פורסם:
הד מאד -אגאדיר

האיסלאם בראי ימינו

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

מנורת יהודה-לרבי יהודה בן עטר

עוף החול

עלייתם של שלושה ילדים

רבי רפאל בירדוגו-יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

העדה המרוקאית זהות דהויה

רבי חיים בן עטר במשנת החסידות

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

     בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו.

'קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה', נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.

     חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי  הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה  מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל.

 'אין ספק שאסון פקד את אגאדיר', מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. 'אגאדיר', שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. 'יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה', הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…

     לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן-יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי 'חברה קדישא', צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט.

 המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות  להוביל אותם  לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.

     בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.

 'זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו 'טירת האביב', הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.

     עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. 'אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה', הגיב הצעיר על  סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי  הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.

     מקס  אביטן  סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, 'תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית'. 'מה אמרת?', שאל אותו שכנו, 'סתם, תהיתי מתי יגיע מישל', ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי  ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל  הנאספים.

עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה  עוטה את ראשו כסימן  לצניעות, ולרגליו "בלע'ה" (כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו.

היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. 'בונז'ור קולונל', פנה השוטר לקצין. 'בונז'ור אינספקטור', השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך', הודיע השוטר בנימה  של גינוני חצר. 'צר לי  מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה', השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, 'לא נעים לי להתקרב  להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות'. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

     אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות ( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה).

 נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי  לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

     'הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש', ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של  החובשים. 'הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה', הוסיף בנימה צנועה, 'ובינינו כאן',הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, 'חובש שמוכן לפעול  בכל רגע'.

 'הורו לנו לפעול כאן', פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, 'בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע  פחות מאלה ששהו בבתי מגורים'. 'מעניין', העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. 'ובכן לעניין' המשיך החובש ,'אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם', והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. 'אך החובש שלכם יישאר כאן', השלים חברו את התנאי. 'כן, כן בהחלט', נענה אביטן בזקיפת  גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

 'רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה'. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, 'השתדל לזהות את  אחינו בין הפצועים', לחש לו. 'ואתה בחורי', הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. 'אנו עדיין זקוקים להדרכתך', לאט לו תוך חיבוק אבהי.

     עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על  פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם.

'פת שחרית', צעק מישהו מאמצע הטור. 'ברוך זוכר נשכחות', העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

     הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת 'הללו מי שם?'. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין.

 'מי אתם?', שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

     זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים.

 ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, 'עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני'.

 הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי,  יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

     לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב  אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. 'זוהי שכונת השלוחים', הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. 'יהודים כפריים מאיזור סוס', תיקן את דבריו.

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים-שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק.

 אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. 'מי יודע  כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם', התאנח מישהו. 'איזו אטימות לב מצד השלטונות', הפטיר חברו בחריקת שיניים. 'שש..שש..' העירו לו השומעים, 'אוזניים לכותל'.

     שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על  גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. 'אין קול ואין קשב', הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. 'ויקטור', צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום.

 'יש מישהו למטה', הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה.

 עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, 'ברוך דיין האמת', הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות

     בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי', קרא הפייטן את פסוקו. 'עם', ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד. 'ברשותכם ידידי', פנה לכל השומעים שתלו בו מבט.

 'פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה"ר העולים בגימטרייה אגדיר', הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורבן אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.

     לאחר 'הקדיש' החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה.

'כמה משפחות התגוררו שם?', שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. 'כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן', השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. 'אם כן לאן נעלמו כל הבתים' ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל.

אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. 'הדירות בשכונה התחתית', הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה'. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.

     עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, 'הרימו קצת את הרגלים', צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. 'מטיילים כמו תיירים', הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה.

 זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, 'הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.

     עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. 'הנה הצרפתים חזרו', בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. 'המ המ..', היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה.

 נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. 'אלה יהודים', קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, 'עושה שלום במרומיו'. 'היכן, היכן?', שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. 'שלום עליכם', הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. 'אייווה עליכם שלום', השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.

     'אנחנו יהודים מקזבלנקה', הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. 'אייווה, ברוכים הבאים אחיי', הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, 'האם סבך הוא רבי יסו (יוסף) בעל הקמיעות?', 'כן', לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, 'מה הוא רוצה?' שאל, 'וואלו (כלום)', ניער הנער את כתפיו.

     'מה שלום המשפחה, רבי יסו?', פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. 'שבח לאל בורא עולם', קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. 'עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…', 'מי היה בעל החגיגה?', התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. 'א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב"ת (מנשים  באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור', התפאר הקשיש.

 'נס גדול עשה הקב"ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, 'כמו שכתוב, שומר פתאים השם'. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. 'דירתנו הלכה מה תראוובאס (לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח'.

     אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. 'אח אחיי', המשיך הקשיש להתאונן, 'לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים'.

(אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע ). 'וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת', קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. 'לבי לבי לשכנינו היקרים', נהה בקול רוטט, 'שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה'. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.

     מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. 'הגענו לכאן בבוקר', פתח הנער את סיפורו בצרפתית, 'ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם', הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו

מתוך מבוכה.

    דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, 'איך הייתה לשמה כרגע', מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.

     'אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך', ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. 'מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה', הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו.

 'לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר', פייס אותו מקס. 'ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל'. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, 'ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?', אך תחת זאת הפטיר, 'ייתכן שאגיע לשם לפניך'. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר.

'המתן רגע', ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. 'רבי', פנה אליו, 'ברצוני להודות לך על עזרתך', והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, 'מי שבירך…', 'רבותי', פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. 'אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…'.

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

     למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה בן גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על 'סייעתא דשמייא'.

אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.

     בין ההריסות הבודדות שעל  פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן.

 הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.

     'אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…' נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה.

 'אייווה (ובכן) בני, בשלאמתכ (שתהיה בריא), ככה?' נזפה בו בנימה אימהית , 'רק שמע אותכם והסתלק לו'. 'מי היה כאן אימא?' תמה בן גיגי. 'הו הו, לו ראיתם אותו', זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. 'האוואכ (הנהו)' הצביעה על הגומחה שבקיר. 'שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל  ישראל'. 'רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו', הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. 'סיוטים'  עבר לחש ביניהם בצרפתית.

     עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. 'הוא אמר לי', מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, 'רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…' היא שקעה בתרדמה.

 לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.

     הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון.

 'היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה', הדהים אותם. 'שני בניה', הוסיף, 'עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם'. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר

     על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום.

'כאן גרה משפחת אשרף', הצביע בן גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. 'אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט' שיער אחד הבחורים. 'אמן כן יהי רצון', התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. 'אין שם דיירים', הודיע בן גיגי, 'הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה'.

שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של בן גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.

     הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות  ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין.

'גויו לכודות תחת מפולות', צעקו. 'מסכנים' קרא בן גיגי בהבעת צער. 'יש  פצועים?' צעק לעברם מוריס ראש החבורה. 'ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?' הקשה בן גיגי, 'אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?'. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.

     כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר  הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. 'זו מכוניתו של הנרי שריקי', נפלטה קריאה היסטרית מפי בן גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה.

 חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.

     'אוי', צעק מרה, 'זה הנרי', נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות.

 'אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם', התייפח בן גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. 'כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת', סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. 'פורענות איומה', הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. 'חסר ילד', קרא לפתע בן גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…

     חריג  מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן בן שלושה אנשים-האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה  מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות 'המושיע' נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את 'שמע ישראל'.

     מעודדים מן ההצלחה המשיכו 'המושיעים' לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת  החורבות כולו

 זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.

     הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, 'מה שמך ילדי הקטן?', 'שריקי אלברט' השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. 'ואייה ביתך ובני משפחתך?', הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך,  התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. 'יש לך אחים, אחיות?', ניסה אנטואן יד-ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות.

 'ג'ולייט', נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. 'ג'ולייט', לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. 'ג'ולייט היא אחותך', פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט 'זה ירגיע אותך', ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג'ולייט.

     הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו;

אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג'ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר…

 מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק  מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.

     האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. 'האל בחסדו הטיב עמך, ילדי', סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של

אלברט.

 'אתה דתי?' ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. 'אתה יכול להראות לנו את הבית של  ג'ולייט?', שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב  הוא הרפה ממנו.

     מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. 'אתה עייף?' שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, 'מעט', השיב הלה במבוכה. 'איני מבין מדוע הרופא מבושש', רטן האב. 'הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך', מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. 'יהודי לכל דבר', הודה בפני עצמו.

     הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג'ולייט. 'ילדה יהודייה', הרהר, 'נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה', חייך בקורת רוח.

 הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

     לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. 'עונש מן השמים', הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבינה צהובה. 'זה כשר', אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. 'אתה גיבור אלברט', החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף.

'הזדרז', האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. 'תדאג שהילד יגיע לביתן של  אורסולה', לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

     'הבה  נחפש את ג'ולייט', סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע. הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. 'קדימה', זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו.

'היי' צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. 'מה אתה עושה כאן?', רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

     'מה שמך נערי', שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. 'חג'וב', השיב בקול חלוש. 'חג'וב', חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. 'ובכן נערי', פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. 'אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים'. 'אבל אני לא פצוע', התריס חג'וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, 'אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי', הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו.

 'ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום', חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג'וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג'וב , שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים 'ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם', ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

     הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה 'מדמואזל  קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת'. 'ג'ולייט', הבזיק ניחוש במוחו של האב.

'איפה היא יושבת?', דחק בו האב בהתרגשות. חג'וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע  לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו-שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר בן מאה דראהם והושיט אותו לחג'וב, 'בוא תראה לנו את הנערה', דחק בחג'וב כשהוא לופת את זרועו.

     נסים כהן בן העשרים ומסעוד איפרגאן בן השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם-מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג'אנט

ובגורל משפחתה. ג'אנט-מזכירתו האישית של  מר קוריאט-בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא.

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

סוף המאמר

 אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

     'הוי, איזה מזל', התפעל נסים מן המקריות, 'הבה נשאל אותה על ג'אנט', הוסיף ואץ אליה. 'שלום עלמתי', ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר בן רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה.

הוא הניח את ידו על שכמה, 'את מרשה לנו לעזור לך?', פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. 'מה שמך נערה?', טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. 'הביטי בי הפציר', אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

     מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. 'היא מוכת הלם', קרא נסים בהבעת חרדה, 'שמור עליה', הורה למסעוד, 'אני רץ להזעיק רופא'.

 'מנין לך שהיא בת ישראל?', הקשה הלה. 'יא חלאס, בחייך', דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, 'לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה 'רחמנא ליצלן', הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

     הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. 'יושב בסתר עליון…' פתח בקריאת 'מזמור הפגעים' כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן   החיצוניים יושבת לפניו, 'רחמנא ליצלן'. 'ברזל ומלח', לחש פעמיים.

לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, 'ושעירים ירקדו שם'. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. 'יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגד?', גער בעצמו. 'הרי כתוב במפורש, "לא תעמוד על דם רעך"', בקעה תוכחה מקרבו.

 תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

     הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדם שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. בן-רגע כל קרביו פרפרו.

 'יגער השם בשטן' לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. 'שמא דאל  שדי עלך', דובבו שפתיו כדי להרגיעה.

 ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על 'אבא, על אימא', ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

     עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת 'שמע', ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו

למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. 'Hè dis-donc', הבהילה אותו קריאה מאחור.

אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

     'מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?', שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום.

אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, 'מה שמך עלמתי היפה?', 'ג'ולייט', השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, 'ברוך עוקר עבודה זרה', וירק בחשאי.

     האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג'ולייט לכשימצאה. 'יש לי בשורה משמחת בשבילך', לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. 'אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם', הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה.

 'מה?' ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. 'אלברט  חי?, איפה הוא?', הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. 'במקום בטוח', השיב האב בניחותא. 'אלוהים אדירים', קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. 'אדוני', פנתה  כיהודייה לאב בכינוי אדון, 'אני משתוקקת מאד לראות את אלברט', הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. 'גם הוא משתוקק לראותך', ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

     היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה.

היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. 'מדוע לא הרשו לך לנשקם?' התעניין האב. 'כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית', השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

      'נערה נבונה מאד', הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג'ולייט מחזות בלתי נעימים. 'תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה', פנה לג'ולייט.

 וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על  הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. 'הוא עדיין לא הגיע', לחש באוזנו של האב. 'אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס', החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג'ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

     אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. 'אתם לא תיקחו אותה', שאג בערבית יהודית. 'סלק מכאן את הכסיל הזה', ביקש האב מאנטואן. 'זוז מכאן', אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני 'המושיעים' נטלו את ג'ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

     עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. 'הכומר, ימח שמו, לקח את ג'ולייט', נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. 'רוצו מהר', צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, 'הצילו אותה', 'הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…', לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי-סכין ארוכת להב. 'קדימה', זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה 

     כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג'אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט-השוכבת

קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק.

 ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד' כמועמדים לעלייה לארץ.

     כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג'ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

                                                                   דר' דן מנור     

                            האיסלאם בראי ימינו

     שלוש הדתות המונותאיסטיות לוקות בקנאות ובחסר סובלנות מאז היווסדן, אולם הביקורת המדעית על המקורות הקדומים חוללה מפנה בדוקטרינה של היהדות והנצרות, אף ששתיהן ניסו בהתחלה לקרוא תיגר על ביקורת זו, הרי במרוצת הזמן נאלצו, מכוח המציאות, להשלים עמה, והשתדלו לסגל לעצמן רעיונות אחדים ברוח הליבראליזם של התקופה.

    שתי הדתות שרויות בימינו בתהליך של סקולאריזציה, שאחד מגילוייו החשובים הוא הפרדת הדת מן המדינה אצל עמי הנצרות, וצמצום שלטון ההלכה לחיי אישות בלבד אצל היהודים במדינת ישראל. נציגי שתי הדתות (למעט קומץ חרדים מסוג חסידות ברסלב ופלגים אחרים ) מודעים היטב לביקורת הענפה על המקרא הקדוש לשתיהן מבלי שאיש מהם ירים קול מחאה על כך.

    לעומת זאת האיסלאם, לא זו בלבד שעדיין קופא על שמריו, וגודר את עצמו בפני הקדמה של העידן החדש, אלא אף נוטה יותר לקנאות חשוכה. שלא כנציגי היהדות  והנצרות המגלים סובלנות כלפי ביקורת המקרא, כוהני האיסלאם מתייחסים בחומרה לכל ביקורת על הקוראן כעבירה שדינה מוות. הללו מרוממים בנאומיהם האכסטטיים את האיסלאם כאמת בלעדית, שלפי הזיותיהם, עתידה לפרוש כנפיה על כל האנושות.

     יתרה מזו, הם מציבים את מות השהיד, יחד עם רצח הכופרים, בראש סולם הערכים של האיסלאם, ורצח יהודים מוחזק אצלם כמצווה מן המובחר, שגמולה שבעים נקבות בגן עדן. על כגון דא נאמר :"היוצר בצלמו יוצר". אפילו אלה היושבים בקרבנו ונהנים מטוב הדמוקרטיה והקדמה רוצחים את בנותיהם ואחיותיהם בשל מה שמוגדר בפיהם כחילול כבוד המשפחה.

     ייאמר,אפוא, כי למעט האיסלם כדת של עמים לא ערביים כמו עמי אפריקה,טורקיה, אלבניה ועוד, הרי האיסלאם הערבי הוא פונדמנטלי ביסודו; והדעה על איסלאם ערבי מתון היא דעה פוליטית שיש להתייחס אליה בפקפוק רב, כלכל דעה פוליטית.       

    בעלי הסברה על איסלאם מתון מצביעים על מדינות כמו סעודיה, או מצרים תוך התעלמות מן העובדה שבסעודיה צמחה תנועת אלקעידה ברשותו של בן לאדן, ובה עדיין נהוג פסק דין מוות על אישה נואפת, או אפילו על אישה העוברת על כללי הצניעות, והיהודי "הכופר" אינו רשאי לבקר במדינה זו, על פי דת האיסלאם. ובאשר למצרים, הרי שם עדיין כורתים את הדגדגן לנערות על מנת לדכא אצלם את חשק המין בהתאם "לצניעות" של האיסלאם.

   כיוצא בזה הם מביאים כדוגמה מובהקת לאיסלאם המתקדם גם את מרוקו, כשהאישור לכך, בין היתר, הם הסיפורים הנשמעים, לעתים, מפי אחדים מיוצאי מרוקו על היחס ההוגן של המוסלמים ליהודים במדינה זו. סיפורים מתמיהים אלה מתייחסים, כמובן, לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כאשר מרוקו הייתה עדיין תחת חסות צרפת, ועד שחרורה מעול חסות זו. יש להניח, שמכל ההיסטוריה היהודית במרוקו, זו התקופה היחידה המוכרת לבעלי סיפורים אלה.

     אכן, כל הבקי בספרות העיון, בספרות ההלכה ובכרוניקות שנתחברו על ידי חכמי מרוקו בתקופות שונות, או אפילו במחקרים הרבים שנתחברו בימינו, יודע שיהודי מרוקו חיו בצל גזרות קשות, מהן גזרות שמד, מהן נגיסות חומריות ופוגרומים, החל מן המאה השמינית ועד לתקופת הפרוטקטורט, והכול תחת שלטון האיסלאם. אך, כאמור תקופה זו היא מעבר לאופק של בעלי הסיפורים.

     לפיכך אתייחס רק לתקופת הפרוטקטורט שלגביה נרקמו אגדות על האידיליה שבה, כביכול, חיו היהודים תחת שלטון האיסלאם במרוקו, ואציין, מתוך זכרוני כנער, כמה טענות המפריכות את האגדות הללו.

     א')  קללת דת האיסלאם הייתה בחזקת עבירה, בעוד שעל קללת דת יהודית לא חל שום איסור. חוק מפלה זה נוצל על ידי מוסלמי זה, או אחר, כעילה לפגיעה ביהודי מבלי לתת את הדין על כך. די לו בטענה שהיהודי קלל את הדת, אף אם זו עלילה, כפי שקרה לעתים קרובות.

   ב')   אי שוויון זה התבטא גם בחלוקת תלושי מזון בתקופת המלחמה, היהודים קיבלו תמיד פחות מן המוסלמים. זכורני שביום שבת אחת בתפילת שחרית הגיע אחד מראשי הקהילה לבית הכנסת, והסביר שאי השוויון נועד למנוע שנאה מצד המוסלמים.

   ג')  היהודי השתדל תמיד להבליג על אלימות פיזית, או מילולית לבל  תגובתו תעורר את זעם ההמון. לא אחת נשמע הגידוף  sale juif מפי מוסלמי כלשהו מבלי שאיש יגיב על כך. "יהודי חמור" היה ביטוי שגור בפי המוסלמים.

   ד')  משחק בין ילדים בני לאום שונה הוא סימן מובהק ליחסים תקינים ולשכנות טובה. אך מי שהכיר את המציאות במרוקו בתקופה הנדונה, ואינו שוגה בנוסטלגיה מעוותת, יודע, שמשחק בין ילדי יהודים וילדי מוסלמים היה נמנע המציאות. כל שכן שבני נוער יהודים לא חברו מעולם לבני נוער מוסלמים.

  ה')  אך מה שמתמיה הוא, שאלה המשבחים את יחס המוסלמים ליהודים במרוקו מתעלמים מן העובדה, שהודות לחוק ולסדר של הצרפתים נמנעו, לעתים, פרעות ביהודים. לו טרחו לרפרף קצת בספרי ההיסטוריה החדשה היו מגלים, שסמוך לפרוטקטורט היה מצבם של יהודי מרוקו בכי רע, במידה כזו שהצריך את התערבות מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת.       

   לפי המחקר ההיסטורי, התיישבות יהודית קדמה לכיבוש מרוקו על ידי האיסלאם. אף על פי כן היהודים לא הציגו מעולם תביעה להכיר בזכויותיהם כמיעוט לאומי, כפי שערביי ישראל תובעים בעזות מצח. הם אפילו לא זכו לשוויון אזרחי. לכל היותר הוחזקו כמיעוט דתי שבעטיו שילמו מחיר גבוה. זוהי, אפוא, מרוקו המוסלמית שאינה שונה בקנאותה משום מדינה ערבית.

  אם כן, כפי שצוין קודם, האיסלאם הערבי חד הוא בקנאותו החשוכה, בחוסר סובלנותו, בהתפארותו החצופה ובשנאתו לקדמה, לכופרים וליהודים בפרט.     

ד'ר דן מנור –

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו.

אשה לובשת את השמלה הגדולה

          הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האיסלם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת, בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תוית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלח שבתי", שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

         כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

       על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן. א)  מחקרו של: א' שטאל (1).     ב) שני מחקריו של : א' בשן (2) .

           שטאל  מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה(3).  לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים :

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם(4)

2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז"ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם"(5).       

3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו(6).

4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש (7).

5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים .

6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות .                           

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

        לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים :  דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות ., בעלות השכלה ., ועניות .                                       

     אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית , או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית , אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטילה קורקוז  , רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

    אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין

 הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של  "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו, או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלבנטיים לענייננו, משום שהעיקרון :"אחרי מות קדושים

אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.      

       ר' שאול סרירו בן המאה השבע עשרה מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

       באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמה לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה :"השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם" .

המשך……………………

    גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד" .

    בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה),ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם : התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים .

אשה לובשת את השמלה הגדולה

    אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

     מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא : ר' רפאל בירדוגו . בן המאה השמונה עשרה.  לדעתו,  מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז"ל "כהרהורי עבירה" (21) . בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם :"כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי , לדעתו משמעות האמרה :"כל מי שאין לו אישה אינו אדם .

     גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה :"כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו…ולזה אמר שמעת נשאת=(מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך  , שכל דבריך יהיו מוטעמים=(דברים של טעם),עד שכל שומעם יאמר חן חן" .

 במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא, לא רק לחושים, אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך , לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה(מאכל ומשתה מיוחדים)  מעניקים הנאה לגוף .

      האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב :"מצא

אישה מצא טוב, וַיָּפֵק רצון מה' "( משלי,יח 22 ). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית .

     אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז"ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בשוותו אותה לשבת.

                   חובות הבעל כלפי אשתו.

        האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל. כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דְזִילוּתָא דְאִתֵּתָא קַשְיָא מִדְגַבְרָא .

     בדיונו של  ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12 ) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות:"אשתך אהב" .

    בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו :"כי שורש הכול הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית. לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית. 

     האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגז, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר" . היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות" .

   התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי :"והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו…בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית ), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו :"קודם ביאה הזכר חפץ והומה…אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש" .

     אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה,  בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא) אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי :"כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' " 

         ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'" . 

     סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17 ), ומסיק מכך , שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע :"והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים" .

      אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה.

משמע , שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות

שאינם קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד' , תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.  

      עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד על הערות אחדות בכתבים אלה שנראים כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה (בראשית, לד 2-4 ), הוא מעיר :"כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם" . מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל, כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב"ה), כמקובל בקהילה דתית. כך. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל .

     אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה :"לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים" . לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.  

    "בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

    בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה,  הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל .

      בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל"אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן .

     נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" . וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו" לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים .

   בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם . לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא :"ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע" .

   שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל ..

      אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל-התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

        אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה",אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

      סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך,המתייחסת לעצמה כלשפחת הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

     אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה. 

סוף המאמר של דן מנור

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

קורות חייו ופועלו של רבי אברהם סבע, להלן הרא"ס זכו לסקירה יסודית ורחבה, שאינה מותירה מקום לפרטים נוספים, למעט תורתו שטרם נחקרה כל עיקר. יהיה מאמר זה, אם כן, כעין פתח צנוע לחקר משנתו, אף אם אינו מפליג מעבר לאחד הנושאים שבכתביו.

כרבים מחכמי דור הגירוש, גם הרא"ס מקדיש לנושא הגאולה דיון רחב, תוך מתן ביטוי לאותן בעיות שהעסיקו את הספרות של הדור בנושא זה, ועל כך נעמוד עוד בהמשך.

אך יש להעיר תחילה על נקודה אחת, מבחינה הספרותית. הרא"ס כדרשן אקלקטי (אֶקְלֶקְטִי

^ל (ת') [מיוונית: eklektikos בוחר] מְלֻקָּט, מְקֻבָּץ, נִבְחָר עַל יְדֵי לִקּוּט מִתּוֹךְ מְקוֹרוֹת אוֹ שִׁיטוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. בעברית: לַקְטָנִי: שִׁיטָה אֶקְלֶקְטִית בַּפִילוֹסוֹפְיָה ) מילון אבן שושן. .

אינו נוטה לעריכה בעלת שיטה כלשהי, ואף לא לניסוחים סכולסטיים ברוח הפילוסופיה, כדרכם של אברנאל, ערמה ואחרים, ודרכו הפרשנית ברוח הדרש עורמת קשיים בפני חשיפתן של בעיות שונות.

(סכולסטיקה או סכולסטיציזם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים באירופה. המונח מבוסס על המילה הלטינית scholasticus שמשמעו "זה השייך לאסכולה".

סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך התנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית שהתקיימה לפניה. חשיבותה הייתה באפשרה לקבוע את התשובה לשאלה באמצעות שימוש בהגיון, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית שהסתמכה על הכתוב בכתבי-יד עתיקים אך התעלמה משימוש בהגיון

מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא את התשובה לשאלה או להתיר סתירה. היא שימשה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים אך ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.

נקודה אחרת הראויה לשימת לב בדיונינו, היא התעלמותו מתופעות אחדות המאפיינות את רוח התקופה – אין בכתביו שום הד, לא לתסיסה משיחית שסחפה את ההמונים בדור הגירוש, לא לאמונה העממית שפירשה את מאורעות הזמן בחבלי משיח ולא לשום בשורה על דחיקת הקץ. יתר על כן הוא אף מסתייג מחישובי הקץ, ובניגוד למחברי רבים מבני דורו שעסקו בכך, הוא מעיד : " שזה הסוד לא נתגלה מעולם…והשם לבדו הוא היודע ועד זה הדבר״.^, אין זה מן החוכמה, לדעתו, לעסוק בשאלת הקץ: ״ואולי ישאל שואל עד מתי ה׳ או מתי יהיה קץ הפלאות, לזה השיב [הכתוב] ואמר, לא מחכמה שאלת על זה״.ובסמוך לדברים אלה הוא מוסיף, שסתימת הקץ היא מן הגזירות המייחדות את גלות אדום משאר הגלויות: ״ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות [״.] ראוי שנצדיק עלינו את הדין״. על הנאמר בזהר לגבי שנה ת״ח כשנת הגאולה, בהסתמך על הכתוב: ״בשנת היובל הזאת [ויקרא כה יג], מעיר המחבר בהסתייגות: ״ואין לנו עסק בנסתרו. וקרוב לוודאי, שאין כוונתו כאן לרתיעה מתורת הנסתר, שממנה אינו מדיר את ידו כל עיקר, אלא מדובר כאן ברתיעה מחישובי הקץ.

ובאשר להערתו של י׳ תשבי על חישוב הקץ בכתב היד צרור החיים – חיבורו של הרא״ס – הרי אליבא דתשבי מדובר במובאה ממחבר עלום שם, המובאת גם בחיבורים אחרים." גם מועדי הקץ, שהרא״ס מציין שם בהמשך דבריו, שאובים מן הזהר, כפי שתשבי עצמו מעיר," ואילו דעתו האמיתית של הרא״ס מובעת בזו הלשון: ״ולפי שהגאולות לא ראינו אותם, הייתי חושב שאלו הגאולות היו באותיות השם ע״כ״. אין טעם להתייחם ליסוד המיסטי שבדבריו אלה, כאשר מפשוטם נשמעת הסתייגות מחישובי הקץ במובן המקובל.

אכן, אף כשהוא קובע את מועד הגאולה באלף השישי, אין הוא נוקב בתאריך כלשהו, כדרכם של מחשבי קיצין. הנימוק לקץ הגלות באלף השישי נעוץ לדעתו בהקבלה שבץ האלף השישי לבין יום השישי, כיום האחרון לששת ימי הבריאה.^, ובדרך דרש הוא מוצא סימוכין בכמה כתובים לתפיסתו זו.

בכל אחד מחמשת ימי הבריאה מצוי, לדעתו, רמז לאומות העולם (אוה״ע) וישראל יחד. ואילו ביום ו׳ קדמה בריאת אוה״ע בבחינת בהמה ורמש לבריאת ישראל בבחינת אדם. קדמות אוה״ע לישראל מלמדת, שאמנם ממשלתם תוסיף להתקיים גם בראשית האלף השישי, אך היא תפול במרוצת הזמן, ואחריה תיכון מלכות ישראל: ״ובזה נ״ל – נראה לי – שיש בכאן סוד גאולתינו שהיא באלף השישי ואע״פ [ואף־על־פי] שימשלו הישמעאלים בתחלת האלף הו׳ לשיבא אדם הרמוז הוא צמח צדיק הוא משיח לא יהיה להם שום ממשלה לעד לעולם וכל הממשלה תנתן לישראל הוא האדם הידוע.המשוואה הזאת – אדם, משיח, ישראל – שמוצאה ביום ו', נראית למחבר כערובה לבוא הגאולה באלף השישי: ״אבל יום הששי הוא יום נבחר הוא האלף הששי שבו גאולתנו״.

באחד מפירושיו הוא מצביע על השם יעקוב בכתיב מלא נייק׳ כו מב] לעומת השם אליה בכתב חסר [מלאכי ג׳ כד] וראה בכך השאלה של אות מאליהו, המסמל את בשורת הגאולה, ליעקב המסמל את מצוקת הגלות. וכיון שמדובר באות ו׳, הרי זה לדעתו רמז ברור לתחולת הגאולה באלף השישי: ״ולכן תמצא כי בכאן שם יעקוב מלא בוא״ו להורות על הגאולה העתידה שהיא באלף השישי כנגד הוא ״ו […] ולזה אמרו שזאת הוא״ו היא וא״ו של אליהו שלקחה יעקב ממנו ערבות עד שלחו […] לפי שידוע שיעקב ע״ה היה איש מכאובות [.״] והוא סימן לבניו״.

חיזוק נוסף לאמונתו זו הוא מוצא במציאות של זמנו. הצלחותיה המדיניות של המלכות הנוצרית מתפרשות אצלו כעלייה לצורך ירידה, שממנה מתחייבת תקומת ישראל: ״והנהר הד׳הוא פרת [בר׳ ב יד] כעד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה [״.] ופתע ישבר […] ולא יועיל לו גדולתו [״.] וישראל יעלו במעלות״.

הדעה הזאת, הכורכת את תקומת ישראל בחורבן המלכות הנוצרית, היא אחד מגילויי האיבה לנצרות – מוטיב שכיח בספרות הדור. ובעניין זה אף המחבר חדור רוח התקופה. המשאלה לנקם, שבפי המשורר המקראי, מופנית מפי המחבר כלפי הנצרות: ״וזהו לי נקם ושלם נדב׳ לב לה] ואימתי הוא העת […] כשתמוט היתד והיסוד שלהם […] וארכובתיה דא לדא נקשן [דני ה ו]״. כתוב זה, המתאר את ריגושיו של בלשאצר, נאמר כאן על מלך ספרר." על דב׳ כב ח הוא מעיר, שהרישא

–    ״כי תבנה בית חדש״ – רומזת לבניין בית שלישי, והסיפא ״כי יפול הנופל ממנו״

–     רומזת על מפלת אדום. הפועל ״נופל״ מתפרש על־ידי המחבר במובן ״נחות דרגה״ בהתאם לכתוב: ״לא נופל אנכי מכם״ [איוב יב ג], ובהתאם לדברי הנביא על מעמדו הבזוי של אדום [עוב׳ א גן. המחבר חותם בהבעת קורת רוח מפירושו, בזו הלשון: ״כתבהו על לוח לבך ועל מזוזות ביתך ורפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך״. מובן מאליו, שהתפעלותו של המחבר נובעת מן הרמז שהוא מוצא בכתוב על מפלת המלכות הנוצרית ועל כינון מלכות ישראל.

כיוצא בזה הוא מתגדר שוב בפתיחה למאמר אחר, העוסק אף הוא בנושא זה: ״ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו ובהשפלה עשיר שונאנו״. המחבר מתייחם לרשימת בני עשו [בר׳ לו] הערוכה במתכונת פירמידה, שבראשה מלכים, בצלעותיה אלופים ורגליה שמות פרטיים. המבנה הספרותי הזה, שבו מסתמן קו עולה ויורד, נראה למחבר כרמז לעלייתה המהירה של המלכות הנוצרית, שבעקבותיה תבוא ירידה תלולה: ״כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי הוא אדום כן תהיה מפלתם״.

בניגוד לעלייתה המדהימה של המלכות הנוצרית – ״שלא כמנהג העולם״ – צופה המחבר עלייה הדרגתית לעם ישראל: ״ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו״." על מידת התפארותו של המחבר בחידוש זה ניתן לעמוד לא רק מדברי הפתיחה שהובאו קודם, אלא גם מדברי הסיום: ״ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן״. אין ספק, שגם התפארותו כאן מתייחסת להסברו ההיסטוריוסופי על הצלחתה המדינית של המלכות הנוצרית. הווי אומר, אף הוא ככוהני הנצרות רואה בנצחונות מלך ספרד את ההשגחה העליונה. אך בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית, שפירשה זאת כחסד אלוהי וכראיה לאמת הדתית שבנצרות, המחבר מפרש אותה כצדק אלוהי הנהוג כלפי הרשעים – עלייה לצורך ירידה. מן הדברים האלה נשמע הד של הפולמוס הדתי שהתנהל בין חכמי הנוצרים לחכמי ישראל, כפי שנראה להלן.

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

ברובד הפרשנות, שבו נוגע המחבר במצוקת הגלות, הוא משלב, לעתים, משפטים המוקיעים את מידותיהם המגונות של הנוצרים. על יהירותם הוא מעיר: ״אדום בגובה לבה עתידה ליפול באש״. ובן הוא מתאר את חיי ההוללות ופורקן יצרים של חוגי האצולה! ״והוא [עשו] בלען והוא שתיין והולך אחר התאוות״. את תרבות הלשון של כוהני הנצרות הוא מוקיע בתככים ומרמה. המן ירש מעשו: ״לשון לימודים לדבר צחות בשפת חלקות להטעות אביו ולדמותו״. וכשכן גלות אדום מתנה את צרותיו בפני בן שיחו מגלות ישמעאל, הריהו קובל על לשון חלקלקות מדברת גדולות, שמגמתה ״להשפיל ולבזות״ את ישראל.

איבה עזה יותר לנצרות מובעת במאמר אחר, המייחס לכמרים חזות דמונית: ״ולפי שאומת אדום כל תועבותם והבליהם הוא מכוח השדים לכן הגלחים והכומרים מהם היו מגלחי שער ראשם ומניחים בגובה הראש כמו כתם ואותם שהם טמאים יותר כמו ההגמונים והפיפיורים מגלח׳ [מגלחים] כל ראשם כמו עגולה ואין מניחים אלא מעט שער סביב האזנים לדמות עצמם לשדים שאין להם שער״. בהמשך הוא מתייחס לעץ חג המולד כעץ סרק, התואם את התיאולוגיה הנוצרית בדבר התנזרות מחיי אישות.

מלבד גילויי האיבה לנצרות כמוטיב שכיח בספרות הדור, ניכר בכתבי הרא״ס גם רישומו של הפולמוס היהודי־נוצרי בעניין המשיח." כבסיס להנחה זו ישמשו דבריו במאמר אחד, שבו הוא מפרש את מזמור פט על רקע המצוקה הרוחנית של בני דורו, כשהוא חותם את פירושו בנוסח המליצה המקראית: ״וכן הרפו עקבות משיחך ואומרים לנו לשחק בנו מדוע אחרו מרכבותיו אחר אלף ות״ק שנים ולכן אמרתי כל הדברים להתרים כנגדם״. גם אם המחבר מייחס את הדברים האלה לבעל המזמור, הרי התאריך הנקוב כאן (1500) מעיד, שמדובר בטענת הנוצרים של דור הגירוש. ואכן, טענה זו, כניסוחה כאן, מצויה גם בכתבי אברבנאל.

על סמך דבריו של המחבר כאן, שמהם נשמעת בבירור טענה נוצרית, הרי פירושיו במקומות אחדים עשויים להסתבר כתשומות על טענות אחרות של חכמי הנצרות. נבואת חגי על בית שני, כפשט הכתוב [חג׳ ב ט] נאמרה על בית שלישי, לפי דעת המחבר: ״ישכן לבטח עליו [דב׳ לג יב] בבנין בית שלישי כאומרו גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני מן הראשון״. יש להניח, שהמחבר מתכוון בדבריו אלה להפריך את הפירוש הכריסטולוגי בדבר התגשמות כל האסכטולוגיה הנבואית בתקופת בית שני. טענה נוצרית זו נועדה לשלול את השאיפות הלאומיות של עם ישראל, כפי שמתאשר מפירושו של אברבנאל לאותה נבואה.

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

בעקבות חז״ל מציין המחבר ארבעה נסים גדולים בתולדות עמנו: א) תשועת אברהם במלחמתו נגד מלכי המזרח; ב) גאולת מצרים! ג) תשועת חזקיה מידי מלך אשור! ד) הגאולה הרביעית. אולם המקור התנאי, שעליו מסתמך המחבר, אינו קושר את נס חזקיה לגאולה לאומית, אלא לנסים שנעשו ליחידים – כדוד, אסא ויהושפט. יתרה מזאת, נס חזקיה, לפי חז״ל, אינו מתבטא בתשועה מידי אויבים, אלא באריכות ימים,בעוד שהמחבר מתכוון לתשועתו של חזקיה מידי אויביו, ומתייחס אליה כלתשועה לאומית, שאחריה תבוא הגאולה הרביעית: ״ובשליש השלישי [של הלילה] נעשה נס לחזקיהו דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים״ [מל״ב יט לה], והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה.דבריו של המחבר כאן באים ללמד, שתשועת חזקיה אינה מבטלת את הגאולה הרביעית, בניגוד למאמרו של הלל: ״אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה״. ואם נזכור, שחכמי הנצרות הסתייעו במאמר זה כדי לערער את אמונת היהודים בגאולה, הרי רשאים אנו לראות בדברי המחבר כאן תשובה, הדוחה את המגמה הנוצרית.

על הכתוב בתה׳ פט לז־לח – זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי. כירח יכון עולם, ועד בשחק נאמן סלה – מעיר המחבר שהמשורר המשיל תחילה את זוהר המשיח לשמש, אך כיון שהלוח הנוצרי מושתת על השמש, שב המשורר לדמות את המשיח לירח: ״לפי שהשמש היו מונים בו אדום חזר לומר כירח יכון אולם״ (שם).כידוע, התיאולוגיה הנוצרית מפרשת כתובים רבים על משיחותו של ישו,וסביר להניח, שבדברים אלה מנסה המחבר לדחות את הזיקה בין המשיח ללוח הנוצרי, מחשש שזיקה כזו תתפרש כאסמכתא לתיאולוגיה הנוצרית.

חכמי הנצרות ניסו לבסס את תעמולתם לשם ערעור האמונה היהודית בגאולה גם על מאמר אחר בתלמוד, שלפיו זכאים ישראל לשתי ירושות בלבד. ולפי דעתם, שתי הירושות יצאו כבד לפועל – אחת בימי יהושע ואחת בימי עזרא, וכוונתם לבית ראשון ושני. מכאן הסיקו, שאין שום בסים לאמונה בבית שלישי. הד של מענה לטענה זו נשמע מפירושו של המחבר לבר׳ כח יא: המילה ״מקום״ החוזרת שלוש פעמים בכתוב זה רומזת, לדעתו, לשלושה בתים ולא רק לשניים. הנביאים מתארים עידן נצחי שבו תשרוד שלווה גמורה, בעוד שתקופות בית ראשון ושני היו רצופות פגעים, תקופות חולפות שהותירו אחריהן חורבן וגלות. מכאן, לדעתו, שכל ייעודי הנביאים מתייחסים רק לבית שלישי! ״לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתיקות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף״.