שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהו


שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודית

 

שבחי הרמבםאמרה עממית יהודית קובעת בפסקנות ש ״ממשה עד משה לא קם כמשה״, ללמדך כי בתודעת עם ישראל משתווה שיעור קומתו של ר׳ משה בן מימון לזה של משה רבנו. ספר זה עוסק בדמותו של הרמב׳׳ם כפי שהצטיירה בעיני העם ביצירה העממית, וביתר דיוק בסיפור העממי.

רמב״ם היה איש נדודים בחייו: הוא נולד בספרד שבאירופה, נדד לאפריקה, לפס שבמרוקו ולקהיר שבמצרים, והובא למנוחת עולמים בטבריה שבארץ'ישראל, קרי באסיה. נמצא אפוא שנולד ביבשת אחת, חי בשנייה ונקבר בשלישית. רמב״ם היה איש אשכולות, חכם וראש הקהל, רופא ופילוסוף, ובכל אלה הגיע להישגים נעלים.

בסיפורים על הרמב׳׳ם קשר העם כתרים רבים לאישיותו והעלהו למדרגה עליונה, אם במסגרת הסיפור הבודד ואם במסגרת מחזורי סיפורים שבהם סופרו קורות חייו מלידתו ועד לקבורתו. בין דמותו ההיסטורית של הרמב׳׳ם ובין דמותו המצטיירת מן הסיפורים נוצר פער, והעם לא דק ולא דייק אלא ייחס לו דברים שלא היו, או שאף התנגד להם בחייו(כמו המגיה והקבלה). אהבת העם לרמב״ם והערצתו עולה מן הסיפורים שסופרו עליו בכל תפוצות ישראל. אולם יותר מכול סופרו עליו סיפורים במקומות שבהם חי ופעל, כלומר בתחומי קהילות ישראל שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

בספר זה נאספו סיפורים מכתבי־יד, מדפוסים ישנים ומהקלטות ומרישומים מן המסורת שבעל־פה בקרב קהילות אלו. קראנו לספר שבחי הרמב״ם מפני שסברנו שזה השם היאה לסיפורים שסופרו עליו. מתוך העושר הרב של הסיפורים הנמצאים בכתבי־יד בדפוסים, ברישומים ובהקלטות, שמספרם מגיע ליותר משלוש מאות, הבאנו כמחציתם, שהם הטובים בסיפורים והמייצגים נאמנה את כל היתר.

הקדמנו לקובץ הסיפורים שני פרקי מבוא: באחד ביררנו את מהותו של הסיפור העממי על הרמב״ם, תוך בדיקת קורפוס הסיפורים והמחקר שנעשה בנושא זה עד עתה, ובשני ניסינו לעמת את קורות חייו של הרמב׳׳ם הידועות לנו כיום, בעיקר מתגליות הגניזה הקהירית, עם קורות חייו כפי שהן עולות מן הסיפורים, ולברר את רקעם ההיסטורי והספרותי של הפערים שביניהם. לסיפורים שהבאנו במקור בערבית יהודית ובתרגום עברי משלנו, הקדמנו הקדמות והעירונו לכל סיפור וסיפור לייחודו של הסיפור ולמיונו הספרותי.

 פרסומם של סיפורים בערבית היהודית החדשה משבע קהילות שונות בשבעה להגים שונים על נושא אחד פותח פתח למחקרים בנושאים שונים שיעלו את המשותף והנבדל ביניהם. לא ניסינו להאחיד את הכתיב של הערבית היהודית אלא השארנו את הטקסט ככתבו, אף אם היה ספק לשגיאה השארנו את הכתוב, ורק בהיותנו בטוחים לחלוטין ערכנו תיקונים קלים. את הסימנים הדיאקריטיים האחדנו כדלהלן: גֹ =ج : ג' = غ : דֹ =  ذ : כ' = خ : ת' =ث  ובטקסטים מקהילות אחדות לא הבחינו בין העיצורים ת/תֹ  ד/דֹ

תודות לכל המוסדות שסיפקו לי צילומים של כתבי־יד: לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, למכון בן־צבי בירושלים, לספרייה הלאומית בפריס, לספריית המוזאון הבריטי בלונדון, למכון הברמן בלוד, למשפחת ששון בירושלים, ולארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע״י) על הרשות להביא מבחר מן הסיפורים על הרמב״ם שברשותם ובמיוחד למרכזת הארכיון הגב׳ עדנה היכל. כמו כן נתונה תודתי ליד יצחק בן־צבי ולמר יוסף אלגמל על הרשות להשתמש בתמונות מספר. תודות לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, פרופ׳ אפרים דוד, לראש מנהל הפקולטה, גב׳ בלה טוקטלי, לדיקן הרשות למחקר, פרופ׳ אהרן בן־ זאב ולקרן עמו״ס של נשיא המדינה על תמיכתם בהוצאת הספר; תודה לכתבניות רשות המחקר, גב׳ שולמית חבר וגב׳ שנטל אשר.

תודה לקרן הלאומית למדע מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים שתמכה במחקרי על ״הסיפור העממי בעיראק״, שיותר מרבע הסיפורים הבאים בספר זה לקוחים מאותו מחקר.

תודות להרב יוסף קאפח ולפרום׳ יהודה רצהבי שנתנו את רשותם להשתמש ולהסתייע בתרגומם העברי למחזור סיפורים של יהודי תימן על הרמב״ם בערבית יהודית. כתב־היד שפרסמתי בספר זה שונה במקצת מכתב היד שהם תרגמו, וביסוד תרגומי נתתי את תרגומם.

תודות לד״ר הזה יזון, שעמה התייעצתי בכל ענייניו של הספר הזה, ובמיוחד בעניין המיון הספרותי של הסיפורים; לפרופ׳ יוסף שיטרית, שעבר על הסיפורים בערבית יהודית שמצפון אפריקה ותרגומם לעברית, והערותיו היו לי לעזר רב; תודה למסרנים שמפיהם הקלטתי סיפורים על הרמב״ם ואשר נכללו ברשימת המסרנים במפתוח שבסוף הספר. למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הספר לדפוס: להנהלת הוצאת מאגנס, על החלטתה לפרסם את הספר, ולמנהל ההוצאה מר דן בנוביץ ולעוזרו מר רם גולדברג, שטרחו רבות להוציאו מתוקן ונאה.

יצחק אבישרור

הסיפור העממי על הרמב״ם: הקורפוס והמחקר

הסיפור העממי על הרמב״ם: הקורפוס והמחקרשבחי הרמבם

  1. חקר הסיפור העממי על הרמב״ם

מחקרים רבים על הרמב״ם התפרסמו לרגל מלאות שמונה מאות שנה להולדתו, בשנת 1935, ולרגל מלאות שבע־מאות וחמשים שנה לפטירתו, בשנת 1954. בשנים 1936-1935 נתפרסמו בין היתר שני מאמרים על הסיפור העממי על הרמב״ם, ובשנת 1954 נתפרסמו מחקרים אחדים בלוויית סיפורים על הרמב״ם.

חקר הסיפור העממי על הרמב״ם מתחיל במאמרו של י׳ ברגר שנתפרסם בשנת 1936. קדם לו בשנת 1935 מאמר של ש׳ גרידי, אולם מאמרו של ברגר מקיף את כל מה שהיה ידוע בזמנו על סיפורי הרמב״ם, ואילו מאמרו של גרידי דן רק בסיפור העממי על הרמב״ם, בקרב יהודי תימן.' גרידי הקדיש את מאמרו לסיפורי עם שהיו שגורים בפי יהודי תימן על הרמב״ם, ובלשונו הוא מדבר על ״שיחת ההמון״ ועל ״האגדה התימנית״על הרמב״ם. גרידי ייחד את דבריו לסיפור היהודי התימני על הרמב״ם שנפוץ בכתבי־יד רבים אם כקונטרס בפני עצמו ואם בסוף ספרי סגולות ורפואות, וכוונתו לשלושה סיפורים מן הנפוצים ביותר על הרמב״ם. הוא מזכיר סיפור נוסף על ההתחרות בין הרמב״ם וכמון הרופא, שנרשם ונתפרסם בתרגום לגרמנית על ידי ש״ד גויטיין שנה קודם לכן, וחותם את דבריו בציון העובדה, ״שהרמב״ם תופס מקום חשוב באגדות הצדיקים של התימנים״, ו״כדי להוכח בזאת צריך לראות את כל החומר הכתוב ולשמוע את כל המסופר כי מה שהובא כאן אינו אלא מעט מזער שיש ביכולתו אולי רק לעורר את המתעניין בחומר הפולקלורי שיש על הרמב״ם״.

מאמרו של ברגר, ״הרמב״ם באגדת העם״, סוקר את כל הסיפורים והאגדות שהיו ידועים למחבר בזמנו. ברגר פותח את מאמרו בסוגיה ״העם בעיני הרמב״ם״ ו״הרמב״ם בעיני העם״, עומד על הפער שבין שתי ההשקפות, ומסכם, ש״העם לא מדד להרמב״ם כמדתו והתעסק בחבה יתירה בקשום אישיותו, ודוקא השכבה העממית שהרמב״ם קבע לה מקום בדיוטה התחתונה של המבנה האנושי־חברתי היא שהעלתה את הרמב״ם למדרגת ׳האדם העליון׳ המתהלך את האלהים והכופף את חוקי הטבע למשמעתו׳׳. ברגר סקר את הסיפורים על כל תקופה ותקופה בחיי הרמב״ם, מיום לידתו עד יום מותו. המקורות שניצל ברגר לשם כך היו הכרונוגרפיות העבריות של ימי הביניים, ובעיקר אגדות־עם שבאו בדפוס בכמה קונטרסים עממיים מאוחרים בעברית, ביידיש ובשפות יהודיות אחרות. ברגר אף הוסיף, שהוא השתמש באגדות שעדיין לא הובאו לדפוס כלל והן מהלכות עד היום בפי העם. את סקירתו ליווה ברגר במחקרים חשובים על הספרות העממית שנעשו בידי יהודים ובני עמים אחרים.

ברגר ניצל בעיקר את הספרות העברית הנדפסת, אם כי לא הגיע לכל סיפור, ואת הספרות היידית הנדפסת. אך הוא לא השתמש בכתבי־יד שלא נתפרסמו, הכוללים סיפורים בעברית על הרמב״ם, ולא השתמש בספרות ערבית־יהודית שבדפוס. גם סיפורים מן המסורת שבעל־פה שלא נדפסו הוא מיעט להזכיר.

בשנת 1954, לרגל מלאות שבע־מאות וחמישים שנה לפטירתו של הרמב״ם, ייחד ״ ידע עם ״, כתב־העת לפולקלור יהודי, שורת מאמרים לסיפור העממי היהודי על הרמב״ם. י׳ אבידע פרסם ״שתי מעשיות על הרמב״ם ועל רבי אברהם בנו״ על פי כתב יד מכורדיסתן מן המאה השבע־עשרה, העיר הערות טקסטואליות בודדות וסיפח להן שני סיפורים נוספים מן הדפוסים: האחד ממוצא ספרדי, מספרו של הרב גאגין ״שמח לבי״, והשני ממוצא אשכנזי, מספרו של יהודה סטריזאווער ״מנחת יהודה״. העתקת כתב־היד על ידי אבידע לוקה בשגיאות (ראה להלן). נוסף לזה פורסמו מאמריהם של י׳ רצהבי וש׳ אתיאל ואחרים תחת הכותרת ״הרמב״ם בפי העם״. עיקרם של מאמרים אלה, כמו הקודם להם, הוא פרסום סיפורים על הרמב״ם. מאמרו של רצהבי על ״הרמב״ם באגדה התימנית״ כולל חמישה סיפורים על הרמב״ם: שני הראשונים מתורגמים מערבית יהודית מכתב־יד יהודי־תימני (ואינם אלא העתק מדפוסים מצפון אפריקה — ראה להלן סיפורים 18 ו־19), ושלושת הסיפורים האחרים מובאים בעברית, שניים מהם מכתבי־יד יהודיים־תימניים והשלישי מן המסורת שבעל־פה. אתיאל הביא באותה חוברת, ברשימתו ״הרמב״ם בפי העם במארוקו״, חמישה סיפורים; את ההערות המדעיות לסיפורים אלה סיפק עורך כתב־העת, י״ט לוינסקי. כמו כן נתפרסמו באותה חוברת סיפורים על הרמב״ם מהמסורת שבעל־פה, אשר נשלחו לעורך.

מאז מחקרו של ברגר (1936) לא נתפרסם מחקר חשוב על הסיפור העממי על הרמב״ם עד למאמרו של ד׳ נוי. בשנת 1962 פרסם נוי בחוברת ״מחניים״ שהוקדשה ל״ים״ מאמר בשם ״סיפורי ים בפי העם— הרמב״ם שב ממצולות ים״. ייחודו של המאמר בכך, שזהו מחקר ראשון המוקדש לנושא אחד. המאמר מבוסס בעיקר על סיפורים מארכיון הסיפור העממי בישראל(אסע״י), אשר נוי היה מייסדו. במאמר זה פרסם נוי שישה סיפורים על הרמב״ם, וציין את טיפוסם הסיפורי ואת מקבילותיהם של הסיפורים בכתב ובמסורת שבעל־פה.

הסיפור היהודי התימני על הרמב״ם זכה למאמר שלישי, נוסף לאלה של גרידי ורצהבי. בשנת 1965 פרסמו י׳ רצהבי וי׳ קאפח מאמר בשם ״הרמב״ם באגדה התימנית״. לאחר סקירה קצרה על הרמב״ם ויהודי תימן הובאו שלוש אגדות מתורגמות מערבית יהודית תימנית בלוויית הערות טקסטואליות מאירות עיניים. דיון מיוחד שהוקדש לסיפור אחד מסיפורי הרמב״ם הוא מאמרה של אלישבע שנפלד, המוקדש לסיפור ״הרמב״ם בתור נער מגלה נסתרות״.

תמר אלכסנדר ואילינה רומרו פרסמו את הספר המלא הראשון המכיל סיפורי־ עם על הרמב״ם. זאת אנתולוגיה המכילה 105 סיפורים על הרמב״ם בתרגום לספרדית, והוא יצאה לאור בקורדובה, עיר הולדתו של הרמב״ם, בשתי מהדורות, בשנים 1988, ו־.1990 באנתולוגיה זו ריכזו העורכות את רוב הטקסטים הסיפוריים שנדפסו (31 סיפורים), והוסיפו סיפורים מארכיון הסיפור העממי בישראל, שחלקם כבר פורסמו לפני כן וחלקם התפרסמו בספר זה לראשונה (יחד 74 סיפורים). העורכות דנו במבוא בסוגה של אגדות קודש בספרות העממית, וסקרו את קורות חייו של הרמב״ם כפי שהן משתקפות בסיפור העממי. ההערות הקצרות לכל סיפור מביאות נתונים ביבליוגרפיים ואת המיון האתנופואטי.

כעבור זמן מה נתפרסם מאמרה של ת׳ אלכסנדר ׳״קדוש׳ ו׳חכם׳ — האר״י והרמב״ם בסיפורי העם״; החלק על הרמב״ם במאמר זה מתבסס למעשה על החומר שבאנתולוגיה הנ״ל. במאמר זה בדקה אלכסנדר את עיצוב דמותו של הרמב״ם בסיפור העממי, הן על פי סיפורים שנרשמו מן המסורת שבעל־פה — במקרה זה 108 הסיפורים על הרמב״ם שנמצאים באסע״י — והן על פי סיפורים שנתפרסמו בדפוס. על בסיס קורפוס הסיפורים על הרמב״ם הוצע דגם ביוגרפי המתבסס על דגמים ביוגרפיים קודמים ומתייחד לטיפוסי דמויות של גיבורים שונים בתרבות היהודית. לאחר שנקבע הדגם עברה אלכסנדר על כל שלב ושלב בחיי הגיבור והשתקפותו בסיפורים. סיכומה של אלכסנדר הוא, ש״במרכז סיפורי הרמב׳׳ם עומד העימות הבין דתי המתממש בעימות המקצועי, כאשר הרמב״ם מייצג דמות בעלת סמכות ושררה במציאות שלנו המסוגלת להתייצב כנגר מלכים ואויבים, הרמב״ם פועל במציאות של גולה, תוך התמודדות של מיעוט נרדף כנגד שלטון זר״.

ראוי לציין, שקביעתה של אלכסנדר ש״אין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגראפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח״ היא קביעה מוקדמת: אנו מפרסמים כאן שישה קבצים כאלה מן הספרות הערבית היהודית החדשה (מן המאה השבע־עשרה ועד למאה העשרים).

תכניתו המקורית של ספר זה הייתה בראש ובראשונה להתרכז רק בסיפורים שבערבית יהודית — שמלבד הסיפורים התימניים על הרמב״ם לא נזכרו בשום מחקר: באלה שבכתבי־יד, בדפוסים ובמסורת שבעל־פה. אולם אגב איתור החומר נתקלתי בסיפורים רבים בעברית הן בכתבי־יד, הן בדפוסים, והן מאלה שנרשמו או הוקלטו ולא נתפרסמו. משנתרבה החומר ונצטיירו קווי דמותו של הרמב״ם על פי סיפורי־העם, הבאנו אף סיפורים שנתפרסמו על הרמב״ם לשם השלמת התמונה. עם זאת הגבלנו את עצמנו במסגרת ספר זה רק לסיפורים ואגדות שמוצאם מקהילות יהודי המזרח התיכון וצפון־אפריקה. כמו כן שמנו למטרה במבוא לספר זה לברר, במה זהות קורות חייו של הרמב״ם כפי שהן ידועות לנו כיום לאלה המתוארות בסיפורים ובאגדות: במילים אחרות, לברר אילו אירועים בחייו של הרמב״ם שימשו מקור וגרעין לסיפורים אלה.

קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פה-שבחי הרמב"ם

  1. קורפוס הסיפורים: מקורות שבכתב ומסורות שבעל־פהשבחי הרמבם

כל הסיפורים על הרמב״ם מקורם, ככל הנראה, במסורת שבעל־פה, והם עברו מדור לדור ומקהילה לקהילה בתפוצות ישראל. יש להניח שסיפורים ואגדות על הרמב״ם סופרו בראש ובראשונה בסביבה שבה חי ופעל, ועברו מדור לדור ומן המקומות הללו לכל תפוצות ישראל עד לדורנו. במשך הדורות הועלו הסיפורים על הרמב״ם מן המסורת אל הכתב, מהם הגיעו לדפוס ומהם נשארו צפונים בכתבי־יד. אבן יחיא בספרו ״שלשלת הקבלה״ מעיר על קיומם של סיפורים על הרמב״ם במסורת שבעל־פה: ״ואם אמרתי בני להגיד הלוך כל המעשים הנוראים שראיתי בכתב ושקבלתי על פה מזה הרב יכלה הזמן והם לא יכלו״. אותו מחבר אף העיר על קיומם של נוסחים שונים לאותו סיפור וגם הביא שני נוסחים, כמו במקרה של סיפור ההרעלות: ״אמנם שמעתיה באופן אחר״.

בספרו ״שם הגדולים״ מזכיר החיד״א סיפורי־עם המתהלכים בפאס על הרמב״ם: ״שמעתי מפי המרובין שבעיר פאס היו רוצים הישמעאלים לשרוף ח״ו להרמב״ם על מעשה שהיה שדן דין שממנו היה ביזוי להם ונצול ע״י השבעות ושמות הקודש, ומספרים נסים וענינים הרבה שאירעו לו באותו פרק״.

לריכוז הסיפורים על הרמב״ם עמדו לפנינו שלושה סוגי מקורות: כתבי־יד, דפוסים, רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה.

א.             כתבי־יד

סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם מתוך כתבי־יד אחדים נתפרסמו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, הן מאלה שהיו כתובים ערבית יהודית, בעיקר מקרב יהודי צפון־אפריקה והן מאלה שהיו כתובים עברית, שמוצאם ממזרח וממערב — בעיקר שני כתבי־היד שפרסם נויבאואר. במסגרת ההכנות לספר זה איתרתי כתבי־יד אחדים הן בערבית יהודית והן בעברית מקהילות יהודי המזרח ויהודי צפון אפריקה, והם מתפרסמים כאן לראשונה. כתבי־יד אלה יש מהם המכילים שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית משתי קהילות במזרח התיכון, ממצרים ומתימן, ומהם המכילים מחזורי סיפורים וסיפורים בודדים בעברית: מהם המכילים שני מחזורי סיפורים בעברית מבגדאד בני חמישה סיפורים כל אחד, ומהם המכילים סיפורים בודדים מלוב, מכורדיסתן ומפרס (ראה בפירוט להלן).

ב.             דפוסים

סיפורים לא מעטים נדפסו על הרמב״ם, אך הם פזורים על פני סוגים שונים של ספרים, ישנים וחדשים. חלק מהספרים הללו הם ספרי קורות הימים, כמו בספרים ״שלשלת הקבלה״, ״סדר הדורות״, ״שבט יהודה״, ״דברי יוסף סמברי״ ו״ספר יוחסין״, וחלק מהם ספרי רבנים המשבצים סיפור פה וסיפור שם על הרמב״ם כהמחשה לדבריהם, כשלספריהם אין קשר לנושא הרמב״ם, כמו בספר ״הולך תמים ופועל צדק״ לדיין, ״עומר השכחה״ לגבישון, ״שמח לבי״ לגאגין ועוד. גם חכמים במאה העשרים נהגו לעשות כך, כמו אביתי בספרו ״מעשה הגדולים״,

ורבני צפון אפריקה בספרי ההלכות והדרשות שלהם, שנהגו לספח סיפורים בסופי ספריהם, וביניהם מצויים סיפורים אחדים על הרמב״ם. חכמים וסופרים שקיבצו וערכו קובצי סיפורים גם הם הביאו בתוך מבחריהם סיפורים על הרמב״ם, הן בקבצים שבערבית יהודית, כמו בקבצים ״מעשה צדיקים״, ״מעשה שעשועים״, ״שבח חיים״ ועוד, וכן בקבצים עבריים, כגון ״ספר המעשיות״, ״מעשים טובים״, ״מעשה נסים״, ״קורא הדורות״, ״אוצר המעשיות״ ו״אבותינו ספרו״, וכן קובצי הסיפורים שפרסם לאחרונה חדאד.

גם המחטט בספרי מסעות ימצא סיפורים נדירים על הרמב״ם, כמו הסיפור שמצאתי בספרו של סלושץ והסיפור שבספרו של אדלר, שני חוקרים שביקרו במצרים ורשמו בין היתר סיפורים על הרמב״ם.

גם מן העיתונות היהודית שבערבית היהודית איתרתי סיפורים על הרמב״ם, כמו בשבועון היהודי־העיראקי ״מגיד מישרים״, שיצא לאור בכלכותה שבהודו במאה התשע־עשרה, ובעיתון היהודי התוניסאי ״אור הלבנה״, שיצא לאור בג׳רבה שבתוניסיה במחצית הראשונה של המאה העשרים. במסגרת ספר זה אף הבאנו סיפורים שנתפרסמו מכתבי־יד במקומות נידחים, כמו הסיפורים שפרסם נויבאואר בכתב־עת יהודי הולנדי לפני יותר ממאה שנים, וכמו הסיפור שפרסם הברמן ולא הגיע לידי החוקרים את הסיפורים על הרמב״ם.

ג. רישומים והקלטות מן המסורת שבעל־פה

סיפורים רבים מן המסורת שבעל־פה נרשמו בארכיון הסיפור העממי בישראל. מן הסיפורים שנרשמו על הרמב״ם, שמספרם יותר ממאה, אנו התעניינו רק בסיפורים שמוצאם מקהילות ישראל שבמזרח התיכון ושבצפון־אפריקה. במסגרת ספר זה הבאנו מבחר של ארבעים ואחד סיפורים (סיפורים 140-100) המייצגים את הסיפור העממי על הרמב״ם בקהילות הללו. השתדלנו להביא סיפורים שעדיין לא נתפרסמו, אך הבאנו גם סיפורים שנתפרסמו אם יש בהם תרומה להבלטת קווים מיוחדים בתיאור דמותו של הרמב״ם. כמו כן הבאנו סיפורים מקבילים לסיפורים שנדפסו מכתבי־יד ודפוסים כדי להראות את מקורותיהם; ואף הבאנו את מקבילותיהם של הסיפורים המהלכים כמסורת שבעל־פה. אף הקלטנו סיפורים אחדים על הרמב״ם בערבית יהודית, תעתקנו אותם ותרגמנו אותם לעברית כדי להראות שהמסירה בעל־פה של סיפורי הרמב״ם עדיין חיה

וקיימת לא רק בעברית אלא גם בערבית יהודית עד ימינו. במסגרת זאת הבאנו ארבעה סיפורים מפי יוצאי עיראק בישראל (סיפורים 60-57) וסיפור אחד מפי יוצאת מצרים בישראל (סיפור 61). סיפורים אלה יכולים להראות גם את השוני בין המסירה בעל־פה בשפת המקור ובין זו שנרשמה בעברית. ניסינו להביא מספר גדול של סיפורים על נושא אחד, מן המקורות שבכתב ומן המסורות שבעל־פה, כדי שנוכל לבחון את השתלשלותם של מוטיבים, לראות מסורות שונות על אותו עניין כשאחת מדגישה יסוד זה ואחרת יסוד אחר. כמו כן הובאו סיפורים המבטאים גישות שונות לאותו עניין, גישות של תלמידי חכמים וגישות של מספרים עממיים, ולעתים אף של סופרים, כשכל אחד מנסה לעצב את הטקסט כהבנתו.

שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודית

  1. לשונות הסיפורים: הערבית היהודית והעבריתשבחי הרמבם

הסיפורים על הרמב׳׳ם צמחו בתפוצות הגולה; וטבעי הדבר, שלצד הסיפורים שצמחו בלשון העברית, או הועלו מפי העם בלשון העברית על ידי סופרים וחכמים, צמחו סיפורים בלשונות היהודים, בלשונות שדיברו בהן קהילות ישראל. ואמנם מצאנו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית, ביידיש, בלדינו, בפרסית ובלשונות יהודיות נוספות. במסגרת ספר זה אנו מתרכזים בראש ובראשונה באגדות ובסיפורים שנכתבו ערבית יהודית ולאחר מכן באלה שנכתבו עברית בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

א. הסיפורים בערבית יהודית חדשה

כל הסיפורים בערבית יהודית הבאים בספר זה כתובים בלהגי הערבית היהודית החדשה שזמנם מאז המאה השש־עשרה ועד ימינו. לא עלה בידי לאתר אפילו אגדה אחת או סיפור אחד שנכתב בערבית יהודית של ימי הביניים, שהיתה בעיקרה לשון אחידה המשותפת לכל דוברי הערבית וכותביה בקרב קהילות ישראל במזרח התיכון ובצפון אפריקה." כידוע בערבית היהודית החדשה היסוד הלהגי בולט וניכר, אך עם זאת עדיין משמרת היא דרכי הבעה הנהוגות בספרות הערבית והערבית היהודית של ימי הביניים. להגי הערבית היהודית נבדלים זה מזה במידה ניכרת ביסודות פונולוגיים ומורפולוגיים, באוצר המילים ובדרכי התחביר. וככל שגדל המרחק בין ארץ לארץ, גדל ההבדל בין להג ללהג. כך, למשל, הקרבה הגאוגרפית שבין קהילות יהודי צפון־אפריקה מגדילה את המשותף שבין להגי הקהילות הללו, והקרבה שבין קהילות יהודי המזרח התיכון מקרבת ומגדילה את היסודות המשותפים ללהגים אלה. מצד אחר, אם מצאנו הבדלים ניכרים בין להגי קהילות יהודיות שבתוך אותה ארץ, כמו ההבדלים שבין להגי היהודים בקהילות הבבליות, על אחת כמה וכמה אם נשווה את להגי הקהילות שבקצות התחום הגאוגרפי הנידון — את הלהג הערבי היהודי העיראקי ללהג הערבי היהודי המרוקאי — נראה שיש הבדלים בולטים גם בלהגים הכתובים, ועוד יותר מכך בלהגים המדוברים בשתי הקהילות, עד שלעתים קרובות אין דובר להג אחד מבין את להג רעהו.

לפיכך אם אנו מדברים על ערבית יהודית בקהילות שבמזרח התיכון ובצפון־אפריקה מדובר במספר להגים כמספר הקהילות. בספרנו זה הבאנו סיפורים הכתובים במספר להגים של הערבית היהודית החדשה:

להג ערבי־יהודי עיראקי

  להג ערבי־יהודי תימני

להג ערבי־יהודי מצרי

להג ערבי־יהודי לובי

להג ערבי־יהודי תוניסאי

 להג ערבי־יהודי אלג׳יראים

 להג ערבי־יהודי מרוקאי

בספר זה, נוסף על הסיפורים בערבית יהודית כתובה, השתדלנו לכלול סיפורים בערבית היהודית המדוברת בדורנו: ועלה בידינו להקליט סיפורים מפי דוברי שני להגים בלבד, בלהג הערבי־היהודי העיראקי ובלהג הערבי היהודי המצרי.

הערבית היהודית החדשה הכתובה אינה הומוגנית. יש קהילות ויש להגים שמקוימת בהם מסורת כתיבה, והלהג הכתוב שונה מן הלהג המדובר. כך, למשל, הלהגים הערביים הכתובים של יהודי עיראק ותימן, ובמידה גם של יהודי מצרים, שונים הם מן הלהגים המדוברים באותן קהילות: והיסודות של הערבית היהודית הביניימית או הערבית הספרותית ניכרים בשפה הכתובה יותר מאשר במדוברת. לעומת זאת, ברוב להגי הערבית היהודית של קהילות צפון־אפריקה אין הבדלים גדולים בין השפה הכתובה למדוברת. מטרתנו כאן אינה לשונית ואין מקום להיכנס לבחינת

המשותף וההבדל שבין הלהגים השונים; הקדמנו דברים כלליים אלה כדי לעורר עניין בחקר משווה של להגים אלה. ואולי יהיה בהעמדת טקסטים בנושא משותף, כמו בספר זה, זירוז לבדיקת הסוגיה.

ב. הסיפורים בעברית

חלקו השני של הספר כולל סיפורים הכתובים עברית. סיפורים על הרמב״ם נכתבו בעברית בידי תלמידי חכמים החל במאה החמש־עשרה, ואולי קודם לכן, ועד ימינו.

הסיפורים שבעברית אין לשונם אחידה: יש מהם שלשונם מליצית ונשגבת ויש מהם שלשונם ציורית ועממית, הכול לפי כישרון הכותב. מהם שנוסחו בעברית פסבדו־מקראית ומהם בעברית ימי־הביניים ומהם בעברית חדשה בת ימינו. אשר לעברית החדשה — במיוחד אמור הדבר על הלשון העברית שבה נרשמו הסיפורים על הרמב״ם בארכיון הסיפור העממי בישראל — זוהי ברוב הסיפורים לשונם של עולים חדשים, לשון ציורית ועממית, לשון מתורגמת, ולעתים עילגת. סיפורים אלה הובאו בעיקרו של דבר כמסירתם מלבד עריכת ליטוש קלה, שהשאירה את ההבעה העברית העממית בעינה.

הסיפור העממי על הרמב"ם-יצחק אבישור

  1. המגבשים הספרותיים: סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״םשבחי הרמבם

בקורפוס הסיפורים על הרמב״ם שרוכז להכנת הספר הזה ניתן להבחין בשני דפוסים ספרותיים: סיפור בודד ומחזור סיפורים. בכל המחקרים שנושאם הסיפור העממי על הרמב״ם לא אוזכרו מחזורי סיפורים עליו. במחקר האחרון על נושא זה אף צוין שאין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגרפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח, בהשוואה למה שנעשה בסיפורי האר״י והבעש״ט.

מחזורי סיפורים המנסים להקיף את כל קורות חיי הרמב׳׳ם, או תקופה בחייו, נתחברו בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה בערבית יהודית והם מתפרסמים כאן לראשונה מכתבי־יד ומדפוסים ישנים. גם אם מצאנו שבחים לדמות בסיפורים בודדים, הרי רק מחזורי הסיפורים שייכים לספרות השבחים המובהקת.

יצוין, שמעשה מרכבה של מחזור סיפורים אינו עממי ולא מחבר אנונימי עשאו, אלא זה חיבור ספרותי מעשה ידי סופר המלכד ומאחד סיפורים בודדים סביב דמות למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי (קורות חייו של האיש מלידתו ועד פטירתו) ואם על פי עיקרון תמטי (תקופה או נושא בחיי הדמות). ״ביוגרפיות״ ראשונות על הרמב״ם החלו להיכתב בידי כותבי קורות ישראל במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כך עשו גדליה אבן יחיה בספרו ״שלשלת הקבלה״, ר׳ יוסף סמברי בספרו ״דברי יוסף״ ואבן וירגה בספרו ״שבט יהודה״. ״ביוגרפיות״ אלה אינן מחזורי סיפורים אלא ליקוטים, שמעורבים בהם סיפורים מזה, ידיעות היסטוריות על פועלו של הרמב״ם ובמיוחד על מפעלו התורני מזה, ולא ניתן להפריד ביניהם בקלות. לצד ״ביוגרפיות״ אלה שנדפסו בראשית הדפום העברי, ושבו ונדפסו גם לאחר מכן, הילכו ״ביוגרפיות״ שונות בכתבי־יד; שתיים מהן הדפיס נויבאואר בסוף המאה התשע־עשרה. שתי ״ביוגרפיות״ אלה שונות במקצת מהקודמות: הסיפור העממי שולט בהן, והידיעות ההיסטוריות מועטות.

ביוגרפיות על הרמב״ם שכולן על טהרת הסיפור העממי נכתבו, עד כמה שידוע לי, רק בערבית יהודית. אמנם נדפס בשנות השישים של המאה העשרים מחזור סיפורים על הרמב״ם מתוך כתב־יד עברי הכולל שמונה סיפורים על הרמב״ם, אך הוא רחוק מלהיות ביוגרפיה, כיוון שיש בו רק אנקדוטות קצרות על תקופה אחת בחייו של הרמב״ם, תקופת פעילותו כרופא וכמנהיג. ביוגרפיה סיפורית המלכדת את הסיפורים והאגדות על קורות חייו של הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו וקבורתו איתרתי לעת עתה רק בערבית יהודית מקרב שתי קהילות, מטריפולי ומעיראק. מחזור סיפורים המתקרב לביוגרפיה סיפורית מלאה מצאתי בקהילת יהודי מצרים, אך הביוגרפיה אינה שלמה, כי מחזור הסיפורים מתחיל אמנם בלידתו של הרמב״ם, אך אינו מסתיים בפטירתו ובקבורתו.

כמעט שאין זיקה ספרותית ישירה בין ארבעת מחזורי הסיפורים הללו, ולא ממקור אחד הם יצאו. אמנם יש סיפורים מקבילים אחדים במחזורים אלה, אך הם שונים בנוסחם, ורבים הסיפורים שאין להם מקבילות. נראה לנו, שארבעת המחזורים השונים הם ניסיונות מקוריים לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה.

א. מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים

בכתב־יד פריס 583, שנכתב בשנת 1840, נמצא אחרי מדרש ר׳ דוד הנגיד על פרקי אבות קובץ סיפורים הפותח בשלושה סיפורים על ר׳ אברהם אבן עזרא ואחריהם מחזור סיפורים על הרמב״ם (עמי 155-148).

מחזור סיפורים זה בא בכתב־היד כסיפור אחד על הרמב״ם, בלא הפרדה בין סיפור וסיפור, כדרך כל הקבצים על הרמב״ם הכתובים ערבית יהודית. במחזור זה יש ניסיון לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם, או מחזור סיפורים מעין ״שבחי הרמב״ם״, אבל אין זו ביוגרפיה שלמה, לפי שאין המחזור מסתיים בפטירתו וקבורתו. לפיכך מחזור זה תופס עמדת ביניים בין מחזור סיפורים ביוגרפי שלם על הרמב״ם (כדוגמת המחזורים מעיראק ומטריפולי). ובין מחזור סיפורים על תקופה אחת או עניין אחד בחייו של הרמב״ם (כדוגמת מחזורי הסיפורים בערבית יהודית מאלג׳יר, מג׳רבה ומתימן ושני מחזורי סיפורים בעברית). על פי מקבילות לסיפורי הרמב״ם שנתפרסמו ולפי סיפורים בודדים על הרמב״ם הפרדתי את מחזור הסיפורים המצרי לתשעה סיפורים שניתן לחלקם לשני גושים: סיפורים 4-1 — על לידתו וילדותו של הרמב״ם עד שובו לבית אביו: סיפורים 9-5 — על הרמב״ם בחצר המלך.

בהבדל ממחזורי סיפורים אחרים שיש בהם שילוב סיפורים ועריכתם למחזור ניתן לומר על בעל כתב־יד זה, שהוא עיבד עיבוד יסודי את הסיפורים על הרמב״ם. הוא השתמש בסיפורים שמצא בכתב ובסיפורים ששמע, ויצר מהם סיפור רצוף. מעטים הסיפורים הכתובים בחן וברגש כמו מחזור סיפורים זה, שנכתב בקהילה היהודית במצרים, מקום פועלו של הרמב״ם.

מחזורי סיפורים על הרמב״ם מצפון־אפריקה

ב. מחזור סיפורים על הרמב״ם מעיראקשבחי הרמבם

ר׳ שלמה תווינה, יהודי בגדאדי שהיגר להודו, פרסם בשנת 1890 בעיתונו ״מגיד מישרים״ שיצא לאור בערבית יהודית עיראקית, ב־13 המשכים סיפורים על הרמב״ם. תווינה שב וקיבצם בסוף אותה שנה והדפיסם שוב במסגרת קובץ סיפורים בערבית יהודית בשם ״נטעי שעשועים״. אין אלה סיפורים בודדים שקובצו ללקט סיפורים, אלא זהו קובץ שתוכנן במחשבה תחילה כקובץ, שניתן לכנותו ״שבחי הרמב״ם״, קובץ הכולל סיפורים על הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו. במחזור סיפורים זה אין הפרדה בין סיפור לסיפור, וכל כולו בא כסיפור רצוף אחד; אבל עין בוחנת תגלה את התפרים שבין הסיפורים, שמספרם מגיע ל־17, ובסופם צוואתו של הרמב״ם לבנו. נראה שמחזור סיפורים זה היה ליקוטו ועריכתו של ר׳ שלמה תווינה. יתרה מזו, הוא שלח ידו בסיפורים שמצא לפניו, או שהעלה אותם מן המסורת שבעל־פה, ויצקם בלשונו ובסגנונו.

את מחזור הסיפורים הזה ניתן לחלק בצורה כוללת לשלושה גושים: ארבעה סיפורים (4-1) עוסקים בלידתו ובילדותו של הרמב״ם, 11 סיפורים (15-5) עוסקים ברמב״ם בחצר המלך, בעיקר ברמב״ם כרופא, ושני הסיפורים האחרונים (17-16) חותמים את מפעלו של הרמב״ם ואת חייו.

בשנת 1912 הדפיס תגור בבגדאד קונטרס בן 16 עמודים הנקרא ״קצת הרמב״ם״, שאינו אלא העתקה של שלושה סיפורים מן המחזור שפרסם שלמה תווינה. תגור לא ציין את המקור לקונטרס שלו, אך אין ספק בשייכות החומר לתווינה. הסיפורים שהביא תווינה במחזור זה לא כולם היו מצוים בדפוס לפניו: יש כאלה שעד עתה לא מצאתי להם מקור כתוב, כמו הסיפור על הרמב״ם המהנדס, שמקבילות לו יש רק במסורת שבעל־פה.

ג. מחזורי סיפורים על הרמב״ם מצפון־אפריקה

במאה התשע־עשרה פרחה בקרב יהודי צפון־אפריקה ספרות ענפה העוסקת בשבחי הצדיקים. בבתי הדפוס שבצפון־אפריקה נדפסו ספרים וקונטרסים רבים כאלה בערבית יהודית חדשה, בלהגים של לוב, של תוניס ושל אלג׳יר. ספרים הנושאים את השם ״מעשי צדיקים״ ו״שבחי צדיקים״ היו נפוצים במשכנות יהודי צפון־אפריקה. רבים מהספרים והקונטרסים האלה אינם אלא תרגומים מעברית לערבית יהודית להגית של סיפורים על צדיקים שנלקחו מספרו של ר׳ אברהם כלפון, ראש קהילת טריפולי בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה, ״מעשה צדיקים״. היו גם סיפורים שנכתבו במקור בערבית יהודית (באלג׳יר), וייתכן ששורשיהם של אלה בראשית המאה השבע־עשרה (ראה להלן). תופעה זו של ריבוי סיפורים על צדיקים מקורה ככל הנראה, בהשפעת החסידות המזרח־אירופית: משם היא חדרה ליהדות צפון־אפריקה באמצעות קובצי סיפורים שנדפסו בעברית. תופעה זאת בולטת בהשוואה לחסרונם או מיעוטם של סיפורים מסוג זה, בקהילות המזרח התיכון.

מחזורי הסיפורים סביב דמותו של הרמב״ם נוצרו בקרב שלוש קהילות בצפון־אפריקה: בטריפולי, באלג׳יר ובג׳רבה. מחזור סיפורים והרכבתו, כאמור, הוא מעשה ידי סופר, המחבר סיפורים למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי ואם על פי עיקרון תמטי. ואמנם מצאנו את שני סוגי המחזורים סביב דמותו של הרמב״ם בקהילות צפון־אפריקה; מחזור הסיפורים מטריפולי אורגן על פי עיקרון כרונולוגי, ואלה שמאלג׳יר ומג׳רבה על פי עיקרון התמטי.

מחזור סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מטריפולי

מחזור הסיפורים הראשון על הרמב״ם שנכתב בצפון-אפריקה נמצא בספר ״מעשה שעשועים״, שנדפס בליוורנו על ידי אליהו חי יוסף גייג׳ בשנת תרכ״ח (1868), וכותרתו ״מעשה הרמב״ם הספרדי זיע״א״. התואר ״הספרדי״ בא להבדילו מ״מעשה הרמב״ם אלפאסי״, הנדפס בסמוך לו, וזאת מכיוון שהיתה השערה שהיו שני אישים או יותר בשם הרמב״ם. במחזור סיפורים זה ניתן לראות ביוגרפיה שלמה המתחילה בסיפור לידתו של הרמב״ם ומסתיימת בפטירתו ובקבורתו. גם כאן ״מעשה הרמב״ם״ בא כסיפור אחד, והכינוי ״מחזור סיפורים״ והפרדתו לשבעה סיפורים הם שלנו.

מחזור סיפורים זה מזכיר בתוכנו בקווים כלליים את מחזור הסיפורים העיראקי, אך יש ביניהם הבדלים רבים. ייתכן שביסודם של שני מחזורי הסיפורים נמצאים הסיפורים שבספר ״שלשלת הקבלה״. ברם היקפו של. מחזור הסיפורים העיראקי כפול מזה, והוא אינו כה תלוי בסיפורים שב׳׳שלשלת הקבלה״ כמו מחזור סיפורים זה שמטריפולי.

גם כאן ניתן לראות שלושה גושי סיפורים: סיפורים 2-1 — על לידתו וילדותו של הרמב׳׳ם; סיפורים 5-3 — על הרמב״ם בחצר המלך; סיפורים 7-6 — סיום מפעלו התורני ופטירתו של הרמב״ם.

רוב הסיפורים שבמחזור זה נמצאים בנוסחאות קרובות ב״שלשלת הקבלה״ ובאוספי סיפורים בעברית. אין במחזור זה סיפורים חדשים בלתי ידועים ממקורות אחרים, וארגון הסיפורים כמחזור סיפורים מלידתו ועד פטירתו של הרמב״ם, הוא עיקר תרומתו של בעל מחזור סיפורים זה.

מחזור סיפורים על הרמב״ם מאלג׳יר

עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר פרסם אליהו חי יוסף גייג׳ את ספרו ״מעשה צדיקים״ בארבעה חלקים, הכוללים ״ספורי מעשיות בשפת ערבי המדוברת בינינו והם מעשיות נפלאות אשר עשו הצדיקים וחסידים הראשונים נוחי נפש בזמניהם והם באו מימי קדם כתובים בס׳ כ״י ומצאתיו בין הכתובים…״. ספר זה נתפרסם באלג׳יר, וכיום הוא נדיר מאוד. (עד כמה שביררתי לא נמצא טופס מקורי שלם בארץ, מלבד צילום הנמצא ב״מכון הברמן״ שבלוד.) בקובץ זה הדפיס אליהו גייג׳ מחזור סיפורים חדש על הרמב״ם בערבית יהודית צפון־אפריקאית. קרוב לוודאי שהוא של יהודי אלג׳יר. מחזור זה כולל תשעה סיפורים והוא שונה מכל מחזורי הסיפורים על הרמב״ם.

בסוף הקובץ כתוב, שהמעשה הזה הוא קדום ונמצא בכתב־יד החתום בשם ישועה צרפתי. איש בשם ישועה צרפתי חי בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה באלג׳יר; לפיכך זהו כתב־היד הקדום ביותר שיש בו סיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית (וראה להלן בפירוט בתיאור כתב־היד).

מחזור סיפורים זה אינו פותח בסיפור לידתו של הרמב״ם ואינו מסיים בסיפור פטירתו, אלא הוא בנוי סביב נושא אחד: כל תשעת הסיפורים עוסקים בחכמתו של הרמב״ם, ובמיוחד הם מתארים את ניצחונו על הרופאים האחרים. במחזור זה בולט היסוד המגי: הרמב״ם יודע נסתרות ועושה נפלאות המדהימים את המלך ואת כל הרואים והשומעים. מחזור סיפורים זה קרוב למחזורי סיפורים שסופרו על אנשים קדושים כדוגמת האר״י והבעש״ט. ארבעה מן הסיפורים האלה אינם ידועים לנו ממקורות כתובים אחרים, דפוסים וכתבי־יד, לא מערבית ולא מעברית: חמשת הסיפורים האחרים הם נוסחים שונים של סיפורים ידועים

לדרכי היווצרות האגדות והסיפורים על הרמב״ם-יצחק אבישרור

שבחי הרמבם

מחזור סיפורים על הרמב״ס מג׳רבה

מחזור הסיפורים על הרמב״ם מג׳רבה הוא הקצר מכל מחזורי הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה! הוא מכיל רק ארבעה סיפורים. מחזור זה אינו פורס את קורות חייו של הרמב״ם, אלא הוא מחזור סיפורים תמטי — לקט של ארבעה סיפורים בשבח הרמב״ם.

ארבעת הסיפורים מוכרים לנו מנוסחאות אחרות מקהילות צפון־אפריקה ומקהילות אחרות. עם זאת יצוין, שאין הסיפורים העתקות ממקומות אחרים, אלא הם מסופרים בצורה עצמאית ושונה במקצת בפרטים ובהדגשים מן הנוסחאות האחרות של אותו סיפור. הסיפור הפותח את המחזור והסיפור החותם אותו הם שני הסיפורים המפורסמים ביותר על הרמב״ם. הסיפור הפותח הוא על הרמב״ם הדיין (בסיפורנו אב בית דין) ובריחתו מפאס מקנאי דת האסלאם, סיפור הנמצא בנוסחאות רבות בכתב ובעל־פה. הסיפור החותם את המחזור הוא נוסחה נוספת של הסיפור המפורסם על תחרות ההרעלות בין הרמב״ם ורופאי המלך, הנמצא בנוסחאות רבות. שני הסיפורים הנוספים, השלישי והרביעי, הם נוסחאות של סיפורים נדירים, הידועים לנו לעת עתה רק ממחזור הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מאלג׳יר (ראה בפירוט להלן בהערות לסיפורים).

ד.מחזור סיפורים על הרמב״ם מתימן

מחזור הסיפורים על הרמב״ם שהיה נפוץ בתימן כולל הקדמה ושלושה סיפורים. מחזור זה שונה לחלוטין בעלילותיו וברקעו מכל מחזורי הסיפורים האחרים על הרמב״ם. יתרה מזו, גם הסיפורים עצמם כמעט שאין להם זכר בפי בני קהילות אחרות. מחזור סיפורים זה נמצא בכתבי־יד לא מעטים, והוא מכיל שלושה סיפורים שמוצאם מן המסורת שבעל־פה, אולם הם מושפעות ישירות מן הסיפורים הערביים, במיוחד מסיפורי ״אלף לילה ולילה״.כתב־ היד שאנו מפרסמים להלן הוא כתב־יד ששון 992, והוא שונה בנוסחו במקצת מהנוסח שתרגמו רצהבי וקאפח.

הערת המחבר : ראה דן תשל׳׳ד, עמי קיב-קיח. גם הסיפורים על קפיצת הדרך של הרמב״ם בים מן המערב למזרח מובאים בשני נוסחים, האחד על הרמב״ם והאחר על הרמב״ן: ראה בךגוריון תש׳׳ה, עמי צד-צה.

ה.מחזורי סיפורים בעברית

כאמור לעיל (פרק ראשון, סעיף 4) נתפרסם מחזור סיפורים אחד על הרמב״ם בעברית, והוא מכיל שמונה סיפורים; ואיתרתי שני מחזורים בעברית הזהים חלקית למחזור זה. שני מחזורי הסיפורים שאיתרתי בכתבי־יד מן המאה התשע־עשרה, האחד מארם־צובא והשני מבגדאד, מכילים רק את חמשת הסיפורים הראשונים מן השמונה. קיומם של שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בני חמישה סיפורים יש בהם להוכיח שהנוסח בן שמונת הסיפורים הוא נוסח שהורחב על ידי שלושה סיפורים נוספים: ואמנם שלושת הסיפורים האחרונים שונים באופיים מחמשת הסיפורים הראשונים (ראה בפירוט להלן חלק שני, שער ראשון, סעיף 1).

לדרכי היווצרות האגדות והסיפורים על הרמב״ם

מובן מאליו שאין בידינו נתונים מספיקים על כל הדרכים שבהם נוצרו הסיפורים על הרמב׳׳ם, אבל מעיון בקורפוס הסיפורים, ברקע ההיסטורי של קורות חיי הרמב׳׳ם ובמפעלו הספרותי מבצבצות ועולות דרכים אחדות שניתן להצביע עליהן כדרכי היווצרות הסיפורים על הרמב״ם.

ברור שאין כל הסיפורים על הרמב״ם תלויים על בלימה, ואין לומר, שבכולם אין קשר בין קורות חייו במציאות לבין תיאור חייו בסיפורים. אמנם בהרבה סיפורים הקשר רופף, ולפעמים אף מנוגד לכל הידוע לנו על הרמב׳׳ם; אך ישנם סיפורים שגרעינם נמצא בקורות חייו של הרמב״ם או במפעלו הספרותי. אף אם אין לסיפורים מסוימים גרעין היסטורי, הרי ניתן להצביע לכל הפחות על הגרעין הספרותי שממנו צמחו. יש סיפורים שאמנם אין להם קשר לקורות חייו של הרמב״ם, אבל בידינו נתונים אחרים המאפשרים לנו לקבוע מה מקורם וכיצד הם שויכו לרמב״ם. במיוחד אמור הדבר לגבי תופעה ספרותית הידועה לחוקרי הסיפור העממי — הסבת סיפורים מדמות אחת לדמות אחרת, לרוב מדמות ידועה פחות או אנונימית לדמות מוכרת ומפורסמת. במסגרת זו נתעכב על אגדות וסיפורים על הרמב״ם שנראה לנו כי נוצרו בשלוש דרכים אלו. על הסיפורים שיש בהם גרעין היסטורי וכאלה שנתפתחו מגרעין ספרותי ראה להלן בפרק הבא ובפירוט בהערות לסיפורים; כאן נתעכב רק על הסבת סיפורים מדמויות שונות לרמב׳׳ם.

דרכה של דמות גדולה להיות אבן שואבת לסיפורים שסופרו על דמויות מפורסמות פחות ממנה או לסיפורים אנונימיים. דמותו של הרמב״ם אינה יוצאת מן הכלל הזה. סיפורים שסופרו על דמויות ידועות בסיפורי ישראל והעמים יוחסו לרמב׳׳ם. כך, למשל, הראה יוסף דן שסיפור אחד שסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ הופרד לשני סיפורים על הרמב״ם, וכן שני סיפורים המסופרים על ר׳ יהודה החסיד סופרו גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפורים 67- 68, 72-71). גם הסיפור המספר כיצד למד הרמב״ם את הקבלה בסוף ימיו סופר על הרמב״ן (ראה להלן סיפור 54). ואולי הדמיון שבראשי התיבות של שמם גרם לחילוף. סיפור אחר שמסופר על ראב״ע כחכם במשחק השחמט סופר גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 135).

היו גם סיפורים על דמויות ערביות ממקורות ערביים ש״יוהדו״ והועברו לרמב״ם. כך, למשל, הועבר הסיפור על מוסא בן נוצייר שב״אלף לילה ולילה״ למוסא בן מימון במסורת היהודית התימנית בכתב ובעל־פה (ראה להלן סיפורים 29-27, 131-128). גם סיפורים שסופרו על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון ״יוהדו״ וסופרו על הרמב״ם (ראה להלן בפרק הבא בסעיף 2).

סיפורים ידועים על דמויות אנונימיות הועברו לרמב״ם. כך, למשל, הסיפור על ״החתול והנר״, המעורר את השאלה אם הטבע ניתן לשינוי נפוץ מאירופה ועד הודו במסורת שבעל־פה, וגם מופיע בספרות ה״אדב״ הערבית של ימי הביניים; שם הוא מסופר על סתם שר, ואילו במסורת העממית היהודית הוא מסופר על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 134). גם סיפור ידוע מתוך ״חיבור יפה מן הישועה״ על ״הילד וספר בראשית״ אנו מוצאים אותו כסיפור־עם המסופר על הרמב״ם. במסגרת זאת אף נציין, שסיפורים שלא נקטו במפורש בשם משה בן מימון שויכו בארכיון הסיפור העממי בישראל לרמב״ם ונתפרסמו במסגרת סיפורים על הרמב״ם, כמו הסיפור על סתם משה.

שבחי הרמב"ם-סיפורים עממיים בערבית יהודי מהמזרח ומצפון אפריקה- יצחק אבישור

קורות הרמב״ם לפי הסיפורים: רקעץ ההיסטורי והספרותישבחי הרמבם

הבודק את קורות חיי הרמב״ם כפי שהן ידועות לנו היום, כולל המקורות החדשים מן הגניזה על הרמב״ם וצאצאיו, ומקביל אותן לקורות חיי הרמב״ם העולות מן הסיפורים שסיפרו עליו קהילות היהודים לתפוצותיהן מתרשם ממבט ראשון מן הפער הגדול ומן הניגודים הבולטים הנמצאים לעתים ביניהן. לדוגמה, הרמב״ם נלחם באמונות תפלות, התנגד לקמעות ולמעשי כשפים והתנגד לקבלה בכלל ולקבלה מעשית בפרט; אבל בסיפורים הוא מחולל נסים ונפלאות בעזרת קמעות, משתמש בשם המפורש ועושה ״קפיצת הדרך״. יתר על כן, הוא מתואר כמי שעוסק בקבלה לאחר שלמד אותה בסוף ימיו מזקן.

ובכל זאת, מי שישווה את הסיפורים על הרמב״ם לקורות חייו ימצא, שבמקרים לא מעטים יש לסיפורים על הרמב״ם גרעין היסטורי או לכל הפחות גרעין ספרותי קדום, ואינם פרי הדמיון בלבד. סיפורים אחדים מתארים את היחסים בין הרמב״ם והקראים! בדיקת היחסים שבין הקראים והרבנים בקהיר, מקום מושבו של הרמב״ם, בתקופת הרמב״ם ובתקופות מאוחרות, זמן חיבור הסיפורים, מראה, שאין סיפורים אלה אלא איורים הממחישים את היחסים שבין שתי הקהילות. אחד הסיפורים מספר על תחרות קשה בין הרמב״ם־הרופא ובין רופא קראי בחצר מלך מצרים: בירורנו העלה, שבזמנו של הרמב׳׳ם אכן שימש בחצר מלך מצרים רופא קראי בעל מעמד גבוה (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 4). הסיפור על תחרות ההרעלות בין הרופאים, או רופא, לבין הרמב״ם בחצר מלך מצרים שבו מדובר על שימוש בסם מוות ובסם אחר כנגדו אינו פרי הדמיון, ולא אימוץ של סיפור דומה על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון הידוע מהמסורת המוסלמית, אלא הוא קשור בעובדה, שבין ספרי הרמב׳׳ם בתחום הרפואה נמצא ספר ששמו ״סמי המות והרפואות נגדם״ (ראה בפירוט להלן פרק שני, בסעיף 2).

לכן לא די לחקור את הסיפור כשלעצמו במנותק מכל הידוע לנו על קורות חייו ומפעלותיו של הרמב״ם, אלא יש לחטט בכל החומר הידוע לנו כדי לראות את הגרעינים המשוערים לצמיחתם של הסיפורים.

הדבר בולט בריבוי הסיפורים על יחסו של הרמב״ם לאסלאם. בירורנו בסוגיה-זו העלה, שסיפורים אלה מתמודדים עם השאלה, האם הרמב״ם המיר דתו, כפי שטוענים מסורות וסיפורים מוסלמיים. איתרנו סיפורים עממיים יהודיים המתייחסים במפורש לאותם סיפורים מוסלמיים, אלא שהם כמובן מפרשים את העובדות בדרך אחרת (ראה במפורט להלן בסעיף 5).

  1. הסיפורים על לידתו, ילדותו וימי נעוריו של הרמב״ם

מאז סקירתו של ברגר על נושא זה בשנות השלושים ניתוספו לנו סיפורים רבים על הרמב״ם. בכתבי־יד, בדפוסים שונים ובמסורת שבעל־פה, בערבית יהודית ובעברית, מצאתי סיפורים חדשים שלא היו לנגד עיניו של ברגר.

סיפור לידתו של הרמב׳׳ם, בדומה לסיפורים רבים על לידתם של גיבורים או קדושים, הוא סיפור המסמיך ללידה נס של גילוי אלוהי. בראש ובראשונה ניתוספו שני סיפורים המתארים בעלילה דרמטית מפורטת את סיפור בשורת הלידה, האחד סיפור עממי שנכתב במצרים בשנת 1840 (להלן סיפור 1) והשני מקאמה שנכתבה בידי ר׳ זכריה אלצ׳אהרי בן המאה השש־עשרה מתימן(פישל 1936, עמי 181-177). כן ניתוספו סיפורים מן המסורת שבעל־פה מפי מסרנים מעדות ישראל באסע״י, וכן העתקות והרחבות נוספות לסיפור הראשון בנושא זה, המופיע לראשונה בספר ״שלשלת הקבלה״(ראה בפירוט להלן בהערה לסיפור 1).

גם הסיפורים על ילדותו של הרמב״ם התרבו, וניתן עתה להבחין בהם במסורות שונות על השאלה מי התגלה לילד משה בן מימון ולימדו תורה. לפי סיפור אחד אביו לימדו ולפי סיפור אחר ר׳ יוסף בן מיגאש: לפי סיפור אחד זקן ולפי סיפור אחר אליהו הנביא; ואף מצאנו סיפור, שה׳ בכבודו ובעצמו לימדו תורה. לפי זה יש מסורות המדגישות שלימודיו של הרמב״ם בילדותו היו בדרך הטבע, בדרך ריאלית(אביו או ר׳ יוסף בן מיגאש), ויש כאלה המדגישות את הדרך הנסית(זקן, אליהו הנביא, מלאך וכיו״ב). יש סיפורים שבהם נדחקה המסורת הריאלית והפכה להיות מסורת נסית: ר׳ יוסף בן מיגאש לימד את הרמב״ם את התורה בדרך נס, בנשיקה שנשקו. ויש סיפורים שניכרת בהם הפסיחה על שתי הסעפים. גם היחסים בין הרמב״ם ובני משפחתו — ר׳ מימון אביו, אמו והסב הקצב — שונים בסיפורים השונים (ראה במפורט להלן סיפורים 3-1, 13-10, 31-30, 62, 98-94 ואת ההערות להם).

בסיפורים על ימי נעוריו תופס מקום מרכזי הסיפור על הנער משה כשופט המצליח להציל עשוק מיד עושקו. האגדה שהיתה ידועה מכתב־היד שפרסם נויבאואר אומרת שהרמב״ם הצליח לפסוק במשפט (מבלי לספר מהי הבעיה שבמשפט) שנלאו חכמי ישראל בפתרונו: לאחר ששמע מפי אביו על המשפט הודיע שהשופטים לא פסקו דין צדק, ופסיקתו נתקבלה על דעת החכמים. סיפורים מסוג זה על הרמב״ם נפוצים בקהילות יהודי המזרח ובמיוחד בקרב יהודי תימן, אלא בניגוד לסיפור שפרסם נויבאואר, המשפט שבו מצליח משה הנער לפסוק בו פסק דין אמת מסופר בפרטות ובנוסחאות שונות (ראה במפורט להלן סיפורים 22, 63, 101, 128, 129 וההערות להם).

הסיפורים על הרמב״ם כרופא – יצחק אבישור

 

  1. הסיפורים על הרמב״ם כרופאשבחי הרמבם

סיפורי־העם על הרמב״ם הרופא מרובים הם ונמצאים בכתבי־יד, בדפוסים ובמסורת שבעל־פה. לעומת זאת הידיעות ההיסטוריות המהימנות מצומצמות. באיגרתו לר׳ יוסף ב״ר יהודה כותב הרמב״ם:

והנני מודיעך שהגעתי לידי פרסום רב מאוד ב(מלאכת הרפואה) בין גדולי (המלכות), כגון ראש השופטים והאמירים ובית אלפאצל ואחרים משרי הארץ, אנשים שאין מקבלים מהם מאומה. ואשר להמוני העם, הרי אני מרומם מעליהם ואינם יכולים להגיע אלי. דבר זה הביא לידי כך שאני מכלה את היום תמיד באלקאהרה בביקור החולים: וכשאני חוזר לפוסטאט, לכל היותר אני מספיק, בשארית היום ובלילה לקרוא את הדרוש לי בספרי הרפואה.

תיאור מפורט יותר נמצא באיגרתו של הרמב׳׳ם לר׳ שמואל אבן תיבון (ראה להלן בהערה לסיפור 15). גם באיגרתו לר׳ יהונתן מלוניל הוא כותב: ״אני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדבר רפואות, שרפו כוחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה. ומה אני יכול לעשות אחרי אשר יצא טבעי ברוב הארצות״.

ביוגרפיות של רופאים לא כתבו היהודים, אולם סוגה ספרותית זו נפוצה היתה בקרב הערבים. הרמב״ם נתפרסם לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב המוסלמים, וכתבו עליו בספרי הביוגרפיות של הרופאים. גדולתו של הרמב״ם כרופא עולה לא רק מדברי עצמו אלא גם מדברי אחרים, וחשיבותם גדולה מפני שהם באים מפי מוסלמים. הכרוניקן אבן אל קפטי(1248-1172) כותב בספרו על הרופאים בין היתר על הרמב״ם כרופא. בהתחלה הוא מזכירו כמי שהצטיין ברפואה, ואחר ציון עובדות על עיסוקו מסתייג הוא בהערכתו את הרמב״ם כרופא:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד יהודי בדתו למד את חכמת הפילוסופיה והתעמק במתמטיקה ועסק בהרבה במדע ההגיון. למד שם רפואה והצטיין בה. זה היה בסוף ימי השושלת המצרית לבית עלי רצו להעסיק אותו בין יתר הרופאים ולהוציאו למלך הפרנקים באשקלון אשר בקש מהם רופא, והם בחרו בו. והוא דחה את הכבוד ואת המשרה, ונשאר כך. וכשמלך אלמעז במצרים והתפוררה השושלת לבית עלי לקחו תחת חסותו הקאדי אלפאצל עבד אלרחים בן עלי אלביסאני והביט עליו בעין טובה וקבע לו משכורת שנתית. והיה משתתף עם רופאים אחרים כי לא בטח בעצמו בנסיונו מבלי להיעזר ברופאים אחרים.

לעומת זאת הכרוניקן אבן אבי אוציבעה מלא הערכה לרמב׳׳ם. הוא נולד בסוף המאה השתים־עשר ונפטר בשנת 1270, ובין חבריו היה אברהם בן הרמב״ם, שהיה אף הוא רופא. בספרו ״טבקאת אלאטבא״ (דרגות הרופאים) הוא כותב על הרמב״ם בין היתר: ״היה יחיד בדורו במלאכת הרפואה ובהליכותיה בקי במדעים. היתה לו ידיעה עמוקה בפילוסופיה, הסולטאן אלמלך אלנאצר הביט עליו בעין טובה, ונרפא על ידיו, וכן גם בנו אלמלך אלפאצל…״. אבן אבי אוציבעה מסיים דבריו על הרמב״ם הרופא בציטוט שיר שבח על הרמב״ם וברשימת ספריו בנושא זה:

אמר הקאדי סעיד בן סנא אלמלך           בשיר שיבח בו את הנשיא משה:

 הנה רפואת גאלינוס לגוף בלבד              ולו בא אליו תם הירח לרפוי

ורפואת אבי עמרם לגוף ולשכל               הרי היה משלים לו את מבוקשו מן השלמות

ולו היה מרפא את הזמן בחכמתו              ורפא אותו ביום תומו ממומיו

היה מנקה אותו מחלי הבערות במדעו        והבריא אותו מחליו בערב ראש חודש

ספרי הנשיא משה: קיצור ט״ז ספרים לגאלינוס: מאמר ברפואת הטחורים: מאמר על הנהגת הבריאות: מאמר על סמי המות והרפואות כנגדם; ספר פירוש הסממנים וספר גדול בדת היהודים.

גם ההיסטוריון אלצפדי ציין את גדולתו של הרמב״ם כרופא בדמשק ובקהיר: ״…ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו באותו זמן. באותו זמן טיפל בו (הרמב״ם) עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה ורצה לגמול לו… אחרי כן נסע משה למצרים… והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל…״.

שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית

שבחי הרמבם

מה מן ״הביוגרפיה הרפואית״ של הרמב״ם משתקף בסיפורי העם היהודיים ומהם הקווים שהוסיפו לדמותו? גדולתו של הרמב״ם כרופא משתקפת בכל הסיפורים — לא רק בסיפורים על הרמב״ם הרופא בחצר המלך, אלא גם בסיפורים שנתרחשו בשוק או בביתו.

את סקירתו על אגדות־העם שנושאיהן הרמב״ם הרופא בחצר המלך ביסס ברגר על טקסטים שראו אור בדפוס בלבד, הכוללים את הסיפורים שבספרים ״שלשלת הקבלה״, ״הולך תמים ופועל צדק״ ו״ספר המעשיות״ לגסטר ואת הסיפורים שנתפרסמו ביידיש. בינתיים עלה בידי לרכז חומר רב סביב נושא הרמב״ם הרופא מדפוסים, מכתבי־יד ומן המסורת שבעל־פה. בספר זה הבאתי 55 סיפורים על הנושא, שהם כ־40% מכלל הסיפורים שבו. כך למשל, לגבי סיפור תחרות ההרעלות שבין הרמב״ם והרופא(ים) שברגר הזכיר רק מ״שלשלת הקבלה״; עתה מתברר, שנוסחים רבים של הסיפור מצויים בכל קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, הן בכתבי־יד, הן בדפוסים והן במסורת שבעל־פה (שנרשמו באסע״י ועל ידי). סיפורים אלה ארוכים ומפורטים, ושונים בפרטיהם בקהילות השונות. בארצות המוסלמיות הושפע סיפור זה גם מן הסיפור המסופר במסורת המוסלמית על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון. מן הסיפורים המרובים בחרנו להביא כאן אחד־עשר סיפורים (סיפורים 9, 23, 33, 46, 52, 58, 83, 85, 111-109). גרעינו של סיפור זה יסודו, ככל הנראה, בשם אחד מספריו של הרמב״ם העוסקים ברפואה, ״סמי המות והרפואות נגדם״, שחיבר לפי הוראת הוזיר עבד אלרחים בן עלי אלבייסני (ראה גם לעיל בתחילת פרק זה).

לסיפור על האדם שתרופתו רעל הזכיר ברגר נוסח אחד בלבד מיידיש, אבל במזרח זהו סיפור נפוץ מאוד. שישה נוסחים שונים ממנו הבאנו בספר זה (סיפורים 59, 81,80,60, 115,114). גם סיפור זה ככל הנראה יסודו בכתוב בספרי הרפואות של הרמב״ם, שמצא את ההבדלים בן ארסי הנחשים השונים ועמד על הטיפול השונה הדרוש בכל מקרה. הרמב״ם גם דאג לחלק תרופות תרייאך (צרי) מטעם השלטונות במצרים לאנשים שהכישום עקרבים ונחשים, וכפי שכותב ד״ר ז׳ מונטנר: ״מכת הנשוכים ע״י נחש במצרים בתקופת הרמב״ם היתה אקטואלית מאד. הרמב״ם הקדיש כמעט ספר שלם לעזרה הראשונה לטיפול ולאבחנת מין הארס, אם על ידי אפעה (Vípera) (המוטרופי) או על ידי תנין (Cobra) (נויוטרופי). הוא דאג להחסנת הסירה (Sera) של ימים (התריאקה), בבתי מרקחת ממשלתיים, להביא את הרפואות הדרושות מחו״ל כדי שיהיו מוכנות מיד לנזקק״.

העובדה שהרמב״ם היה רופא להמון העם בחינם, כפי שעולה מאיגרותיו, באה לידי ביטוי בסיפור העממי: כך בסיפור בלתי ידוע עד עתה, הנמצא בכתב־יד מקרב יהודי מצרים משנת 1840 (סיפור 7), וכך בסיפורים רבים על דאגתו של הרמב״ם ליהודי עני בתפקידו כרופא בחצר המלך (סיפורים 18, 38, 45, 121).

נושא אחר הבא לידי ביטוי מרשים בסיפורים על הרמב״ם הוא הצלחותיו בבדיקות שתן: על פי הבדיקה הוא ידע לא רק איזו מחלה נושא בעל השתן, אלא גם אם השתן הוא של בהמה או של אדם, אם הוא של אישה או של גבר (ראה סיפורים 8, 18, 44 ,51, 120). האגדה מספרת, שבנו אברהם הרופא היה בקי במלאכה זו כמעט כמוהו(ראה סיפור 22).

נושא אחר התופס מקום בסיפורי הרמב״ם כרופא הוא הרמב״ם כנער מתלמד ברפואה ומורהו, וסיפורים אחרים המספרים את העניין בצורה הפוכה — הרמב״ם כרופא ונערו המתלמד אצלו. סיפורים אלה, כאמור, מושפעים מן הסיפור על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון במסורת המוסלמית. בסיפורים אלה הרמב״ם לומד את הרפואה אצל רופא מומחה כאילם וכחירש, כדי להתקבל אצל הרופא הקנאי, והוא לומד את הרפואה עד שידע יותר ממורהו, ובשעת מבחן הוא מדבר ומונע ממורהו הרופא לסכן את החולה בשעת ניתוח.

בסיפורים אחרים מסוג זה הרמב״ם הוא הרופא ואילו תלמידו הוא שמונע ממורהו הרמב״ם לסכן את החולה בשעת ניתוח (ראה במיוחד סיפורים 58,5, 106, 107). יש גם סיפורים המספרים על ״תלמידי״ הרמב״ם ברפואה בדרך היתולית (סיפור 116).

יש שהסיפורים על הרמב״ם הרופא מבוססים על אקסיומה רפואית המיוחסת לרמב״ם, כגון שלא ניתן לרפא עיוור מלידה, בניגוד לדעת אחרים, הנוקטים מעשי מרמה להוכיח את דעתם (ראה סיפורים 53, 117,56). בסיפור עממי אחר מובאת דעתו של הרמב״ם על בצל ופלפל והשפעתם על ראיית האדם (סיפור 118), ויש סיפור המספר על תרופה לשחפת (סיפור 119).

קרובים לסיפורי הרמב״ם כרופא הם הסיפורים שבהם הרמב״ם איננו משתמש בתרופה מקובלת אלא בתרופה פסיכולוגית. כנגד שעמומו של המלך הוא נוקט אמצעי נועז — סטירה על פני המלך (ראה סיפור 113); ובסיפור אחר (61) הוא מבקש את המלך לבוא אליו למרפאתו כדי להתרפא, וזאת כדי להכעיסו ובכך לגרום לרפואתו.

  1. 3. הסיפורים על הרמב״ם בחצר המלך

הסיפור העממי תיאר את הרמב״ם כמי שממלא בחצר המלך תפקידים נוספים על היותו רופא. במיוחד אמור הדבר בשני תפקידים, מהנדס וחכם־יועץ.

בסיפורים מסופר על מעשים שעשה הרמב״ם ואשר בזכותם לקחו המלך לחצרו ונישא אותו מעל כל השרים והיועצים. לפי הסיפור המובא לראשונה ב׳׳שלשלת הקבלה״ התפרסם הרמב״ם בחכמתו הרבה ויצא שמעו בכל הארץ ולקחו מלך מצרים לו לרופא. ר׳ גדליה בין יחיא, בעל ״שלשלת הקבלה״, ממשיך ואומר: ״במצרים היה מנהג שהיו גדולי החכמים שבשבע החכמות המפורסמות יושבים על חמשה כסאות, וכשהביא המלך את הרמב״ם לחדרו לא ידע על איזה כסא להושיבו כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות״ (ראה סיפור 20).

בחצר המלך נתקל הרמב״ם בשונאים ובמקנאים שהיו מלשינים עליו לפני המלך. עניין זה אינו רק פרי הדמיון היוצר, כפי שעולה מאיגרת שכתב הרמב״ם לר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין בעכו: ״גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני״. ככל הנראה מכוון רמב״ם לרופאים שנתקנאו בו והלשינו עליו. על נושא זה, כאמור לעיל(בסעיף הקודם), יש סיפורים רבים, החל מן הסיפור שב״שלשלת הקבלה״.

בסיפורים אחרים מתואר הרמב״ם כמהנדס בחצר המלך הבונה את ארמונו של המלך לשביעות רצונו, קנאתו ושנאתו של האומן הנוצרי גורמת לו שהוא כורה בור לרמב״ם, ובסופו של דבר הוא שנופל בו(דאה סיפור 21; וראה גם להלן בסעיף 6). האם הרמב״ם עסק בהנדסה? האם יש לסיפור זה אחיזה במציאות? אבן אלקפטי כותב על הרמב״ם: ״מוסא בן מימון הישראלי האנדלוסי. האיש הזה היה מיושבי אנדלוסיה ויהודי לפי דתו הוא למד את מדעי הקדמונים באנדלוסיה, רכש ידיעות יסודיות בחכמת ההנדסה וברפואה״.

התככים בחצר המלך כנגד הרמב״ם המשתקפים בסיפור העממי חרגו מענייני רפואה והנדסה. הסיפור העממי העמיד את הרמב״ם כיועץ וכחכם ליד המלך שהשרים מתנכלים לו ורוצים להכשילו. המלך אהב את הרמב״ם על רוב חכמתו וגידלו מעל כל השרים, והשרים בקנאתם ובשנאתם חיפשו כנגדו תואנות. באחד הסיפורים (128) האשימו את הרמב״ם כאילו טמן בתוך נעלי המלך את השם מחמד, ובסיפור אחר טפלו עליו עלילת אונס (סיפורים 27, 128, 131); באחד הסיפורים (124) טענו שהרמב״ם מחפש הזדמנות להרע למלך, ובסיפורים אחרים (88,87) היתה זו שנאת חינם בלא נימוקים. בסיפורים אחרים על הרמב״ם בחצר המלך מודגשת חכמתו היתרה לעומת השרים. בסיפור אחד (89) הרמב״ם עונה בחכמה לשאלת המלך, ובסיפור אחר (70) הוא מצליח בחכמתו להוכיח את טענת המינים (הכוונה לקראים) לבעלותם על התורה כטענת סרק: וכן גם לגבי הטענה שהחינוך יגבר על הטבע (סיפור 134). גם מחזור הסיפורים של יהודי תימן המכיל שלושה ספורים, נושא שלושת הסיפורים הוא התנכלות שר בחצר המלך להרמב״ם (סיפורים 29-27, 131-127).

הסיפורים על הרמב״ם והקראים-שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה

הסיפורים על הרמב״ם והקראיםשבחי הרמבם

סיפורים על הרמב״ם והקראים נדירים הם. בספר זה עלה בידי לרכז מכתבי־יד, מדפוסים ומן המסורת שבעל־פה שבעה סיפורים על היחסים שבין הרמב״ם והקראים. בסיפורים אלה משתקפים היחסים בין שתי הקהילות, רבנים וקראים, מנקודות ראותו של העם בדורו של הרמב״ם וגם מאוחר יותר, וזאת לא רק בקהיר אלא גם בירושלים.

בתקופת הרמב״ם גרמה השפעתם של הקראים בקהיר לירידת קרנה של דת ישראל ולזלזול במצוות התורה. הדבר הניע את הרמב״ם לעבור מאלכסנדריה, תחנתו הראשונה במצרים, לקהיר ולעמוד בפרץ. ראוי לציון, שהרמב״ם הטיף לדרך התבדלות וזהירות חמורה מהשפעתם של הקראים רק בענייני דת, אולם בעניינים שבין אדם לחברו הוא פסק בזכות התחברות עמם.

באחת התשובות לשאלה, איך ינהגו הרבנים בקראים במילת בניהם ובשאילת שלומם ובהליכה לבתיהם ובשאר עניינים, השיב הרמב״ם:

אלה הקראים השוכנים פה בנוא אמון ובארץ מצרים ובדמשק ובשאר מקומות ארץ ישמעאל וזולתם ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד להתקרב אצלם במעשה יושר ולהתנהג עמהם במידת הענוה ובדרך האמת והשלום כל זמן שהם גם ינהגו עמנו בתמימות ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכל שכן כשישמרו לשונם מלהתלוצץ ומלהלעיג בדברי רבותי׳ ע״ה הקדושים התנאים חכמי המשנה והתלמוד שבדבריהם והמנהגים הקבועים לנו בפיהם ומפי משה מפי הגבורה אנו הולכים. ובזאת יכון לנו לכבדם וללכת לשאול בשלומם אפי׳ בבתיהם ולמול את בניהם ואפי׳ בשבת ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם. אך אם מחללים בגלוי ראש מועדי ה׳ המקודשים בימים הקבועים, אסור לבר ישראל להתקרב ליום הקבוע להם במה שבדאו מלבם… ותניא: מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, כל שכן אלו שהן מתולעת יעקב.״1

סיפור 9 מספר על היחסים בין הרמב״ם הרופא ורופא קראי, סיפור דומה לו, 69, מספר על ״מין״ בלתי מוגדר; סיפור 90 מספר על היחסים בין הרמב״ם וקהילת הקראים: סיפור 133 מספר על ויכוח דתי והידיינות בין הרמב״ם למנהיג הקראים, ובסיפור 70 מובא נוסח אחר על ויכוח בין ״מינים״ לרמב״ם. הסיפורים נסבים לא רק על הרמב״ם ותקופתו, אלא גם על יחס הקראים בירושלים לספרי הרמב״ם אחרי מותו(סיפורים 92-91, וכן אצל עגנון). בסיפורים אלה משתקפים יחסי איבה, קנאה ותחרות בין הקראים והרבנים במצרים ובארץ־ישראל. יש לציין עם זאת, שכל הסיפורים האלה באים מן היהודים הרבנים, ולא עלה בידי לאתר סיפור על נושא זה מקרב עדת הקראים. גם ר׳ אברהם בנו של הרמב״ם קירב את הקראים, כפי שמספר ר׳ יוסף סמברי: ״ובימיו רבים מעם בני מקרא נתיהדו על ידו וקבלו עליהם דברי חברות ונתחתנו עמהם אנשים מיוחסים וכשרים וכהנים ולויים מישראל״.

הערת המחבר :  ראה בלאו תשמ״ו, עמי 732-726. על תשובות אחרות של הרמב״ם הנוגעות לקראים ראה שם, עמי 504-502, 589-588, 629-628 כן ראה התקנה שתיקן הרמב׳׳ם עם דייני קהיר הנוגעת לענייני הקראים, שם, עמי 444-434. על יחסי הקראים והרבנים במצרים ראה גם גליקסון תרצ״ה, עמי מא- מב! מימון הכהן תש׳׳ך, עמי ע-עד: דינור 1969, עמי 52-40! אלגמיל 1982-1979 ; אלגמיל 1988 ; גויטיין 1988-1967 (במקומות שונים). על יהודי מצרים בזמנו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה2. על השפעת הקראות על הרמב״ם ראה לסקר 1991, עמי 161-145.

הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאם-שבחי הרמב"ם-יצחק אבישר

  1. הסיפורים על הרמב״ם ודת האסלאםשבחי הרמבם

האם המיר הרמב״ם את דתו לאסלאם למראית עין ואחר כך חזר בו ? אין זו שאלה חדשה, וכבר נידונה בוויכוחים ארוכים בקרב חוקרי חכמת ישראל במאה התשע־ עשרה, וחזרה ונידונה שוב בראשית המאה העשרים. לסוגיה זו לא היה זכר במקורות העבריים, ורק בראשית המאה השמונה־עשרה, כשנתפרסם ספרו של אבן אלעברי באירופה, נודע ממנו לראשונה הסיפור על התאסלמותו של הרמב״ם. מקורות מוסלמיים נוספים, משל אבן אלקפטי, אבן אבי אוציבעה ואלצפדי, הלכו ונדפסו, ובכולם חוזרת הטענה שהרמב״ם המיר את דתו לאסלאם ושב ליהדות במצרים.

מארבעת המקורות המוסלמיים רק שניים דנים במפורט בנושא זה, שלישי מסתפק באזכורו, והרביעי אינו מזכירו כלל. אבן אלקפטי יליד מצרים (1248-1172) כתב על הרמב״ם בספרו ״תולדות הרופאים״:

משה בן מימון הישראלי הספרדי היה האיש הזה מאנשי ספרד, יהודי בדתו… עבד אלמאמן בן עלי אלכומי אלברברי אשר השתלט במערב הכריז על הארצות אשר עליהן מלך גירוש היהודים והנוצרים מהן, וקבע להם מועד, והתיר רק למי שיתאסלם להשאר במקומו ולהמשיך בפרנסתו בתנאי שיקבל עליו את המוטל על המוסלמים וימנע מן האסור להם; ומי שנשאר בדעת בני דתו עליו לצאת לפני המועד, ואם נמצא אחרי המועד ברשות השלטון נגזר על נפשו ועל הונו. וכשנקבע הדבר הזה, יצאו אלה אשר הונם קל עליהם, ונשאר מי שממונו רב ונפשו לביתו ולהונו, ויהי למוסלם למראית עין ולכופר בסתר. והיה משה בן מימון מאלה שעשו ככה ונשאר בארצו.

וכשנשא את סמל האיסלם למראית עין, קבל על עצמו את פרטיו, כגון קריאת הקוראן והתפלה ועשה ככה עד שנזדמנה לו האפשרות לנסוע, ואסף את נכסיו בזמן הנחוץ לכך ויצא מספרד ונסע מצרימה עם בני ביתו, והשתקע בעיר פסטאט, בקרב היהודים שבה, וגילה את דתו בפומבי וישב בפרבר הידוע בשם אל מציצה… ובסוף ימיו הזדמן באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי שמו אבו אלערב בן מעישה, שהגיע מצרימה ופגש אותו והוכיחו בזה שהתאסלם בספרד והאשים אותו ודרש את הגזר עליו ועבד אלרחים בן עלי אלפאצל מנע בעד זה ואמר: ״איש אנוס לא יתכן שהאסלאם שלו על פי חוק״.

גם אבן אבי אוציבעה, שנולד בסוף המאה השתים־עשרה בדמשק והיה רופא, כתב ספר על הרופאים, וביניהם גם הרמב״ם. בין היתר הוא כותב על נושא ההמרה: ״יש אומרים שהנשיא משה התאסלם במערב ולמד את הקוראן בעל פה ועסק בדיני האסלאם, ואחר כך בבואו מצרימה ובשבתו בפסטאט חזר בו״. המקור האחרון על דברי ההמרה הוא דברי אלצפדי, שחי במאה הארבע־עשרה, בספרו ״אלואפי באלופיאת״. להלן תרגומי למקור הערבי:

ואמר שמשה בן מימון היה מתפלל עם המוסלמים את תפילת ״אלתראוויח״ באנייה שהפליג בה מארצות המערב החיצון [מרוקו] אל המזרח. ירד ליבשה ונסע לדמשק כשנקרא אל הקאדי מחיי אלדין בן אלזכי כאשר גבר עליו חוליו. באותו זמן טיפל בו [הרמב״ם] עד אשר הבריא החולה בריאות שלמה, ורצה [הקאדי] לגמול לו. הסכים בן מימון, ואולם ביקש ממנו שיחתום לו על שטר של בית שקנה אותו בדמשק, הקדים את תאריך הקנייה חמש שנים, והקאדי לא שם לבו על כך. אחרי כן נסע משה למצרים וגילה את יהדותו. והיה לרופא בחצר הקאדי אלפאצל עד אשר באו חלק מהמוסלמים שגלו עמו באניה מהמערב והוכיחוהו לפני הקאדי אלפאצל על חזרתו [ליהדות]. אז הוציא משה שטר הבית והציגו לקאדי, לאמור שבשנה שטוענים כי בה הוא השתתף עמם בתפילת ״אלתראוויח״ על סיפון האנייה היה בדמשק וכי באותה שנה קנה את הבית. כשהביט הקאדי [אלפאצל] על השטר הכיר את חתימת הקאדי של דמשק מחיי אלדין, ולא חשד בדברי רופאו, והניחו. וכך הציל בן מימון את נפשו ממוות באמצעות הקדמת התאריך.

לפי סיפור זה לא רק המיר הרמב״ם את דתו, אלא גם היה גדול בתורת האסלאם, והוא שהתפלל בראש ציבור המפליגים באנייה את תפילת ״אלתראוויח״ (תפילת הערב של חודש רמדאן הכוללת חמש פעמים ארבע השתחוויות). לפי סיפור זה נהג הרמב״ם במרמה והחתים את הקאדי על שטר־מכר הנושא תאריך מוקדם לתאריך החתימה, כדי שיוכל להזים את דברי העדים.

בסיפור העממי היהודי על הרמב״ם חל שינוי בסוגה הסיפורית, ו׳׳נובלת המרמה״ הפכה ״אגדת קודש״. גם בסיפור היהודי מסופר על נדודי הרמב״ם מן המערב למזרח, על בואו למזרח ועל קניית בית בשטר; אלא שבו מסופר שהרמב׳׳ם, נרדף בידי המוסלמים, הגיע למצרים ב״קפיצת הדרך״, בעזרת ״השם המפורש״, קנה בית והחתים את השטר באותו יום. וכשמגיעים מוסלמים מן המגרב וטוענים אצל הקאדי המצרי, או המלך המצרי, נגד הרמב״ם שחילל את קודשי המוסלמים, הוא מראה לקאדי, או למלך, את השטר החתום, המעיד שבאותו יום שמדברים עליו הוא היה במצרים וקנה בית. המלך נוזף במתלוננים, והם יוצאים בבושת פנים.

גם לטענה שהרמב״ם התפלל בראש קהל המוסלמים ניתן למצוא ביסוס מסיפור יהודי. באחד הסיפורים מסופר שהרמב״ם לבש בגדי מוסלמים, התחפש לאימאם ודרש בפני המוסלמים (סיפור 40).

נראה שהסיפור היהודי הכיר את הסיפור המוסלמי וביקש להתמודד עמו. הסיפור היהודי מקבל את מהלך העלילה שבסיפור המוסלמי, אבל מפרש את הדברים בדרך שונה. ישנם סיפורים עממיים יהודיים רבים על הרמב״ם ויחסו לדת האסלאם, ובכולם, כמובן מאליו, אין זכר להמרה. ריבוי הסיפורים מסוג זה על הרמב״ם אומר דרשני. מבין השיטין של הסיפורים העממיים הללו תמצא זכר לנושא והתמודדות עם סוגיה טעונה זו. בשישה סוגים של סיפורים, החוזרים ונשנים בנוסחים שונים, מתואר הרמב״ם כמי שביזה את דת האסלאם, הצליח לברוח מהמוסלמים וניצל מסכנת מוות. בחלק מן הסיפורים אכן מסופר שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם במעשים שעשה, ובחלק אחר הוא מואשם בידי מוסלמים, שהעלילו עליו עלילות, כי ביזה את קודשיהם.

  • באחד הסיפורים הנפוצים ביותר על הרמב״ם מסופר שהרמב״ם פסק, שחבית יין שנגע בה גוי טמאה ואסורה ואילו חבית שמן שנכנס בה עכבר טהורה ומותרת. הרמב״ם הואשם בידי המוסלמים כי ביזה את דת האסלאם בהעדיפו עכבר מת על נגיעת מוסלמי, הוא נרדף, ורק בנס ניצל וברח(ראה סיפורים 105,77-74,41,37,6).
  • בסיפור אחד האשימו מוסלמים את הרמב״ם כי הונה אותם בהתלבשו כמוסלמי ובענותו על שאלתם ״מה שם אדוננו?״ ששמו מחמד, ולבסוף ראוהו כיהודי היוצא מבית הכנסת. גם כאן רק בחכמתו ובפיקחותו הצליח הרמב״ם להשתחרר מאשמת ביזוי האסלאם (סיפור זה מופיע אצלנו בשני נוסחים: סיפורים 68,16).
  • בסיפור אחר מסופר שהרמב״ם העליב את דתו של מלך קורטובה, שראהו יוצא מבית הכנסת ולולבו בידו. שאל אותו מלך קורטובה: מדוע אתה נוהג כמנהג המשוגעים? והרמב״ם ענה לו שאין זה מנהג משוגעים, כי מנהג המשוגעים הוא לרגום באבנים, כשכוונתו לאבנים שמשליכים המוסלמים על גבל ערפאת (ראה בהערה לסיפור 6).

בסיפור אחר הרמב״ם מואשם כמי ששם את שם מחמד בנעליים (אסע״י 141), ובכך ביזה את נביאם.

  • בסיפור אחר הרמב״ם מתואר כמי שהעלה את מחמד מקברו כשהוא מלוכלך ובזוי(סיפור 64).
  • באחד הסיפורים (40) הרמב״ם מתואר כמי שהתווכח עם האימאם איזו דת עדיפה, דת היהודים או דת המוסלמים ? הרמב״ם הופיע לפני המוסלמים במסגד, דרש בפניהם ושם ללעג ולקלס את המאמינים בדת האסלאם.

נראה לי שכל הסיפורים הללו, שביסודם מונח הרעיון שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, את מחמד ואת מאמיניו לא צמחו בחלל ריק, אלא הם הד לטענה שהרמב״ם המיר את דתו. אחת מהשתיים: או שהסיפורים הללו באים להתמודד עם הטענה המוסלמית בעניין ההמרה, או שאינם אלא סובלימציה להמרה עצמה, הסוואה ועידון לדעה שייתכן שהרמב״ם המיר את דתו והיה לאנוס למראית עין, עד יעבור זעם וישוב לדתו: וכבר הצביעו על כך, שב״איגרת השמד״ מדבר הרמב׳׳ם בזכותם של האנוסים לשוב ליהדות כאשר מתאפשר להם הדבר. ייתכן גם, שחלק מהסיפורים הידועים לנו ממקומות אחרים המתארים יחסים מתוחים בין יהודים ומוסלמים עברו הסבה לרמב״ם, שייצג את היהודי בסיפורים מסוג זה.

כל הדברים שסיפרו המוסלמים משתקפים בסיפורים היהודיים, אלא שלא נאמר בהם שהרמב״ם המיר את דתו. במקום זאת מסופר, כאמור, שהרמב״ם ביזה את דת האסלאם, והאנשים שבאו להתלונן עליו יצאו בבושת פנים, מפני שהיו לו מסמכים המעידים שהוא נמצא במצרים בזמן המסוים, ואותם הוא השיג בעזרת ״השם המפורש״ ו״קפיצת הדרך״, בנסים ונפלאות. הסיפורים דומים, אך הפרטים שונים. הסיפור היהודי מכיר את הסיפור המוסלמי, מתמודד עמו ומפרש את הדברים בדרך אחרת.

הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים

  1. 6. הסיפורים על הרמב״ם והנוצריםשבחי הרמבם

הרמב״ם חי, פעל ומת בארצות מוסלמיות, ועל כן טבעי הדבר שעלילותיהם של הסיפורים עליו מתרחשות בארצות האסלאם; לא כל שכן כאשר הסיפורים המובאים במסגרת זאת מוצאם מקהילות היהודים שבארצות מוסלמיות. אף על פי כן מצויים סיפורים שבמרכזם עימות בין הרמב״ם לנוצרי. רוב הסיפורים מציינים את המלך ואת השרים כמוסלמים, אך יש כאלה הנוקטים לשונות כלליים וסתמיים ״גוי״ ו״ערל״ (המתפרש בדרך כלל כנוצרי), ובסיפורים אלה אינך יודע אם הכוונה היא למוסלמים או לנוצרים. ויש גם סיפורים אחדים המדברים על נוצרים במפורש. אחד הסיפורים, הנמצא בגרסאות שונות (סיפורים 21, 57 ושם ביבליוגרפיה לנוסחאות נוספות), מספר על שנאה וקנאה בין האומן הנוצרי ובין הרמב״ם המהנדס (סיפור מן הטיפוס ״הבנאי והצבע״). מתוארת בו שנאה תהומית בין הנוצרי והיהודי, המסבה, כצפוי, לאבדנו של הנוצרי שביקש להרוג את הרמב״ם. בסיפור מודגש המוטיב שבפתגם ״בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל״. ראוי לציין, שסיפור זה בא מקרב יהודים שחיו לא רק בשכנות למוסלמים אלא גם בשכנות לנוצרים. סיפור זה נפוץ בעיקר בעיראק בקרב שתי קהילות, בגדאד ומוצל, שבשכנותם היו נוצרים רבים ושררו ביניהם שנאה, קנאה ותחרות.

סיפור אחר (94), אף הוא מסופר בקרב יהודי עיראק, מספר על מפגש בין הרמב״ם וכומר שבו רואה הרמב״ם שהכומר אינו עניו, כפי שמספרים עליו, אלא ״נבזה״.

סיפור נוסף (78) מספר על מלך נוצרי שגזר גזרות על ישראל ובהשפעת שריו ויועציו התנכל לרמב״ם להמיתו, והרמב״ם ניצל בשל קיום מצוות, ובמקומו הומת מי שביקש להרגו.

  1. הסיפורים על הרמב״ם כדיין, כסופר וכמקובל

אף אם לא קראו המוני העם בספרי הרמב״ם הגדולים והחשובים, הרי שמעם הגיע אליהם. הסיפור העממי היהודי הכתיר את הרמב״ם בכתר הגדולה בתורה. כפי שהראה גויטיין, מבחינה פורמלית לא היה הרמב״ם דיין, אבל תשובותיו הרבות עשו לו שם של דיין הפוסק בשאלות של דת ודין. אחד הסיפורים (63) מספר על הרמב״ם כנער שאביו סיפר לו סוגיה שדנו בה בבית הדין ולא יכלו לפסוק, והוא הנער פסק משפט צדק ואמת: סיפור זה סופר בדרך כלל על דוד ושלמה. אולם הסיפור המפורסם ביותר, החוזר בעשרות וריאציות, הוא על הרמב״ם הדיין שנשאל על דינה של חבית יין שנגע בה נכרי ועל דינו של כד שמן שנפל בו עכבר ומת (סיפורים 6, 37, 41, 105,77-74).

סיפורים סביב ספריו של הרמב״ם נדירים במזרח ובצפון־אפריקה, שלא כמו בקהילות אשכנז. במזרח נפוץ סיפור שבו הופיע משה רבנו בחלומו של הרמב״ם ועמו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על השלמת ספרו ״היד החזקה״ (סיפורים 25 ,35). סיפור אחר שחוזר בנוסחים שונים הוא הסיפור על הקראים שביזו את ספרו של הרמב״ם ״היד החזקה״(סיפורים 93-92, וראה לעיל סעיף 4).

הרמב״ם התנגד בחייו לקבלה ובמיוחד לקבלה המעשית, כפי שעולה מדבריו: ״ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות שההם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות״ (מורה נבוכים א, סא). המקובלים לא שמו לבם לזאת, ודיברו בהוקרה ובהערצה על הרמב״ם, כפי שכותב רבינוביץ: ״כמעט כל גדולי המקובלים וצדיקי החסידות מזכירים בחרדת קודש את שמו. הקבלה הלכה בהערצת הרמב״ם כל כך עד שעשתה אותו למקובל שחזר לגמרי משיטתו הפילוסופית, והחסידות עשתו לצדיק שליט בתחתונים ועליונים וארגה מסביב לאישיותו ארג של אגדות חסידיות, כיד הדמיון הטובה עליה״.

על צמיחתה של האגדה שהרמב״ם היה מקובל והתפשטותה במשך הדורות כתב גרשם שלום מחקר מפורט, וקבע שאין לה כל יסוד היסטורי. אצלנו(סיפור 54) מובאת האגדה המספרת כיצד הפך הרמב״ם בסוף ימיו למקובל. יסודה ככל הנראה במסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ וב״סדר הדורות״, ושינו המשנים מרמב״ן לרמב״ם.28 למעשה כל הסיפורים המספרים על הרמב״ם כמשתמש בשם המפורש ועושה מעשה נסים ונפלאות שייכים לנושא הקבלה ובכך יש לראות שבסיפורים אלה ייחס העם לרמב״ם את חכמת הקבלה (כמו בסיפורים 14, 55-54 ועוד, וראה להלן בסעיף 8).

  1. הסיפורים על הרמב״ם כבעל מופתים

כאמור, הרמב״ם דחה את ענייני הכישוף והקמעות, ולא רק את העוסקים במלאכה זו, אלא גם את הנוהים אחריהם ומאמינים בהם. יעקב בזק ייחד בספרו, ״למעלה מן החושים״, פרק שלם לרמב״ם ולדעותיו בנושא זה, ואנו מביאים מעיקרי דבריו. לדעת הרמב״ם בא החורבן על ישראל משום שאבותינו נהו אחרי עבודה זרה, שהיא אמונה בכשפים (הלכות עכו״ם יא, טז). לדעתו מוצא הכישוף הוא מבבל, וכך דעת חז״ל, ״והם האומה שיצא אברהם אבינו ע״ה מביניהם… והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכישוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה כיוצא בזה…״ (פירוש המשניות, מסכת עבודה זרה ד, ז). הרמב״ם מספר בספריו על מעשי כשפים ואחיזת עיניים שראה במו עיניו, והוא מגדירם כ״סוג גדול מסוג התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד שמישהו לוקח הכל בידו, מותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש או זורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו״(הלכות עכו״ם יא, י).

יתרה מזו, הרמב״ם שלל את ההתעסקות באגדות: ״לא יתעסק אדם בדברי אגדות ולא יאריך בדברי מדרשים ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה״(היד החזקה, הלכות מלכים יב). בניגוד לדבריו אלה של הרמב״ם סיפר העם על הרמב״ם סיפורים המציגים אותו כבעל כוחות מגיים וכמי שהצליח להתחרות עם מכשפים מפורסמים מאומות העולם וניצחם. מצאנו סיפורים בודדים על נושא זה, ואף מחזורי סיפורים שלמים הן בערבית יהודית והן בעברית. במיוחד אמור הדבר בשני מחזורי סיפורים, האחד בעברית (הסיפורים 73-66) והשני בערבית יהודית (סיפורים 48-40), שבהם בולטים מעשיו של הרמב״ם כבעל מופתים וכמחולל נסים ונפלאות.

בסיפורי המופתים בולט שימושו של הרמב״ם בשם המפורש להכאת האויב(41, 66), להובלת ספינה (73), לפעולה כנגד מכשפים (47-46) ולבניית בית כנסת. גם סיפורי ״קפיצת הדרך״ שכיחים בסיפורי רמב״ם (55, 67, 104) וכן גם על כתיבת קמעות (41). בסיפורים המגיים נמצאים גם סיפורי התחרות עם מכשפים מאומות העולם וביטול כשפיהם (47-46, 72-71). בסיפורים מסוג זה מגלה הרמב״ם עתידות(48), מחיה עצמות ישנות(43), ואף כמעט יוצר את ״איש הנצח״(141,86). בסיפורים אלה הוצב הרמב״ם לצד כל הקדושים ובעלי הנסים בתולדות ישראל.

הערות המחבר              סמברי סיפר, שהרמב״ם בנה את בית כנסת העיראקי בפוסטאט בעזרת השם המפורש: ״בנה הרמב״ם במצרים בנין יפה ומפואר ובנה אותו בלילה אחד על ידי שם, שנסתייע לו במוכרח ושמו כניסת אלעראקיין שהיו אנשי בבל מתפללים בתוכו כמנהגם״(ראה דברי יוסף, עמי 118: וראה בן־ גוריון תש״ה, עמי כ). על בית כנסת אלעיראקיין בפוסטאט ועל היהודים הבבלים שם בדורו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה 2, עמי 418-414: גוטהייל 1907: קרויס תרצ״ה, עמי 44-34.

[1]                      על קדושים ובעלי נסים בספרותינו ראה נוי 1962ב: יזון 1968. ראוי לציין שנמצא סיפור על הרמב״ם שבו מסופר שהרמב״ם הטיל ספק בענייני דיבוק וגירושו, והפריך את הטענה על הדיבוק שנכנס כביכול באישה הנוצרית שהתחילה לדבר לטינית, יוונית ולשון הקודש, בכך שהאישה שירתה אצל כומר שאמר בקול רם את דבריו בשפות הנ״ל והדבר נקלט במוחה. הסיפור נתפרסם על ידי סטריזובר תרפ״ז, עמי מח-מט, וראה העתקת הסיפור בהשמטות אצל אבידע 1954, עמי 106-105. וכן גם הועתק על ידי נגאל תשמ״ג, עמי 266-265.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר