5. הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאם

האם המיר הרמב״ם את דתו לאסלאם למראית עין ואחר כך חזר בו ? אין זו שאלה חדשה, וכבר נידונה בוויכוחים ארוכים בקרב חוקרי חכמת ישראל במאה התשע־ עשרה, וחזרה ונידונה שוב בראשית המאה העשרים. לסוגיה זו לא היה זכר במקורות העבריים, ורק בראשית המאה השמונה־עשרה, כשנתפרסם ספרו של אבן אלעברי באירופה, נודע ממנו לראשונה הסיפור על התאסלמותו של הרמב״ם. מקורות מוסלמיים נוספים, משל אבן אלקפטי, אבן אבי אוציבעה ואלצפדי, הלכו ונדפסו, ובכולם חוזרת הטענה שהרמב״ם המיר את דתו לאסלאם ושב ליהדות במצרים.

מארבעת המקורות המוסלמיים רק שניים דנים במפורט בנושא זה, שלישי מסתפק באזכורו, והרביעי אינו מזכירו כלל. אבן אלקפטי יליד מצרים (1248-1172) כתב על הרמב״ם בספרו ״תולדות הרופאים״:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד, יהודי בדתו… עבד אלמאמן בן עלי אלכומי אלברברי אשר השתלט במערב הכריז על הארצות אשר עליהן מלך גירוש היהודים והנוצרים מהן, וקבע להם מועד, והתיר רק למי שיתאסלם להשאר במקומו ולהמשיך בפרנסתו בתנאי שיקבל עליו את המוטל על המוסלמים וימנע מן האסור להם; ומי שנשאר בדעת בני דתו עליו לצאת לפני המועד, ואם נמצא אחרי המועד ברשות השלטון נגזר על נפשו ועל הונו. וכשנקבע הדבר הזה, יצאו אלה אשר הונם קל עליהם, ונשאר מי שממונו רב ונפשו לביתו ולהונו, ויהי למוסלם למראית עין ולכופר בסתר. והיה משה בן מימון מאלה שעשו ככה ונשאר בארצו.

וכשנשא את סמל האיסלם למראית עין, קבל על עצמו את פרטיו, כגון קריאת הקוראן והתפלה ועשה ככה עד שנזדמנה לו האפשרות לנסוע, ואסף את נכסיו בזמן הנחוץ לכך ויצא מספרד ונסע מצרימה עם בני ביתו, והשתקע בעיר פסטאט, בקרב היהודים שבה, וגילה את דתו בפומבי וישב בפרבר הידוע בשם אל מציצה… ובסוף ימיו הזדמן באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי שמו אבו אלערב בן מעישה, שהגיע מצרימה ופגש אותו והוכיחו בזה שהתאסלם בספרד והאשים אותו ודרש את הגזר עליו ועבד אלרחים בן עלי אלפאצל מנע בעד זה ואמר: ״איש אנוס לא יתכן שהאסלאם שלו על פי חוק״.

גם אבן אבי אוציבעה, שנולד בסוף המאה השתים־עשרה בדמשק והיה רופא, כתב ספר על הרופאים, וביניהם גם הרמב״ם. בין היתר הוא כותב על נושא ההמרה: ״יש אומרים שהנשיא משה התאסלם במערב ולמד את הקוראן בעל פה ועסק בדיני האסלאם, ואחר כך בבואו מצרימה ובשבתו בפסטאט חזר בו״. המקור האחרון על דברי ההמרה הוא דברי אלצפדי, שחי במאה הארבע־עשרה, בספרו ״אלואפי באלופיאת״. להלן תרגומי למקור הערבי:

ואמר שמשה בן מימון היה מתפלל עם המוסלמים את תפילת ״אלתראוויח״ באנייה שהפליג בה מארצות המערב החיצון [מרוקו] אל המזרח. ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו. באותו זמן טיפל בו [הרמב״ם] עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה, ורצה [הקאדי] לגמול לו. הסכים בן מימון, ואולם ביקש ממנו שיחתום לו על שטר של בית שקנה אותו בדמשק, הקדים את תאריך הקנייה חמש שנים, והקאדי לא שם לבו על כך. אחרי כן נסע משה למצרים וגילה את יהדותו. והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל עד אשר באו חלק מהמוסלמים שגלו עמו באניה מהמערב והוכיחוהו לפני הקאדי אלפאצל על חזרתו [ליהדות]. אז הוציא משה שטר הבית והציגו לקאדי, לאמור שבשנה שטוענים כי בה הוא השתתף עמם בתפילת ״אלתראוויח״ על סיפון האנייה היה בדמשק וכי באותה שנה קנה את הבית. כשהביט הקאדי [אלפאצל] על השטר הכיר את חתימת הקאדי של דמשק מחיי אלדין, ולא חשד בדברי רופאו, והניחו. וכך הציל בן מימון את נפשו ממוות באמצעות הקדמת התאריך.

לפי סיפור זה לא רק המיר הרמב״ם את דתו, אלא גם היה גדול בתורת האסלאם, והוא שהתפלל בראש ציבור המפליגים באנייה את תפילת ״אלתראוויח״ (תפילת הערב של חודש רמדאן הכוללת חמש פעמים ארבע השתחוויות). לפי סיפור זה נהג הרמב״ם במרמה והחתים את הקאדי על שטר־מכר הנושא תאריך מוקדם לתאריך החתימה, כדי שיוכל להזים את דברי העדים.

בסיפור העממי היהודי על הרמב״ם חל שינוי בסוגה הסיפורית, ו׳׳נובלת המרמה״ הפכה ״אגדת קודש״. גם בסיפור היהודי מסופר על נדודי הרמב״ם מן המערב למזרח, על בואו למזרח ועל קניית בית בשטר; אלא שבו מסופר שהרמב׳׳ם, נרדף בידי המוסלמים, הגיע למצרים ב״קפיצת הדרך״, בעזרת ״השם המפורש״, קנה בית והחתים את השטר באותו יום. וכשמגיעים מוסלמים מן המגרב וטוענים אצל הקאדי המצרי, או המלך המצרי, נגד הרמב״ם שחילל את קודשי המוסלמים, הוא מראה לקאדי, או למלך, את השטר החתום, המעיד שבאותו יום שמדברים עליו הוא היה במצרים וקנה בית. המלך נוזף במתלוננים, והם יוצאים בבושת פנים.

גם לטענה שהרמב״ם התפלל בראש קהל המוסלמים ניתן למצוא ביסוס מסיפור יהודי. באחד הסיפורים מסופר שהרמב״ם לבש בגדי מוסלמים, התחפש לאימאם ודרש בפני המוסלמים (סיפור 40).

נראה שהסיפור היהודי הכיר את הסיפור המוסלמי וביקש להתמודד עמו. הסיפור היהודי מקבל את מהלך העלילה שבסיפור המוסלמי, אבל מפרש את הדברים בדרך שונה. ישנם סיפורים עממיים יהודיים רבים על הרמב״ם ויחסו לדת האסלאם, ובכולם, כמובן מאליו, אין זכר להמרה. ריבוי הסיפורים מסוג זה על הרמב״ם אומר דרשני. מבין השיטין של הסיפורים העממיים הללו תמצא זכר לנושא והתמודדות עם סוגיה טעונה זו. בשישה סוגים של סיפורים, החוזרים ונשנים בנוסחים שונים, מתואר הרמב״ם כמי שביזה את דת האסלאם, הצליח לברוח מהמוסלמים וניצל מסכנת מוות. בחלק מן הסיפורים אכן מסופר שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם במעשים שעשה, ובחלק אחר הוא מואשם בידי מוסלמים, שהעלילו עליו עלילות, כי ביזה את קודשיהם.

• באחד הסיפורים הנפוצים ביותר על הרמב״ם מסופר שהרמב״ם פסק, שחבית יין שנגע בה גוי טמאה ואסורה ואילו חבית שמן שנכנס בה עכבר טהורה ומותרת. הרמב״ם הואשם בידי המוסלמים כי ביזה את דת האסלאם בהעדיפו עכבר מת על נגיעת מוסלמי, הוא נרדף, ורק בנס ניצל וברח(ראה סיפורים 105,77-74,41,37,6).
• בסיפור אחד האשימו מוסלמים את הרמב״ם כי הונה אותם בהתלבשו כמוסלמי ובענותו על שאלתם ״מה שם אדוננו?״ ששמו מחמד, ולבסוף ראוהו כיהודי היוצא מבית הכנסת. גם כאן רק בחכמתו ובפיקחותו הצליח הרמב״ם להשתחרר מאשמת ביזוי האסלאם (סיפור זה מופיע אצלנו בשני נוסחים: סיפורים 68,16).
• בסיפור אחר מסופר שהרמב״ם העליב את דתו של מלך קורטובה, שראהו יוצא מבית הכנסת ולולבו בידו. שאל אותו מלך קורטובה: מדוע אתה נוהג כמנהג המשוגעים? והרמב״ם ענה לו שאין זה מנהג משוגעים, כי מנהג המשוגעים הוא לרגום באבנים, כשכוונתו לאבנים שמשליכים המוסלמים על גבל ערפאת (ראה בהערה לסיפור 6).

בסיפור אחר הרמב״ם מואשם כמי ששם את שם מחמד בנעליים (אסע״י 141), ובכך ביזה את נביאם.

• בסיפור אחר הרמב״ם מתואר כמי שהעלה את מחמד מקברו כשהוא מלוכלך ובזוי(סיפור 64).
• באחד הסיפורים (40) הרמב״ם מתואר כמי שהתווכח עם האימאם איזו דת עדיפה, דת היהודים או דת המוסלמים ? הרמב״ם הופיע לפני המוסלמים במסגד, דרש בפניהם ושם ללעג ולקלס את המאמינים בדת האסלאם.

נראה לי שכל הסיפורים הללו, שביסודם מונח הרעיון שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, את מחמד ואת מאמיניו לא צמחו בחלל ריק, אלא הם הד לטענה שהרמב״ם המיר את דתו. אחת מהשתיים: או שהסיפורים הללו באים להתמודד עם הטענה המוסלמית בעניין ההמרה, או שאינם אלא סובלימציה להמרה עצמה, הסוואה ועידון לדעה שייתכן שהרמב״ם המיר את דתו והיה לאנוס למראית עין, עד יעבור זעם וישוב לדתו: וכבר הצביעו על כך, שב״איגרת השמד״ מדבר הרמב׳׳ם בזכותם של האנוסים לשוב ליהדות כאשר מתאפשר להם הדבר. ייתכן גם, שחלק מהסיפורים הידועים לנו ממקומות אחרים המתארים יחסים מתוחים בין יהודים ומוסלמים עברו הסבה לרמב״ם, שייצג את היהודי בסיפורים מסוג זה.

כל הדברים שסיפרו המוסלמים משתקפים בסיפורים היהודיים, אלא שלא נאמר בהם שהרמב״ם המיר את דתו. במקום זאת מסופר, כאמור, שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, והאנשים שבאו להתלונן עליו יצאו בבושת פנים, מפני שהיו לו מסמכים המעידים שהוא נמצא במצרים בזמן המסוים, ואותם הוא השיג בעזרת ״השם המפורש״ ו״קפיצת הדרך״, בנסים ונפלאות. הסיפורים דומים, אך הפרטים שונים. הסיפור היהודי מכיר את הסיפור המוסלמי, מתמודד עמו ומפרש את הדברים בדרך אחרת.

עבד אלעזיז הרביעי, 1894 ־1908

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב־9 ביוני 1894, היו מהומות בהן נהרגו יהודים ונשים חוללו. איש החצר בו אחמד הכריז על עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה־14 של חסן, בתור סולטאן באישור העולמא. בו אחמד, ששירת את חסן, היה בן של אב כושי ואם יהודייה. הוא כיהן בתור ראש הווזירים ושלט בפועל מ־1894 עד מותו ב־13 במאי 1900. הסולטאן החדש היה בעל אוריינטציה אירופית ואדיש לדת. ב־ 1902 פקד על הוצאה להורג של מוסלמי שהרג אנגלי שחדר לתחום קברו של מולאי אדריס. הוא נאשם בחילול הדת המוסלמית ובכיבוד הנוצרים, והדבר חיזק את דימויו השלילי בעיני ההמונים הקנאים. בשנת 1904 נתן פקודה לחלק מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו בנידון.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והיתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים, כמו אחרים, סבלו משפל כלכלי וחוסר ביטחון. בדו״ח שנשלח ממכנאס לכי״ח ב־1900 נאמר, שהמלך הוא 'צדיק ורחמן׳ ומגמת שריו אהבת בצע. נמנו בו ההשפלות שמהן סובלים יהודי העיר.

האנרכיה במדינה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, בייחוד צרפת, ואלה לחצו על הממשל כדי להבטיח שההלוואות שניתנו למרוקו יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל־190 מיליון פרנק.

ידיעה מ־10 באפריל 1900 מסרה על קרבות בין חיילים צרפתים לשבטים. אותה שנה הכריזו התושבים בהרי האטלס על ג'יהאד נגד צרפת. אחיו הגדול של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה, וב־1903 איים עליה והסית שבטים נגד הסולטאן. שלום אזולאי חיבר פיוט על המהומות בפאס בתרס״ד (1904) והסתלקות הצורר יאשר אכל יעקב׳(עובדיה, 'צפרו; מסי 609). רוב האירופים עזבו את פאס, שהיתה מרכז של תסיסה דתית אנטי־נוצרית.

609

א"ך טוב לישראל סיון ש׳ התרס״ד נהרג באורח פלא השר הצורר [עומאר ליוסי יש״ו] אריה משתית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו, והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, וגם אני הרימותי קולו ואקרא, בשיר וזמרה, בא סי׳ שלום אזולאי לסג״ל סללא הומומך וכו'.

שירו אמוני, / זרח בסיני /  גדול העצה / לביא עלי צר  / ומן המצר

הודו לה׳ יהיה והיה ורב העליליה עלל ובצר קראתי יה

                                                   גדול העצה…

והפליא חסדו / פתאום בא אידו / ממרום שלח כליותיו צלח

א׳ עם צאן ידו/ רד בור תחתיה

חץ מר ויפלח / לקצה גויה

                                        גדול העצה.

אז ישיר ישראל את השירה

לשם הנורא / עושה פלילות

                                גדול העצה

ולא צור חילי / תשים עוד מושלי

רועה אווילי / כ"ס ועזניה

                               גדול העצה

ירים עוד ראשי / ה' ניסי

עזי ומנוסי / חנית ושריה

גדול העצה

בקרבות בין חיילי הסולטאן למורדים בראשותו של בו חמארה באותה שנה, נשחטו 22 יהודים בעיר תאזה, נשים יהודיות חוללו, ויתרם ברחו לפאס.

ב־1903 הותקף המלאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש לעומת התנפלויות קודמות. הוא כבש את דבדו ואת אוג'דה ב־1904. בעקבות התנפלות על העיר סטאט באותה שנה ברחו כ־1,200 יהודים חסרי כול לקזבלנקה. האגודות היהודיות באירופה סייעו להם באמצעות המערכת הדיפלומטית.

העיר הראשונה שנכבשה על ידי צרפת במיון תרס״ד (יוני 1904) היתה ברקנה (Barkane) בצפון מזרחה של מרוקו.

מיכאל אביטבול

מרוקו ויהודיה

פני הארץ

מרוקו שוכנת לחוף שני ימים: בצפון לחוף הים התיכון ובמערב לחוף האוקיינוס האטלנטי, שאורכו כ־800 קילומטר. בין החוף האטלנטי להרי האטלס משתרע אזור של רמות, המֶסֶטה. ממזרח למֶסֶטה וממערב להרי האטלס התיכון משתרעים כמה מישורים: מישור הטַדְלה, שבו זורם הנהר אום אלרְבִּיע ויובליו, מישור הַאוּס ומישור הנהר סֶבּוּ בצפון־מערב מרוקו.

הרי האטלס משתרעים מצפון לדרום בשלושה רכסים המפרידים בין מרוקו לשאר המגרב. הרכס הצפוני, הקרוי האטלס התיכון, מאונך להרי הריף. הרי הריף הם חלק מרכס האטלס התֶלי, המשתרע במקביל למישור חוף הים התיכון עד תוניסיה. הם מתנשאים לגובה כאלפיים מטר ומפרידים בין חלקה הצפוני של מרוקו וחלקה הדרומי. בין הרי הריף לאטלס התיכון מפריד מישור תאזה, שבמרכזו העיר אוג׳דה ובו המעבר היחיד מאלג׳יריה למרוקו. המורדות המערביים של האטלס התיכון משתפלים במתינות לתוך המסטה ממזרח למערב וכאילו חוצים את הארץ לשניים. ואכן, בתולדות מרוקו הייתה התפתחות מקבילה, ולפעמים אף נפרדת, של החלק הצפוני של הארץ, שבירתו פאס, ושל החלק הדרומי, שבירתו מראכש. כדי לקיים את שלטונם בשני חלקי ממלכתם נהגו סולטאני מרוקו לנדוד בין ארבע עריה המרכזיות של הארץ: פאס ומכנאס שבצפון, רבאט שבמרכז ומראכש שבדרום. הרכס השני הוא האטלס הגבוה, המתנשא עד לגובה 4,000 מטר. תנאי הקיום באטלס הגבוה קשים, ולכן נאלצו תושביו לרדת מעת לעת אל ערים מרכזיות בחיפוש אחר פרנסה. הרכס השלישי, הדרומי, האנטי אטלס, הוא הרכס הנמוך ביותר. בין האטלס הגבוה לאנטי אטלס משתרעים עמקי נהרות סוּס ודאדֶס. מדרום לאנטי אטלס שוכן עמק דרע, שבו עובר גבולה הדרומי של מרוקו. המורדות המזרחיים של הרי האטלס מדבריים ותושבי האזור הם בני שבטים נודדים. מאזור זה יצאו שושלות השליטים של מרוקו.

מרוקו מצטיינת בשפע של מים, יחסית לשכנותיה. בהרי האטלס נאגרות כמויות מים עצומות, אך ניצול מושכל שלהם החל רק מתקופת הכיבוש הצרפתי. הנהרות הגדולים הם נהר המלויה, שמקורו באטלס התיכון ונשפך לים התיכון, ונהרות אום אלרביע, סבו, תֶנסיפת וסוס, הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי ובדרכם חורצים גיאיות רחבים ממזרח למערב, המוסיפים לביתורה הגיאוגרפי של הארץ. האקלים בצפון מרוקו הוא ים תיכוני, ויורדים בו בממוצע מעל 800 מ״מ משקעים בשנה. באטלס התיכון ובאטלס הגבוה כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 400 ל־800 מ״מ בשנה. באטלס הגבוה יורד בחורף שלג והפשרת השלגים גורמת לעתים שטפונות, בעיקר בדרום הארץ. באנטי אטלס ומדרום לו האקלים מדברי עד מדברי למחצה, וכמות המשקעים הממוצעת היא כ־200-100 מ״מ בשנה.

ברברים

הברברים הם תושביו הקדומים של המגרב, שקיבלו עליהם את האסלאם לאחר הכיבוש המוסלמי, אך הוסיפו להחזיק בסממני תרבותם, מנהגיהם ושפתם. מאחר שאין לשפתם סימני כתב קשה לשחזר את מקורותיהם ותולדותיהם. הברברים, שהם חלק ניכר מאוכלוסיית מרוקו, חיים במסגרת מסורתית־חקלאית בעיקר בהרי האטלס, ומהווים גורם חשוב בחייה מבחינה כלכלית ופוליטית.

אופראן

כפר בהרי האטלס מדרום למוגאדור. מסורת בקרב תושבי האזור מספרת כי בשנת 1775 ציווה ראש הכפר על היהודים להתאסלם, והם בחרו לעלות על המוקד ולא להמיר את דתם. חמישים היהודים שעשו זאת ידועים בכינוי ״השרופים מאופראן. אשר כנפו(יליד מוגאדור 1935, כיום תושב אשדוד) חיבר על יסוד מסורת זו רומן, התינוק מאופראן (תל אביב 2000).

מרוקו ויהודיה עד המאה התשע־עשרה

במשך אלפיים שנה, למן העת העתיקה ועד ימינו, היו תולדות יהודי מרוקו שלובות ושזורות בתולדות הארץ. היהודים הטביעו את חותמם על החיים הכלכליים, החברתיים והמדיניים של הממלכה השריפית, מילאו תפקידים דיפלומטיים חשובים בשירותם של השליטים, ובעזרת קשריהם עם הקהילות היהודיות בעולם שימשו גשר בין מרוקו לבין העולם שמחוץ לה. בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים מנו היהודים למעלה מרבע מיליון איש. חלקם התגורר בערים וחלקם בכפרים הפזורים מהאוקיינוס האטלנטי במערב עד תאפילאלת וגבול אלג׳יריה במזרח, ומחופי הים התיכון בצפון עד עמקי הסוס והדרע והאזורים הנידחים של מדבר סהרה בדרום.

הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומיוצגים בה רבדים תרבותיים מגוונים ועתיקי יומין.

הרובד הראשון הוא הגרעין הברברי המקומי. קיימות דעות שונות על היקפו, ואגדות עיקשות, שאמיתותן איננה ברורה, מספרות על ייהודם של שבטים ברברים בעבר הרחוק. עם הרובד השני נמנים מהגרים מארץ ישראל שבאו בעקבות הפניקים והרומאים. שרידי מצבה שעליה כתובת בעברית, מהמאה השלישית לספירה, נמצאו בוולוביליס(ליד מולאי אידריס), וכן בסאלה (ליד רבאט) ובטינגיס (ליד טנג׳יר). לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו היו התושבים הראשונים באופראן שבאנטי אטלס יהודים, ובחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. הרובד השלישי הם מהגרים מחצי האי הערב ומאזורים שכנים, אשר הגיעו לאחר הכיבוש המוסלמי, במאה השביעית. הם התיישבו בעיקר באיפריקיה, היא תוניסיה של היום.

הרובד הרביעי הם מגורשי ספרד משנת 1492. רבים מהם התיישבו במרוקו והשתלבו במארג הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה היהודית המקומית.

לקבוצות אלה נוספו יהודים ממוצא צרפתי, פולני, רוסי, תורכי, סורי וארץ־ישראלי, שהתיישבו במרוקו למן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ובואם של הערבים נשתנה מעמדם של היהודים. הם נעשו ״בני חסות״ (דמים). בין היתר הם נאלצו להעלות את מס הג׳זיה, ללבוש פריטי לבוש מבדילים, ובמקרה של סכסוך עם מוסלמי היה מעמדם המשפטי נחות.

במאה האחת־עשרה השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופת שלטונה התאפיינה בעליית הערים, ובמיוחד פאס, בקבלת       השלטון המוסלמי בספרד ובהשתרוררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והאיפריקית־התוניסאית.

במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה שלטה במרוקו שושלת אלמוחדון. הראשון בשושלת היה מחמד אבן תומךת. יורשו, עבד אלמומין, ששלט בשנים 1163-1130, הרחיב את שלטונו עד לגבול מצרים במזרח והעמיק את שלטונו בספרד. מלכי השושלת, שמוצאה באטלס הגבוה, שאפו לטהר את האסלאם מכל השפעה נכרית, וכך הייתה ההתאסלמות הכפויה של יהודים במגרב למרכיב מהותי במסע הכיבוש של השליטים החדשים. שמות משפחה ממקור יהודי, כגון אלכוהין(כהן),

הקיימים עד היום בקרב מוסלמים במגרב, משמשים עדות להתאסלמות ההמונית של אותם ימים.

עם היחלשותה של שושלת אלמוחדון החלה החלוקה המדינית של צפון אפריקה לשלוש היחידות המדיניות הקיימות עד ימינו. בראש כל מדינה עמדה שושלת נפרדת – החאפזים בתוניסיה, הזיאנים באלג׳יריה ובני מרין במרוקו. קהילות היהודים נפרדו לפי קווי החלוקה המדינית.

בעקבות עלייתה של שושלת בני מרין במרוקו התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר, והצליחו להבטיח במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון.

מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו בסוף המאה החמש־עשרה נהנו מהפתיחות הרבה של השלטון המרכזי ושל החברה היהודית כלפיהם. הודות למספרם הרב – 40,000-20,000 — הם היו רוב ביישובים רבים, כגון פאס, מכנאס, תיטואן, דבדו ועוד. אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בקהילות היהודים בכל מקום שאליו הגיעו, מחופי הים התיכון בצפון ועד לעמקי הסוס, הדרע והדאדס ומבואות הסהרה בדרום.

שילוב המגורשים באוכלוסייה היהודית המקומית לא היה חד־כיווני, וניכרה בו הדדיות. כך, החל ממחצית המאה השש־עשרה לא נכתבו עוד תקנות הקהילה בשפה הספרדית־ היהודית אלא בערבית־יהודית בלבד, ואילו המגורשים הביאו עמם, בין היתר, את התפיסה של נישואים מונוגמיים, ובהשפעתם היה ריבוי נשים לתופעה יוצאת דופן.

המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית בקרב יהדות מרוקו, אשר נמשכה עד למאה השבע־עשרה. במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה נפגעו היהודים במרוקו בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי. מצבם החמיר עוד יותר במאה השמונה־עשרה, עם עליית השושלת העלוית־הפילאלית לשלטון והזעזועים הפוליטיים שפקדו את המדינה.

אלמראבטון

תנועה דתית־חברתית וצבאית שהתגבשה באמצע המאה האחת־עשרה בקרב שבטי הברברים בדרום מרוקו. מטרתה הייתה לטהר את האסלאם באזורים אלה מהמידות הנפסדות שחדרו אליו. תחת הנהגתו של יוסף  ­אבן תאשפין (1106-1061) (שייסד את מראכש בשנת 1062) הצליחה השושללת להשתלט על כל המגרב ולהנהיג בו את תפיסותיה במשך כמאה שנה.

העלוים

שמה של שושלת המלכים הנוכחית במרוקו. העלוים הגיעו במאה השלוש־עשרה לאזור תאפילאלת (ולכן הם מכונים גם פילאלים) שבדרום־מזרח מרוקו, מחצי האי ערב. מולאי אלרשיד (בתמונה, מלך בשנים 1672-1666) נחשב למלך הראשון בשושלת זו שהצליח לייצב את השלטון. אחד מיסודות כוחה של השושלת עד ימינו הוא היותה שושלת שריפית, כלומר שהיא מתייחסת לצאצאי עלי. חתנו של מוחמד; לכן היא נחשבת לקדושה. וכמי שהחסד האלוהי נסוך עליה.

ראה: "מרוקו-עורך חיים סעדון – מאמר של מיכאל אביטבול-מכון בן צבי התשס"ד-עמ' 10-7

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

החסידה היפה

היה היתה אשה עניה ועקרה. אלוהים לא נעתר לפתוח רחמה.

באחד הימים ראתה להקת חסידות עפה מעל ביתה. נשאה כפיה לשמים ואמרה: ״אלוהים, לו נתת לי, חסידה לבת, כי עתה שמחתי בחלקי.״ שמע אלוהים תחינתה, ונולדה לה חסידה.

החסידה גדלה והאשה אהבה אותה אהבה עזה. יום אחד, אמרה החסידה לאמה: ״אמי, הבי לי את הצמר ואצא לכבסו בנהר.״

– בתי, היכן נשמע שחסידה תכבס צמר.״ אך החסידה התעקשה, והאם ניאותה ונתנה לחסידה צמר ללכת לכבסו. נשאה החסידה את הצמר עד לנהר. כשהגיעה לשם פשטה את נוצותיה, והפכה לעלמה כה יפה, שאף החמה נתקנאה ביפיה. לאחר שסימה לכבס את הצמר לבשה שוב את נוצותיה והפכה לחסידה כקודם ועפה. כך עשתה מדי יום.

אל אותו הנהר לנהר הזה נהג בן המלך לבוא ולהשקות את סוסו. באותו יום סרב הסוס לשתות. שידל אותו בן המלך בליטופים והבטחות, אך הסוס עמד בסירובו, הכה אותו מכות נמרצות, אך ללא הועיל, וכך היה גם ביום השני והשלישי.

הלך בן המלך אל קוסם ושאל אותו לפשר הדבר, אמר לו אותו מכשף: ״קח את סוסך לנהר, עקוב אחר מבטו, ויובהר לך הענין.״

לקח בן המלך את הסוס כדרכו לנהר, הביט הסוס לכיוון מסוים, הביט אף בן המלך לאותו כיוון והנה, הוא רואה בבואתה של עלמה יפת תואר שנשקפת במים. נשא עינו אל הגדה, וראה את העלמה. רצה הנסיך לגשת אליה, אך להפתעתו, עטתה את הנוצות, הפכה לחסידה ועפה לה. בא בן המלך לאביו ואמר לו: ״אבי רצוני לשאת אשה.״

אמר לו האב: ״כרצונך בני, אך כדי שתבחר לך אשה הראויה לך, אכריז בכל הממלכה שכל נערה יפת תואר, תבוא לחצר המלך עם קערת אוכל, והאשה שמקערתה יטעם בן המלך – תהיה לו לאשה. שמעו זאת נערות יפיפיות ובאו מכל קצוות הארץ אל ארמון המלך, אך בן המלך לא בחר מהן אשה. באה החסידה אל אמה ואמרה לה: ״אמי הכיני לי קערת אוכל, כי הולכת אני לחצר המלך.״ פתיה שכמוך, השארי בבית. מי שמע שבן מלך יבחר בחסידה ? רוצה את להמיט עלי בושה וחרפה.״ אמי, לא אזוז מדעתי. אני רוצה ללכת לחצר המלך.״

״מי ישים לב אליה״ חשבה האם. הכינה לה דייסה מלוחה, ונתנה אותה בשבר חרס, ואחר נתנה אותה בידי החסידה. עפה החסידה אל החצר והתיישבה שם כשקערתה לפניה.

ניגש בן המלך אליה, נתן ידו בקערה, ואכל את הדיסה עד לטיפה האחרונה. כשראו זאת המלך והתעלף והמלכה חלתה. כששמעו הנתינים שבן המלך נשא חסידה לאשה הוכרז אבל כבד בכל רחבי הממלכה. כשהגיעה השמועה לאם החסידה, חשבה: ״מי ידע אם באחד הימים לא תנקר לו את אחת מעיניו, ויבואו ויוציאוני להורג, אלך ואסתתר במרתפו של שכני.״ כך עשתה.

בלילה פשטה החסידה את נוצותיה, ולעיני הנסיך, הופיעה עלמה יפת תואר וכלילת יופי. העלמה אמרה לו: ״הנסיך, אתה הצלתני מכישופי, ומן היום ואילך אהיה לבת אנוש, כי גזרו עלי משמיים להיות חסידה, עד שאנשא לאיש.״

שמח בן המלך חבקה ונשקה, ואחר הביאה לחדר אמו והראה לה את הנסיכה. שמחה שמחה גדולה, וערכו חתונה גדולה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה.

שמעו זאת אחיו של בן המלך, על הנס. וצוו על עבדיהם לצוד להם חסידות, וישנו איתן. למחרת בבוקר קמו כל הנסיכים כשמומים בגופם. האחד נוקרה עינו, ולשני נתלש אפו, ולשלישי נקצצה אזנו, וכך בן המלך חי עם חסידתו יפת התואר וראה עמה חיים טובים ומאושרים.

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה ? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס.

שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו Tissot  שגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso  . Eב־21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1)

לאחר שהחליפו את בגדיהם במלתחה, היא השתרעה על המצע תחת השמשייה כשלידה יושבת מזל, ובעלה שוחה עם הילדים, ומשחק אתם מדי פעם בחול. עניין הפגישה עם אנטואן אינו מרפה ממנה, והיא מוגיעה את מוחה לאתר מישהו ממכריה שעשוי לספק לה פרטים אישיים על אנטואן, עד שנזכרה במדאם וידאל נציגת הקהילה הספרדית ובמרסל עובד עירייה. היא החלה לשקול מי משניהם עדיף. מדאם וידאל היא גויה, ואף שהיא נשואה ליהודי היא גויה בנפשה, וגרוע מכך היא פטפטנית חסרת תקנה, שאינה אמינה בשמירת סוד. לכן הסיחה את דעתה ממנה. והתרכזה במרסל שאמנם אינו יודע דבר על הספרדים, מכל שכן על אנטואן, אך כעובד עירייה בכיר [אדריכל כבישים), הוא יכול להשיג את מה שהיא רוצה מן המחלקה לרישום התושבים.  מחר היא תתקשר אליו, ובטוחה שהיא יכולה לסמוך עליו.  מרוצה מן הפתרון היא התרוממה ממקומה. הסירה את השעון מידה, והמשקפיים מעיניה, הושיטה את הארנק למזל שתשמור עליו, ועשתה את דרכה לים. היא הביטה כה וכה עד שאיתרה את בעלה עם הילדים והצטרפה אליהם. "פתרת את הבעיה, חמדתי", פנה אליה בעלה בבת צחוק. היא התיזה עליו חול ברגלה בחיוך של משובה.

למחורת היא טלפנה מיד למרסל עם כניסתה למשרדה. "אני רוצה שתשיג לי פרטים אישיים מלאים על אנטואן, נהג בחברה לשיווק דגי אגדיר". שטחה בפניו את בקשתה בקיצור. "למה את לא פונה לבעלך, שהוא הפטרון שלו". הוא טען. "זה סוד שאסור לבעלי לדעת", היא נימקה. הוא ניסה להתבדח על חשבונה כעומדת לצלול לתוך הרפתקה רומנטית, ולאחר ששניהם סנטו זה בזה, היא הסבירה לו את תכניתה ברמזים. וכאחד המעורה בהתעוררות ציונית שפקדה את הקהילה לאחר מלחמת השחרור, הוא איחל לה הצלחה. "מחר בשעה עשר תקפצי למשרדי, הכול יהיה מוכן עד אז", הוא הבטיח. למחורת היא הופיעה בדיוק בשעה עשר. הוא אותת לה בידו על דף הנייר שעל השולחן: "אנטואן כאסטיג'ון בן העיר מלגה, נשוי לחורחה, גר בשכונת פונטי במערב אגדיר. מפרנס יחיד משפחה בת ארבע נפשות, עובד בחברה לשיווק דגי אגדיר", היא קראה את הכתוב בנייר, הודתה למרסל בנשיקה ידידותית תוך הזמנה לביקור, ויצאה כשכולה קורנת משמחה.

הצעד הבא היה ביקור בביתו של אנטואן. ביום ראשון  היא קמה ממשכבה בלאט לבל תעיר את בעלה שנם את שנת שחרית של יום ראשון. התלבשה חגיגית, נכנסה לחדר הילדים שהיו ערים תחת השגחתה של מזל: "יש לי פגישה במועדון", הודיעה למזל, נשקה את הילדים, ויצאה. התניעה את רכבה, ופנתה לשוק האירופי, קנתה אגד פרחים, ופנתה שמאלה לכיוון הפרבר פונטי. היה זה יום אביבי בהיר וחמים. כדור האש זוחל עדיין בשיפולי שמי התכלת, ומקרין מזהבו נופך של נוגה על כחלילותו של הים. רוח קלה מלטפת את צמרות האלון והאשוח שבצדי הכביש, וקרני השמש מרצדים עליהם, ויוצרים מרקע של אור וצל המשחקים בערבוביה על זגוגיות הרכב.

אנטואן עסק באותה שעה בניכוש עשבים  בגינתו כשלפתע עצרה מכונית ליד חצר ביתו. הוא הזדקף מלוא קומתו והחל לצעוד לכיוון הגדר. הוא הסתקרן למראה אישה הדורה המתקרבת לקראתו ובידה אגד פרחים: "היכן גר אדון כאסטז'ון", שאלה בעודו משתאה. "זה אני, גברתי", הוא הצהיר, ופתח מיד את דלת החצר. היא  הציגה את עצמה כגברת אביצרור,  והוא הגיב בקידה כשעל פניו ארשת של מבוכה. חלפה דקה של דממה עד שסימן  לה בידו להיכנס. היא פסחה על סף הדלת, והוא אחריה כשכוונתו להוביל אותה לדלת הפנימית של הבית: "במטותא ממך, אל תעיר את בני הבית", פנתה אליו בנימוס כדי להעניק לו תחושה של שווה מעמד, "זה בשביל גברת כאסטיז'ון". היא הושיטה לו את הפרחים. הוא הודה לה בהבעה ביישנית, והזדרז להוציא שני כסאות מהבית. שניהם התיישבו, והחלו להחליף כמה מילים על מזג האוויר הנוח, ועל גינתו המטופחת, ובשיחה על ענייני דיומא היא ניצלה הזדמנות לרמוז לו על התנגדות בעלה לפיטוריו. הוא הביע הערכה רבה לבעלה, וכרך בהערכתו את העם היהודי תוך סיפורים על מה ששמע מאבותיו אודות חוכמתם של יהודי ספרד. "אנטואן", היא קטעה את שטף דיבורו ופנתה אליו בשמו הפרטי כמדברת אל חבר. "כן גברתי", הוא ענה כשהוא חש תנודה בכל קרביו. "באתי לבקש ממך טובה אישית", אמרה בנימה עממית. כל קרביו שבו בנחת למקומם, והודה לאלוהיו שלא באה לבשר רעות. "ברצון רב", הוא חייך, והתרווח על כסאו. היא לאטה לו, שהטובה שעומדת לבקש ממנו צריכה להישמר בסוד בין שניהם, וכשהבחינה בתדהמה שהסתמנה על פניו, היא גילתה לו מיד שהדבר קשור בנסיעותיו, וכי עליה להסתודד עמו על כך במשרדה. הוא נכנס הביתה, החליף את בגדיו, רשם פתק לאשתו, ויצא: "אני לרשותך. גברתי", הצהיר בהבעה כנועה.

הכתובה המודפסת – יצחק כנפו

[מלאכת הכנת הכתובה] היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר­­ את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.

 אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:

החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.

לפני הכיבוש הערבי

אבל הרבה קודם לכיבוש הערבי, כמו שהטעים חבר פרלמנט בריטי ב 1939, אלף שנה לפני הולדתו של הנביא מוחמד היה היהודי, שכבר ישב בגולה על נהרות בבל, שר: ״אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני״.  הרוורנד פארקס אומר כי הרעיון ה״מייחד להיסטוריה היהודית תכונות שראשיתן בכך שהיא בלתי־רגילה וסופן בכך שהיא יחידה־במינה״ הוא זה ש״הדת, שהתפתחה ונעשתה מונותאיזם אתי אוניברסאליסטי, מעולם לא נעקר שרשה בארץ׳׳ …בשום מקום לא הקימה היהדות מרכז לאומי בלתי תלוי אחר: ואך טבעי הדבר שארץ ישראל שזורה באורח אינטימי הרבה יותר בזכרונותיו הדתיים וההיסטוריים של העם, כי הקשר שלו לארץ ממושך הרבה יותר ־ לאמיתו של דבר, הוא נמשך ברציפות מן האלף השני לפנה״ס ועד לעת החדשה… לכן שימשה הארץ מרכז רגשי שהתקיים כל תקופת ״גלותו״ של העם, והביא לידי שיבות או נסיונות־שיבה מתמידים, שבימינראנו הגיעו לשיאם בתנועה הציונית.

ישראל היה ללאום כבר ב-1220 לפנה״ס בקירוב – קרוב לאלפיים שנה לפני תחילת הפלישה הערבית הראשונה. נוכחותם העקשנית של היהודים בארץ גברה על נסיונות חוזרים ונשנים להכחידם. במאה הראשונה בקירוב

קיימו רבים מיהודי הפזורה את מצוות העליה־לרגל, וב״ימים נוראים״ אפשר היה לפגוש בירושלים יהודים מארצות שונות כארץ־הפרתים, מַדַי, עילָם, ארץ הנהריים, קאפאדוקיה, פונטוס, אסיה הקטנה, פ׳ריגיה, פמפיליה, קירני, כרתים, רומא וערב.

 כאשר כבשו הרומאים את יהודה כבר נחשבו היהודים ״אנשים פרועים שקשה לטפל בהם״, לדברי אנציקלופדיה בריטאניקה,, שהרי סירבו בקשי-עורף למסור את ארצם לשלטונה של רומא.

אדריאנוס קיסר, ״שגמר אומר להכרית את הלאומיות היהודית התוקפנית הזאת״, גזר שמעתה והלאה תהיינה מסורות יהודיות כגון ברית־מילה, השבת והקריאה בתורה – ולמען האמת, עצם אמונותיה של היהדות – בלתי־חוקיות ו״אסורות״.

אדריאנוס ״גמר אומר להפוך את ירושלים, שעדיין היתה חרבה למחצה, לקולוניה רומאית״. אחרי שחרב בית־מקדשם של היהודים ב-70 לספה״נ בא המרד היהודי הראשון בראשותו של בר-כוכבא – שהיו לו ״200,000 איש תחת פקודתו״ – וגאל את ירושלים ועוד הרבה ״מצודות וכפרים בכל רחבי הארץ״. אותה ״מלחמה לכל דבר, שהקיפה את הארץ כולה… השתוללה במרירות חימה משך שלוש שנים, והרומאים נאלצו להביא לגיונות על לגיונות של תגבורת למיגור המורדים״.

אף שבסופו של דבר השיבו הרומאים לידיהם את השלטון המדיני, ״בזזו את העיר [ירושלים]… ואת רוב היהודים ששרדו גירשו מן הארץ״, הושג הנצחון במחיר מהמם – ״אומרים שנהרגו לא פחות מ־580,000 איש!״ – רומאים ויהודים כאחד.

לאחר התבוסה הסב אדריאנוס את שם העיר ירושלים אליה קאפיטולינה, פקד לבנות מקדש ליופיטר באתרו של בית המקדש היהודי, ו״גזר שכל יהודי שייראה בתחומי העיר דינו מיתה״.

אבל כמו שלא נעלם השם יהודה כך גם לא נטשו היהודים את ארצם. אחדים התעקשו להשאר ועוד רבים מיהרו לשוב כדי לבנות את עולמם מהריסותיו. אולם היו יהודים שברחו מן הכיבוש הרומאי למקומות אחרים – ובכללם חצי־האי ערב, שבו הקימו כמה יישובים חדשים ובמקרים רבים הצטרפו לקהילות יהודיות – מהן שקמו בערָב כאשר נגאלו משבי בבל ומהן שקיימות היו כבר קודם־לכן. כך התפתחה בריחתם של הפליטים ה״פלשתינאים״ הראשונים, בניי הודה או היהודים.

26 ר׳ אברהם ברדוגו(רבאט)

עדות של מר יצחק א׳(רבאט).

27 ר׳ אברהם דרעי(ליד אימין תאנות)

קבור על ההר אימין תאמוגה ליד ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.

מרפא בעיקר עקרות. לפי המסורת של בני המקום, נתגלה בחלום לאחד מאנשי הכפר והודיע לו שהוא פלוני בךפלוני, ושכל מי שיבוא להשתטח על קברו, הוא יקבל את בקשותיו. כשהלכו אנשי הכפר לפי הסימנים שנתן בחלום, גילו במקום ההוא מציבה. בימינו נבנה חדר ליד מקום קבורתו.

1.27 ״אף אחד לא מכיר אותו. רק אנחנו בני הכפר אימין תאנות. פעם הוא עשה לי נס. לבתי היתה נקודה לבנה בעין שלה. אני נהגתי להדליק כוסות נשמה של הצדיקים, כדי לבקש מהם רחמים, ואף פעם לא לקחתי אותה לרופא. פעם באה בחלומי אשה שאלה אותי: למה את בוכה? עניתי: בתי חולה. היא פתחה קופסה ואמרה לי שיש בה זעתר שאפשר לשים לה טיפות ממנו בעין. שאלתי אותה מה שמה והיא ענתה שהיא אשתו של הרב בראהם. קמתי וסיפרתי לאשת דודי והיא סיפרה לי שבמוגאדור יש אשה שסבלה מהעין וריפאו אותה במי זעתר עם קצת מלח׳׳. סיפרה הגב׳ סעדה כ׳ (אימין תאנות).

2.27 ״פעם באו המוסלמים לחרוש במקום בו קבור הקדוש. אמרו בליבם: מדוע צדיק זה חוסם לנו את הדרך? בואו נעקור את קברו. כאשר התחילו לחרוש, המחרשה נתקעה באדמה והאיכרים קיבלו שיתוק. אמרו להם: זה נגרם רק על־ידי היהודים. באו היהודים ומצאו איכרים משותקים ליד הקבורה של הצדיק. המוסלמים קראו לצדיק וביקשו סליחה. זה אני ראיתי במו עיני. אז הקיפו המוסלמים את מקום הקבורה באבנים ואמרו לצדיק: חזן! זה המקום שלך, אף אחד לא יעיז יותר לנגוע בך״. סיפרה הגב׳ סעדה כ׳ (אימין תאנות).

Imintanoute (en amazighe : Imi n Tanut ⵉⵎⵉ ⵏ ⵜⴰⵏⵓⵜ ئمى نـ تانوت) est une villeMarocaine située dans la province de Chichaoua, dans la région de Marrakech-Safi.

Elle se situe sur l'axe Marrakech-Agadir (Autoroute A7). S'étendant sur 30 km², la ville comptait 17 051 habitants en 2004, soit 568 habitants par km² faisant d'elle la1^re ville de la province. Imintanoute est bordée au nord et au sud par la montagne, qui couvre 80% du territoire régional.

Imintanoute se situe à 44 km de Chichaoua, 140 km de Marrakech et a 150 km d'Agadir. Ville ayant plusieurs structures comme des écoles, collèges, lycée, Salle de sport, centre administratif, tribunal d'instance, bureau de la sureté national, Une gendarmerie Royale, ONE, ONEP, bureau de poste, Assurance (Axa, Zurich), banques (Banque Populaire (x2), Crédit Agricole, Attijariwafa bank, BMCE, Crédit du Maroc)… La ville possède aussi plusieurs hôtels.

• ר׳ אברהם ואזאנה (איית בודיאל)

מכונה גם ר׳ ברהם ואזאנה. נולד בסכורה, חי בראשית המאה התשע־עשרה. הלא אחיו של ר׳ דוד ואזאנה ובנו של ר׳ יעיש ואזאנה. צאצאיו גרים בארץ ומקיימים כל שנה הילולה בג׳ בטבת. התפרסם בריפוי עקרות.

1.28 ״כשהיה בחיים נחש פעם בלע צפרדע על ידו. הוא הושיט את ידו והוציא את הצפרדע. הציל אותו. פעם אחת, מספרת יהודיה, לא ירדו גשמים וכל העולם צמו ולא ירדו גשמים. בלילה אחד, בא הרב בחלום לאשה שהיתה ממשפחת ואזאנה והודיע לה שלמחרת יהיו מים בנהר. למחרת [כשסיפרה] התחלנו לצחוק. בבוקר קמנו והלכנו לראות ופתאום באו מים בנהר. זה בזכותו של אלוהים והצדיק. במלחמה הזאת [מלחמת יום הכיפורים] אשה ביקשה תמיד רחמים מהצדיק, כדי שיגן על שלושת בניה שאחד מהם קרוי על שמו. היא גרה במגדל העמק. גם אני קראתי לבני על שם הקדוש״.

• ר׳ אברהם חמיאש (דמנאת)

נקרא גם ר׳ אברהם נחמיאש. חי במאה התשע־עשרה.

עדות מר דוד א׳(מראכש) ואחרים. בן־נאיים, עמי י״ז, מזכיר ר׳ אברהם בךנחמיאס ממראכש שממנו ראה פסק־דין. אין לדעת אם מדובר באותו רב

• ר׳ אברהם טאנזי(איית עבאס)

קבור ליד שני קדושים מאותה משפחה: ר׳ יוסף טאנזי ור׳ שלמה טאנזי.

עדותו של אינפורמנט יליד המקום.

Ait Abbas

Ait Abbas is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 10391 people living in 1460 households. Wiki
pedia Province: Azilal Province

מסורות רבות מספרות על ריפוים של מוסלמים על־ידי קדושים יהודים.  במקרה זה, כמו אצל היהודים, קושר הנס את המוסלמי או את משפחתו לקדוש והם באים אחר־כך כל שנה ושוחטים לכבוד הקדוש. את השחיטה נהגו הערבים לעשות בחוץ ולקחת את הבשר לעצמם או שהביאו את הבהמה לשוחט היהודי ותרמו את הבשר ליהודים.

אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו מבקרים מוסלמים רבים  וגם הם נהגו לזרוק ארגזים של נרות לתוך מדורת האש שליד קבר הקדוש; מוסלמי שהבריא שם משיתוק קפץ מתוך שמחה לתוך האש בלי שיקרה לו דבר. נתן לצדיק את קביו ונישק את אבני הקבר: הרבה שחיטה ושמונים ק״ג חיטה הביאה לקדוש משפחתה של ערביה עקרה שילדה בזכותו! ערבי שנזכר בר׳ עמרם כשהשתתף במלחמת הודו־סין הבטיח להביא לו כבש כל שנה לשחיטה אם יחזור בריא הביתה, וקיים את נדרו: ערבי אחר שנדר נדר היה לוקח יהודים חינם במכוניתו מהעיר לקבר הקדוש. מוסלמיות עקרות ילדו בזכותם של ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ יחייא לחלו ומול תימחרארת; ר׳ אהרן הכהן מדמנאת ריפא ילדה עיוורת בהעבירו ידיו על עיניה: מוסלמי שסבל ממחלת רוח והבריא בזכות ר׳ דוד הלוי דראע החל מאז לאסוף תרומות עבור הקדוש: ר׳ אברהם כהן מרפא מוסלמי משותק, ור׳ דניאל השומר אשכנזי מרפא את בנו של השייך שהיה סובל ממחלת הנפילה.

הערת המחבר :   לא תמיד ראו המעריצים בעין יפה שמוסלמים שוהיס ליד קבר הקדוש, ולא הרשו להם למשל לישון ליד הקבר. אינפורמנט מסר לי שנתנו למוסלמיה עקרה לשים את חגורתה ללילה על הקבר של מול תימחדארת, אך לא הרשו לה לישון ליד הקבר.

המוסלמים פונים לקדוש היהודי גם בגלל סיבות אחרות שאינן קשורות לריפוי. קאדי מבקש מר׳ חנניה הכהן שיעזור לו למצוא את השפחה שהלכה לאיבוד, והשפחה חוזרת באותו לילה: אחר פונה למול תימחדארת שיעזור לו למצוא עז לשחיטה בחגם הגדול של המוסלמים, ובדרכו חזרה הביתה מתקרבת אליו עז והוא לוקח ושוחט אותה: לאחר ששומרו המוסלמי של מולאי איגגי פנה לקדוש עם בקשה זהה, פגש בדרך אדם שנתן לו כבש באומרו שזהו הכבש שלו לחג: מוסלמי ביקש עזרה מר׳ סעדיה דאדס מפני שסוסתו היתה ממליטה וסייחיה היו מתים והקדוש נענה לבקשתו.

הקדוש היהודי גם מציל מוסלמי או כפר שלם בעת צרה: שיך ערבי שאנשיו רדפו אחריו כדי להרגו, הסתתר מאחורי האבן של ר׳ דוד ומשה וניצל על־ידי הקדוש וכל שנה היה מביא שחיטה לקדוש: ר׳ פנחס הכהן הציל פעמים רבות את חייו של הפחה של מראכש: ר׳ מכלוף בךיוסף הציל מוסלמי כשאוניתו טבעה בים בדרך למכה; ר׳ ישראל מוריוסף הציל מוסלמי ששחט לו עגל כשהנחל עלה על גדותיו: ׳ בני שבט איית אל־עללא שחטו שור ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע והקדוש הושיע אותם מהתקפת שבט אחר שבא לשדוד את הכפר: מוסלמים שבאו להתקיף את העיר תטואן ברחו בראותם אורות בבית־הקברות בו קבור ר׳ יצחק בן וואליד והמוסלמים בעיר הבינו שניצלו בזכות הקדוש: המוסלמים במקום ניצלו מהתקפת חיילי הפחה של מראכש בזכות איית אל־כהן.

כאשר מוסלמי בעל אמונה פונה לקדוש, יכול הקדוש לתת לו סימן שבקשתו תתמלא באותה צורה שהוא נותן סימן ליהודים: אצל ר׳ שלמה בן־לחנס היה ערבי בעל אמונה חזקה גורם ליציאת מים מקבר הקדוש כל פעם ששם את כובעו על המציבה, והאנשים היו מצטופפים מסביב ולוקחים מן המים ומורחים בפניהם.

המוסלמים במרוקו נהגו לפנות ליהודים ולחכמיהם כל פעם שנתקלו בתופעה יוצאת דופן שלא ידעו להסבירה או לפתור אותה. היתה להם אמונה שהיהודים, בזכות קדושיהם, מסוגלים למצוא הסבר או פתרון לאותה תופעה.  כשרגלו של גמל שקעה באדמה ולא יכלו להוציאה, קראו בעליו ליהודים וכאשר חפרו את המקום והרימו את רגליו של הגמל מצאו אבן עם תאריך קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור:  ר׳ אבא אביחצירא פירש את המשמעות של שתי אבנים רוקדות שראו שני מוסלמים בנהר בלי שהיתה רוח, כשבע שנים של רעב ומלחמה ושבע שנים של שפע אחריהן:  בעת מלחמה היו המוסלמים מרשים ליהודים לבקר אצל סידי מוחמד ובלקאסם ואף היו קוראים להם שיכנסו ויתפללו לקדוש.

לכבוד יום הילולת המשורר הדגול ר' דוד בוזגלו שיחול ביום שבת כג אב רחמן.

מתוך ספרו של יוסף שטרית – שירה ופיוט ביהדות מרוקו

ְּכבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָהּ חָשַׁבְתִּי, / בקשתי ומצאתי; / לולא כי [יערה עיר נדחת.

יומם ולילה תוך יערה טבעתי, / אך ערפל החתלתי, / תקותי בי [רקח מרקחת (שם, עמי 164).

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקיינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

יומי ולילי טפחתי רִבִּיתִי, / כשושנה יָרַחְתִי, / קראתיה לב [משמחת.

נפשי, ממרבית אהבתה, נַחֲלֵיתִי; / עלי ערשי נרדמתי; / כלתה [רוחי, רבה נזנחת.

ואם רחוקה היא, בה התבוננתי; / אז רבתה מבוכתי: / מקור הבין [איה לקחת?

רוח שדי רחפת במרום שבתי, / עלי נפשי חייתי, / כשמן המור בו [נמשחת. [….]

דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, / נִיב מְפָרֶשֶׁת,

גַּם רוּחִי וְנִשְׁמָתִי / רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת,

וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי / כְּבַת יוֹרֶשֶׁת

 (שם, עמי 165-164).

ברם מבוכתו זו לא הייתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו – כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד – שחדל לקיים את התורה והמצוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

לֹא זוֹ אַף זוֹ, שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי [פּוֹסַחַת. [….]

לָאֵל חָשְׁבוּ מִלָּתִי / וּלְדָת מְכַחֶשֶׁת (שם, עמי 165).

לדידו לא הייתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוך ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את חשדנותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל

[נִמְתַּחַת;

תּוֹרָה הָיְתָה חֹטֶר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחֻקָּהּ לֹא הֵפַרְתִּי, / נָצֵן תִּקְוָה [תּוֹךְ לֵב צוֹמַחַת.

מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוַת עֲבוֹדָתִי, / אֲהַבְתִּיהָ בְּעַיִן [נִפְקַחַת

(שם).

מלבד המבוכה הרבה שהתנסה בה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו: בעולם שבו חי רד״א אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה, כותב הוא בכתובת של שיר נוסף,  ״מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון – נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם: והמסכין – לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכך, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר רד״א בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטָנִי / מִמַּתְּנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,

הַס מִלְּהַזְכִּיר חָכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ.

מִנִּי נִבְצְרָה מַחְשֵׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל – טוֹב מִרְעָפוֹ

(שם,

עמי 167).

תסכולו של המשורר ממצב זה כה גדול, עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּא, אָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻומָּה.

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נֹאַץ, / אֲגַדֵּף בְּזַעְמָה.

בִּסְבִיבֵי אַשְׁלִיךְ הַס, / אֶגְזֹר קוֹל דְּמָמָה

עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֱלָמָה (שם).

אמנם הוא מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר, אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

טוּבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻוכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַעַת נְשׂוֹא [לא אוכל (שם, עמי 183).

עמוד 287

המללאח של מכנאס ותושביו.

עד המאה השבע-עשרה חיו יהודי מכנאס בשכונות מעורבות עם שכניהם המוסלמים. ב 1682 גירש מולאי איסמעיל את היהודים וחייבם לבנות רובע מחוץ לעיר – המללאח – מעין גטו הממוקם בפרבר של ברימה.

המללאח הישן של מכנאס לא השתנה מאז הקמתו. החומות האיתנות המקיפות אותו נפתחו במאה השמונה-עשרה רק באמצעות שער אחד ויחיד שנסגר מדי לילה ומדי שבת, ומאורים, שהשליט מינה לשם כך, שמרו עליו ולצידם כלבים גדולים ששימשו כמעין זקיפים.

כל שטחו של המללאח, שכלל גם את בית העלמין הקהילתי, הוא כ 300 מטרים אורך ו 175 מטרים רוחב, ובשטח זה התרכזה כל האוכלוסייה היהודית כ 4000 עד 5000 בני אדם לערך, שמספרם הלך וגדל בשל הפליטים שבאו ממרכזי אוכלוסייה אחרים ונמלטו מאסונות טבע ומרדיפות.

במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה הביעו נוסעים אירופים את הזדעזעותם מן העוני המנוול של היהודים הכלואים ברובע צפוף אוכלוסין בעל סמטאות מלאות רפש ובוץ המסכנים את בריאות התושבים.

   חיי הקהילה במכנאס.

למרות כל התלאות ודווקא בגלל מעמדם הנבדל, נהנו היהודים במכנאס, כמו בקהילות האחרות של יהודי מרוקו, מאוטונומיה פנימית כמעט מוחלטת בחיי הקהילה והדת.מועצת מכובדים ( טובי העיר ) עמדו בראש הקהילה והייתה מופקדת על ענייניה. תפקיד זה נתון בידי המשפחות המכובדות ועבר בירושה מאב לבן. בראש המועצה עמד הנגיד ( שייך אל-יהוד ) ששימש נציג הקהל כלפי השלטון והוא דאג לגביית המסים, לסדר הציבורי ולהשלטת מרות המועצה והחלטות בית הדין.

במאה השמונה-עשרה, בעת שהייתה מכנאס בירת מרוקו, היה תפקיד הנגיד בידיהם של אישים חשובים כאברהם מאימרן וכמשה בן עטר, והם שימשו נגידי יהדות מרוקו כולה. לכל קהילה היה בדרך כלל נגיד משלה. נגידים אלו היו מכובדים ועשירים ומקצתם זכו לשירי שבח מידי משוררינו רבי דוד חסין. מלבד התפקידים המרכזיים נבנה מעמד הנגיד על פי אישיותו של נושא המשרה, באשר לא היה מיסוד מלא לתפקיד.

מעצם אופייה הייתה החברה היהודית במרוקו, משלומי אמוני ישראל וקיבלה עליה את מרות התורה, וההנהגה הרבנית הייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים. אך גם כאן לא היו הדברים מוגדרים לחלוטין ומעמד הרבנות נתעצב בהתאם לאישיותו של נושא המשרה.

במועצה הקהילתית היו רבנים, תלמידי החכמים החשובים ובראש כולם הדיינים. אלה היו מתמנים לכל ימי חייהם על פי עיקרון ה" שררה " העוברת בירושה מאב לבן. עיקרון זה מסביר את הקביעות של שושלת  רבנים במכנאס במשפחות כמו טולידאנו ובירדוגו מן המאה השבע-עשרה ועד ימינו. החכמים זכו לכבוד רב כשומרי ההלכה וכאנשי הספר המנחילים את מורשת ישראל.

יהודי מרוקו נהנו גם מאוטונומיה משפטית ניכרת לכל קהילה היה בית דין משלה. בית הדין טיפל בעניינים שבין העותרים היהודים על פי ההלכה ועל פי התקנות. הפסיקה של בית הדין בוצעה בידי הנגיד, אשר לרשותו עמד בית כלא קטן במלאח.

במאה השמונה-עשרה דיברו יהודי מכנאס ערבית-יהודית השזורה במילים עבריות וספרדיות ונכתבה באותיות עבריות. המשכילים השתמשו בשפה הזו דרך שגרה ביצירותיהם הכתובות. היא שימשה גם בספרות עממית עשירה שהועברה את הכתב ובמסורות שבעל פה, שירה, אגדות, סיפורים, רפואה עממית וטקסטים מאגיים.

   בתקופה הנדונה, כמו ברוב התקופות בתולדות ישראל, העברית הייתה שפת התפילה והלימוד. היא נכתבה ולעתים רחוקות אף דוברה בפי המלומדים – פרופסור בר אשר כתב ספר נהדר, ובו הוא מסביר את העניין של המלומדים דוברי עברית בצורה נפלאה -. היא שימשה כלשון היצירה הרוחנית ונכתבו בה דברי הלכה והגות, מדע ופרשנות, קבלה ומסטיקה ואין צורך לומר שירה ופיוט. אף אגרות העוסקות בענייני היום יום נכתבו עברית מליצית ונשגבת ולעיתים אף מחורזת.