מורשת יהדות מרוקו

ל"בעל שם טוב" – ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע צורת האותיות, ואפילו לא ידע לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשה לי ליתן קול ולחלל בחליל שלי. אביו הזהיר אותו באזהרה רבה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס, ומיד נתן קול עצום בחליל, דבר שהבהיל את כל השומעים.

הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו ואמר אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפלות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל, כאשר ברקע נוף של שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים.

בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

רבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש)

הרב חיים בן משה אבן עטר(1743-1696), נודע בכינוי ״אור החיים הקדוש״. נולד במרוקו וב־1741 עלה עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם לארץ ישראל. הוא עצר בדרכו לארץ בליבורנו שבאיטליה, שם קנה לו מעריצים רבים. כשעלה לארץ התיישב בעכו, ומאוחר יותר עבר לירושלים והקים בה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר. רבי חיים בן עטר נפטר פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. כתב חידושים בתלמוד, בהלכה ובתנ״ך, אך ספר הפירושים למקרא שכתב, ״אור החיים״ הוא שהקנה לו את כינויו. ספר זה נתחבב גם על חוגי החסידים ורבים מן האדמו״רים העריצוהו. ר׳ חיים בן עטר נקבר בהר הזיתים ומכל עדות ישראל עולים לקברו ביום פטירתו.

מחילתו של אור החיים הקדוש

מעשה באחד שפגע באור החיים ומיד ביקש ממנו סליחה. השיב לו רבי חיים כי כבר מחל לו. תמה הפוגע ושאל מתי הספיק למחול לו, ענה לו אור החיים שסלח לו עוד בזמן שפגע בו. שאל אותו תלמידו החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי), כיצד יכול היה לסלוח כבר באותו הרגע שהכעיסו אותו. ענה לו אור החיים: כתוב ׳נשא עון׳ (שמות ל״ד ז) – אם אדם עושה עוון, כביכול הקב״ה נושא את עוונו. אני אוהב את הקב״ה ואיני רוצה שיישא עוונות של אותו אדם בגללי, ועל כן אני מיד סולח לו.״

הבעל שם טוב ואור החיים

הבעל שם טוב העיד, ״בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד ינר מערבי׳ – הוא אור החיים.״

חכמה מקדם

מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?

בספר ״נתיב מצוותיך״ של האדמו״ר מקאמרנא שבגליציה, רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, מופיעה מסורת בדבר תכתובת ענפה בין הבעש״ט לאור החיים באמצעות גיסו ר׳ גרשון מקיטוב ששהה בארץ. מן התכתובת עולה שהשניים כמעט ונפגשו, ואילו היו נפגשים היתה באה מיד גאולה לעולם.

״ורבנו הקדוש אור החיים הקדוש אמר עליו מרן הבעש״ט: שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא. ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב. והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת. ומרן הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח – ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו [הבעש״ט את אור החיים] על ידי גיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שייסע לירושלים ויתראה עם הקדוש [אור החיים] פנים בפנים? והשיב [אור החיים]: שיכתוב לו, שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו, אם לא? והשיב מרן [הבעש״ט] הקדוש: שאינו רואה את עקביו [של אור החיים]. ואמר הקדוש [אור החיים]: שלא יטריח את עצמו כי לחינם יהיה טרחתו.״

כבה נר המערבי

בעת סעודה שלישית נטל הבעל שם טוב את ידיו, בצע את הלחם ואמר, ״כבה נר המערבי.״ תלמידיו לא הבינו את דבריו ובמוצאי שבת הסביר להם שבאותה השעה נפטר מן העולם רבי חיים בן עטר.

הבבא סאלי ואור החיים

הבבא סאלי היה לומד את הספר ״אור החיים״ על התורה בכל ערב שבת. והיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים ללמוד את כל ״אור החיים״ על הפרשה.

חוכמה מקדם – חזי כהן

הרב יעקב אבוחצירא(אביר יעקב)

הרב יעקב אבוחצירא(1880-1805), סבו של הבבא סאלי, למד אצל אביו, רבי מסעוד. היה תלמיד חכם גדול, פוסק ועסק בקבלה. שימש כרב במחוז תפילאלת שבמרוקו ונדד בין הכפרים. בכל כפר שאליו הגיע קיבץ את היהודים, דרש בפניהם, שפט בין אדם לחברו ולימדם תורה. הרב אבוחצירא עסק רבות בקבלה אך התנה זאת בלימוד התלמוד. כתב פירוש לתהילים קי״ט על דרך הקבלה, ובספרו ״גנזי המלך״ הציע כמאתיים הסברים למילה הראשונה בתורה, ״בראשית״. כתב ספרי שו״ת (״יורו משפטיך ליעקב״); וחידושים על התלמוד(״לבונה זכה״); ספרי דרשות ופירושים, וכן ספר פיוטים (״יגל יעקב״). ניסה לעלות לארץ חמש פעמים אך אנשי קהילתו מנעו ממנו. בפעם השישית(1879) מינה את בנו רבי מסעוד לשמש בתפקידו ויצא לדרך. הוא עזב את מרוקו, אך כשהגיע למצרים נפטר ונקבר בה.

תפילה ואמונה

הרב יעקב אבוחצירא היה נוהג לנסוע מפעם לפעם לכפרים שבמחוז תפילאלת. הוא חשש שכתבי היד שלו יאבדו אם ישאירם בביתו ועל כן נהג לקחתם עמו בדרכים. פעם אחת פשטו שודדים על השיירה שבה הלך, בזזו את רכוש הנוסעים וחטפו מידו את תרמילו. ראש השיירה שהכיר בערכו וידע שספריו היו בתרמיל ניגש אליו נרעש ונסער, ובבכי קורע לב ביכה את הכתבים שנגנבו. שמע האביר יעקב את דבריו, נפנה לקרן זווית והתפלל בבכי מר. משסיים את תפילתו פנה אליו ראש השיירה ושאל, ״האם כדי להשיב את הספרים התפללת בסערה שכזאת?״ ענה לו הרב, ״אל תדאג. התפללתי לפני הקב״ה וביקשתי ממנו שאם חידושי אמת הם, אזי יתפרסמו, ואם לא, אזי ראוי שייעלמו מן העולם."

שעת סכנה

עימות חריף בין בני זוג הצית מריבה קשה בין משפחותיהם. בני הזוג החליטו להתגרש והתווכחו אצל מי יישאר ילדם המשותף. המריבה התלהטה והמשפחות פנו אל בית הדין אשר פסק שהילד יגדל בחזקת אמו. משפחת הבעל סירבה לקבל את הדין, והמריבה עברה לקטטה של ממש. אז ביקשה האם לפנות אל האביר יעקב על מנת שיושיע אותה ויאשר את פסק ההלכה. כשהגיעה לביתו נאמר לה שהרב יצא לפני זמן קצר לכפרים שבסביבה. האם מיהרה לצאת מן העיר, רכובה על חמור, על אף הסכנה הגדולה שבדבר. לאחר זמן־מה ראתה מרחוק את הרב אבוחצירא ושמשו מהלכים לאטם בדרך. היא צעקה לעברם והם עצרו והמתינו לה. האישה גוללה באוזניהם את הסיפור, בעוד השמש מזרז אותה מפני סכנת השודדים. האביר יעקב האזין לדבריה ברוב קשב ואף הוסיף ושאל כמה שאלות, וסבלנותו של השמש הלכה וקצרה. לבסוף התיישב הרב לכתוב לה פסק דין והשמש יצא מדעתו. הוא ניגש אל האביר יעקב ואמר שיש סכנה גדולה מפני שודדים ואולי ימשיכו לעיר הקרובה, שם ודאי יוכל לכתוב לה את פסיקתו. השיב לו האביר יעקב, ״סכנה?! הסכנה היא במקום שבו מטים משפט.״ רק כשסיים לכתוב את פסק ההלכה ומסר לה אותו, הסכים הרב להמשיך במסע.

חוכמה מקדם – חזי כהן

בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

ליל התקדש חג הסוכות נהגו ישראל לעמוד פתח סוכותיהם ולקרוא האושפיזין דמהימנותא וכשם שהזמינו אורחיהם מעלמא הדין לבוא לחסות בצל סוכתם אף נהגו להזמין אורחיהם מעלמא דקשוט שיבואו וייחסו בצל סוכתם שהרי מצוותה של סוכה היא למען ידעו דורותיכם ומי גדול כאותן אושפיזין שיספרו את סיפורן של דורות מארמי עובד אבי ומעשה יציאת מצרים ועד למלכות שלמה.

אף אמרו חכמים "צא מדירת קבע וכנס לדירת עראי" רצו לומר כשנכנסים אתם לסוכותיכם אל תיקחו עמכם ענייני הקבע ומעשיות הקבע אלא קחו עמכם ענייני עראי ומעשיות העראי וכשם שהגיעו ישראל מסוכות העראי לקדושת ארץ ישראל כך תבואו מסוכת עראי לקדושת ימי החול.

תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין קַדִּישִׁין, תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין דִמְהֵימְנוּתָא, זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

אֲזַמִין לִסְעוּדָתִי אוּשְׁפִּיזִין עִילָאִין אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד:

כיוון שראיתי לספר במעשיות שדרכן להיספר בדרך עראי ובאנשים שנזכרו בדרך עראי ובכך אזמינם כאושפזין בסוכתי וביציאתי מן הסוכה ילוו אלה עימי לביתי. ומשראיתי על כך אמרתי לספר בקורותיהן של מנהיגות אוכלוסי ישראל בארץ המערב מלכות מרוקו יע"א מהן צדקניות שמסרו נפשן על קדושת ה' ומהן חסודות שהצילו נפשות רבות מישראל, מהן אילפו תינוקות של בית רבן בינה ומהן אוחזות חרב מלומדות מלחמה.

"בְּמָטֵי מִינָךְ אַבְרָהָם אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף ודָּוִד" ובו אספר על דהייא אל כהינה – יהודית הכהנת מלכת המאגרב.

במאה השביעית למניין שמונין אומות העולם מלכה בארץ המערב מלכה מבנות ישראל ודהייא אל כהינא שמה בפי הבֶּרבֶּרים שוכני הארץ ויהודית הכהנת שמה בלשון עם עֶבֶר שכניהם. יש מכותבי העיתים שאמרו כי יהודיים היו אבותיה ויש שאמרו כי עובדת כוכבים הייתה אלא שנתגיירה, אלו ואלו אמרו כי בת ישראל הייתה ומלכה בארץ המערב ובימיה הייתה במערב ממלכה שבה חיו אנשי אמונת ישראל עם שאר עובדי כוכבים בשלום ושלווה בהשקט ובטח. הייתה מלכה זו יוצאת בראש גייסותיה אחוזת חרב רכובה על סוס וקוראת בשם אל אחד ומגינה על ארץ אבותיה עד שבאו מן המזרח בני ישמעאל והכניעוה וכבשו את ארץ המערב ומהימים ההם פשטה דת המוחמדיים במערב ופסק שלטון בית יהודה. מהימים ההם נישא שמה של הכהינה בפי בנות ישראל ובנות הישמעלים לשם ולתהילה על אומץ ליבה ונאמנותה לארצה ומולדתה.

"בְּמָטֵי מִינָךְ יִצְחָק אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵףוְדָּוִד" ובו אספר הצדקת פצונייה אבן עטר אשת רבי חיים בן עטר

אשת חבר כחבר הייתה מחברתו של רבי חיים אבן עטר שנודע בישראל כ"האור החיים הקדוש" הרבנית המופלגה מרת פצוניה אבן עטר. דבר קדושתה ונפלאותיה היו לשם ולתהילה בעיר סאלי ולא זו בלבד שהייתה גומלת חסדים טובים לכל דכפין אלא שהייתה מתעטפת בטלית ומתעטרת בתפילין ועוסקת בתורה לצד אישהּ הקדוש. ברבות הימים עלתה לארץ חמדה וישבה בירושלים והשתתפה בכל מסעותיה של חבורתו של רבי חיים אבן עטר – חבורת "מדרש כנסת ישראל" ומנוחתה כבוד בהר הזיתים.

"בְּמָטֵי מִינָךְ יַעֲקֹב אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר במשוררת פריחא בת רחל

לשם ולתהילה נודעה מרת פריחא בתו היחידה של רבי אברהם בן אדיבא בכל צפון אפריקה. בנערותה יצקה מים על ידי אביה שנודע כגאון וקדוש שהעביר לה את סודות התורה וחכמת השיר. בגלל צניעותה וכרמז ליופיה הגדול נהגה פריחא לקרוא לעצמה בשיריה "בת יוסף". משצרו רגליהם של ישראל תחת שלטונו של מולאי איסמעיל ברחה בת יוסף עם אביה לעיר תוניס אשר במדינת תוניסיה שם שימש אביה כרב הקהילה ובת יוסף נודעה כתלמידת חכמים, משוררת וכמביאה מרפא ומזור לנשות קהילתה. לאחר פטירתה בנו יהודי תוניס בית הכנסת על שמה ושמו "צלאת פריחא" בו היו בנות ישראל מתפללות לעילוי נשמתה ומעתירות להיוושע מצרותיהן וברבות הימים נודע בית כנסת זה כמקום קיבול תפילות.
רַחֱם עַל עַם סְגֻלָּתְךָ,
כִּי הֲם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ:
מַהֵר קַבֱּץ קְהִלַּתֶךָ
אֶל הַר גְּלִילִי.
(בת יוסף)

"בְּמָטֵי מִינָךְ מֹשֶׁה אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר בקדושה סול חתואל ללה סוליקה

יופיה של סוליקה חטואל נודע לתהילה בעיר טאנג'יר ועלילה רקם עליה בנו של אחד מנכבדי העיר כי המירה דת אבותיה לדת המוחמדיים בכדי שיוכל לשאתה לאשה ויהי היום ובא אותו האיש לאביה ויבקש ידה מאביה וגם מוהר רב הבטיחהּ ומשענתה אותו כי בת ישראל היא ולא תאות להינשא לאשר אינו בן דתה הלך הלה והלשין לשופטי העיר כי לאחר שקיבלה עליה את דת האיסלם שבה היא ליהדותה ודינה בסיף כדינם של כופרים ומששמעו זאת שופטי העיר אסרוה בשלשלאות ושלחוה לעיר פאס שם ישב המלך ובית דינו שידינוה כמצוות דתם ומשבאה בפניהם דיברו עימה בטובות ותיארו בפניה מה רב טובם של הבאים לדתם ולא קיבלה ומשראו כך נתנו עינם במלך שציווה אותה למיתה בסיף ברחוב העיר. ביום המיועד להוצאתה למיתה הובילוה ברחובות העיר ודיברו על ליבה ולא השגיחה בהם עד שהגיעו למקום ההריגה שם שרט התליין עם חרבו בצווארה שמא תימלך בדעתה והשיבה לו כי בת ישראל נולדה וכבת ישראל תמות על קדושת שמו יתברך ומשראה שגמרה בדעתה למות שאלהּ כדרך הנידונים למות מה שאלתה ובקשתה וענתה כי מבקשת היא מחטים ולאחר שהביאו לה המחטים תחבה אותם בשמלתה ועורה שלא יתגלה גופה לאחר מותה וכפפה ראשה לשחיטה ותכף הרים המרצח ידו וערף את ראשה תוך שיצאה נשמתה בתיבת "אחד" של שמע ישראל. לאחר המעשה קברוה בבית החיים בפאס וכתבו המעשה על מצבתה ונודע שמה של מדמואזל סול חגואל כ"ללה סוליקה" הקדושה ומצבתה הייתה לתל תלפיות לתפילותיהן של ישראל.

"בְּמָטֵי מִינָךְ אַהֲרֹן אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה יוֹסֵף וְדָּוִד" ובו אספר באמהות הבנים מקימות בתי הספר לבנים "אם הבנים"

בדורות האחרונים באו למרוקו אנשי המסיון האנגליקני ופתחו בתי ספר לתינוקות של בית רבן באמרם אם אין גדיים אין תיישים ולימדו ילדיהם של ישראל על אותו האיש והכבירו במתנות ובדברי מאכל לבני העניים עד שהמירו דתם ומשראו בכך אנשי "כל ישראל חברים" האליאנס פתחו אף הם בתי ספר שאמנם לא באו להעביר ילדי ישראל לדת הנוצרים אך שיכחו תורה מישראל ועיני רבני הקהילות ירדו מים וזעקותיהם ומלחמתם בנוצרים מחד ובאליאנס מאידך הרעידו את אמות הסיפים וכמעט שעלה הכורת על שם ישראל ותורת יעקב בערי המערב מקום שרבו בו אוכלוסי ישראל. בימים ההם קמו שתי נשות ישראל בעיר פאס יע"א מרת אסתר אצראף ומרת מרים עטיה והקימו בתי ספר ובתי מדרש לתשב"ר ברוח ישראל סבא ואף איגדו אגודה ורמזו בה שמותיהן אגודת "א"ם הבנים" וקיבצו בני עניים והאכילום והישקום ואף איגדו את נשות העיר שיתפרו להם מלבושים מכובדים והביאו מורים לחכמות העולם ורבנים שילמדום תורה וברבות הימים פתחה אגודתם בתי ספר בכל קצווי המערב והצילו נפשות רבות וגידלו דורות ישרים ומבורכים של גדולי תורה לצד יהודים שעשו בתורה ובמלאכה כדרך אבותיהם בכל הדורות.

"בְּמָטֵי מִינָךְ יוֹסֵף אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וְדָּוִד" ובו אספר במקימת בתי הספר לבנות הראשון במרוקו הגברת סטלה קורקוס

כפי שהוזכר לעיל לפני כמאה וחמישים שנה פשטה יד המסיון האנגלי בילדי ישראל וביותר התאמצו הם להעביר בנות ישראל קטנות מדת אבותיהם ורבות מילדות ישראל נתפשו ברשתם. בימים ההם קמה מרת סטלה קורקוס ופתחה בית ספר לבנות ישראל שיתחרה בבית הספר של המסיון האנגליקני דבר שלא נשמע כמוהו בתולדות ישראל שילכו בנות ישראל לבית הספר כאחיהן הבנים. טרחה רבה טרחה, שכנועים רבים שכנעה ואף את ראשי הקהל ורבני הער מוגאדור הייתה צריכה לשכנע כי עת לעשות להשם היא העת עד שחפצה הצליח והוציאה ל"ב בנות ישראל ממנזר ופתחה את בית הספר היהודי הראשון לבנות באפריקה בשירת "יגדל אלוקים חי". ברבות הימים בית ספר זה היווה סמל ודוגמא לבתי ספר יהודיים לבנות בכל ערי מרוקו והניח את היסוד הרעיוני והחינוכי לבתי ספר דומים.

"בְּמָטֵי מִינָךְ דָּוִד אוּשְׁפִּיזִי עִילָאִי דְיַתְבֵי עִמִּי וְעִמָּךְ כָּל אוּשְׁפִּיזֵי עִילָאִי אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וְיוֹסֵף" ובו אספר בראש ועד ההצלה להצלת יהדות אירופה במלחמת העולם השניה הגברת הלן קזאס בן עטר

בשנות הזעם עת עלה הצורר הנאצי ביבשת אירופה ואמר לכרות שם ישראל שמה נפשה בכפה עורכת הדין מרת הלן קזאס בן עטאר וייסדה אגודה לעזרת יהודי אשכנז להצילם מן הצר ועל אף ששלטו בני בריתו של הצורר במרוקו לא שמה ליבה לסכנות והצילה כעשרים אלף מיהודי אשכנז ואף דאגה לכל מחסורם ולחינוך ילדיהם עד שעלו לארץ ישראל עם קומה של המדינה. על מצבתה כתבו ילדיה "לאמנו, אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם"

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁל לִוְיָתָן:

רבי יוסף כנפו

רבי יוסף כנפו (1901-1826) מקובל ומגדולי רבני מוגאדר שבמרוקו. כבר בגיל שלוש־עשרה נכנס לחדרי הקבלה. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל ר׳ אברהם קוריאט (בעל ה״ברית אבות״). ר' יוסף כנפו הקדיש את חייו ללימוד תורה והוראה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר, שחלקם פורסמו על ידי הרב בן אמוזג שאף כתב להם הקדמות. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס מספריו בדוחק רב.

מצווה בטעות

בשנת 1864 ביקר השר משה מונטיפיורי במרוקו ונפגש גם עם ר׳ יוסף כנפו. הרב העניק למונטיפיורי את אחד מספריו במתנה, ובשובו לאנגליה שלח לו השר מונטיפיורי מכתב תודה וצירף לו שני מטבעות זהב – סכום כסף רב מאוד באותם הימים. הרב כנפו צעד לביתו שמח וטוב לב על מנת לספר לאשתו על הבשורה המשמחת ופגש בדרך ביהודי שביקש ממנו תרומה להכנסת בתו לחופה. הרב כנפו הכניס ידו לכיסו במטרה לתת לו מטבעות נחושת ומבלי משים נתן לו את מטבעות הזהב. כשנכנס לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו על המתנה והוציא את המטבעות להראות לה, ולהפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידיו. הרב כנפו הבין שנתן בטעות את מטבעות הזהב לאותו האיש, ומיד בירך אותו, ״גם ברוך יהיה״. הרבנית המאוכזבת, לעומת זאת, טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות מאותו האיש. לאחר דין ודברים הסכים הרב והם צעדו לביתו. כשהגיעו שמעו קול זמרה וצהלת חתונה: בתו של העני התחתנה באותו הערב. אז אמר הרב כנפו לאשתו, ״ראי באיזו מצווה זיכה אותנו ה׳,״ והם חזרו לביתם שמחים וטובי לב.

הסתלקותו

בעת פטירתו התקבצו סביבו משפחתו ותלמידיו. לפתע התרומם הרב כנפו והתיישב על המיטה, פניו האדימו, הוא הרכין ראשו ואמר שלוש פעמים, ״ברוך הבא בשכינת עוזו״, והחזיר נשמתו לבורא.

מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן

רבי ישראל אבוחצירא(בבא סאלי)

רבי ישראל אבוחצירא(1984-1889) צדיק ומקובל הידוע בכינוי ה״בבא סאלי". נולד במחוז תפילאלת שבמרוקו למשפחת מקובלים ובעלי מופתים, נכדו של ה״אביר יעקב״. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים, ובגיל שמונה־עשרה החליף את אביו וקיבל את ראשות הישיבה. בראשית שנות החמישים עלה לארץ אך חזר למרוקו בשל המצב הרוחני הקשה ששרר בקהילות היהודיות שם. בשנת 1964 שב לארץ והתיישב בנתיבות. התפרסם בציבור כעושה מופתים ורבים צבאו על ביתו לקבל את ברכתו. היה מיודד מאוד עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ומתומכי אגודת ישראל.

כוונה בתפילה

פעם אחת עמד הבבא סאלי בתפילה ופורעים ערבים ירו לעבר בית הכנסת. כל הקהל ברח, אך הוא נותר על מקומו בתפילת עמידה. כשסיים ״עושה שלום״ לא ראה איש בבית הכנסת ויצא החוצה לחפש את קהל המתפללים. כשמצאם בחוץ שאל, ״להיכן הלכתם?״ השיבו לו, ״וכי לא שמעת את היריות?!״ ״לא,״ ענה להם הבבא סאלי, ״לא שמעתי דבר.״ כשחזרו לבית הכנסת גילו קליע נעוץ בקיר הסמוך למקום שבו עמד. לימים דרש הרב מרדכי אליהו שהבבא סאלי נקרא כך בגלל כוח תפילתו, שכן המילה ״סאלי״ בערבית פירושה תפילה.

כיבוד הורים

פעם הגיע נער צעיר מלווה בשני הוריו לקבל עצה מפי הבבא סאלי. ההורים התלוננו כי הבן אינו מכבדם כראוי. לשמע הדברים החל הבבא סאלי לבכות בכי מר, פנה אל הנער והחל מספר לו עד כמה הוא מתגעגע להוריו שלו שנפטרו זה מכבר, והוסיף שהיה מוכן להפוך את העולם כדי לשהות במחיצתם ולו לעשר דקות, לחבקם ולנשקם בפעם האחרונה. הנער התרגש מן הדברים והבטיח לשנות דרכיו לאלתר.

כוח הדיבור

פעם שאל הרב מרדכי אליהו את הבבא סאלי מנין הכוח שיש לו, הגורם לברכותיו להתקיים. השיב לו הבבא סאלי שמקור הדבר בזכות אבות. התעקש הרב מרדכי אליהו ואמר לו, ״תורה היא וללמוד אנו צריכים.״ אז השיב לו הבבא סאלי שהסוד תלוי בפסוק ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִיו יַעֲשֶׂה״(במדבר, ל׳ ג). ״יש לחלק הפסוק לשניים,״ אמר. ״כאשר אדם ׳לא יחל דברו׳ – כלומר אינו מחלל את דיבורו ומפר הבטחותיו אלא להפך, הוא מקדש את דיבורו ־ אזי הוא זוכה ל׳ככל היצא מפיו יעשה׳: בשמים שומעים את דברו ועושים כפי שביקש.״

לקבל השבת מוקדם

בביתו של הבבא סאלי נהגו לקבל את השבת מוקדם. שבת אחת, דקות ספורות לאחר שהדליקה נרות שבת, נזכרה אשתו ששכחה להניח מאכל אחד על התנור. היא לא רצתה להניח את הסיר בעצמה וביקשה מהעוזרת לעשות כן. כעבור כמה רגעים נתקל מישהו מבני הבית בתנור וכל הסירים נפלו, ותוכנם נשפך על הארץ. שאל הבבא סאלי מה קרה וכשסיפרה לו הרבנית אמר, ״רצו להרוויח עוד מאכל והנה הפסידו את המאכלים כולם.״

פיוטים הם הם דברי תורה

פעם התארח אצלו בשבת תלמיד חכם. במהלך הסעודה שרו פיוטים רבים ובסיומה ביקשו לברך ברכת המזון. תמה האורח, ״מדוע לא אמר הרב דברי תורה?״ השיב לו הבבא סאלי, ״אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה.״

מצוות פרו ורבו

לבתו של הבבא סאלי נולדה בת. בחגיגת שמחת הבת אמר הבבא סאלי, ״יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשאלה מתי מקיים אדם את מצוות פרו ורבו. לפי בית הלל כאשר זוכים לבן ובת, ולפי בית שמאי כשנולדים שני זכרים. ואנו מכריעים כבית הלל. וסימן לדבר בעת מתן תורה בו נאמר ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (שמות י״ט ג), ודרשו חז״ל, לבית יעקב – אלו הנשים; לבני ישראל – אלו הגברים. את התורה ניתן לקבל רק כשיש שלמות וזו מחייבת שיהיו בקהל ה׳ גם אנשים וגם נשים.״

קדושה אני מבקש

פעם ראה את חתנו יוצא מן השירותים ורוחץ ידיו בברז ולא בעזרת נטלה. הוא ניגש אליו והעיר לו, ״תמיד טול ידיך עם כלי.״ השיב לו חתנו שדבר זה לא מוזכר בפוסקים. השיב לו הבבא סאלי, ״כאשר מדברים על קדושה לא מחפשים בפוסקים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

רבי אברהם אביטבול

הרב אברהם אביטבול היה דיין וראש ישיבה בעיר מראכש(נפטר ב־1941). בנו של המשורר שלמה אביטבול. נחשב גדול המעיינים בתלמוד בכל רחבי מראכש. דרשן בחסד עליון, ידע לעורר את צאן מרעיתו לתשובה. פעל רבות לסיוע ליתומים ואלמנות.

צדקה תציל ממוות

פעם נפטר מלמד אחד בשם ר׳ אלעזר שהיה עני וחי בקושי. בתום הקבורה ניגשו המנחמים לבית האבל על מנת להתפלל מנחה. הרב אביטבול נשא דרשה חריפה, ״מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב?״ ודרש מן הקהילה לגלות נדיבות כלפי האלמנה והיתומים, והקהל אכן תרם בעין יפה. משראה את הסכום שנאסף החל הרב לבכות בכי חרישי. דממה השתררה והקהל לא הבין מדוע הרב בוכה, והרי תרמו ביד נדיבה. פתח הרב אברהם אביטבול ואמר, ״שערו נא בנפשכם מתי ראה ר׳ אלעזר סכום כזה בחייו, אם בכלל? ומה היה ר׳ אלעזר יכול לעשות בסכום שכזה? ומי יודע לו היה לו סכום כזה כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו? הלא על כגון זה נאמר ׳וצדקה תציל ממות'! כעת מוטלת עלינו החובה לדאוג לאישה ולילדיה.״ עוד באותו המעמד מינה אפוטרופוס מן המכובדים שבקהילה לטיפול ביתומים ובמשפחה.

נתון תיתן

רבי אברהם אביטבול עצמו לא היה מן העשירים, אך הוא השתדל לתת צדקה ככל יכולתו. ביום שישי אחד יצא עם שני חתניו לקנות מצרכים לשבת. בדרכם ראו יהודי ופניו עצובות. ניגש אליו רבי אברהם אביטבול ושאל לשלומו, והלה סיפר לו שאשתו חולה זה זמן רב וכבר תקופה שהוא קונה מצרכים בהקפה וכעת אין לו ממי ללוות – אפילו לצורכי שבת. מיד שלח הרב אביטבול את ידו לכיסו ונתן לו את כל כספו שהיה מיועד לקניית מצרכי השבת עבור משפחתו שלו. חתניו עמדו נדהמים, וכי מה יעשו כעת? ביקש הרב מחתניו להתלוות אליו אל השוק בכל זאת. בכניסה לשוק עמדו מספר סוחרים ושוחחו ביניהם. משנכנס הרב עמדו לכבודו ואחד הסוחרים אמר, ״זה עתה סיימנו את חשבונות המסחר והפרשנו כסף לצדקה. הנה הסכום,״ והושיט לרב סכום כסף נאה המספיק לכמה שבתות. חתניו שמחו וראו בכך סימן משמים: כעת יש בידם כסף המספיק לשבתות הרבה. אולם הרב אביטבול ראה בכך סיעתא דשמיא שמעשיו היו לטובה ושעליו להמשיך לעשותם. הוא הורה לחתניו לקנות צורכי השבת למשפחתו לשבת זו, ואת שאר הכסף חילק לעניים.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

הרב רפאל ברוך טולדנו

רבה הראשי של מכנאס, דיין, פוסק ופייטן(1970-1890). כבר בגיל שמונה־עשרה התמנה לדיין, וכשהיה בן עשרים ושבע, לאחר פטירת אביו, נתמנה לאב בית הדין ולרבה הראשי של העיר. הקים מוסדות רבים לטיפול רפואי חינם לעניים, לסיוע כספי למעוטי יכולת ולהוצאה לאור של כתבי חכמי מרוקו. מדי יום מסר שיעורי תורה בבית מדרשו לפני קהל רב. בימי שישי חילק בעצמו כסף לעניים שאסף מתושבי העיר. עלה לארץ והקדיש עצמו להוראת התורה. הרב טולדנו חיבר את הספר ״קיצור שולחן ערוך השלם״ – השלמה של מנהגי מרוקו ל״קיצור שולחן ערוך״ שחיבר הרב גאנצפריד. חיבר פיוטים רבים, וביניהם הפיוט הנודע ״אשורר שירה לכבוד התורה״.

נשאת ונתת באמונה?

הרב רפאל טולדנו נהג לומר, ״חז״ל אמרו שבתחילת דינו של אדם בעולם הבא ישאלו אותו, ׳נשאת ונתת באמונה?׳(בבלי, שבת, ל״א ע״א). ומסתבר שנתכוונו לשאלה כזו: האם נשאת ונתת בדברי תורה באמונה באמת, היינו מתוך רצון לקלוע לאמיתה של תורה?״

תורת אמת

הרב רפאל טולדנו היה אומר, ״השוחד כתוב בו ׳ויסלף דברי צדיקם׳(דברים, ט״ז יט), ורש״י מפרש ׳דברים מצודקים׳. לדעתי שני הדברים הם היינו הך. כשהלומד משוחד בפירושו, הוא ינסה להלביש כוונות מסולפות בדברי הצדיקים אותם הוא לומד.״

הלנת שכר מעכבת תפילה

ב״קיצור שולחן ערוך השלם״ כתב הרב טולדנו(סימן קט״ז): ״מנהג האר״י ז״ל שלא להתפלל מנחה עד שפורע שכר שכיר ולשלם לכובסת שכרה.״

העני קודם

יום אחד פנתה אל הרב רפאל ברוך טולדנו אשתו בבקשה שייתן לה כסף לטיפול שיניים. הרב שאל אותה אם הטיפול דחוף ומשהשיבה בשלילה ביקש ממנה להמתין, כי אין בידו כרגע הכסף הדרוש. לאחר כמה רגעים הגיע עני לבקש את עזרתו. ראה הרב טולדנו את מצב שיניו והמליץ לו לטפל בהן, אך העני אמר שאינו יכול לשלם בעבור טיפול כזה. שמע זאת הרב ונתן לו את מלוא הסכום הנחוץ. לאחר שהלך כעסה אשתו, ״כיצד אמרת לי, אשתך, שאין לך כסף לטיפול שיניים בשבילי, ואילו לעני, שהיום כאן ומחר שם, נתת מיוזמתך את כל הסכום?״

השיב לה הרב טולדנו, ״היא הנותנת. העני הזה לא ישוב עוד, ומכיוון שראיתי ששיניו במצב קשה ועומדות להירקב, דבר שיגרום לו סבל רב, מצאתי הסכום הנדרש לו. את, לעומת זאת, אשת חיקי, נוות ביתי, החיה עמי, ואם לא תתקני שינייך השבוע, נוכל לתקנן בשבוע הבא.״

ואהבתם את הגר

פעם אחת נכנסה אליו גיורת ובפיה שאלה. משיצאה סיפרו לו שהמדובר בגיורת. כעס על בני ביתו ואמר שאילו ידע היה מכבדה ביתר שאת, שהרי בתורה נאמר ״ואהבתם את הגר״(דברים, י׳ יט).

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

הרב יוסף משאש

תלמיד חכם, פוסק נועז וחשוב, דרשן מופלא (1974-1892). נולד במכנאס לאביו, הרב חיים משאש, שהיה מגדולי חכמי מרוקו, ומגיל צעיר הצטיין בגדולתו בתורה. עם מות הוריו נדרש לסייע בפרנסת המשפחה ובמקביל למד תורה בהתמדה, ובגיל שש־עשרה החל לכתוב תשובות בהלכה. היה רבה של תלמסאן באלגייריה, שם שימש כרב ראשי, דיין, דרשן ומנהיג רוחני. בתלמסאן נדרש להתמודד עם תהליכי המודרניזציה שעברו יהודי אלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הרב משאש ביקש לנסח מחדש את יחס ההלכה לשאלות המודרנה ולתמורות הזמן. לאחר שבע־עשרה שנים חזר למכנאס וכיהן כחבר בבית הדין הגדול וכנשיא בית הדין לענייני שררה. היה בעל השכלה כללית רחבה וראה ערך בלימוד הישגי התרבות האנושית, ואף שלח ידו בשירה ובציור. דרשותיו היו שם דבר ורבים נמשכו אחריהן – כמה מהן נדפסו בסדרת הכרכים ״נחלת אבות״. כתב חיבורים רבים בתורה. מספרים כי כתב ביד ימין ומשעייפה ידו המשיך לכתוב ביד שמאל, לבל ייבטל זמנו מתורה. פסיקותיו פורסמו בספריו ״מים חיים״, ״נר מצווה״ ועוד. בסדרת ״אוצר המכתבים״ נוספו, מלבד השאלות והתשובות בענייני הלכה, גם מכתבים בנושאים שונים, חידושי תורה, עניינים אישיים וחקירות היסטוריות. בשנת 1964 עלה לארץ והתמנה לרב הראשי של חיפה.

רב של כולם

כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על ידי הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״

בלי הפחדה

פעם הגיע לידי הרב משאש מכתב שקרא לתיקון באמצעות הפחדה, ופירט שורה של עונשים מבהילים שיוטלו על החוטאים. בתגובה כתב הרב: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו.״

שבת שלום

שבת אחת הלך הרב משאש ברחוב ולפתע ראה אדם מן הקהילה שנעדר מבית הכנסת זה זמן רב, ובידו סיגריה. האיש התבייש וניסה להסתתר אך הרב משאש הבחין בכך וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו, ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ימי שבירך׳ לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מדי – בוא בסופה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו ללבו של האיש, ומאז לא הדיר עוד את רגליו מבית הכנסת.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " מאת חזי כהן

בתוך עמי

את הדרך מביתו למשרדי הרבנות בחיפה הקפיד הרב משאש לעשות דווקא ברגל, ואף כשהציעו להסיעו ברכב סרב. פעם הסביר שההליכה מאפשרת לו לפגוש אנשים, לשוחח עמם ולסייע בעת הצורך.

שלום בית

פעם פרצה מריבה קשה בין בני זוג שזה לא מכבר התחתנו. החתן הצעיר האשים את אשתו על שאינה מקפידה בכשרות התבשילים, ואילו היא טענה שכך נהגה לבשל בבית אביה, והמריבה הלכה והחריפה. תחילה ניגשו בני הזוג אל הרב רפאל טולדנו שיפסוק בעניין ויכריע ביניהם. ראה הרב טולדנו את עוצמת המריבה, בחן את הסוגיה וסבר שהצדק עם הבעל הזועם, אך הבין שאם יצדיק אותו, תתלקח האש אף יותר.

חשב ואמר, ״אני מחמיר בסוגיה זו, אך אני פוסק שעליכם ללכת לרב משאש. הוא יקל בזה.״ וכך היה. הלכו בני הזוג אל הרב משאש ושטחו בפניו את עניינם. הרב משאש האזין להם וביקש שיביאו לפניו את הסיר, בחש בו עד שבחר חתיכת בשר, בירך בקול רם ואכל מן התבשיל ואף ביקש שישאירו את הסיר אצלו. כשראה הבעל שהרב אוכל מן הסיר, נרגע והתרצה. הרב משאש הסביר לו שהבשר שאכל היה כשר והוא יכול לשוב לביתו. למחרת קרא לאישה בחשאי והסביר לה את כל הלכות הכשרת הבשר ודרש ממנה לבצע את הוראותיו במלואן. לבני ביתו, שנדהמו לשמוע שאכל מתבשיל טרף, הסביר, ״יש בשר האסור מהתורה, יש מדרבנן, ויש מתורת מנהג. ואני בחרתי מן הסוג האחרון משום ששלום בית דוחה את המנהג.״

שיקולי רווח והפסד בהלכה

כשהיה בתלמסאן שבאלג׳יריה פנו אליו אנשי הקהילה בדבר בני זוג הרחוקים מתורה ומצוות שדרשו להתחתן בערב תשעה באב. אם לא יינתן להם להינשא בתאריך זה, איימו בני הזוג, יינשאו בנישואין אזרחיים ברשות האזרחית הצרפתית. הרב ניסה בכל כוחו להניא אותם מלעשות כן אך ללא הצלחה. לבסוף התיר להם הרב משאש להינשא בתאריך שביקשו, ח׳ באב, אולם התנה את אישורו בכך שלא תיערך מסיבה עם תזמורת. בהסבירו את שיקולי הפסיקה אמר שבכך קיים את צוואת רבי, ״והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה״(אבות, ב, א): ״מה מלמדנו רבי?״ שאל וענה, ״דהיינו והווי מחשב הפסד מצווה קלה וכל שכן מנהג, כנגד שכרה בקיום מצווה אחרת גדולה שתיעשה על ידי ביטול הקלה, וכל שכן מנהג.״

ברכות לא אצלי

מנהג היה במכנאס לבקר בכל מוצאי שבת בביתו של סבו של הרב יוסף משאש על מנת לקבל ברכה. כשנפטר הסב פנו האנשים במוצאי שבת אל ביתו של הרב יוסף משאש. לשמע הדפיקות שאל מה רצונם ומשהסבירו לו שבאו לקבל ממנו ברכה קרא בקול גדול, ״לא תקבלו ממני ברכות. מי שרוצה, שיילך לקבר סבי.״ וכך היה.

מתוך הספר חוכמה מקדם – חזי כהן

הרב יצחק חזן

תלמיד חכם ודיין(1990-1919). למד תורה בישיבתו של הרב ידידיה טולדנו במכנאס. רבה של העיר אגדיר שבמרוקו. כעבור שנים ספורות, נקרא רבי יצחק לקזבלנקה על ידי הרב שלום משאש לשמש כדיין בבית הדין הגדול במכנאס. אחר כך התמנה מטעם הממשלה המרוקאית לאב״ד בית הדין. בעלותו ארצה התמנה לדיין בעיר חיפה. שימש כחבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים לצדם של הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא. תפקידו העיקרי היה להכריע בדינים מסובכים וקשים שלא נמצא להם פתרון.

שולחן ערוך לפניו

כאשר הגיע הרב יצחק חזן לארץ ישראל, הממסד הדייני והרבני בישראל עדיין לא הכיר אותו במידה מספקת, ועל כן ביקש לבחון את ידיעותיו ב״שולחן ערוך״. מה רבה היתה תדהמתם של הדיינים כשגילו שכתב מילה במילה את דברי ה״שולחן ערוך״ וכל הפוסקים בכל שאלה שנשאל. בתחילה חשדו שרימה במבחן, ולכן חזרו וערכו לו מבחן חוזר בעל־פה. כשנוכחו בשליטתו בהלכה ואת העובדה שציטט בשלמותם קטעים מן ה״שולחן ערוך״ והפוסקים, הודו שהוא בקיא גדול, ומינו אותו לאב בית הדין בחיפה.

מישיבה של מטה לישיבה של מעלה

לאחר שפרש לגמלאות למד בקביעות בחברותא עם הרב מסעוד אלחדאד שהיה דיין בירושלים. ערב פטירתו אמר הרב חזן לאשתו לאחר לימודו הקבוע, ״ממחר נפסיק ללמוד בבית ונתחיל ללמוד בישיבה…״

מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן