מורשת יהדות מרוקו

בכתובות שבחלק המרכזי של אזורנו השמות הם רומיים כגון: אמפליאטוס, ארניסוס, אסטיריוס, אסטיר, ויקטורינוס, טאטיה, יוליאנה, ליציניה, לוקוס, לוציו־ סה, מארקום אוויליוס יאנואריוס, פומפיאנה, רוסטיקוס, סאבירה. השווה גם אירעה* (1091 CIL).

על־פי־רוב לא ביקשו מציבי הכתובות להסתיר את זהותם הדתית והלאומית של הקבורים. במקרים רבים בערך מוצאים אנו את הכינוי האתני יהודי או יהו­דיה, כפי שראינו אותו כבר אצל מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. והנה לקט שמות בתוספת הכינוי מאזורנו: אוויליה אסטיר יודיאה יוליה ויקטוריה יודיאה, יוליום אניאנוס יודיאום סאטיה רופיה יודיאה, פומפיוס ריסטוטום יודיאוס פרופאניוס הונוראטוס יודיאוס, ציליה תאלאסה יודיאה. בכתובות תוכרה מצאנו פעמיים את השם יודאים, יודה.

על מצבות־הקבורה בקמרת מצויה המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית, המעידה גם היא על דתם של הקבורים. שכיחה ביותר היא צורת המנורה בעלת שבעת הקנים, הסמל היהודי של אותה תקופה, המצוי לרוב בבתי־הקברות שבארץ־ישראל ואיטליה! היא מתנוססת בכניסה למערות־קבורה וליד הכתובות, ולעומתן נמצא בקמרת נר נוצרי עם דמות ישו והצלב, ומנורה הפוכה, סמל היה­דות שנוצחה.

סמל המנורה נתגלה בקירינאיקה פעמיים במקומות בולטים, שלא בקשר עם קברים. אפלבאום רוצה לראות בזה מעין נס פוליטי של התמרדות. מצאנו גם את המנורה חרותה על עמוד, שעליו הכתובת! Deus Abraham Deus isac], בהנשיר פוארה (Su_PP1.16701) בגבול בין תוניסיה לאלג׳יריה, כלומר רחוק מאוד מקירינאיקה ^.

בכתובות נתקלים אנו לפעמים בשם שמים בצורות שונות! אולם אין דבר זה מוכיח עדיין על יהדותם של הנזכרים בכתובות, כפי שניווכח להלן.

חיי הדת

הכרנו למעלה את בית־הכנסת של נארו׳ ואת הנדבנים שתרמו את הפסיפסים לקישוט הבית. בין אלה נמצאה גם הנערה יוליה. מכאן שגם הבנות נתחנכו לדת יהודית ובוודאי גם לחכמה יוונית. דווקא באפריקה נפוץ היה חינוך הבנות. בכתובות הפסיפס של בית־כנסת זה מדובר על ה־׳instrumenta׳, כלומר ספרי־ התורה, וייתכן גם כתבי־קודש אחרים, שהיו במקום. באפריקה מצויות היו גם ספריות חילוניות, אמנם לא כל־כך גדולות כמו באזורים אחרים של האימפריה.

ידוע לנו, כי בסיטיפיס היה בית־כנסת (מם׳ 8499). מהסיפורים על קדושות נוצריות, מארקיאנה וסאלסה, נודע לנו דרך אגב גם על קיום בתי־כנסת בקיסריה ובטיפאסה. בודאריוס  המסית את ההמון נגד מארקיאנה הוא הארכיסינאגוגוס, ואם יש ראש בית־כנסת או אב בית־כנסת בוודאי שיש גם בית־כנסת. במעשה סאלמה הקדושה נאמר, שבית־הכנסת בטיפאסה הוקם במקום מקדש אלילי! לאחר זמן הפכו הנוצרים את בית־הכנסת לכנסיה, על אף התנגדותם העזה של היהודים. יש ללמוד מכאן׳ כי בית־הכנסת בטיפאסה עמד במקום מכובד והיה בניין שכדאי היה להילחם עליו. טרטוליאן מתאונן, כי בתי־הכנסת היהודיים הם מקור הרדיפות של הנוצרים. הוא התכוון ללא ספק לתעמולה האנטי־נוצרית המתנהלת בהם, אבל גם להדרכה ולהוראה, שהיו מקבלים היהודים, כדי שידעו מה להשיב. אבל על טיבה של הוראה זו ועל צורותיה לא נודע לנו ממקורות יהודיים מקומיים ולא כלום ^.

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שחיי הדת של הפזורה קשורים היו בארץ־ישראל ובבית־המקדש בזמן שהיה קיים. ואמנם, הקשרים בין קיריני, קרתיגני ואפריקה כולה ובין ארץ־ישראל חזקים היו למדי. יאסון איש קיריני עלה לארץ־ישראל בימי התקוממות החשמונאים וחיבר ספר  עליה בחמישה כרכים. כבר קראנו, כי אנשי קיריני התלוננו לפני הקיסר אבגוסטוס על שצורריהם ביקשו לעכב את משלוח מחצית השקל לבית־המקדש, והם זכו בדינם והוצאה פקודה המבטלת את הגזירה.

בוודאי מקרה הוא, כי רק במעשי השליחים (ב, ז) נשמד זכרם של יהודים מחבל לוב, שעלו לרגל לבית־המקדש. היה להם גם בית־כנסת על שמם בירושלים (שם ו, ט). בין העולים לרגל היו כאלה שהשתקעו בירושלים, כאותו שמעון הקיריני, שעליו מסופר באוונגליון, כי בא לתומו מהשדה ואילצוהו להשתתף במעשה הצ­ליבה. לא נתפלא שנתגלתה בארץ־ישראל מצבת־קבורה (ביוונית) של ׳ראובן בן יעקב׳ מאנשי הפנטאפוליס. וכבר שמענו על ההשערה, כי ייתכן שבין המתיישבים בקיריני היו גם אגשים מארץ־ישראל. ייתכן שדווקא בשל קשריהם של אנשי קירינאיקה עם ארץ־ישראל מצאה שם התעמולה הנוצרית קרקע נוחה — אולי במיוחד בין המתייהדים.

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי

למרות מניעיה השונים והמרובים ומקורותיה המגוונים, ואפילו הקוסמופוליטיים, הלאומנות הערבית כיום היא תנועה מדינית החותרת לחדש את ההגמוניה הערבית על-פי דוגמת הממלכה הערבית-המוסלמית של הח׳ליפים — ממלכה שקמה מכוח סיערוב של אדמות הד׳ימים ושיעבודם של העמים הילידים. מבחינה רעיונית והיסטורית קשורה אפוא הלאומנות הערבית במושגי הג׳האד והד׳ימה. ולפי שהערבאות משמשת כלי לערכי האסלאם, אין מקום לתמוה על כך שהלאומנות הערבית ופן-אסלאם חופפים הם ופעמים מתנגשים, בגלל השוני ברכיביהם. בספטמבר 1968, בוועידה הרביעית של האקדמיה לחקר האסלאם, שנערכה באוניברסיטת אל־אזהר שבקאהיר, חזרו והכירו במעמדו הקיים־ועומד של הד׳ימי.

וכך אמר שם חכם־דת אחד דגול:

אפשר לומר שהם נתינים שאינם מוסלמים, ולפיכך עלינו לדאוג להם. בקבוצה זו מונים את היהודים, הדרים בכמה מדינות מוסלמיות שראשיהן, יחד עם בעלי־שררה שבהן, מזכים אותם בידידותם ומגוננים עליהם מפני המוני המוסלמים. אך למגיניהם של היהודים אנו אומרים כי הללו בהכרח הם ד׳ימים, שמעלו באמנה שעל־פיה ניתנה להם חסות… האנשים האלה הפרו את בריתם והפרו את התחייבויותיהם. בתנאים אלה איך נוכל לקיים את חובתנו ולהגן עליהם?

הנה, אם על־פי השריעה עדיין נחשב היהודי בחזקת ד׳ימי בחברה הערבית של זמננו, הרי בהכרח אותה הלכה עצמה מחייבת שגם הנוצרי הוא ד׳ימי: ואם כך הוא, הרי אי־אפשר שיהיו שווים בזכויותיהם למוסלמים.

תהליך האוסמוזיס בין הערבאות לאסלאם, שעליו מדבר אחמד בן בלה, אינו מבשר דווקה עתיד של חירות וזכויות שוות לנוצרים ה״ערבים״. הם קיוו בזמנו לגלות צורה של טמיעה שטחית בדמוקרטיה ערבית חילונית, שעדיין לא באה לעולם, אך במדינה מוסלמית אף לא ייחשבו ערבים, שהרי מאז־ומתמיד אין ערבי יכול להיות אלא מוסלמי (ראה תעודה 3).

נשיא לוב, הקולונל קדאפי, הכריז ב־1980, בתשובה על שאלה בדבר גורלם של עשרת מיליוני הנוצרים היושבים בארצות ערביות:

1. הנוצרים הלכו בדרך־לא־דרך וחובה עליהם לשנות את ארחותיהם, במידה שבאמת־ובתמים הם ערבים.
2. אבל אין ספק ביחס לזהותם הערבית. —אם כך, הם חייבים להתאסלם.

אולם, אם לא יאבו להמיר את דתם, הרי ההיסטוריה הערבית־המוסלמית כבר פתרה את הבעיה הזאת: היא תמציא להם את המעמד המסורתי, הבדוק־והמנוסה, של ד׳ימים.

הערכים המסורתיים של ה״אומה״, החוזרים ומונחלים במסגרת הלאומנות הערבית, מנציחים אפוא בעת החדשה את הסתירה בין השאיפות התרבותיות והלשוניות של העמים הטרום־ערביים לבין הפן־אסלאם. המאבק נטוש על צדדים שונים של חיי־הדת כגון חופש הפולחן, מעמדם של בניינים דתיים, עריכת תהלוכות, שימושם של פעמוני כנסיה, עשיית־נפשות, המרות־דת, כפירה־בעיקר, נישואי־תערובת וזכויות־ירושה, וכן על שאלות של שוויון בפני החוק ואפשרויות תעסוקה.

לא כאן המקום לעמוד בפירוט על נחשול האלימות ששטף את כל המזרח הקרוב והתיכון ואת המגרב לאחר מלחמת־העולם השניה. שנאת־הזרים, שבאה לאחר הדה־קולוניזאציה, הפיחה חיים חדשים במסורות הישנות של הד׳ימה, שבאו על ביטוין בלשון הלאומנות הערבית החדשה, שלגביה התבטאה מחיקת התוצאות המשפילות של הקולוניאליזם האירופי בעיקר בביטול החירויות והזכויות שהשיגו קיבוצי הד׳ימיס בעבר, בתחומי הדת והתרבות, הודות להתערבותה של אירופה. הד׳ימה המוסלמית התחלפה עתה בד׳ימה הערבית.

האומה המוסלמית נעשתה אומה ערבית, ואילו הקיבוצים הלאומיים המזרחיים הטרום־ערביים שבו־הופיעו בקיבוצים לאומיים של ד׳ימים. הסיכסוך הישראלי־הערבי נתן פורקן לשנאה הכבושה, שקודם־לכן נבלמה משך זמן קצר בלבד על־ידי הקולוניאליזם האירופי. אם תחילה היתה מתפרצת לפרקים כמין קדחת חוזרת, הנה בשלהי שנות ה־30 הגיעה לשיא והעירה בהמונים מחדש תוקפנות עתיקת־ימים נגד הד׳ימים. בגלל שרשים אלה בפסיכולוגיה של המוני־העם, היה גילוי זה מדכדך כל־כך בתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי כולו. היו ממשלות — במארוקו, בתוניסיה — שניסו לשים סכר לנחשול הקנאות העממית, אולם בלוב, מצרים, סוריה ועיראק הסיתו השלטונות עצמם את האספסוף, שדמאגוגים כבר שילהבו אותו ממילא.הלאומנים הערבים, שהתירו את רצועת הרגשות הקיבוציים האלה, דיברו בלשון                     השנאה והבוז של דורות־עברו, אך הואיל והרדיפות האלו הבאישו את ריח ארצותיהם                                                                           

ברחבי תבל, חזרו אחרי־כן וביקשו להגשים את העקרונות של מָווארדִי (ראה תעודה                         

5). רוב היהודים, שכל רכושם נלקח מהם, אולצו, באמצעי־כפייה בלתי־רשמיים בעיקרם, לצאת את הארצות הערביות. מאוכלוסיה של קרוב למיליון נותרו כיום   20,000 בלבד — מהם כ־5,000 בסוריה, שבה עודם מוחזקים כבני־ערובה. כך נעלמו כמעט לגמרי מן המזרח התיכון ואפריקה הצפונית הקהילות היהודיות הטרום־מוסלמיות, שהואשמו בהתמרדות נגד הד׳ימה הערבית.

הבדלים ניכרים יש כיום במצב המיעוטים הדתיים במדינות המוסלמיות. בטחונם וחירויותיהם מתחזקים ככל שנחלשת שליטת הדת או הלאומנות הערבית על הפוליטיקה. כך אירע במיוחד בתורכיה שלאחר מוצטפא כמאל אתאתורך (1923 והלאה). באיראן בימי השאה ריזה פהלוי ובנו מוחמד ריזה(1978-1925), ובאחרונה, סמוך לסוף תקופתו של סאדאת, ככל שניתקה מצרים מן המעגל הערבי ונקטה קו ריפורמיסטי שהלם יותר את תולדותיה, את האינטרסים שלה ואת התפיסות המודרניות של קיום־צוות בשלום בין לאומים. אי־היציבות המאיימת במחצית השניה של המאה ה־20 על ארצות אלו יש בה כדי להזכיר אותן תקופות של מאבק, במיוחד במאה הי״ט, שבהן נפתלו כוחות התמורה והקידמה המוסלמיים עם המגמות המסורתיות, העוינות כל חידוש. כבעבר כך גם בעתיד יהיו גורל העדות הלא־מוסלמיות ומידת התוקפנות של מניעי הג׳האד תלויים בשאלה איזה משני הצדדים האלה יכריע את הכף.

במצב הנוכחי כל הנסיונות לחילון הלאומנות הערבית, שנעשו על־ידי הנוצרים שבדאר אל־אסלאם — אלה הנתונים בסכנה בלתי־אמצעית, אלה הצפויים עוד יותר מישראל לירידה למעמד של ״ד׳ימיות״ — נראים אוטופיים. דבר זה ברור היה בתכלית למן ראשיתו של הסיכסוך הלבנוני הממושך, שבו התקיף אש״ף — כחוד־החנית של הלאומנות הערבאית — את המארונים בשם הערבאות. אש״ף, הרואה עצמו חלוץ הערבאות, מציב לעצמו כשליחות את המאבק נגד כל תנועת־שיחרור לא־ערבית במזרח הקרוב. כך נמצא, מצד שני, שהנוצרים־הלבנונים והישראלים נמשכו זה אל זה בכוחם של קשרים עתיקי־ימים, שנותקו רק מחמת חולשתם של שני הקיבוצים האתניים האלה והסתגלותם למצבים שאיימו עליהם בכליה.

סדרי קרב

נראה הדבר כי הרעיון המניח ביותר את הדעת ששמענו בקשר לזה הוא שאין כל מניעה לשימושו של נשק כלשהו כנגד עובדי־עבודה־זרה, לחניקתם ולשריפת בתיהם באש, לגדיעת עציהם ומטעי תמריהם ולהרעשתם כבליסטראות, אולם בלי לתקוף במזיד נשים, טף או זקנים באים־בימים! שעם זאת יוכל אדם לרדוף אחר הנמלטים, לעשות כלה בפצועים, להרוג שבויים שאולי יהיו מסוכנים למוסלמים, אך כל זה חל רק על מי שעלה תער על סנטרם, כי האחרים ילדים הם שאין להרגם. אשר לשבויים המובאים לפני האמאם, יבחר הלז להוציאם להורג או לחייבם בתשלום כופר, כטוב בעיניו, ובלבד שתהיה בחירתו הכדאית ביותר למוסלמים והנבונה ביותר לאסלאם. הכופר אשר יושת עליהם לא זהב יהיה ולא כסף ולא סחורה אלא רק תמורתם של שבויים מוסלמים.

עובדי־עבודה־זרה בערבית אַהֵל אל־שִרךּ – أهل الشرك – , הפוליתאיסטים, ״המשתפים״, העובדים לאלים רבים.

כל אשר יביאו המנצחים למחנה, וכל נכסי קרבנותיהם ורכושם, יהיה פיא, אשר יחולק לחמישה חלקים. מנה אחת תותן למנויים בספר הקדוש ושאר ארבע המנות תחולקנה בין החיילים אשר לקחו את השלל בשיעור שתי מנות לכל פרש ומנה אחת לכל רגלי. אם ייכבש איזה שטח, יהיה ביד האמאם להחליט מה הדרך הטובה ביותר שיבוֹר לו לטובת המוסלמים: אם יחליט להניחו, כמעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שהניח את הסַואד [עיראק] לילידי־הארץ — תושבי המקום — חֵלף הח׳דאג' רשאי הוא לעשות כן: ואם יחשוב כי יש להניחו למנצחים, וחילק את האדמה ביניהם אחרי נכותו חמישית אחת. נוטה אני לחשוב שאם בדרך הזאת ינהג, לאחר שינקוט את אמצעי־הזהירות הנחוצים למען טובת המוסלמים, הרי המעשה כשר. (עמי 302-301)

אשר לי, הנה אני אומר כי בידי האמאם להחליט באשר לשבויים: אם יראה כי עדיף הדבר לאסלאם ולמוסלמים, רשאי הוא להוציאם להורג או להחליפם בשבויים מוסלמים. (עמי 303-302)

כי יצורו המוסלמים על מעוז אויב,*** והנצורים ייכלאו בקבלם עליהם מראש את החלטתו של בורר אשר נקבו בשמו, והיה אם יחליט האיש הזה כי לוחמיהם יומתו ונשיהם וטפם יילקחו בשבי, והיתה ההחלטה הזאת כשרה. כך החליט סעד בן מועאד׳ באשר לבני־קוריט׳ה [שבט יהודי בערב].**** (עמי 310)

*** מי שנמנה עם ״אַהֵל אַל־חַרַבּ״, לא־מוסלמים שהמוסלמים חייבים להילחם בהם ולצרף את ארצם לארץ האסלאם.

**** השבט היהודי האחרון שנותר במדינה לאחר הגליית שני השבטים האחרים. מוחמד לחם בשבט זה ולאחר כניעתו הוציא להורג את כל לוחמיו, כ־900 במספר, ומכר את הנשים והילדים לעבדים (שנת 626). את גזר־דינו של השבט הפקיד בזי סעד בן מועאד׳, שעמד למות מפצע־קרב. סעד בן מועאד׳ היה לשעבר בעל־בריתם של בני קוּרַיְטָ׳ה.

החלטת הפוסק הנבחר, אם אינה מדברת במפורש על הריגת לוחמי האויב ושיעבוד נשיהם וטפם אלא היא קובעת מס־גולגולת, כשרה תהיה גם היא; אם יותנה בה כי ייקראו המנוצחים להתאסלם, אף אמנם יקבלו עליהם את האסלאם, גם אז תהיה בת־תוקף, ועל כן יהיו הם מוסלמים ובני־חורין. (עמי 311)

[…] לאמאם הוא להחליט איך ינהג בהם והוא יבחר את הטוב לדת ולאסלאם: אם לפי דעתו הריגת הלוחמים ושיעבוד נשיהם וטפם טובים יותר לאסלאם ולחסידיו, כך ינהג, ועשה כדוגמת סעד בךמועאד׳; לעומת זה, אם ידמה בנפשו שכדאי יהיה יותר לכפות עליהם ח׳ראג׳ וכי כך עדיף למען הגדיל את הפיא, המחזק את כוחם של המוסלמים כנגדם וכנגד שאר עובדי־עבודה־זרה, ונקט את הצעד הזה כלפיהם. הלא אמר אללה בספרו: ״[הילחמו באלה…] עד שייכנעו וישלמו לכם ג׳זיה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29), והלא קרא הנביא לעובדי־עבודה־זרה להתאסלם או לשלם את מס־הגולגולת, אם ימאנו, ועומר אבן אל־ח׳טאב, אחרי הכניעו את יושבי הסואַד, לא שפך את דמיהם אלא עשאָם מס־עובד? (עמי 312).

אם נכונים יהיו להיכנע ולקבל מראש את החלטתו של מוסלמי שיבחרו הם יחד עם אחד מתוכם, יש להשיב את פניהם, שהרי לא יעלה על הדעת שיפעל מאמין בעצה אחת עם כופר על מנת להחליט דבר בענייני־דת. אם בשגגה ייאות בא־כוחו של המפקד ושני האנשים יציעו גזר־דין, לא יתן האמאם תוקף לגזר, אלא אם יקבע כי יהיו האויבים למס־עובד או יתאסלמו. והיה אם יקבלו את האסלאם הריהם בני־חורין, ואם יקבלו עליהם מעמד של ד׳ימים הרי כך יתקבלו, ולא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת [של הח׳ליף]. (עמי 315-314)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳

רבי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה

הגאון המופלא מרביץ תורה רבי אברהם רב ומקובל נצר למשפחת מגורשים שחלקם נתיישב במרוקו ומכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז [1807] לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ושימש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאן הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

מחשובי תלמידיו היו: רבי נתן אסייג, רבי סעוד בן יצו ועוד.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהודות ולעמה. הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א [1891],

ואלו הם חיבוריו:

א].        שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים של שולחן ערוך ליוורנו

תרכ״ט-תרל״א.

ב].        זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם, ליוורנו תרי״ח.

ג].         ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות

השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד]. ״גט מקושר״ – סדר הגט ודיני גיטין.

ה].        ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ,

הקדמות בקבלה, ליוורנו תר״ט.

ו].         ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו, ליווהו

תר״ד.

ז].         ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר, ליוורנו

תקצ״ט.

ח].        ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית

ודיני החג, ליוורנו תקצ״ט.

ט].        ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה, ליוורנו

תרל״ה.

וחלק ב׳ על המועדים.

י]. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות, אמסטרדם תש״ד.

יא]. סידור ״חסד לאברהם״ – [בחלק מהמדורות נקרא בשם ״שער השמים״]. המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל, ליווהו תר״ה.

יב]. ״קול תחינה״ ־ סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו, ליוורנו תר״ד.

יג]. ״משפט כתוב" – קובץ דינים וביאורים בכתב יד. יד]. ״פסח מעונין״ – דיני פסח, ליווינו תרי״ב.

סו]. ״אוצר חכמה״ – בענין תתו״פ חלקי השעה וענייני קבלה בכתב יד.

טז]. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים, ליוורנו תרי״ח.

יז]. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח, ליווהו תרי״ט.

יח]. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הש״ס בכתב יד.

יט]. סידור ״לימודי ה׳״ ־ סדר התפילות עם דיני המועדים, ליוורנו תר״ח.

כ]. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא]. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב]. ״עפרא דרבנן״ ־ דרשות.

כג]. ״טהרת כסף״, ליוורנו תר״ך.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא ותורה״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב [רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״] לחכמים והאכילם בשר התורה [במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשוא דתווא – בשר השוו].

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה, השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״.

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה בהמה להישחט, באומרה שטוב שעל ידי זה תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה' אם כן גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדגים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל-י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונים ויתנקמו לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

סאלי וחכמיה, עמודים קצד-קצו

ביקור חוליים

????

באתי בגמילות חסד, עם החיים וגם עם המתים אשר הם עדנה. זכרתי כי בהיות אחד מחבריי בחולי מכת חץ קנה שריפה רח״ל, אשר הוכה בקרבו מהגויים האכזריים ה׳ ינקום את נקמתו זלה״ה. הלא הוא ידידי נפשי אשר קרינו ושנינו יחד, להבדיל בין החיים, כמוהר״ר מרדכי אוחיון זלה״ה, שהוכה בשנת תרס״ג ליצירה באלף השישי, באחת בלילה. כאשר היה מתהפך בציריו רח״ל ושם נמצאתי אני הצעיר כשהיה בחיים. וכדי להפיג צערו הייתי משעשעו בדברי תורה דברים ערבים. ונזרקו הדברים מפיו דקדוק אחד בלשון רש״י ז״ל שכתב גבי יעקב רץ ומפרכס, וגבי עשו לא כתב רץ כי אם מפרכס לצאת דווקא. ופירש הוא ז״ל… יהי רצון מלפני אלהי השמים ואלהי הארץ, שיהיה דברים אלו שכתבתי משמו, סיוע ועזר לעילוי נשמתו, ת.נ.צ.ב.ה אמן ואמן (פרח שושנה בראשית כה, כב עמי קלט).

דירה

א.         הצדיק רבי משה בן טוב זצ״ל החליט שהגיע הזמן לעלות ולהתגורר בעיר הקודש ירושלים ת״ו, חיפשו בניו דירה מתאימה למשפחת הרב, כאשר מצאו דירה, הזמינו את הרב שיראה את הבית, הרב עבר חדר אחר חדר, ובסיום הרב שואל את בניו, היכן מקום הסוכה, הבנים הראו את המרפסת, הרב אמר לא יתכן לקנות דירה, מבלי לחשוב על הדירה השניה לימי חג הסוכות, ניסו הבנים לומר כל השנה הרי הדירה מתאימה, ולקראת סוכות נבנה סוכה בקרבה לבית, הרב סירב שלא נפסיד זמן לשהות בסוכה, או שיש שיקלו לשתות וכדומה מחוץ הסוכה, ואז הרב הכריז דירה ללא מקום הראוי ויאה לסוכה, כזו דירה לא קונים, בס״ד מצא הרב דירה המתאימה לימות השנה ולימי חג הסוכות.

ב.         הגאון רבי רפאל עבו זלה׳׳ה מייסד במרוקו אוצר התורה, ואב״ד ת״א, בכל חייו התגורר בדירה שכורה, והיה אומר ״העולם הזה דירת ארעי לקראת דירת קבע בעולם הבא״(אור רפאל עמי פה).

כבוד מוסלמי

בפוגשם מוסלמי היה על היהודים לרדת מהחמור, לפנות לו את הדרך, לדבר אתו תוך כריעה על הברכיים, ולפנות אליו בכינוי ׳סידי׳(אדוני). בלכתם ברובע המוסלמי היה עליהם לבחור מסלול שבו אין המוסלמי הולך, ואם היה נקרה בדרך, היה עליהם לעבור לצדו השמאלי של הרחוב. יהודים שגרו ו בקרבת מסגד הורחקו, ובתיהם נהרסו.

חליצת נעליים:

 ביציאתם מהמלאח היה על היהודים לחלוץ את נעליהם ו ולהסיר את הכיסוי שעל ראשם. בערים מסוימות הם היו חייבים לחלוץ את נעליהם רק בעוברם ליד מסגד. היו מוסלמים שהשתעשעו בכך שהשליכו לארץ פחם בוער, שברי זכוכית ומתכות חדות, כדי לפצוע את רגליהם היחפות של היהודים. במשך דורות חויבו היהודים בפאס לנעול סנדלים עשויים מקש.

פגיעות בחופש הדת:

 ליהודים היה אסור להרים את קולם בתפילה, ומדי פעם הוצאו הוראות האוסרות לתקוע בשופר בראש השנה ובעת הלוויות. היו זמנים שבתי כנסת וספרי תורה חוללו.

מעמדם בפני בית המשפט:

בתביעה נגד מוסלמי, עדותם של היהודים לא היתה קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי היתה מבטלת אותו. הם לא היו רשאים  למנות נציג יהודי ליצגם בפני הקאדי. הם היו רשאים להופיע בעצמם או למנות מוסלמי ליצגם, ולא היו רשאים ליצג מוסלמי. עדותו של מוסלמי שהפלילה יהודי היתה קבילה, ואם אפילו אלף יהודים העידו להגנתו, לא היתה העדות מתקבלת. מי שנענש במאסר או במלקות היה צריך לשלם לפקידים המבצעים את הענישה, ואם לא היה לו כסף, היה עליו להישאר בבית הסוהר כלוא בתא מיוחד, עד ששילם.

בית מרחץ, מעיין ובאר:

אסור היה ליהודים להיכנס לבית מרחץ ציבורי, ולא  להקים בתי מרחץ במלאח. בקשתם של יהודי מוגדור ב־1906 להקמת בית מרחץ ציבורי נענתה בשלילה, בנימוק שגם בעבר לא היה להם בית מרחץ. בהיותם טמאים אסור היה להם להתקרב למעיין בעל סגולות לפריון, ולא לשתות מבארות ציבוריות ברובע המוסלמי.

הגנה עצמית:

כיון שנאסר על יהודים לשאת נשק, הם לא יכלו להגן על עצמם מפגי שוד ורצח בדרכים. מוסלמי שרצח יהודי לא היה נענש אלא נקנס בלבד, והיה נאסר עד ששילם את הקנס; השלטונות העבירו חלק מהקנס למשפחת הנרצח.

יחסי מין עם מוסלמית:

אם יהודי נאשם ביחסי מין עם מוסלמית, אפילו פרוצה, היה נענש במאסר בלתי מוגבל ולוקה במלקות עד שיודה. גם אם הודאתו נסחטה בכוח, היה נענש לבסוף בעונש מוות.

הגבלות שונות:

ליהודים אסור היה לבנות בתים מעל גובה מסוים, ובתים עם יותר מקומה אחת נהרסו (1886). נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא רשותו של הסולטאן. נאסר עליהם לעבור בבית קברות מוסלמי. בחגים מוסלמיים נאסר עליהם להיראות בפומבי. אסור היה לרכב על בהמה מחוץ למלאח, ולא להשתמש במקל הליכה.

בדרך כלל דאגו הסולטאנים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא תמיד היתה להם שליטה על מושלים עריצים. היו סולטאנים שעשו מחוות מיוחדות כלפי היהודים כמו שהזכרנו בסוף חלק א.

מעמדם של היהודים היה תלוי ביציבות השלטון. חוסר יציבות מדינית וכלכלית בגלל שחיתות וניהול כושל של המדינה, מחסור במזון בשנות בצורת, פטירתו של סולטאן ואפילו רק שמועה על כך, כל אלה היו גורמים להתנפלויות על היהודים ושדידתם.

ל"בעל שם טוב" – ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע צורת האותיות, ואפילו לא ידע לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשה לי ליתן קול ולחלל בחליל שלי. אביו הזהיר אותו באזהרה רבה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס, ומיד נתן קול עצום בחליל, דבר שהבהיל את כל השומעים.

הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו ואמר אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפלות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל, כאשר ברקע נוף של שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים.

בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

לידידי אתמול בזיארה  בעת חצות בציון שמעון יעקב והיו שצילמו, ראו פלא גילוי אדיר בין שני הנרות תראו דמות, כנראה של הצדיק שנה טובה

ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות(1956-1939)

מלחמת העולם השנייה ציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו. יהודים התמודדו עם צעדים אנטי־יהודיים נוקשים (חוקי וישי) אשר הטיל עליהם משטר וישי. נאמנו המושבע של המרשל פטן, הנציב העליון נוגס, אכף אותם במרוקו. מה הייתה עמדתו של מחמד החמישי בשנים הללו? כשליטה של מדינה הנתונה תחת משטר חסות הוא לא נהנה מחופש פעולה רב, שכן רוב הסמכויות היו נתונות בידי הנציב העליון הצרפתי. לפיכך הוא חתם על גזירות אנטי־יהודיות, כפי שחתם על הדהיר הברברי ב־1930. עם זאת, במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו ליהודים. כך הוא ציין בפני נכבדים יהודים שביקרו אצלו ב־1942, כי לא יאונה להם כל רע וכי יחסו אליהם זהה ליחסו לכל בני ארצו. לאחר פלישת ארצות הברית בנובמבר 1942 הכריז הסולטאן בפומבי על אהדתו ליהודים. באותם ימים הפכו ריכוזי אוכלוסייה יהודית במקומות רבים במדינה – מקזבלנקה עד ארפוד, רבאט, פאס, מכנאס, בני מלאל ועוד – למטרה להתקפות ולעלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית, ביזמתם ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות.

הסולטאן הפגין את אהדתו ליהודים בהזדמנויות נוספות. בנובמבר 1944 הוא פנה למשלחת יהודית במילים אלה:

הרי נתינים אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונה לכם. האמינו לי שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד היו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו שסבי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו זה ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה.

אסרף, עמי 226-225.

כפי שניתן היה לצפות, הלם המלחמה וחוקי וישי האנטי־יהודיים הורגשו בעצמה בקרב הצעירים היהודים. הם התאכזבו מההתבוללות הצרפתית, אשר הרחיקה אותם מקהילתם ומהחברה המוסלמית גם יחד, ובניגוד לעבר הם נמשכו כעת לאידאל הציוני או לקומוניזם. הציונות חידשה את פעילותה במרוקו בשנת 1943, תחילה במסגרת הפדרציה הציונית של צרפת, ולאחר מכן במסגרת ארגון עצמאי – הפדרציה הציונית של מרוקו. הפדרציה קיימה את הוועידה האזורית הראשונה שלה בשנת 1946, ואת הוועידה השנייה שנה לאחר מכן, במועדון הבוגרים של בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה.

אשר למפלגה הקומוניסטית, היא שוקמה ב־1943 בידי עורך הדין היהודי לאון סולטאן. התנועה מנתה ב־1948 כ־6,000 חברים, מתוכם 500 יהודים. בדומה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא דגלו הקומוניסטים במרוקו בשלב זה בעצמאות, והאמינו בהמשך קיומו של משטר החסות הצרפתי.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקצו. שעת ההכרעות הגורליות התקרבה. בינתיים, אלה אשר לא ראו את עתידם מחוץ לגבולות מרוקו גילו לפתע את זהותם הלאומית. כמו ״בנים אבודים״, כפי שכתב קרלוס דה נסרי בחיבורו

הם חזרו בהמוניהם לנאמנות הטבעית, נאמנות למולדת ולאדמה המזינה. הם בחרו בעצמאות בדיעבד. הם עמדו במבחן. זו הייתה דרכם לבטא את הפטריוטיות המרוקאית. האם הייתה זו פטריוטיות נסיבתית? אופורטוניסטית? או פרגמטית? זו הייתה למעשה יותר הכרה במציאות.

דה נסרי, עמי 55.

פרנסיסקו פרנקו (1975-1892)

איש צבא ומדינאי ספרדי,- רודן ספרד מ־1939. בשנת 1910 סיים בית ספר לקצינים. השתתף בקרבות נגד מורדי הריף במרוקו הספרדית (1925) לצדם של הצרפתים. במאי 1935 נתמנה לרמטכ״ל. ביוני 1936 הכריז על מרידה צבאית ויצא למרוקו לעמוד בראש המרד. ניצח במלחמת האזרחים (1939-1936) גם הודות לסיוע שקיבל מגרמניה ומאיטליה. לאחר ניצחונו היה פרנקו ראש המדינה, מפקד הצבא וראש הממשלה. בשנת 1945 הפכה ספרד למלוכה. בשנת 1954 נבחר חואן קרלוס כיורשו שיומלך לאחר מותו.

חוקי וישי האנטי־יהודיים

חוקים שפרסמה ממשלת צרפת בראשותו של המרשל פטן החל מאוקטובר 1941, ואשר מקום מושבה היה בעיר וישי. חוקים אלה שללו מהיהודים את אזרחותם הצרפתית, הגבילו את עיסוקיהם הכלכליים ואת חלקם במערכת החינוך הצרפתית(נומרוס קלאוזוס). החוקים יושמו במרוקו באופן חלקי בלבד מפני שרוב היהודים היו נתיני המלך ולא אזרחים צרפתיים. יש הזוקפים את היישום החלקי של החוקים להתנגדותו של המלך מחמד החמישי לפגיעה ביהודים, שהוא נחשב למגינם.

הדהיר הברברי

צו מלכותי מן ה־16 במאי 1930, שהתיר לברברים להשתמש בערכאות מסורתיות קדם־מוסלמיות, ובכך ביטל את אופיו המוסלמי של המשפט הברברי המסורתי. הצו פורסם לאחר שהצרפתים השפיעו על הסולטאן לפרסמו בנצלם את חוסר ניסיונו הפוליטי. בעקבות התגובה הנזעמת של אנשי הדת והתנגדות הברברים הוחלט באפריל 1931 על ביטולו.

רבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש)

הרב חיים בן משה אבן עטר(1743-1696), נודע בכינוי ״אור החיים הקדוש״. נולד במרוקו וב־1741 עלה עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם לארץ ישראל. הוא עצר בדרכו לארץ בליבורנו שבאיטליה, שם קנה לו מעריצים רבים. כשעלה לארץ התיישב בעכו, ומאוחר יותר עבר לירושלים והקים בה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר. רבי חיים בן עטר נפטר פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. כתב חידושים בתלמוד, בהלכה ובתנ״ך, אך ספר הפירושים למקרא שכתב, ״אור החיים״ הוא שהקנה לו את כינויו. ספר זה נתחבב גם על חוגי החסידים ורבים מן האדמו״רים העריצוהו. ר׳ חיים בן עטר נקבר בהר הזיתים ומכל עדות ישראל עולים לקברו ביום פטירתו.

מחילתו של אור החיים הקדוש

מעשה באחד שפגע באור החיים ומיד ביקש ממנו סליחה. השיב לו רבי חיים כי כבר מחל לו. תמה הפוגע ושאל מתי הספיק למחול לו, ענה לו אור החיים שסלח לו עוד בזמן שפגע בו. שאל אותו תלמידו החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי), כיצד יכול היה לסלוח כבר באותו הרגע שהכעיסו אותו. ענה לו אור החיים: כתוב ׳נשא עון׳ (שמות ל״ד ז) – אם אדם עושה עוון, כביכול הקב״ה נושא את עוונו. אני אוהב את הקב״ה ואיני רוצה שיישא עוונות של אותו אדם בגללי, ועל כן אני מיד סולח לו.״

הבעל שם טוב ואור החיים

הבעל שם טוב העיד, ״בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד ינר מערבי׳ – הוא אור החיים.״

חכמה מקדם

אור הגנוז…

אמר רבי אלעזר:

"אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנח מהם. ולמי גנח? לצדיקים לעתיד לבוא״. שאלו החסידים: היכן גנזוֹ? השיבו: בתורה.

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

מרטין בובר(1965-1878) ליקט וקיבץ במשך עשרות שנים סיפורי חסידים וצדיקים שעברו מדור לדור בעל־פה ובכתב. ״אור הגנוז״ הוא אחד האוספים המרכזיים והמקיפים בתחום, וכולל מאות סיפורים ואגדות המובאים לפי סדר דורות הצדיקים בתנועת החסידות. הספר יצא במהדורות רבות, ועתה סודר מחדש, ועוטר בידי יוני בךשלום.

ב. הקדושתא

בכ״י בימ״ל בניו יורק 9041 נמצאה קדושתא שכתב הרשב״ץ. הימצאותה מלמדת על המודעות שהייתה לרשב״ץ לצורות פייטניות קדומות. הקדושתא היא הנכבדת מכל סוגי הקרובה: היא באה לעטר את עמידת שחרית שיש בה קדושה.

תוכנה של הקדושתא נרמז בכתובת שבראשה ׳על חילות אדום׳. הקדושתא מתארת את האימה מחילות הנוצרים המאיימים על היהודים להמיר את דתם, את הפולמוס עם הנצרות ואת בקשת הדובר שה׳ יציל אותו מידה, יגאל את בניו שנשארו נאמנים לו וייפרע מהנוצרים.

בחינת מבנה הפיוטים של הקדושתא מראה כי מלבד הסילוק כל הפיוטים כתובים במחרוזות ארבע־טוריות. הטור האחרון בכל המחרוזות, גם של הסילוק, הוא סיומת מקראית החותמת במילת קבע המביעה את רעיון הקדושתא כפי שהוא מוצג בכתובת המופיעה בראש הקדושתא ׳על חילות הנוצרים׳.

הקדושתא של הרשב׳׳ץ מגובשת הן מצד מילות הקבע בכל הפיוטים, המתקשרות ביניהן מבחינה רעיונית, והן מצד אקרוסטיכון החתימה, המופיע בכל ארבעת הפיוטים: במגן ׳שמעון׳ ובמחיה שם אביו ׳בר צמח חזק׳, במשלש שמעון ובסילוק ׳אני שמעון חזק׳.

פסוקי השרשרת במגן, המחיה והמשלש הם בסדר הפוך להופעתם במחרוזות הפיוט. בשרשרת הפסוקים הפייטן רושם לא רק פסוקים שהם סיומות מקראיות במחרוזות, אלא גם פסוקים הנרמזים בגוף המחרוזת.

הפיוטים ׳אתה חונן׳(מו 7) ו׳השיבנו אבינו׳(מו 8), המופיעים אחרי הקדושתא של הרשב״ץ, יוצרים רצף בתפילה. מבחינת התבנית אנו רואים כי שני פיוטים אלה כתובים באותו דגם, ׳שיר חד־חרוזי׳. האקרוסטיכון בשניהם מקשר אותם לחטיבה אחת. בפיוט ׳אתה חונן׳ החתימה היא ׳שמעון׳, ובפיוט ׳השיבנו אבינו׳ החתימה היא המשך של הפיוט הקודם – ׳בר צמח׳.

הטור האחרון בשני הפיוטים כולל מילים המקשרות את הפיוט לפסקת התפילה שהוא מיועד לה.

ג. פיוטי הרשות

הרשויות הן אחד החידושים המקוריים של הפייטנות הספרדית. בעזבונו של הרשב״ץ נמצאו שלוש רשויות: שתי רשויות לחתן, המיועדות לאמירה לפני ׳ישתבח׳ – הראשונה ׳ישתבח שם אל׳(מח) והשנייה ׳שובה שביתנו׳(מז), ורשות שלישית בשם ׳אלוה מתימן יבוא׳(מט), שאותה חיבר למצוות לא תעשה.

פסקת ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ לא פויטה בספרד בין הרשויות. מכאן שהרשב״ץ הרחיב את מערכת הפיוטים שלפני ׳ברכו׳ בסוגה חדשה.

הרשב״ץ הכיר את רשויותיו של יוסף אבן אביתור ואף פירש את פיוטו ׳אשר אשש׳, שהוא רשות ל׳ברוך שאמר׳. ברשות ׳ישתבח שם אל׳(מח) ניכרת השפעת רשויות הנשמת של אבן אביתור. פיוטי הנשמת של אביתור עשויים כמעט כולם סטרופות תלת־טוריות בלתי שקולות ומחורזות בחרוז אחיד. כולם חתומים בשם הפייטן. מחרוזותיהם פותחות כולן במילת הקבע ׳נשמת׳ ומסתיימות בפסוק מן המקרא, פרט למחרוזת האחרונה, המסתיימת במילות הפתיחה של פסקת התפילה ׳ואילו פינו מלא שירה כים׳.

גם הרשות של הרשב״ץ לשבת חתן, ׳ישתבח שם אל׳(מח), כתובה בתבנית סטרופית בעלת שש מחרוזות, כולן תלת־טוריות בלתי שקולות ומחורזות בחרוז אחיד. כל מחרוזת פותחת במילת הקבע ׳ישתבח׳, הרומזת לייעוד הפיוט, ומסתיימות בפסוק מן המקרא, פרט למחרוזת האחרונה, המסתיימת במילות הפתיחה של פסקת התפילה ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳.

אחרי הטור הראשון משובצת ברכה משבע הברכות לחתן וכלה. ברכה זו מתקשרת למילה הפותחת ׳ישתבח׳, בכך שהיא מתארת את הקב״ה שאותו משבחים.

בשיבוץ הברכה משבע הברכות לחתן וכלה מחוץ לטורי המחרוזת ניכרת ההשפעה של רשויות אביתור: הרשות לנשמת לשבועות, ׳נשמת ידידים הנחלת׳, והרשות ל׳ברוך שאמר׳, ׳ברוך אשר אישש׳. ברשות לנשמת הוציא אביתור את הנשוא ממסגרת הטור הראשון של מחרוזותיו, לא צירף אותו אל הטור השני אלא עשה אותו מילה חריגה, כנראה כדי שתיאמר כמענה מפי הציבור.
הרשב״ץ הלך בדרכו של אביתור, אלא שבמקום מילה הוא הוציא ברכה משבע הברכות לחתן וכלה ממסגרת הטור הראשון של מחרוזותיו. ברכה זו מעידה על ייעוד הרשות.

ברשות ל׳ברוך שאמר׳ ׳אשר אשש׳ אביתור מחדש חידוש גדול בכך שהוא מסיים את הסטרופות בפסקותיה של ׳ברוך שאמר׳. פסקאות של תפילת קבע משמשות בתפקיד שהיה מיועד לפסוקי המקרא בלבד, והרשב״ץ משתמש בברכה משבע הברכות כסיומת לטור הראשון בכל מחרוזת.

יש לציין כי הרשב״ץ קישר את הטור השלישי במחרוזות, שהוא סיומת מקראית, לברכה המופיעה בהן. כך לדוגמה במחרוזת הראשונה הברכה היא ׳אשר אסר לנו את הארוסות׳ והסיומת המקראית היא ׳כי על כל כבוד חופה׳. הקישור הוא רעיוני: החופה נערכת לאלה שאינן ארוסות. במחרוזת השנייה הברכה היא ׳שהכל ברא לכבודו׳, והסיומת המקראית היא ׳כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו׳ – קישור רעיוני ומילולי.

מבחינת התוכן רשות זו משבחת את הקב״ה באמצעות שבע הברכות. מחרוזת אחת לפני הסוף מסתיימת בבקשה שה׳ יפקח את עינו על החתן וישמח את כלתו, והמחרוזת האחרונה מסתיימת בביאת המשיח ובהארת חשכת הגלות.

הרשות השנייה ל׳ישתבח׳, ׳שובה שביתנו׳(מז), כתובה במתכונת הרשויות של רשב״ג. מבחינת התוכן רשות זו עוסקת בבקשת הגאולה. ייעודה כרשות לחתן נרמז בבית הרביעי במילים: ׳ובראש שמחות את ציון כטוטפות נעלה׳, שהן שיבוץ הפסוק מתה׳ קלז, ו: ׳תדבק לשוני לחכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳, שהחתן אומר תחת החופה לפני שבירת הכוס.

הרשות השלישית שבידינו, ׳אלוה מתימן יבוא׳ (מט), מופיעה בסדר ליום ב׳ של שבועות. מבחינת התכנים רשות זו פותחת בתיאור מעמד הר סיני, קבלת התורה, הדגשת נצחיותה ואזכור מצוות עשה ותועלתן לאדם. ברשות שזורים דברי שבח על נפלאות הבורא והיא חותמת בבקשה לגאולה.