דר' דן מנור האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו-ברית 25 – אביב תשס"ו

דר' דן מנור

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי״, שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן.

א) מחקרו של: אי שטאל

 ב) שני מחקריו של: א' בשן

הערת המחבר : א.שטאל, " משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח " ירושלים תשנ"ג

אליעזר בשן , " נשים יהודיות במרוקו " דמותם בראי מכתבים בין השנים 1733-1905 –
הנ"ל – " יהדות מרוקו עברה ותרבותה – תל אביב – 200

שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים:

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.
2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז״ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".
3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.
4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.
5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים.
6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות, בעלות השכלה ועניות.

אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית, אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס. רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון:"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.