פעמים 122-123


תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

פעמים 122-123

חורף תש"ע

מעברים והגירה במאה העשריםועדת פיל

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

ד"ר משה עובדיה

הרב יעקב משה טולידאנו היה בנו של הרב יהודה טולידאנו(1924-1848). אביו עלה בשנת 1862 לארץ־ישראל עם משפחתו מהעיר מכנאס אשר במרוקו והם התיישבו בטבריה. יעקב משה טולידאנו נולד בטבריה בשנת 1879, ונפטר בשנת 1960 בירושלים. הוא מילא שורה של תפקידים ציבוריים: ניהל את ענייני ועד הקהילה הספרדית בטבריה עד 1925; נמנה עם חברי בית הדין בשנים 1929-1925 בטנג׳יר; במצרים שימש בכמה תפקידים: אב בית הדין וסגן הרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר משנת 1929 עד 1933 ואב בית דין ורבה הראשי של הקהילה באלכסנדריה משנת 1933 עד 1942; בתל־אביב- יפו שימש במשרת הרב הראשי לצד הרב אביגדור עמיאל – לאחר שהרב הספרדי בן־ציון מאיר חי עוזיאל נבחר לתפקיד הראשון לציון – ולצד הרב איסר יהודה אונטרמן, שהחליף את הרב האשכנזי הרב עמיאל בשנת 1946; בתפקידו האחרון כיהן הרב טולידאנו בתפקיד שר הדתות בממשלתו של דוד בן־גוריון. הרב טולידאנו עסק גם במחקרים היסטוריים על ענייני ארץ־ישראל, יהדות המזרח ובפרט יהדות מרוקו.

בהיותו הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה כתב הרב טולידאנו תזכיר על שאלת ארץ־ישראל לוועדת החקירה הבריטית בראשות הלורד פיל, שבאה לארץ בעקבות המרד הערבי הגדול, שהתחולל נגד רשויות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ. המרד כלל מהומות, הפרות סדר ופגיעות פיזיות בגוף וברכוש של יהודי ארץ־ישראל על ידי פורעים ערבים. המהומות החלו ב־15 באפריל 1936 בפגיעה בשני יהודים שהיו בדרכם מטול־כרם לשכם. ארבעה ימים לאחר מכן תקפו הפורעים יהודים ברחוב יפו בירושלים, והמהומות התפשטו לכל חלקי הארץ. במאי 1936, לאחר שביתה ממושכת של הערבים, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח את הרוזן ויליאם רוברט פיל בראש ועדה חקירה מלכותית כדי לחקור את האירועים שהתרחשו בארץ. הוועדה שהתה בארץ מ־11 בנובמבר 1936 ועד קיץ 1937, וערבים ויהודים הופיעו לפניה והציגו את טענותיהם בשאלת ארץ־ישראל. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את מסקנותיה. הוועדה המלכותית המליצה על חלוקתה של הארץ לשלוש יחידות מדיניות: יחידה ערבית, יחידה יהודית ויחידה בריטית מנדטורית. הוועדה הבחינה בשתי דרכים לחלוקת ארץ־ישראל: קנטוניזציה, כלומר חלוקה למחוזות, או חלוקה לשתי מדינות, והיא העדיפה את הקנטוניזציה.

התזכיר שחיבר הרב טולידאנו שופך אור על יחסי ערבים, יהודים ובריטים בארץ־ישראל לפני מאורעות 1936 ובמהלכם, ובאה בו לידי ביטוי עמדתו של חכם ספרדי־מוגרבי יליד הארץ שהכיר היטב את הערבים בארץ־ישראל ובסביבתה, באשר לתכנית החלוקה. להבהרת עמדתו של הרב טולידאנו בעניין זה יש חשיבות מיוחדת, שכן טרם נתברר במחקר מה היה יחסם של יהודים ספרדים־מוגרבים בני היישוב הוותיק בארץ לתכנית החלוקה.

יצחק בצלאל במחקרו על היהודים הספרדים בארץ־ישראל בתקופה העות׳מאנית הציג את הרב טולידאנו כציוני רדיקלי אף יותר מהציונות הדתית. אכן בכמה סעיפים בתזכיר משתקפת ציוניותו הרדיקלית של הרב טולידאנו, אבל הוא חתר בכל זאת לפשרה מרחיקת לכת. עמדתו של הרב טולידאנו באשר לתכנית החלוקה הייתה מנוגדת לעמדת היהודים שוללי תכנית החלוקה, רבנים אחרים ואף הרבנות הראשית בארץ־ישראל, שלמרות התנגדותה לתכנית החלוקה נאלצה לצדד בה. אברהם אלמאליח, נציג העדות הספרדיות והמזרהיות בכנסת ישראל, העיד לפני הוועדה המלכותית והציג לפניה את הזהות הציונית של הספרדים ובני עדות המזרח בארץ־ישראל אמנם הוא לא הביע את עמדתם בעניין תכנית החלוקה, אך מדבריו נראה שהיהודים הספרדים הזדהו עם התנועה הציונית ותמכו בה. מנהיג ספרדי נוסף מוותיקי היישוב בארץ, אליהו אלישר, טען בתזכיר שכתב לוועדת פיל כי הערבים והיהודים צריכים לוותר זה לזה ולהפסיק את המלחמות ביניהם שעלולות להוביל לשואה, וכך תוכל ארץ־ישראל להתקדם מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית בהנהגתה של בריטניה, כלומר אלישר נטה לוותר על חלקים מארץ־ישראל למען השלום. הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל אמר כבר לאחר מאורעות 1929 שהעם היהודי, הקשור אל ארצו זה אלפי שנים לרבות תקופד הגלות הארוכה, לא יזוז מן הארץ. בהשפעת חבריו בתנועת ׳מזרחי׳ לא הצטרף הרב עוזיאל כנציג הרבנות הראשית לוועד הלאומי כדי להעיד לפני ועדת פיל. אולם למרות התנגדותו לתכנית החלוקה, נאלץ כאמור לקבלה, יחד חבריו לרבנות הראשית. באותה תקופה הייתה הרבנות הראשית גוף חלש יחסית ועמדתה לא הוצגה לפני הוועדה המלכותית.

במחנה הערבי בארץ־ישראל היו חילוקי דעות בעניין תכנית החלוקה. היו בציבור הערבי שנמנעו מלנקוט עמדה חיובית כלפי התכנית, אך הציבור הערב־ לא הצטרף אל התקפותיו של המפתי הירושלמי חאג׳ אמין אלחֻסיני על תכנית החלוקה. לעומת זאת רוב מדינות ערב במזרח התיכון הצטרפו לעמדתו של אלחֻסיני, אולם אבן סעוד, המלך הראשון של ערב הסעודית, והאמיר עבדאללה, המלך הראשון של הממלכה הירדנית ההאשמית, היו מתונים ביחסם לתכניה החלוקה."

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו 1

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

משה עובדיה

נראה כי חשוב היה לרב טולידאנו לכתוב את התזכיר מפני שלדבריו הערבים העידו עדויות מסולפות לפני ועדת החקירה. הוא ניסה לסתור ולהפריך את טענות הערבים ולחשוף את האמת בשורה של נושאים, ובהם: עזרת הערבים למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, זהותם של המתנגדים הערבים להתיישבות היהודית, התגרות הערבים ביהודים, העסקת פועלים ערבים ורכישת קרקעות בידי היהודים.

נוסף על כך ביקש הרב טולידאנו להציע פתרון לסוגיית הדו־קיום של יהודים וערבים בשטחה של ארץ־ישראל ברוח ועדת פיל ועל פי פתרונות שכבר הועלו לפניה. הרב טולידאנו ציין במפורש שהוא יליד הארץ, חי עם ערבים וידע את שפתם ותרבותם, ונראה שהשקפתו הושתתה על בסיס מציאותי, ומכאן נבעה טענתו שיש למצוא פתרון לשני העמים.

הרב טולידאנו מצא שחשוב לקיים הפרדה גאוגרפית בין ערבים ליהודים, ושכל אזור ינוהל באופן עצמאי, ובאזורים מעורבים הציע לקיים ניהול משותף. במשך הזמן, כתב, יש להעביר יהודים וערבים מאזור אחד לאחר וכך ליצור ריכוזי אוכלוסייה הומוגנית. הוא יעץ ליישם את התכנית וכעבור עשרים וחמש שנים להפיק לקחים ולעשות שינויים על פי הנדרש. אשר להר הבית, המקודש לשתי הדתות, הציע הרב טולידאנו פשרה מרחיקה לכת – לחלק את המקום הקדוש בין המוסלמים ליהודים ולתת למוסלמים את הר הבית וליהודים את הכותל המערבי. ייתכן שהצעה זו נבעה מהיותו פשרן ומציאותי ושונא מלחמות, ואולי נבעה מאמונתו הדתית בביאת המשיח, שאז בית המקדש ישמש בית תפילה לכל העמים.

התזכיר שכתב הרב טולידאנו שמור בארכיון לתולדות העם היהודי בירושלים, החטיבה לארכיונים פרטיים, ארכיון הרב יעקב משה טולידאנו 10/26 המסמך הוא טיוטה לא חתומה, ולא ברור אם נשלח והגיע לידי הוועדה. המסמך בן שישה עמודים, בהדפסת מכונה. מספור הסעיפים לקוי וחסר. הכותב הרבה להשתמש בנקודות, פעמים רבות אחרי מילה אחת. התזכיר מתפרסם פה כלשונו, בכמה מקומות הוספתי ניקוד חלקי להבהרת הכתוב, וכל התיקונים וההשלמות, לרבות מספרי עמודים, באים בסוגריים מרובעים.

תזכיר על שאלת ארץ ישראל

מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה. וכעת באלכסנדריה של מצרים אדונים נכבדים!

חברי הועדה המלכותית בראשות לורד פייל [פיל]

ירושלם

בתזכירי זה רצוני לנגוע בקצת שאלות. בנוגע לשאלה המסובכת של ארץ ישראל. אולי דרברי [דבריי] אלה יועילו לכבודם לפתרון מה. בשאלה זו שהוטלה עליכם לחקור אותה. הנני יליד הארץ בן העיר טבריה בגליל וגודלתי בין הערבים ותמיד היה לי קשרים אתם. גם הייתי בארצות ערביות אחרות מצרים. עיראק. סוריא. וצפון אפריקא. ועל כן מצאתי לנכון להגיד דברים אחדים.

(1) התנגדות הערבים ליהודים טעות יסודית היא לחשוב שהתנגדות הערבים ליהודים. נולדה אחרי הצהרת בלפור. האמת היא שהתנגדותם מקורה עוד לפני מאות שנים ונודעת [ונובעת] ביסודה מקנאת הדת הטבועה בלב רוב הערבים לכל לא מוסלמי. הערבי יכול הוא להיות ידיד טוב. עם מתק לשון ורוך. ומחמאות. כל זמן שבן גזע האחר אשר חי אתו. עושה לו רצונו. או שתקיף ממנו. אמנם גץ וניצוץ קטן של ריב דברים. או סכסוך כל שהוא. הרי הוא נהפך לאיש אחר. משתנה מן הקצה אל הקצה. ומיד מתגלה לשונא. ורגשות המשטמה הדתית מתבטאות ועושות את פעולתן.

ובארץ ישראל בפרט. שתמיד מיום הכבוש הערבי עד הנה זה יותר מאלף שנה המצב החומרי בה רע [הוא]. הקהלות היהודיות וגם הנוצריות. חיים חיי עבדות ושפלות. חיי סכנה יום יומית. הרדיפות מצד ההמון הערבי וביחוד מצד ראשי המשפחות הגדולות והתקיפות שבארץ. לכל בני הגזעים הלא ערבים כמעט שלא פסקו. בשום זמן. הרדיפות האלה לפעמים היו כלליות. אך ביותר היו פרטיות. נגד יחידים ונגד עדות קטנות. שלא היה בכוחם אפילו להעיר בדברים נגד התקיפים מבני המשפחות ההם. רציחות של אנשים פרטיים בדרכים. ובמארב. בכפרים. ובערים. היו מקרי יום יום. ומחוץ לעיר או לרחוב. היה קשה אפילו לקבוצות אנשים מבני הגזע היהודי והנוצרי להתראות שם. מהתנפלויות של ערבים. בחמשים ששים השנים האחרונות שונה המצב לטובה. על ידי חסות הקונסולים שישבו בארץ בערים הגדולות. אך במקומות שאין חסות כזאת. היה המצב הפרוע הזה נמשך עוד לפני המלחמות מפני כן. נקל לדעת מדוע הישוב היהודי לא התרבה. זה אלף שנים. בארץ ישראל. למרות כל הקשר האמיץ והחבה הקדושה. שיש בלב כל יהודי. לארצו הקדושה. יען ידעו הכל. שלישב בארץ ישראל. זהו לחיות חיים שפלי[ם] חיים מסוכנים. חיים של שמד. בתוך ההמון הפרוע ובצל היד התקיפה והפוש[עת] של המשפחות התקיפות מהעם הערבי. המתיחסות גם לרבים מבני עמם ביחס של עבדים נרצעים. ומכל שכן אל אלה שאינם מבני גזעם.

 [2] יש בידי רשימות בכתב יד עברי שנכתבו בשנות 1845-70. שבהם רשום חשבונות של המתנות והשוחדות. שהקהלה היהודית בירושלם היתה צריכה לתת לגדולי המשפחות הערביות אז. אל הוסיני. כאלדי. אלעלאמי. דגאני. ועוד. ועוד. מידי שבוע ושבוע ומידי חג וחג. להם ולמשרתיהם בכדי שלא יזיקו ליהודים. היו מקרים. שנהרגו יהודים בידי ערבים. וראשי המשפחות ההם חייבו את היהודים לשלם הוצאות טלטול ההרוג ושוחד ופיצוי לרוצחים. הרשימום [הרשימות] האלה שנכתבו מזה לא רחוק עוד במאה הי״ט מראים באיזה דכוי והכנעה שפלות ועבדות ושעבוד. היו היהודים בירושלם אז. ומה גם בערים האחרות שבארץ ישראל. שהד קולם לא היה נשמע למרחוק באיזה חוצפה ובאיזה עזות. יכולים הם איפוא באי כוח הערבים בארץ ישראל. לדרוש שלטון על מיעוטים מבני עמים אחרים?

אם כבר כל הנסיונות במקומות אחרים. וכל ההיסטוריא של חיי היהודים והערבים בארץ ישראל. מוכיחים ששלטון כזה. יכול הוא לדכא ולהשמיד את חופשתם וחייהם של עמי המיעוט ההם.

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות

תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.

ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים )  הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.

(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית

הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.

מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],

מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.

תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו

 

  • טכסיס התגרות הערבים ביהודים
  • משה עובדיה

כמו בסכסוכים פרטיים כן גם בשאלת היישוב היהודי בארץ ישראל. נוקטים להם הערבים. הכלל. להיות תמיד כאלו הם הנעלבים והנתקפים. בזמן שהם העולבים והתוקפים. למשל. הם נכנסים בגבולות אדמה שאינה שלהם או מתחילים בסכסוך עם יהודי. ואח״ך [ואחר כך] הולכים ראשונה וקובלים אצל בית המשפט. מקרים רבים בחיי א״י. כאלה הם שכיחים. וככה בשאלת א״י. ובכל ענייני הממשלה והעיריות. ידם על העליונה. ואומרים שהיהודים לוקחים [חלק] יותר גדול מהם. הוא המטעה את רבים מגדולי העמים והממשלות בחוץ לארץ. לחשוב את הערבים עלובים. בזמן שהם העולבים. מחאות ממין זה. בתור מחאות של נתקף ונעלב. הם רוב המחאות הבאות מצד הערבים נגד היהודים. וכך יוצא שהיהודים על הרוב הם נתבעים והערבים הם התובעים. בה בעת שרוב [שברוב] המקרים. היהודים צריכים להיות התובעים. והערבים נתבעים. הערבים הולכים בזה אחר המשל ׳הכני ובכה והקדים לזעוק ' גם בקובלנא השגורה בפיהם. שהיהודים בא״י הם עשירים. [4] והערבים הם עניים. מקורה בטכסיס כזה. אם להעריך את מחירי הקרקעות שביד הערבים שהם עוד כשמונים למאה [80 אחוז] ואת הכסף שלהם שמונח בבאנקים. שקיבלו בעד הקרקעות שמכרו כבר יוצא שגם ביחס פורפורציוני [פרופורציוני] הערבים בא״י הם יותר עשירים מהיהודים.

הפתגם שהובא כאן מופיע במלואו בספרו של רג'ואן " חכמת ערב 1001 משלים "
ضربني واشتكى سبقيني وبكى

צַ'רַבְנִי וִאשְתַכָּא, סַבַּקְנִי וּבַּכָּא

היכני ויתלונן, הקדימני ויבכה..

מאמר לאדם המתגרה בזולתו אך מתלונן על כך…

החזיר בשעה שהוא רובץ את טלפיו כאומר : ראו שאני טהור ( בראשית רבה , ס"ה )

היכה אותי והזיל דמעות, והלך לתבוע אותי לערכאות ( חנניה דהאן, אוצר ה פתגמים של יהודי מרוקו  )

בעצמו פושע, וצועק: הושע ( חנניה רייכמן )

  • העסקת פועלים ערבים אצל יהודים

נכון הדבר שחלק גדול מצד הציונים משתדלים להעסיק את חבריהם היהודים אך גם ערבים יש הרבה שעובדים אצל הציונים. וביחוד היהודים המקומיים מבני המזרח. משתמשים הרבה בפועלים ערבים יותר מבפועלים יהודים. ראשית מפני הזול יותר. וגם מפני שהם הבעלי הבתים מיהודי המזרח שייכים יותר בקרבת הלשון אל הפועלים הערבים.

לעומת זאת כמעט שאין למצוא פועלים יהודים. לא מבני המזרח ולא מהחלוצים. אצל בעלי בתים. והעשירים הערבים. והם מעסיקים לפעמים רחוקות רק את האומנים היהודים. בעלי מקצועות שאינם מוצאים בקרב הערבים. אני חושב איפוא שאין מקום להתאוננות מצד הערבים היות שחלק גדול מיהודי המזרח. וחלק מה מיהודי המערב מעסיקים פועלים ערבים. בה בעת שהם הערבים לא מעסיקים כמעט לגמרי לפועלים יהודים. אפילו את אלה שמשכורתם שוה עם משכורת פועלים ערבים.

  • שאלת הקרקעות
  • צעקותם [צעקתם] של הערבים על הקרקעות שנקנו מאת הערבים ליהודים. מחוסרת יסוד. החלק הגדול מהקרקעות כאלה. בעליהם הערבים לא היו מבני ארץ ישראל. ומתושביה. כי אם הם היו מאנשי סוריא. משפחות סורסוק. חביב. לוטפלה ועוד. שאליהם היו שייכים רוב הקרקעות שבא״י שנמכרו ליהודים. הם מסוריא. לפעמים גם כן מכרו אותם לקונים מצריים. ואלה חזרו ומכרו אותם ליהודים. והאריסים שהיו מקודם על האדמות האלה. לא עבדו אפילו חלק חמישי מהם. שתמיד נוצלו ע״י בעלי הקרקעות. העיבוד שעבדו האריסים האלה את חלק מהקרקעות ההם. היה רק בשייכות להמקום הפורה כל כך. אבל האדמות ההרריות. השאירום תמיד שוממים. ואף הנהרות והנחלים. במקום להשתמש בהם להשקאת האדמות הטרשין [הטרשים].

נתנו להם להתפשט פה ושם להיות למקום ביצות ואגמים מחוללי יתושים. ומחלות. וגם את מעט היערות שהיו שם כרתו האריסים לעשות מהם פחמים וליקוד בהם אש.

במקום הקרקעות שמכרו ערביים מארץ ישראל. ליהודים. קבלו מאות אלפי דונמים חדשים מקרקעות הממשלה. מלבד העמק הגדול של בית שאן. הנה במשך 18 שנים האלה שאחרי הכיבוש האנגלי את ארץ ישראל. כמעט כל הכפרים זכו באדמות הסביבות שלהם. שמעולם לא היו בידם. והיו נחשבים לאדמת ׳עוטול א׳(אדמות בלי בעלים) או אדמות ׳מירי׳(אדמות ממשלה), או אדמות ׳גיפיטליך׳(קרקעות עבדול חמיד ובית המלכות הטורקית) בכל עיר וכפר היו ידועים עד לפני המלחמה. קרקעות רבות כאלה. ועכשיו כלם כבר היו לערבים. איזה מהם ע״י. איזה מהם ע״י [כך!] שהמשיכו והוליכו את גבולות אדמותיהם שבקושאנים שלהם באמצעים וטענות שונות. ואיזה מהם החזיקו מחדש באדמות הפקר כאלה וע״י עדויות ותעודות עדים ומוכתרים קבלו אותם מהממשלה. קרקעות הפקר כאלה שזכו בהם הערביים בארץ ישראל אחרי הכיבוש האנגלי. עולים במדתם יותר מהקרקעות שנמכרו מהערביים שבא״י ליהודים. ואילו הממשלה נתנה ליהודים חצי מהקרקעות ההפקר האלה. של עוטול. מירי. וגיפטליך. כי אז לא היו צריכים היהודים לקנות בכסף מלא קרקעות יחידים [באר]ץ ולא הקיפה [5] הזעקה בין המנהיגים הערביים על רכישת הקרקעות לידי יהודים. וזכות זו לתת ליהודים את קרקעות ההפקר להם. היתה מגיעה להם בצדק על פי המנדט יותר מאשר לערבים.

תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה

העליה

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

על יסוד העליה של יהודים לארץ ישראל ותקוה להמשכתה והגברתה נוסדו הרבה תעשיות ובתי חרשת. ומוסדות וחברות שתופיות ובאנקים וחברות ביטוח. ונבנו בנינים רבים. ואם יהיה הפסקה בעליה. כל אלה יסבלו ויוגרם [וייגרם] נזק והרס כלכלי גמור. שתוצאותיו תהינה גם חוסר עבודה לאלה שהתיישבו בארץ. ולהתושבים הקודמים. כיהודים כערבים.

העליה לארץ ישראל. בשביל היהודים. איננה לאומית וישובית בלבד אלא היא חלק מן הדת. התורה והתלמוד מלאים מזה על החובה הקדושה והדתית שעל היהודים לעלות לארץ ישראל ולהתאמץ לבנינה. עד שאפילו בין איש לאשתו אם האיש רוצה לעלות לארץ ישראל. והאשה לא רוצה. יכול לגרשה וכן ככה הרבה דינים וחוקים בדת היהודים התלוים רק בארץ ישראל. ובחובת העליה אליה. ולכן. אם איזה ממשלה או עם יפריע בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל הא. שהוא מכריח אותם לבטל את הדת. ולהעבירם עליה.

הערת המחבר –  הרב טולידאנו כנראה התכוון למשנה, כתובות יג, יא. המדובר שם בעלייה לארץ ישראל ובחובה על האיש והאישה לכפות על כל אחד מקרוביהם לעלות לארץ־ישראל. א□ אישה לא רצתה לעלות לאוץ ישראל, בעלה יכול לגרשה בלא לתת לה את כתובתה

פתרון

הבעיה הערבית היא אמנם בעיה קשה ומסובכת. לא מפני הבעיה בעצמה כי אם מפני ההתנגדות הקיצונית מצד הערבים. שאינם רוצים לשמוע על כל פשרה ופתרון צודק. בה בעת שמצד היהודים. מרכינים איזן לכל פתרון לבחון אותו. ולראות בו אם מתאים או לא מתאים. הקיצונים מצד הערבים. מצריכים את היהודים להיות גם הם קיצונים בתביעותיהם. ואמנם. בין הפתרונים שיש למצוא לבעיה זו. אם הצד שלישי שהיא הממשלה האנגלית וחבר הלאומים. יכריחו את שני הצדדים לקבלם. יש לי להציע.

בית המקדש או מסגד עומר. הדבר הגדול שהערבים דואגים לו בעתיד פן היהודים יקהו אותם מידם. יען כי גם לפי הדת היהודית. אין רשות ליהודי להיכנס לבית המקדש בטרם שיבוא הגואל המשיח ויטהר את הכהנים מטומאתם. הנה כל זמן שאין המשיח לישראל. אין לערבים לחשוש כלל ושנית כבר הנביא יעד. ׳כי ביתי בית תפלה יקָרא לכל העמים׳ לכן היהודים בעצמם משאת נפשם בעתיד שיהיה בית המקדש משותף לכל העמים. כי על כן הם יכולים לחתום חוזה עם הערבים שזמנו יהיה לאיזה מאות שנים. שאם גם יתרבו היהודים אין להם יותר מלבנות בית מקדש מעט ע״י הכותל המערבי. או באחת הפנות שבגבול בית המקדש.

הערת המחבר – מסגד עמר נמצא למעשה סמוך לכנסיית הקבר ולא על הר הבית, ששם נמצאים מסגד אלאקצא וכיפת הסלע, הקרויה בפי אנשים מסגד עמר, וטעות היא בידם. סביר להניח שהרב טולידאוו התכוון לכיפת הסלע, שכנראה גם בזמנו קראו לה מסגד עמר.

ישעיה נו, ז; ראו גם: חכם, עמי תקצט. כווות הפסוק שבית המקדש יהיה מקום תפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם ל( ל העמים שיקבלו עליהם עול מלכות שחיוו.

קנטוניזציה

קנטון ערבי. קנטון יהודי. וקנטון יהודי וערבי. כלומר. ארץ ישראל. יכולה להתחלק לשלשה חלקים. חלק אחד כמו העיר שכם וגינין [וג׳נין] ונצרת ישאר לתמיד קנטון כלו ערבי. חלק אחד כמו הל אביב המושבות היהודיות. טבריה ומושבותיה קנטון כלו יהודי. וחלק שלישי יהיה משותף ערבים יהודים. בחלק המשותף הזה כדאי שהיהודים שיתישבו בו יחד עם ערבים. יהיו מבני העדות המזרחיות ובני צפון אפריקא שתרבותם ומנהגיהם מתאימים יותר את תרבות ומנהגי הערבים.  באופן כזה. העליה של היהודים לארץ ישראל. לקנטון המשותף תהיה מוגבלת באופן שהערבים וההודים [והיהודים] יהיו הבמספר [במספר] שווה. והעליה לקנטון היהודי תהיה בלי שום הגבלה. והעליה לקנטון הערבי תהיה אסורה. וכמו כן בנוגע לעליית מהגרים ערבים לקנטון היהודי תהיה אסורה. לקנטון המשותף יוכלו להחשב [להיחשב] הערים. ירושלם. חיפה. וצפת. הק[?]נינזיה [הקנטוניזציה] הזאת. תוכל להיות למשך 25 x שנים. ואח״ך [ואחר כך] התוצאות יודיעו לנו מה יוכל אז להיות שינויים אח״כ. ובכדי שקנטונינזציה [שקנטוניזציה] כזאת תוגשם בהחלט יהיה צורך להשתמש באמצעי האחד של החלפת תושבים כמו שנעשה בין יוון ותורקיא. היינו מעט התושבים היאודים [היהודים] שבקנטון הערבי. ינתן להם דמי בתיהם ויעברו לקנטון היהודי או לקנטון המשותף. ומעט התושבים הערבים שהם בקנטון היהודי ינתן להם דמי בתיהם ויועברו לקנטון הערבי או לקנטון המשותף.

שלטון עצמי לקנטון הערבי יהיה לו שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון היהודי כמו כן שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון המשותף. יהיה לו ג״כ שלטון עצמי של יהודי ערבי. וכלם תחת חסות הממשלה המנדטורית ופקוחה לכל נוסע מקנטון זה לקנטון אחר יהיה לו הזכות לישבל [להישאר] לא יותר משלֹשה חדשים. ולהחליף בכל שלשה חדשים את זכות ישיבתו.

עבר הירדן המזרחי. שעד היום כל תושביו ערבים. יש בו חבל בערך שמונים אלף דונאמים ממזרח לים כנרת השייך ליהודים של החברה פיק״א שקנה הבארון רוטשילד בימי תורקיה. חבל אדמה זו שקצתו בגבול סוריא ורובו בגבול עבר הירדן. יחשב לקנטון יהודי מיֻחד. שיוכל להתאחד עם טבריא. ובגליל התחתון שממערב הים כנרת להיות כלו לקנטון אחד יהודי. ואם יש עוד איזה אדמות השייכות לערבים עוד בתוך חבל אדמה זו יתנו להם במקומם אדמות אחרות בעבר הירדן שהיהודים ישלמו את המחיר עבורם.

לסוף הנני מאחל לועדה המלכותית שהשם הטוב ינחם בעצה טובה מלפניו לטובת ארץ ישראל ולטובת השלום בין תושביה. אמן.

סוף המאמר מפעמים 122-123- 

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

שי סרוגו

ממפרץ סלוניקי למפרץ עכוסלוניקי 2

פרק בקורותיהם של דייגים עבריים בין שתי מלחמות העולם

אחד הדגלים שהניפה התנועה הציונית במערכה לחידוש עצמאותו הלאומית של היישוב העברי בארץ־ישראל, היה אידאל העבודה העברית. ביסוסו של עובד עברי החי מיגיע כפיו נתפס כשלב הכרחי לקראת כינונה של חברת מופת העומדת ברשות עצמה. אחת התפוצות שהיו שותפות בהגשמת הציונות בארץ־ישראל הייתה קהילת סלוניקי. חלקה בהישגי היישוב התרכז במשק הים. נקודת ציון לאומית באתוס הציוני הייתה בימי מאורעות תרצ״ו-תרצ״ט (1939-1936): אל מול נמל יפו, שהושבת בידי פועליו הערבים, בנו סוורים סלוניקאים והפעילו מעגן חלופי, עברי ועצמאי בתל־אביב.

הסלוניקאים נטלו חלק במלאכות ים בארץ־ישראל מלבד עבודות הנמל. ניסיון משמעותי ראשון ליישובם של פועלי ים סלוניקאים בחופי הארץ נעשה בשנת 1925. התיאור הרווח הוא כי בעת ההיא החליטו מספר דייגים מובטלים מאונס לעזוב עם משפחותיהם את עיר הולדתם סלוניקי ולנסות את מזלם בארץ־ישראל. הם התיישבו בעכו והחלו מקיימים את עצמם מהדיג לאורך חופי מפרץ העיר. אותם דייגים הגשימו במו ידיהם את התקוות שתלה בהם הממסד הציוני המשלח בסלוניקי והקולט בארץ־ישראל – הם הניחו יסודות לפיתוחו של ענף דיג עברי עצמאי בארץ־ישראל, בשעה שמלאכת הדיג הייתה רובה ככולה בשליטה ערבית. ואולם עד מהרה העיבו קשיים חומריים על הישגם זה וליוו אותם כצל בהמשך תקופת מגוריהם בעכו. משהתפשטו לעיר מהומות הדמים של שנת תרפ״ט (1929), נסתם הגולל על ניסיון חלוצי זה, והמשפחות התפזרו לכל רוח.

הערת המחבר; מאמר זה מבוסס ברובו על עבודת המוסמך שכתבתי וכן על מקורות ראשוניים שאני עוסק בהם בעבודת הדוקטור שכתבתי במסגרת החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. חיבור זה לא היה רואה אור לולא ההנחיה המסורה של מורתי פרופ' מינה רוזן.

תיאור תמציתי זה של הדייגים מופיע בדפי ההיסטוריה של הקהילה. פרטים ספורים על הדייגים היהודים בעיר סלוניקי פורסמו כבר בשנת 1929, ערב חיסולו של הניסיון בעכו, וחלק הארי של הדברים פורסם כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בספרות ההנצחה לקהילה שחרבה בשואה. דפי הזיכרון המוקדשים לדייגים היהודים מתחלקים לשתי תקופות, בסלוניקי ובעכו. הכותבים היו פעילים ציונים מבני הקהילה שבאו במגע עם עובדי הים היהודים בסלוניקי ובארץ־ישראל. שניים מהמתעדים המרכזיים של ׳מושכי הדוגיות׳ בעיר הולדתם היו הסופר ברוך עוזיאל והמחנך דוד בנבנישתי. זיכרונותיהם נושאים אופי פולקלוריסטי ומנציחים מאפיינים סוציולוגיים רווחים של הקבוצה בשנים האחרונות של השלטון העות׳מאני בעיר: בורים, חסונים, חובבי שיכר, טובי לב ויראי שמים.

הערת המחבר :  עוזיאל, המגדל, עמי 19. גילה הדר טענה כי יש זיקה הדוקה בין תכניו של 'המגדל הלבן' (ראו: שם, עמי 22-9), למועד פרסומו במהדורתו הראשונה, בשנת תרפ״ט (1929). לדבריה המחבר עסק בהרחבה בציבור עובדי הכפיים בכלל ובפועלי הנמל היהודים בפרט כדי לחשוף לפני הקורא הארץ־ישראלי את דמותו של היהודי הסלוניקאי כבבואה שרירה וקיימת לחברת המופת שביקשה התנועה הציונית ליצור בארץ־ישראל: יפה פנים ועז נפש, שרירי וחכם. חשיפה זו תכליתה הייתה לחולל רוויזיה במדיניותה של ההנהלה הציונית – מהתעלמות מקהילה זו ושימת דגש על החלוצים ממזרח אירופה, לעידוד עלייתם ארצה של סלוניקאים לצורך השתתפות בבניין הארץ. ראו: הדר, הים. בשנות השלושים של המאה העשרים הוקצו למשרד הארץ־ישראלי בסלנניקי סרטיפיקטים (אשרות הגירה) מעטים, והמוסדות הקהילתיים ויהודים בסלוניקי חיפשו דרכים להשיג סרטיפיקטים נוספים. לעניין זה ראו: הדר, היבטים, עמי 283- 308; ועל עלייתם של סלנניקאים שהתחזו לפועלי נמל ראנ: סרוגו, עמי 111-110,91-90. 2 עוזיאל, הנדר, עמי 43-42; ענזיאל, הדייגים, בנבנישתי, עמי 169-167.

 

הנסיבות שדחפו את הדייגים להגר לעכו והתקופה שבה גרו בעיר תוארו בשני חיבורים, ופרשה זו שובצה בהם בסקירות רחבות על גלי העלייה של עובדי ים בין שתי מלחמות העולם. החיבור המוקדם נכתב בידי יצחק רפאל מולכו, מראשוני המשכילים בני הקהילה שעלו לארץ־ישראל, וכותרתו ׳ימאים שאלוניקאים בישראל' והמאוחר הוא מאמרו של עסקן הציבור אברהם שמואל

רקנטי ׳השאלוניקאים חלוצי כיבוש הים בארץ׳. בתור מי שליוו את קבוצת הדייגים ישירות ובעקיפין יכלו שני המחברים לנתח את הסיבות שבעטיין עמדה ההתיישבות החלוצית בעכו מראשיתה על סף כישלון.

מולכו הדגיש את חבלי הקליטה בסביבה תרבותית זרה ורמז בקצרה על מחלוקות בין הדייגים למוסדות הלאומיים. רקנטי היה גלוי יותר. הוא לא היסס להפנות אצבע מאשימה אל שלוחות התנועה הציונית בארץ־ישראל וביוון על התמהמהותן בהגשת סיוע חיוני לעולים בדיור ובפרנסה. אפשר שביקורתו הנוקבת נבעה ממחלוקות עבר מרות בין תנועת הצה״ר וה׳מזרחי׳ בסלוניקי, שבראשן עמד, לבין שאר האגודות הציוניות בעיר מצד אחד ותנועת מפא״י ושלוחותיה בארץ־ישראל מצד אחר. הפולמוס נגע בפרשות בחיי הקהילה היהודית בסלוניקי ואף בשאלות לאומיות.

בחיבור זה אעשה שימוש במקורות ראשוניים ממסמכי הקהילה היהודית של סלוניקי ומארכיון הסוכנות היהודית בירושלים, כדי להעמיק בבירור שתי שאלות בפרשת התיישבותם של הדייגים הסלוניקאים בעכו: מה היו הגורמים שדחפו את הדייגים להגר מעיר מולדתם? ומדוע כשל מפעל לאומי זה?

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

רקע כלליפעמים 122-123

משחר ההיסטוריה הים הוא אחד ממקורות הקיום החשובים של המין האנושי. בשנת 1989 סיכם פרנק ברז(81-0626), חוקר הפעילות הימית האנושית, את פעולת הגומלין שבין האדם למשאב זה שבטבע בשש קטגוריות מרכזיות:

(א) הים כמרחב ביולוגי המספק תועלת כלכלית, למשל תעשיית הדגה;

(ב) האוקיינוסים כנתיבי תחבורה משניים, חלופיים או ראשיים להובלת סחורות ואנשים;

 (ג) הים כזירת מאבק של מעצמות ימיות בינן לבין עצמן על שליטה, השפעה והגנה על האינטרסים שלהן במרחב הימי;

(ד) הים כמרחב גאוגרפי הנבחן על פי תורת האקלים, הגאוגרפיה של האוקיינוסים והים וכדומה והים כמרחב לשימוש בטכנולוגיה ייחודית, הבאה לידי ביטוי למשל בהתפתחות כלי שיט;

(ה) תרבות הפנאי שהתפתחה לאורך החופים, כשחייה, שיט יכטות ועוד;

(ו) הים כמקור השראה לתרבות ולאמנות.

נראה שהקטגוריה הראשונה ברשימה, הקטגוריה הביולוגית־הכלכלית, מגלמת אחת מהזיקות הקדומות ביותר שבין האדם לים: מראשית הציוויליזציה היה הדיג ענף מרכזי להספקת מזון למין האנושי. עמי קדם – יוונים, רומאים, מצרים וסינים – עסקו בדיג, ועדויות לכך מצויות במקורות חזותיים עתיקים כציורי קיר, בממצאים ארכאולוגיים כציוד דיג וביצירות בכתב כשירה קדומה. הידיעות הראשונות על פעילות של היהודים בענף הדיג הן מן האלף הראשון לפסה״נ, תחילה עסקו בכך בארץ כנען, במקביל להתיישבותם של שבטי ישראל. מאז חורבן בית ראשון ואילך נוסדו קהילות ים גם מחוץ לגבולות כנען, תחילה במצרים ועל גדות נהר הפרת, מראשית הספירה הנוצרית בדרום איטליה, ובעקבות גירוש ספרד אף בתחומי הממלכה העות׳מאנית.

 

הדייגים היהודים של סלוניקי בעידן העות'מאני

 

מסוף המאה השש עשרה ועד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה בסלוניקי קיבוץ איתן ומושרש של דייגים יהודים.

צירוף של גורמים תרם לקיומו של משק דיג יהודי בסלוניקי בכל התקופה הנדונה. הראש והראשון שבהם היה קשור במוסד הגילדה.- איגוד מקצועי, איגוד בעלי מלאכה, אגודת סוחרים, חבירה לשם קבלת הגנת זכויות –  יש מקום לסברה כי היאחזותם של יהודים בדיג עמדה ביחס ישיר למידת יכולתה של הגילדה לכפות את הנהגים המונופוליים שלה בים. ההתארגנות הקורפורטיבית של אומנים, בעלי מלאכה וסוחרים הייתה עקרון יסוד בהתנהלותם של חיי הכלכלה והמסחר בעיר העות׳מאנית מאז המאה החמש עשרה לערך, והייתה בגדר חובה מצד השלטונות. לנוכח חולשת מנגנון הממלכה העות׳מאנית בניהול הערים, הפכו הגילדות למתווך מהמעלה הראשונה בין האוכלוסייה היצרנית לשלטון המרכזי; ובאמצעותן הצליחה הממלכה לשמר יסודות של בקרה ושליטה בתחום הפיסקלי (מיסוי) ובענייני מנהל (סדר ציבורי, משפט).

העדויות המוקדמות ביותר על התלכדותם של דייגים יהודים בגילדות נשתמרו בספרות הרבנית מן המאה השמונה עשרה, שנדרשה לשאלות שנבעו מתנאי עבודתם המיוחדים של הדייגים." עבודת הדיג הצריכה שהייה ארוכה בים, ולעתים שטה קבוצת הדייגים מרחק ניכר מן העיר ושבה אליה רק בערבי שבת ומועד. שגרת מלאכה זו לא אפשרה לקבוצות הדייגים לפקוד את בתי הכנסת בימי החול, ועל כן חיברו רבני העיר נוסח תפילה שהיה שקול למצווה זו. כן הוזכרה הסכמה שאסרה על קבוצות הדייגים לעבוד בבוקר יום שישי אם היו בעיר.

הערת המחבר : להלן נוסח התפילה: ׳ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם שבראת את הכל, את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בים, ואתה מושל בכל ומפרוס את כל הבריות שבראת בעולמך. יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהי ואלוהי אבותי שתשלח לי את מזונותי בידך הרחבה ולא מידי בשר ודם. ברוך אתה ה' שלא חסרו מזונותינו ולא יחסרו גם להבא.

 

אחת המטרות המרכזיות של ההתארגנות בגילדות הייתה להשיג מונופול מקצועי, ובהתאם לכך התנהלה פעילותן. להלן אסקור את האמצעים והשיטות שסייעו לגילדות הדייגים היהודים בהשגת המונופול על הדיג במפרץ סלוניקי, ודבריי בעניין זה מבוססים במידה רבה על מחקריו החלוציים של ההיסטוריון גבריאל בר על התפתחותן של הגילדות העות׳מאניות, הרכבן, עקרון המונופול שהשליטו ותחומי פעילותן הסוציאליים.

 

אחד מסימני ההיכר הבולטים של גילדות הדייגים היהודים היה קשר הדם. רבות מהגילדות העות׳מאניות התגבשו על בסיס זיקות משותפות של דת, מוצא אתני וקשרי משפחה, וזיקות אלו היו יסוד מרכזי גם בגילדות במפרץ סלוניקי. בספרי הזיכרון של הקהילה היהודית הסלוניקאית מופיעים שמות של בתי אב רבים שהתפרנסו מענף הדיג, כמשפחת מאנו, אלמושנינו, גלידי, נחום, קאפון, סרגוסי ואף משפחת ברכה, אחת משתי המשפחות שהיגרו לארץ־ישראל באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. המקצוע היה עובר מאב לבן, והדבר תרם לשימורה של מלאכת הדיג לאורך דורות בחזקתה של הקהילה היהודית ולהתקבעות הזיהוי בין היהודים לים.

חלק מהמשפחות עסקו במשלח יד זה עוד לפני התיישבותן בסלוניקי. נראה שיש רגליים לסברה שרבות ממשפחות הדייגים באו לסלוניקי מדרום איטליה. ר׳ עובדיה מברטינורא ביקר במסעו מאיטליה לארץ־ישראל (1488-1485) ב׳פאלירמו היא העיר הגדולה וראש מלכות ציציליאה׳, ומצא שם אוכלוסייה יהודית שרובה התפרנס בעבודות כפיים שונות, ובהן ׳משיבת הדוגיאות ליבשה׳. קיבוץ יהודי אחר שהתפרנס מדיג נמצא בעיר הנמל סירקוזה שבדרום־מזרח סיציליה. התיישבות זו באה לקצה בשנת 1493, עם גירושם של יהודי האי על ידי המלכים הקתולים. פתיחת שערי הממלכה העות׳מאנית על ידי הסלטאן בַּאיֵזִיד השני סללה את נתיב נדידתם של גולים מספרד, מפורטוגל ומדרום איטליה לתחומי הממלכה העות׳מאנית. נראה שלכל המאוחר בשנת 1497 התיישבו בסלוניקי מהגרים מסיציליה, ובהם דייגים. עדות נוספת למוצאן של אחדות ממשפחות דייגים יש בשמות המשפחה. השם סרגוסי או סרחוסי התפרש כאיש סירקוזה שבסיציליה. מאות בשנים נהגה משפחה זו לציין בי״ח בשבט מאורע הצלה היסטורי של הקהילה היהודית בסירקוזה אשר אירע בתחילת המאה החמש עשרה, והקרוי חג ׳איל פורים דילוס סאו־אחוסיס׳ (פורים של אנשי סירקוזה). המאורע נחוג בבית הכנסת ׳סיציליה ישן׳, מרכז רוחני שנוסד בסלוניקי על ידי יהודים שהיגרו אל העיר מסיציליה ברבע הראשון של המאה החמש עשרה, עשרות שנים לפני גירוש ספרד.

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

נוסף על הקשר המשפחתי־האתני הקלו על היאחזותם של דייגים יהודים במפרץ העיר יחסי הכוחות האתניים ששררו בסלוניקי מאז חידושה של ההתיישבות היהודית בעיר בסוף המאה החמש עשרה. מגורשי ספרד הראשונים שבאו לסלוניקי מצאו יישוב שהצטייר כנטוש למחצה.34 הגם שבעשרות השנים הבאות התרחבה אוכלוסיית העיר, נראה שברוב תקופה שלטון העות׳מאנים נשמר יתרונה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית על פני שאר המיעוטים הלא מוסלמיים ובראשם היוונים. ויש לשער שהעדיפות הדמוגרפית של היהודים ביחס ליתר המיעוטים שבעיר השתקפה גם במשק הדיג.

הערת המחבר: הקר, עמי 33-28; נחמה, היהודים, עמי 205. טרם בואם של הפליטים הועברו מרבית תושביה הוותיקים של סלוניקי לאסתאנבול ולאֶדירנָה, כחלק ממדיניות כללית של הגליה ויישוב מחדש שנקט השלטון העותימאני, והידועה בשם סורגון (וז״^ו51). מדיניות זו נועדה לפתח אזורים שהיו חשובים לעותימאנים.

כינונו של המונופול של הדייגים היהודים הסתייע אף במערכת של הסדרים שסימנו ותחמו את אזור הדיג של כל גילדה במפרץ העיר, בדומה לנוהג המקובל בהתנהלותן של כלל גילדות האומנים בממלכה העות׳מאנית, שלפיו הוקצה לכל גילדה תחום מוגדר. חלוקתו הכוללת של המפרץ לאזורי עבודה תרמה ליציבותן של הגילדות, שכן הפחיתה את המחלוקות והחיכוכים במשק הדיג. היו גילדות של דייגים שדגו במים רדודים בקרבת היבשה, ושכונו גֵרִיִפַּארִים, וגילדות של דייגים שהרחיקו ללב ים, ושנודעו בשם מוֹרוֹס.

יוסף נחמה, בן הקהילה הסלוניקאית וחוקר תולדותיה, שיער שהמונח מורוס נגזר משם הגנאי שבספרדית maures או more (מאורים, מורים), ששימש בפי הנוצרים שבספרד ככינוי לכובשיה המוסלמים של ארצם. הקונוטציה השלילית שנקשרה במוצאה הגאוגרפי של קבוצה משעבדת זו, קרי צפון אפריקה, התגלגלה לתואר מורוס (moros), שדבק בדייגים יהודים שחיו לאורך חופי ספרד. צבע עורם השחום, השזוף מהשמש, ולבושם הגס של הדייגים היהודים בחצי האי האיברי וסגנון עבודתם נתפסו בעיני האוכלוסייה המקומית שבספרד כפראיים למחצה, והזכירו לפיכך את המורים. מנגד התקשו בני הקהילה הסלוניקאית למצוא משמעות לשם גריפארי.

דומני שיש לבקש את הביאור למונחים אלו במינוח הימי שהתגבש באגן הים התיכון. השפות במרחב זה – היוונית, האיטלקית, הספרדית, התורכית ואחרות – כל אחת מהן העשירה את האחרות במונחי ימאות רבים וקלטה מהן מונחים כאלה, וכך נוצרה בקרב עמי האזור אחדות לשונית במונחים ימיים. תהליך זה חלחל אף מעבר לאגן הים התיכון עד כדי השפעה על השפה האנגלית. אפשר להניח שגם הלדינו, שפת הקהילה היהודית בסלוניקי באותה עת, שאלה מונחים מקצועיים מלשונות הים התיכון והשתמשה בהם בהיגוי ובצורה דקדוקית דומים לאלו שבשפת המקור של המונחים. לפיכך אפשר שמורוס הוא וריאציה של המונח בספרדית   amura או ביוונית moura , שמשמעו פתיחת המפרש הראשי באנייה לצורך תנועה או לשם שינוי כיוונה. ונראה כי גריפארי מקורו במילה היוונית ת  gripos שמובנה רשת דיג או סירת דיג.

קבוצת דייגים נקראה טאייפ׳ה – בתורכית taifa פירושה קבוצת פועלים ואף גילדה. כל קבוצה זוהתה על פי שם הקפיטן שעמד בראשה, וכך היו הטאייפ׳ה של מושון פיסאחה, הטאייפ׳ה של מרדכי סטרוג׳ וכיוצא באלה. תפקידיו המרכזיים של ראש הקבוצה היו ניהול צוות העבודה ומכירת השלל בשוק הדגים המרכזי, בפִישְׂקָאדִירִיאה (דג בספרדית:,(peskado ששכן בקרבת הנמל. נוסף על הקפיטן כלל צוות הדיג את האחראים למפרשים בסירה, את החותרים ואת פורשי הרשתות בים.

מהפרטים הידועים על הדיג של הגריפארים נראה שציוד העבודה הבסיסי כלל את סירת הדיג הראשית, לה טראטה (ונציאנית:,(trata שבה נמצא הקפיטן, וסירות קטנות לצוות הדיג, שנקראו בארקיטאס (בתורכית bárka היא סירה או דוברה, וביוונית:, barco וכן את רשת הדיג, לה ריִד (בלדינו: Red. אפשר שריד היא וריאציה למונח הוונציאני roda, פקעת חבלים). משני צדי הריד השתלשלו חבלים. צד אחד היה מחובר לטראטה, ששטה לים, והצד האחר הוחזק בידי אחדים מצוות הדייגים שנותרו על החוף. שאר חברי הקבוצה התייצבו במים לאורכה של הרשת המתוחה, חגורים ברצועות, ברונְקָאניס, ובאמצעותן נקשרו הדייגים אל הרשת. (לא עלה בידי לעמוד על מקורו של המונח רונקאניס. על פי פירוש דחוק שהוצע הוא נגזר מהתיבה randa, שמקורה ככל הנראה באיטלקית, והמציינת את פעולת המתיחה של המפרש האחורי. אפשר שמנגנון ייצובו של המפרש בעזרת כבלי תמיכה וחבלים התגלגל למונח רונאקיס בלדינו).

נראה ששיטות הדיג של קבוצות המודוס היו פשוטות יותר, מפני שדגו בלב ים. הם השתמשו ברשתות שכונו דיטיס (ככל הנראה שיבוש של המילה היוונית דיכטי – רשת), ואלו היו עשויות מחבלים דקים ומפקקים קטנים.

שי סרוגו- ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו-פעמים 122-123

לכל גילדה היה כאמור אזור דיג מוגדר, ובמסגרת פעילותה לשמירת האינטרסים המקצועיים של חבריה דאגה למנוע את כניסתם של מתחרים לתחום המונופול שלה. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס טען, על סמך הספרות הרבנית מהמאה השבע עשרה, שהדייגים היהודים היו היחידים שסיפקו לעיר דגים בעת ההיא. ואולם לצד היהודים היו במפרץ העיר דייגים אחרים, בעיקר ממוצא יווני. היחסים בין הקבוצות נעו משיתוף פעולה ועד למתיחות ויריבות במאבק על מקומות הדיג במפרץ. עדות נדירה על איחוד כוחות  בין צוותי דיג יהודיים לצוותים יווניים יש במקרה שהובא לידיעתו של הרב הסלוניקאי יעקב חנניה קוב׳ו בידי העד משה יאודה ברוך. במרס 1899 הצהיר יאודה ברוך ששמע בבית קפה בכפר דייגים בשם סוטיר שבמפרץ תֵרְמָיִיקו את דבריו של דייג יווני על אודות תאונת דיג שנספו בה עובדים יהודים. המספר היווני השתייך לקבוצה מעורבת של דייגים יהודים ויוונים. נראה שהדייגים היוונים, שהייתה בבעלותם סירת דיג אחת, חברו לצוות יהודי קבוע שהיו לו שלוש סירות. כל השבת שהו הדייגים על החוף באפס תעסוקה – היהודים בשל קדושת היום, והיוונים מפני שהים היה סוער מעט. במוצאי השבת התחדשה העבודה אף שלא חל שינוי במזג האוויר. הצוות היווני, שבתחילה חשש להפליג, התרצה לבסוף והתקדם לעבר שאר הסירות, שכבר שטו. משהקיף את אחת מלשונות הים, הוא גילה שאחת מסירות הדיג הפוכה, ושצוותה היהודי נספה. הדייגים היוונים הם שבישרו על התאונה הטרגית לשבתאי אלמושנינו, אביו של אחד הקרבנות.

 דוגמה זו מלמדת שלעתים פעלו קבוצות אתניות שונות של דייגים בצוותא. זניחת היריבות המקצועית לטובת עבודה משותפת העלתה את התפוקה הכללית, מפני שהן ציוד הדיג והן צוותי העבודה גדלו. דוד בנבנישתי אזכר בקצרה מקרים של עבודה משותפת של דייגים יהודים ויוונים במפרץ סלוניקי, וגם הוא שיבח את התועלת שהייתה בכך לכולם: בעת חלוקת השלל בין קבוצות הדייגים נמסרו ליוונים דגים הפסולים למאכל על פי ההלכה היהודית. נוסף על היתרונות הכלכליים תרמה העבודה המשותפת להעמקת הסובלנות ההדדית וקשרי הידידות במהלך העבודה ולאחריה. נראה שהעובדה שהדייגים יוונים הם שבישרו לשבתאי אלמושנינו על מות בנו, מלמדת שהכירו היטב את האב השכול ויכלו לפנות אליו בעניין כה רגיש.

על אף החשיבות והיתרונות שבלכידות האתנית־המקצועית, הרי המקרה שהובא לעיל היה חריג ואינו מעיד על הכלל. דפוסי ההתארגנות בתחום הדיג, כבענפי יצור אחרים בסלוניקי ובמרכזים עירוניים אחרים, נעדרו לרוב מסגרות של שיתוף פעולה חוצה עדות, בעיקר מאז המאה התשע עשרה. אחת הסיבות לכך הייתה המאבקים הלאומיים ומלחמות העצמאות שהתחוללו בתחומי האימפריה העות׳מאנית באותה עת, ושגרמו בין היתר להתגברות המתיחות הבין־קהילתית לסלוניקי. בספרי הזיכרון של קהילת סלוניקי יש רק אזכורים כלליים ומעטים של שיתוף פעולה בין דייגים יהודים לדייגים לא יהודים, ומקובלת בהם המוסכמה שהדייגים היהודים שלטו בענף הדיג בעיר כמעט ללא עוררין לכל הפחות עד תום הריבונות העות׳מאנית במקדוניה(1912), וכל אלה מעידים על מעמדם האיתן והדומיננטי במלאכה זו.

האחדות הפנימית בין חברי גילדות הדייגים תרמה רבות לשמירת המונופול והיציבות התעסוקתית. הליכוד הפנימי התבסס בין השאר על הזיקה האמיצה של מספר קבוצות דייגים לאחד מבתי הכנסת שבעיר ־ ׳קהל קודש סיציליה ישן׳, שהתקבצו בו יוצאי הקהילה, ובהם משפחות הדייגים סרגוסי, אלמושנינוס, רוזליס, קאפון, ברכה ואחרות. בתחילה נקרא בית הכנסת ׳קהל קודש סיציליה׳, אולם משפרשו ממנו מספר משפחות והקימו בית תפילה חדש, נוסף לשם בית הכנסת הוותיק התואר ׳ישן׳. נראה שלכל המאוחר בראשית המאה השמונה עשרה כונה ׳קהל קודש סיציליה ישן׳ – ׳בית הכנסת של הדייגים׳, עדות לקהל שפקד אותו. לזיקה לבית הכנסת היו גם היבטים מקצועיים. רב בית הכנסת שימש כפוסק אהרון כל אימת שהתעוררו מחלוקות בין הדייגים לבין עצמם ובינם לקבוצות אחרות של דייגים יהודים. מעורבותו של מנהיג רוחני לא הייתה ייחודית לגילדה היהודית; היא רווחה אף בגילדות של עדות אחרות והוסיפה לחוסן הפנימי של החברים.

דייגי סלוניקי, בדומה לחברי שאר הקורופרציות העות׳מאניות, היו בתחתית הסולם החברתי־הכלכלי, ועל כן אחד מתחומי הפעולה החשובים של הגילדות היה פיתוחה של רשת תמיכה למען חבריהן. גילדות הדייגים היהודים שבסלוניקי עסקו בפעילות רווחה בהעמדת מקורות כספיים לחברי הקבוצה בעתות אבל וחולי מחד גיסא ובאירועי שמחה בנישואין מאידך גיסא. כשחלה אחד החברים, דאג הארגון לביקורי רופא ולתשלומים נלווים. כן ניתן פיצוי כספי על ימי המחלה, והגילדה גם מימנה טקסי אזכרה לחברים שנפטרו. את מקום החבר שמת ירש אחד מבניו או לחלופין נמסרה זכות החברות לאלמנה והיא יכלה לממשה בדרכים שונות. סל השירותים החברתיים שגיבשו גילדות הדייגים כלל אף סיוע כספי בהפעלתה של ישיבה של תלמידי חכמים בבית הכנסת ׳קהל סיציליה ישן׳ במהלך המאה השמונה עשרה.

המימון לפעולות אלו הגיע ישירות מחברי הגילדה עצמם, שכנראה הפרישו בקביעות כסף לקופה לעזרה הדדית. ידוע למשל שבעלי סירות, דייגים ומוכרי פרות ויין בקושטא הקימו חברת ׳גמילות הסד מעדת הקאיקג׳יס׳, ככל הנראה סביב שנת 1715, וכל אחד מהחברים בחברה – שפעלה על פי עקרונות דומים לאלו שעליהם הושתת הסיוע החברתי לחברי גילדות הדייגים בסלוניקי – תרם לקופת החברה ׳פרוטה אחת בכל שבוע [ו]מדי שבוע בשבוע לחונן דלים ואביונים שביניהם [בין חברי הגילדה] בשמחות וגיל וכן לגבי הופכו ח״ו [חס ושלום]׳. פעולות אלו העמיקו את הסולידריות והנאמנות בין החברים ויצרו יחידה חברתית מגובשת, ובכך תרמו אף הן להתבססותו של המונופול היהודי בדיג.

לצד הלכידות המקצועית שאפיינה את דייגי סלוניקי היהודים בתקופה הנדונה, אפשר שעצמתם ינקה את כוחה בעקיפין גם מתמיכה כללית של הממשל העות׳מאני ביהודי העיר בכלל ומעידן ׳אביב העמים׳ בפרט. ייסודן של מדינות הלאום בבלקן במהלך המאה התשע עשרה לווה במאבקי דמים עם השליט העות׳מאני. אחת ממלחמות העצמאות הראשונות בבלקן התנהלה בין היוונים לכובש העות׳מאני. הדיו של המרד, שפרץ בפלופונס בחורף 1821, הגיעו לסלוניקי והסעירו את הקהילה היוונית מקומית. לעומת ביטויי הזדהות של היוונים עם הישות הפוליטית המתהווה וגילויי מרי כלפי השלטון העות׳מאני, דומה כי אוכלוסיית המיעוטים היחידה שתמכה גלויות בעות׳מאנים הייתה היהודים. אחד הביטויים לכך היה בשוק העבודה העירוני במשק הנמל.

יהודים סלוניקאים התפרנסו לא רק מדיג אלא גם ממלאכות ים אחרות. המעגן העירוני והשווקים הסמוכים לו, שהיו אחד ממרכזי העצבים החשובים של סלוניקי, נשלטו הלכה למעשה בידי יהודים, ולראיה – בשבתות ובחגים יהודיים נסגרו שערי הנמל, ופסקה הפעילות המסחרית השוקקת בו וסביבו באזור המסחרי.

השבתה יזומה אחרת שלא מסיבות של אמונה דתית הייתה בחורף 1908 על רקע התרחשויות בזירה הבלקנית: ביולי 1908 הודח מכיסאו הסלטאן עבד אלחמיד השני בידי קצינים מהפכנים חברי תנועת ׳התורכים הצעירים׳. הריק הפוליטי שנוצר בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה נוצל על ידי יריבותיה של הממלכה העות׳מאנית. בולגריה הכריזה על עצמאותה בספטמבר, וזמן קצר אחר כך, בתחילת אוקטובר, סיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה והרצגובינה. בתגובה הכריזו רשויות הממלכה העות׳מאנית על חרם כלכלי־ לאומי על בולגריה ועל אוסטרו־הונגריה. הסוורים היהודים של נמל סלוניקי נענו לקריאה זו וסירבו לפרוק סחורה שמקורה במדינות אלו. סבלי נמל אף השתתפו עם ׳התורכים הצעירים׳ במפגן מחאה בעיר איזמיר במטרה למנוע שחרור מטענים מאניות אוסטריות שעגנו בנמל. אפשר שנאמנותו המופגנת של הציבור היהודי לשלטון העות׳מאני ומנגד החשדנות של השלטון המרכזי כלפי המיעוטים הנוצריים־האורתודוקסיים, הגבירו את תמיכת השלטונות בבעלי בריתם היהודים.

שי סרוגו- ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו-פעמים 122-123 –עמ' 22-18

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר