מסורות ולשונות של יהודי צ.א- משה בר-אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
משה בר-אשר (נולד בי"ב בתמוז תרצ"ט, 29 ביוני 1939, מרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית ומופקד הקתדרה לחקר הלשון העברית על שםחיים נחמן ביאליק באוניברסיטה העברית בירושלים. בנוסף הוא מכהן כנשיא הארגון "ברית עברית עולמית".
בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ג (1993), חתן פרס רוטשילד לשנת תשס"ח (2008) ופרס א.מ.תלשנת 2012.
תוכן העניינים
פתח דבר
שער א: ספרות השרח
א. השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו
ב. על הדרש בשרח
ג. שכבות הלשון בשרח המערבי
ד. לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו: דברי מבוא והטקסט לפרשת בראשית
ה. עיונים במסירות של שרח לשון לימודים
ו. על מקורותיו של לשון לימודים
ז. הערות למילון השמות של כלי הנגינה בשרח
שער ב: פרק בדקדוק הערבית המדוברת
ח. דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת
שער ג: המרכיב העברי בערבית היהודית
ט. על היסודות העבריים בערבית המדוברת של יהודי מרוקו
י. המילים העבריות בשרח של יהודי מרוקו(מסורות תאפילאלת)
״א. על היסודות העבריים בלשון לימודים
י"ב. בחינות בחקר המרכיב העברי בערבית היהודית החדשה במזרח
ובמערב
י"ג. מחידושי הלשון במרכיב העברי בערבית היהודית במערב (ובמזרח)
י"ד. מילים עבריות וגלגוליהן בערבית היהודית בצפון־אפריקה
טו. המרכיב העברי בערבית של יהודי אלג׳יריה (קהילות תלמסאן
ועין תימושנת)
טז. ״ערובה״ ו״מעל״ בערבית היהודית במערב
יז. מילים וצורותיהן
יח. הכתיב והניקוד בפסוקי המקרא בכתבי היד של לשון לימודים
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה- משה בר-אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
פתחת דבר
בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפוךאפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.
אף שמדובר באסופת מאמרים שכל אחד מהם נכתב בשעתו כמחקר נפרד העומד לעצמו, נדמה לי שהמאמרים הכלולים בשערים א ו־ג מצטרפים למעשה לפרקי מבוא נרחבים הן לספרות השרח הן לעיון במרכיב העברי ובמה שמסתעף ממנו. כל הבירורים הללו לא יכלו לצאת אל הפועל לולא האינפורמנטים הידענים וטובי העין שהיה לי העונג לעבוד במחיצתם; רבים מהם מתפרשים בשמם במקומותיהם והובאו במרוכז במפתח שמות האישים בסוף הספר. מבקש אני להזכיר בהבלטה רבה כמה מהם, ראשונה אלו שהלכו לעולמם: רבי אברהם (בן רבי משה) לעסרי האחרון, שהיה רבה של קהילת קצר א־סוק בתאפילאלת בשנים תרצ״ג-תשכ״ב, ורבי דוד אבן-כליפא, רבה האחרון של קהילת תימושנת באלג׳יריה עד חיסולה בשנת תשכ״ב. כמו כן אני מעלה את זכרם של הרב פריג׳א זוארץ יליד טריפולי ומר יעקב גויטע יוצא בנגזי; משניהם למדתי רבות על קהילות יהודי לוב. ואחרונה תוזכר מרת מרים בן־הרוש (לאלא מרימא אשת יחיא [בן יצחק] בן־הרוש) יוצאת בני־תזית שבמחוז תאפילאלת. ולהבדיל בין חיים לחיים ייזכרו כאן על טוב ידידיי הדגולים רבי מאיר (בן רבי מרדכי) עמאר יוצא מכנאס שבמרוקו היושב כיום בפריס ורבי נסים בן־הרון יוצא קונסטנטין שבאלג׳יריה היושב בנתניה, וכן מרת אסתר עקנין יוצאת תלמסאן היושבת כיום בפריס.
ועל כולם יבורכו הוריי היקרים אבי מורי רבי אברהם (בן אהרן בן דוד בן אברהם בן יצחק) בן-הרוש נר״ו ומרת אמי שרה לבית עטייא מב״ת. מיום עמדי על דעתי סופג אני מהם את מסורות מקומותינו ואת לשונותיהן. הרבה למדתי מהם בשיחם לפי תומם, מחומר רב שהקלטתי מפיהם ומשיח מתמיד שאני מנהל עמם עשרות בשנים לשם בירורם של אלפי פרטים בענייני לשון ובעניינים אחרים. הגדיל לעשות אבא מארי במסירת מסורות השרח ובביאורן. רבים מחבריו ראו ורואים בו מסרן נאמן ודייקן של כלל מסורות תאפילאלת לשרח ולמסורות העברית. רואה אני חובה גדולה להודות לעשרות המידענים הנאמנים שמפיהם למדתי את המסורות ואת הלשונות. פרסום האסופה הזאת יש בו ביטוי נוסף להכרת טובה שאני חב לציבור המידענים המופלא.
במחקרי על לשון לימודים ריכזתי כעשרים כתבי־יד של החיבור, שישה־עשר מהם כוללים את השרח לתורה (ראה להלן במיוחד מאמרים ד-ה). חלק מכתבי־היד נמצאים בספריות מוכרות (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ספריית מכון בן־צבי וספריית בית המדרש לרבנים באמריקה בניו־יורק) וחלקם באוספים פרטיים (אוספיהם של האישים הללו: פרופ׳ מאיר בניהו בירושלים, הרב מסעוד אמסלם ברמלה, פרופי אנדרי אלבז באוטאוה שבקנדה וד״ר גד עמאר במילהוז שבצרפת). בעת שקבעתי את סימניהם השתדלתי לרמוז במשהו למעתיקי כתבי־היד או למחזיקיהם (ראה ברשימת הקיצורים להלן). תודתי נתונה לספריות ולבעלי האוספים על שהרשוני להשתמש בכתבי־היד שברשותם במחקרים שבאסופה זו (וברצות ה׳ גם במחקרים נוספים).
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה : משה בר אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
בכל בירוריי המבוססים על עדויות שבעל־פה נתתי דעתי לא רק למרכזים גדולים אלא גם לקהילות קטנות ולקיבוצים נידחים (הלא הם מפורטים להלן במפתח שמות המקומות). שכן דרכם של בני מקומות אלו לשמר מה שנפלט לפני דורות מפיותיהם של יושבי ערים מרכזיות. בחומר המתפרסם כאן ובחומר נוסף המצוי עמי נתאשר דבר זה בכוללות ובפרטים: מה שנשכח או לא נודע עוד לבני הערים הגדולות – הן בלשון המדוברת הן בלשון הגבוהה הן ביסודות עבריים משוקעים הן במסורות העברית – המשיך להתקיים בשולי הדרך באזורים מרוחקים.
כך נמצאנו מתעדים ומבררים ענייני לשון לרוב שהיו נעלמים כליל, לולא נרשמו מפי מוסריהם. מי שקרוב אצל תחומי מחקר אלו יודע כמה מאות (ושמא אלפי) נתונים ועניינים במסורות העברית הולכים לאיבוד עם הסתלקותם של מידענים נאמנים. ופעמים שיש לדבר על להגים שלמים ועל מסורות שלמות שירדו לטמיון. למשל, כידוע שקהילות רבות באלג׳יריה לשונותיהן ומסורותיהן נשכחו ונעלמו כליל. עם זאת יש לציין בסיפוק, שבעשרים השנים האחרונות נתרחב העיסוק בתחומי המחקר הכלולים באסופה זו. קרוב לעשרים חוקרים – רובם בארץ ומיעוטם בחו״ל, וביניהם מספר לא מבוטל של טובי התלמידים המתקדמים – רשמו הישגים נכבדים בתחומים אלו וקירבו אותנו להכרת תרבותה של יהדות צפון-אפריקה, ובכלל זה להכרת מסורותיה הלשוניות ולהגיה הכתובים והמדוברים. כמו כן נידונו לא מעט שאלות עקרוניות וסוגיות יסוד במשא ומתן בין החכמים. וכל זה בהמשך ליבול המחקרי החשוב של טובי המלומדים בדורות קודמים, כמרסל כהן וג׳ורג׳ ויידה זיכרונם לברכה וחיים זעפרני ודוד כהן יבלח״א. בהקשר זה יוזכר השירות החשוב שאברהם (רוברט) הטל שירת את מחקר יהודי צפון־אפריקה בעבודותיו הביבליוגרפיות המקיפות והחשובות על חקר הקהילות בארבע ארצות המערב המוסלמי.
לקראת פרסום האסופה הזאת נעשו שינויים לא מעטים – אך לא מפליגים – בניסוחם של מאמרים אחדים. חלקם של השינויים והתוספות שולבו בהערות השוליים וחלקם בגופי המאמרים או בנספחים קצרים בסופיהם. כאן וכאן הועברו פרטים אחדים מן ההערות אל גופי המאמרים. לנוחיות הקורא פושטו ההפניות ממאמר למאמר, וכל אחד מהם נושא מספר סידורי מא׳ עד יח׳ ומסועף לסעיפיו.
כמובן, גם ההפניות הביבליוגרפיות פושטו בשל עריכתה של רשימת ספרות אחת לאסופה כולה, אם כי לא מעט פרסומים שנזקקנו להם, במיוחד אלו שאין עניינם יהדות צפון־אפריקה, לא נכללו בה והם באים בהערות השוליים בלבד.
כל אחד מן המאמרים נתפרסם בשעתו כיחידה לעצמה, ויש מהם שקדם בזמן כתיבתו למאמר אחר ונתפרסם הרבה זמן לאחריו. בשל כך ראיתי בעת הפרסום הראשון להביא פרטים אחדים בכמה מאמרים! נהגתי כך בעיקר בסעיפי המבוא של כמה מן המאמרים על השרח. הכוונה בעיקר להגדרות ולהצגה כוללת של חיבורי השרח (כגון הספרים שנכללו בו, החומר שהוקלט וכדומה) כדי להכניס את הקורא לעולמו של הנושא וכדי לקבוע את מסגרת העיון. בפרסום הזה השתדלתי על פי רוב לקיים דברים אלו במאמר אחד ולהשמיטם או לקצרם במאמרים אחרים, אך לא תמיד עלה הדבר הזה בידי, שכן הוצאתם הגמורה הייתה פוגמת ברציפות הדיון ומשבשת את מבנה המאמר: ועם הקורא הסליחה.
במהלך כתיבת המחקרים נסתייעתי במענקים שקיבלתי מקרן הזיכרון למען תרבות יהודית וממשגב ירושלים. תודתי העמוקה נתונה להם בזה.
פרסומה של האסופה הזאת הוא פרי יזמה של המכללה האזורית באשקלון. ראשי המכללה מבקשים להגביר את הקשר בין חוקרי תרבותה של יהדות צפון־אפריקה ובין הקהל המשכיל והציבור הרחב. לשם כך יזמו פעולות משותפות עם המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהן באוניברסיטה העברית, ובכללן פרסום מחקרים ואסופות מאמרים. לא רק אנשים מן השורה אינם יכולים לעקוב אחרי הבמות הרבות שבהן רואים אור פרסומים מדעיים העוסקים בחקר תרבותם של יהודי צפון־אפריקה; גם סטודנטים מתקדמים וחוקרים מתקשים לעתים קרובות באיתורן של אכסניות מדעיות אלו. זה הרקע להופעתן של אסופה זו ושל הבאה אחריה (העתידה לכלול מבחר מפרסומיו של פרופ׳ יוסף שיטרית בחקר השירה העברית במרוקו) כפעולה משותפת ראשונה של שני המוסדות הנזכרים.
כאן המקום להודות למר פינחס חליוה המנהל הכללי של המכללה האזורית באשקלון על יזמתו ועל פעילותו הנמרצת והמתמדת להעמדת האמצעים להדפסת האסופות. יבורך נאמנה גם פרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי של המכללה, שתמך בכל לב בפרסום האסופות ועשה רבות להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל. כמו כן מבקש אני להודות ביותר לאנשי מוסד ביאליק ובראשם פרופ׳ משה ברש, יושב ראש הוועדה לספרות מדעית, ומר יצחק טאוב, מנהל המוסד, על שיתוף הפעולה הנמשך שלהם עם המרכז ללשונות היהודים באוניברסיטה העברית, המוצא ביטוי חוזר בפרסום האסופה הזאת. כן נתונה תודתי לגב׳ אורית ורטהיים־אלירז על טיפולה המסור בהדפסת הספר. תודה מיוחדת נתונה למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הקובץ וכתב את רוב המפתחות, ולמר מחמד חאמד, שכתב את מפתח המילים בערבית (בעזרתם המסורה של אחי ד״ר מאיר מיכאל בר־אשר ושל פרופ׳ משה פייאמנטה). ברכתי נתונה לגב׳ אנלי וילק שהקלידה את האסופה, לגב׳ עירית ריבובסקי שהעמידה את הסדר ולגב׳ ליזה מוהר שהביאה את הספר לדפוס – שלושתן מן היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית. ועל כולם יבורכו בכול רעייתי היקרה נחמה וילדיי היקרים, המלווים אותי ואת עבודתי באהבה ובחיבה. יברך ה׳ חילם ופועל ידם ירצה.
האוניברסיטה העברית בירושלים בין כסה לעשור תשנ״ח
מסורות ולשונות של יהודי צ.א- משה בר-אשר
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה
מאת : משה בר אשר
המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן
האוניברסיטה העברית ירושלים
מוסד ביאליק
המכללה האזורית אשקלון
התשנ"ח
השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו
א. הערות רקע
1 – בכל ארצות צפון־אפריקה הילך, עד הדורות האחרונים ממש, תרגום לערבית של חלקים גדולים מספרי המקרא ומעט ספרות לא מקראית. תרגום זה נקרא שרח – شرح זוהי התיבה הערבית שעניינה הוא " ביאור " – או בצורה המיודעת (א)שַּׁרְח. בירוריי מעלים שהשרח נהג בכל קהילותיהן של ארבע ־ארצות שהיוו את הפזורה של צפון־אפריקה, מדֶרנה שבלוב בואכה אקה, אופראן וגולימין שבפאתי המערב, קהילה קהילה ומסורתה שלה. השרח נמסר בעל־פה עד לדור האחרון. רק לעתים, במסורות תוניסיה באופן מקיף ובמקומות אחרים באופן מצומצם, הוא הועלה על הכתב או ראה אור בדפוס.
2 – תרגום זה לסוגיו ולגווניו המקומיים נתקיים בכל מקום שהיה בו חינוך יהודי מסורתי, והוא עמד כל זמן שהחינוך המסורתי המשיך להתקיים. במקומות שהחינוך האירופי(צרפתי או ספרדי או איטלקי) הגיע אליהם וכבש כיבושים של ממש עלה הכורת על השרח, או לפחות נצטמצמה ידיעתו. עם חיסולן של הפזורות נפסק כליל לימוד השרח; זוהי המציאות גם בקיבוצים הקטנים שנותרו כיום בצפון אפריקה, בשרידי הקהילות במרוקו ובתוניסיה.
הערת המחבר : בעשותי במרוקו בחודש אייר תשמ"ד נתברר לי, שכבר לפני עשרים שנה ויותר חדל לימוד השרח כליל: ואין יודעים אותו אלא מבוגרים וישישים שעוד קיבלו חינוך מסורתי. עד כאן הערת המחבר.
בארץ ובמקומות אחרים שיוצאי צפן אפריקה הגיעו אליהם פסק, כאמור, לימוד השרח, אם כי שימושו לא נכרת לחלוטין; עדיין יש בתי כנסת שנוהגים לקרוא בהם את השרח להפטרות אחדות ולפרקי אבות, ויש בתים שעוד נשמע בהם השרח להגדה של פסח בליל הסדר: אך ברור שקרובה העת, שגם נוהג זה יעבור מן העולם. לעת הזאת הוא ידוע עדיין במלוא היקפו – או שמא כדאי לדייק ולומר כמעט במלוא היקפו ־ רק לזקני תלמידי החכמים, ובמיוחד לאלה ששימשו מלמדי דרדקי.
- מספר הקהילות בצפון אפריקה שלמדו שרח הגיע למאות רבות, וחקירת מסורותיהן במילואן היא מלאכה בלתי אפשרית, וגם אינה נחוצה. איני סבור שצריך לבדוק את כל המסורות כולן לפרטיהן ולפרטי פרטיהן. בדיקת הממצאים שנאספו עד כה ממרוקו מגלה, שבעיקרו של הדבר, אף שהמסורות המקומיות בארץ זו נבדלו זו מזו בפרטים רבים, ניכרת מסורת־אב אחת או למרבה שתיים שלוש מסורות־אב, וכל המסורות המאוחרות הן תולדות ובנות תולדות שלהן.
- מחמת היקפו הרב של החומר, שבחלקו טרם נחקר חקירה של ממש, אנו מרכזים את בירורנו הנוכחי במסורות מרוקו על פי החומר המצוי בידינו עד היום. הוא כולל את רובי הטקסטים של מסורות תאפילאלת (שבדרום מזרח מרוקו) וחלק גדול של מסורות עמק התודגא, מדגם ממסורות קהילות מכנאס ופאס (שתי אלה וכן העיירה צפרו היו עיקרן של קהילות המערב הפנימי בדורות האחרונים), וכן מדגם לא מבוטל מקהילות מראכש שבדרום־מערב ומוואזאן שבצפון.
שתי המסורות מצויות עמנו בהקלטות שרשמתי מפי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, אחד מן המעולים שבמעולים שבמסרני השרח. זכה האיש ולמד את השרח בשני בתי מדרש בתאפילאלת שנתקיימו בהם מסורת תאפילאלת גופה (בית מדרשו של רבי יוסף דהאן ז״ל) ומסורת תודגא (בית מדרשו של רבי יעקב אסולין ז״ל, המכונה לחזאן באגו), ואחר כך לימדן בבית מדרש שעמד בראשו במשך שנים. כן יש בידינו מדגם ארוך מפי החכמים רבי אברהם לעסרי [ז"ל] ואחיו רבי מכלוף שליט״א, יוצאי קצר א־סוק שבמחוז תאפילאלת.
טיבו ודרכי גיבושו של הדרש והשרח- משה בר-אשר
היקפו
- השרח הנמסר בעל־פה הקיף חלקים גדולים מן המקרא: התורה כולה, חלק גדול של ההפטרות, איוב, משלי, דניאל, מספר פרקים מתחלים ומגילות רות, שיר השירים, איכה ואסתר. היו מקומות והיו מסרנים שהיה להם שרח גם לספר ישעיהו ולמגילת קהלת. מחוץ למקרא נהג שרח בעיקר לחיבורים אלה: למסכת אבות המורחבת(כלומר חמשת פרקיה והפרק הנספח לה, ״קנין תורה״), להגדה של פסח ולפיוט ״מי כמוך׳ לשבת זכור שנתחבר בידי רבי יהודה הלוי. בדורות מסוימים נעשה ניסיון לגבש בכתב תרגום – ולו חלקי – למקרא כולו. החיבור הבולט ביותר הוא זה של רבי רפאל בירדוגו, המכונה המלאך רפאל, שהיה רבה של מכנאס. הוא כתב לפני כמאתיים שנה ביאור בשם לשון לימודים, ובו פירש תיבות וקטעי פסוקים של רוב פרקי המקרא.
מסירתו ושימושו
- השרח נמסר בעל־פה במשך דורות בידי מלמדי דרדקים לתלמידיהם. חלקו הגדו
ל נשאר בין כותלי בית המדרש (כך נהגו באשר לתורה וחלק גדול של ההפטרות והמגילות), וחלקו חדר לבית הכנסת וגם לבית המגורים. בבית הכנסת היו קטעי שרח ששימשו בעבודת הקודש ממש, כגון הפטרות אחדות שהיו נקראות בערבית בבית הכנסת (למשל ההפטרות ליום ראשון וליום שמיני של פסח וההפטרה לשחרית של תשעה באב). היו קהילות שביום א׳ של פסח (ובמועדים אחרים) נקראה בהם ההפטרה אחד מקור עברי, אחד תרגום ארמי ואחד שרח. חיבורים אחרים נקראו בזמנים קבועים בשבתות אחרי הצהריים סמוך למנחה, בחבורות של לומדים בבתי הכנסת. זה היה הנוהג באשר לספרים משלי, איוב ודניאל וחלק מן המגילות. ספר משלי, למשל, חולק לשישה חלקים ונקרא בשבתות שבין פסח לשבועות עם פרק מפרקי אבות אחד עבראן ואחד שרח. ויש קהילות בדרום־מערב מרוקו שנהגה בהן גם קריאה סדירה של ישעיהו כולו, חלק לשבת חלק לשבת, החל בפרשת בראשית ועד סמוך לחודש אדר. בתוך הבתים ידועה קריאתה של ההגדה של פסח אחד מקור ואחד שרח לפחות באחד משני לילות הסדר של חוץ לארץ. על כן אין תמה, שהשרח שלה היה ידוע לציבור רחב יותר מהשרח של חיבורים אחרים.
נוכחות זו של השרח בהוראה, בקריאה בציבור בבתי הכנסת ובתוך הבתים זימנה לו שימושים אחרים גם בהזדמנויות אחרות. ידוע לי זימון מעניין: יהודי שהופיע בבית משפט מוסלמי מקומי גייס לעזרתו פסוק ממשלי בנוסחו המתורגם. הדבר הרשים ביותר את הקאדי (השופט), והוא ביקש ממזכיר בית המשפט לרשום את הפסוק המצוטט מספרו של סיידנא סולימאן(־אדוננו שלמה, כלומר שלמה המלך, בעל משלי). סיפור המעשה היה בשנת תשי״א במשפט שהתנהל בקצר א־סוק בתביעה שתבע סוחר יהודי מקומי את הסוחר הידוע לשמצה עלי אוּ־בראהים
- דרך אמירתו של השרח הייתה, כאמור, אחד מקרא (ולעתים רחוקות גם אחד תרגום ארמי) ואחד שרח. וכך באמת לימדוהו: תחילה נקרא הפסוק, או המשנה או הקטע מן ההגדה בעברית, ואחר כך קראו את תרגומו בלשון השרח; ויש מקומות שבשלב הלימוד לימדו מילה כנגד מילה. לדוגמה, הפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר״ נלמד בדרך זו: ויאמר וקאל (,(u-kal ה׳ אלאה (i-lah), אל אילא (ila), משה משה (musi), לאמר קאילן(kaylan) או ליקול (.(1-ikul או ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״: בראשית פלוול (f-1-luwl), ברא כלק (,(xbk אלהים אלאה (1-lah), את בלא סרח ( (bla srah = בלא תרגום, השמים סמאוואת s-smawat), ואת הארץ ולארד.(u-1-arad דרך זו של הוראה, על ידי תרגום מילה כנגד מילה במקור, פרנסה את דמיונם של ליצנים.
הערת המחבר : ברוב המסורות שאני מכיר אין המילה את, המשמשת לציון המושא הישיר, מיתרגמת כשהיא עומדת לפני שם. במסורת ההוראה של מכנאס היו נוהגים לומר ״את – בלא סרח״, כלומר ״את – בלא תרגום״; ברם ברוב המקומות דילגו עליה בלא כל הערה. ניתן להבין שהערה זו, בלא סרח, נתבקשה למי שפרט את הפסוק למילותיו, אבל מי שתרגם פסוק רצוף לא צרך לה (במסורת תאפילאלת המובאת כאן דולגים, כאמור, על תרגום את בכגון זה). ועוד מספר הערות בשולי העניין הזה: (א) כאשר את באה לפני כינוי היא תורגמה אילא (ila), כגון אותי אילי(il-i), אותם איליהום (ili-hum). (ב) התרגום אילא משמש גם כאשר המילה באה לפני שם בהגדת אלג׳יר. כגון המילים ״את התורה״ בקטע ״עבדים היינו לפרעה״ שתורגמו אילא אשריעא (ראה אברהם הטל, הגדת אלג׳יר פקסימילי של ההגדה הראשונה שנדפסה בצפון אפריקה אלג׳יר תרט״ו, ירושלים תשל״ה, עמי ח). (ג) אצל בן־סוסאן מיתרגמת את על ידי אייאה. לפירוט הדברים ראה דורון תש״ם, עמי 294 ואילך. ויש להוסיף לדבריו בעמי 299 (בעניין אקוויוולנט ל״את״ בתרגומים מגרביים) את מה שצייננו לעיל מהגדת אלג׳יר.
מה יש בידינו כיום מן השרח?
- עד היום מצומצמת הייתה מלאכת האיסוף והכינוס של מסורות השרה, ומה שפורסם ממנו פחות הוא עוד יותר. נדפסו בעיקר נסחים שונים של השרה להגדה של פסח בזמנים שונים בעשרות השנים האחרונות; הידועות מכולן הן ההגדות שנדפסו בקזבלנקה ובתוניסיה וצולמו מחדש בארץ. חומר אחר אסף חיים זעפרני ופרסמו באכסניות שונות, ובאחרונה שב וכינסו במרוכז בספרו(זעפרני 1980, עמי 127-25). מצויים שם קטעים במסורת וואזאן ומראכש למקרא, מבחר קצר ביותר מפרקי אבות ומן ההגדה, וכן הנוסח המלא של השרח לפיוט ״מי כמוך״.
חומר לא מבוטל נאסף במפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית מיסודו של פרופ׳ שלמה מורג: כ־400 פסוקי מקרא מפי מסמים שונים (ובכללם הקטעים ממסורת וואזאן שפרסם חיים זעפרני), 104 פרקים מתוך 187 פרקי התורה במסורת תאפילאלת, ועוד כמה קטעים מחוץ למקרא.
בידי יש כיום, נוסף לכל החומר שנתפרט לעיל, הקלטות הכוללות כמעט את כל החומר מתאפילאלת על שלוש מסורותיה, וזה פירוטו: התורה כולה, איוב, משלי, דניאל, ארבע מגילות (רות, שיה״ש, איכה ואסתר), פרקי תהלים, חלק גדול של ההפטרות, וכן משנת אבות, ההגדה של פסח והפיוט ״מי כמוך״(הטקסטים בחלקם כבר נכתבו באותיות עבריות, תועתקו תעתיק פונטי ונלוו להם הערות). כמו כן התחלתי לעסוק בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. חיבור זה נשתמר בידינו בכמה כתבי־יד, כגון כ״י 1303 של מכון בן־צבי, שהוזכר בקצרה על ידי זעפרני (עמי 32-31), וכתב־יד מאוספו הפרטי של פרופ׳ מאיר בניהו. עברתי על החיבור כולו פעמים אחדות, והתחלתי בחקירתו.
- השרח של רבי יששכר בן סוסאן המערבי, שעובד בחלקו בידי דוד דורון(ראה דורון תש״ם), אינו עניין לכאן. תרגום חשוב זה, שנתחבר בצפת במאה ה־16 למניין הרגיל, נשאר באוטוגרף ולא נתפשט מערבה. גם זיקתו למסורות מרוקו וזיקתן של אלו אליו שוליות הן וכמעט מבוטלות, לפיכך אין הוא מגופו של בירורנו.
למידת אחדותו של השרח במרוקו
- כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נהרא נהרא ופשטה: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נַהֲרָאַ נֲהָרא וּפְשָטֵהּ: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.
שמות כא, יג-יד:
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות.
מסורת מראכש מתרגמת:
ודי לאייס כּמן וסייד אלאהּ אוזאד לידו, ונזעל אילאךּ מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יתוקאח אראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדיעא מענד מדבחי תאכדו למות.
כסורת תאפילאלת ומסורת תודגא מתרגמות:
ודי לאייס עממד (כמן) וסייד אלאה חצֹצֹרהא לידו ונזעל אילאך מוצֹע אדי יהרב לתמא. ואין יעממד (יווקאח) ראזל עלא צאחבו יקתלו בלכדיעא מן ענד מדבחי תאכדו למות.
ומסורת מכנאס גורסת:
ודי לאם כּמין ואלאה צאדיף פידו ונזעל אילאף למודע די יהרב לתמא, ואין יתוקאח ראזל עלא צאחבו ליקתלו בלכדאעא מן ענד מדבחי תקבצו לימות.
- הקורבה בין ארבע המסורות ניכרת היטב. לכאורה מה ניתן לצפות מתרגומים שנעשו באותה ארץ ובאותה לשון? בכל זאת אין הדברים פשוטים כל כך. יש כאן יסודות שאינם משמשים בלשון הדיבור, ויש פרט אחד פרשני שאינו צפוי אוטומטית מידי מתרגמים שונים, אף אם לשונם אחת. ואם הללו מופיעים כאן, קשה לטעון ששלושה או ארבעה נביאים נתנבאו בלשון אחת. וזה פירוט הדברים: השימוש במילית לאייס לתרגום לא, המשותף למראכש, לתאפילאלת ולתודגא; תרגום המילה צדה על ידי כמן(כמין) בידי המתרגמים ממראכש, מתודגא וממכנאס; תרגום יזיד בידי כל השלושה כאחד בצורה יתוקאח (יווקאח) – כל אלה אינם דברים שבמקרה. שלוש המילים אינן משמשות בלשון הדיבור במקומות הללו; אלו הן מילים השייכות ללשון גבוהה יותר, ששימשה בספרות כתובה או בספרות שבעל־פה (ובכלל זה שירה), ורומזות הן, לדעתי, למוצא משותף.
ועוד יותר ראוי להדגשה פרט נוסף: והאלהים תורגם וסייד אלאה u-siyyd l-lah בשלוש מסורות (מראכש, תאפילאלת ותודגא); אין הם מתרגמים מילולית ואלאה, שכן צורה זו משמשת בלשון הדיבור כלשון שבועה בשם אלהים (בפרט בפי מוסלמים), ושימוש בתרגום זה נתפס כחילול הקודש.
הערות המחבר : התרגום של ואלהים, והאלהים, וה׳ על ידי וסייד אלאה הוא תרגום קבוע בכל מקום שנזדמנו צירופים אלה במקור העברי. כך הוא למשל באיוב מב, י.
ואכן שני מסמים מעולים שנשאלו, מה ראו לתרגם וסייד אלאה ולא ואלאה, הגיבו בתוקף שאין הדבר בא בחשבון, וזה לשונו של אחד מהם: ״הס ושלום, חלילה לנו מלשון שבועה של עמי ארצות״.
השימוש כאן בלשון נקייה (וסייד אלאה, מילולית ״והאדון ה׳״) יש בו נקיטת עמדה פרשנית של מתרגם אחד קדמון, שנתן דעתו על הצורך בתרגום זה. ואף פרט זה יש בו כדי להכריע לכיוון המוצא המשותף.
ההבדלים המתגלים בקטע הנ״ל בין המסורות הם בעיקר בענייני הגייה, שחותם דיאלקטי טבוע בהם: אולם דבר זה אין לו נגיעה בקורבת הנסחים. הבדלים אחרים כגון עממאד בתאפילאלת כנגד כּמן ( כּמין ) בשלוש המסורות האחרות לתרגום צָדָה העברית, שייכים לשינויים מאוחרים שנעשו כדי לקרב את השרח ללשון המקום. סוגיה זו טעונה הרחבה מרובה בבוא העת.
אופיו של השרח-מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה- משה בר-אשר
השרח הוא תרגום מילולי קפדני בעיקרו. כנגד כל מילה בטקסט העברי עומדת :— בטקסט הערבי, ורק המילה אֶת לא מצאה לה על פי הרוב עזר כנגדה.
הערת המחבר : ברוב המסורות שאני מכיר אין המילה אֶת, המשמשת לציון המושא הישיר, מיתרגמת כשהיא עומדת לפני שם. במסורת ההוראה של מכנאס היו נוהגים לומר ״את – בלא סרח״, כלומר ״את – בלא תרגום״; ברם ברוב המקומות דילגו עליה בלא כל הערה. ניתן להבין שהערה זו, בלא סרח, נתבקשה למי שפרט את הפסוק למילותיו, אבל מי שתרגם פסוק רצוף לא צרך לה (במסורת תאפילאלת המובאת כאן דולגים, כאמור, על תרגום את בכגון זה). ועוד מספר הערות בשולי העניין הזה: (א) כאשר אֶת באה לפני כינוי היא תורגמה אילא (ila), כגון אותי אילי(il-i), אותם איליהום (ili-hum). (ב) התרגום אילא משמש גם כאשר המילה באה לפני שם בהגדת אלג׳יר. כגון המילים ״את התורה״ בקטע ״עבדים היינו לפרעה״ שתורגמו אילא אשריעא (ראה אברהם הטל, הגדת אלג׳יר פקסימילי של ההגדה הראשונה שנדפסה בצפון אפריקה אלג׳יר תרט״ו, ירושלים תשל״ה, עמי ח). (ג) אצל בן־סוסאן מיתרגמת את על ידי אייאה. לפירוט הדברים ראה דורון תש״ם, עמי 294 ואילך. ויש להוסיף לדבריו בעמי 299 (בעניין אקוויוולנט ל״את״ בתרגומים מגרביים) את מה שצייננו לעיל מהגדת אלג׳יר.
אף סדר המילים נשמר בדרך כלל בקפדנות שאין עליה עוררין, כגון:
ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳, ויבוא גם השטן בתוכם (איוב א,ו )
וכּאן נּהאר וגאיו(וזאיו) ולאד (אולאד) למלאייכּא יתווקפו מקאבלת אלאה (לאה) וגא (וזא) חתא למסגגב (למעאנד) פוסטהום.
15 ואכן כל תרגום מילולי עקיב הערוך כסדר המקור, הזרות התחבירית שהוא כופה על לשון המטרה בשל דבקותו בלשון המוצא שקופה היא. היא צורמת במיוחד את אוזניו של מי שחש חישה אינטימית את לשון המקום. אפילו תרגומו של פסוק רגיל כמו " וידבר ה׳ אל משה לאמר״, ותכּללם אלאה אילא משה קאילן(או ליקול), יש בו זרות תחבירית, והיא עוררה את תמיהתם של תינוקות של בית רבן שלמדוהו. שהרי בערבית, שהם אמונים עליה, הם היו מצפים למבנה מעין ותכּללם אלאה מעא משה וקאל לו. במקום אילא משמשת במדוברת מעא, ובמקום קאילן(או ליקול) מצפים ל-וקאל לו(=ואמר לו).
ויש זרויות בולטות ביותר, כגון חילופי המין הדקדוקי. באיוב ג, ד ״ואל תופע עליו נהרה״ מתורגם ולאיס תסרק עליה צ'יו. נְהָרָה (שם בנקבה) תורגם ציו(שם בזכר), אבל הפועל נשאר תסרק בנקבה, כמו במקור העברי, ולא יסרק, כמתבקש מן הדקדוק הערבי.
נְהָרָה – (נָ') אור, זיו, נוגה, זוהר, אורה, ברק, בוהק
- בכל זאת אין לטעון, שהשרח הוא תרגום מילולי קיצוני. ניכרים בו הרבה סימנים של תחביר הלשון המדוברת, ולא אזכיר כאן אלא דוגמות מספר:
(א) הפועל מָלֵא משלימו בעברית הוא על פי הרוב משלים ישיר, כגון:
כי מלתי מלים (איוב לב, יח);
מלא דשן(שם לו, טז);
וימלאו אסמיך שבע (משלי ג, י);
שראשי נמלא טל (שיר השירים ה, ב).
בכולם מתרגם הפועל הערבי תעמר את מָלֵא, והטובים שבמסרנים מצרפים לו את המילית המוצרכת בערבית ב (נ1):
אין תעמרת בלכלאם:
מעממר בלפסוס;
ויתעממרו מכאזנך בזרע:
די ראסי תעמר בנדא.
(ב) דבר רוֹוח הוא שבעברית משמש שם לא מיודע, ואילו בשרח על כל מסורותיו בא השם כשהוא מיודע, כדרך לשון המקום. להלן כמה דוגמאות: ״לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה״(משלי א, ב) מתורגם בתאפילאלת יערף לכּייאסא ולאדאב, יפההם קוואל לפהאמא. ובכן חכמה, מוסר, בינה שאינם מיודעים במקור מיודעים הם בשרח. ואם תמצי לומר, בשירה המקראית הַיִדּוּעַ נתון בכוח אף שלא מומש בפועל, ואין כאן אלא תרגום מילולי: אם תאמר כך, כלך לך אל קטעי פרוזה, כגון: ״ויהי רעב בארץ״(רות א, א) – בשרח וכאן אג(ז)וע פי לארד: אגוע -הרעב ולא רעב. וכן ״בחבלי בוץ וארגמן״(אסתר א, ו) מתורגם בצראייט לכּתאן ולארגוואן
דבר זה ידוע גם במסורות אחרות, כפי שרמז זעפרני במקומות אחדים בהערות לטקסטים שפרסם, כגון ״וילדה לו בנים״(שמות כא, ד) – וולדת אילו לולאד.
ואל יטעה השומע (הקורא) לחשוב, שנתערער היידוע בערבית המגרבית. הוא קיים גם קיים, אלא שהיקף שימושו ודרכי שימושו שונים מן היידוע בעברית או בערבית הספרותית. ואין כאן המקום לדון בסוגיה זו.
(ג) אציין נתון מספרי אחד: במגילת רות א, א-יב מצאתי יותר מ־15 דוגמות שבהן השרח אינו הולך בעיוורון גמור אחרי הטקסט העברי, אלא משקף הוא את דרכי התחביר של הערבית המקומית.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
ואף זאת, אין השרח תרגום אוטומטי שבו כל מילה מיתרגמת בדרך קבע במילה ערבית מקבילה. אמת, בדרך כלל יש סדירות רבה בתרגום, אבל אין זה תרגום של הדיוטות. מרובים הם המקומות שהשרחן סוטה מן הנוהג הזה, וטעמו ונימוקו עמו. (א) כך למשל הפועל קרא מתורגם בתאפילאלת ובתודגא – ולא רק בהן – בפעלים ערביים שונים. קרא שעניינו פנייה אל הזולת או זימון שלו מיתרגם נאדא (nada), קרא שהוראתו הכריז מיתרגם בררח (brreh), אם עניינו קריאה בספר ינקוט בעל השרח קרא (kra), וכשמשמעו מתן שם הוא ישתמש כנגדו בפועל סממא (ssmma). ויסים לכאן תרגומי קרא במגילת אסתר:
׳ויקראו סופרי המלך״(ג, יב: ח, ט) – ותנאדיו כּתאבין צלטאן; כאן קרא העברי עניינו זימון.
׳וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו״(ו, ט) – ויבררחו לקדדאמו האכּדא יעתמאל לראזל די צלטאן סגרד פוקארו; וקראו תורגמה ויבררחו (w-ib3rrhu) = ״ויכריזו״.
הערת המחבר : כּרוז מכונה ברראח (brrah ) בלהגים המקומיים של תאפילאלת ובאזורים אחרים של מרוקו.
׳ויהיו נקראים לפני המלך״(ו, א) – וכּאנו ינקראיו(inkraw) לקדאם צלטאן: כאן מדובר על קריאה בספר.
"על כן קראו לימים האלה פורים״(ט, כד) – עלא דאלאך סממאיו(smmaw) לאייאם האדו פורים; פֹה מדובר בקריאת שם.
(p ועוד דוגמה: הפועל עָשָׂה מיתרגם בדרך כלל בפועל עמל (mal?), אך יש שהשרח נוקט פועל אחר: ״וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים״(דברים א, מד) מתורגם בתאפילאלת ותבעו איליכּום כיף די יזנזנו נחל, כלומר ״כאשר תזמזמנה !,דבורים״. מסורת השרח ממשיכה מסורת עתיקת יומין שהפועל עשה בהקשר זה אינו משמש כפשוטו. תרגום אונקלוס נוקט לשון ״כמא דנתזן דברייתא״:
הערת המחבר : זהו המקום היחיד שהפועל ״נתז״ משמש באונקלוס, ומן המקומות הבודדים בכל הספרות הארמית שנזדמן בהם ״נתז״. ונראה, שאין לו קשר עם נתז העברי(ראה מ׳ מורשת, לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים, רמת־גן תשמ״א, עמי 237-236¡ וכן מאמרי ״בירורים בלשניים בכתבי היד של המשנה״, דברי האקדמיה הלאומית למדעים, כרך ז, חוברת ז, §41, עמי 200-199).
רס״ג אף הוא מתרגם את עָשָׂה במקום זה בדרך מיוחדת, ״כמא ילסע אלנחל״ (=כאשר תעקוצנה הדבורים). אפשר לומר אפוא, שהשרח המערבי אינו מגלה כאן כל מקוריות, אך על כל פנים לא מעשה של הדיוטות לפנינו, אלא חיבור שיצא מתחת ידיהם של למדנים.
תרגום חופשי יותר ניכר בעיקר בחיבורים שמחוץ למקרא ־ במסכת אבות ובהגדה של פסח. הדבר מתבטא בשיבוץ של פרפרזות שלמות, ואז פורצים לתוכו יותר ויותר סימנים של לשון הדיבור, ובכלל זה גם יסודות עבריים.
ופה ופה משתלבים בו גם ענייני דרש. למשל, ״ודלא מוסיף יסיף״(אבות א, יג) מתורגם ודי לאיים יזיד יקרא תורה ינתם, כלומר ומי שלא מוסיף ללמוד תורה ייכרת. ועוד דוגמה, מילת ההצגה שנאמר אינה מתורגמת מילולית די תוקאל(ddi tukkal), אלא פחאל מא קאל לפסוק, כלומר כפי מה שאמר הפסוק. משובצת כאן המילה העברית פסוק ומשמשת אתה המילית פחאל – FHAL של לשון הדיבור, ולא כיף (kif) הרווחת בשרח למקרא, כמילית יחידה לציון ההשוואה והדמיון. ודוגמה אחרונה: ״מרבה ישיבה מרבה חכמה״ (אבות ב, ז) אינו מתורגם מילולית, אלא די יכּתתר לגלוס מעא סייאדנא לחכמים יכּתתר לכּייאסא, כלומר מי שירבה ישיבה עם רבותינו החכמים ירבה חכמה! לא בסתם ישיבה מדובר, אלא בישיבה עם החכמים.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
- נקודה חשובה בתיאור אופיו של השרח מתגלה בדרך הביאור שלו. אין ספק שבעיקרו הוא ביאור בדרך הפשט! דבר זה אמור במובהק ובנחץ באשר לשרח למקרא. בשרח המהלך בתאפילאלת(וגם במקומות אחרים) ומקיף מאות פרקי מקרא אפשר לקבוע, שתרגומי דרש ממשיים הם מועטים. דבר זה מתפרט להלן בפרק ב, לפיכך אסתפק כאן בשתי דוגמות:
״לעלוקה שתי בנות הב הב״ (משלי ל, טו) נתבאר במסורת תאפילאלת (ובמסורות אחרות) לגאהנם זוז פמאם ארא ארא (1-zahnnam zuz fmam ara ara), כלומר ״לגיהינם שני פתחים הב הב״. דרשה זו מיוסדת על גמרת הבבלי עבודה זרה יז ע״א ועל שמות רבה ז, ד.
״אליהוא… ממשפחת רם״(איוב לב, ב) תורגם אליהוא… מן קבילת אברהם. מן הסתם נשאב פירוש דרשני זה (רם שתורגם אברהמ) מן התרגום הארמי. ויש להדגיש ששורה ארוכה של שמות פרטיים נדרשים בשרח ואינם נשארים כהווייתם.
. ברם ביאורי דרש אינם דרך המלך בשרת. הדרש מגיע למלוא ביטויו בעיקר באותם מקומות שבעל השרח נמשך אחרי התרגום הארמי, בדרך כלל בקטעים שנועדו לקריאה בציבור המבוגרים. בהפטרה לשמיני של פסח, למשל, השרח אינו מתרגם את הנוסח העברי של פסוקי הנביא אלא את התרגום הארמי, וכן בשרח לברכת יעקב (בראשית מט, א-כז).
בדוגמה זו אפרט דבריי מעט. במקומות הרבה נהגו שני נוסחי שרח: האחד תרגם את נוסח המסורה העברי כפשוטו, מילה במילה, והאחר תרגם את נוסח תרגום אונקלוס, והוא מכונה שרח תוספתא. למשל, ״יתר שאת ויתר עז (שם מט, ג) ־תורגם בנוסח הראשון כּתרת סמך וכתרת לקווא (ktsrt s-s3mx u-ktart 1-kuwa), כלומר ״ררב הגאווה ורוב הכוח״. ואילו הנוסח השני מתרגם את אונקלוס, ״לך הוה חזי למסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא״ ־ אילאךּ כּאן מסתוזב תעבי תלת קסמאת לבּכּורא לפכּהונה וצלטנא
כללו של דבר, השרח הוא תרגרם מילולי פשטני, אך יש בר חריגות שבעניין מן התרגום המילולי(יעוין במה שכתבנר למשל באשר לתרגרם ״תעשינה הדבררים״, יש בו יציאות לכיוון תחביר לשון הדיבור, ואף יש בו פניות מועטות אל הדרש. ראין צריך לומר, שכל אחת מן הבחינות הללו מחייבת הרחבה ועידון כאחד, וכל שאמרנו כאן הריהו בגדר ראשי פרקים בלבד.
זהו פרט הטעון הדגשת יתר. קטעי המדרש באים בחלקים שנקראים בציבור בידי קהל ־מבוגרים – הפטרות, פרקי אבות והגדה של פסח ועוד: הקטעים המיועדים לדרדקים יש בהם פחות דרש. הדרש בקטעים אלה אינו עובר על פי הרוב את גבול המילה הבודדת, כגון רם אברהם שהוזכרה לעיל, ירושלים מדינת סלאם, תרצה (שיר השירים ו, ד) למרציא = הרצויה !ראה להלן מאמר ב, שם).
פסוקי הפטרה זו הם, כידוע, ישעיהו י, לב – יב, ו. התרגום הארמי(ת״י) מקיף יותר מאשר ־מקור העברי, ופירושיו הם מדרשיים. (בהפטרה לתשעה באב, ירמיהו ח, יג – ט, כד, השרח מרחיב עוד יותר. משולבות בו דרשות ממדרש איכה וממקומות אחרים.)
נראה לי, שהתרגום הראשון היה מיועד לדרדקי; ואכן הוא השרח שלימדו בדורות אחרונים את -דרדקים. ואילו התרגום השני, ״תרגום התוספתא״, היה כנראה מכוון מלכתחילה לקריאה בציבור המבוגרים.
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
על לשונו של השרח
- אבוא לומר דברים אחדים על לשונו של השרח. אפתח דבריי בשיח ושיג של תינוקות של בית רבן. כאשר נוהגים היינו לומדים את השרח ונתקשינו בהבנתו, היה בתוכנו מי שנתרעם ואמר:
האחנא שרחנא לעבראן לשרח, ומן ישרח לנא שרח לערבייא דילנא?
וזה שיעור הדברים:
הנה תרגמנו את העברית ללשון השרח, ומי יתרגם לנו את השרח לערבית שלנו?
התבטאות מכלילה וגוזמנית זו מקפלת בתוכה הרבה מן האופי הלשוני של השרח. אמת, הבא מן החוץ עשוי לסבור שהוא כתוב בלשון הדיבור המקומית. אציין שלוש דוגמות בלבד (הגורמות לזר לבוא לכלל טעות): (א) משמשות בו דרך שיטה הצורות ״נפעל״ למדבר, ״נפעלו״ למדברים, ולא ״אפעל״, ״נפעל״ של הערבית הבינונית (ואין צריך לומר הספרותית). (ב) כינויי הרמז לקרוב הם: האדא hada = זה), האדיhadi = זו), האדוhadu = אלה); הצורה האולאי וגלגוליה כמעט שזכר אין להם בשרח. (ג) התיבה המלך מתורגמת במילה צלטאן(s-saltan), ששימשה במערב, ולא בתיבה מאליך.
ואף על פי כן צדקו הדרדקים שביקשו שהשרח יתורגם להם לערבית שלהם. בכל תחומי הלשון – בתורת ההגה, בתורת הצורות, בתחביר ובאוצר המילים – בללה לשונו מלשון הדיבור. אביא כאן מספר דוגמות.
בתורת ההגה: בלשון הדיבור של תאפילאלת הפכה הכ״ף ك ,k ההיסטורית לתי״ו ت ,t (זולתי במקרים מצומצמים ביותר)
הערת המחבר : ידועה לי צורה זו במקום אחד בשרח של ״מי כמוך״. ״אחר כל אלה הדברים״(שורה א של בית בג) מתורגם מנורא זמיע לכלאם האוולא (ראה זעפרני 1980, עמי 108). במדוברת יופיע הכינוי לפני השם, וצורתו מקוטעת בלא צורן הריבוי u – האד לכלאם; רק בתרגום מילולי של ״הדברים האלה״ (בראשית טו, א) תמצא לכלאם האדו.
העיצורים J z ظ ו־d' הפכו לטי׳׳ת רגילה (t). אך בלשון השרח הכ׳׳ף עומדת על עומדה וה ־וה z־d נתלכדו לאחת ושתיהן נהגות על פי רוב d ض. למשל, كان של הערבית הספרותית נהגית בשרח כּאן (kan) ובמדוברת תאן(tan) ; המילים הנהגות במדוברת (צֵל), mrit (חולֶה) נהגות בשרח mrid ו- dell. בכתיב עברי נמצא אותן כתובות בצד״י בנקודה עלית או בדל״ת(צ'ל/דל, מריץ'/מריד). רק לעתים רחוקות מסתננות לשרח צורות בטי״ת.
הערת המחבר : הדבר קורה לעתים בעיקר בהגייה. אתה עשוי למצוא מסרן מתאפילאלת שיאמר mrit במקום mrid
- בתורת הצורות: בניין אפתעל אין לו כמעט כל עקבות בלשון הדיבור. שריד כמעט יחיד הוא רתאח rtah מן ארתאח. אבל בלשון השרח מצינו צורות רבות של אפתעל, כגון נעשה (אסתר ו, ג) שתורגמה עתמאל(ítmal) שלא כמדוברת תתעמאל(ttaímal), וכן הָטְבָּעוּ (איוב לח, ו) גתרקו(gtarku) ולא תגררקו(tgrrku), ועוד. ודוגמה נוספת: במדוברת דג ביחיד קרוי huta והריבוי דגים הוא hut , אבל בשרח משמשת צורת הריבוי hitan; למשל, דגי הים (שם יב, ח) מתורגמים חיתאן לבחר (hitan 1-bhar), ולא חות לבחר.
- בתחביר: קודם כול יש להדגיש שההבדל בין לשון הדיבור ללשון השרח ניכר כמובן בסדר המילים הכפוי על ידי סדר המילים של הפסוק העברי, כפי שצייננו לעיל. אבל גם בפרטים הדבר ניכר, כגון בהצרכות של מילות יחס אחרי פעלים. די להזכיר דוגמה אחת מני רבות: ״ברך אלהים ומת״ (איוב ב, ט) תורגם כּפר אלאה ומות ; כפר אלאה על פי הפסוק העברי, ולא כפר באלאה (או פאלאה), כמשמש בלשון הדיבור. והדוגמות שופעות.
- באוצר המילים הדוגמות מרובות למאות. השרח גדוש צורות ומילים שאינן ידועות בלשון הדיבור היהודית, או שאינן ידועות לא רק בניב היהודי אלא גם בניב המוסלמי המקומי. דרך משל קאילן (kaylan) המתרגמת לאמיֹר, זדדא (zdda) כנגד מאיֹד, וכן לחורrא (l-hurra) המתרגמת במגילת אסתר את הַמַּלְכָּה אינן נוהגות בלשון הדיבור. גם מילים וביטויים מדיני טומאה וטהרה או מן הפאונה המשמשות בשרח אינן ידועות לדובר המצוי בתאפילאלת (ודבר זה אופייני לכל מסורות השרח בכל המערב): נאדס (nades נאגם) המתרגם טמא, או מברוץ (mabrus) המתרגם מצורע, כנגדן משמשות בלהג המדובר טאמי(tami) ומזדום (mazdum).
להלן תבוא רשימה נוספת שיש בה להראות את היקף ההבדלים בין לשון הדיבור לשרח באוצר המילים:
מקרא שרח מדוברת
1 – קרא (איוב א, ה) נאדא – nada בררח – brreh
אין (א, ח) לאייס – lays מא תממאס – ma temmas
הרשימה המלאה תובא בפוסט הבא
השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו
מקרא שרח מדוברת
1 – קרא (איוב א, ה) נאדא – nada בררח – brreh
אין (א, ח) לאייס – lays מא תממאס – ma temmas
ויען(א,ט ו-זאווב –u-zawb ו-וואזב – u-wazb
בֶּטֶן(א, כא) בטן – bten כּרס/תרס kers-ters
שמה (א, כא)
אמור מעתה, לשון השרח יצאה מכלל הלשון הבינונית, אך לכלל לשון הדיבור לא הגיעה היא עומדת בתווך כלשון
גבוהה בהרבה מזו של לשון הדיבור, וראוי לה המטבע חיים בלנק המנוח בהקשר אחר (באשר לערבית של יהודי בגדאד): לשון ביניים גבוהה. למעשה, בעניין זה ממש נבדלו המסורות המקומיות של השרח זו מזו. המסורות מופרשות אחת מרעותה בעיקר לפי מידת קורבתן ללשון המקום בכלל וללשון הקהילה המקומית בפרט. למשל, בדיקת שלוש המסורות המהלכות בדורות האחרונים בתאפילאלת מגלה כמה קווים המבדילים ביניהן, והקו הבולט ביותר בהבדלים אלה הוא מידת קירובן ללשון הדיבור.
מסורת א׳ מתרגמת את הביטוי מי יתן(איוב ו, ח) מאן יזעל (man izîal), שהיא תרגום מילולי וזר ללשון הדיבור; לעומת זאת מסורת הצפון(של מלאח קצר א־סוק) והמסורת שמוצאה מעמק התודגא מתרגמות אמן צאב(amn sab), המשמשת בלשון הדיבור בהוראת הלוואי, מי ייתן. וכן הוא באשר לפועל ענה: הראשונה מתרגמת זאווב, וכנגד זה שתי האחרונות מתרגמות וואזב (wazb) של המדוברת.
גם הצבע האמוציונלי, כלומר מידת האפקטיביות בלשון, המבדיל בין המסורות מוצא את ביטויו בסוגיה זו. למשל, לְפֶתַח בֵּיתָהּ (משלי ט, יד): שתי מסורות מתרגמות מילולית לפם דארהא (l-f3mm dar-ha), כנגד זה מסורת מלאח קצר א־סוק מתרגמת לפם כאליתהא (l-f3mm xalit-ha) = לפתח חורבתה. כלומר, ״פתח ביתה״ של האישה יוצאת החוץ ראוי לו שייקרא ״חורבתה״, כנוהג הרווח בלשון הדיבור לכנות את כל מי שראוי לגינוי בשם גנאי. וכן הוא באשר להמן: ״זרש אשתו וכל אהביו״ (אסתר ה, יד) מתורגם במסורת הראשונה זרש מראתו וזמיע חבאבו, תרגום מילולי ומכוון. אבל בקצר א־סוק ובתודגא תרגמו זרש מגיירתו וזמיע מקררחינו, כלומר ״זרש מצערתו(או מצוערתו) וכל משכליו. ולהפך גם לחיוב: השם שלחן מתורגם במסורת הראשונה וכן במסורת תודגא במילה מידה (mida, למשל איוב לו, טז); כנגד זה במלאח קצר א־סוק שלחן מתורגם לעתים קרובות למזון (l-mazun). למזון היא המילה המשמשת בלשון הדיבור לציון שולחן של שבת ומועד: כלומר, שולחן שבמקרא הוא שולחן של קדושה.
- כללו של הדבר, יש מסורות הדבקות דבקות יתר בנורמה של לשון הביניים הגבוהה שנתקבעה לשרח, ויש מהן שמקרבות אותו קורבת יתר ללשון הדיבור בדקדוק, באוצר המילים ובסגנון. בעצם בסוגיה זו קיים מתח מתמיד מתחת לפני השטח: יש ניסיון מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הדיבור אך יש העוצרים תהליך זה, ונוצר איזון כלשהו. ואכן יש מסרנים שעמדו בפרץ לבל תתקרב לשון השרח קורבה יתרה ללשון הדיבור ותזדהה אתה. אביא כאן אזהרה שאמר לי בעניין זה תלמיד חכם ומסרן נאמן כלפי המשנים לכיוון לשון הדיבור: ״בכל קודש לא תגע״. השרה אינו רק פירוש בעלמא; הוא שימש בעבודת הקודש, ו״אי אפשר לה ללשון הדיבור של עמי הארץ בשוק ובמטבח שתבוא בקהל לשון השרח״. בעיניו מסורת מלאח קצר א־סוק חיללה כלשהו את הקודש.
- צד אחר של הקירוב ללשון הדיבור כרוך בזמן חיבורו של השרח לספרים מסוימים. אתה מוצא לא רק עיבוד של שרח קדום בזמן מאוחר, אלא אף חיבורים שהשרח שלהם נכתב לכתחילה בתקופה מאוחרת. קורבתם של אלו ללשון הדיבור מכרעת ביותר. לטעמי השרח למסכת אבות צעיר מן השרח למקרא. הדבר ניכר בשורה של תופעות, ובכלל זה בקורבת היתר של לשונו ללהג המדובר. ארמוז כאן לשתי דוגמות: בשרח למקרא מיתרגמת עֶרֶב עסי או לעסי(בתוספת צורן היידוע, החוזרת אל הצורה הקלסית العشي צורה זו אתר לא נמצא לה בלהג המקומי. כנגד זה בשרח לפרקי אבות משמשת הצורה לעסייא – המשמשת במדוברת. ואף זאת, המילית כְּמו וכן כּ (כ״ף הדמיון) מתורגמות בשרח למקרא וגם בחטיבות לא מקראיות כּיף אך הביטוי שֶׁנֶּאֱמַר מיתרגם בפרקי אבות פחאל מא קאל לפסוק. ודוק, פחאל מילית ההשוואה של לשון הדיבור, ולא כיף.
נמצאנו למדים, שמידת קורבתו של השרח ללשון הדיבור מעידה על עיבוד מאוחר שלו או אפילו על חיבור מאוחר שלו. בכל אופן יש להדגיש, שלא מצאנו בפי מסרנים נאמנים שרח שנזדהה כליל עם לשון הדיבור לא בהגייתו ולא ביתר מרכיביו הלשוניים.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
ועוד שתי הערות באשר ללשונו של השרח; אחת נוגעת לדרכי הגייתו והשנייה מתייחסת לדרכי הכתיב שלו באותיות עבריות.
א) ההגייה: המערכת הפונולוגית של הלהג המדובר והמערכת הפונולוגית : להג השרח בדלות הן בכמה קווים, כפי שכבר ציינו. אמנם כלל הפונמות, הן בכמה קווים, הן התנועות, משותפות לשני הדיאלקטים. למשל, המעתק :K! > במדוברת אינו מפקיע ממנה כליל את הפונמה k, לפי שבתנאים מסוימים היא מתקיימת; כך בשורש ktb היא נשארת בעינה, וכך בשרשים שיש בהם q מקורית, שכן זו הועתקה על פי הרוב ל- Kאו התלכדותן של d ־Zל־D בשרח כנגד התלכדותן בין במדוברת, אך התלכדות זו לא הביאה להיעלמות מוחלטת של d מן המדוברת. אבל יש מספר תופעות פונולוגיות המבדילות את שני הלהגים. למשל הנטייה לבקיעת צרור עיצורים על ידי התנועה a. תופעה זו ידועה לי רק בלהג של השרה. למשל ״כתבתי״ נהגית במדוברת ketbet או ktebt, אבל בלהג של השרח פעמים שהיא נהגית ketbet (כמו במדוברת) ופעמים ketbat. וכן ארץ / ארד (ארץ) נהגית בשרח פעמים ard ופעמים ב-a בהברה סופית.
(ב) בכתיב: כבר אמרנו שהשרח נמסר בעל־פה ורק לעתים הוא הועלה על הכתב, כגון השרח להגדה של פסח ולהפטרות מסוימות (באחרונה מצוי בידי גם כתב־יד מקיף למקרא שגיבש חכם מחכמי תאפילאלת).
בירור דרכי הכתיב מחייב דיון נרחב, וכל שֶׁאֹמַר כאן אינו יוצא מגדר הערה המחייבת הרחבה במקום אחר ובזמן אחר. כתיבתם של שרחנים ניכרים בה שלושה קווים עיקריים. מצד אחד כתיב פונטי התואם את דרכי הלשון המקומית כפי שמספק להם הכתיב העברי המוכר להם. כך למשל איד(יָד) ו־ארד (ארץ) נכתבות בדל״ת, אף שבראשונה הדל״ת היא d (د) מקורית ובשנייה היא משקפת) d, ض׳ מן הצד האחר מתגלה זיקה למסורות כתיב קדמוניות שהיו ידועות משטרות מכירה ומספרים שנדפסו מחוץ למרוקו ונכתבו בערבית של להגים אחרים. רק כך אפשר להבין את הכתיב של d על ידי צ, כגון ארץ(ard). ואכן שני הכתיבים ארד וגם ארץ משמשים זה ליד זה. ונראה, שזהו מקורה של העקיבות הגדולה בהבחנה בין כ לציון הפונמה המקורית kك) ובין ק לפונמה המקורית ق (q), אף על פי ששתיהן היו נהגות בתאפילאלת k. ההבחנה נשאבה מספרים ששיקפו ניב אחר, שבו נתקיימו שתי פונמות שונות, כ (k) וק (q). קו שלישי המתגלה בכתיב הוא זיקתן של מילים ערביות למקבילותיהן בעברית. למשל הפונמותس ش נתלכדו לאחת s, ועל פי הרוב הן נכתבות בסמ״ך. אתה מוצא סרב (< שרב) = שתה בסמ״ך. אבל אם המילה ריוחת בעברית היא עשויה להיכתב בשי״ן. כך שמש (ליד סמס) = שֶׁמֶשׁ, אף שהיא נהגית sams; או ראש (ליד ראס) בהשפעת ראש העברית, אף שהתיבה מתממשת ras. התרוצצות זו של גורמים שונים היא המקור לחוסר האחידות בכתיב, ואין לך כותב של שרח שלא נתגלתה אצלו התופעה בממדים אלה או אלה. גם בלשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנוה. הוא כותב את השורש كسب בכ״ף (כסב) וגם בקו״ף (קסב). וכך נוהג המסרן מתאפילאלת בכתיבן של הרבה פונמות. למשל g Z נכתבת פעם בגימ״ל (גמיע) ופעם בזי״ן(זמיע < ג׳מיע). קיצורו של הדבר, כתיבה פונטית, אימוץ של דרכי כתיב מקובלות בניבים אחרים וזיקה לעברית מתגלים בכתיב של השרח. והדברים מחייבים הרחבה.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר אשר-קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
מה טוב ומה יפה לו היו בידינו כתב־יד או כתבי־יד מנוקדים של השרח העולים ומשתלשלים אחורנית עד לראשית גיבושו! אך המציאות היא, שהשרח בכתב שבידינו הוא חלקי ביותר וחוזר במקרה הטוב ביותר כמאתיים שנה אחורנית (כגון בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים), ובמלואו אין לנו אלא זה הנמסר בעל־פה. מציאות זו צד חסרון יש בה: היא מטילה את המעמסה כולה על זיכרונם של מסרנים, מסרנים שנדרש מהם כוח שינון גדול וזיכרון מופלג. גם העובדה שהטקסט הנמסר לא נכתב הפכה אותו טקסט הפתוח לשינויים מתמידים וליצירתם של רבדים זה על גבי זה. זאת ועוד, כתב־יד שאין בו ניקוד, כלומר שאין בו מידע על ההגייה לדיוקה, מותיר שאלות הרבה בפרטים ובכללים. ברם קיומה של מסורת שבעל־פה מסייע להעמדתם של דברים רבים על דיוקם, ולא אזכיר כאן אלא שתי דוגמות:
המילה שבט, המכוונת לשבט משבטי ישראל, מתורגמת דרך שיטה sibt ונכתבת בדרך כלל שבט (ולעתים רחוקות גם סבט). מה טיבה של המילה המתרגמת? מי שמצוי אצל תרגום רס״ג יודע שהצורה שבט מתורגמת אצלו סבט (sibt), והיא היא המילה המשמשת בערבית הקלסית העתיקה לציון ״שבט יהודי״. ואף על פי כן אין לראות בתיבה זו בשרח תיבה ערבית אלא מילה עברית שחדרה אליו, או למזער מילה ערבית בלבוש עברי. ברור שהכתיב שבט לבדו אין בו כדי ללמדנו דבר. הרבה מילים ערביות שיש כמותן בעברית נכתבות בכתיב המקרבן לעברית. ואולם הגייתה של התיבה רומזת לצורה העברית, שכן כל צורות פֶעֶל ופֵעֶל של העברית שנשתקעו בערבית המקומית של תאפילאלת (ואף מחוצה לה בכמה וכמה ניבים) הגויות פִעְל(fiîl); למשל, עֶשֶׂר, פֶרֶק, סֵפֶר נהגות sifr pirk ,fisr. לעומת זאת פַעְל ופִעְל הערביות הגויות פְעְל, כגון ברד (קֹר) וקִסְם (חֵלֶק) נהגות brd (או ksm ,(berd (או ksem). ולפנינו כאמור sibt ולא sbt (או sebt או sbet , ומכאן שאין זו תיבה ערבית אלא עברית. ועוד דוגמה: התיבה שַבָּת מתורגמת בדרך כלל sebt וביידוע s-sebt, החוזרת לערבית sabt אך בכמה מקומות בשרח מצאנו שתורגמה sebbat, ובתוספת תווית היידוע s-sebbat. הכפלת הבי״ת" רומזת לצורה העברית שבת (> sabbat). ברור אפוא, שהמסירה בעל־פה מרימה תרומה חשובה ביותר להכרתה של לשון השרח.
ג. לדרכי גיבושו ולזמן גיבושו
ברוב הנושאים שסקרתי עד כה כבר הוצע חלק מן המצע לבירור דרכי גיבושו וזמני גיבושו של השרח. אך תחילה מבקש אני לבחון את זיקותיו הספרותיות והלשוניות לשני תרגומים קדמונים, תרגום רס״ג והתרגומים הארמיים ובמיוחד תרגום אונקלוס לתורה, בלי להסיח את הדעת מזיקות למקורות אחרים ומקווים עצמאיים שלו.
זיקתו לתרגום רס״ג
דבר ידוע הוא, שתפסיר רס״ג אינו תרגום מילולי. אין לך כמעט פסוק שאין הדבר הזה ניכר בו. רס׳׳ג מקרב את הפסוק העברי לכללי התחביר הערבי, משנה את הטעון שינוי ומשמיט את הטעון השמטה, ופעמים שהוא עורך עריכה שונה את מבנה הפסוק.
אביא דוגמות אחדות:
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך (רות א, טי).
תפסיר רס״ג: פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.
- כנגד ותאמר הוא מתרגם ״פקאלת להא״, בהוספת ״להא״, כלומר הוא מתרגם ותאמר אליה.
ב. שָׁבָה מיתרגמת ״קד רגעת״ = כבר שבה.
»
ג. אֶל עַמָּהּ תורגם ״אלי מדהב קומהא״, כלומר אל דת (מנהגי) עמה. הרחיב את המשמעות של עמה.
ד. ״פארגעי אתבעיהא״, היינו שובי לכי בעקבותיה. השמיט את ההיקרות השנייה של יבמתך, ורמז לה בכינוי הדבוק לפועל ״אתבעי״.
כנגד זה השרח מתרגם:
וקאלת האוודא רזעת יבמתך אילא קומהא ואילא אילאההא, רזעי מנורא יבמתך.
זהו תרגום מילולי קפדני בלא כל סטייה, ויש בו אפילו יסוד עברי: יבמתך נתקיימה בעינה.
ועוד דוגמה:
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט).
התפסיר: הד׳א שרח תיאליד נוח, וכאן נוח רגלא, צאלחא צחיחא פי אגיאלה פי טאעה׳ אללה סלךּ נוח.
רס״ג הוסיף בין אלה לתולדות את המילה ״שרח״, כדרכו במקומות אלו, שכן תולדות מתבארת לו במשמעות הנולדים. וכיוון שהוסיף ״שרח״ הומרה אֵלֶּה בצורת היחיד ״הד׳א״. כמו כן שינה את מקום הפועל ״כאן״ והביאו, כדרך התחביר הערבי, לפני ההיקרות השנייה של השם נֹחַ. בביטוי אֶת הָאֱלֹהִים הרחיק את ההגשמה ־ ״פי טאעה׳ אללה״. לעומת זאת השרח מתרגם תרגום מילולי כסדר הפסוק העברי:
האדו תוואליד נוח, נוח ראזל עאדל צאפי כאן פי זיאלו, מעא אלאה תמססא נוח.
הערת המחבר : אבל רבי רפאל בירדוגו בלשון לימודים מקיים מסורת קרובה לדו של רס״ג בסוף הפסוק: פטאעת אלאה׳ תמסא נח (זוהי גרסת כתב־יד 1303 במכון בן־צבי).
דוגמה שלישית:
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו(שם מ, כג).
רס״ג: פנסי רייס אלסקאה יוסף ולם יד׳כרה.
כלומר, וישכח שר המשקים את יוסף ולא זכרו: רס״ג היפך את סדר הפעלים.
כנגד זה השרח נאמן לדרכו:
ולאייס דכר קאייד סקקאיין יוסף ונתסאה.
עניין זה עסקו בו רבים. וכבר הרחיב את הדברים רבי יששכר בן־סוסאן בהקדמתו, ושבו לעסוק בו גם אחרים.
גם בסוגיה אחרת ניכר ההפרש העצום בין השרח לתפסיר רס״ג. רב סעדיה כמעט לא קנתה לה מילה עברית שביתה בתרגומו. מה שאין כן השרח: משמשות בו מילים כגון שופר, ממזר, שעטנז ועוד, ובכלל זה מילים עבריות הבאות במקום מילים עבריות אחרות, כגון דרום (דארום) וצפון (צאפון) לתרגום של נגב ושמאל.
- עם זאת יש לקבוע, שניכרת בו בשרח זיקת מישרין לתרגום רס״ג. אנו מוצאים צורות ומילים הרבה ואף ביטויים שלמים שנשאבו מן התפסיר אל השרח. יש מהן צורות שרס״ג היה להן צינור בין הערבית הספרותית לבין הערבית היהודית, כגון קאילן המתרגמת לֵאמֹר או צאלח כנגד העברית צדיק בחלק ממסורות השרח. ויש מהן מילים ומונחים שרב סעדיה אימץ אותם או טבע אותם בתרגומים של מונחים עבריים, כגון מונחים מתחום עבודת הקודש: עולה (קרבן עולה) מתורגמת בשרח צעידה (או סעידה, (sîida וחטאת מתורגמת דכווא,(dekwa בעקבי רס״ג שקדם ותרגם ״צעידא״ ו״דכווא״. הצירוף אִשֵה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה׳ (ויקרא א, ט) בשרח של תאפילאלת ותודגא (ומקומות אחרים) משמש כנגדו הנוסח קורבן מקבול מרצי לאלאה (llkurban mekbul mardi l-lah) זה הוא נוסח רס״ג לדיוקו, ״קרבאן מקבול מרצ'י ללה״, ולא נבדל ממנו אלא כהגייתו. וכן בשמות: לכּאפי המתרגם שַׁדַּי, טאייק כנגד העברי אֵל, וכן אימאם(ביו״ד!) כנגד כֹּהֵן מצאו דרכם לשרח מתפסיר רב סעדיה. גם בענייני ריאליה, כגון שמות הצמחים, שימש רס״ג מקור חשוב לשרח: למשל אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר (שיר השירים א, יג) ניתרגם בתפסיר ״ענקוד אלחנא״, ומשם הוא נחת אל השרח. לפנינו אפוא הלבנים הראשונות במקום גיבושו ובזמן גיבושו של השרח.