מורשת יהדות מרוקו

השבעה־עשר

במלכות צרפת קמו שני אנשים אוהבי הרע ואמרו למלך, איך ראו איש יהודי שתפש איש נוצרי והביאו בחזקה בביתו, וזה ודאי כדי להרגו, כי ערב חגם  הוא. והמלך מלך משפט היה ואוהב האמת, וראה בשכלו שקרות התביעה ועלילה שמעלילים על היהודים, וגער בכל אותם אנשים וצוה שישליכום מלפניו, ואמר שכל מי שיבא לפניו בעלילה כזו יתיז ראשו בחרב. והאנשים ההם נתמלאו חימה, לפי שנשארו לעדים שקרים לפני המלך ולעושי רשע. והלכו וקבצו המון העם ונשבעו להם שיהודי תפש את הגוי והביאו בכח  לביתו ועיניהם ראו והנוצרי ההוא לא יצא עוד מבית היהודי, ואמרו עוד אל העם כי הלכו לפני המלך וראו שחמל המלך על המורדים והפושעים ושו­נאים בדת ישו ולא חמל על הנוצרים מאמיני אמונתו. אז אמרו העם: הבה נתחכמה להם! ובקשו ב׳ נוצרים שאמרו שהלכו אל היהודי ליקח ממנו ברבית ושמצאו היהודי יוצא מן החדר וסכין מלא דם בידו. אמר המלך ליהודי: מה ענין הסכין? והשיב: כי שחטתי עופות למועדי. אמרו השרים למלך: אין שחיטת עופות תוך החדר, וכיון שיש אמתלאה יכו היהודי ביסורין ויגיד האמת. אז צוה המלך להכות בייסורין ליהודי, והוא הודה שהרגו, וכי חמשים איש גדולי היהודים יעצוהו והיו עמו. צוה המלך ויתפשו כל אותם יהודים. והיהודים כשמעם התאבלו ובכו וצעקו, כי ראו אבדן האומה, ונתקבצו והלכו אל המלך ואמרו: אדוננו המלך! מחקי המלכים אשר קדמוך הלא הוא שכל מי שיודה באיזה דבר על ידי יסורין והכאות שאם יהיה נאמן על עצמו לא יהא נאמן על אחרים, ואם האיש ההוא הרג הנוצרי אנחנו לא ידענו ולא עלה בלבנו רעה כזאת, כי לא שוטים אנחנו ולא טפשים לשום עצמנו ובנינו בסכנה כזו, וה׳ לא צוה, שאם לא כן, כל מי שיגנוב ויגזול יאמר  כי כל שרי העיר היו עמו. שאל המלך לשרים על ענין זה אם נמצא בדברי הימים, ויאמרו: הן, כי נמצא בפירוש כמו שהיהודים אומרים. והמלך נפל בלבו חשד ואמר להם: למה לא אמרתם לי מזה עד שהיהודי נתעורר? לכן הביאו לי ספר דברי הימים ואדעה. הביאו הספר ונמצא ככל דברי היהודים. ואז צוה המלך שיתירו כל היהודים מן המאסר, לבד האיש אשר ברשותו נמצא ההרוג.

בעת ההיא היה בחצר המלך שר אחד משרי ישמעאל אשר בא עם שליחות ואמר לו המלך: אתה האיש הנכבד, אם נמצא במלכיות שלכם כדברים האלה. אמר הישמעאל: מעולם לא שמענו ולא ראינו, ויש להחזיק טובה למלכינו אשר לא יושפלו בעניני נערות ובדברים שאין להם שורש לא בשכל ולא בדת, כי איך היהודי ימלאנו לבו להרוג נוצרי והוא נכנע תחת ממשלתו  ומלכותו? וכל שכן בענין מאוס כזה שיעשו קרבן מדם האדם אשר לא שמענו בכל משפחות האדמה, אע״פ שנטפלו בדברים מאוסים יוצאים מן השכל, ובכיוצא בזה לא עלה בלבם, לרחקו רחוק לאין תכלית משכל אדם, אתם נטפלים בארצכם ושומעים בחצרותיכם, חצרי מלכים, דברים שאסור להאמינם.

והמלך כעס על זה ואמר לו: הנה בעל הדבר הודה, אני, כפי המשפט, מה יש לי לעשות? וכי יועיל שהוא רחוק מן השכל אם הוא הודה בדברים?

השיב הישמעאל: הודאה על ידי יסורין במלכותנו יועיל לאמתלאה ובהצטרף טענות אחרות, אבל לא יועיל לתת עליו דין ומשפט. ואחד מן הנוצרים אשר שם אמר לישמעאל: השר הנכבד! אם לא נמצא  זה במלכותכם הוא מפני שאין ליהודים על הישמעאלים שאלה או תואנה, אבל יש להם עם הנוצרי מטעם ישו, ויקחו איש נוצרי וישימו שמו ישו ויאכלו את דמו להנקם ממנו.

אמר השר: עתה נתאמת לי יותר שהכל כזב איך חטא להם איש אחד וינקמו מאחר? וכל שכן כי ישו היה ראוי שינקם מהם לא הם ממנו, והם הרגוהו ונתנו לו יסורין קשים! זה אני אומר כפי דעתכם, כי כפי אמונתנו לא הרגו היהודים את ישו, כי עלה לשמים חי, אבל לדעתכם אני אומר אשר ראיתי בבית תפלתכם מצוייר בכותל כל מיני מיתות אשר נתנו לו, ושם ראיתיו שהיו סובבין עליו גלגל כדרך עושי מלאכת הבגדים או קושרי ספ­רים על הספר, ואחר נקמה זו מה נשאר עוד לנקום? והיה לו לישו לתבוע  מאביו יקח נקמתו מן היהודים! שבח ליוצר שהבדילנו מכזבים ושם חלקנו במאמיני אמת!

השיבו הנוצרים: אמרת שהיה לו לישו לתבוע נקמה מהיהודים — כן עשה! והמציאות יוכיח, כי למה ישבו בגלות דחופים סחופים ממושכים ומורטים? כי אם לנקום דם ישו!

השיב הישמעאל: ואם האב לוקח נקמה זו על בנו — היקומו היהודים לחזור שנית להנקם כדי שיהיה להם פרעון שני? כל אלה דברי טפלות! ועוד, כיון שהאל עושה ביהודים שפטים— אתם מה לכם לבקש משפט אחר ? ובכל זה אני לא באתי להציל היהודים, כי אינם בני בריתי וגם לא ממלכותי, ולא אהבתי אותם, כי ידעתי מה שעשו לכמה נביאים, אבל באתי לומר האמת אחר שהמלך שאל ממני דעתי.

והמלך כשמעו דברי הישמעאל כעס מאד, לפי שראה שהיה מחרף כל הנוצרים, אבל בבחינה שדבריו דברי שכל שתק ושמר הדברים.

ביום השלישי כאשר ראו העם כל העלבון שעשה הישמעאל לנוצרים, כי נשארו לרשעים או לפתאים מאמינים כל דבר, אז קמו והביאו שני עדים שקרים, וזה עדותם: אנו נכנסנו בבית יהודי זה, כי היה לנו עמו חשבון, וראינו שם קבוץ כל היהודים שאמר היהודי שבעצתם עשה, וכאשר נכנסנו שתקו כלם. אז אמרנו: הלא דבר הוא! ויצאנו משם ונחבינו אחורי הדלת, ושמענו ליהודי אומר להם: ואם יתגלה שאני הרגתי הנוצרי — אתם תשבו מנגד? והם השיבו: יש לנו עושר רב להצילך, לא תירא ולא תפחד! והמלך כאשר שמע עדות זה שמח מאד, מפני דברי הישמעאל, ואמר לו: מה תאמר עתה, הישמעאל הנכבד, אשר באת לחרפני בביתי?

השיב מישמעאל: אני לא חרפתי כי אם למעלילים, ואחר עדות זה הענין הוא רחוק משכלי יותר ממה שהיה מקדם, וכי דבר מסוכן כזה היו היהודים מדברים במקום שישמעו הנוצרים דבריהם? ואני שמעתי שהיהודים פקחים הם ויראים מאד, ואיך אפשר שעמדו בעצה בכיוצא בזה במקום שישמע הדבר, או שיאמרו אותו בקול רם עד שנשמעו הדברים כל כך בבירור!

וכאשר השלים הישמעאל את דבריו קמו כל העם ואמרו: וכי ישמעאל זה מלכנו הוא? אתה מלכנו ואתה שופטנו! לכן עשה לנו דין, פן תצא כאש חמת העמים ואין מכבה.

והמלך מכעס אשר כעם על דברי הישמעאל נטה לבו לדברי העדים וגזר גזרה משונה, והוא שיתפשו ראשונה כל אותם יהודים שהיו בעצה, וישימו כל אחד ואחד בחבית אחד, ויסתמו כל החביות ויתקעו מסמרות מבחוץ וחודן בפנים, ויגלגלו החביות ברחוב העיר. אז קם שר אחד לפני המלך, ומלאך ה׳ צבאות הוא, ואמר: אדוננו המלך! חק המלכים הקדומים אשר בצרפת, שכל משפט נעשה מחמשים איש ולמעלה יד המלך תהיה בו בראשונה ואחריו כל העם, לכן קום אתה, אדוננו, ויעבור מלכנו לפנינו ותתחיל לגלגל חבית אחד ואנחנו אחריך. ויאמר המלך: אני לא באתי לבטל ולשבר חקי המלוכה כי אם לקיימם, אני אלך ואתחיל המשפט כאשר אמרתם. וילך  המלך והרים רגלו לגלגל חבית אחת, ונכווצו גידי שוקיו, ונפל לארץ ונת­עלף. ואחר העלוף אמר שיוציאו היהודים מן החביות, כי האל ראה העול, והוא אלהי המשפט. וכאשר ראו העמים הנס המפורסם לעיניהם, לא הרים איש את ידו ואת רגלו. והמלך הוליכוהו בעגלה לביתו, ובקש מן היהודים  שיתפללו עליו, וכן עשו. ואחר ימים נתרפא המלך, והיהודים ישבו בכבוד באותו מלכות.

אחר ימים באו הנוצרים ואמרו: אדוננו המלך! הנס ההוא אשר נעשה לא היה, אלא בעד כל אותם יהודים שהיו נקיים כנראה ושלא ידעו מן הענין דבר, אבל האיש שנמצא בידו ההרוג ראוי הוא לעונש. אז חקר המלך ודרש, ונמצאו נוצרים שהעידו איך ראו שפלוני משליך הפגר בבית היהודי, וצוה המלך שיקצצו ידיו ורגליו, וכן נעשה. ואז הארץ יראה ושקטה.

יש נסחאות בענין זה, אבל מה שראיתי בספר דברי הימים לחכמי צרפת כך הוא.