אלי פילו
ברית מספר 25 – אביב תשס"ו – אשר כנפו
מן המערכת
קוראים יקרים,
בהתרגשות גדולה אני מתכבד להגיש לכם את גיליון מספר 25 של כתב העת שלכם, 'ברית׳. עברו 22 שנה מאז החלטנו בישיבה של כמה ממוקירי זכרו של המשורר יצחק קנפו להמשיך את מפעלו, הפצת כתב עת חדשותי-ספרותי-אמנותי שנקרא LETTRE. הקמנו עמותה בשם 'אות ברית קודש׳ על שם אחד מספריו של מורנו ורבנו רבי יוסף כנאפו זיע״א, והחלטנו לקרוא לכתב העת שימשיך את דרכו של יצחק קנפו ז״ל בשם 'ברית,. הגיליון הראשון של ׳בריתי הוצג בכנס ייסוד של אגודת 'אות ברית קודש׳ שהתקיים במלון אסתוריה בתל אביב בתשמ״ד. לגיליון ההוא, שהיה יותר צנוע מגיליונות האופסט הנהדרים של יצחק קנפו, היו עשרה עמודים (כולל העטיפה) מודפסים במכונת כתיבה על שעוונית ומשוכפלים במכונת שכפול פשוטה. הגיליון נפתח במילים: "בעלון זה, – ברית מס׳ 1, אנו מקווים לפתוח במסורת של הופעת פרסום שישא את דבר העמותה ׳אות ברית קודש׳ ויהיה גורם תקשורתי בין חבריה." בגיליון הובא פרוטוקול של אסיפת הייסוד של 'אות ברית קודש׳, הערך ׳רבי יוסף כנאפו' ב״מלכי רבנן" מאת הרב יוסף בן נאים זצ״ל, סקירת ספרים חדשים "אעירה שחר" חלק ב' של רבי חיים שושנה זצ׳׳ל, "שירי דודים" לרבי דוד אלקיים זצ״ל, "סיפורים מהמלאח" מאת עמי בוגנים, "אלף שנות חיי היהודים במרוקו" מאת פרום' חיים זפרני ז״ל. בהמשך הובא שיר ותרגום של אחד משיריו של יצחק קנפו ז״ל, מקבץ ברכות לבעלי השמחה השונים בעיקר ממשפחת כנפו, מתכון של סבתא אסתר, שיר ילדים מאת אשר כנפו ו״תשבץ ענק" מאת אריאל כנפו.
הארכתי קצת בתיאור החוברת החביבה ההיא אולי מטעמים של נוסטלגיה ואולי בשביל לעמוד על השינויים שהתחוללו ב׳ברית׳. אם הגיליון הראשון היה בצורה מובהקת גיליון של משפחת כנפו עם דגש על מוגדור – עיר מוצאה, הרי ככל שעבר זמן והופיעו גיליונות חדשים, הפך 'ברית' לביטאונם של אנשי מוגדור באשר הם. בשנים האחרונות, כאשר קבלנו פניות חוזרות ונשנות לפתוח את ׳ברית׳ לקהל יותר רחב, נענינו ברצון ושינינו את ההגדרה של כתב העת מ״ביטאון יהודי מוגדור" ל״כתב העת של יהודי מרוקו" והרחקנו לכת אף מההגדרה הזאת בכך שפתחנו את ׳בריתי גם לכל מי שמעוניין לפרסם בכתב העת. אני מרגיש חובה נעימה להודות לכל המשתתפים ב'ברית׳ מאז הגיליון הראשון עד היום, לאלה מבניכם התומכים בנו בקביעות על ידי מכתבי עידוד או השתתפות כספית. בלעדיהם, ׳בריתי לא היה מגיע לגיל 'מופלג׳ כזה. אני מודה לחברי במערכת ומקדם בברכה את ד,ר אריק דלויה מצרפת שהצטרף אף הוא למערכת ולקח על עצמו להיות נציגנו בצרפת.
לא אוכל לסיים בלי להזכיר את אלה שעזבו אותנו השנה ונקראו לפני כסא כבודו: דוד קדוש שהיה הנושא המרכזי של ברית 18, לאה בן שושן ז״ל, שושנה אמוזג ז״ל, האחים היקרים חיים ומאיר קסו ז״ל. תהי נשמתם צרוה בצרור החיים ויהי זכרם ברוך.
שלכם בידידות העורך
הספריה הפרטית של אלי פילו – אשה במזרח-אשה ממזרח
אשה במזרח, אשה ממזרח – סיפורה של היהודייה בת המזרח…
עורכים טובה כהן- שאול רגב
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן * רמת גן
1 – פנינה מוצאפי – האלר : אתגרים בחקר ההיסטוריה והסוציולוגיה של נשים יהודיות במזרח.
2 – עליזה מיוחס ג'ניאו – אישקלאבה די סו מארידו : מבט על חיי היום – יום של האשה היהודייה הספרדייה לפי " מעם לועז " לרבי יעקב כולי.
3 – ג'ולייט חסין – לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים : הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו
4 – לאה ברנשטיין- מקוביצקי : האשה היהודית מחלב ומוסכמות הצניעות בתקופה העותמאנית 1517 – 1800 .
5 – שמואל רפאל – בין שנינות לעלבון : על קובץ ייחודי של פתגמי לאדינו שעניינו האשה והנשי.
6 – ברכה יניב – רקמת נדבה : מלאכת רקימה של נשים לבית הכנסת המזרחי והצפון אפריקני.
7 – ירון הראל – על המשוררות, המנגנות והמרננות היהודיות בדמשק
8 – אליעזר בשן – " אם הבנים " במרוקו.
9 – אלישבע שטרית – החתירה להשתחררות האישה היהודייה במראכש : תמורות בין השנים 1901 – 1939
10 – אורלי ק' מירון – מיעוט בתוך מיעוט : נשים יהודיות בכוח העבודה של יוון – 1928
11 – מיכל בן יעקב – שינוי מקום – שינוי מעמד ? עולות מצפון אפריקה בארץ ישראל במאה התשע עשרה.
12 – רחל שרעבי – עימות ופשרה בהתמודדות עולות מתימן עם מסגרת חברתית
13 – אסתר שלי נוימן – בית הספר כציוּן דרך בחיי הקשישה התוניסאית
14 – פנינה מוצאפי-האלר – אשכנזייה שנשבתה : קווים לקראת היסטוריוגרפיה ביקורתית פנימיסטית בישראל.
15 – שרון הלוי – מי היא מזרחית אמיתית ? מזרחית כזהות פוליטית
16 – ענת פלדמן – פוליטיקה, אתניות ומגדר : ארגון הנשים של תנועת ש"ס.
עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה – מיכל בן יעקב
שינוי מקום – שינוי מעמד ?
עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.
מיכל בן יעקב
בשנת 1854 יצאה שיירה מן העיר מכנאס במרכז מרוקו בדרכה לארץ ישראל, ובה עשר משפחות, ועמהם עשר נשים זקנות, ועוד אישה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית רבה בתנ"ך ומשניות וזוהר הקדוש, וכל תפילות אף של ימים נוראים שגורים על פיה שמה אורודוויניא ( האמינו לי העתקתי אות באות ). אחות אימו של אביו של רבי יוסף משאש, בת איש צדיק כהה"ר משה עולו זצ"ל, אלמנתו של איש צדיק וישר, כהה"ר יעקב בן ואעיש זצ"ל.
באותה תקופה הגיעו לצפת עולים מתוניסיה, וביניהם קבוצת אלמנות מג'רבה, כולן בשנות החמישים או השישים לחייהן. האלמנות האלה ממרוקו ומתוניסיה לא היו יוצאות דופן ביישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1875 ישבו בירושלים בלבד 3800 נשים יהודיות, ספרדיות, מערביות ואשכנזיות, 40 אחוז מביניהן אלמנות ועוד כמה גרושות ועגונות.
באותה העת היו בירושלים גברים אחדים בלבד אלמנים או גרושים. במשך המאה התשע-עשרה היוו הנשים כמעט שני שלישים מכלל המבוגרים ביישוב היהודי בערי הקודש, וקרוב למחציתן אלמנות.
נוסף על הנשים שעלו ארצה כאלמנות, נמצאו בערי הקודש גם אלמנות רבות שבאו עם בעליהן אמידים בנכסים ובעוונותינו הרבים ירדו ומתו. אך בין אם אלה היו נשים אלמנות מקומיות או אלמנות עולות, נוצרה בארץ מציאות " ברוכת נשים, ושיעורן בארץ היה גדול בהרבה משיעורן בארצות מוצאן.
במאמר זה אני מעלה שאלות אחדות על מציאותן של נשים מצפון אפריקה, שהיו מהגרות ועולות בארץ הקודש, נתמקד בשאלה, האם השינויים במקום מגוריהן של העולות המהגרות השפיעו על מעמדן האישי החברתי ? ואם כן עולות שלוש שאלות משנה : האם השינויים שחלו במעמדן ייחודיים לנשים : אילו מן השינויים שחלו בחייהן נבעו מעצם העלייה ההגירה " ואילו מהם קשורים למחזור חייהן, למעמדן המשפחתי, ובעיקר להתאלמנותן ?. אין די בבחינת הנושא במסגרת תיאורטית והשוואתית של הגירה בכלל ושל הגירת הנשים בפרט. בניסוח השאלות טמון יחס מורכב כלפי סוג ההגירה הנדון, עלייה, וכלפי יעד הגירה, ארץ ישראל. היחס המיוחד שמעניקה המסורת היהודית לארץ ישראל, לעלייה וליהודים היושבים בארץ מחייב גם עיון בחלקן של הנשים בתוך אותה המסורת הדתית של הזיקה לציון.
התיעוד הכתוב על נשים מצפון אפריקה בכלל ועל נשים מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה בפרט דל מאוד. ברשותנו עדויות מקוטעות ומפוזרות בלבד על עליית נשים מצפון אפריקה ועל פעילותן ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה הנדונה. התיעוד נולד מתוך פנקסי קהילות, מתוך ספרות שאלות והתשובות ומתוך מכתבי רבנים, משטרי קניין על בתים ומתיאורי נוסעים יהודים ונוצרים. נוסף על אלה, המקור היחיד העשיר יחסית במידע הוא סדרה של מפקדים מפורטים שבוצעו ביוזמתו של משה מונטיפיורי בין השנים 1839 – 1875. נשאב מהם מידע חשוב על המרקם הדמוגרפי של היישוב היהודי ועל הנשים בתוכו. כל התעודות האלה נכתבו על נשים בידי גברים ומתוך ראייתם. לעומת המידע שנשאב מהמקורות הכתובים, נאסף תיעוד בעל פה מפי צאצאי המשפחות הוותיקות בארץ, ובמיוחד מפי הזקנות שבהם. לא זו בלבד שהיה בעדויות אלה חיזוק לתיעוד הכתוב, אלא שהוא האיר את המידע מנקודת מבטן הייחודית של הנשים.
כאשר נחקרות קבוצות שהתיעוד הכתוב עליהן דל, או שאין בהן מסורת תרבותית וחברתית של כתיבה, כמו הנשים העומדות במרכז הדיון כאן, נשים מצפון אפריקה במאה התשע עשרה, ישנו יתרון בנקיטת גישה גאוגרפית היסטורית ותרבותית, המסתייעת בתיעוד לא־כתוב ובתיעוד חלופי, והשואבת נקודות מבט מתוך תפיסות התנהגותיות במדעי החברה. כדי לגשר בין העדויות האקראיות השונות וליישב אותן עם מציאות העבר כפי שתוארה עד כה, וכדי ליצור סינתזה שיש בה כדי לענות על השאלות שהועלו לעיל, נדרש ניצול מלא וביקורתי של כל מקור היסטורי יחד עם השימוש במודלים ובתאוריות המסבירות תופעות חברתיות באמצעות כלי המחקר של תחומי הידע שונים. הגישה הבין־תחומית למחקר מגדילה את מגוון המקורות העומדים לרשותנו לבדיקת התופעות ולבדיקת השינויים שחלו בחברה, והיא מאפשרת חקירת מציאותן של נשים על אף הדלות במקורות המידע.
אחת מהנחות היסוד של גאוגרפיה־תרבותית וגאוגרפיה־חברתית היא שיש קשר הדוק בין תופעות במרחב ובין תופעות חברתיות, וכי אפשר למצוא אף קשר משלים ביניהן: החברה והמרחב משקפים זה את זה. משום כך, איתור מקומות המוצא ומקומות היעד של העולות, ובדיקת ההבדלים ביניהם, מבחינת המרחבים שבהם קיימו הנשים פעילות כלכלית, וכן מבחינת המקומות שבהם הן ניהלו את טקסיהן הדתיים, כל אלה עשויים לחשוף שינויים במעמדן בחברה, ולזרוע אור עליהם.
מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים על נשים מסורתיות מראים כי הגבולות הנוקשים לכאורה של ההלכה היהודית ושל המוסכמות החברתיות על ניידותן הפיזית של נשים, הם, למעשה, גמישים. מחד גיסא נשים בחברות המסורתיות בצפון אפריקה הפנימו את ערכי ההלכה וקיבלו על עצמן את הנהגת הגברים בחברה, ומאידך גיסא הן ייצרו דפוסי פעילות יצירתיים וייחודיים לעצמן. אף כי צורות התנהגות מסוימות שהן בחרו חרגו מהפרשנות המצומצמת של ההלכה, הן לא קראו תיגר על ההגמוניה הגברית. ניידות במרחב, למשל, הייתה מוגבלת מאוד בעבור נשים בחברה היהודית המסורתית בצפון אפריקה. עם זאת, במסגרת של מצווה, כגון ביקור חולים, הייתה ניידותן מותרת ואף מבורכת ומקודשת. נשים פיתחו פעילות ענפה למען העניים, החולים והיתומים שבקהילה, ובכך יכלו להרחיב את פעילותן אל מחוץ לבית, ולנוע במרחב גדול יחסית.
הספריה הפרטית של אלי פילו – התחדשות ומסורת-מאמרים
התחדשות ומסורת
יצירה, הנהגה ותהליכי תרבות ביהדות צפון אפריקה
מוסד ביאליק
תוכן העניינים
פתח דבר
שער ראשון: הנהגה
משה בר־אשר דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב (המגרב) 3
נחם אילן – סובלנותו של הרב שלמה מלכה – מקורותיה וגבולותיה 16
שלום בר־אשר – רב ומשכיל בזמנו – ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות
השלושים והארבעים של המאה העשרים 31
אהרון גימאני – פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח 47
מיכאל מ׳ לסקר – ההנהגה היהודית במרוקו מאמצע שנות החמישים ועד שלהי שנות השבעים – משברים בין־קהילתיים ואתגרים פוליטיים וחברתיים 64
אלישבע שטרית – התמודדותה של הנהגת מראכש נוכח המשבר הכלכלי והחברתי בשנים 1907-1904 80
יוסף שרביט – הרב יוסף גנאסיא – דיוקנו של מנהיג רוחני באלג׳יריה
הצרפתית(1962-1879) 89
שער שני: יצירה
יצחק גלוסקא – צייני פתיחות מתודולוגיים ולשוניים באור החיים לרבי חיים בן־עטר 99
אפרים חזן – הנהגה ומנהיגות בשירתו של ר׳ דוד חסין 116
ז'ולייט חסין – הוויית ה״אחֵר״(המוסלמי) בכתיבתו של מַרְסֵל בְּנַבּוּ 125
יהודית [קולט] טואיטו – דמותו של הרב בספרות יהודי צפון אפריקה בשנים
1996-1896 132
משה עמאר – לתולדות רבי יהודה אבן־עטר וחיבורו מנחת יהודה 143
מיכאל ריגלר – תפרוסת הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לפי כתבי־היד העבריים מימי הביניים שהועתקו שם 171
אורי שרביט יצירתיות מוסיקלית – פתיחות ככלי לטיפוח המורשת 179
שער שלישי: תהליכי תרבות
מאיר בוזגלו המסורתי החדש וההלכה – פנומנולוגיה 187
אביגיל ינון השלכותיה של תכנית רב־תרבותית, הכוללת את העמקת החינוך היהודי והמורשת התרבותית של העדות השונות, על תפקודם הלימודי וההישגי של תלמידים שהוריהם יוצאי צפון־אפריקה 205
אריק ה. כהן החינוך היהודי בצרפת – תפיסות אסטרטגיות שונות 213
יצחק מועלם בין מדיניות־חוץ ישראלית ובין מדיניות־חוץ יהודית – יציאת יהודי אלג׳יריה בשנים 1962-1958 229
מיכל מלאכי – המעמד החברתי־הדתי של עליות לקברי קדושים וסיפורי קדושים בקרב יהודי תוניסיה בחוץ־לארץ ובארץ 245
גיורא פוזיילוב לתולדות הקשרים בין יהודים מצפון אפריקה ליהודי בוכרה, תקנ״ג-תרע״ד(1914-1973) 252
אבי ששון תרומתם של יוצאי צפון־אפריקה לתהליך התקדשותם של אתרים וקברים במדינת ישראל בחצי היובל האחרון 267
שער רביעי: בין תרבויות צרפתית ואנגלית
לרבי שואיכה, תפיסת הזולת והדימוי העצמי: מבטם של המוסלמים בלגוליט
על היהודים בני עירם ועל היהודים בכלל
מוחמד אלמדלאוי, זיכרון דחוק בידי מורשת סלקטיבית
גלדיס פימיאנטה, פנקסי הוועד הראשון של קהילת טנג׳ר(1875-1860) הילרי פומרואי, ארצות האסלאם, גיבורים נוצרים, קולות יהודיים: מסורת
הבלדה היהודית־הספרדית במרוקו
من روائع و خالدات فن الملحون : قصيدة الزردة للشاعر بن علي المسفيوي
من روائع و خالدات فن الملحون : قصيدة الزردة للشاعر بن علي المسفيوي
إنشاد : الشيخ محمد العطاوي الملقب بالعسيكري – المكان : المركب الإجتماعي و التربوي القصبة – التنفيذ : جوق جمعية الشيخ الجيلالي امثيرد تحت قيادة الشيخ الحاج امحمد الملحوني
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב )
משה בר –אשר
ערות פתיחה מבוא
- אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.
זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.
בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.
בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.
ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.
דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.
חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.
חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).
לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.
ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.
אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.
ד. אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.
אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.
דר' דן מנור האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו-ברית 25 – אביב תשס"ו
דר' דן מנור
האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו
הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי״, שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.
כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.
על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן.
א) מחקרו של: אי שטאל
ב) שני מחקריו של: א' בשן
הערת המחבר : א.שטאל, " משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח " ירושלים תשנ"ג
אליעזר בשן , " נשים יהודיות במרוקו " דמותם בראי מכתבים בין השנים 1733-1905 –
הנ"ל – " יהדות מרוקו עברה ותרבותה – תל אביב – 200
שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים:
- על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.
- עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז״ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".
- האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.
- הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.
- החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים.
- הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.
ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.
לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות, בעלות השכלה ועניות.
אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית, אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס. רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.
אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון:"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.
הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן
הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל
לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.
תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.
ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.
המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:
ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר
משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר
כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה
הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ
ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.
תלאות המגורשים
כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.
ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)
ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.
סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.
חכמים בקרב המגורשים
בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.
אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-בן המלך הקרח
בן המלך הקרח
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״
יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.
ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.
כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.
״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״
סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״
קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.
על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.
החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.
ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״
בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.
יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״
ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.
וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.
ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.
בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.
בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.
أكبر جوق في تاريخ موسيقى الآلة – 150 عازف و منشد بقيادة ذ محمد ابريول
أكبر جوق في تاريخ موسيقى الآلة – 150 عازف و منشد بقيادة ذ محمد ابريول
דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב
דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב. אבל המצוקה זעקה מהשולחנות. משכורות רעב, חיילים שגרים בחדר מדרגות. הארץ הייתה בתנופת פיתוח של אחרי מבצע קדש, אבל ואדי סאליב נשאר מאחור. דווקא בוועידת מפא"י נולדה מנהיגותו של בן הרוש, בין כל הויצ'ים והברקוביצ'ים, נולד מנהיג מזן אחר.
מחנות קיץ. עליית הנוער ותנועת שרל נטר-יוסף שרביט
מחנות קיץ.
כאמור היו מחנות הקיץ את המה לכל מרכיבי ה " אני מאמין " של תנועת " שרל נטר ". מחנות הקיץ היוו מבחינות רבות שיא במאוויים החינוכיים של התנועה. תוכנית הסמינר הכשרת מדריכים לקראת אותם מחנות מלמדת ומאיירת את הגיוון במסגרת המחנות : תורה, דינים, נביאים, עברית, היסטוריה יהודית, מולדת, התיישבות, אישים ודמויות, מלחמת השחרור, חינוך, עבודה מעשית, שירים ריקודים וצופיות.
משאת הנפש בתנועת " שרל נטר " הייתה לראות את בניה, ובמיוחד את אלה הנחשלים, " רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש ".
מחנות קיץ התקיימו במקומות שונים באטלס התיכון :
Ain-Kalaa
Ben-Smine
Thioumiline
Ras-el-Maa
Ain-Kerzouza
Aicha-ben-M'Bark
בשנת 1946 התקיימו מחנות בבן סמין וקמפ-בולאו. כ-250 בני נוער הגיעו מכל רחבי מרוקו – קזבלנקה, מכנאס, צפרו, סאפי, אגאדיר וטנג'יר. מחנה זה כונה " מחנה שילה ". במחנה התקיימו פעילויות לפי נושא מקראי : חציית נהר הירדן וכיבוש יריחו והעי, בעקבות יהושע בכיבושו את ארץ ישראל.
מבן סימון הקימו מחנות נודדים עד לוולוביליס, מכנאס, איזימור, איפראן Volubilis-Meknes-Immouzer-Ifrane-Azrou ואזרו. השם " שילה " נבחר " לזכר האתר שבין שכם ויריחו, שבו חילק יהושע, יורשו של משה, את ארץ ישראל לשנים עשר שבטי ישראל ".
כל הפעילויות – ההתכנסויות, מתן שם לכל השבטים, קומזיצים, משחקי ילדים, סיורים וצעדות – נסובו סביב נושא זה של המחנה. ראשי המחנות סבן ואניג'ר דאגו כי במחנה לא תהיה רק פעילות פיסית גרידא כי אפ פעילות חינוכית רוחנית, הן במפגשי עונג בת ובתפילות והן בלימוד העברית ובשיחות בנושאי יהדות. טבע ויהדות נתפסו כמסרים אותנטיים וטהורים שיש להנחיל במגרת המחנות. קבוצות ביל"ו ו " פלג " נהנו במסגרת מחנה זה מאוטונומיה מלאה, לשביעות רצונם הרבה.
מכתבים ממחנה בן סמין מלמדים על הארגון המופתי והלוגיסטיקה המורכבת : " השירות והלוגיסטיקה הם לב המחנה. כשהילדים הגיעו למחנה כבר היו האוהלים מוקמים ומתוחים, השבילים מסומנים, המטבחים על כנם. אם בד של אוהל נקרע, בחזרם מן הטיול אוהל חדש על כנו.
המדריכים הטרודים בפעילות החינוכית אינם דואגים לכל השירותים שמסביב. הארוחות מוכנות בזמן והן שופעות מכל טוב. אם אורח מגיע הוא מיד מקבל את מקומו בחדר האוכל, מיטה מוצעת באוהל. בלילה הילדים ישנים בשלווה בחסות המשטרה הדואגת לביטחון האזור. בקיץ 1951 נמנו 1255 בני נוער מ " היחידות העממיות " שפקדו את המחנות בעיירות האטלס התיכון, בהדרכתם של מדריכי הצופים ב " שרל נטר ".
אחד השיאים שבמחנות הקיץ היה בעיר הקיט מזאגאן, הלא רחוקה מקזבלנקה. דווקא הקרבה לקזבלנקה היא זו שהקלה לא מעט על הלוגיסטיקה של מחנות הקיץ, וועד מהרה הפכה העיר הזו למקום מסורתי לקיום מחנות הקיץ בהפעלת " שרל נטר " המחנה הזה נועד בעיקר לבני המללאח בקזבלנקה, שמספרם הגיע עד לכ – 400 בני נוער. מנוחה, ארוחות מסודרות ובמיוחד שחייה בים, עשו את המחנה למהנה מאוד והפכו את המסורת לססגונית.
יש בידינו דיווח מלא על אודות מחנה הקיץ במזאגאן ובצפרו בקיץ 1946. מדוח זה מצטיירות בבהירות הר4צינות וההשקעה העצומה בארגון המחנו. למזאגאן הגיעו שלושה מחזורים – שניים של בנים – 278 ואחד של בנות – 135. לצפרו הגיעו שני מחזורים – אחד של בנים – 83 ואחד של בנות – 65. גאוותם של המארגנים על המיטות האמריקאיות הנשיות, הנוחות והקלות שהצליחו לארגן עבור הילדים. על הציוד האישי שכל ילד קיבל – סנדלים, בגדי ים, חולצה לבנה, מגבת, כובע קש ולבוש תחתון. חדרי בית הספר של כל ישאל חברים במקום שימשו את המשתתפים ; אספקת מזון טרי וציוד נדרש נעשתה בסדר מופתי, ואכן הילדים שמנו מהאוכל הרב והבריא. הפעילות הספורטיבית ופעילות נופש ליוו את הפעילות החינוכית במחנה, לשביעות רצונם של הילדים ושל המארגנים.
Tehila le David.R.D.Hassine
Une légende se fait l'écho de la notoriété du poète, accompagnée du dénuement le plus cruel. On raconte que deux pères, qui fêtaient le mariage de leurs enfants, n'arrivaient pas à se mettre d'accord sur la manière de chanter certains piyyoutim. Le père de la mariée trancha le débat:
"Allons consulter Rabbi David. S'il trouve que j'ai tort, tout ce que j'ai préparé pour la noce sera pour lui! "
Or, ce jour-là, les enfants de Rabbi David s'étaient mis au lit sans dîner, après avoir pleuré tant ils avaient faim. Il n'y avait rien à manger à la maison. Leur pauvre mère s'était étonnée auprès de Rabbi David:
"Pourquoi le Saint, Béni soit-Il, permet-Il que des enfants innocents souffrent de la faim?"
Rabbi David répondit qu'il ne fallait pas désespérer: "Même si les enfants se sont endormis, il est encore possible que Dieu pourvoie à leur subsistance! "
Puis il se mit à prier, les larmes aux yeux. Là-dessus, les parents des mariés arrivent, et prennent Rabbi David pour arbitre de leur querelle. Dès que ce dernier leur apprend que le père du nouveau marié a raison, son adversaire tient parole, et donne l'ordre de transférer tous les mets du festin chez le poète. Rabbi David appelle son épouse:
"Va réveiller les enfants pour dîner. Dieu a entendu mes prières, et nous avons de quoi les nourrir pendant une semaine!"
Ainsi, malgré sa popularité, la situation financière du poète reste précaire pendant toute sa vie. Dans ses prières les plus poignantes, la quête du pain quotidien devient parfois obsessive. Il consacre tout un piyyout à son voeu le plus cher, au plus "grand des miracles de Dieu, qui nous nourrit ainsi que l'univers entier … à chacun selon ses besoins, pour tout ce qui peut lui manquer." Ailleurs, le poète interpelle Dieu
Remarque : Légende racontée par Mazal-Tov 'Amar, née Hassine, descendante de David Ben Hassine à la cinquième génération, in André E. Elbaz, Folktales of the Canadian Sephardim, op. cit., pp. 45-46.
[1] cf.״לאל עושה נפלאות גדולות לבדו״.
directement: "Israël Ton peuple a besoin de subsistance … Si mon péché est trop grand pour être pardonné, je T'implore de m'accorder ma nour- riture, comme Tu le fais pour les chiens et le corbeaux". A sa mort, Shélomo Halewa pleurera ce maître qui a vécu "dans la gêne et la pauvreté".
166 – לאל עושה נפלאות גדולות לבדו – טז
פיוט נועם " ידי נפשי ואהובי ". סימן לדוד חסין.
לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גדולות לבדו / צדקתו הגידו
הזן אותנו ואת העולם כלו / הַזָּן :
דר שחקים מפתח פרנסה בידו / צדקתו הגידו
צבא מרום במרום בו לא יִמְשֹׁלוּ / הזן :
ומשביע לכל חי בעצמו וכבודו / צדקתו הגידו
לכל איש די מחסורו אשר יחסר לו / הזן:
דלו עֵינֵי כל אליו כי לעולם חסדו / צדקתו הגידו
מי ידמה אליו ישלם גמולו / הזן :
ברך ה' יום יום אין עוד מלבדו / צדקתו הגישו
נברך שמו שאכלנו משלו / הזן :
נותן שכר ליראיו ורשעים יאבדו / צדקתו הגידו
לאיש כדרכיו וְכִרְפִי מַעֲלָלָיו / הזן :
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
תִּתְעַנְּגוּ וְטוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ / הַזָּן :
סֹלו סלו לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוִת הוֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
לְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ / הזן :
ישא פניו אליכם אותו תעבדו / צדקתו הגידו
ימציא לכם מזונכם איש לפי אכלו / הזן :
נין לישי משיח בן דוד נגידו / צדקתו הגידו
תִּתְנַשֵּׂא מַלְכוּתוֹ וְיִתְרוֹמֵם דִּגְלוֹ / הזן "