אלי פילו
פיוט על מולאי איגגי הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.
פיוט על מולאי איגגי
הוקלט מפי רבי שמעון דרעי, שהוא גם המחבר.
נודע שמו בשערים
סיני ועוקר הרים
אליו לימדו נסתרים
בקי בחדרי תורה
ואגיד מקצת שבחיו
מה שסיפרו ראשונים עליו גם
אני […]
מלאתי דבריהם […] ויצלח
מעיר כי עשב פרח על יד המלך המשיח
וזכותו תבוא במהרה
תחזיר ליושנה עטרה
ויקבצנו אל ארץ טהורה
בזכות הרב בן גבירה
ר׳ דוד אלשקר שמו נקרא
צדקתו וקדושתו
גלעד מצבת קבורתו
ישפיע לי ניצנוץ מנשמתו
אפילו חלק מעשרה
קרבן טלאים וגדיים
הנקרא בעדי עדיים
יערב לפניך כעורות גדיים
עת הגיע זמן הפטירה
הלך הרב על רגליו בגילה
עד מקום הקבורה
אמר להם תהיו בטהרה
בא מתלואת אל איגגי
אמר לשמש דום
עד שיבואו בני החברא
ירד אדוני לקברו
לעשות רצון בוראו
החזיר ימינו על שמאלו
ופשט רגליו כרגל ישרה
נשמתו שלח בטהרה
לפני אל נאזר בגבורה
בלא פשע ועברה
כאשר הפקידה אצלו טהורה
זקני שקנה התורה
עת שטבל טבילה ישרה
ירד ושכב במערה טהורה
אמר להם החזירו תינארה54 [— ] פירוש המילה –סלע, אבן
אופנים ושרפים קנה התורה [— ]
עופפים ויבשת אותו בשורה [— ]
אליך אדוננו
עד עלותך אצל מלכנו [— ]
בגן עדנו
עם כל מלאכי מעלה
כסא כבוד חוצבה
אליו תשוב וערבה
נשמתך באהבה ובראשך כתר ועטרה
זכות אבות אבותם
תעמוד לנו ולראשותם
ובזכות משה בן עמרם
יבוא משיח במהרה.
אם כי לי נראית האפשרות הראשונה קרובה יותר. משפחת אלשקר קיימת גם במרוקו, יתכן והם צאצאים של ענף נוסף, או שמא הם משתייכים לענפים הקודמים. מפורסמים ביותר הם הרבנים: הצדיק מולאי איגגי, הנקרא על שם מקום קבורתו, כפר איגגי באזור גלאווא מרחק כ־100 ק״מ מדמנאת. מלומד בנסים ובאים להשתטח על קברו ממרחקים יהודים ומוסלמים.
שבט יהודה-רבי שלמה אבן וירגה-השבעה־עשר
השבעה־עשר
במלכות צרפת קמו שני אנשים אוהבי הרע ואמרו למלך, איך ראו איש יהודי שתפש איש נוצרי והביאו בחזקה בביתו, וזה ודאי כדי להרגו, כי ערב חגם הוא. והמלך מלך משפט היה ואוהב האמת, וראה בשכלו שקרות התביעה ועלילה שמעלילים על היהודים, וגער בכל אותם אנשים וצוה שישליכום מלפניו, ואמר שכל מי שיבא לפניו בעלילה כזו יתיז ראשו בחרב. והאנשים ההם נתמלאו חימה, לפי שנשארו לעדים שקרים לפני המלך ולעושי רשע. והלכו וקבצו המון העם ונשבעו להם שיהודי תפש את הגוי והביאו בכח לביתו ועיניהם ראו והנוצרי ההוא לא יצא עוד מבית היהודי, ואמרו עוד אל העם כי הלכו לפני המלך וראו שחמל המלך על המורדים והפושעים ושונאים בדת ישו ולא חמל על הנוצרים מאמיני אמונתו. אז אמרו העם: הבה נתחכמה להם! ובקשו ב׳ נוצרים שאמרו שהלכו אל היהודי ליקח ממנו ברבית ושמצאו היהודי יוצא מן החדר וסכין מלא דם בידו. אמר המלך ליהודי: מה ענין הסכין? והשיב: כי שחטתי עופות למועדי. אמרו השרים למלך: אין שחיטת עופות תוך החדר, וכיון שיש אמתלאה יכו היהודי ביסורין ויגיד האמת. אז צוה המלך להכות בייסורין ליהודי, והוא הודה שהרגו, וכי חמשים איש גדולי היהודים יעצוהו והיו עמו. צוה המלך ויתפשו כל אותם יהודים. והיהודים כשמעם התאבלו ובכו וצעקו, כי ראו אבדן האומה, ונתקבצו והלכו אל המלך ואמרו: אדוננו המלך! מחקי המלכים אשר קדמוך הלא הוא שכל מי שיודה באיזה דבר על ידי יסורין והכאות שאם יהיה נאמן על עצמו לא יהא נאמן על אחרים, ואם האיש ההוא הרג הנוצרי אנחנו לא ידענו ולא עלה בלבנו רעה כזאת, כי לא שוטים אנחנו ולא טפשים לשום עצמנו ובנינו בסכנה כזו, וה׳ לא צוה, שאם לא כן, כל מי שיגנוב ויגזול יאמר כי כל שרי העיר היו עמו. שאל המלך לשרים על ענין זה אם נמצא בדברי הימים, ויאמרו: הן, כי נמצא בפירוש כמו שהיהודים אומרים. והמלך נפל בלבו חשד ואמר להם: למה לא אמרתם לי מזה עד שהיהודי נתעורר? לכן הביאו לי ספר דברי הימים ואדעה. הביאו הספר ונמצא ככל דברי היהודים. ואז צוה המלך שיתירו כל היהודים מן המאסר, לבד האיש אשר ברשותו נמצא ההרוג.
בעת ההיא היה בחצר המלך שר אחד משרי ישמעאל אשר בא עם שליחות ואמר לו המלך: אתה האיש הנכבד, אם נמצא במלכיות שלכם כדברים האלה. אמר הישמעאל: מעולם לא שמענו ולא ראינו, ויש להחזיק טובה למלכינו אשר לא יושפלו בעניני נערות ובדברים שאין להם שורש לא בשכל ולא בדת, כי איך היהודי ימלאנו לבו להרוג נוצרי והוא נכנע תחת ממשלתו ומלכותו? וכל שכן בענין מאוס כזה שיעשו קרבן מדם האדם אשר לא שמענו בכל משפחות האדמה, אע״פ שנטפלו בדברים מאוסים יוצאים מן השכל, ובכיוצא בזה לא עלה בלבם, לרחקו רחוק לאין תכלית משכל אדם, אתם נטפלים בארצכם ושומעים בחצרותיכם, חצרי מלכים, דברים שאסור להאמינם.
והמלך כעס על זה ואמר לו: הנה בעל הדבר הודה, אני, כפי המשפט, מה יש לי לעשות? וכי יועיל שהוא רחוק מן השכל אם הוא הודה בדברים?
השיב הישמעאל: הודאה על ידי יסורין במלכותנו יועיל לאמתלאה ובהצטרף טענות אחרות, אבל לא יועיל לתת עליו דין ומשפט. ואחד מן הנוצרים אשר שם אמר לישמעאל: השר הנכבד! אם לא נמצא זה במלכותכם הוא מפני שאין ליהודים על הישמעאלים שאלה או תואנה, אבל יש להם עם הנוצרי מטעם ישו, ויקחו איש נוצרי וישימו שמו ישו ויאכלו את דמו להנקם ממנו.
אמר השר: עתה נתאמת לי יותר שהכל כזב איך חטא להם איש אחד וינקמו מאחר? וכל שכן כי ישו היה ראוי שינקם מהם לא הם ממנו, והם הרגוהו ונתנו לו יסורין קשים! זה אני אומר כפי דעתכם, כי כפי אמונתנו לא הרגו היהודים את ישו, כי עלה לשמים חי, אבל לדעתכם אני אומר אשר ראיתי בבית תפלתכם מצוייר בכותל כל מיני מיתות אשר נתנו לו, ושם ראיתיו שהיו סובבין עליו גלגל כדרך עושי מלאכת הבגדים או קושרי ספרים על הספר, ואחר נקמה זו מה נשאר עוד לנקום? והיה לו לישו לתבוע מאביו יקח נקמתו מן היהודים! שבח ליוצר שהבדילנו מכזבים ושם חלקנו במאמיני אמת!
השיבו הנוצרים: אמרת שהיה לו לישו לתבוע נקמה מהיהודים — כן עשה! והמציאות יוכיח, כי למה ישבו בגלות דחופים סחופים ממושכים ומורטים? כי אם לנקום דם ישו!
השיב הישמעאל: ואם האב לוקח נקמה זו על בנו — היקומו היהודים לחזור שנית להנקם כדי שיהיה להם פרעון שני? כל אלה דברי טפלות! ועוד, כיון שהאל עושה ביהודים שפטים— אתם מה לכם לבקש משפט אחר ? ובכל זה אני לא באתי להציל היהודים, כי אינם בני בריתי וגם לא ממלכותי, ולא אהבתי אותם, כי ידעתי מה שעשו לכמה נביאים, אבל באתי לומר האמת אחר שהמלך שאל ממני דעתי.
והמלך כשמעו דברי הישמעאל כעס מאד, לפי שראה שהיה מחרף כל הנוצרים, אבל בבחינה שדבריו דברי שכל שתק ושמר הדברים.
ביום השלישי כאשר ראו העם כל העלבון שעשה הישמעאל לנוצרים, כי נשארו לרשעים או לפתאים מאמינים כל דבר, אז קמו והביאו שני עדים שקרים, וזה עדותם: אנו נכנסנו בבית יהודי זה, כי היה לנו עמו חשבון, וראינו שם קבוץ כל היהודים שאמר היהודי שבעצתם עשה, וכאשר נכנסנו שתקו כלם. אז אמרנו: הלא דבר הוא! ויצאנו משם ונחבינו אחורי הדלת, ושמענו ליהודי אומר להם: ואם יתגלה שאני הרגתי הנוצרי — אתם תשבו מנגד? והם השיבו: יש לנו עושר רב להצילך, לא תירא ולא תפחד! והמלך כאשר שמע עדות זה שמח מאד, מפני דברי הישמעאל, ואמר לו: מה תאמר עתה, הישמעאל הנכבד, אשר באת לחרפני בביתי?
השיב מישמעאל: אני לא חרפתי כי אם למעלילים, ואחר עדות זה הענין הוא רחוק משכלי יותר ממה שהיה מקדם, וכי דבר מסוכן כזה היו היהודים מדברים במקום שישמעו הנוצרים דבריהם? ואני שמעתי שהיהודים פקחים הם ויראים מאד, ואיך אפשר שעמדו בעצה בכיוצא בזה במקום שישמע הדבר, או שיאמרו אותו בקול רם עד שנשמעו הדברים כל כך בבירור!
וכאשר השלים הישמעאל את דבריו קמו כל העם ואמרו: וכי ישמעאל זה מלכנו הוא? אתה מלכנו ואתה שופטנו! לכן עשה לנו דין, פן תצא כאש חמת העמים ואין מכבה.
והמלך מכעס אשר כעם על דברי הישמעאל נטה לבו לדברי העדים וגזר גזרה משונה, והוא שיתפשו ראשונה כל אותם יהודים שהיו בעצה, וישימו כל אחד ואחד בחבית אחד, ויסתמו כל החביות ויתקעו מסמרות מבחוץ וחודן בפנים, ויגלגלו החביות ברחוב העיר. אז קם שר אחד לפני המלך, ומלאך ה׳ צבאות הוא, ואמר: אדוננו המלך! חק המלכים הקדומים אשר בצרפת, שכל משפט נעשה מחמשים איש ולמעלה יד המלך תהיה בו בראשונה ואחריו כל העם, לכן קום אתה, אדוננו, ויעבור מלכנו לפנינו ותתחיל לגלגל חבית אחד ואנחנו אחריך. ויאמר המלך: אני לא באתי לבטל ולשבר חקי המלוכה כי אם לקיימם, אני אלך ואתחיל המשפט כאשר אמרתם. וילך המלך והרים רגלו לגלגל חבית אחת, ונכווצו גידי שוקיו, ונפל לארץ ונתעלף. ואחר העלוף אמר שיוציאו היהודים מן החביות, כי האל ראה העול, והוא אלהי המשפט. וכאשר ראו העמים הנס המפורסם לעיניהם, לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והמלך הוליכוהו בעגלה לביתו, ובקש מן היהודים שיתפללו עליו, וכן עשו. ואחר ימים נתרפא המלך, והיהודים ישבו בכבוד באותו מלכות.
אחר ימים באו הנוצרים ואמרו: אדוננו המלך! הנס ההוא אשר נעשה לא היה, אלא בעד כל אותם יהודים שהיו נקיים כנראה ושלא ידעו מן הענין דבר, אבל האיש שנמצא בידו ההרוג ראוי הוא לעונש. אז חקר המלך ודרש, ונמצאו נוצרים שהעידו איך ראו שפלוני משליך הפגר בבית היהודי, וצוה המלך שיקצצו ידיו ורגליו, וכן נעשה. ואז הארץ יראה ושקטה.
יש נסחאות בענין זה, אבל מה שראיתי בספר דברי הימים לחכמי צרפת כך הוא.
שמש ממערב-יצחק גורמזאנו-אגדת חייו של ר' חיים בן עטר
19
ר׳ חיים ראה ברכה בשתי נשותיו, ושיתוף הפעולה שלהן איפשר לו להתמכר ביתר־שאת ללימוד התורה. שלווה זו מבית, והקמתה של הישיבה בבית־הכנסת ששופץ בשיתוף מחותניו החדשים, בני משפחת ביבאם, איפשרו לר׳ חיים בן עטר לקיים סדר יום קבוע, ובו עתים לתורה, למלאכה ולדרשות. עיקר יומו הוקדש לחקר סוגיות ולבירור קושיות במקרא ובגמרא במחיצת קומץ תלמידים, בשני תריסרים, בני תורה היכולים להבין. קבוצה זו כללה כמה תלמידי חכמים נאמנים שהיו סמוכים על שולחנו, והלכו בעקבות רבם באשר הלך. אליהם הצטרפו תלמידי חכמים מקומיים, בני סאלי, אם כאלה שלמדו בעבר בישיבתו של ר׳ חיים, אם כאלה אשר זו להם פעם ראשונה שבאו לשמוע תורתו, הציצו ונפגעו. האחים ביבאס תמכו בחבורה זו ביד נדיבה, ור׳ חיים יכול היה סוף־סוף להתמכר לעיסוקו ללא הפרעה. כל חידוש בהלכה, כל פיצוח של קושי פרשני, התוספו אל אוסף רשימותיו, שהיוו בסים לשני הספרים שבהם עסק באותה עת.
אולם ניסיון העבר לימדו, שאין לסמוך על נדבות בלבד. שכן מה שהאדם נותן, ברצותו הריהו גם נוטל. מלבד זאת, בימים של תהפוכות, ללא שלטון קבוע, יכול אדם לרדת מנכסיו בן־יום, ואיך יוכל להוסיף ולקיים ישיבה ובה שני תריסרי תלמידי חכמים? לכן התעקש ר׳ חיים לעשות גם עתים למלאכה. הרב ותלמידיו הקדישו שעתיים ביום למלאכתם, ומעלתה של עבודת הרקמה, שיכולה היא להיעשות בידיים, והראש פנוי להמשך הדיון בשיירי סוגיות שלא מוצו עד תום בשעת השיעורים. ״בתוך עמי אני יושב!״ היה ר׳ חיים בן עטר מצהיר. לכן מצא לו זמן לדרוש ולהפיץ את התורה ברבים, לא רק לאלה היכולים לצלול אל תוך ים המקרא והתלמוד. ר׳ חיים בן עטר היה דרשן מעולה. הוא הצליח להביע דברי תורה מסובכים ביותר בלשון בהירה ושווה לכל נפש. הוא גם ידע להחיות הלכות ואגדות בנות אלפי שנים.
בשעת דברו כאילו באו האבות, המלכים, הנביאים, החכמים והצדיקים, והתערו בקרב ההמון. היתה בו היכולת להעביר את הלהט שלו ואת אמונתו החובקת עולם אל אחרוני מאזיניו. וכך קמו לו מעריצים רבים בין פשוטי העם. ״אומר הפסוק ׳אם כסף תלווה את עמי׳. כלומר — אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלווה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים, שהוא העני ממך, ובזה רמז הכתוב כי צריך לפתוח לו משלו, ושלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו, לא תהיה לו כנושה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו!״ לא ייפלא שדברים אלו נעמו באוזני עניי העיר, הנמקים בעול המסים, ובעול החובות שהטילו עליהם העשירים, אשר כדברי חיים בן עטר ״מלאו כוחם משוד עניים ומאנקת אביונים״. העשירים בני הבליעל, כפי שכינה אותם חיים בן עטר באחת מדרשותיו, לא היו מוכנים לשאת את דברי ההסתה, ונדברו ביניהם להשתיק את ״נביא הזעם״. תחילה חשבו שמן התבונה לא לנקוט בהתקפה ישירה על הרב הקדוש, מחשש שמא יגביר את מלחמתו נגדם ויחשוף עוד נגעים ועוולות שבהם היתה להם יד. לכן פנו אל האחים ביבאס ודרשו מהם להפסיק את תמיכתם הכספית בר׳ חיים ובישיבתו, או לפחות להתנות את המשך התמיכה בכך, שיסתפק בדרשותיו בביאור פסוקים ולא יעסוק בהסתה נגדם. האחים ביבאס היו נבוכים. ידוע מה גודל כוחם של בעלי המאה, אך מאז נתקשרו עם הרב בן עטר בקשרי חיתון, גדלה הערצתם אליו, ולא חנו לתת יד למצרים את צעדיו. הם החליטו להתעלם לפי שעה מדרישות תקיפי העיר, בקוותם שהרוחות יירגעו. אולם, לא עבר זמן רב ור׳ חיים בן עטר הצליח להעלות גם את חמתם של רבנים אחרים בעיר, מהם מכובדים ומקובלים. הוא טען, כי כמה מרבנים אלה חושבים, שבזכות עיסוקם בלימוד התורה, יכולים הם להרשות לעצמם להיות בררנים במצוות, כלומר — מצווה זו נוח להם לקיים, ואילו זו — לא כל כך נוח להם, ולכן מוצאים הם תלי תלים של תירוצים להתעצל בקיום מצוות. ״מן הדין,״ טען ר׳ חיים בלהט, ״כי דווקא הרבנים ותלמידי החכמים ישמשו מופת לעם.״ עוד טען, שרבנים רבים מעלימים עין ממעשי עוולה הנעשים סביבם, על מנת לשאת חן בעיני מנהיגי הקהילה, נותני לחמם.
יום אחד העז להופיע בישיבה משומד אחד, שהטיף בריש גלי נגד היהדות, וטען כי המיר את דתו כמחאה על דת ישראל שהגיעה לשפל המדרגה. ר׳ חיים יצא נגדו בשצף קצף ואמר לו, שגם אם רבנים מקרב קהל ישראל מביישים את אמונת אבותיהם, אין בכך כדי להטיל ולו רבב על האמונה עצמה, ובוודאי שאין בכך כל הצדקה לנטישתה — וגירש את המומר באיומים. לתלמידיו ולמאזיניו אמר בצער: ״פעם היו משתמרים מישראל מתוך חולשה או רעב או תחת איומים. היום, בעוונותינו הרבים, מעזים המשתמרים פנים ורואים במעשיהם מעשה צדקה!״ בדבריו הבוטים על עוכר־ישראל זה, נזהר ר׳ חיים בן עטר לא לדבר על ליבו לנטוש את האיסלם ולשוב אל חיק היהדות, שכן מעשה זה אחת דינו בערכאותיהם של המוסלמים שליטי הארץ — מוות. גם נזהר מלדבר סרה בדת מוחמד, או לקלל את נביא־המאמינים, כי גם דברים אלו גררו בעקבותיהם מאסר ועינויים.
כל עוד היה ר׳ חיים בן עטר נערץ על המוני העם, כל זמן שלא פגע בחלקתם שלהם, נדמה שאויביו לא יוכלו לו. מתוך היסוסים רבים החליט הרב לצאת נגד תופעה שהתפתחה דווקא בקרב השכבות העממיות, והגיעה לממדים מדאיגים: פולחן הצדיקים וקבריהם שהיה נפוץ הן בקרב יהודים והן בקרב מוסלמים. קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל, שמשכו את המוני העם בכל חג ומועד, ובעיקר בימי ההילולא בל״ג בעומר. עיר עיר וצדיקיה. היו ערים שהתפארו בצדיקים מעולים במיוחד, כאותה תלמסאן, שם טמון ר׳ אפרים אנקווה הצדיק. אך גם ערים שלא היו להן צדיקים המפורסמים בכל רחבי המאגרב ייחדו חלקות בבתי־העלמין לצדיקים מקומיים. מדי פעם היו המוני העם עולים אל הקברים ומדליקים נרות זיכרון ומנורות שמן לעילוי נשמות. סגולות רבות נתלו באלה — לרפא חולים, לפקוח עיני עיוורים, להפרות עקרות וליישר עקומים. לא ייפלא, אם כן, שראשי הקהילות ושלוחיהם מצאו דרך נאה למלא את אוצר הקהילה, על־ידי מכירה פומבית של הזכות להדליק נרות ומנורות ועששיות על חלקת הקבר. מעמדים אלו, יותר משהיה בהם מן ההתעלות, היה בהם לעתים מן המביש. ר׳ חיים החליט לתקוף מנהג זה, כי סבר שבמסווה של מעשי חסד סחטו מנהיגי הקהילה כספים דווקא מידי עניי העדה. הוא דרש לחדול לחלל שם שמיים ואת שמם של הצדיקים, ולהפסיק להפוך את מקום מנוחתם לקרקס. בצעדו זה ניסה ר׳ חיים להגן על העניים מידי העשירים, אולם למרבה הצער והאכזבה לא הובנו דבריו כהלכה. מסיתים טענו שהוא כופר בקדושתם של הצדיקים, והצליחו להפנות את המוני העם נגדו. בחשכת הגלות היתה אמונה תמימה ולוהטת זו בנס הקרוב, המתרחש כאן ועכשיו, אחת מן הנחמות המועטות של מוכה־הגורל. למרבה הפלא, לא זו בלבד שהיה מוכן לשלם כדי לזכות במצווה, אלא אף סירב לקבל את הנם כנדבה. הדבר פגע בגאוותו. עניים שחיו מן הצדקה היו מוכנים לתת את פרוטותיהם המועטות כדי לקנות להם ״בכספם״ סגולה זו או אחרת.
כך נסגר המעגל. כמעט כל שכבות האוכלוסיה בסאלי נפנו עדו. ברגע של חולשה אמר לנשותיו ולמקורביו: ״למה לי
קנאה? למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל, אחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולם…״ אך מייד הוסיף בלהט: ״אינני יכול! איני יכול לשתוק י ׳יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסר׳!״
מצבו של ר׳ חיים בן עטר בסאלי הפך קשה מנשוא. לכן נראה הדבר בעיניו ובעיני מקורביו כנס, כאשר פנו אליו רבניה של פאס, המרכז הרוחני הגדול של יהדות המערב, וביקשוהו להיעתר להזמנתם ולבוא ולהרביץ תורה ברבים בישיבה הגדולה, בראשה עמד בשעתו ר׳ יהודה בן עטר, הוא חכם אלכביר. חיים בן עטר כבר היה בן שלושים ושבע, והחליט להיענות בחיוב להצעה, כי קיווה בכך להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כי למה יכול עוד לצפות חכם ומורה־הדור יותר מאשר לעמוד בראש ישיבה שהיא תפארת לישראל?
לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו
הילד הער והמוכשר הזה היה בו גם משהו מהאינטרוספקציה, מהמוזרות ומאורח החיים של מיסטיקן מסתגף. הוא היה מרבה להתבודד במערות שבסביבות מכה, כנראה גם נכנס לחלומות ולהזיות שלא הבין את פשרם, והיה מיטלטל קשות בין המציאות שהקיפה אותו ובה הוא פעל די בהצלחה, למרות מתחיו עם דודו, לבין התבוננותו המופנמת שבה ראה מפרי ליבו ודמיונו תופעות שלא היה בטוח כיצד לפרשן וכיצד להתמודד אתן.
אִינְטְרוֹסְפֶּקְצִיָּהל, אינטרוספקצייה (נ') [מלטינית: intro פנימהspicere (-spectus) + להסתכל] הִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, תַּצְפִּית בַּחֲוָיוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת שֶׁל עַצְמוֹ לְשֵׁם נִתּוּחָן וּמִיּוּנָן.
הוא נחשב כידען בענייני יהודים ונוצרים, מרוב שדיוניו אתם, בעיקר עם הנוצרים הרבים שבאו ויצאו במכה, הספיגו לתוכו את סיפוריהם וחוויותיהם. ברי כי בשלב זה, כאשר העלם הצעיר הזה הוא בשנות העשרים לחייו, הוא ידע דיו על אמונות מונותיאיסטיות, ששמען הלך למרחוק, גם כדי לגבש לעצמו את השקפת עולמו המתהווה, וגם לפרנס את הדיונים והוויכוחים שניהל עם אחרים, גם בעלי האמונה באל אחד וגם עובדי האלילים. והנה חל הראשון במאורעות הציר של תולדות הנביא, שאחריהם חייו, וגם חיי האנושות, לא יהיו עוד כשהיו; מאורע ראשון זה היה קשור באשתו הראשונה שרוממה אותו ועשתה אותו לאיש בעל מאה ובעל דעה, לפי שלא רק הקפיצה מעלה את מעמדו הכלכלי, אלא גם נתנה לו את הביטחון בדרכו, בחינת ״חפש את האישה״, והאשה היא ח׳דיג׳ה.
כאלמנה בעלת נכסים היא היתה זקוקה למנהל לעסקיה, וכאשר עבד בשירותה ושניהם ראו ברכה במעשיו, היתה לו לאשה למרות שבגרה ממנו ב-15 שנה – הוא בן 25 והיא בת 40 על-פי המסורה. באחת היה מיתום חסר מעמד לאיש רב נכסים והשפעה, שידענותו הרבה בענייני רוח ודת עוד הוסיפה נופך לייחודו. חידיג׳ה מתייחדת במסורת האסלאמית בכך שלא רק זכתה להיות אשת חיקו של הנביא, אלא שגם היתה הראשונה שהאמינה בשליחותו, ועל כן היתה למוסלמית הראשונה, אם לרגע נתעלם ממוסלמיותם של אדם, אברהם, ישמעאל וכל השאר. ככל שאפשר לשפוט, נישואין אלה היו מוצלחים, לפי שהרעיה היתה מסורה, נאמנה ותומכת ונכונה לקלוט את כל משוגות בעלה, שעל-פי מושגי ימינו היה זקוק "למצוא את עצמו", והניבו כמה צאצאים שהיחידה ששרדה מהם היתה פאטימה, שם דבר באסלאם. היא הפכה ברבות הימים לכה מסורה לדת החדשה, וגם נתקדשה כרעיתו של עלי, הח׳ליף הרביעי, שהיה גם בן דודו של הנביא והאימאם הראשון בשיעה, עד כי שושלת אסלאמית מפוארת (הפאטמית) מתקראת על שמה.
התלבטויות ותמורות אישיות, מעמדיות וחברתיות אלה חלו תוך כדי ריבוי הוויכוחים בין נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, שדרו במכה או עברו בה לעסקיהם, לבין עובדי האלילים בני קורייש שסגדו לעושרם, התהלכו בתחושת ״אני ואפסי עוד״ ולא יראו שום כוח עליון ושום מגבלות מוסריות. אלה האחרונים נראה שהסתנוורו מן המעבר החד והמהיר מדי מחיי נוודות קשים ועניים לחיי רווחה קלים ומניבי רווחים נאים וללא מאמץ רב. כך, רחב הפער בין הסוחרים האמידים, עובדי האלילים והמתגאים בעושרם ובכוחם, לבין העניים, היתומים והאלמנות המרובים שלא מצאו סעד לנפשם.
מוחמד, שידע על בשרו את היתמות ואת המחסור, היה רגיש לפער זה יותר מאחרים, ומצא בו כר פורה להטפותיו. ואמנם, התגלויותיו הראשונות נגעו לעניינים חברתיים ומוסריים אלה, ואפשר לכנותן התקופה האפוקליפטית, כי בהן, כדוגמת יונה הנביא בנינווה החטאה, הוא התריע כי הקץ קרוב אם לא יסורו בני מכה העשירים מדרכם. אנשים שבעים ודשנים ממאנים לשמוע כי קיצם קרוב, על כן קל לשער את קבלת הפנים הצוננת, שלא לומר העויינת, שהם הכינו למתנבא הצעיר כאשר בא להטיף להם מוסר. סוגיה מוסרית קשה אחרת בה נתקל הנביא המתחיל היתה ריבוי האלילים, לפי שחצי-האי היה מלא, כאמור, שבטים ניצים ביניהם וכל אחד מהם נשען על פנתיאון אלילים שלם בנוסף לעצמי-הפולחן שהיו זרועים בשטחו. מוחמד עצמו חזה בנוכחותם של מאות פסלי אלים בבית הכעבה, ואחת מהתגלויותיו הראשונות היתה לטהר את בית-אללה, כלומר לנתץ את האלילים ולחנוך את המקדש כביתו הייחודי של אללה האחד והיחיד. שתי משימות כמעט על-אנושיות אלו בנסיבות הזמן, כלומר לייסד אורחות מוסר בחברה ולפטור אותה מריבוי אליליה, היה די בהן כדי לזעזע את אשיות החברה הג׳אהילית של מכה ובנותיה, ולהרתיע על הסף כל מטיף בשער ומתיימר, אך לא את מוחמד, היוקד אמונה והנחוש בדעתו.
מוחמד היה קודם כל במעמד של אינטלקטואל (אמנם רק בעל פה, לפי שלא ידע קרוא וכתוב על-פי המסורה), כלומר מטיף ללא אחריות ביצועית, שיכול להתיר לעצמו לבקר את השלטון ואת החברה, מבלי שיהא אנוס להציע דרך משלו. מבחינה זו הוא דמה לנביאי ישראל, כמו עמוס וישעיה, להבדיל, שבישרו את הקץ אך בפיהם גם בשורת תקומה אם האנשים יילכו בדרך הטובה. כמו ירמיה שהוכנס לבית האסורים על שבישר את מצור הכשדים על ירושלים, הקיאה החברה המכאית את הנביא-הטרדן מוחמד על בשורותיו המציקות שנראה שלא היה להן צידוק במצב העניינים השפיר שנראה לעין. אך בשנת 610, והוא בן 40 לחוכמה, במהלך חודש הרמדאן על-פי המסורה, בשהותו בהתבודדות במערה על הר נור שליד מכה, באה לו ההתגלות הנבואית השלמה הראשונה, שהיתה שונה ודחופה מכל קודמותיה, והאיצה בו לא עוד להפנים אל ליבו את המסר, אלא ללכת ולהפיצו אל בני עמו. כי מה בצע בהתגלות נבואית אם היא נותרת ספונה בליבו ולא מגיעה אל קהל יעדה? הרי הוא איננו זקוק לה, כי הוא כבר התוודע לאמיתות הללו עוד קודם לכן. אך הפעם היה זה המלאך גבריאל (גייבריל) שהטריח את כבודו אל מוחמד במערה וציווה עליו ״לקרוא בשם ריבונך״. על פי האמונה, אם הכוונה היתה שיקרא מלוח כתוב שהמלאך הציג לפניו, הרי נבצר הדבר ממנו, כי לא שלט במלאכת הקריאה. ובכל זאת, בהתערבותו הבוטה כלשהו של המלאך, קרה הנס ומילים יצאו מפיו, שהפכו להתגלות הקוראנית (מלשון קריאה) הראשונה.
המילים אינן מילותיו של הנביא, אפילו לא של המלאך, אלא של ריבון העולם בעצמו ששיגר את מלאכו לנביאו יחיד הסגולה, על מנת להביא את הבשורה לבני עמו. אם כן, אין לנביא כאן מעמד של יוצר או משורר, או אפילו של השאער המסורתי של השבט, כמו נביאי ישראל שהם בעלי זכות היוצרים על דבריהם וסגנונם, איש איש כדרכו, אלא יש לנו דמות שיאה לה יותר כינויה כשליח אללה, המשמשת כלי להעברת דברי אללה, ש״יורדו" מעתה ואילך באותו סגנון של פרוזה שירית בעלת עצמה דרמטית שובת לב.
מטולטל עד עמקי נשמתו, ועטוי בגדו הירוק שמאז הפך לצבע המועדף על מוסלמים, ולעיתים חלק מסמליהם, שב מוחמד לביתו ובפיו שטף הבשורה שהוחדרה בעוצמה שאין לעמוד בפניה לתוך פיו ונשמתו. אשתו המסורה חיזקה את ידיו והביעה אמון בכל אשר אמר וחש. זוהי זכותה הגדולה והוא הכיר לה טובה על כך ברגעי הדיכדוך, הזעזוע, חוסר הבטחון, הלעג שקידם את פניו, והרדיפות שמצאו אותו באשר פנה בעירו ובקרב בני שבטו. אבל גם התרוממות רוח היתה שם, כאשר טיפין טיפין כמה אנשים עצמאי-מחשבה, רגישי-לב ואמיצי-רוח יזלגו למחנהו ברבות השנים, יעמדו לצידו במאבקיו, ובמסירות שקשה לתאר יילכו אחריו באש ובמים עד למותו ב-632. הם יזכו לכינוי " הצחאבה " (חברים, רעים), ירכיבו את ה "שורה"; ששירתה לידו במהלך חייו ויתעשתו לבחור ביורשיו לאחר מותו. מבין חבריה ייבחרו הח׳ליפים הראשונים שיבנו את האימפריה האסלאמית וירחיבוה. אך בינתיים, חייו הלא קלים של מוחמד בעיר הולדתו מכה, בה הוא נתקל בעוינות וזכה לקיתונות של בוז, הלכו וביטאו את התהום הפעורה בינו לבין החברה האלילית שבה הוא פעל. אלא שהוא נאלץ לפעול שם, בתמיכת קומץ מאמיניו המסורים, עד שירווח, והרווחה לא תבוא עד אשר בשנת 622, למעלה מעשר שנים לאחר בוא הנבואה עליו, הוא יוזמן לעיר ית׳רב, כמתווך בין שבטים ניצים, ושם הוא יפעיל את סמכותו ויפתח בקריירה מדינית מרשימה שתביאהו לפיסגה ותפתח לפניו את הדרך ליסודה של דת חדשה ומצליחה. אולם אין ספק שדרכו הרוחנית והרעיונית תעוצב במכה, תוך כדי מאבקו המר ורב-השנים עם בני שבטו שם, כאשר סיכוייו להיחלץ מבידודו ומנידויו נראו אפסיים. אין גם ספק כי ככל שהמוסלמים מנסים למחוק ולהתכחש להשפעות היהודיות והנוצריות על דעותיו, כי זה היה פוגע במקוריותו, אפשר ואפשר להצביע על כמה רעיונות מפתח כאלה.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
למידת אחדותו של השרח במרוקו
כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נַהֲרָאַ נֲהָרא וּפְשָטֵהּ: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
שמות כא, יג-יד:
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות.
מסורת מראכש מתרגמת:
ודי לאייס כּמן וסייד אלאהּ אוזאד לידו, ונזעל אילאךּ מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יתוקאח אראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדיעא מענד מדבחי תאכדו למות.
כסורת תאפילאלת ומסורת תודגא מתרגמות:
ודי לאייס עממד (כמן) וסייד אלאה חצֹצֹרהא לידו ונזעל אילאך מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יעממד (יווקאח) ראזל עלא צאחבו יקתלו בלכדיעא מן ענד מדבחי תאכדו למות.
ומסורת מכנאס גורסת:
ודי לאם כּמין ואלאה צאדיף פידו ונזעל אילאף למודע די יהרב לתמא, ואין יתוקאח ראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדאעא מן ענד מדבחי תקבצו לימות.
- הקורבה בין ארבע המסורות ניכרת היטב. לכאורה מה ניתן לצפות מתרגומים שנעשו באותה ארץ ובאותה לשון? בכל זאת אין הדברים פשוטים כל כך. יש כאן יסודות שאינם משמשים בלשון הדיבור, ויש פרט אחד פרשני שאינו צפוי אוטומטית מידי מתרגמים שונים, אף אם לשונם אחת. ואם הללו מופיעים כאן, קשה לטעון ששלושה או ארבעה נביאים נתנבאו בלשון אחת. וזה פירוט הדברים: השימוש במילית לאייס לתרגום לא, המשותף למראכש, לתאפילאלת ולתודגא; תרגום המילה צדה על ידי כמן(כמין) בידי המתרגמים ממראכש, מתודגא וממכנאס; תרגום יזיד בידי כל השלושה כאחד בצורה יתוקאח (יווקאח) – כל אלה אינם דברים שבמקרה. שלוש המילים אינן משמשות בלשון הדיבור במקומות הללו; אלו הן מילים השייכות ללשון גבוהה יותר, ששימשה בספרות כתובה או בספרות שבעל־פה (ובכלל זה שירה), ורומזות הן, לדעתי, למוצא משותף.
ועוד יותר ראוי להדגשה פרט נוסף: והאלהים תורגם וסייד אלאה u-siyyd l-lah בשלוש מסורות (מראכש, תאפילאלת ותודגא); אין הם מתרגמים מילולית ואלאה, שכן צורה זו משמשת בלשון הדיבור כלשון שבועה בשם אלהים (בפרט בפי מוסלמים), ושימוש בתרגום זה נתפס כחילול הקודש.
הערות המחבר : התרגום של ואלהים, והאלהים, וה׳ על ידי וסייד אלאה הוא תרגום קבוע בכל מקום שנזדמנו צירופים אלה במקור העברי. כך הוא למשל באיוב מב, י.
ואכן שני מסמים מעולים שנשאלו, מה ראו לתרגם וסייד אלאה ולא ואלאה, הגיבו בתוקף שאין הדבר בא בחשבון, וזה לשונו של אחד מהם: ״הס ושלום, חלילה לנו מלשון שבועה של עמי ארצות״.
השימוש כאן בלשון נקייה (וסייד אלאה, מילולית ״והאדון ה׳״) יש בו נקיטת עמדה פרשנית של מתרגם אחד קדמון, שנתן דעתו על הצורך בתרגום זה. ואף פרט זה יש בו כדי להכריע לכיוון המוצא המשותף.
ההבדלים המתגלים בקטע הנ״ל בין המסורות הם בעיקר בענייני הגייה, שחותם דיאלקטי טבוע בהם: אולם דבר זה אין לו נגיעה בקורבת הנסחים. הבדלים אחרים כגון עממאד בתאפילאלת כנגד כּמן ( כּמין ) בשלוש המסורות האחרות לתרגום צָדָה העברית, שייכים לשינויים מאוחרים שנעשו כדי לקרב את השרח ללשון המקום. סוגיה זו טעונה הרחבה מרובה בבוא העת.
1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד – אליעזר בשן
1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד
בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה. למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.
גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור.
למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.
המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:
הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר
טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד
אל האציל המהולל
סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה
לונדון
אדוני,
הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.
בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.
רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].
הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,
שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.
בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.
על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.
נר המערב- קורת המאה הרביעית
וביום ג' אדר אוי לשמועה נשמעה כי בעיר תאדלא נכנסו סה גוים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמשה ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים וזגרנו תענית כמו יום ט' באב ה' ינקום נקמתנו, יום ב' לאייר משנה זאת נתנו עוד הקהל בפאס, ארבעת אלפים אוקיות, ובט"ו לאייר נתנו עוד שלשת אלפים אוקיות עך ידי מחמד גורני ואלקאייד מחמד אסעדי.
ובערב שבועות שלח מולאי אשייך לקייד גרני הנזכר לגבות חמשה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד הרב יעקב רותי, והוא אין לאל ידו והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל שכל נזק שיבוא לו מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות בעד הנגיד.
ובי"ג לתשרי שנת השע"ב עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כלם עניים, והחטה שוה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת. ויום כ"ג בחשון השנה הנזכרת ואנחנו בתענית ששמענו שהמלך מאסף הערבים להלחם עם אנשי פאס אלבאלי, החלק הישן של העיר, ועד היום יום ד' לכסליו ואנו במצור ובמצוק.
ובכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן מצוה המלך. וביום ז' לחודש כסלו הייתה צעקה גדולה ובהלה בהאלמללאח, שחתא ( שבט מהערביים שנקרא ככה ) נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות וקבצנו כל ילדי התלמוד תורה קטנים עם גדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.
וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכה רבה ואמרנו, אחינו בני ישראל, דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מה' על זאת הצרה אלא בזכות הקטנים וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים עם גדולים והעידו הזקנים בני השמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה….
ותיכף ענה אותנו ה' ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות, ועד י"ב לכסליו לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהיהודים החזיקו ביד שרתא אויביהם, ויהי הצער הלוך ומתגבר על היהודים. וגזרנו ג' תעניות וביום ט"ו כסליו ענו אותנו מכל צרה ובאו ג' שלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים שלהם ואמרו שהיהודים אין בהם אשמה.
והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט אלקאייד, שר העיר, והלכו היהודים מאז לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שיעשה להם רעה….ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמושנינו וגנבו כל מה שנמצא בה ולקחו שלשה ספרי תורה והשליכום בגנה החדשה, שם ישבנו גם בכינו….
וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היתה במעל, ובכ"ד לשבט ענש אותנו עוד המלך שלשת אלפים אוקיות והחטה שוה ששים אוקיות לסחפא, ובכ"ח לסיון עשה מלחמה מולאי זידאן ומתו במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אשיך ומתו שרים גדולים בעיר מראכש…
וביום ראש חודש אלול נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד, הוא וישראל אחרים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהוא מפורסם, ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות, מלבד חוק המוטל עלינו.
וביום ה' בטבת שנת שע"ג ואנו קוברים איש, ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב העיר עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו….והשלימו המלכים ועשו שלום, וביום י"ח בטבת שנה הנזכרת היתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך אודות לעשור ( מעשר הדגן ) ורצו לתפוס למלך.
ויהי יום צרה ועשינו…..וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך, ובכ"א לטבת היה יום צרה ומבוכה שסבבו אנשי פאס לבאלי את העיר מכל צד להכנס לפאס אזדיד, החלק החדש של העיר, ועשינו….ולא יכולו. בט"ו לשבט הלכה אם המלך להביא את משפחות בני חסן לעזור למלך ואנשי פאס אזדיד הולכים וכלים ה' יאמר די לצרותינו.
ובשלשה באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לסאלי מפתח באב אל ביג'את, אחד משערי העיר פאס, והיתה עת צרה ויהי ליטרא שמן שוה….ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והיתה העיר סוגרת ומסוגרת, ובניסן שנה הנזכרת, היתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ.
והתבואה וגזרנו תענית…ועדיין חא נענינו, וביום ראש חודש אייר התענינו…..והחכם המתפלל היה זקן וחסיד כמה"ר וידאל הצרפתי הנקרא סניור ולא נענינו.
הספריה הפרטית של אלי פילו-Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.
Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.
Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.
Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007
In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.
Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.
The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.
" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.
A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.
The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.
In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.
Mystic roots
But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.
Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.
The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.
One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.
" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.
Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).
The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.
Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.
Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.
Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Yabiladi.com
Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée
On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.
Aux origines : la chance
Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.
Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »
Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte
La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:
« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).
Un démon vieux de 6 siècles
Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.
Gnawa et Mimouna
Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».
Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.
Une fête religieuse à l'aspect laïc
La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.
De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.
Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains
דיונים להקלות בסלקציה-חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
במאי 1952 אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, שלדעתו הקטנת העלייה אינה מסיבות אובייקטיביות – הדגשת המחבר , וכי באוקטובר 1951 " החלטנו על עלייה סלקטיבית והיה צריך להשקיע משאבים ומאמצים במועד, לרפא את המועמדים לעלייה, ולא היינו עומדים כיום במצב חמור זה של עלייה מצפון אפריקה.
יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הגיב : " אני הסכמתי בזמנו על עלייה סלקטיבית וחברי ( מאחדות העבודה ) תקפו אותי על כך, אך לא ייתכן שנחליט מצד אחד על עלייה סלקטיבית, ומצד שני לא נעלה אותה "
ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, הציע להקל בהגבלת גיל " הזקנים מצפון אפריקה ולהעלותו מ-35 ל-40, הקלה זו,לדעתו, יכולה להביא תוספת של כ-20.000 עולים בשנה. לוי אשכול שהיה שר האוצר בממשלה ולראש מחלקת ההתיישבות, התנגד לכך בתוקף ואמר שעלייה זו, עם מטען סוציאלי כבד, רק תביא נזק למדינה.
בעמדת לוי אשכול תמכה גברת רוז הלפרין, חברת ההנהלה הציונית בניו יורק. גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוק, התנגד להצעת רפאל ואמר : " הייתה סיבה לקביעת הגיל המקסימאלי ל-35, ואם אין עלייה היום מרומניה, זו לא סיבה להעלות את הגיל ל-40, יש להעמיק את מיצוי המכסה מצפון אפריקה במועמדים עד גיל 35.
על כך אמר רפאל : אתם אישרתם בנובמבר 1951 עלייה של 120.000 לשנת 1952, כאשר למעלה ממחציתם אמורים היו לעלות ללא סלקציה ועם בעיות סוציאליות, וכיום לא נוכל להגיע אפילו ל-50.00 השנה. הצעת רפאל נדחתה.
על העלייה המתוכננת לשנת 1953 ממרוקו אמר רפאל : " עלייה של 18 אלף יהודים ממרוקו אינה נותנת כמעט דבר לפתרון שאלת היהודים באותה ארץ, משום שהריבוי הטבעי במרוקו הוא גדול ממספר העולים ".
והוסיף כי יש להמשיך ולשמור על הסלקציה הבריאותית בצפון אפריקה, בציינו כי מארצות אלה לא מגיעים חולים, משום " שאנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות. החולים המגיעים לארץ, אמר רפאל, הם מבולגריה ומפולין, ולגביהם אין סלקציה ; ואילו מארגנטינה הם עולים מכוח " חוק השבות ". עוד הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימאלי של מפרנס מ-35 מל-40, וכן להכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם.
גיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו להצעתו זו. מליאת הסוכנות החליטה כדלקמן.
1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריקה ופרס – מבחינת בריאות העולים, לפי ההסכם בין מחלקת העלייה ומשרד הבריאות מיום 13 ביוני 1953.
2 – הגדלת רשת הריפוי של המועמדים לעלייה בארצות המוצא – מרוק, תוניסיה ופרס – ובמרסיי.
3 – לבחון את האפשרות להרחבת הריפוי במחנה המעבר בארץ.
4 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40.
5 – להתחייב לעליית המשפחות, שבניהן עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על העולים לפי סעיף זה – סעיף זה אושר על ידי " המוסד לתיאום " רק ביולי 1954 -.
6 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול ולארגן עליית יהודית בשנת תשי"ג – אוקטובר 1952 – ספטמבר 1953 – פרט למקרים סוציאליים, שיוסדרו על ידי הקהילות המקומיות.
" המוסד לתיאום " לא אישר את סעיף מספר 6. אצ"מ 100/944S , פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953
הנה כי כן לא אישרה המליאה את הצעת רפאל להעלות את גיל המפרנס במרוקו, תוניסיה ופרס מ-35 ל-40. הקלה זו ניתנה רק לכפרי דרום מרוקו ולכפרי גבול פרס – ובמרץ 1952, גם לכפרי דרום תוניסיה.
כן אישרה המליאה להעלות תוך שנתיים הורים, ששלחו את ילדיהם לארץ במסגרת עליית הנוער – אך בתנאי שיהיו בריאים ולא יעברו את גיל 50 ; שכן שליחי הסוכנות הבטיחו להורים, שאם ישלחו את ילדיהם במסגרת עליית הנוער, יוכלו לעלות בעקבותיהם, החלטה זו לא מומשה עד כה עקב מדיניות הסלקציה החדשה, ולמעשה לא היה בה פתרון של ממש : שכן אם יש מפרנס הורה חולה, או שעבר את גיל ה-50, ובעבר שלח את בנו או בניו במסגרת עליית הנוער – לא יוכל להצטרף לבנו או בניו !
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
בתשובה לשאלה הדגיש מר ברגינסקי כי רק 3% מעולי צפון אפריקה שהגיעו באותה תקופה לארץ, עזבו את מקום עבודתם. אני מכריז עם כל הרצינות הדרושה, אמר בסיכום, שאחרי הניסיונות שהיו לנו, אני משוכנע ואפילו בטוח, שהיהודים מצפון אפריקה יהוו גורם יקר ערך בהתפתחותה של ישראל.
" והו חומר אנושי טוב, שאינו גורם שום סיבוכים…….., נקלט בקלות בעבודה, מהיר בלימוד העברית ".
יומיים אחרי מסירת הודעה זו לעיתונות, ובטרם ראיתיה מודפסת, טלפנו אלי משגרירות ישראל בפאריס והזמינו אותי לשיחה. באתי אל השגריר יעקב צור, שהכרתיו היכרות חטופה לפני כן. הוא קיבלני בלשכתו, בפנים רציניות, לחץ על כפתור ובן רגע הופיע איש בעל פנים בהירים ושפם צהוב, בן דור שמו, המזכיר הראשון. צור ניגש מיד לעניים ואמר :
" ביקרתי בצפון אפריקה, נתת ראיון לסוכנות הטלגרפית היהודית, יש לנו התנגדות גמורה לכל מה שעשית שם ולכל מה שדיווחת. להווי ידוע לך, שמתרקמים יחסים טובים ומועילים בינינו ובין צרפת ; היחסים האלה עומדים להתפתח לטובתנו ולהניב תוצאות חשובות בשטח הכלכלי, הפוליטי והביטחוני.
ודאי ידוע לך שהצרפתים אינם מתכוננים לוותר על שלטונם בארצות צפון אפריקה. הם מנהלים עכשיו מאבק מר באלג'יריה. הם יודעים שצפוי להם מאבק גם במרוקו ובתוניסיה. הם צוברים כוח, שוקעים בחובות ומעוניינים בבעלי ברית. הם יודעים יפה על היחסים שבין יהודים ומוסלמים בארצות צפון אפריקה. הם רואים ביהודים כוח שיעזור להם במאבקם נגד הערבים. דווקא מפני שהיהודים פזורים בערים, בעיירות ובכפרים, יוכלו היהודים לשמש להם מקור אינפורמציה על הנעשה בין הערבים.
בשיחות שמתקיימות באופן מתמיד והדוק בין מדינת ישראל לצרפת נאמרו דברים אלה באורח ברור, ויש להניח שמדינת ישראל הבטיחה הבטחות ברורות. המסקנה – אל לנו להוציא משם יהודים לעלייה לארץ, הם נחוצים בצפון אפריקה לעזרה לצרפתים. והנה אתה בא ועושה את ההיפך ". הוא המשיך ברוח זאת, השתלהב מדבריו הוא, שהפכו לנאום נלהב כאילו עומד הוא בפני מאות מאזינים. חדלתי להקשיב לדבריו. מה יכולתי ללמוד ממנו ?
הוא סיים ונשתתק ואני אמרתי לו ולעוזרו : " חישבתי את דרכי ופעולותיי בזמן שהותי בצפון אפריקה כפי שהנך רואה מהודעת יט"א לעיתונות דיברתי כמעט אך ורק על מרוקו ולא הזכרתי את תוניסיה ואלג'יריה. אמרתי שהמנהיגים היהודים במרוקו מסרו לי על רצונם של היהודים לעלות. על דברים אלה הם חזרו בשיחה שהייתה לנו ברבאט עם הפקיד הממשלתי לענייני יהודים שם, ז'ק דיהאן. אני הבעתי בפניו את דעתי על מצבם של היהודים שם והוא הסכים, אומנם בשפה רפה, לניתוחי.
ידעתי היטב שנמצא אני בארץ זרה והייתי זהיר בדברי, ואף פעם לא פניתי בקריאה ליהודים לעלות, לא עסקתי שם בתעמולה לעלייה, לא הלהבתי אותם ואפילו לא דיברתי עמהם על סיכויי קליטתם בארץ. האזנתי רק לרצונם החזק לעלות וראיתי את הדמעות בעיניהם. בנתחי בהודעה לעיתונות את מצב היהודים בצפון אפריקה לא עסקתי בעניינים פוליטיים, לא נגעתי בענייני ביטחון היהודים שם. זה היה יכול לשמש לצרפתים עילה לחשוד שאני מפקפק ביכולתם להגן על היהודים – ואני באמת מפקפק.
נוסף למה שאמרתי ומה שאני מעריך כ " התנהגות זהירה ודיפלומטית ", אינני יודע, אך אני משער, מי הורה לך לומר לי את הדברים שאמרת עתה. אך אני, כחבר ההנהלה הציונית, שבמצעה כתוב שמטרת הציונות היא להביא את היהודים לארץ ישראל מבלי להוציא מהכלל איזו שהיא ארץ בעולם, אינני מקבל את ההערכות הפוליטיות בנוגע לצרפת. על כל פנים, כציוני מהשורה וגם כחבר ההנהלה של התנועה, אני מתנגד להן. לא נטלתי על עצמי לומר ליהודים לוותר על עתידם ולהישאר במרוקו מפני שזה דרוש לצרפתים. היהודים זקוקים לנו ואנו זקוקים להם בארץ.
אם תתעוררנה שאלות ביחס לביקורי בצפון אפריקה בין ההנהלה הציונית לבין ממשלת ישראל – ידונו על כך ביניהן ; לשם בירורים כאלה קיים המוסד לתיאום בין ההנהלה והממשלה. השגריר לא הגיב ואני קמתי והסתלקתי. בו בערב טלפן לי יוספטאל שהגיע לפאריס. הוא הודיע לי שלא נספיק להתראות בערב בשל פגישות והתחייבויות אחרות, ולמחרת בבוקר יטוס למרוקו עם אנשי הג'וינט ויחזור כעבור יומיים.
בשובו התקשר אלי שנית לפנות ערב. למחרת בבוקר עליו לצאת לארצות הברית והוא מציע שאבוא אליו לשיחה. ישבנו בחדר במלון. המקום נראה לי משום מה קודר מרוד בדמדומי הערב, ממש כמו יוספטאל. ניגשנו ישר לעניין והוא פתח :
" הייתי במרוקו עם מנהל הג'וינט בצרפת, ד"ר בקלמן ועוד אחד מעוזריו. במשך יומיים ביקרנו במקומות אחדים, גם בכפרים, והגענו למסקנה אחת – שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה .
הוא לא פירט, לא נקב בשמות מקומות ואנשים. הייתי המום מהדו"ח היבש הזה, והחרשתי במשך דקוך אחדות. אמרתי : " האם מבין אתה שבזה אתה מצמצם מאוד את ממדי העלייה לארץ, הן כרגע האפשרויות של עליית יהודים מארצות אחרות הן כמעט אפס ".
הדבר ידוע לי, השיב, אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית.
הפסקתי את דבריו ושאלתי : " אתה יודע לבטח שיש סיכויים קרובים לפתיחת עלייה מרומניה, מה תעשה כשאתה חסר כסף ? " אז נדפיס כסף ", הייתה תשובתו.
התפרצתי : " מה אתה מייעץ לעשות ליהודי מרוקו במצבם כיום ? מה הסיכויים שאתה נותן להם לעלות אי פעם לארץ ? ".
שיישארו שם במקומם " הייתה התשובה.
שתקתי, ידעתי שאין לנו שפה משותפת, ואין לי כל תקווה לבוא עמו לידי הבנה. ידעתי על פעולתו הרבה במשך שנים רבות בשטח הקליטה, ידעתי היטב מהם הקשיים בהשגת כספים לבניית שיכונים, לריפוי חולים, לסידור מקרים סוציאליים וכו…….
עולים במשורה- אבי פיקאר
התשתית הרפואית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה ההמונית הייתה דלה ביותר. בתי חולים, ארגונים רפואיים וביטוח בריאות התגבשו כמעט מראשית ההתיישבות הציונית החדשה, אולם ההרכב הדמוגרפי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שכלל שיעור גבוה של צעירים, לא חייב שירותי בריאות נרחבים. גידול האוכלוסייה שחל עם העלייה ההמונית הביא לכך שבתי החולים הקיימים יכלו לספק שירותי בריאות לפחות ממחצית האוכלוסייה. נוסף על מחסור בתשתיות היה גם מחסור חמור באנשי מקצוע בתחום הרפואה.
סוגיה אחרת שהטילה מעמסה כלכלית גדולה על היישוב הייתה הרכב הגילים של העולים ואפשרות השתלבותם במעגל העבודה. העולים בתקופת המנדט דמו בהרכבם הדמוגרפי למהגרים לארצות הגירה אחרות כמו ארצות הברית, ארגנטינה, אוסטרליה וקנדה. שיעור התלויים בקרבם (אלה שאינם בגיל העבודה, צעירים מתחת לגיל 15 ומבוגרים מעל גיל שישים) היה 24 אחוזים. בקרב עולי העלייה ההמונית עמד שיעור התלויים על 36 אחוזים. גל העלייה כלל ילדים רבים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם) וקשישים רבים (בעיקר בקרב העולים ממזרח אירופה). בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה ולמצב ששרר בארץ טרם העלייה ההמונית הביאה העלייה לגידול של 76 אחוזים בקרב הילדים מתחת לגיל 15 ושל כמעט 100 אחוזים בקרב המבוגרים שמעל גיל 60. לעובדה שמרבית התלויים נפלו בקטגוריה של קשישים ולא של ילדים הייתה גם משמעות דמוגרפית. הגידול במספר הילדים, על אף העומס המיידי, היה בעל משמעות חיובית באשר לכוח העבודה בעתיד. לעומת זאת הגידול בשיעור הקשישים לא טמן בחובו שום בשורה לעתיד, ודווקא קבוצה זו גדלה יותר. בשנה האחרונה לעלייה ההמונית, 1951, היה שיעור בני השישים ומעלה בקרב העולים 11 אחוזים, לעומת שישה עד שבעה אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ב־.1949/50
בסך הכול היה שיעורם של התלויים בקרב עולי אסיה ואפריקה 43 אחוזים, גבוה יותר משיעורם של התלויים בקרב עולי אירופה, שעמד על 28.7 אחוזים. פילוח התלויים לילדים וקשישים מראה שבקרב עולי אסיה ואפריקה היה שיעור הילדים 37.6 אחוזים ושיעור הקשישים 5.4 אחוזים. בקרב עולי אירופה עמד שיעור הילדים על כמחצית משיעור הילדים מקרב עולי אסיה ואפריקה (19.7 אחוזים) ואילו שיעור הקשישים היה כמעט כפול(9 אחוזים). מקרב ארצות אירופה הייתה רומניה ה׳ספקית׳ העיקרית של עולים מבוגרים.
הערת המחבר : ב־1951 היה שיעור בני החמישים ומעלה מעולי צפון אפריקה 6.4 אחוזים; מעולי איראן 8.8 אחוזים; מעולי פולין 18.9 אחוזים! מעולי רומניה 43 אחוזים. שיעור בני השישים ומעלה ממחיש עוד יותר את המגמה: הם היו 1.8 אחוזים מעולי צפון אפריקה, 3.6 אחוזים מעולי איראן, 8.6 אחוזים מעולי פולין ו־21.8 אחוזים מעולי רומניה (חלק מדוח בלא כותרת ובלא תאריך, ג״מ/57/ג/4247/9).
שיעורם הגבוה של התלויים מקרב העולים מרומניה הוזכר רבות בישיבות הנהלת הסוכנות וגיורא יוספטל טען שהעלייה מרומניה הפכה את הארץ למושב זקנים ובית חולים. בהתייחסו לשיעור הגבוה של עולים שמחלקת הקליטה אינה מסוגלת לרתום למעגל העבודה אמר יוספטל שקשישים שעלו ממזרח אירופה בלא ילדיהם היו עיקרו של ׳המשקע הסוציאלי׳. – אצ"מ S100/76 4.11.1951
ערב קבלת ההחלטה על עלייה סלקטיבית הגיעה לארץ ספינת עולים שנקשרה בתודעת בני הזמן עם תופעה של ׳סלקציה שלילית׳. אף שקברניטי מדיניות הקליטה היו מודעים לכך שמרבית הקשישים מגיעים מרומניה, דעת הקהל התעוררה דווקא בעקבות הגעת האנייה ׳נגבה׳, באוקטובר 1951, מטריפולי שבצפון אפריקה. רבים מהעולים על סיפון אנייה זו היו זקנים, חולים ונכים.
בה בעת נודע שבטריפולי נותרו המשפחות העשירות של הקהילה. ידיעות אלה עוררו בארץ תסיסה ובעיתונות פורסמו מאמרי ביקורת נגד התופעה של קהילות המנסות להיפטר ממוגבליהן ולהעמיסם על כתפיה של מדינת ישראל. עניינה של אנייה זו עמד ברקע הדיונים שהתנהלו בהנהלת הסוכנות על עתיד העלייה. אליהו דובקין מפא״י), שהיה באותם ימים ראש מחלקת הנוער והחלוץ, אמר: ׳אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו הכרח להביא חומר אנושי שיפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית וציונית, אין כל חובה מצידנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה׳. בלי שינוי המדיניות, העריכו חברים בהנהלת הסוכנות, שיעור הקשישים רק ילך ויעלה. אולם מאחר שמרבית העולים הקשישים באו מרומניה יכלה הסוכנות לעשות אך מעט בנידון. הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא אפשרו לסוכנות היהודית לפקח על העלייה. כיוון שכך עלה הצורך לאזן את ההרכב הדמוגרפי של העלייה באמצעות בחירת העולים המתאימים מקרב המועמדים לעלייה ממקומות אחרים, בעיקר מארצות האסלאם. כך ניסח את הדברים יהודה ברגינסקי (אחדות העבודה במפ״ם), מראשי מחלקת הקליטה בסוכנות: ׳אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת עלית צעירים […] אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו ־ הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתישבות ולכל שאר המקומות […] צריכים לחפש מקומות שנוכל להעלות משם צעירים׳.
מדיניות הגבלת העלייה הייתה כורח שכפה המשבר הכלכלי שהמדינה נקלעה אליו. היא הופעלה בעיקר ביחס לעולי צפון אפריקה לא משום שעיקר העולים שבאו משם היו לעול על צווארי המדינה אלא בעיקר בשל חופש הפעולה שניתן שם לפעילי העלייה.