אלי פילו
תחת שלטון פורטוגל וספרד
תחת שלטון פורטוגל וספרד
קזבלנקה
ערי החוף בים התיכון ובאוקינוס היו המוקדים להשתלטותן של פורטוגל, ספרד ובריטניה. הוטאסים במאה ה־15, ועד העשור הרביעי של המאה ה־16, ויורשיהם הסעדים, עמדו במאבק מול מדינות אלה כדי להעביר את הערים לשלטון הסולטאנות.
ספרד כבשה את תיטואן ב־1399, ואת מלילה ב־1497. פורטוגל כבשה את סבתה ב־1415 ואת קזבלנקה ב־1468. קזבלנקה נוסדה על ידי הרומאים וכונתה בשם ANFA
בעקבות רעש נעזבה העיר, ונבנתה על ידי שליטי מרוקו בשנים 1740־1750. פורטוגל כבשה את ארזילח ב־1471 (בחוף האוקינוס האטלנטי, כ־50 ק״מ דרומית לטנגייר). נוכח מיעוט הידיעות על קהילות מרוקו לפני גירוש ספרד, מן הראוי לתאר את שאירע ב־7114 ליהודי ארזילה. במלחמה נספו כ־2,000 נפש ונשבו כ־500, מחציתם יהודים. הם סבלו רעב, עבודה קשה וסכנת התנצרות. דון יצחק אברבנאל נקט יוזמה כדי לשחרר אותם משביים, ולפי הצעתו הסכימו יהודי ליסבון לבחור ועד בן 12 חברים שידאג לכל צורכי השבויים; הם עברו מקהילה לקהילה בפורטוגל כדי להשיג את המימון הדרוש לפדיונם. שנתיים לאחר הכיבוש כבר שוחררו 220 יהודים.
ב־1437 נכשל הניסיון של צבא פורטוגל לכבוש את טנגייר. אבל אלפונסו החמישי מלך פורטוגל הצליח לכובשה ב־1471. העיר עברה מיד ליד: בשנים 1580 עד 1656 היתה תחת שלטונה של ספרד, כמו פורטוגל כולה, וב־1656 היתה שוב בידי פורטוגל העצמאית.
ב־1486 כבש עמנואל מלך פורטוגל את אזמור, שנשארה תחת שלטון פורטוגל עד 1541. יהודי ספרדי בשם יעקב אדיב עזר לכיבושה על ידי פורטוגל. יוסף בן אדיב כיהן בתור רב בקהילה זו. ליהודי העיר הוענקו זכויות, היו מהם ששירתו את הממשל בתפקידים חשובים, והשנים 1513־1541 היו שנות שפע. כשתקפו המוסלמים את העיר הועלו היהודים על אוניות והועברו לארזילה. רק ב־1780 חזרו וחידשו את הקהילה.
ב־1486 כבשה פורטוגל את מאזאגאן (כינויה בערבית אלג'דידה). היהודים קיבלו בה פריווילגיות, אבל בסוף המאה ה־15 גורשו בלחץ האינקוויזיציה. ב־1769 נכבשה מאזאגאן על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (1757־1790), ומאז חודשה הקהילה היהודית.
ב־1503 כבשה פורטוגל את אגאדיר שנקראה על ידיהם Santa Cruz, ובעקבות הכיבוש באו אליה יהודים מספרד ומפורטוגל. ב־1504 כבשה פורטוגל את לאראש (ברומית Lixus, בערבית אלעראיש) והחזיקה בה עד 1610. מאותה שנה עד 1689 היתה לאראש בידי ספרד. במפה שצוירה על העיר ב־1688 מסומן מגדל המכונה ׳המגדל של היהודים,. ב־1508 כבשה פורטוגל את סאפי, ושבע שנים לאחר מכן את מהדיה.
שלטונות פורטוגל התייחסו טוב לאנוסים מפורטוגל שהיגרו לערים בחוף מרוקו שבשליטתה וחזרו ליהדות. היו מהם ששירתו את הממשל הפורטוגלי והמוסלמי בתור תורגמנים, יועצים ומנהלי משא ומתן בין שני הצדדים. בסאפי שירת את הממשל היהודי יעקב רותי, שכיהן בתור מתורגמן, וכן יועצו של אחמד אלוטאס (1524־1548). הוא גם כיהן בתור נגיד על היהודים. יעקב זה יחד עם יעקב רוזאליס ניהלו משא ומתן בשמו של אחמד הנ״ל עם מלכות פורטוגל, וסייעו להשגת הסכם שלום.
הווטאסים ואחריהם הסעדים (בשנים 1553 עד 1659), שהתייחסו למשפחת ׳הנביא׳, התאמצו לצמצם את אחיזת הפורטוגלים במרוקו. עבד אלמלכ השתלט ב־1553 על כל מרוקו, ובעזרת ספרד דחק את רגלי הפורטוגלים, הכריז על ג'יהאד נגד הנוצרים ומנע מהעותימאנים לפלוש למרוקו.
השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.
מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה,פוליטיקה, חברה, תרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.
הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה המשתייך לקבוצה האתנית ברברים. הווטאסים היו מקורבים משפחתית למרינים ששלטו על מרוקו לפניהם, ותחת שלטונם מונו וזירים מבני הווטאסים. עם זאת וזירים אלה מרדו בהמשך כנגד המרינים, ובשנת 1465 הצליח לתפוס את מקומם בתור השליטים של מרוקו לאחר שהרגו את הסולטאן המריני במרידה בעיר פס. בתקופת הסולטאן הווטאסי הראשון,מוחמד א-שייח (1472-1505) השושלת שלטה רק על החלק הצפוני של מרוקו, בעוד שהדרום חולק בין מספר שליטים מקומיים.
פורים סבסטיאן
ב־1578 החליט סבסטיאן מלך פורטוגל על מסע צלב נגד המוסלמים. צבאו נחת בחוף מרוקו במטרה להשתלט על שטחים, כשהוא נעזר במולאי אחמד, שהודח על ידי עבד אלמלכּ. לפי מקור אחד נודע ליהודים אנוסים במחנהו, שהמלך נדר בטנגייר, כי אם ינצח במלחמה יאלץ את כל היהודים במרוקו להתנצר, כמו שנעשה ליהודי פורטוגל ב־1497. בקרב הנודע בכינויו 'קרב שלושת המלכים׳, שנערך ב־4 באוגוסט 1578, ניגף סבסטיאן בקרב קסר אלכביר ב־13 באוגוסט. רופאו היהודי של עבד אלמלכ כתב על הקרב.
היהודים חגגו נצחון זה ביום חג הנקרא 'פורים אדום,, או ׳פורים סיבסטיאנו׳, או ׳פורים דה לוס כריסטיאנוס׳, והוא נקבע על ידי חכמי פאם ליום ב' של ראש חודש אלול. ביום זה אומרים 'הלל,על שמלך פורטוגל לא ביצע את זממו להטביל את היהודים במרוקו לנצרות, וחוברה גם מגילה מיוחדת המתארת את האירוע והנס. בכרוניקות של מגורשי ספרד וצאצאיהם באה לידי ביטוי האמונה, שה' רצה להעניש את מלכי פורטוגל על גזירותיהם נגד היהודים. לפי ׳עמק הבכא; כאשר ישב הקב״ה בשנת של״ז (1557) לדון את העמים ומנהיגיהם, הוא פיתה את המלך סבסטיאן ואת שריו לצאת למלחמה במרוקו כדי שייכשלו. תיאור המלחמה והנצחון פורסמו בספר ׳אהבת הקדמונים׳, מחזור כמנהג התושבים, ירושלים תרמ״ט, דפים יב־יג.
עבד אלמלכּ נפטר במהלך הקרב, ויורשו אחמד אלמנצור (1578־1603) המשיך במדיניותו. בתקופתו שרר שגשוג כלכלי. הוא הנהיג את שיטת החלוקה של הארץ ל'בלאד אלמחיזן' – איזור שבו האוכלוסייה כפופה לסולטאן ומשלמת מסים, ול'בלאד אלסיבא׳ – שבו השבטים הברברים אינם משלמים מסים, אבל מעמידים חיילים לרשות הסולטאנים לפי הצורך. חלוקה זו התמידה עד המאה ה־20.
השליטים משושלת הסעדים נעזרו ביהודים בתור טובעי מטבעות, רופאים ושליחים דיפלומטיים. סוכן הסולטאן שמואל פאלאג'י נשלח להולנד ב־1596 בתור שגריר ראשון של מרוקו להאג.
שלטון בריטי בטנג׳יר, 1662 ־1684
ב־1662 הועברה טנגייר לכתר הבריטי כחלק מהנדוניה של נסיכה פורטוגלית בשם קתרינה שנישאה למלך בריטניה צ'רלס השני. העיר שימשה לבריטים בסיס לסחר הים־תיכוני והם החזיקו בה עד 1684. המושל הבריטי נתן הוראה בפברואר 1665 לאפשר ליהודים, ביניהם אנוסים שחזרו ליהדות, לקיים את תפילותיהם ומצוותיהם באין מפריע. היהודים שגרו בה עסקו בענייני כספים, במסחר, ושימשו מתווכים בעסקות בין האנגלים למוסלמים, וכן מתורגמנים לבריטים. אחד מהם, בשם שלמה פארינטה, שירת ארבעה מושלים בריטים בתור מתורגמן. יהודים אלה מסרו לבריטים מידע על מרוקו, צרפת וספרד, אבל נחשדו על ידי המושל הבריטי כמי שעלולים לרגל למען הממשל המוסלמי בעת מלחמה, ועל כן גורשו על ידיו בדצמבר 1677. היו מהם שהיגרו למערב אירופה. כחודש לאחר גירושם שם אסמעיל מצור על טנגייר, שנמשך כשש שנים, עד פברואר 1684, ובסופו הבריטים פינו את העיר.
LES JUIFS DANS LES RÉGIONS NON URBAINES Qu'en était-il des Juifs de l'intérieur
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Les incidents précités ne sont qu'un aperçu d'un nombre beaucoup plus important d'incidents – sans compter ceux qui n'ont pas été rapportés. Des compilations plus exhaustives figurent dans les Bulletins de Alliance Israélite Universelle ou dans la presse tangéroise de l'époque. L insécurité et l'injustice firent parti du lot quotidien des Juifs du Maroc. – Au XIXe siècle, les ordres donnés régulièrement par les sultans préscrivirent justice et équité envers les Juifs. Ils furent par trop souvent ignorés.
L’Alliance parvint à relever un défi gigantesque soit : relever le statut social et économique des communautés déshéritées par le biais de l'education. Elle y parvint alors même que les Juifs étaient soumis à l'arbitraire le plus total, à la cruauté, aux exactions et aux dénis de justice
de même qu'à des interdits séculaires humiliants. D'une part, elle contribua à faire prendre conscience au monde de la dure réalité vécue par les Juifs marocains. De l'autre, elle fit prendre conscience à ces derniers de la nécessaire affirmation de leurs droits civiques et contribua à faire cesser leur résignation séculaire face aux indignités vécues au quotidien de par leur statut de tolérés.
Dans les faits, certains observateurs tout comme Auguste Moulieras auteur de Fez publié en 1902 ou encore le capitaine Schneider qui vécut au Maroc de 1903 à 1907 notèrent des changements de la part des Musulmans envers les Juifs. Même si leurs témoignages n'ont pas toujours concordé, ils font néanmoins tous deux ressortir le fait que quelque chose avait effectivement changé au pays du soleil couchant.
Bien que décrivant le contexte des Juifs de Tunisie au temps du Protectorat français, les paroles d'Albert Memmi dans son ouvrage Juifs et Arabes, rendent bien l'état d'esprit de nombreux Juifs incapables de se délivrer du sentiment d'insécurité du passé : « La fameuse vie idyllique des Juifs dans les pays arabes, c'est un mythe ! La vérité, puisqu'on m'oblige à y revenir, est que nous étions une minorité dans un milieu hostile; comme tels, nous avions toutes les peurs, les angoisses, le sentiment constant de fragilité des trop faibles. La cohabitation avec les Arabes n'était pas seulement malaisée, elle était pleine de menaces, périodiquement mises à exécution. J'ai vécu les alertes du ghetto, les portes et les fenêtres qui se fermaient, mon père arrivait en courant après avoir verrouillé son magasin en hâte parce que des rumeurs sur l'imminence d'un pogrom s'étaient répandues. Mes parents faisaient des provisions dans l'attente d'un siège, qui ne venait pas nécessairement d'ailleurs, mais cela donnait la mesure de notre angoisse, de notre insécurité permanente.» De façon quelque peu similaire, l'écrivain Hélène Cixous décrivit son expérience en Algérie à la même époque, dans son roman autobiographique Les rêveries de la femme sauvage : «l'hostilité (avec les « petizarabes ») vient des temps les plus anciens… c'est une haine préexistante. »
LES JUIFS DANS LES RÉGIONS NON URBAINES
Qu'en était-il des Juifs de l'intérieur?
Le voyageur Charles de Foucault qui visita le Maroc en 1883-1884, décrivit ainsi la condition de servage des Juifs de l'intérieur : « Tout Juif du Bled-es-Siba appartient corps et biens à son seigneur, son sid… Le musulman est-il sage, économe? Il ménage son Juif, il ne prend que le revenu du capital… Mais que le seigneur soit emporté, prodigue, il mange son Juif comme on gaspille un héritage; il lui demande des sommes excessives, le Juif dit ne pas les avoir; le sid prend sa femme en otage, la garde chez lui jusqu'à ce qu'il ait payé… le Juif mène la vie la plus pauvre et la plus misérable, il ne peut gagner un liard qui ne lui soit arraché, on lui enlève ses enfants. Finalement, on le conduit lui-même sur le marché, on le met aux enchères et on le vend… Rien au monde ne protège un Israélite contre son seigneur; il est à sa merci. » Le pacha d'Amizmiz disait à ses soldats qui administraient la bastonnade aux Juifs : « Frappez fort, et sans crainte s'il meurt, nous paierons au sultan le prix du sang.» Jusqu'à l'arrivée des Français en 1934, les Juifs de Tahala versaient au chef de la tribu un demi-douro par feu, pour louer le terrain qu'ils occupaient. À chaque noce, ils payaient 10 douros. Ils pouvaient éviter la corvée en versant 60 douros. Parfois la protection était mentionnée dans un sauf-conduit : ainsi, la protection accordée par la famille des Ziyania dans le Nord-est marocain se lit : « Sachez que nous sommes la caution d'El Hazan Brahim… Nous l'avons accepté; il est notre juif. Que Dieu se détourne de quiconque lui fera du mal…»
LES JUIFS de KENADZA- Les juifs de C.-Bechar-J.Ouliel
-
LES JUIFS de KENADZA
Un autre groupe de population, lui aussi marocain, ־ toutes ces régions ayant fait partie de l’empire chérifien jusqu'à la conquête française -, est formé par les Juifs de Kenadza, les Amar, Benchetrit, Benharoch, Bénichou, Benitah, Amar, Teboul (Abitbol), Drai (ou Draou)i, Chekroun, tous descendants des rescapés de Tamentit, l'ancienne capitale juive du Touat, et qui n'ont pas perdu le souvenir de leur passé grandiose ; à Colomb-Béchar, ils avaient leur propre synagogue (dite du Rab ou de Kenadza) et suivaient leurs traditions. A la synagogue de Kenadza, des Juifs d'autres origines priaient avec les descendants des rescapés du Touat, venus de Figuig, Beni-Ounif, Ghardaïa…
Le Touat est une région de l'ouest du Sahara algérien, située au sud-ouest du Grand Erg Occidental, dans la wilaya d'Adrar.
Touat signifie en langue berbère « localité habitée ». La composition de la population du Touat est diverse. On y retrouve des Subsahariens, des Berbères, desHaratins, des Arabes. La région a été peuplée par une communauté juive dans l'Antiquité et au Moyen Âge, notamment à Tamentit
Le Rav Eliahou Cohen, alors aumônier militaire, fut reçu à Colomb-Béchar en 1959 par des Juifs du groupe de Kenadza, et découvrit «dans la bibliothèque familiale de Monsieur Yahia Lahiany « une très vieille Haggadah chel Pessah « traduite en judéo-arabe [et] sur laquelle on pouvait lire «l'an prochain à Tamentit» au lieu du traditionnel «l'an prochain à Jérusalem». Je m'étais imaginé, écrit-il, qu 'à l'époque, nos rabbins du Sahara, de peur de représailles, avaient demandé de changer Jérusalem en Tamentit, comme clans le cas des anciens livres de prière romains. [ Plus tard] j'ai pu apprendre l'existence et l'histoire des communautés juives du Touat et de sa capitale, Tamentit.» Au début du XXe siècle, ce grand centre religieux musulman de Kenadza (une petite ville, connue pour ses mines de charbon, située à 17 kilomètres au sud-ouest de Colomb- Béchar, et dont le nom a des résonances quelque peu hébraïques), ancienne zaouia, dont les Juifs du Tafilalet étaient les tributaires, fut le théâtre d'une découverte sur un coteau de la Barga face au ksar, un cimetière juif ancien avec des tombes vieilles de plusieurs siècles, dont celle du rabbin Shlomo Amar, mort quelque 350 ans auparavant ; les pierres tombales ressemblent étrangement à toutes celles retrouvées à Tamentit ou à Igli, par leur forme, par la taille et le tracé des caractères hébraïques. Ce cimetière, découvert dans la première moitié de ce siècle, est, hélas aujourd'hui devenu un terrain de jeu pour les enfants de Kenadza – et même la décharge, pour la partie récente -, ce qui ne présage rien de bon pour ces pierres tombales anciennes. A Colomb-Béchar, ce groupe des Juifs de Kenadza n'a jamais cessé d'attirer l'attention, d'intriguer par son originalité et du fait d'un particularisme fondé sur un statut, des traditions anciennes, une forte religiosité, des activités et des habitudes vestimentaires, notamment féminines, très particulières. «Les femmes Israélites de Kenadza portaient sur la tête une sorte de cornette (groune, au pluriel groune), reste d'une vieille tradition (…). Cette cornette qui encadrait le visage avait pour but de soutenir la «sebnia», foulard en soie dont les femmes musulmanes ou juives se servaient pour envelopper leur chevelure. La sebnia fixée sur le groun par un bijou en or, retombait sur les épaules des femmes (…); Le principe était pour la femme juive que son visage soit à découvert pour la distinguer dans la rue d'une femme musulmane.»
Kenadsa est une commune saharienne d'Algérie de la wilaya de Béchar située à22 km à l'ouest de Béchar. La commune de Kenadsa est situé à la limite nord-ouest de la wilaya de Béchar, à la frontière avec le Maroc. Elle touche les communes de Boukais au nord, Lahmarau nord-est, Béchar à l'est et au sud-est, Abadla au sud et Meridja à l'ouest.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Il faut attendre les années 1950 pour que paraisse une véritable anthologie poétique. Elle est l'œuvre de professionnels et c'est pourquoi elle ne tarde pas à devenir très populaire au sein des communautés juives de tout le pays. Ses auteurs sont deux chantres de Mogador ayant une longue expérience à la fois de la poésie religieuse, mais aussi des techniques de la musique andalouse. Car cette anthologie constitue la véritable bible (le vade-mecum) des veillées de supplications au cours desquelles ces œuvres sont chantées. Les pièces réunies dans ce répertoire appelé Chir Yedidout (Chant de l'amitié) sont classées. Les auteurs prennent soin d'indiquer, en tête de chaque pièce poétique, le mode musical andalou sur lequel il convient de l'interpréter.
Une première édition de ce répertoire paraît d'abord à Vienne, en 1890, sous un titre emprunté au prophète Zacharie (Za 11, 14) qui donne à « la fille de Sion » cet ordre : Ronni vé-simhi (Chante et réjouis-toi !). Cette édition est l'œuvre d'un rabbin, David Iflah (que tout le monde appelle, signe de respect et de considération, le Cheikh, autrement dit le chef). On a déjà noté le fait que les imprimeurs qui éditent le livre n'étant pas hébraïsants, on y trouve de très nombreuses coquilles, des erreurs et des confusions de lettres (par exemple le « hé » et le « het » dont les graphies se ressemblent beaucoup en hébreu).
C'est grosso modo le même livre qui est édité à Marrakech pour la première fois. Les deux chantres qui en prennent l'initiative, David Elkaïm et David Iflah, ont obtenu le concours d'un troisième spécialiste, lui-même rabbin : Haïm Afryat. Les trois hommes, tous trois passionnés de poésie et de musique andalouse, se sont attachés à mettre à la disposition de tous les amateurs de ce type de chants un répertoire relativement complet et facile à consulter. Dans l'avant-propos donné à cette anthologie, les trois auteurs rappellent que
le livre est conforme à l'usage des communautés marocaines où l'on a coutume de veiller dans la nuit du shabbat, durant la saison d'hiver, pour chanter les louanges et glorifier notre Dieu par la récitation des psaumes de David et par des hymnes et des chants que des auteurs des générations anciennes et nouvelles ont composés à divers moments de notre histoire…
Durant des décennies, c'est cette édition qui sera utilisée par les fidèles de ce type de chants religieux, à Fès et à Casablanca, à Mogador et à Marrakech. L'anthologie est composée à la fois de chants de poètes marocains mais également d'une série de poèmes ayant pour auteurs les illustres poètes espagnols du Moyen Âge, en particulier Salomon Ibn Gabirol et Abraham Ibn Ezra.
C'est que, à tort ou à raison, les lettrés parmi les juifs du Maroc se considèrent peu ou prou comme les héritiers et les successeurs des poètes juifs du Moyen Âge espagnol. Le Maroc, dans leur esprit, a, depuis l'expulsion des juifs par les rois catholiques, pris la place qu'occupait jusque-là dans les lettres juives le continent ibérique. Est- ce à dire que les productions des poètes des deux pays se valent ? Ont-elles littérairement ou esthétiquement parlant la même valeur ? Y a-t-il désormais dans les métropoles chérifiennes les équivalents de poètes tels qu'Ibn Gabirol ou Yehouda Halévy ? Sûrement pas !
Le panorama général de la poésie judéo-espagnole, produite au Moyen Âge, est assurément plus vaste, plus riche, plus substantiel que celui des poètes juifs de Fès, de Marrakech et de Meknès. La langue y est plus belle et les inspirations plus universelles, plus ouvertes sur la cité. Il reste que l'on peut observer entre les uns et les autres une certaine continuité. Elle s'exprime à la fois dans les thématiques des œuvres mais aussi dans le choix des techniques poétiques.
Il y a chez les poètes juifs du Maroc une obsession des thèmes religieux. On procède par répétitions et reprises d'idées. C'est toujours la même vénération religieuse et la même dévotion à « Dieu, maître des univers ». Simplement chaque poète a son style, sa démarche et sa façon de dire. Parce que chacun a ses modèles et ses maîtres. Mais chez les uns et les autres, c'est toujours la même recherche du sacré et de la piété. Partout c'est le problème de la foi – c'est-à-dire de la confiance en Dieu – qui prévaut. Seule compte au bout du chemin l'intention intime du fidèle. Ici comme ailleurs et en tout temps, on chante et on célèbre d'abord la sainteté du shabbat parce qu'elle constitue le rappel de la « royauté » de chaque individu.
Adolphe Teboul, premier immigrant du Maroc au Canada
Témoigange
Rebecca Teboul Adolphe Teboul, premier immigrant du Maroc au Canada
En juillet 1956, j'ai quitté ma ville natale : Casablanca, pour immigrer au Canada. J'avais à peine 26 ans et un peu d'argent de poche. Je me souviens avoir pris le train pour me rendre jusqu'à Tanger où j'ai embarqué sur – Le Carmania – en direction d'Halifax. Le trajet était long et épuisant mais grâce à D., le 9 août 1956 je suis arrivé à bon port. Lors de la traversée, j'avais sympathisé avec un jeune homme, d'origine égyptienne, fort agréable. Il était devenu par la suite, l'un de mes meilleurs amis, z'l. J'ai ensuite pris le train en direction de Montréal. Dès mon arrivée, on m'a appelé au micro et des photographes m'attendaient pour me prendre en photo.
J'ai reçu un accueil chaleureux de la JIAS (Jewish Immigrant Aid Services). Ils m'ont dit que I j'étais le premier Juif immigrant d'Afrique du Nord sous l'égide de la JIAS. J'en fus très heureux
Un délégué de la JIAS m'a ensuite accompagné à une petite famille d'accueil, d'origine juive ashkénaze.
Le couple Teitelbaum, z"l, habitait un duplex, rue Lapeltrie, à Cote des Neiges. Ils étaient extrêmement accueillants et gentils. Je suis resté environ 6 mois chez eux – Nourri, logé et blanchi. J'avais même droit à de l'argent de poche, étant donné que ce couple n'avait pas d'enfants, ils me considéraient comme leur propre fils. Encore tout jeune célibataire, je me souviens qu'ils voulaient à tout prix me présenter des filles pour me marier. J'en garde un merveilleux souvenir.
Un mois plus tard, je me suis débrouillé pour trouver du travail et je fus embauché chez John Millen en tant que mécanicien dans le diesel. A l'époque je gagnais à peine 39 dollars par semaine. Six mois plus tard, mon frère est arrivé de Casablanca avec sa femme et sa petite fille, et je suis allé vivre avec eux, jusqu'au jour où je me suis marié. Au début de notre mariage, nous habitions, mon épouse et moi même, un appartement de la rue Goyer où je payais un loyer de 26 $ par mois. A cette époque, la vie n'était pas chère.
Mes enfants ont grandi à Barclay. Pour la petite histoire, mes filles étaient des amies de la jeune Sonia Benezra, qui était notre voisine. Nous habitions derrière le Neighbourhood House qui se trouvait à l'angle des rues Darlington et Barclay et mes filles adoraient aller là-bas. Comme la plupart de mes compatriotes, nous étions très modestes; les temps étaient difficiles mais malgré tout, nous étions heureux.
En mai 1974, la JIAS nous a conviés, ma famille et moi-même, à une réception à la congrégation Hevra Kadisha, pour souligner le 18ème anniversaire de mon arrivée en tant que premier immigrant Juif venu d'Afrique du Nord, ainsi que celui de tous les Juifs immigrants francophones du Maroc.
Aujourd'hui je vis toujours à Montréal et suis grand-père de plusieurs petits enfants, que j'adore, B"H.
Depuis mon arrivée au Canada, je ne suis jamais plus retourné au Maroc.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – מקדם ומים כרך ב'
מקדם ומים – חלק ב'
מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו
עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה
תוכן העניינים
פתח דבר 9
שער ראשון: חברה וכלכלה 11
אליעזר בשן
שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת היהודים בהצתה 13
יעקב גלר
היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית 29
יוסף! טובי
סמכותו הארצית של בית־הדין בצנעא בעיני השלטונות המוסלמיים 55
מישאל מסורי־כספי
מס החסות בתימן במאה הכ׳ במקור להבנת מבנה הקהילה בצנעא 71
רוברט כהן
מעבר לעולם החדש: העניים הספרדים של אמסטרדם במאה הי״ח 85
הרווי גולדברג
חייטים בטריפולי בתקופה הקולוניאלית 97
יששכר בן־עמי
פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ 109
שער שני: השכלה, חינוך וליטורגיה 127
יוסף שיטרית
מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניצניה של תנועת השכלה
עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט 129
מיכאל לסקר
יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913(ניתוח ותיעוד) 169
צבי יהודה
לחקר קהילה יהודית בעיראק בתקופת התמורות, הקהילה היהודית בחילה – תמורות בחינוך
1900-1914
אמנון שילוח
השפעת עולם הקבלה על התפתחות שירת הפיוט בארצות האסלאם 209
דוד מנדלסון
ניגוני תהלים בדגם ליצירתו של אדמונד ז׳אבס 217
שער שלישי: עלייה רעיונות 235
אמנון נצר
הפעילות הציונית בפרס בשנים 1926-1920 על רקע התרחשויות מדיניות ודיפלומטיות בזירה הפנימית והבינלאומית 237
מוריס רומני
מאבק הציונים לשינוי פני הקהילה בלוב בראשית שנות העשרים 251
עליזה שנהר
העלייה לארץ ישראל בסיפורי העם של עדות ישראל
Rabbin Professeur Moché Amar La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera
Sa piété, sa vie d'ascète et son assiduité
Malgré ses nombreuses préoccupations et ses occupations en tant que Rabbin et guide de la communauté, Rabbi Yaacov a continué à persévérer dans ses études et "sa bouche ne cessait jamais de répéter son étude. ( פסיק פומיה מגירסא (לא
De chaque instant libre de son activité communautaire, il en profitait pour étudier la Thora. Ce qu'il n'avait pas eu le temps d'apprendre pendant la journée, il le complétait pendant la nuit.
Il était versé dans la Michna et en savait par cœur tous les six volumes. Tous les soirs, il apprenait 18) versets de Michna 18 sont les lettres de Haï qui veut dire : vivant). Comme l'ont préconisé les kabbalistes, le mot Michna משנה comporte les mêmes lettres que le mot Nechama נשמה et il n'existe rien qui puisse purifier l'âme plus que l'étude de la Michna. Après cette étude, il apprenait le Choulkhan Aroukh et ses "accessoires", ses commentaires jusqu'à près de minuit. Un peu avant minuit, il somnolait quelques instants. Après minuit, il se levait pour dire le Tikoun (la réparation) de minuit et de se lamenter pour la destruction du Temple et l'exil de la Chékhina (Présence Divine). Il étudiait la Kabala jusqu'à l'aurore. C'est alors qu'il s'enveloppait de son talit, portait ses Tefilins et allait à la synagogue. Sa prière se faisait avec grande ferveur selon les Kavanot (les intentions appuyées) du Ha'ari Zal. Il était si plongé dans sa prière qu'il ne sentait pas ce qui ce passait autour de lui. Apres la prière, il étudiait la Thora et ne sortait de son lieu d'étude que pour prendre connaissance et soin des besoins de la communauté. Il ne voyait sa maison que de Shabbat en Shabbat. Toute son existence, il vécut comme un ascète, en sainteté et pureté. Il prenait soin de ne pas regarder les femmes, même ses proches.
La prière de Rabbi Yaacov était dite avec intention et ferveur, mot à mot, comme s'il comptait des perles. Malgré sa grande piété et sa vie d'ascète, il tâchait de faire en sorte que sa prière ne devienne pas un fardeau pour les fidèles, c'est la raison pour laquelle quand il était en dehors de la Yéchiva, il s'efforçait d'écourter sa prière. On raconte qu'un soir, comme il était en visite à la ville de Fès et qu'il priait Minha dans la synagogue au nom du Rabbin Oved Ben Attar Zal, il était tellement plongé dans sa prière qu'il avait oublié le lieu où il était, c'est pourquoi il s'attarda beaucoup pendant la prière de la Amida. Le Chaliakh Tsibour qui dirigeait la prière l'a attendu et n'a pas poursuivi le cours de la prière jusqu'à ce que Rabbi Yaacov termine la sienne. Lorsqu'il réalisa que le Chaliakh Tsibour l'attendait, il regretta beaucoup d'avoir fait attendre tous les fidèles. Après la prière, il s'adressa au Chaliakh Tsibour en lui disant: "Que t'ai-je fait pour que tu m'aies fait faire ce grand péché de faire attendre les fidèles ?" Puis il a demandé pardon aux fidèles pour avoir abusé de leur temps et pour les avoir fait attendre.
Son amour pour Eretz Israël dépassait toute limite. Plusieurs fois, il entreprit de monter à Tsion mais les gens de la communauté l'en empêchèrent en disant: "Maître, à qui nous laisses-tu?" Quelque temps après, il décida de monter en Israël malgré les supplications de la communauté. Quand ils virent que leur Rabbin adulé était sur le point de les abandonner, ils s'adressèrent en désespoir de cause aux autorités, afin qu'elles empêchent le départ. Et en effet, il fut différé une fois de plus. Vers 5640 (1880), à un âge avancé, il décida une fois de plus de monter à Tsion pour avoir le privilège d'y être enterré. Quand les chefs de la communauté vinrent le persuader de rester avec eux, il leur dit: "Sachez que du ciel on me fait comprendre, en rêve, que je dois partir. Je suis déjà âgé et je ne sais pas le jour de ma mort et si ce n'est pas maintenant quand pourrais-je accomplir la Mitsva d'habiter Erets Israël? Donc, je vous prie instamment de me permettre de partir et voici les personnes qui me remplaceront". Après cela, il bénit tous les membres de la communauté et leur fit ses adieux.
A chaque étape de son voyage vers Erets Israël, il fut reçu avec tous les honneurs et tous venaient à sa rencontre et demandaient sa bénédiction. Le jeudi 17 du mois de Tevet, il arriva à Damenhour en Egypte et là aussi il fut reçu comme un roi. Vendredi il se sentit mal. Quand on apprit en ville son malaise, beaucoup d'habitants de la ville vinrent le voir et ne quittèrent pas son chevet. Le dimanche après la prière du matin, il confia à ses proches que son heure approchait et demanda de l'eau pour se purifier les mains. Après la Netila, il demanda qu'on lise le Cantique des Cantiques avec lui. Après cela, il pria l'assemblée de dire avec lui le Chema Israël puis il prononça le Vidouy (confession) et son âme monta au ciel. Rabbi Yaacov Abehssera est décédé le Dimanche 20 Tevet 5640 (1880).
סוד הפמוט-צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל בתיה כרמי
הדים מספרד העתיקה
בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).
שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:
בנדיגאמוס אל אלטיסימו
אל סניור קואה נוס קריו
דמוסלה אגראדסימיאנטו
פור לוס ביינס קואה נוס דיו
(הבה נברך לא-ל עליון
לאדוננו בוראנו.
תודה ניתן לו,
על הטוב אשר גמלנו.)
אלבאדו סי סו סנטו נומברה
פורקה סיימפרה נוס אפייאדו
לואד אל סנור קואה אס בואנו
קואה פרה סיימפרה סו מרסד
(את שמו נהלל
על רחמיו עלינו.
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו)
http://www.daat.ac.il/he-il/kehilot/yehudi-olami/gibraltar.htm
למאמר המלא, נא להקליק על הקישור…..תודה
חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם
תעניות
חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם
״תקעו שופר בציון, קדשו צום, קראו עצרה״ (יואל ב. טו)
התעניות
לפנים בישראל, רק צום אחד קבוע היה ביהדות, והוא צום יום הכיפורים. הצום הוא ״מערב עד ערב״ כדי להיטהר לפני ה׳, ככתוב: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו״. אח״כ, מנהיגי העם והנביאים קידשו עוד צומות על מאורעות שונים וחשובים באומה, אבל מימות אותם קדמונים, נשארו לנו רק שישה צומות בלוח השנה: אחד מן התורה, ארבעה מן הנביאים האחרונים ואחד מן הכתובים. לכל אחד מששת הצומות, ניתן סימן היכר מובהק .
אחד מן התורה – הוא יום הכיפורים – יום קדוש בו צמים מערב עד ערב ומתענים בחמישה עינויים. שמו המובהק, הוא ״הצום הלבן״ כי בו לובשים לבנים ומתפללים לבורא עולם, שחטאינו ילבינו.
ארבעה מן הנביאים ־ הם זכר לחורבן ירושלים ולשריפת בית המקדש
והם:
א. עשרה בטבת או ״צום העשירי״, הוא נקרא ״הצום הקצר״ כי הימים בו קצרים.
ב. שבעה עשר בתמוז הוא ״צום הרביעי״ ונקרא ״הצום הארוך״ כי הוא נופל ביום הארוך ביותר.
ג. תשעה באב הוא ״צום החמישי״ והוא נקרא ״הצום השחור״ כי ביום זה לא לובשים בגדים נאים, מתענים כמו ביום הכיפורים וצמים מערב עד ערב.
ד. ״צום גדליה״. הוא על־שם גדליה בן אחיקם והוא נקרא ״צום השביעי״.
הצום השישי שהוא מן הכתובים, הוא ״תענית אסתר״, על נס פורים. אנחנו מקיימים אותו ביום י״ג באדר בערב פורים. כל הצומות שהזכרנו נקראים ״תעניות ציבור״.
חודש תמוז
חודש תמוז הוא החודש העשירי למנין בריאת העולם והחודש הרביעי למנין יציאת מצרים. השם ״תמוז״ מקורו בשם האשורי ״דמוזי״. בלוח החקלאי העברי, שנמצא בחפירות גזר נקרא בשם ״ירח זמור״.
חודש תמוז והשד ״קטב מרירי״
בתקופת תמוז־אב מתגבר החום מיום ליום ״החמה מהלכת ביישוב כדי לבשל את הפירות״. . (פסחים צד, ע״ב, פרק ט). מרוב החום מתחיל לשלוט בעולם השד ״קטב מרירי״ כמסופר במדרש:
משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם ״קטב מרירי״ מצוי כמד״א (כמו דאת אמר: מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים תהלים צא) ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל הסמוך לחמה. . . כולו מלא עינים, קליפות קליפות ושערות שערות. . . . עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת. . . שולט מארבע שעות עד תשע שעות״. (מדרש איכה רבתי א כט)
לכן, בגבור החום, 'פישכונייא' , נזהרו במרוקו לא לתת לילדים לצאת. גם המבוגרים נזהרו מלעבור בחום הלוהט, במיוחד לא להימצא בשטח בית העלמין. ״לא ילך אדם יחידי, ולא יוציא תינוק בלא מכסה״
אסור היה להרביץ ואף להרים־יד על הילדים בחודשי תמוז־אב. גם המלמד שיחרר את התלמידים מרוב ההתחייבויות והסייגים. לתינוקות של בית רבן, זה היה כעין ״חופש שנתי״.
צום שבעה עשר בתמוז
את קירבתו של יום תשעה באב מרגישים יהודי מרוקו כבר מיום צום שבעה עשר בתמוז, המכונה בפיהם , אסייאם אזג'יר ״הצום הקטן״ אם כי יומו הוא היום הארוך ביותר. הימים שלאחר צום י״ז בתמוז, נקראים בפי יהודי מרוקו, אתזאעי אזג'אר, , היינו ימי אבל זוטא, ואצל יהודי תוניסיה הם נקראים ״הַיְאָמַת תקאל״ (הימים הכבדים). מתאריך זה ועד תשעה באב, ממעטין בכל: לא בונים, לא עוברים דירה, לא מתארסים ולא מתחתנים, לא לובשים בגד חדש, לא מסתפרים וגם ממעטין במשא ומתן, פשוט השכונה היהודית עוטה קדרות ככתוב: ״שבת משוש לבנו (מגילת איכה, ה־טו).
ביום שבעה עשר בתמוז, מתחילה קריאת ״תיקון חצות״ בצהרי־יום בבתי־כנסת.
הערת המחבר : מועד לכל חי, עמי פז, סי׳ ט¡ הגיד מרדכי, עמי 197: בלוב מ־17 בתמוז עד ט׳ באב, נוהגות המיניקות לשמור היטב על תינוקן ולא להוציא אותו בלילה מחוץ לבית, משקיעת החמה עד אור הבוקר, כי קבלה בידם, שאם יעבור העוף ״בומה״ (כוס) (תהלים קב, ז) ויריח את ריח התינוק, לא יינקה ממחלת אסון
היהודים בגיברלטר – פגיעות בידי שמים ובידי אדם-אליעזר בשן
היהודים בגיברלטר
אובדנה של טנגייר דחף את בריטניה לכבוש את גיברלטר ולהופכה לבסיס ב־1704. לפי הסכם אוטרכט (Utrecht), שנחתם ב־13 ביולי 1713 בין אנה מלכת בריטניה ובין פיליפ החמישי מלך ספרד, נאסר על יהודים ומאורים לגור בגיברלטר. למרות זאת באו יהודים לגיברלטר ממרוקו, בעיקר מטנגייר ומתיטואן. תחילה הם באו באופן זמני, בתור סוחרים שסיפקו מזון, בעיקר בקר טרי למחנה הצבאי של בריטניה, שכן ספרד סירבה לספקו, ואחר התיישבו שם לצמיתות. בסוף 1712 היו כבר 26 חנויות של יהודים ברחוב הראשי. ב־ 1724 קיבל יהודי בשם יצחק ניטו מגרש מהמושל, ועליו נבנה לאחר מכן בית הכנסת הראשון. ב־1725 היו כבר 160 גברים ונשים יהודים במקום, מהם רבים מתיטואן, ומספרם עלה. ב־1727, בעקבות מותו של אסמעיל, היו מהומות במרוקו, שגרמו להגירה לגיברלטר. השנים 1755־ 1777 היו שנות פריחה בגיברלטר, ומספר היהודים עלה ל־863. גם בשנים הבאות עזבו יהודים את מרוקו לגיברלטר, בעקבות שנות בצורת, אי יציבות מדינית ומצוקות מעשה ידי אדם, כמו פרעות ומלחמות. וכך היה גם ב־1859־1860, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו. במאה ה־19 היגרו יהודים לגיברלטר גם מהאזורים הפנימיים של מרוקו, וכן גם ב־1907, בעקבות מהומות בקזבלנקה.
פגיעות בידי שמים ובידי אדם
שנות בצורת, לעתים במשך כמה שנים ברציפות, הביאו בעקבותיהן מגפות, וגרמו להתרוששות האוכלוסייה המקומית וגם היהודית. ידוע לנו על בצורת בפאס ב־1553, ב־1604 (במשך שלוש וחצי שנים), ושוב בשנים 1613, 1616, ו־1622. על מגפות דווח בשנים 1558 ו־1626, ובסוף המאה ה־16 בדרום מרוקו. ב־1627 וב־1681 דווח על מגפות גם בצפרו ובמכנאס.
זעזועים מדיניים, כמו מאבקים בין שליטים והתקפות של ברברים, גרמו לניידות ולמעבר של קהילות ממקום למקום. ב־1549, בעת המצור על פאס, ברחו 1,500 יהודים למכנאס. ב־1554 הותקפה תאזה (כ־100 ק״מ מזרחית לפאס), וכ־500 משפחות יהודיות נמלטו משם לפאס. הקהילה קלטה אותם והיה להם בית כנסת נפרד. יהודים מפאס ברחו למכנאס בשנים 1557־1573. לאחר שהשריף הסעדי עבד אלמלכ כבש את פאם ב־1576, השתלט יריבו אחמד החמישי אלמנצור על מראכש. הוא התנכל ליהודים, חילל ספרי תורה, ולבסוף גירשם.
בשנת 1598 פרצו מגפות בעקבות רעב בעיר תארודנת. יהודי העיר גלו ממנה, והתיישבו בכפר בין הברברים. לאחר 11 שנים היתה שוב בצורת. שבט ברברי התנפל עליהם והם נאלצו לפדות את נפשם בכסף, ובשנת 1610 גלו משם.
ב־1646 נהרסו בתי כנסת של ה'תושבים, ושל המגורשים בפאס, ורק שניים נשארו על תלם, הודות לשוחד. רוב יהודי פאס ברחו, ונותרו מהם רק 60.
שושלת העלאוים
העלאוים, המכונים גם חוסינים או פילאלים, מוצאם מאיזור תפילאלת. הם עלו לשלטון בשנות ה־60 של המאה ה־17, ושולטים עד היום במרוקו. היו אלה ראשי שבטים שניצלו את חוסר השליטה של קודמיהם הסעדים. הראשון בשושלת זו היה השריף רשיד בן מוחמד (1663־1672). בזמנו סבלו יהודי מרוקו, בתי הכנסת במראכש נהרסו, והוטלו עליהם מסים כבדים. הוא לחם לדיכוי ברברים מתמרדים באיזור אזאויא, קרוב למאזאגאן. כשהתגבר עליהם ב־1688, היגלה אותם יחד עם היהודים. הוא נתן להם ארכה של שלושה ימים כדי לפנות את חפציהם, ובראש חודש מנחם אב תכ״ח (1668) באו 1,300 משפחות לפאס ולצפרו, ביניהם חכמים ואמידים. הם הצטרפו לקהילות המקומיות. אבל ב־1703 נפרדו המגורשים מקהילת פאס בגלל חילוקי דעות בקשר להערכת מסים.
רשיד ויורשו, אחיו החורג אסמעיל הראשון(1672־1727), הקימו במרוקו שלטון חזק. האחרון היה מושל מכנאס. הוא נעזר בסוחר יהודי בשם יוסף מאימראן, שהילווה לו כסף כדי לממן צבא ולצאת לפאס, שם הומלך ב־16 באפריל 1672. הוא הקים צבא קבע של סודאנים כושים, שהיו קודם עבדים, ועד היום הם מהווים את המשמר הנאמן ביותר לסולטאן. הם כבשו את פאס ב־1666 ואת מראכש ב־1668, ומספר ערי חוף מהאירופים, וטיפחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה ובייחוד עם צרפת. אסמעיל קבע את בירתו במכנאס, והפכה למרכז מסחרי, ובעקבות זאת היגרו אליה יהודים.
הסולטאן אסמאעיל
הסולטאן אסמעיל בנה מלאח במראכש, וכן פקד על העברת היהודים מהמלאח במכנאס, שהיה בתוך ה'מדינה, (הרובע המוסלמי) אל מלאח חדש מחוץ לחומה הדרומית־מערבית. הוא קבע מס מיוחד על המסחר שיהודים עסקו בו, בגובה חצי אחוז מן המחיר, המכונה 'חק אליהוד,. גם בדורות הבאים היה על יהודים לשלם מס על מסחרם.
ב־1681 היה כפשע בין פקודת גירוש ליהודים ובין ביטולה: לאחר שנעלמה חרב משובצת מבית הסולטאן, הוא חשד ביהודים שגנבוה, ועל כן ׳גזר המלך להוציא מחוץ לעיר אנשים נשים וטף… והוציא הקב"ה מאפלה לאורה ולא נגנב לשום אחד מישראל; והגזירה בוטלה. כך כתב ר׳ חביב טולידאנו (1658־1716). תשע שנים לאחר מכן ציוה הסולטאן אסמעיל לגרש את יהודי הכפר דאר בן משעאל, השוכן בקרבת העיר תאזה.
ב־1701 הטיל אסמעיל מס מיוחד על יהודי מרוקו, רבע ממנו על קהילת פאם, ויהודים רבים ברחו משם למכנאס.
אסמעיל הצטיין באכזריות, וכשבאה משלחת יהודית להתלונן על כובד המסים, פקד לירות בחלק מהם, ועל הנותרים הטיל קנס כספי. אברהם מאימראן ממכנאס, שכיהן בתור הנגיד של היהודים, שידלו לוותר על הקנס, תמורת הבטחה לספק אוהלים לצבא. כפי שכתב ב־1693 Pidou de Saint Olon Francois, שגריר צרפת לחצר, הנגיד הנ״ל היה ביחסים טובים עם הסולטאן הודות למתנות שהעניק ולשירותיו בתחום המדיני. תפקידו גם היה להבטיח את תשלום המסים של 16 אלף היהודים שבממלכה, נוסף למתנות מיוחדות. בשנים 1721־1724 היתה בצורת בפאס, אנשים רבים מתו וכ־1,000 יהודים התאסלמו.
יהודים בשירותים ממלכתיים ודיפלומטיים
אסמעיל העסיק יהודים, מהם גובי מסים ומכסים בערי החוף, ומהם בשליחויות דיפלומטיות. יצחק פינטו היה מוכס ראשי בנמל טנגייר, שממנו התעשר, וכשנפטר הוחרם רכושו על ידי הסולטאן. יוסף מאימראן, הממונה על החצר, ניהל ב־1682 בשם הסולטאן את המשא והמתן לשלום עם ארצות השפלה, אולם שנה לאחר מכן נרצח. אברהם מאימראן ניהל בשם אסמעיל את המשא והמתן עם שגרירי מדינות אירופה.
בני משפחת טולידאנו, שחיו במכנאס, מילאו תפקידים שונים בחצר. דניאל היה יועצו של אסמעיל. יוסף נשלח על ידי הסולטאן ב־1675 לארצות השפלה, והיה לו חלק בהשגת ההסכם שאושר במאי 1683 בין הסולטאן לארצות אלה. כשנתיים לאחר מכן הוא ביקר שם מטעם הסולטאן. בנו חיים כיהן בתור שגריר בהולנד ובאנגליה. משה אחיו נשלח להולנד ב־1698. בשנות ה־90 של המאה ה־17 ועד 1700 ייצגו משה טולידאנו ואברהם בן יוסף מאימראן את האינטרסים של אסמעיל בארצות השפלה.
במשא ומתן להסכם שלום בין בריטניה לסולטאן, החל ב־1718 ועד חתימתו ב־23 בינואר 1721, נטלו חלק היהודים האלה: משה מוקטה, אברהם אבן עטר, אברהם מאימראן, ובראשם משה אבן עטר מהעיר סלא, מזכירו של הסולטאן, ושותפו ראובן בן קיקי. שני יהודים אלה נטלו חלק גם בהסכם כזה ב־1729. האינטרסים של המדינות בהסכמים אלה היה לשחרר את שבוייהם שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים, וכן לנהל קשרי מסחר עם מרוקו. זו היתה מעוניינת לרכוש נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה אירופיים.
אסמעיל שלט 55 שנים – תקופה ארוכה יותר מכל סולטאן אחר. אחרי מותו ב־ 1727 נאבקו יורשיו על השלטון, בהעדר כללי ירושה, ועלו זה אחר זה תוך מאבקים. במשך שלושים שנה שלטו שבעה שליטים, עד שעלה מוחמד אבן עבדאללה ב־1757. לאחד השליטים בשם עבדאללה היה יועץ יהודי, שמואל הלוי בן יולי, שכיהן גם בתור נגיד של קהילת מכנאס.
היו אלה שלושים שנות מרורים ליהודי מרוקו שבהן סבלו מהתנפלויות ורציחות. במכנאס בלבד נרצחו ב־1728 יותר מ־100 יהודים, ונשים ונערות נאנסו. השנים 1737־1738 היו שנות בצורת. חכם בשם ר׳ אליהו מאנסאנו כתב ב־1737, כי המוסלמים מאשימים את היהודים באנרכיה בגלל חטאים אלה: מכירת יי״ש, שבועת שקר וביטול תפילות(׳דברי הימים של פאסי, מהד בניהו, עמי 134).
בו בזמן העסיקו השליטים יהודים מטעמם. אחמד אלדהבי (1727־1728) שלח את אליעזר בן קיקי ללונדון בשליחותו. משה בן מאמאן ממכנאס כיהן בתור גזבר של הסולטאן ב־1744, ולבסוף נרצח מפני שניסה לעודד יהודים לעבור מסלא ותיטואן לטנגייר, שבה יהיו משוחררים ממסים. מנחם נהון נזכר ב־1749 בתור משרתו של מושל תיטואן.
אברהם בנידאר מתיטואן, שעבר לגיברלטר, שימש בשנות ה־20 עד ה־40 של המאה ה־18 בתור מתורגמן לשגריר מרוקו בלונדון, למושל ולמפקדי הצי בגיברלטר, ביניהם לאדמירל צירלס סטיוארט, שנשלח כשגריר בריטניה לסולטאן ב־1748. מנובמבר 1750 ואילך היה בנידאר מעורב ברכישת תחמושת בשביל הסולטאן.
היו עוד יהודים שמילאו תפקידים במערכת הדיפלומטית של בריטניה במרוקו, נוסף לעיסוקיהם במסחר. לקונסול ג'והן ראסל(Rüssel) היה מתורגמן יהודי בשנים 1727־1728. אחרי שנת 1733 מוזכר שלמה נחמיאש כמי שהיה בעבר מתורגמן לסגן הקונסול הבריטי בסלא. יצחק לארה(Lara) כיהן בתור סגן קונסול בטנגייר מ־1741 עד 1752, ובארזילה עד 1755. יצחק דיאז קרוואלו (Diaz Carvaiho), יליד גיברלטר, כיהן בתור סגן קונסול בטנגייר סביב 1750.
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי יגאל בן־נון
מרסל פרנקו נפגש עם יורש העצר במהלך ביקורו בניו־יורק באוקטובר 1960 ושוחח עמו על מצב כי"ח במרוקו. פרנקו החליט לנצל את האווירה הטובה שנוצרה בשיחתו עם הנסיך ויזם במחצית נובמבר את שליחות נציג הוועד היהודי־אמריקאי סיי רובין. שגרירות ישראל וסניף כי"ח בפריס תידרכו את רובין לקראת שיחותיו עם השלטונות והוא הגיע לרבט בלווית עו"ד אנרי מונריי Henri Monneray. האחרון ייצג כשנה קודם לכן את ענייני הג'וינט והיא"ס במרוקו נוכח סכנת המרוקניזציה לפי דהיר העמותות החדש. רובין נפגש תחילה עם שגריר ארה"ב ברבט צ'רלס יוסט, שמסר לו שמתוך 224 כיתות לימוד שהן שליש מבתי־הספר שהולאמו, רק כשישים עברו הלכה למעשה לרשת הממלכתית. ביתר הכיתות נשארו התלמידים המקוריים אך נאלצו ללמוד בשתי משמרות, דבר שפגע במפעל ההזנה שסיפק לחלק מן התלמידים ארוחות צהריים חמות. בבתי־ספר שהולאמו, המורים לא קיבלו את משכורותיהם והם נאלצו לבקש את ההגנה המקצועית של "איחוד העבודה המרוקאי" המעוניין להרעיש עולמות בעניין, בגלל יריבותו הפוליטית עם הממשלה החדשה.
בפגישתם הקצרה של רובין ומונריי עם שר החינוך עבדלכרים בן־ג'לון, חזר השר על העובדה שארבעים אחוזים מילדי מרוקו זוכים לחינוך סדיר, בזמן שבקהילה היהודית מספרם הגיע ליותר מתשעים אחוזים. הממשלה הקציבה עד אז עשרים אלף פרנק לילד בשנה, אולם נאלצה להקטין את הסכום בחצי בגלל הגירעון התקציבי. הוא גילה לאורחיו שהוא קיבל מברק בעניין מן הנסיך בימי ביקורו בארה"ב ושההחלטה הממשלתית התקבלה בנוכחותו. לטענת יורש העצר, "הפעולה כבר נעשתה ולא נוכל לשנותה". שלא כעמדותיו, לא הצליח הנסיך למנוע את ההלאמה החלקית של הרשת. שר החינוך כעס על מכתב שהגיע אליו מנשיא כי"ח, שקסן התלונן בו במילים חריפות על המצב שנוצר בבתי־הספר של הרשת. השר ראה בטענות אלה התערבות לא רצויה של אדם זר בענייניה הפנימיים של מדינתו. רובין ומונריי התרשמו שלמרות עמדתו התקיפה של השר, הדבר שהדאיג אותו יותר מכל היה העול הכספי הנוסף שהוטל על משרדו לתפעול בתי־הספר החדשים בתנאים דומים לבתי־הספר הקיימים וגם שר האוצר לא היה להוט לשאת בתקציב הנוסף ולהשקיע את הכספים הדרושים לביצוע ההלאמה.
מחשש שהדבר יפגע באמינותו אם הפגישות ייוודעו לשלטונות העדיף רובין לא להיפגש עם דוד עמר ועם מאיר טולדנו. אחרי שנכשלו ניסיונותיו להתקבל לשיחה אצל יורש העצר, רובין נאלץ לעזוב את מרוקו ולבקש ממונריי להמשיך במגעים. משיחת מונריי עם מנכ"ל המשרד התברר שלמרות החלטת ההלאמה, אין מסמך ממשלתי המגדיר מה הוחלט ואיך יבצע משרד החינוך את ההחלטה. הנסיך קיבל לבסוף לשיחה את מונריי והבטיח לו שוב לבדוק את הנושא.
רובין הבין שאם כי"ח רוצה לשמור על מעמדה במרוקו, עליה ללחוץ בעיקר בעניין הכספי ולהוכיח שכך עוזרת החברה לממשלה לקדם את החינוך הכללי ולממנו. לדבריו, כדאי להציע לשלטונות מרוקו תכנית ארוכת טווח לבניית מוסדות לחינוכם של ילדים מוסלמים, שיעמידו לרשות הממשלה. יעל ורד הגיבה בחריפות על ההצעה וטענה שאין מקום להשקיע כספים בנכסים, שכן השאיפה היא להוציא את היהודים מן המדינה. בג'נבה ניהל סיי רובין שיחות עם מנהל הג'וינט צ'רלס ג'ורדן בעניין מפעל ההזנה לילדים. ראשי הג'וינט היו מודאגים מבעיית המימון הנוסף שיוטל עליהם אם תקטין ממשלת מרוקו את חלקה במימון החזקת בתי־הספר.
אחרי טביעת הספינה אגוז, בינואר 1961, העלה מזכ"ל מועצת הקהילות דוד עמר את רעיון הקמת בתי־ספר יהודיים עצמאיים ותכנית לריכוז מוסדות הסיוע היהודים בארגון גג משותף. לדבריו, הוא הצליח לשכנע את מוריס קרשן, נציג קי"ע במרוקו. ב20- בפברואר פורסם הדהיר הקובע את מעמדה של האגודה שנקראה מאז "איתיחד־אלמע'ריב" ונוהלה בידי המשפטן סימון אברג'ל. המורים נכללו במצבת מורי משרד החינוך וקיבלו ממנו את שכרם. באותו חודש בו הוקמה האגודה החדשה נפטר גם מנהלה הראשי של כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי שהיה הרוח החיה של הרשת ובמקומו התמנו אליאס הרוסוחיים זעפרני. בנובמבר 1962 עזב זעפרני את מרוקו והרוס ניהל את הרשת לבדו.
באפריל 1961, נציג כי"ח בארה"ב, מרסל פרנקו, ביקש באמצעות שר ההסברה אחמד עלאוי להיפגש עם המלך חסן השני בעניין גורל כי"ח במרוקו אחרי ההלאמה החלקית. בשיחתו עם יעל ורד ובנימין רותם מן המוסד, ב18- באפריל, נודע לו שיוקרת שר החינוך בן־ג'לון נפגעה כיוון שההלאמה לא נשאה תוצאות חיוביות. מספר הילדים המוסלמים שלמדו בכיתות החדשות היה זעום ובגלל הלחץ התקציבי על המשרד, כי"ח המשיכה לשלם את משכורות המורים. בן־ג'לון הסתכסך גם עם רקטור אוניברסיטת רבט שנאלץ להתפטר, עם אוניברסיטת הקראווין בפס שביקש להלאים, התעמת עם המורים המצרים בפקולטה למשפטים וכולם ציפו להדחתו.
הולכת עם כמון , חוזרת עם זעתר – גבריאל בן שמחון
אלוהים הוא לפעמים בן אדם
כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג, זאת הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו, הגן המלכותי על עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים, הסורבון והסיין מפה – מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות ולצבעים שלו ושם יש לי השולחן שלי, שם אני שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולב – שולחן קטן וספל אספרסו קטן וזה הכל, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה סיבוב בגן לוקסמבורג וכשרוצה להרחיק יורד לתחנת המטרו לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריס.
היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוס שמש בלאדיפאנס, השמים מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות גם בקונדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת קונדומים ומסבירה לך איך להכניס מטבע ולקבל את הקונדומים.
אני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם, אם לא משתמשים בה ? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל פועלת. לא היה לי צורך בקונדום, בסופו של דבר באתי לפאריס לכתוב, פאריס עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקונדומים לא חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי.
תקעתי מטבע כמו שכתוב, לחצתי על הכפתור, חכיתי לקונדום שיפול ושום דבר לא נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית, אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשריס-עשרים וחמש, יער של שיער שחור ומתולתל, משקפיים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקונדום יורד. קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה. אני עומד ומביט בה, כשהיא תוקעת מטבע בקלילות מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה… למה, היא אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה איתה במדרגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא תפעל, היא שואלת.
סיפרתי לה שאני עובר פה פעם־פעמיים ביום ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה, היא עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות, טוב, בכל אופן, אם את צריכה… אני חוזר ומציע לה, ואתה ? היא תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל… לא מתכוון מה ? היא שואלת, זאת אומרת… תראי… אני פה בפאריס… באתי רק ל… צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרד, אתה לא יכול לדעת מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית… אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדרגות הנעות, זה בשביל אמא שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האמא שלך. תשמע, היא אומרת, אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי ? ברצון, אני אומר ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השולחן שלי, בו אני לוקח תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי. תראה, אני אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו מביטים זה בזה, הידיים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין. תשמע, היא אומרת לי, הקונדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה. לפעמים, היא הוסיפה, האיש לא רוצה להשתמש בקונדום, אבל הקונדום רוצה להשתמש בו, אתה מבין ? השפתים שלה היו מלאות ויבשות, כאילו צמאות למגע, והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה, אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם כוס קפה, מול מחברת או מחשב נייד, ואני מביט בה וחושב מה אני עושה איתה ? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה, כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב. אני פותח ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה ? אני אומר.
דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה כותב מימין לשמאל ? כל כך קטן ? אתה יכול לקרוא ? סיבוך מוחלט.
אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה ? מבוך אפל ובפנים, שב המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד ? אני שואל. תן לי את היד, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.
המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת ? מה ? תיזהר! תיזהר! היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קווים בכף ידי ואחר כך על כתב היד ועל גבותי ושפתי כשצלצול הסלולרי נשמע שוב. היא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך הבועה שלך, משאירה לך קונדום ביד והולכת….המשך
إسرائيليون من أصل مغربي: نريد زيارة المغرب كمواطنين لا سياح
إسرائيليون من أصل مغربي: نريد زيارة المغرب كمواطنين لا سياح
http://www.radiosawa.com/a/248700.html
حملت بين يديها الدف، اتخذت مجلسها بين صويحباتها، وبدأت في الغناء بالأمازيغية، استرجعت في أغانيها طفولتها وشبابها في قريتها "تنغير"، تلك القرية النائية التائهة في جبال أطلس المغرب، والشاهدة لعقود على تعايش اليهود والمسلمين في المغرب قبل سنة 1948.
تتوقف حنا شمويان عن الغناء، تمسح دموعها، ثم تواصل الغناء، هذه المرة تسرد في أغانيها ألم الفراق، وعذاب اللقاء بوطن لا يعرفونه ويجهلهم، وطن أصبح اسمه إسرائيل بعد أن عاشوا لقرون على أرض اسمها المغرب.
هو واحد من المشاهد الأليمة التي حاول المخرج المغربي كمال هاشكار تجسيدها في شريطه الوثائقي "من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح"، أول عمل فني يحاول مد جسور التواصل بين المغرب ومواطنيه اليهود الذين رحلوا ذات يوم إلى إسرائيل.
في الفيلم، تتحدث حنا عن حلمها بالعودة للمغرب، والتلحف بسماء هذا البلد الذي لا تزال تعتبره وطنها الأم، لكن الموت كان أسرع من تحقيق ما تسميه "حلم العودة"… حلم يصر عليه مغاربة يهود هاجروا إلى إسرائيل، رغم أن بعضهم هاجر إليها منذ 66 عاما.
ألم الرحيل
وفق إحصاء قامت به حكومة فيشي الفرنسية، فقد بلغ عدد اليهود فيما كان يسمى شمال إفريقيا الفرنسية والتي كانت تضم المغرب والجزائر وتونس 400 ألف، نصفهم كان يقيم بالمغرب.
في 1948، تاريخ قيام دولة إسرائيل، سيبدأ يهود المغرب في الرحيل عن وطنهم الأم فيما يعرف بـ"الهجرة الكبرى"، بعضهم اختار التوجه إلى كندا وفرنسا، في حين لم يجد الآخرون إلا إسرائيل وطنا بديلا.
تختلف الروايات عن أسباب رحيل اليهود عن المغرب، حيث كانوا يحظون بحماية السلطان، لكن الروايات تكاد تتفق على أنهم لم يتعرضوا للعنف أو لاعتداءات تجبرهم على الرحيل.
أبارحيل روفين، أحد أعضاء حركة الفهود السود التي تبنت قضايا اليهود الشرقيين في إسرائيل، رحل صغيرا مع والديه إلى إسرائيل، ورغم تجاوزه اليوم الـ70 من عمره، لا يزال يؤمن أن المغرب هو وطنه حيث يجب أن يكون.
يقول روفين في حديث لموقع"راديو سوا" عن بدايات الهجرة "لقد رحلنا بإرادتنا، لم يجبرنا أحد على الرحيل، لم نتعرض للاعتداء كما حدث مع باقي يهود العالم، نحن كنا مواطنين مغاربة وكان المغرب وطننا".
حنا شمويان، أيضا تقول في فيلم "من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح"، إنهم لم يجبروا على الرحيل، لكن لم يكن بد من المغادرة.
حنا شمويان في فيلم"من تنغير إلى القدس…أصداء الملاح":
تقول شمويان "قبل سنة 1948 لم يكن في قريتي تنغير فرق بين مسلم ويهودي، كنا نتشارك الفرح والحزن، لكن بعد هذا التاريخ أصبحت مواصلة الحياة المشتركة أمرا صعبا".
تضيف"نساء القرية قاطعننا، حتى تحية الصباح أو السلام لم يعدن يلقينها علينا نحن يهوديات القرية، لم تعد تنغير كما كانت، لذلك رحلنا، لكن أؤكد أن لا أحد اعتدى علينا أو مارس علينا العنف".
أمل العودة
بدارجة مغربية لم تخل من كلمات عبرية، وحتى بضع كلمات مشرقية تحدث أبارحيل روفين لموقع "راديو سوا" عن "الحلم الأمل"… العودة إلى المغرب بجواز سفر مغربي.
يقول رؤوفين إن حلم العودة ليس وليد اللحظة، بل إنه يساور يهود إسرائيل من اأصول مغربية منذ أن حطوا بأرض غير تلك التي ألفوها وألفتهم.
يحكي روفين أن المهاجرين المغاربة صدموا مما اعتبروه عنصرية تجاههم هم يهود الشرق أو من يعرفون بـ"السفارديم" في مقابل تعامل جيد مع يهود الغرب المعروفين بـ"الأشكيناز".
يقول روفين "كنا في بلدنا المغرب معززين مكرمين، كنا مرتاحين بمنازلنا، بتجارتنا، بألفة جيراننا، وأصحابنا، وأتينا إلى إسرائيل حيث ووجهنا بالتمييز في العمل والسكن بل وصل الأمر حتى الاعتداء علينا واعتقالنا حين كنا نحتج".
تلخص حنا شمويان التمييز الذي قابلتهم به إسرائيل، في قصيدتها التي قالت في فيلم كمال هاشكار إنها ألفتها في البداية بالمغربية لأنها لم تكن تتقن العبرية.
تقول القصيدة:
ذهبت إلى مركز التشغيل
سألوني من أين أتيت
أخبرتهم أنا من المغرب
فقالوا لي اذهبي خارجا
ذهبت إلى مركز التشغيل
سألوني من أين أتيت
أخبرتهم أني من بولندا
فطلبوا مني التفضل بالجلوس
يتذكر روفين بدوره ألم الرحيل، وأمل العودة، يقول في حديثه لموقع "راديو سوا" إن يهوديا مغربيا يدعى ديفيد حمل سنة 1959 علم المغرب وصورة الملك الحسن الثاني وخرج في شوارع إسرائيل محتجا، طالبا العودة إلى بلده المغرب.
يقول روفين "العودة لم تكن بالأمر اليسير، لقد أخذ منا الإسرائيليون كل أوراقنا حين رحلنا عن المغرب… لقد دخلنا إسرائيل من دون هوية، وحين رغبنا بالعودة منعتنا سلطات البلاد من تحقيق حلمنا".
تحديات العودة
ما الذي يمنع يهود المغرب من تحقيق حلمهم في العودة للوطن؟
لا يوجد تمثيل دبلوماسي رسمي حاليا بين المغرب وإسرائيل، لكن يهود إسرائيل المغاربة كما الحال مع باقي يهود المغرب المنتشرين في أنحاء العالم بإمكانهم زيارة وطنهم الأم في أي وقت وحتى بالجواز الإسرائيلي الذي يعتبر مرفوضا الدخول به في عدد من الدول العربية.
هذا يحيلنا على تساؤل آخر: عن أية عودة يتحدث يهود إسرائيل المغاربة؟
ذا يحيلنا على تساؤل آخر: عن أية عودة يتحدث يهود إسرائيل المغاربة؟
يجيب روفين "لا نتحدث عن تلك العودة التي يذهب فيها اليهود لزيارة أضرحة أوليائنا هناك في
المغرب".
ويضيف "نتحدث عن دخول المغرب بجواز سفر مغربي وليس إسرائيلي، عن بطاقة هوية مغربية، لا نريد أن نزور المغرب كسياح بل نريد أن ندخله كمواطنين". 
يهود مغاربة يحتفلون بقداس ديني لأحد أوليائهم الصالحين في المغرب
لكن تشارلز دحان ممثل الجالية المغربية اليهودية في أميركا، يقول إن الإدارة المغربية تساعد اليهود المغاربة على الحصول على أوراقهم الثبوتية واستكمال مواطنتهم.
ويحكي دحان عن حالته وحالة أخته، وهي مواطنة أميركية، إذ يقول في حديثه لموقع"راديو سوا" إنه ذهب إلى دوائر مدينة مكناس حيث ولد هو وأخته، وهناك ساعدوهما على استخراج شهادة الميلاد وبعدها الحصول على جواز سفر.
لكن روفين، وهو من مواليد الرباط، لم يوفق كما وفق تشارلز وأخته، إذ يحكي أنه ذهب إلى دوائر العاصمة وهناك أخبروه أن لا إثبات لديه بأنه يهودي مغربي، أو أنه ولد في المغرب.
إلا أن تشارلز يرد على روفين قائلا "إنهم يعرفون اليهودي المغربي من اسمه، ومن طريقة حديثه". وينفي أن تكون الإدارات المغربية تشترط امتلاك اليهود المغاربة أوراقا ثبوتية قديمة لكي تمنحهم جوازات سفر.
ومع ذلك يصر رؤوفين على أن العائق أمام تحقيق حلمه في العودة هو عائق سياسي أولا، إذ يقول "الإدارة المغربية تعيق عودتنا للوطن".
روفين، الذي يبدو أن ذاكرته ترفض ترك المغرب الذي رحل عنه طفلا، لا يزال ينادي العاهل المغربي محمد السادس بلقب السلطان بدل الملك، ويقول في حديثه لموقع "راديو سوا": "من منبركم الإعلامي أوجه ندائي لسلطان المغرب وللبرلمان المغربي أن ينظروا في قضيتنا وأن يساعدونا في دخول المغرب كمواطنين مغاربة وليس كسياح إسرائيليين".
لكن تشارلز، له رأي آخر، فهو يقول إن ما يقارب المليون يهودي مغربي مقيمون في إسرائيل، يرى المغرب فيهم وفي باقي اليهود المغاربة المقيمين في باقي بلدان العالم ليس مواطنين كاملي المواطنة فقط بل سفراء دائمين له أيضا.
يقول تشارلز "يهود المغرب المقيمون بالخارج هم ماكينة دعاية وترويج للمغرب، للسياحة فيه، للدفاع عن قضاياه، وللحفاظ على استقراره".
ويضيف تشارلز "نحن يهود المغرب نريد أن يكون هذا البلد نموذجا في المنطقة للتعايش بين المسلمين واليهود على أرض واحدة".
جدل العلاقة مع إسرائيل
أثار فيلم "تنغير أصداء الملاح" الجدل في المغرب، واتهم البعض مخرجه كمال هاشكار بـ"التطبيع" مع إسرائيل بسبب تصوير مشاهد كثيرة منه هناك.
هذه الاتهامات تطرح السؤال: كيف يستقبل المغرب مواطنيه اليهود المهاجرين؟ هل سيقابلون بالترحاب في مجتمع ينقسم أبناؤه بين دفاعهم عن القضية الفلسطينية وواجب المواطنة الذي يجمعهم باليهود المغاربة؟
بدو هاشكار غير قادر على انتظار مفاجآت القدر، ويصر على أن يساهم في تسيير عودة اليهود المغاربة من إسرائيل إلى المغرب.. ولو فنيا. 
كمال هاشكار
يقول هاشكار في حديثه لموقع"راديو سوا" إن فيلمه الوثائقي الأول، ورغم الاحتجاج الذي قوبل به، عرف أيضا إقبالا واستحسانا ودعما من اليهود المغاربة التواقين لربط جسور التواصل بين إسرائيل والمغرب.
ويضيف أن هذا النجاح شجعه على العمل على جزء ثان لما بدأه في فيلمه الأول، هذه المرة سيتحدث عن عودة الجيل الجديد من اليهود المغاربة المولودين في إسرائيل والذين يعودون للمغرب لاستكشاف هويتهم وهوية أجدادهم.
بطلة فيلم هاشكار المقبل، ستكون نيتا الكيام، مغنية شابة تبلغ من العمر 33 سنة، ولدت في إسرائيل لأبوين يهوديين مغربيين، ستلتقي في الفيلم بمغنية مغربية مسلمة، وستغنيان معا من التراث اليهودي المغربي.
"أنا أومن بالسينما وبدورها في التأثير على الرأي العام وأومن أني بهذه الطريقة يمكن أن أمد جسر التواصل بين يهود المغرب في إسرائيل ووطنهم الأم"، يقول هاشكار في ختام حديثه لموقع"راديو سوا"، ويضيف "التعايش في المكان ذاته في إطار السلم والأمن ليس حلما مستحيلا".
وفي انتظار تحقق أمنية كمال هاشكار، لا يزال أبارحيل روفين ذو الـ70 سنة متشبثا بحلمه في دخول المغرب بجواز سفر مغربي، ولا يزال يتمنى عودة ذاك الزمن الذي كانت فيه مائدة واحدة تجمع الجار اليهودي بجاره المسلم دونما أي خوف.