוואט;

ר׳ דוד חסין׳,

ר׳ דוד אלקיים-,

יצחק מנדיל אבן זמרה;

 ר׳ יעקב ברדוגו-,

ר׳ יעקב אביחצירא.

חידוש מסורת חגיגות המימונה בישראל – שאול בן שמחון.

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנית שבעמק הסוס – ד״ר יוסף שטרית.

חג המימונה של יהודי מרוקו – ד״ר יששכר בן־עמי.

פסח וחגיגות מימונה בפאס – פרופ׳ ח.ז. הירשברג.

 הקשר בין האדם העמל לחג המימונה – אלי מויאל.

 הקדמה:

חג המימונה הוא משבצת בפסיפס התרבותי־חברתי־דתי וכלכלי של קהילות יהודים בתפוצות (כמו קהילות יהודי לוב, צפון אפריקה, כורדיסתאן).

הירשברג מרחיב את היריעה ומוסיף את קהילות היהודים באירופה המרכזית (ראה ״זכור לאברהם״). יותר מכך, השוואת מנהגים מסויימים אצל יהודי פאס בחג המימונה, למנהגים אצל חסידי חב״ד, בחגיגה הנערכת באחרון של פסח, מגלה דימיון הגובל בפליאה.

אנו בקשנו להתמקד בדרך בה חגגו קהילות היהודים בתפוצות את חג המימונה, אלא שמהר מאד גילינו, שהמסה העיקרית, מרכזה בצפון אפריקה. כיון שמטרתנו המוצהרת ללקט תיאורים אותנטיים, ולו גם תיאורים חלקיים, ממנהגי יהודי צפון אפריקה, בחג המימונה, פנינו לארבע נשים, וכל אחת בדרכה מספרת על מנהגי קהילתה בחג המימונה.

הבאנו רשמי ביקור בעיר פאס, של פרופ׳ הירשברג, בחגיגות המימונה.

שני מאמרים נוספים דנים בחג המימונה, וכל אחד בדרך משלו. האחד, זהו מאמרו של ד״ר יששכר בן־עמי, ובו תיאור מקיף על אופיו של חג המימונה ומקורותיו בקהילות היהודים בתפוצות. מאמרו של ד״ר יוסף שטרית, חוזר מבעד לזמן לחג המימונה כפי שחגגו בחיק משפחתו בעמק הסוס. הדגשיו שונים מהמקובל. הטעמים שלו לקיום החג מתייחסים לריאלית היומיום, מתוך רגישות לצרכיו של האדם. ודי שנציין את העיקריים שבהם:

א) זהו חג של שיתוף ואחוה, חידוש הקשר בין יהודי לבין שכנו המוסלמי-,

 ב) חג התחדשות הטבע, ודאגת האדם לפרנסת בני ביתו.

מתוך ארבעת הטעמים המובאים בשם אומרם, ר׳ יוסף בן־נאיים,שני הטעמים הראשונים משכנעים יותר, קרי מימונה — מלשון אמונה, רוצה לומר, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן כן עתידים הם להיגאל בניסן, והטעם השני ביום המימונה מברכים על התבואה ומייחלים לשנת אושר וברכה.

הפירושים הפסבדו־בלשניים של הרב יש״י חסידה (מימו־נה, משמע המיאום שלנו,במובן בדרך־לץ), וזה של יצחק איינהורן (מימונה, מלשון מימון — מלך גדול ממלכי השדים), בהחלט אינם משכנעים.

השאלה החוזרת ונשאלת היא: מתי באמת החלו לחגוג חג זה? לדעת ד״ר יששכר בן־עמי, את החג חגגו קודם למאה הי״ח, לדעת ד״ר יוסף שטרית את החג חגגו במאתיים השנים האחרונות.

אם אמנם חגגו את חג המימונה קודם למאה הי״ח, מדוע חג זה לא התמסד בשירה? על השאלה משיב ד"ר יששכר בן־עמי, המשוררים והפייטנים חברו בו במקום לצרכי השעה מלים ללחנים ידועים, כיון שכך שירים אלה לא נשתמרו.

הבאנו מעט משיריהם של משוררי צפון אפריקה, מתוך ביטחון, שתרומתם האיכותית לפסיפס התרבותי־חברתי־דתי, נכבדה ביותר.

כדי שהקריאה תהיה קולחת, לא הדפסנו את ההערות המצורפות של כותבי המאמרים, ואלה שימצאו ענין מעמיק יותר בנושא, מוזמנים לעיין במקור המסומן.

תודתנו הרבה נתונה לכל אלה שעזרו בעצה ובליקוט החומר, תודתנו למוזיאון ישראל, ירושלים, לד״ר יששכר בן־עמי ולגב׳ עלייה בן־עמי.

תודתנו המיוחדת לד״ר יוסף שטרית, שעשה עמנו בעצה בכל שלבי הכנת החוברת, וכן על עזרתו בבחירה ובאיסוף החומר, ולסיום תודתנו הרבה למר משה דהן מנהל היחידה לתרבות שבטי ישראל, על תרומתו הרבה בעצות נבונות ומועילות, ובליקוט החומר.

שִׂמְחָה בַּמְּלַח – השיר של ארז ביטון, מופיע בתמונה משמאל, מנוקד וקריא

חג המימונה במרכאש.

מפי מסעודה חזן.

השמלה, השולחן וליל המימונה.

מי שיש לה שמלה יפה לבשה אותה, ומי שיש לה חלוק יפה לבשה. ומי שלא היו לה שמלה או חלוק יפה השאילה מנשים. בחול המועד פסח, קנינו דבש, חמאה, חלב, ופירות. בליל המימונה שוב קנינו אצל הערבים חלב, שמרים, חמאה ודגים. בליל המימונה על השולחן שמנו תמרים וצימוקים, צלחת של קמח ובתוכה חמש ביצים, חמישה פולים ירוקים וטובים. אותם שמרנו עוד מליל הסדר. על הצלחת עם הקמח שמנו את כוס השמן, וכן משהו מזהב, טבעת או שטר של דולר, ואת ה״חמירא״ שקנינו מהערבים עם החלב והדגים הוספנו אותם על השולחן, וליד כל אלה את הכוס עם הדבש.

בליל המימונה משפחה אחת הכינה ״מופלטה״, ואחרת מכינה ״קוסקוס״. אנחנו בישלנו ״קוסקוס״. ובלילה הזה רבו המבקרים, וכל אחד מבקר את השני, וכל הנכנס מברך ״אללה מימונה, אללא מסעודה״. וכולם שרים ומברכים את האורחים. השמחה נמשכה עד כמעט לבוקר, והערבים באו למלאח למכור מצרכים. ואנחנו יוצאים ובאים לשכונתם. הערבים המכרים, או אלה אתם עבדנו באו אלינו, והביאו לבן וחמאה, וכשהיו מגישים לנו היו אומרים ״תיקח את העאדא״(מתנה).

למחרת המימונה, בבוקר, יצאנו לשדה למקום שיש מעיין או בריכת מים, ופרחים ועצים. רוחצים את רגלינו במים לשנה ברוכה. בערב חזרנו לבתינו ובישלנו את הדגים של ערב המימונה.

חינוך.

המועצה ראתה את הפתרון להידרדרות קודם כל בחיזוק החינוך הדתי, כמשקל לחינוך החילוני של כל ישראל חברים. הרב שאול אבן דנאן אמר בנאומו במועצה הראשונה :

        "  המרכז הדתי והתורני אשר היה מארוק לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו…הלוך וחסור יום יום, רוּחַ-עִוְעִים רודפת אותם באף לכלות כל זכר למו מן הארץ. תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב כל איש ישראל הנאמן לדתו, עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו, כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המרוקאנית. "

לכן הוחלט על הקמת בתי ספר ברוח הצורה משני סוגים :

1 – הלומדים כל היום תורה.

2 – לימודי תורה בשעות מסוימות בלבד.

גם בכנוסים הבאים עלה נושא זה על סדר היום, והוחלט על קיום " חינוך ציבורי חרדי דתי בכל עיר.

נבחרה ועדת רבנים שתטפל בנושא זה. הרב הראשי שאול אבן דנאן מתח ביקורת על עשירי היהודים במרוקו שאינם תומכים בחינוך. למרות זאת הוקמו בשנות החמישים בתי ספר ברוח התורה בתמיכת הרבי מלובביץ, " אוצר התורה ", הג'וינט, הברית העברית העולמית, הסוכנות היהודית, וגם קופת הסולטאן השתתפה.

חילול שבת.

במועצה הראשונה הוחלט שהרבנים ידרשו בבתי כנסת על קדושת השבת ויזהירו את בני הקהילות שלא יסחרו בשבתות. שני עניינים בהקשר זה חייבו טיפול מיוחד. אסירות ואסירים יהודים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים. פנייתו של הרב דוד עובדיה בנדון לנציג צרפת, כבר בשנת 1944, הושבה ריקם, והוחלט לפנות לנציב העליון הצרפתי. תלמידים יהודיים בבתי ספר כלליים חייבים ללמוד בשבת, והנער נאלץ לעזוב. הוחלט במועצה השישית בתשט"ו, כי הרב הראשי יפנה למנהל החינוך, לאפשר היעדרות התלמידים היהודיים בשבתות. אגב נמסר שבפאס הוקמה חברת " שומרי שבת "

כשרות מזון ויין.

בעקבות ידיעות שיין נמכר בחזקת כשר, ואין פיקוח על כשרות המזון, הוחלט לתבוע מוועד הקהילות להעמיד שומרים – משגיחים בכל מחסני היין ובמקומות שמכינים מזון. המועצה החליטה על צעדים משפטיים נגד חברה שהפיצה יין נסך כאילו היה כשר, ולהענישה ולמנוע ממנה בעתיד סחור ביין כשר. נקבעו כללים לסימון היין הכשר והוקמה ועדת רבנים שתפקח על הביצוע.

פרצות בגדרי הצניעות.

הודע שהרבה נשים יהודיות מסרבות לטבול במקוואות המלוכלכים. בעקבות זאת הוחלט שהרבנים יסבירו את חשיבות הטבילה, וינקטו יוזמה לבניית מקוואות מודרניים בכל הערים.

לאחר חמש שנים פורסם דו"ח ובו נמסר שרק בעיר אחת לא הוקם מקווה. יחסי מין עם פנויות ובעולות : במועצה הראשונה נדונה המכשלה הזו, והוחלט בין השאר : מי שבא על הבתולה או על הבעולה חייב לשאתה.

אם נתעברה ואינו רוצה לשאתה ישלם לה קנס. במועצה הרביעית הוחלט על הגדלת הקנסות על מי שהשחית בתולה. בעיה שהעיקה הייתה גורלם של ילדים שנולדו מפנויות והגברים נטשו אותן. רבים קופצים לקחתם להם לבנים.

היו אמהות כאלה שמסרו ילדיהן לבתי מחסה נוצריים – במראכש לבנות ובעיר תרודאנט לבנים. כדי להצילם מטמיעה, הוצע שיוקם בית מחסה יהודי, והנושא הועבר לוועדה שתבדוק את הדבר.

התשוקה ותיקונה – זו הכותרת לדיון על התופעה שגברים מתייחדים עם נשים ללא קידושין. הוחלט שהוא חייב בכל חיובי הבעל לאשתו, והיא פטורה מכל החובות בחלות על אישה לבעלה, ומעשי ידיה לעצמה.

ניאוף ; כי ידוע פרצות הזנות שהולכת ומתרבה מדי יום ביום. כך נפתח הדיון בעניין חמור זה. והעבריינים אינם מתביישים לבוא לבית הדין ולומר " בפה מלא שבא על אשת איש ". הרבנים היו חסרי אונים למנוע את התופעה או להטיל עונשים, והוחלט לפנות לשלטונות להעניש עונשי גוף את האיש ואת האישה. בפאס היה תקדים שלאחר תלונה לשלטונות, נענש הנואף בשלושה חודשי מאסר.

ממזרים ; פרצה זו הרבתה ממזרים. לכן הוחלט שכל בית דין חייב להודיע לבית הדין הגבוה על ממזרים, ויש לרשום אותם בפנקס מיוחד. לפני נתינת רשות לנישואין, על הרבנים לבדוק בפנקס זה.

החלטות בדיני אישות.

המועצה החליטה כמה החלטות בדיני אישות. הארכת הזמן שבין השידוך לנישואים מחודש לשלושה חודשים, העלאת הקנס והפיצוי על סעודת השידוכין למי שחוזר מהשידוך, קידושין ייערכו בזמן החופה, בניגוד לנוהג הקדום שהיה פער של זמן ביניהם, והדבר גרם לתקלות.

עוד נקבע גיל מינימלי לנישואין – חמש עשרה, בניגוד לנוהג שהשתרש מדורי דורות שבנות נישאו בגיל עשר לשלוש עשרה כשהן עדיין לא בשלות לנישואין. גובה אחיד לסכום הכתובה ;הייתה הצעה שייקבע סכום מירבי אחיד לכל הקהילות. הרקע להצעה היה שרבים כתבו סכומי עתק, ולא יכלו לעמוד בהתחייבות בעת הגירושין.

נגד ביגמיה ; אם האישה מורדת וטוענת " מאוס עלי ", לא יורשה הבעל לשאת אישה שנייה.

ייבום או חליצה ; המנהג במרוקו היה לייבם, אבל לעתים התנגדו הנוגעים בדבר. במועצה השנייה בתש"ט, הוחלט שאם סירבה אישה להתייבם מפני העוני, או שהוא נשוי או מאוס עליה, אז מצוות החליצה קודמת.

אם סירב לחלוץ חייב לספק צרכיה במשך שנה. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות מכתב שקיבלו מהרב עוזיאל בשנת תשי"ב, שכותב " רוב היבמים אינם מתכוונים לשם מצווה ", הוחלט כי אין לייבם בניגוד לרצונה, ובשנה לאחריה הוחלט שאם איש עני הוא, כופין אותו לחלוץ לאלתר.

גירושין ; במועצה הראשונה הוחלט שאין לכפות על האישה להתגרש, בניגוד לתקדימים בקהילות מרוקו עד אז. זו תוצאה של השפעת הנוהג אצל האשכנזים. אישה שמחלה על כתובתה בעת הגירושין, יכולה לחזור בה במשך שלושה ימים.

גט ייכתב רק לאחר שלושה חודשים מיום הקובלנה. המגרש עקרה לאחר עשר שנים, אם כתובתה מועטה, רשאית לקחת את נדונייתה במקום הכתובה. עוד הוחלט על אחריותו הכלכלית של הבעל אם מגרשה כשהיא מעוברת ומניקה.

לגבי השאלה מי ישאר בדירה לאחר הגירושין, הוחלט בהשפעת החוק בישראל שהבעל יידחה מן הדירה, בניגוד להלכה שעל פיה האישה נדחית מהדירה. אבל כל בית דין רשאי לשנות בהתאם לנסיבות. למשל, מורדת או פרוצה תידחה לדירה אחרת.

לאחר שהתברר שיהודים לא מקומיים התגרשו בבית משפט אזרחי, הוחלט לפנות לממשלה שתחוקק חוק לפיו על יהודי לא מקומי לגרש אשתו בבית הדין לפני שהוא פונה לבית משפט, ואם הדבר אינו אפשרי, לחייב את הבעל לזון אותה על פי החלטת בית הדין.

בין בנים להוריהם.

בניגוד לדין התלמוד שבנים אצל האם עד גיל שש והבת אצלה גם בגיל מבוגר יותר, הוחלט להתחשב בגורמים נוספים ועל פיהם להחליט אצל מי הילד במקרה של גירושין : מי מבני הזוג מתנהג יותר טוב ומקיים מצוות, טובת הילד, אצל מי הוא מורגל יותר, מי יאפשר לו חינוך טוב יותר, ואם הילד בר דעת מעל גיל עשר, יש להתחשב ברצונו.

הוחלט על שתיים עשרה תקנות בקשר לחובות בית הדין במינוי אפוטרופוס ליתומים. הסעיף הראשון הוא, שמיד לאחר פטירת האב, על בית הדין לנעול את חנותו עד שימונה אפוטרופוס שידאג לרכושו ולהחזקת יתומיו. מי שכלכל את הוריו הזקנים ונפטר והניח רכוש הראוי לצדקה, חלה חובה על נכדיו היורשים לכלכל את הזקנים. כך הוחלט בעקבות מעשה שהיה, שזקנה הופקרה לאחר מות בנה האמיד שדאג לכל מחסורה.

מגורי הזוג עם ההורים : היה מקובל שזוגות צעירים גרים בבית ההורים, כיוון שזוגות נישאו בגיל מוקדם, והמגורים הקרובים העניקו להם הגנה והדרכה. על פי הדין אין האישה רשאית למנוע מבעלה לגור עם הוריו, בשני תנאים : אם ההורים מצערים אותה, או גורמים לה להתקוטט עם הבעל.

ואולם במועצה הוחלט " שאין דירה עם ההורים כלל רק בתנאי מפורש " כלומר, רק אם הותנה כך מראש, והתנאי פוקע אם הזוג התקוטט כתוצאה מהמגורים המשותפים.

הבנייה מחוץ לחומת

יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).

בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.

על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:

ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…⁵²

מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5 (ראה איור 2.)

הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:

… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.

רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.

יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:

אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!

בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.

בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״

הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.

כרחם אב על בנים

על דאגתו של רבנו לכל אחד, מספר בנו הרה״ג רבי דוד שליט״א: פעם ארע שמטוס נוסעים התרסק כשהגיע לעיר ראבט. בין ההרוגים היו בעל ואשה אמידים, שהיה להם עסק של מכירת והשכרת מכוניות, אותו הזוג השאיר אחריו שתי יתומות. והנה זמן קצר לאחר השבעה החלו ויכוחים בין משפחת הבעל לבין משפחת האישה מי יטפל בבנות, רבנו זצ״ל שהבין שמטרתם העיקרית של המשפחות היא שדרך גידול הבנות יוכלו להשתלט על הירושה. ולפי הנתונים צפה רבנו שאם העסק ישאר ביד המשפחה לא משנה מי, העסק יפול תוך כמה חודשים, ראה לנכון להזדרז להציל עשוק מיד עושקו, וקבע שחייבים למכור את העסק, ורבנו יכל לעשות זאת בהיות לו סמכות של הרב הראשי מהמלכות, וכך היה: רבנו מכר את העסק וקנה להם שני בנינים בקזבלנקא שמהם התפרנסו שנים רבות.

מקום עבודה

וממשיך בנו ומספר: כחודש לפני פטירתו, בא אצלו אדם שחיפש עבודה, ואמר שיש לו את הכישרון והרצון לעבוד במשטרה, ושעשה הוא את כל המאמצים להתקבל וכל מאמציו עלו בתוהו. רבנו קם ממקומו ואמר לו שרוצה הוא לנסוע איתו לתחנת המשטרה, ואכן נסע לתחנת המשטרה, נכנס איתו רבנו למפקד המשטרה וביקש ממנו רבנו אישית שיקבל את אותו אדם לעבודה, המפקד ניסה לומר שאין לו סמכות לקבלו, אך רבנו דחקו ושכנעו שאדם זה מתאים מאוד לעבודה במשטרה, עד שלבסוף קיבלוהו לעבודה.

לנגד עיני רבנו היה עומד מאמר חז״ל ׳לוחות ושברי לוחות מונחים הארון׳ ולכן תלמידי חכמים שהזקינו, ולא יכלו לצאת ולבא, טרח רבנו למענם יותר ממה שטרח לאחרים.

הפיקדון

מעשה היה עם רבנו בהיותו בקזבלנקא שהיה שם אדם שלא היה שפוי בדעתו שנפלה לו ירושה גדולה, והחל מבזבזה על דברים שאין בהם ממש, רבנו בראותו את מעשיו, החל דואג ומיצר על עתידו אולי לא ישאר לו ממון כלל, רבנו קרא לו ודיבר על ליבו שיפקיד אצלו את כל כספו בשטר ובעדים, ובכל שבוע יתן לו כדי מחייתו, הלה השתכנע וחתם, והנה בפעם הראשונה אחר שקיבל את קצבתו השבועית שנקבעה, מגיע אותו היתום למחרת, ומבקש ממנו עוד כסף, מפני שהכסף שניתן לו אתמול כבר בוזבז, רבנו שחס על ממונו של אותו יתום, סירב. הדברים הגיעו עד שאותו האיש החל מתקוטט עם רבנו, בני ביתו שאלוהו מה לו ולצרה הזוי אבל הוא לא התרגש מזה. ובמקום זה הושיבו על שולחנו ונתן לו בעצמו לאכול ולשתות, דיבר על ליבו, וייעץ לו מה לעשות ואיך להסתדר כדי שלא יגיע למצב שלא יישאר לו כלום, ואכן לבסוף הצליח לשכנעו לכלכל מעשיו בתבונה… (מהנ״ל)

ימי יודע, אם סיפור זה הוא אחד מני אלפים, זאת ועוד שכל מה שפעל והפעיל, כי רבנו היה עושה חסד בלי שאף אחד ידע מהדבר. ניתן להגדיר ולומר, שהוא פשוט אהב באמת ובתמים כל אחד. (מהנ׳׳ל)

יהיו עיני וליבי שם

סיפר גבאי בית הכנסת ״אוהל רבקה״ שבו התפלל רבנו כשגר בירושלים: שכשהיה רבנו חוזר מצרפת, לאחר ששהה שם בקהילה אצל בניו, כדרכו מפסח ועד אחר עצרת, היה רבנו זצ״ל קורא לגבאי ואומר לו, קופת בית הכנסת לא צריכה להיות חסרה בגלל שנסעתי, ולכן ביֹא נעשה חשבון: מה היה אם לא הייתי נוסע, בכמה עליות היו מכבדים אותי במשך כל השבתות שעברו, ולפי זה היו עושים חשבון כמה כסף היה יכול להיכנס לקופת בית הכנסת, וכמה שהיה ייצא היה רבנו מוסר לגבאי לטובת בית הכנסת. (כי רבנו בכל פעם שהיה עולה לס״ת, היה תורם בעין יפה.)